אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ד קונטרס ראשית למודים

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

קונטרס ראשית למודים

סימן מו

מודעת זאת כי נער היתי כבר שתסר יוצק מים על ידי דוד מרן הגאון ראשל"כ אבי אבי ח"ד בדרא זצוק"ל. נכספה נפשי לכתוב חידושי תורה כפי אשר השיגה ידי לפי מעוט השנים, וכאשר באתי בימים וזיכני ה' להדפיס ספרי הקטן תעלומות לב ח"א בשנת התרל"ז. לא הבאתי החידושים ההם לדפוס. כי למגמר מעתיקא קשה כידוע, ונשארו המה בכתובים עד עתה. ובהיות כי עתה ראיתי שאחד חכם השיב על אחד מהחידושים ההם. הוכרחתי להדפיס מה שבאותו זמן מסרתי לאיזה רבנים. שהיו בזמן ההוא פן יודפס אחרי כן תשובתם למען יהיו דברי ג"כ בדפוס. ועם היות כי גם עתה אין אני בן חורין לחזור על המקר"א ולתקן הלשון והענין. אשר נכתבו בהיותי כך בשנים ולא הורגלתי בדרכי הפסק כי הן הם ראשית למודים. ושגיאות מי יבין. ודי בהערה זאת:

סימן א

זה יצא ראשונה בדין חזרת הטבח ונשבע לשקר ועד זומם, אי בעינן דוקא מקום שאין מכירין אותו או דיו בכ"ר שבעירו שאינם מכירין אותו.

ירושלים עה"ק תוב"א בשגת הכת"ר

בדין זה גרסינן בפרק זה בורר דכ"ה ע"א. ההוא טבחא דאשתכח דנפקא טרפה מתותי ידיה פסליה ר' נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטורפיה. סבר ר"ן להכשוריה. אמ"ל רבא דילמא איערומי קמערים אלא מאי תקנתיה כדר"א בר אבין דאמר ר"א ב"א החשוד על הטרפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויחזיר אבידה וכו' ע"כ. ואחד הרואה פשטן של דברים בעיניו יראה להוכיח מזה לכל הפסולים אשר יש בהם הערמה. דלא מהני חזרתן במקומם עד שילך למקום שא"מ אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים. וכן נראה מפירש"י בסוגיין שכתב וז"ל למקום שאין מכירין אותו דתשובה דהתם לאו ערומי הוא ע"כ. ונראה דכל שאין חשש הערמה שעושה זאת כדי שיחזרוהו לאומנותו, כי אז מהני חזרתן במקומם והוא פשוט:

אשר מזה הדבר קשה לרבינו הטור ז"ל בסימן ל"ד ורבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שפסקו גם בנשבע לשקר שילך למקום שאין מכירים אותו והתם לא שייך הערמה כטבח, ולמה לא יהיה די תשובתו בעירו ואול' מפני זה נקט בלשניה רבינו משבא לבית דין שאין מכירים אותו. וכונתו שאף שיהיה בעירו ומהני חזרתו כיון שאין בו חשש הערמה אלא דעכ"פ צריך שיהיה ב"ד שבעירו שאין מכינים אותו ולא ידעו שכבר נשבע לשקר. שאם כבר ידעו הב"ד ההוא מזה הלא לא יקבלוהו לשבע ושכנגדו ישבע ויטול. ואיך תהיה ניכרת תשובתו. לכן הצריכוהו ב"ד שאין מכירין אותו. וכך דייקי דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' עדות הל"ט, ואולם הדבר ק' מדוע גבי עד זומם הצריכוהו מקום שאין מכירין כיון דהוא נמי לא שייך ביה הערמה והוי דומיא דנשבע לשקר והיה די בב"ד שאין מכירים. אכן נראה דהא נמי לא קשיא במה שנדקדק בדברים הארוכים שכתב הרמב"ם ז"ל וכן עד זומם שהלך למקום שאין מכירים אותו שהיה צריך לומר וכן עד זומם שילך למקום וכו' אלא שהעיקר הוא בפני מי שאינו מכיר בזוממותו. שאם יודעים שהיה עד זומם אינה נכרת תשובתו אף אם נתנו לו ממון להעיד שקר ולא רצה. כי בלא"ה לא יקבלו עדותו. ולכן דקדק לומר שהלך למקום שאין מכירים כלומר כאשר ידע שבעירו כולם מכירים אותו. ואה"נ שאם גם בעירו אינם מכירים אותו שדי בעירו. ואולי לזה הוא דאמר וכן כל כיוצא בזה. כלומר שגם בעירו די חזרתו אם אינם מכירים אותו. שלדבר הזה הוא כיוצא ממקום שאין מכירים אותו. דהא אף אם ילך לעיר אחרת ומכירים אותי לא מהני. א"כ נמצא שלא המקום הוא העיקר ודבר זה אינה צריכה לפנים להמעיין היטב:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת הבא נבא לדברי מרן הב"י ז"ל שם ובכ"מ שם שדבריו עלו כחומה לפי מעוט שכלי ולא זכיתי להבין כונת דב"ק הנאמרים בתעלומות חכמה. תחילת דבר ראו הביא לנו ביתה יוסף מ"ש רי"ו במשרים נ"ב ח"ד וז"ל ומועלי בשבועות כתב הירושלמי שילך למקום שאין מכירים אותו ויאמר חשוד אני וכו' ויש מן הגאונים שכתבו כי בודאי בחשוד על השבועה צריך בחזרה כמ"ש בירושלמי אבל בשאר עברות די שילך לב"ד שבעירו. וכתבו התוספות כי כל אלו חזרתן במקומם ואין צריך לילך למקום שאין מכירים אותו זולתי הטבח דחיישינן שמא מערים כדי שיחזירוהו לאומנותו ע"כ. וטרם כל אשימה עיני במ"ש בירושלמי דמעלי שבועות צריך שילך למקום שא"מ אותו כי אחרי שאין כאן חשש הערמה למה לא יהיה די בחזרתו במקומו ואפשר שסוברים כמש"ל דכיון שעיקר חזרתו הוא במה שיאמר חשוד אני. א"כ צריך שיהיה בפני מי שאינו יודע שהוא חשוד ולאו דוקא מקום אלא ב"ד שא"מ אותו. וה"ה אם בעירו ג"כ יש הרבה ב"ד והלך לב"ד שא"מ אותו ואמר חשוד אני מהני. ודברו בהווה שהב"ד שבעירו כבר יודעים שהוא חשוד. אשר כפי"ז קשה דברי הגאונים שכתבו כי דוקא מועלין בשבועות צריך מקום שא"מ. אבל בשאר עברות די בב"ד שבעירו, דמשמע אפילו ב"ד המכירים. דאי לא"ה גם מוע"ש די בב"ד שבעירו אם יש ב"ד שא"מ אותו. ואי במכירים קשה עד זומם איך די חזרתו במקומו. כיון שאינה נכרת תשובתו אם כתבו לו ממון חשוב ולא קבל באומרו שהוא פסול לעדות. כיון שבלא"ה הוא ירא לקבל ולהעיד מפני שיודע שמכירין אותו ולא יקבלו עדותו. ובדוחק י"ל דלאו דוקא נקטו מועלי שבועות אלא הוא הדין בעד זומם כיון שטעם א' להם ונקטו מוע"ט וה"ה לכל כיוצא בזה. ומ"ש רבינו הטור בעד זומם שהולך למקום שא"מ וכו' אפשר דט"ס נפל וצ"ל שהלך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. והכונה שאין העיקר המקום. ואפשר גם בעירו אם אין הב"ד מכירים אותו וכמש"ל בדעת רבינו ז"ל:

ואם כנים אנחנו בזה ק"ט לרבינו הב"י שם שכתב שהרמב"ם לא ס"ל שטעם חומרת הטבח הוא מפני שהעברוהו מאומנותו. ממה שראינו שפסק גבי עד זומם ג"כ שהלך למקום שא"מ, וכתב הטעם בטבח דשייכי גם בהני ע"כ. וכל לגבי דידי אמינא שהרמב"ם הוא שר המסכי'ם דטעם הטבח הוא משום הערמה שיחזרוהו לאומנותו כיון שהוא סוגיא ערוכה בפרק ז"ב דבהדיא אמר רבא לר"ן בתר דסבר לאכשורי אחר דרבי מזיה דילמא איערומי קא מערים, ואין לומר שהוא מפני עורמה אחרת. ולא כדי שיחזירוהו לאומנותו. דאם תאמר כן מאי שנא הנך אלא האמת במה שהוא שהרמב"ם סובר דחשש העורמה בטבח הוא מפני שחפץ לחזור לאומנותו. וגם במועלי שבועות ועד זומם דלא שייך בהו עורמה זאת. מ"מ כיון שאינה ניכרת תשובתו אלא בב"ד שא"מ אותו. ואפשר גם בעירו, לכן נקט במועלי שבועות שילך לב"ד שאין מכירים אותו. ובעד זומם שהלך למקום שא"מ. כלומר אם בעירו כולם מכירים אותו וכן כל כיוצא בהם. ובזה אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והתוספות. ודוחק גדול בפירוש הסוגיא. ולדידי חזי לי אר"ש זבת חלב ודבש. והכל יציב ונכון.

וכפי סגנון זה לא ק"מ על דברי התוספות מההוא דירושלמי שפסקה הטור שם דנשבע לשקר צריך למקום שא"מ אותו שעמד מתמיה מרן הב"י שם דלטעמייהו דהתוספות שטעם הליכת הטבח למקום שא"מ הוא מפני חשש הערמה הא בנשבע לשקר ליכא טעמא של עירמה זאת והצ"ע דבריהם כיעו"ש בדב"ק. ואחרי שהוכחנו לעיל שאין מי שיכחיש בטבח דחיישינן שמא יערים כדי שיחזירנו לאומנותו כדאיתא להדיא במסכת סנהדרין וגם הרמב"ם והטור ז"ל מסכימים ומעריבים לזה. וגם התוספות שנתנו טעם זה. הוא מפני שכן הכריחו מהש"ס. ולזה ביארו דבהנך דלא שייך האי טעמא מהני חזרתן במקומם כיון שלא יש חשש הערמה אלא דכדי שיוכר תשובתו צריך עכ"פ ב"ד שא"מ אותו. ומהירושלמי ליכא תיובתא שנפרש ג"כ באופן זה. וכמו שמצינו להסמ"ג שהביא לשון הירושלמי וז"ל גרסינן בירושלמי מאמתי חזרת המועל בשבועה משיבא לב"ד שאין מכירין אותו וכו' עי"ש וכן יש לומר גם בעד זומם כמש"ל. ולדברי התוספות אה"נ דמודו דבעד זומם ומועל בשבועה דליכא חשש הערמה די חזרתן במקומם בב"ד שאין מכירין אותו ואם כולם מכירים אותו אה"נ דגם התוספות יודו שצריך מקום אחר דאין העיקר המקום אלא הב"ד. ואפשר שאם גם במקום שהלך מכירים אותו שיהיה צריך מקום אחר. משא"כ בטבח דלכ"ע ל"מ חזרתו במקומו אפילו בב"ד שאין מכירים אותו, והעיקר הוא המקום ואפשר שבמקום אחר די אפילו אם הב"ד של אותו מקום מכירין אותו ואין דבר סתר מדברי הירושלמי וכמדובר:

ומעתה צריך לומר שגבי עד זומם שנקט הרמב"ם בלשון שהלך למקום שא"מ ולא כתב שילך ואפשר שגם בטור שהולך הוא ט"ס כמש"ל. היינו שלמדו כן מדברי הירושלמי גבי מועל בשבועה שדין אחד להם. ולא כמ"ש הרב"י שלמדו מדין הטבח ומפשי פלוגתא בין הטור והרמב"ם עם סברת התוס' ולי נראה שאין כאן מחלוקת ולכ"ע שניא דין הטבח שיש בו חשש עורמה שיחזירוהו לאומנותו. לדין עד זומם ומועל בשבועה שאין בהם חשש עורמה. והמעיין יבחר:

ואם ראה תראה דבר סת"ר לזה ממ"ש הרמב"ם וה"ד שם הטור שם דהאי דמצריכנן לטבח מקום שאין מכירים אותו היינו כשבודק לעצמו אבל בבודק לאחרים בתשובה לחוד סגי והכריח מב"י דכל זה הוא לדעת הרמב"ם אבל לדעת התוספות דס"ל דטעמא דטבח הוא מחשש עורמה שיחזרוהו לאומנותו ל"ש בודק לעצמו ול"ש בודק לאחרים ע"כ ואחרי המחי"ר ונשיקת הרצפה לא ידעתי מי הכריחו לזה. ולדידי במקומי אני עומד דלא פליגי וכולם מתנבאים בסגנון אחד. ושפיר י"ל דגם התוספות אזלי ומודו לסברת הרמב"ם דבבודק לאחרים בתשובה לחוד סגי, כי מה שהצריכו הליכה למקום שא"מ אותו היינו בבודק לעצמו שיש לו חימוד ממון וע"ז יש לחוש שמערים כדי שיחזירוהו לכשרותו. ושבע תועבות בלבו להאכיל טריפות משום חימוד ממון. וכשאין בו חימוד ממון לא חשבינן ליה מזיד אלא שוגג ולא מחמרינן ביה. ודבר זה קיימתיהו מסברה דנפשאי ואחרי שובי מצאתי הון לי תנא דמסייע לן איהו ניהו מהרח"ש בספר תורת חיים ח"ג סימן י"ב די"ב ע"ד שתמה על רבינו הב"י בזה ויישב בטוב טעם ודעת כעין מ"ש בעניותי. והנה בספר הקצר בסט"ו סתם הדברים וכתב שיצאת טרפה מתח"י ובסו"ד לענין החזרה פי' בבודק לעצמו. והדבר הקשה על מהרח"ש שם שהוקשה לו ממ"ש גבי מועלי שבועות כמ"ש מב"י ז"ל ותי' דהתם החמירו משום חומר שבועה. ולפי המדובר אין כאן תימה דגם מוע"ש אין צריך מקום שא"מ אותו וכמ"ש בירושלמי וכמש"ל. וגם הטור ביו"ד סימן קי"ט שכתבו בפירוש גבי טבח שילך למקום שא"מ אותו דאיכא חשש הערמה והיינו ודאי שהיא הערמה שכתבו התוספות. וגם הרשב"א כתב בפירוש דבקבלת דברי חברות שראוי לדקדק אחריו אם ראינוהו דואג וכו' כדי שלא יעבירוהו מאומנותו והיד מרן ז"ל בב"י שם. וכן כתב הלבוש בסימן קי"ט סט"ו והוא ברור ופשוט דכולהו ס"ל האי טעמא וכאמור:

ובהיותי בזה חזה הוית בסמ"ע שם סע"ד שכתב על דברי מרן הש"ע שכתב שא"מ וכו' דהא בעירו אין לו תיקון זה שבלא"ה מכירין אותו וכן גבי עד זומם וכו' ע"ש. ונראה מדבריו שסובר בדברי מרן הש"ע דהטעם שצריך מקום שא"מ אותו הוא משום דבעירו אין לו תיקון זה מפני שמכירים אותו משמע שאם יהיה האופן דגם בעירו ימצא ב"ד שאין מכירים אותו דמהני חזרתו במקומו ואלו מב"י האריך בזה והוכיח לדעתו שצריך מקום שא"מ אותו מטעמים אחרים. וגבי עד זומם כתב שלמדו הטור והרמב"ם מדין הטבח. וכתב בפי' בב"י דטבח והני טעם אחד להם. ובטבח ס"ל דל"מ בעירו אפי' באינם מכירים, והוא פלא:

והנה ראיתי בספר גו"ר כלל ח' סימן א' שהאריך בענין זה ובכלל דבריו מקשה להאגודה שה"ד הב"ח בסס"ד שאין תקנה להחזירו אם יראו אותו מתענה ומצטער עד שילך וכו' וכ' על זה שאין דברי האגודה נכונים בזה כלל. דכיון דליכא חימוד ממון מנין לנו להחמיר ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין קושיתו דאפשר דהאגודה ס"ל כס' התוס' לפי הבנת הב"י דאפילו ליכא חימוד ממון כל דאיכא חשש הערמה כיון שראינוהו דואג ומצטער. ס"ל דאין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ ולאו דוקא בטבח אמרה למלתיה אלא כל ששיך הני טעמא וכמו שדייק מב"י מדבריו. ואעיקרא דמלתא אומר אני שלא כאמרו כל השיעורים הללו דהיכא דליכא חימוד ממון שאין צורך שילך למקום שא"מ אלא כשלא ראינו שום ראיה לסתור תשובתו דאז אמרינן דכיון שלא נשאר כ"א חשש הערמה לא חיישינן לה אלא באיכא חימוד ממון דחיישינן אפילו חששא רחוקה, אבל היכא דליכא חימוד ממון לא חיישינן לה. אבל היכא שראינוהו מתענה ומצטער על זה הרי הורה גבר שאין תשובתו שלימה אלא שהוא מצטער על העתיד. וכן מפורש יוצא מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מב"י בחיו"ד סימן קי"ט. והתם נראה פשוט שלא היה חשש חימוד ממון, וחשש לזה לפי שראינוהו דואג על מה שאירע לו ומתאנח על כך כדי לחזור לאומנותו. ושו"ר שגם הגו"ר באר"ש שם האריך לישב דברי האגודה ויש לי להשיב על דבריו ואכמ"ל:

וחזינא לגאון הרב לח"ם שהאריך שם בענין זה. תחילה וראש נתן עיניו בהני תלתא שצריכין מקום שא"מ טפי מהנך אחריני ונתקררה דעתו בטעם שנתן הב"י. ולא הרגיש במה שהניח הב"י דברי התוס' בצ"ע. תו מקשה דלמה בנשבע לשקר ועד זומם לא הצריכו לבישת שחורים כטבח. והוא תימא דהחילוק מבורר דאלו בע"ז ונשבע לשקר אף כי גדול עונם מנשוא מ"מ לא החטיאו אחרים ואף שהוציאו ממון מאחרים עכ"פ איתיה בחזרה וניתן להמחל. ואלו בטבח שהאכיל טרפה לרבים והחטיא אותם בדבר של אכילת איסור שהנשמה תלויה בו, לכן החמירו השובתו שילבש ויתעטף שחורין שמורה על ההכנעה והיראה וזה פשוט ועיין להסמ"ע שם ספ"ד, עו"כ דלמה במועל בשבועה די שיבא לב"ד ויאמר חשוד אני. ולא סגי הכי בעד זומם וטבח. וצריך לתת טעם לכל אלו עכ"ד. ואחרי המאי"ר נראה דהטעם ברור ושניא טבח ועד זומם לענין זה ממועל בשבועה כי הלא ידוע שצריך שתהיה תשובה מעין העון אשר חטא על הנפש. ובכן במועל בשבועתו שנשבע לשקר בב"ד. משו"ה הצריכוהו בחזרתו שכשיתחייב שבועה בב"ד יאמר חשוד אני. משא"כ בעד זומם כי אם יהיה עד בדבר שידע וראה ויביאוהו לב"ד להעיד ויאמר חשוד אני אינה ניכרת תשובתו כי בתחילה כשנעשה עד זומם אולי היה ע"י ממון שלקח וכדמיקי לה מב"י (ול"ק ממ"ש שם א"נ בלא נטל שכר כאשר ידקדק המדקדק) וכן בטבח העיקר שיחזיר אבידה בממון חשוב או יוציא טרפה באופן שנראה לעינים שאין לו חימוד ממון לחוס על ממונו בדבר איסור דהתם ניכר שאינו עושה משום עורמה. וכמ"ש רבינו הטור שם:

עוד חזון למוה"ד הרב לח"מ שם שרצה לתרץ קושיא גדולה שהקשה מהריב"ל בח"א ריש כלל ט' דמאי שנא הנהו דבכורות שאמרו והוא שיהיה חשוד למכור תרומה לשם חולין וכדומה ולא הצריכו הליכה למקום אחר שא"מ אותו כההיא דפרק ז"ב ורצה לישב הלח"ם עפ"י ס' התוספות דטעם הטבח הוא משום העורמה שרוצה לחזור לאומנותו. וכפי"ז קשה לרבינו דלא ס"ל האי טעמא כמ"ש הרב"י ז"ל ע"כ וכפי מה שביארנו לעיל בהא דגם הרמב"ם הוא מסכים והולך לסברת התוספות ובכן גם לרבינו לק"מ אלא דמעיקרא לדעתי הפעוט אין תירוצו עולה יפה שגם במוכר תרומה לשם חולין איכא למיחש שהוא מערים בתשובתו כדי שיתירוהו למכור עוד כמקדם. והגם שאין זה אומנות. מ"מ כיון שיש חשש שיחזור לסורו הרע מפני הכאתו. חיישינן ליה. ולכל הפחות היינו צריכים לאסור עליו אפילו במותר לו ולא בקבד"ח דוקא ועיין מה שתירץ הראב"ד ה"ד הר"ן בחי' לסנהדרין ועיין להגאון מז"ה בחק"ל יו"ד ח"א דרל"א ע"א שהאריך כיד ה' הטובה עליו:

ומעתה שוב אשוב לדברי הרב גו"ר שם שכתב לישב דברי הרמב"ם שכתב בעד זומם ונשבע לשקר שילך למקום שאין מכירין כדין הטבח. דבכל הנך תלתא איכא חזרה לאומנות, הטבח שרוצה לחזור ולשחוט. או אם ירצה להעיד עוד איכא חזרה לאומנות. וכן מועל בשבועות ועד זומם. חוזרים לכשרותם בדבר שנפסלו משא"כ במלוה ברבית וכיוצא דע"י העדות אינם חוזרים לאומנותם ומשו"ה אין להחמיר עליהם עכ"ד, ודבריו נפלאו ממני שבכל אריכות לשונו שם לא ישב כלים. דבשלמא גבי טבח שהיה לו אומנות ידועה שמרויח בו יש לחוש שמערים שיחזור לאומנותו ומה דמות יערוך להנך תרתי בעד זומם ומועל בשבועה. כי מה ירויחו שיחזירום לכשרותם כיון שאין זה אומנות ואף אם לא יקבלו עדותם ושבועתם לא יפסידו כלום ולא חיישינן שעושה זאת העד זומם כדי שיוכשר לעדות. למען ימצא מי שיתן לו ממון להעיד שקר. כי לא נחשדו ישראל שמשכירין עדי שקר וגם הוא יודע זאת. וגם בנשבע לשקר שיש לו הנאה בחזרתו להכשרו כדי שלא יהיה הלה שכנגדו כשבע ונוטל, דזה רחוק המציאות בכל אדם. וגם דכיון דדינא הוא כי שכנגדו נשבע ונוטל. ל"מ זה הפסד כי לא נחשד שכנגדו לישבע על שקר. משא"כ בטבח שיש לו אומנות שמתפרנס בו והוא רחוק מהנך תרי כרחוק מזרח ממערב וכגבוה שמים. ומה"ט ס"ל לכמה פוסקים שגם בטבח אם אין טעם לחזרת האומנות שדיו חזרתו במקומו וכפי"ז ממילא אזדא מה שרצה לתרץ קושית מב"י ע"ד התוספות. וגם מה שישב אחרי כן אינו מן הישוב. כי אין מי שיאמר שסברת מב"י כדעת התוס' דטעם הטבח הוא משום העברת אומנות ובהני ליכא העברה אלא חזרה. דמלבד דאין כאן חזרת לאומנות כאמור. עוד זאת דגם בטבח לא יתכן לפרש שהטעם הוא משום העברה. דהא התוספות דייק מלישנא דתלמודא דאמ"ל רבא לר"כ דילמא איערומי קמערים. ומה ערמה שייכא גבי העברת האומנות. ולא שכיחא אלא בחזרתו לאומנות והוא פשוט:

עוד כתוב בדב"ק וז"ל דבלא"ה מאי קושיא דהני תרתי דהצריכו מקום שא"מ אותו לפי דבעירו לא יקבלוהו לעדות ולשבועה. שו"ר שדברי הרב נכונים שהרי כתב דבשאר עברות די שילך לב"ד שבעירו וא"כ הקושיא היא עצומה מדברי התוס' וכו' עי"ש. ואחרי המחי"ר לא דקדק יפה בדברי התוס', דהתוס' לא כתבו כ"א דכל הני מהני חזרתן במקומם חוץ מטבח דאיכא חשש הערמה. ולפי"ז אין מקום לקושית מרן הב"י מאחר דהתוס' דייקו כן מפשטא דגמ' בפז"ב דבכל דליכא חששא דהערמה מהני חזרתן במקומם. וא"כ אדתקשי ליה מדברי התוס' תקשי ליה מדיוקא דש"ס דנראה פליג אירושלמי. אלא דהאמת שדברי התוס' הם נכונים וישרים לכל המדקדק בדבריהם דאף בהני תרי מהני חזרתן במקומם בב"ד דלא ידעין ליה. וכנראה ג"כ מדברי הרמב"ם והטור כמו שהוכחנו לעיל. ולא נצרך מקום שא"מ אלא היכא שהב"ד אשר בעירו מכירין אותו. ובכן אין צורך להאריך עוד בשאר דבריו:

ובהיותי בזה חזיתיה להרב נאמן שמואל ז"ל סי' ע"ו שכתב שלמד טעם למה במועל בשבועה הצריכו מקום שא"מ אותו ולמד ג"כ תי' אחר מדברי הרב מ"ב משום דבהנך תרי איכא חשוד לממון ונשבע על שקר או מאכיל נבלות וכו' עי"ש. והרב חשק שלמה בסימן ל"ד הקשה על דבריו שאין תירוצו עולה יפה דכונת רבינו המחבר להקשות על התוספות דתלו טעמא דטבח דחיישינן שמא יערים. וזה לא שייך בחשוד על השבועה. וא"כ איך יתורץ עם מ"ש הרב מ"ב עכ"ד. ולפום ריהטא נראים דברי הרב ח"ש בקושיתו זאת. אך אחד הרואה ומעמיק בדברי הרב נאמן שמואל שפיר יחזה שדבריו נאמנו מאד. כי לא בא הרב לתרץ קו' מב"י ז"ל על דברי התוס'. אלא אחר שהביא דברי הרח"ש ז"ל שכתב דטעם מועל בשבועה משום חומר שבועה. לזה כתב והוסיף דמועל בשבועה אית ביה תרתי לריעותא כטבח. והבט כא וראה בסו"ד שכתב ובזה מתרצינן מה דהושוה מועל בשבועה לטבח אע"ג דליכא חשש הערמה ע"כ. הרי דכל עיקרו לא בא אלא לתרץ למה הושוה המועל בשבועה לטבח וזה פשוט בדבריו:

ומעתה אביע אומר במה שחמותי ראיתי אור למרן החבי"ב בכנה"ג סי' קי"ט הגה"ט כ"ט שרצה להכריח שמ"ש רבינו הטור שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה דהאי או לא קאי אמקום שא"מ כי היכי דנימא דבהוציא טרפה די בחזרתו במקומו. אלא הכונה דבמקום שא"מ לא בעינן תרתי חזרת אבדה והוציא טרפה אלא או זה או זה ע"כ. ואולם נראה שיפה הכריח מהריב"ל בח"ב סימן פ"ו שציין שם שדעת רבינו היא שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה אפילו במקומו. ממ"ש ביו"ד סימן קי"ט דכיון שאינו חס על ממונו ודאי עשה תשובה בלא ערמה. דנראה מזה דאפילו בעירו ד' דכיון שהוציא טרפה הוי הוראה ברורה שאינו מערים. ומה דמצריכינן חזרת אבדה במקום שח"מ טעמא רבא איכא כמו שביאר הרב שם בדברים המצודקים. וראיתי לרבינו הגדול הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קנ"ז דרל"ד ע"ד שרצה לישב דברי הטור במ"ש שאינו חס על ממונו דקאי אף לחזרת אבדה ובעינן תרתי במקום שא"מ דהתם הוא דליכא ערמה עיש"ב. ולפי מ"ש מהריב"ל שיותר אדם חס שלא להפסיד ממונו ממה שעשוי שלא להרויח. א"כ היה די אי הוה נקט הטור חזרת אבדה וכ"ש אם יוציא טרפה שמפסיד ממונו. ולפ"ז יש לתמוה במה שפירש"י ז"ל בחזרת אבדה אם ימצא אבדת חברו דכיון דמחזיר אבדה ודאי הדר ביה מחמדת ממון ע"כ. ולפי האמור בחזרת אבדה אין כ"כ ראיה שאינו חומד ממון כיון שאינו מפסיד מכיסו. ויותר הי"ל לפרש זה בהוציא טרפה. וגם דברי הטור הם קשים להולמם. וישוב מרן הגאון החק"ל דחוק. דלפי"ד כך היל"ל כיון שבמקום שאין מכירים אותו אינו חס על ממונו ודוק כי קצרתי:

ונראה לעניות דעתי דהאמת הוא דבעינן תרתי במקום שא"מ כמו שהכריח מרן החבי"ב והגאון הרמ"ז שם. וליישב מה שיש לדקדק כר"ל דהאי דינא שיחזיר אבדה בממון חשוב, אינו דבר המצוי לו בכל עת דמי יימר דמתרחיש ליה אבדה בממון חשוב. ולז"א שאם היה האופן שבא לידו תכף ומצא אבדה והחזירה די. דהא עכ"פ הורה גבר דגדר ביה מחמדת ממון. ויען שהוא רחוק המציאות בא ללמדנו שאם בקש ולא מצא אבדת אחיו, שאז התיקון היותר מצוי הוא שיוציא טרפה בממון חשוב ותקון זה הוא יותר מעולה כיון שמפסיד משלו. ויש לדקדק זה מדברי רש"י שכתב בד"ה ויחזיר אבדה אם ימצא אבדת חברו וכו' שהם דברים יתרים כי בודאי אם לא ימצא אבדה לא יחזיר. ולפי"ה דבריו באו בתעלומות חכמה, להורות שאין זה מצוי ולכן מצאו לו תקון אחר יותר מצוי ודוק. ובהכי הנה מקום לפרש דברי רבינו, כי בענין חזרת האבדה אפשר שיתמהמה ימים רבים עד עת בוא לידו אבדה, כיון שהוא חס שלא להפסיד ממונו בהוצאת טרפה. ואף אם יבא לידו אח"כ אבדה אין הוכחה ברורה שחזר בו מחמדת ממון, משא"כ אם תכף בבואו למקום שא"מ אותו הוציא טרפה בממון חשוב, ודאי י"ל שעשה תשובה בלי ערמה כיון שהי"ל תרופה בלא הפסד ממון אם היה ממתין למצוא אבדה ולהחזירה. ובזה ניכרת תשובתו יותר. וזה ודאי במקום שא"מ אותו, דבמקומו מי יאכל מידו כיון שכבר נפסל לשחי' ובכן באו דברי רבינו הטור בתעלומות חכמה כמובן.

והנה ראיתי להרב משפ"ץ בח"ב סי' ב' דקאי בדעת מהריב"ל ז"ל ורצה ללמוד השואל כענין דגם במחזיר אבדה לחוד די חזרתו במקומו. וחיליה מפירוש רש"י ז"ל שכתב דודאי הדר ביה מחימוד ממון שנראה מזה דבהא לחוד סגי. והנה אמת שכך דייקי דבריו, אבל עכ"פ אין זה לבד ראיה מהימנא דהדר ביה מחמדת ממון, אלא כשהוא במקום שא"מ אותו דהתם ליכא חשש הערמה. וכבר עמד על דבריו הרב משפ"ץ שם והשיבו כהלכה על זה ומ"מ כראה דבהוציא טרפה בממון חשוב הוא מסכים לסברת מהריב"ל. ולדבריו תקשי ליה שפיר מדיוקא דפירוש רש"י ז"ל דכ"ש הוא לגבי הוצאת טרפה. אלא דנראה דלא ס"ל האי טעמא. או דנקט הוציא טרפה יען שחזרת אבדה אינו מצוי כ"כ. ושהוצאת טרפה היא הוראה עצומה שחזר מחמדת ממון ואה"נ שאם ימצא אבדה והחזירה די לו בכך. וכמו שהוכחנו דעכ"פ לחשש הערמה אין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ אותו.

ותבט עיני בשור"י להרה"ג משאת משה בחלק יו"ד סימן ג' שהביא דברי מהריב"ל הנז' ודחאם בשתי ידים. והיה טעמו דהעיקר אצלנו הממון שהוא המורה דהדר ביה מחמדתו והמקום הוא טפל. ואיך יכתוב כיון דבמקום שא"מ אותו הוה דהוא משתמע דהמקום גורם הכשרו ע"כ. ואחרי המחי"ר לא ירדתי לסו"ד בדברים אלו, מאחר דהאמת הוא דהמקום הוא העיקר והוא הגורם הכשרו, שכל התשובה שיעשה במקומו חיישינן שמערים. וכמו שהודיע לנו כ"ז רבינו הטור וכתב שילך למקום שא"מ אותו ויחזיר אבדה ויוציא טרפה דכיון שעשה כל זה במקום שא"מ ליכא הערמה ואיך הוה משתמע דאין העיקר המקום אפילו לדעתו. ומכאן הוא כל דיוק מהריב"ל והמשפ"ץ ז"ל. והאמת הוא דלא הוצרך לזה כדכתיבנא. ועיין להרב משאת בנימין סימן כ"א שהאריך ואכמ"ל.

ואחזה אנכי למרן הגאון הרמ"ז ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קנ"ז שהאריך לסתור דברי הגו"ר וכתב דט"ס כפל בדברי רי"ו ז"ל וצ"ל שתשובתו קשה שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה ע"כ. ודבריו חיים וקיימים דהרי בתר הכי כתב דילמא שמא מערים ובא לציון לפ"ב דסנהדרין. והרי התם לא מצאו לו תקנה עד שילך למקום אחר. ובסו"ד כ' אלא דמצד אחר אין נראה לי לחלק בהכי דאיך יתברר הדבר לב"ד שאינו רוצה לחזור למינויו. ואף שאמר כן מי מהימן להכשיר את עצמו ודילמא משקר עכ"ד. וכבן המתחטא אמינא בעניותי דלא היא דהרי כשאומרים לו שמה שמקבלים אותו לעדות הוא באופן שלא יחזור לאומנותו בשום אופן, אז ליכא חשש הערמה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בראינוהו דואג ומתאנח על מה שאירע לו. כ"ש כשאנו אומרים לו שאין לו תקנה לחזור לאומנותו עד שילך למקום שא"מ אותו. ובכה"ג נראה דאין עוד חשש הערמה. ובהכי אין מקום למ"ש עוד שם דאם באנו להאמינו ע"פ הי"ל להאמינו כשאומר שעשה תשובה בלא הערמה ע"כ. ואחרי הס"ר לא דמיא כלל דהתם הוא דאמרינן דאפשר מערים לחזור לאומנותו דמי יודע מה שבלב חברו. ואי אמר הוא שאינו רוצה לחזור לאומנותו או אם אומרים לו ב"ד שאין מכשירין אותו לעדות אלא בתנאי שלא יחזור לאומנותו כלל, נראה דליכא חשש הערמה. ובמ"ש עוד להק' ע"ד הגו"ר זכיתי לכוין במקצת לד"ע.

ולפי המדובר אתה תחזה שאין מקום למ"ש הרב פני מבין ז"ל בחי' לסנהדרין בדנ"ה שכתב להקשות על מרנא החק"ל ז"ל דאף שדעתו לחזור לאומנותו אפי"ה כשר לעדות ולא בעינן שתהיה התשובה בלב שלם ונפש חפצה וכו' זהו מ"ש הגו"ר שאינו רוצה לחזור לאומנותו דאם שואל לחזור לאומנותו אמרינן דלא די אבל לענין עדות ש"ד עכ"ד. ופליאה דעת ממני איך שגה בזה כי הוא ז"ל כתב דאף דהחילוק מבורר לדברי כולם מ"מ מר באתריה לא ס"ל הכי לומר שאף שדעתו לחזור לאומנותו מכשירינן ליה לעדות לפי שכשאתה מכשירו לעדות תכף יחזור לאומנותו כיון שכבר הוכשר ואין לך הערמה גדולה מזאת כי כאשר ירצה לחזור לאומנותו בוא יבא תחילה להכשר עדות באומרו שאינו רוצה לאומנותו. ולפי"ז צא ופרנס לי כל אופן הערמה. אלא ע"כ לומר כדכתיבנא דאנן אמרינן ליה שלחזור לאומנותו אין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ אותו, ואז מכשירינן ליה לעדות. ואם יבא אח"כ לאמור שרוצה לחזור מצריכינן ליה הליכה למקום אחר וכדבר האמור. ועיין בס' מטה יוסף ח"א סימן ח' שהאריך בענין זה וכתב לדחות דברי מהריב"ל הנז' ויש לעמוד בדבריו ואין הפנאי מסכים ולא באתי בשורותי"ם אלו אלא לישב דבכי רבותינו בעלי תוספות. ע"כ הלכתי אחרי הקוצרי"ם. ועיין בתשובת מרן באבק"ר סימן ר"ט ובת' הרא"ם ח"א סימן כ"ד:

דמודעי אני צריך כי את זה כתבתי בשנה הכתיר בעה"ק ירושלם תובב"א. כד הוינא זוטרי ולא הורגלתי עוד בספרי הפוסקים ובלשון חכמים. ובשנת התרכ"ז אור נגה עלינו הרב כמהרי"ץ אבואלעפיא כ"י וכשתעשענו עמו כאן בד"ת. אף הוא מסר בידי פס"ד בענין קנס שדוכין והשבתי על דבריו הלא הוא בספרו פני יצחק ח"א סימן טוב ובספרי תעלומות לב ח"א אה"ע סימן ד' ובאותו פרק מסרתי גם אני בידו גרגיר זה הכתוב לעיל והודעתיו כי הוא גרסא דינקותא למען ישים עינו עליו וישיבני דבר. ועד היום הזה לא קבלתי ממנו מענה. ובהיות ידעתי שאין הלשון מסודר ימה, ושגיאות מי יבין ע"כ לא הדפסתיו בספרי הנ"ל. ותורה מונחת בקרן זוית עם שאר חידושי תורה שחי' בילדותי להיותם ראשית למודים ולא יכולתי לחזור על לימודי כי למגמר מעתיקא קשה וכמ"ש למעלה:

והנה בעתה נד"מ ס' שערי עזרה לא' חכם מרבני דמשק יע"א יהי מכירו ברוך. ובפותחי עמדתי מרעיד כי ראיתי שם בחיו"ד סימן א' שהביא דברי אלה בקיצור נמרץ והשיב עליהם כיד ה' הטובה עליו. והגם שהוא נר"ו לא הזכיר שמי בפירוש (אולי מפני כי ידע שלא זו הדרך דרכה של תורה להשיב על דברי חבירו שבאו לידו זה יותר מל' שנה ולהדפיסם בטרם שלח אליו דברו) וה' כמהרי"א נ"י כתב עליו הסכמתו וסמך שתי ידיו עליו באומרו כי אנכי לא דקדקתי בענין זה ואותי לא הודיע מזה דבר. ואם אמרתי עתה אבא העיר להשיב ע"כ דבריו, הרי זו מעלה ארוכה ואני עסוק בענינים הנוגעים לדבר הלכה. ע"כ אמרתי להדפיס דברי כמו שהיו כתובים מאותו זמן למען ירוץ הקורא בו ויבין דבר מתוך דבר והמעיין יבחר ויקרב. ואם יהיה אלהים עמדי אשובה אשנה פרק זה בורר:

ועם היות כבר מלתי אמורה שאין עתותי בידי לחזור על הראשונות ומלתא מני אזדא. מ"מ לפוטרו בלא כלום א"א ואם אין אני לי מי לי. לכן אבא העיר על מה שהפליא פלא והצ"ע דברי. וז"ל שם בדנ"ז ע"א ונוראות נפלאתי במ"ש דבטבח העיקר המקום דלא מהני חזרתו במקומו אפי' בב"ד שא"מ אותו ובמקום אחר די אפי' במכירין ע"כ, ואיך אפשר לו' כן דבטבח במק"א מהני חזרתו אפי' מכירין דהרי כתבו התוספות בפירוש וא"צ לילך למקום שא"מ זולתי הטבח הרי שכתבו בפירוש שהטבח צריך שילך למקום שא"מ וכו' ועוד כיון שהליכתו למק"א הוא משום חשש הערמה א"כ מה יושיענו אחר שמכירין וכו' ותו איך אפשר זה דהוא נגד סוגיא דפז"ב שאמרו שילך למקום שא"מ אותו וכו' וצ"ע עכ"ד נר"ו. ובמעט התבוננות בדברי המבין יבין את כונתי, ולהפיק רצונו אני אפרש ותכל תלונותיו הן הן נוראותיו. כי הנה ידוע שהאוסרים והמתירים הפוסלים והמכשירים הם ב"ד של אותה המדינה. שהם מקבלים עדות לפסול ולהכשיר אותו האיש. ולכן במוע"ש כתבו בפירוש שילך לב"ד שאינם מכירים אותו. ונראה לי שה"ה בעד זומם צריך שב"ד המכשירים אותו כאשר נתנו לו ממון חשוב להעיד שקר ולא קבל. צריך בב"ד שא"מ אותו שהוא עד זומם כיון שאם מכירים אותו בלא"ה לא יקבלו עדותו. ואיך יתברר שחזר מחמדת ממון. ולכן כתבתי שבכונה כתב הטור עד זומם שהלך למקום וכו' ולא כתב שילך כמו שביאר בטבח. לפי דס"ל שדי ג"כ בעירו בב"ד שא"מ אותו כמו מועלי שבועות. (וכתבתי שאפשר לפרש שמ"ש וכן כל כיוצא בזה שר"ל כיוצא ממקום שא"מ אותו והוא גם הוא ב"ד שא"מ אותו וה"ה הי"ו תמה על זה שאינו פשט הדברים) שדין אחד להם בזה:

מה שאין כן בטבח שלחומר עונו הצריכוהו לילך למקום שא"מ אותו ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים ויחזיר אבדה או יוציא טרפה כי בעשותו כל אלה אין בו חשש הערמה. ואז גם אם הב"ד מכירים אותו לית לן בה כיון שאנשי העיר א"מ אותו. והם יבואו ויעידו בפני ב"ד שעשה כל אלה. ובזה חוזר לכשרותו. והם דברים ברורים. ודי כעת בהערה קטנה זאת:

סימן ב

בדין בכור אי נוטל פ"ש במלוה ובעסקא

מצרים יע"א בירה זיו שנת התרכ"ד ליצירה:

לקדם רבינו שבגולה עטרת זהב גדולה הרב הגדול גאון עוזנו מופת דורנו ראשון לציון כמהר"ר חיים דור חזן נר"ו יאיר והוי זהיר כאור הבהיר כיר"א.

אחרי דשו"ט וקידא ת"ק כדמ"ל לפני כסא כבוד תורתו. זאת מעט'י להגיד למעכ"ת שיחל'א מעשה שהיה פה עירנו באחד מגבירי קהל עדתנו שנלב"ע וחלי"ש והניח ג' בנים והאחד הוא הבכור ולו משפט הבכורה. ויען נמצא בידו סך גדול מנכסי אביו לריוח היום בשטר העשוי כהוגן וכתחז"ל שהיה ביד אביו. והוא רוצה לעכב בידו חלק הבכורה יען שהוא מוחזק בהם. ואחיו משיבים שאין זה מוחזק לגבי אביו ולא גרע משאר מלוות דעלמא. והגישו משפטם לפני. ויען שכנגדי חלוק עלי בעיקר הדין. עלתה הסכמתנו לשאול את פי קדשו להודיענו להיכן הדין נוטה כי מי כמוהו מורה רבן של כל בני הגולה יה"ר דלא יעדי מנן הדריה וזיויה ויקריה. ולתשובתו אנחנו מצפים יפה שא"ק ושו"ט יסגה וכסא כת"ר יגדל כאות נה"ר וכנא"ה המשתחוה מרחוק ומצפה לביאת הגואל. הצעיר אליהו ישראל ס"ט.

תשובה. הנה שאלה זאת עמדה ונשאת לפני מי שגדול מרן הגאון אבי אבי רכב ישראל ראש גולת אריאל ראשון לציון ח"ד בדרא נר"ו ולהיותו חלוש סב'א בעת ההיא אותי ציוה פוק עיין בדין זה ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:.

ואען ואומר הנה הרב המופלא ר"מ בעוב"י מצרים יע"א תפארת ישראל תנא דבי אליהו נר"ו סתם לנו הדברים ולא הודיענו מה טיבה של הלואה הזאת. ולפי פשט הדברים היא מלוה סתם שחייב הבן הבכור לאביו ואם הדבר כן לא ידעתי מה מקום מצא שכנגדו לחלוק עליו. והא דין פשוט וברור שכן אתה מוצא הדבר מפורש בש"ס דילן בפי"נ דקכ"ו ע"א במלוה שעמו פלגי. ופירש רשב"ם חלק בכורה יחלקו ביניהם איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו מלוה דהו"ל ממון המוטל בספק וחולקין וכו' ואע"ג דהתוספות שם כתבו דלית הלכתא כסומכוס. מ"מ כתבו דחולקים משום דתקנת חכמים היתה ובפרושא אתמר דחולקין. וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפ"ג דנחלות והטוש"ע בחו"מ סימן רע"ח. באופן שאין בדין זה שום מחלוקת והדין ברור ומוסכם ועיין בספר דת ודין סימן י"ג די"ב ע"ב.

לכן נראה שמעשה שהיה בעי"ת מצרים יע"א בשטר עסקא היה שהיה ביד הבן הבכור. ותחילה נובין ונדון כשהעסקא היא ביד אחרים. ואנכי הרואה מלכים מדינים זה עם זה. הרב שבות יעקב בח"א סי' קע"ב מפשט פשט"ל דבעסקא הבכור נוטל פי שנים אפילו בפלגא דמלוה והרב חוט השני בסימן א' פשיט ליה איפכא וס"ל דגם בפלגא דפקדון אינו נוטל פ"ש. והרב שבות יעקב מסתמיך ואזיל מההיא דפ' המקבל דסמיך עליה כמקרקעי. ויש לדון בזה אם עיקר סמיכתו גם אפלגא דמלוה דאף דאמ"ל כי יהיבנא לך לאעסוקי ולא למשתי שכרא. אבל עבד בפלגא אין האחריות עליו וכמ"ש הטוש"ע יו"ד סימן קע"ז שצריך לשלם לו שכר טורחו להתעסק בשביל האי פלגא. א"כ בהאי פלגא דמלוה איך אפשר להחשיבו מוחזק כיון דלא קביל עליו אחריות. ומה גם שהטור והש"ע בח"מ סימן ס"ח פסקו דשביעית משמטתו להאי פלגא דחשיב מלוה. וגם מהר"י אדרבי בסי' ס"ח ס"ל דפלגא דמלוה ראוי גמור חשיב וסייעתיה מתשו' מהר"מ במרדכי בפרק המקבל:

וגם דברי הרב חוט השני ז"ל שפסק שאין הבכור נוטל פ"ש אפי' בפלגא דפקדון. הם תמוהים. וגם הסייעתא שהביא מפ' י"ן דקכ"ה דפריך מאי שנא מעות דלאו הני מעות שבק אבוהון קרקע נמי וכו' וכתב דהאי טעמא שייך בשטרות וכו' עי"ש. ואחרי המחי"ר אין דבריו נראים בזה, דהא לא דמיא מלוה דשאר שטרות לעסקא דלאו להוצאה ניתנה וכמ"ש התוס' בב"ק ד"מ ע"א ד"ה אמטלטלי עי"ש ופלגא דהאי עסקא הויא פקדון. ותו דאפי' גבי מלוה לאו טעמא הוא משום דלאו הני מעות שבק אבוהון כדאסיק הש"ס. אלא משום דאינו מוחזק בהם כיון דלהוצאה ניתנו ולא סמיך עלה כמקרקעי. לא כן הדבר בעסקא דאיתיה בעיניה ופלגא דפקדון לאו להוצאה ניתנה ועיין להרב שבות יעקב שם בסו"ד:

ואולם אחרי שובי ראיתי שנדון הרב חוט השני הוא בחוב גמור שבשטר שהמלוה מניח מאה והמלוה מאתים ויתעסק הלוה בהם לתועלת השותפות ולוקח המלוה שליש בריוח והלוה ב' שלישים והבכור דימה זה לשאר שותפות דעלמא שכ' מהריק"ו דמקרי מוחזק (ופסקו רמ"א בסימן רע"ח ס"ו) ולחלק יצא דהתם לא איירי אלא כשיש מהשותפות כסף וש"כ ואז הוא מקרי מוחזק שהוא כאלו תח"י וכו' אבל בשטרות שנוהגים בפראג שאין העסקא בעין כלל ויש רשות ביד הלוה לסלקו במה שירצה הא ודאי מלוה מקרי והוי ראוי וכו' עי"ש. וכיון שסיים דליכא בעין מנכסי השותפות דהם בהקפה והקרן שלהם הוא מלוה ביד אחרים ע"כ א"כ אינו דומה לנדון הרב ש"י דקאי בשאר עסקות דקי"ל דפלגא פקדון. ואולי מודה הוא עכ"פ בשאר שטרי עסקות דבפלגא דפקדון שקיל חלק בכורה כיון דלאו להוצאה ניתנה. זה נר"ל ברור בכונתו כי השטרות ההם דומים הם לההיא שכ' בש"ע סי' קע"ו ס"ה. והכי חזינא לגאון עוזנו הרמ"ז ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב סי' כ"ב דפ"ח ע"ד דאחר שהביא אך פלוגתא אי בכור נוטל פ"ש גם בפלגא דמלוה כתב וז"ל אלא שבנ"ד כ"ע מודו דחשיב ראוי לפי מ"ש ה"ה שיותר מהקרן כפלים עומדים אצל אחרים שהם נוטלים הסחורות במעות בעין או בהקפה והם מקיפין לאחרים ובכי האי גם הם יודו ע"כ. ונראה דא"ב הוא היה מכוין למ"ש הרב חוט השני וכמדובר:

והנה הגאון מז"ה ז"ל שם אחר שהביא תשובת מהר"י אדרבי סי' ע"ח דס"ל דחצי מלוה דעסקא ראוי גמור הוא וסייעתיה מתשובת מהר"מ במרדכי פ' המקבל כתב דמדי ספק לא נפיק שגם בש"ע סי' ס"ו פסק כתשו' מהר"מ הלזו דחצי מלוה משמט ע"כ. וגם אחרי שהביא ת' הרדב"ז בישנות סי' רי"ד ומהריק"ש בח"מ סי' רע"ז ובתשו' גו"ר חא"ה כלל ד' סימן י"ט שכתבו בפשוט דגם בחצי מלוה בעסקא מוחזק חשיב. סיים דמדי ספק לא נפיק ודיינינן ליה כדין הספקות בדין הבכורה ע"כ. ואני תמיה אחרי שהביא מ"ש בש"ע שפסק לתשו' מהר"מ דשביעית משמטת. לא נשאר עוד ספק כיון שקבלנו הוראותיו. ואולי דלא פשיט"ל דעת מרן ללמוד ממ"ש דשביעית משמטת דגם לגבי בכור חשיב ראוי. אך ראיתי בספר משכנות הרועים הנד"מ באות ש' סע"ו שכתב דבעסקא נוטל הבכור פ"ש בפלגא דפקדון ולא בפלגא דמלוה כמ"ש מרן ז"ל בסימן רס"ח וכל זה פשוט ע"כ. והרואה יראה דאין שם ולא בסי' רע"ח שים רמז לזה ולא נמצא שדבר מרן הש"ע בזה אלא מ"ש לענין שביעית. ואין משם הוכחה ברורה. עוד י"ל דמ"ש מרן החק"ל דמדי ספק לא נפיק לאו לאתרא דקבילו עלייהו הוראות הש"ע אמרה למילתיה. כי מעשה שהיה בחו"ל היה. ואף שהמוריש עלה לא"י ומת שם. כיון שמת ונפלו נכסי קמיה דיורשים. דיינינן להו כמנהג מקומם ואכמ"ל:

וראיתי להרב חקי חיים ז"ל בסי' מ' דפ"ד ע"א שהביא דברי הרב חוט השני ומה שתמה עליו הרב שבות יעקב וכתב לישב תמיהתו. וכבר מלתי אמורה כי אין נדון הח"ה שוה לנדון השב"י ואין כאן מחלוקת. עוד כתב הרב ז"ל להקשות על הרב אדמ"ק ח"א סי' כ"ט (ואינו מצוי אצלי) שפסק שהבכור נוטל פ"ש אפילו בפלגא דמלוה כיון דיד הדוחה נטויה לדחות דלענין ראוי ומוחזק הדבר תלוי אם יכול להפקיעו בדבר אחר וצ"ע עכ"ד. ואני תמיה עליו איך לא זכר שר לכל אלין אריוותא שהביא מרן החק"ל בח"מ ח"ב סימן ב"ן דקיימי בס' הרב אדמ"ק. ואי קשיא על הרב אדמ"ק הא קשיא שלא זכר לפסק מרן הש"ע דשביעית משמטת פלגא דמלוה, ומר באתריה בירושלים יתיב שקבלו הוראותיו. ואי מהא ל"ק דאפשר ס"ל שאין ראיה מדברי הש"ע אלו לענין ירושת הבכור וכמש"ל. אך עכ"פ קשה דמפשט פשיט"ל הכי. והרי רבו החולקים בדין זה, והו"ל למפסק דכיון דמדי ספק לא נפיק שיחלוקו חלק הבכורה כמ"ש מרן החק"ל ז"ל ואין ספרו מצוי אצלי לראות אם עמד בכל זה:

ובכן זכינו לדין דבאתרא דלא קבילו עלייהו הוראות השו"ע דינא הוא דכיון שהוא מחלוקת הפוסקים בפלגא דמלוה דפלגי חלק בכורה בין הבכור ושאר היורשים כמ"ש רבינו הגדול בחק"ל שם. אך במקומות שקבלו הוראות מרן הש"ע אין הבכור נוטל פ"ש אלא בפלגא דפקדון ולא בפלגא דמלוה. וכמו שתמה מז"ה שם על הרב בית יאודה במנהגי ארג'יל דקי"ט שכתב שהבכור נוטל פ"ש גם בפלגא דמלוה והתם קבילו עלייהו ס' הש"ע. ויש להעיר על זה דאימור כך הורו רבני ארג'יל קודם שנתפשט הש"ע. וכמו שאנו רואים בארץ מצרים שקבלו גם הם הוראות הש"ע, ובדין זה פסקו רבני מצרים הרדב"ז והריק"ש והגי"ר ז"ל שלוקח פ"ש גם בפלגא דמלוה ובהיותי בזה כרגע נראה לי ספר יד ימין הנד"מ בחו"מ סי' נ"ב שהאריך הרחיב בדין זה וזו הלכה העלה שבמקום שקבלו הוראות מרן הש"ע אין הבכור נוטל פ"ש בפלגא דמלוה כיון שהש"ע פסק דשביעית משמטתו עי"ש. וכבר כתבתי בעניותי שאין הוכחה ברורה מזה בדעת מרן הש"ע. וכן צ"ל דס"ל רבני מצרים והבית יאודה בדעתו:

ועתה נחזי אנן היכי לדיינו דייני בארעא דמצרים שקבלו הוראות הש"ע. ורבנן תקיפי דארעא הרדב"ז והריק"ש והגו"ר פשיט"ל להפך. וי"ל שסוברים שכך פשטה ההוראה קודם שנתפשט הש"ע וכמו שאנו רואים שהרדב"ז ז"ל שהיה בזמנו פסק כן. ובכי ה"ג כראה דאית להו למנקט כדעת רבני העיר. אלא שאני בעוניי לא מצאתי תשו' זאת בח"א סי' רי"ד רק בסי' רט"ו דבר בענין עסקא לענין רבית. מ"מ אין לא ראינו ראיה ונאמנים עלינו הדיינים הפוסקים שכתבו כן משמו. אך ראיתי לו ז"ל בסימן תקס"ד שכתב כל בתר איפכא וז"ל סתם עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וקי"ל דאין הבעל נוטל בראוי דמלוה נקרא ראוי ואין הבכור נוטל פ"ש ע"כ. וכבר ראיתי עתה בספר יד ימין שם דקכ"ט ע"א שכתב משם הרב בני אברהם אה"ע סימן מ"ט דכ"ז ע"ג שכתב דאפשר דגם הרדב"ז יודה דהוי ראוי ע"כ ואין תפרו מצוי אצלי. ולפי"ז אפש"ל דגם הריק"ש והגו"ר ג"כ יודו דפלגא דמלוה ראוי הוא. כי דבריהם סובלים פירוש זה שמ"ש שותפות ועסקא חשיב מוחזק היינו דוקא בפלגא דפקדון. וכמו שגם בשותפות אם דמי השותפות הם בהקפה ומחוסרים גוביינא חשבינן ליה ראוי. ואין הפנאי מסכים עמי להאריך (עתה ראיתי בפ"ת סימן רע"ח סק"ד שכתב משם השער משפט בשם הרדב"ז דס"ל דפלגא דפקדון חשיב מוחזק ופלגא דמלוה חשיב ראוי):

ולענין דינא נר"ל דכגון נ"ד שהעסקא היא ביד הבכור דינא יתיב דבפלגא דמלוה הבכור נוטל חצי חלק בכורה וכפסק מרן הש"ע במלוה שעמו. ולא גרע משאר מלוה דעלמא. והא עדיפא טובא ואולי יש לדון שיקח שלשה רבעי חלק בכורה. חצי כדין פלגא דעלמא ורביע מפני המחלוקת בעיקר דינא דעסקא. ואני יודע בעצמי שאיני כדאי להורות הלכה. והיו דברי לפני מרן הגאון רשכב"ה ראש"ל אדוני זק"ן ח"ד בדרא נר"ו ואת אשר יבחר יקריב אליו:

הכ"ד עבדו ותלמידו המקוה רחמי האל הזן:

הצעיר אליהו חזן ס"ט. זאת להודיע כי לא נמצא אתי הסכמת הגאון מז"ה זלה"ה ובאותו פרק כתב בכתב ידו הקדש תשו' קצרה לפסק הלכה. וגם שלח להרב אליהו רבא זלה"ה את דבר אליהו זוטא והרה"ג לא השיב לי על דברתי. ויען חושש אני פן ברבות הימים ידפיסו תשובת הרב ז"ל לכן הבאתי דברי אלה כמו שהם. מאפס פנאי לחזור על למודי:

סימן ג

לעוב"י מצרים יע"א

בדין יבם אם זוכה בנכסי אחיו המת בראוי כבמוחזק.

בשנת התרכ"ח ליצירה שאול שאל האיש הרב המופלא ר"מ ור"מ בעוב"י מצרים כמוהר"ר:

יו"ט ישראל ז"ל מאת כבוד מרן הגאון ראש"ל ח"ד בדרא זלה"ה ביבם שיבם אשת אחיו ורצה לזכות בכל נכסי המת בראוי כבמוחזק. ואולם אחיו יקטן יצא טעו'ן שאינו זוכה בנכסי אחיו אלא במוחזק ולא בראוי. וארי נעשה שואל תורה מציון להגיד לו את דבר המשפט. ואדוני זק"ן הגאון מז"ה רבינו הגדול ז"ל פקד עלי להשיב כהלכה לשואל כענין. ובאותו פרק כתבתי בדין זה תשובה ארוכה ונשלחה למעלת הרב יו"ט ראשון ולא נשאר לי העתקה ממנה. רק את זה מצאתי מ"ש בקיצור באותו פרק וז"ל הנה כראה שהיבם זוכה בכל הנכסים של אחיו בראוי כבמוחזק כדמשמע משמעתתא דפרק החולץ ד"מ ע"א. הגם שמדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות נחלות הל"ז היה מקום לטעות שאינו זוכה בראוי. שהרי כתב מי שיבם אשת אחיו יורש כל נכסי אחיו המוחזקים. שנראה שאינו יורש בראוי דבכור קריה רחמנא. אך כבר פי' הה"מ שם דהיינו אם מת האב אחר מתת הבן שאז אין הבן היבם נוטל בנכסי הזקן חלק המת. מפני שנכסים אלו ראוים היו למת וזה ראוי שאין היבם יורש וכן עיקר וכן העלו הרמב"ן והרשב"א ביבמות ע"כ. ופירש ג"כ ה"ה שם שבנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו עי"ש ומזה נראה שבנכסי אחיו במלוה וחובות וכיוצא אע"פ שנקראים ראוי לגבי בכור היבם יורש אותם:

וכן משמע מדברי מרן השו"ע בא"ע סי' קס"ג שנקט לשון הרמב"ם דמשמע דוקא בנכסי אביו אינו חולק עם אחיו בראוי, אבל בנכסי אחיו המת הוא יורש הכל כיון שאינו חולק עם שום אדם, וכן הבינו הב"ש והגר"א שם אלא שרמ"א בהגה הביא מחלוקת בזה. ופי' הב"ש די"א א' היא סז הריב"ש סימן ת"מ הובאה בב"י. וס' שניה היא ס' מהרי"ו סי' מ"א וכ' הב"ש שי"ל דלא פליגי דהריב"ש קאי על נכסי אביהם אבל בנכסי המת י"ל דמודה למהרי"ו דיורש אפי' ראוי. והכי פשט"ל להגר"א שם. ועיין למהריק"ו שורש צ"א ומהרשד"ם אה"ע סי' רל"ח מהראד"ב בס' לחם רב סימן מ"ח ובכנה"ג סימן קס"ג הגה"ט ה'. ומהר"א ששון בסימן ר"ב בני אברהם אה"ע סימן ל' וסימן נ"א ועיין למהר"ם מלובלין בסימן יו"ד בית ישחק דק"ב ע"א יבא הלוי הנד"מ אה"ע סימן ז':

והנה מהרש"ך בח"א סימן קפ"ח הגם שחלק על מהרי"ו סיים שהוא נבוך בזה ולא יסמוך על דעתו והרב מקור ברוך בסימן נ"ח האריך וסו"ד כתב בדין זה שהוא ספק והטוב והישר בעיניו הוא לפשר ביניהם וכ"כ הרב פאת נגב אה"ע סימן כ"ד ועיין בתשב"ץ סימן ל"ה. ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב בסס"י נ"ב. ובתשובת הרדב"ז ח"א סימן ס"ו נרא' דעתו שבנכסי אחיו המת הוא יורש בראוי כבמוחזק. ע"כ מצאתי מצויין אצלי:

סימן ד

ירושלים עה"ק תובב"א

במי שנאסרה עליו אשתו ואינו רוצה לגרשה, אם יכול לקיימה כמדור בפני עצמה שרא יתיחד עמה.

שאלה. איש אחר ששמע על אשתו שאינה מתנהגת בדת יהודית, ואחרי שחקר ודרש ונודע לו בבירור שטומאתה בשוליה. והביא האיש את אשתו לב"ד והעידו בפניה אנשים כשרים על מעשיה הרעים ונאסרה על בעלה. ויען יש לו בנים קטנים איננו רוצה בעלה לגרשה פן תלך ותנשא לאחר ותניח את בניו הקטנים. והיא אינה חפצה להשאר בעולת בעל באלמנות חיות והיא רכה בשנים ותובעת ממנו גט פיטורין. ויחדיו למשפט יקרבו:

זה היה מעשה בב"ד של משה הרב המופלא דרופתקא דאורייתא ראב"ד מקודש כמוהר"ר משה ן' נאחמיאש זלה"ה בשנת התרכ"ה ואני הייתי טפ'לה עמהם סניף וסופר הב"ד. וכה אמ"ל פוק עיין בדין זה וכתבתי בזה מה שעלתה מצודתי בקיצור נמרץ. וזה החלי:

הנה מבואר במסכת זבחים ד"ב ע"ב אמאי דאמרינן התם דמסתמא אשה לאו לגירושין עומדת דאפי' זינתה תחת בעלה אם ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ע"כ ונראה כונתם דהיינו שייחד לה מדור בפני עצמה ולא יתייחד עמה. דאע"פ שנאסרה עליו והוא שונא אותה בקנאת חמת גבר מ"מ כיון שהיא מכרת ברמיזותיו יש לחוש שאם יתיחד עמה יתקפנו יצרו ויבא עליה וראיתי להרדב"ז ז"ל בחדשות סימן תשמ"ה שהביא דברי התוס' הנז' והוסיף בטעמו של דבר דכיון שאיסור תורה הוא וכיון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו ע"כ ולפי פשטן של דברי התוס' כמו שביארנו שאינם מתירים להתיחד עמה אין צורך לטעם זה ומה שכתב מדיליה שאינו רוצה לסמוך על הוראה זו דכיון שהיא מכרת ברמיזותיו ורגילה אצלו תשתדלנו לדבר ערוה וכו' ואין אפוטרופוס לעריות וכו' ודבריו נפלאו ממני דהיכן מצא רמז בדברי התוס' שהתירו להתייחד עמה כדי שתשדלנו לדבר עברה ואם יש חשש לזה יש לחוש ג"כ אחר שיגרשנה. אלא מוכרח דכיון שאסורה לו מדאורייתא וגם שונא אותה ל"ח להא כל זמן שאינה רגילה אצלו. ומה לי בגט או בהפרשה וזהו תי' שני של התוס' בפרק החולץ. וגם מהר"מ ז"ל שחלק על תי' ב' של התוס' מודה בסוטה כיון שהוא שונאה והיא שונאתו מחמת שקנא לה ונסתרה הילכך לא חיישינן לה. וא"כ בנ"ד ג"כ יש להתיר. ומה שסיים שם הרדב"ז וז"ל וכ"ש שהיא אינה שונאתו שהרי לא קנא לה דודאי חיישינן שמא תשדלנו לדבר עברה ויבא עליה ע"כ איני מבין הק"ו הזה שעיקר שנאתה אינו מפני שקנא לה לבד אלא מפני שנאסרה עליו והוא ילך וישא אחרת וצרתה בצדה. ועוד דכיון שהיא מופרשת ממנו איך תשדלנו לדבר עברה, ואפילו היא אינה שונאתו כיון שהוא שונא אותה לא ילך אחריה ואין דרכה של אשה לקדם ולבא אחריו:

הן אמת דלגירסת התוספות שכתבו לא יגרשנה ותשמשכו וכ"כ הרשב"א באלפי'ו סימן תת"מ בשם ר"י הו"ד בב"י אה"ע סימן קי"ז צדקו דברי הרדב"ז. ואולם לנוסחתו של הרדב"ז דברי התוספות הם ברורים ואין בהם נפתל ועקש. ועיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ס' והרב שבות יעקב ח"א סימן קי"ט והרב בני חיי דקפ"ו הביאו לשון התוספות כמו שהביאו הרדב"ז. והרב ברכ"י באה"ע סימן י"א הביא דבריהם והאריך להוכיח שהעיקר כנוסח הפסקי התוס' שתשמשנו כשפחה ובתו ס' הוא ט"ס. וקל"ט להוכיח כן ואדרבא יותר נכון לומר שט"ס נפל בפסקי תוספות ואולם הרב ז"ל שם הביא שגם מהריק"ש בהגהותיו קבע להלכה שתשמשנו כשפחה וגם הרב עבודת הגרשוני סי' צ"ג תפס כן להלכה שיכול ורשאי לקיימה לשמשו, והגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל אה"ע סימן טו"ב דל"ח ע"ב הביא דברי התוס' וכתב שהוא ט"ס וצ"ל ותשמשנו כגי' הפסקי תוספות וכתב דקשה הדבר להתיר יחוד באיסור תורה בלי שום הכרח בש"ס וכתב דההתר הוא כשהוא יחוד בעדים עי"ש. ולע"ד נראה יותר נכון גירסת התוספות וכמו שבארנו בכונתם שיקח לה מדור בפני עצמה ולא תתיחד עמו ולא תשמשנו.

וחזינא להגאון הרב נוב"י במה"ת אה"ע סימן י"ב שתמה ע"ד התו' וז"ל וא"כ איך קי"ל בשלהי נדרים למשנה אחרונה דאשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר והלא אינה יודעת אם יגרשנה בעלה ושמא לא יגרשנה ולא ישמשנו ע"כ נמצא כתוב אצלי וכעת אין הספר מצוי אצלי. ואחרי המחי"ר לא ירדתי לסוף חזק קושיתו אטו כולהו נשי דינא דתוס' גמירי ולא נודע להן אלא שהיא נאסרת עליו וממילא ודאי שיגרשנה. ותו שלא אמרו התוספות שלא יגרשנה ולא יוכל לשלחה ורובא דעלמא מגרשי כי מה לו להניח רשעה בביתו ושמו נקרא עליה ועל צד הספק הזה שהוא קרוב להודאי היא אומרת כן. ועיין תוספות גטין דפ"א ע"א ד"ה אלא שכתבו וז"ל פעמים שאין הבעל שם אל לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא ע"כ ודוק שם:

וראיתי בספר זכרון יצחק ח"א סימן קי"ח שה"ד הרדב"ז הנז' ותמה עליו ממ"ש בסוטה ד"ז ע"א ומוסרים לה ב' ת"ח ר"י אומר בעלה נאמן עליה מק"ו מנדה שהיא בכרת כ"ש סוטה שהיא בלאו. ולפי"ז לר"י שפיר עולים דברי התוס' דזונה אם ירצה הבעל לח יגרשנה ואין מקום לקושית הרדב"ז דניחוש שמא תשדלנו לעברה דלר"י ל"ח לזה מק"ו מנדה וכו' ע"כ. וכמה תמוהים דבריו שהרי לגירסת התוספות שהביא הרדב"ז שלא תשמשנו א"כ אין יחוד כלל ואף לגירסת הפסקי תוספות אין דמיון כלל לההיא דסוטה ומלבד שכבר הביא הרדב"ז הך דסוטה שפסקה הרמב"ם וכתב דשאני התם שהוא שונאה והיא שונאתו מפני שקנא לה ועוד דהתם יש לו פת בסלו שמצפה שתטהר ותהיה מותרת לו כנדה שיש לה שעת הכושר והוא ק"ו אמתי משא"כ הכא שנאסרה עליו עולמית דלר"י ודאי לא ס"ל הא דמים גנובים דאמרינן בש"ס וטעמו ודאי משום דמאוסה בעיניו ועי"ש בתוס' ומזה אני תמיה גם על מהר"מ מה דחי מפני ששונאים זה את זה. והא לא דמיא כלל וצ"ע. ועיין למז"ה הגדול בחק"ל שם ובתשו' גאוני בתראי סי' ס"א וס"ב פ"מ ח"א סימן פ"ט מהר"י באסאן סימן א' ועדב"י אה"ע סימן ב' ובי"א סימן י"א. ואכמ"ל:

אתאן לנ"ד כי לפי כל האמור בענין נראה שלדעת רוב הפוסקים אם נותן לה מדור בפני עצמה ולא יתיחד עמה כלל נראה דשפיר דמי שלא יגרשנה ואין לחוש שעצת וימה ביניהם כיון שטעמו ונימוקו עמו משום בניו הקטנים. אלא שהיא האשה רוצה בקב ותפלות ותובעת גירושין. וכיון שטעמה טעם איסור ומים גנובים מוטב שתתגרש ותהיה נדונת כפנויה ובפרט כיון שבניו הקטנים ישארו אצלה. לא יבצר מהתקרבות ביניהם ראוי לחוש פן ילך אצלה לראות את בניו ותשדלנו לעברה שאין אפוטרופוס לעריות וכמ"ש הרדב"ז ז"ל. זהו הנרלע"ד לפי קיצורי. כי הדבר היה נחוץ ולא היה לי פנאי להאריך. ולמעשה הדבר תלוי בהסכמת ב"ד רבא הרבנים הי"ו וגובה להם ראב"ד מקודש הרב המופלא אדוני משה הי"ו שמהם תצא תורה. הלכ"ד החוהם פעה"ק ירושלם תוב"א בח' סיון המוכתר בכתר תורה ש' התרכ"ה ליצירה:

הצעיר אליהו חזן ס"ט. וכשהרציתי הדברים לפני ב"ד הגדול שבירושת"ו הע"י נשאו ונתנו בדבר והסכימה דעתם לחייב את הבעל שיגרשנה וכן היה וגרשה בו ביום. ובהגהותי לספר ישרי לב אה"ע אות ז' כתבתי בקיצור ענין זה ונפלו בו טעיות רבים. ע"כ הבאתי פה העתק שלם ממה שכתבתי באות פרק ומסרתיו ביד רבני הב"ד זלה"ה וציי"ם:

סימן ה

ירושלים עה"ק תוב"א חשון תרכ"ח

במי שקנה דבר מחברו ונתבטל המקח מחמת אונס ולא החזיר המעות המוכר עד עבור זמן מה. אם יכול לתבוע מהמוכר ריוח המעות.

בהיות ידוע כי פעה"ק ירושת"ו מימי עולם ושנים קדמוניות היתה שחיטת הבשר ומכירתה במקולין אחד לספרדים ולאשכנזים. והשוחטים היו ספרדים ואשכנזים ומתנהגים בכל חומרות מרן הב"י ורמ"א ז"ל. והיה גחבילה (מכס) על הבשר. והכנסתה היתה לכוללות הספרדים אזרחי הארץ. וממנה היו משלמים הוצאות כלליות ודורונות לאלי הארץ וכיוצא. ובכל שנה היו מוכרים אותה כוללות הספרדים בפומבי לכל המוסיף בה. וכן היתה בשנת התרכ"ז שנמכרה הגאבילה לזמן שנה אחת וקנה אותה הרב כמהר"ר נסים חיים ברוך הי"ו וחבריו. ואחד מתנאי המכירה היתה שיתנו חצי מחירה תכף. וחצי השני לעת כלות זמן הקונה הראשון. וכן היה שמסרו הקונים הנז' חצי מחיר הגאבילה ביד הרב הפקיד כמהר"ר משה ן' ויניסטי הי"ו. ובטרם כלות זמן החוכר הראשון נתעצמו אחינו האשכנזים ה"י בטענותהם ולא רצו להיות יחד עם הספרדים באגודה אחת. ועלתה בידם להפרד. ומכרו הגאבילה של הספרדים לאיש אחר, ועתה בא טעו'ן הרב כמהר"ן ברוך הנז' על כו' הספרדים שכבר עברו ט' חדשים ולא פרעו להם מה שלקחו מאתם. ואלו הם טענותיו. א' שהיו מחוייבים לפייס לאחינו האשכנזים לפחות בעד שנה זאת ולהעמיד בידם המקנה שהיתה במעמד זט"ה. ולזה השיב הרב הפקיד הי"ו כי כמה כרכורים כרכרו עם אחיכו האשכנזים. עד שהגיע הדבר להממשלה וצירי הממשלות יר"ה ולא עלתה בידם. ב' שהם היו זוכים עכ"פ בהגאבילה של הספרדים כי בכלל מאתים מנה. והשיב לזה הרב הנז' כי אחרי שנתבטלה המכירה הראשונה פנים חדשות באו לכאן ולא היה אפשר לצמצם כמה היה מגיע חלק הספרדים לבד ובהכרח היה לעשות מכירה חדשה בפומבי. והלא יכולים היו לעמוד גם הם על המקח ולקנותה. ג' טענו כי בזמן ביטול המכירה בפירוד האשכנזים הודה הרב הפקיד שיותר מחצי הסך שלקח מהם היו בעין בידו והי"ל ליתנם להם. ומדוע שלח ידו בפקדון וע"כ הם רוצים ריוח המעות מאות יום עד היום הזה. והיתה תשובת הרב הפקיד שהם לא רצו לקחת באותו זמן מה שהיה מוכן בידו. ורצו שט"ח בהתר הרבית על כל הסך ושיהיה השטר בחיוב עצמו והוא אמר להם שיתן להם שט"ח מהכולל ולא רצו. ובהיות הימים ההם ימי ניסן הוכרח לתתם לצורך חטי דפסחא. ועתה אין להם אלא מעותהם. כי הכולל אינו עוסק בסחורה ולא הרויחו בהם:

אלה הם טענותיהם והקריבו משפטם לפני עט"ר מוה"ר הגדול ראש"ל ח"ד בדרא נר"ו. ומני"ר להסיר מעליו לזות שפתים שלחם אל ב"ד הזמן כדי שלא יאמרו דמקרבא דעתיה עם הכולל. ויען כי הקונים לא רצו ללכת לב"ד הזמן המה בקשו ממני לדין דין זה וכתבו וחתמו בנסח הזה:

אנן בדידן החת"ל החותם הראשון הבא בכח המב"י מכוללות עה"ק. והחותם הב' בכח המב"י מחבריו הקונים של הגאבילה. מקבלים עלינו קבלה גו"ש כל מה שיגזור אומר רב ספרא הרב הכולל זרע רב כמהר"ר אליהו חזן נר"ו בכור קריא רחמנא. בין לדין בין לפשרה. מבלי שום סירוב וטו"ת כאלו נגזר מב"ד הגדול שבירושלים וכדין קבלת צבור ס' איזה פוסק והכל בקגו"ש כמדל"ב כתחז"ל שקנו אחרים מידינו והיה זה בש"א לח' כסליו שנת התרכ"ח ליצירה ושויב וקיים:

הצעיר משה ן' ויניסטי ס"ט. הצעיר חיים נסים ברוך ס"ט.

תשובה. עם כי ידעתי מעוט ערכי עלי ומי אני להורות הלכה ובביתי אין לחם לאמה של תורה. אך אחרי שברוב ענותנותם פנו אל האזוב אשר בקיר וקבלו עליהם מה שתעלה מצודתי. וגם היתה עלי, יד הקדש עט"ר מז"ה הגאון נר"ו. והוא פקד עלי אשנה פרק זה. הנני בא בקצר אמיץ יען הטילו עלי חובה להשיב להם דבר שבוע זאת. וזה החלי וה' אלהים יעזור לי.

ואבא היום להשיב על ראשון ראשון. מה שטענו הקונים שהיו חייבים הכולל לפייס את אחינו האשכנזים ולהעמיד המקנה בידם תמיהני על הרב הטוען הי"ו אשר גלוי וידוע לפניו ולפני חבריו הקונים כמה טירחות טרח הרב הפקיד ה"י ודישרן סמיכין עלוהי וכמה לילות עמל מנו לו בענין זה. וכל טירחתם ועמלם היה לריק כי הם באחת חפצו הפירוד ולא רצו בשום אופן להתפיס. ואטו תרקבא דדינרי הו"ל למתב להו, ומה היה להם לעשות. ובפרט שמרן הגאון ראשל"צ נ"י לא רצה בשום אופן להשתמש בכחו הגדול אצל הממשלה הרוממה יר"ה לעכב בידם השחיטה, כי חשש לח"ה ולחרפה בגוים כאשר הוא ידוע ומפורסם. א"כ בהכרח היה בטול המכירה הראשונה ואפי' אם נאמר שכולל הספרדים היו יכולים להעמיד המקנה בידם ולא העמידוה ונתבטלה המכירה מחמתם אין להם להקונים על הכולל אלא הדמים שנתנו. כמבואר בהרמב"ם בפי"ט מהלכות מכירה דין י"ג ובטור וש"ע ח"מ סימן רכ"ה וזה פשוט אין צורך להאריך בו אלא שכיון שהיו צריכים הכולל להחזיר להם מעותיהם שנשארו בידיהם בפקדון לא יפה עשו ששלחו בהם יד. שכבר פסק הטור וש"ע בסימן רצ"ב דאין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון. ואולם נראה שכל זה הוא אם באו לידם מתחילה בתורת פקדון. משא"כ הכא שהיה בתורת מכר ובאו לידם להוציא אותם בעד העניים כידוע ולקמן נאריך בזה:

ועל הטענה השנית שהם יש להם זכות בהגאבילה של הספרדים כי בכלל מאתים מנה. יפה השיב הרב מר פקידינו משה שפיר הי"ו שכיון שנתבטלה המכירה בשביל פירוד האשכנזים הו"ל כמכר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו ופנים חדשות באו לכאן ועיין להרב משפטי שמואל סימן קכ"ה בדקס"ט. עוד זאת שבזמן שמכרו הגאבילה של הספרדים לא טענו לזכות בה אלא תבעו מעותיהם לבד. א"כ כבר מחלו על זכותם ומחילה א"צ קנין. ובפרט שאף אם היו תובעים זכות זה לא היו זוכים בו כיון שלא נודע בכמה יקחו הגאבילה של הספרדים למחצה לשליש או לרביע. ובהכרח היו צריכים למוכרה מחדש ומי עכב על ידם שלא לבא ולעמוד על המקח. וכמו שהשיב בחכמה מר פקידנו נר"ו ודבריו ברורים וישרים למוצאי דעת:

ועל השלשה אני בה במה שתובעים הקונים ריוח מעותיהם שנשארו בטלים זה ט' חדשים. וגם בזה רואה אני את דברי הרב הפקיד משה שפיר קאמר כי הכולל לא נתעסק בהם ולא הרויח. כי נתנם לצורכי העיר. ואם היו רוצים היה נותן להם שטר בהתר הרבית באותו זמן והם לא רצו ואינהו דאפסידו אנפשייהו. והם דברים של טעם וברורים כשמלה. בכל זאת אני אבאר שהדין עמו מפי סופרים ומפי ספרים. והנה מפורש יוצא במרדכי פרק הגוזל בתרא שהובא תשובה אחת ושם כתוב שהגאונים פסקו שמה ששנינו המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת זהו במקום שאין מרויח בו אבל אם הרויח חייב ליתן לו וכן הורה ר"א בר יהודה. וגדולה מזאת כתב שם דהיינו דוקא אם נותנו לו מתחילה להרויח אבל בתורת פקדון לא שכל זמן שהוא פקדון אין לו הפסד וביטול כיס. וגם אם תובע פקדונו והלה אומר הלויתיו או עכבתיו להרויח וכו' שאע"פ שמבטל כיסו של חברו הוא דפטור וכו' ונראה שרבינו האי גאון ז"ל חולק בזה וסובר שאם שלח יד בפקדון והרויח שחיב ליתן מחצית שכר. ועל מה שתמה רשב"ם דכיון ששלח יד בפקדון הו"ל גזלן וקי"ל שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ואמאי יתן לו מחצית הריוח השיב ראבי"ה דודאי קודם שתבעו אינו חיב לתת כלום. אבל משעה שתבעו המפקיד ואומר לו הנפקד אם תקבל להיות עמי קרוב לשכר ולהפסד אתן לך והמפקיד אומר לו לא אך שלי תן לי דהתם אי מסרב ודחי ליה מחייב למפלג בהדי בריוח ע"כ. וזהו הפך מה שעלה בדעתו של ראבי"ה שקרוב הדבר בעיניו שאע"פ כן הוא פטור ליתן ריוח. ואולי חזר בו מפני סברתו של הגאון ר' האי. ולפ"ז קשים לשמוע דברי החידושי אנשי שם שכתבו שם דהאי ואינו קאי אנפקד וכתב שקצת קשה מה שייך האי לישנא בנפקד וכו' ע"ש. והאמת הברור הוא דקאי אמפקיד וכמו שמבואר בתשובתו הראשונה וכאשר פרשתי דבריו ודוק שם.

והנה גם בהג"מ שם מחקו תיבת ואינו. וכונתם דקאי המפקיד שהוא רוצה להיות עם הנפקד קרוב לשכר ולהפסד והנפקד מסרב. וכן לפי מה שכתבו החידושי אנשי שם דקאי הנפקד שאינו רוצה להיות עמו קרוב לשכר וכו' ואינו צריך למחות תיבת ואינו. ובהכי אתי שפיר דלא פליג ר' האי גאון על סברתו הראשונה כי מ"ש בתחילה שפטור מלשלם ריוח היינו מפני שהנפקד רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד מסרב שאז אינו מחוייב לתת לו ריוח מפני שהמעות אינם בידו וכבר הלוה אותם. אבל היכא שהמפקיד מתרצה להיות עמו למ"ש והנפקד אוחז החבל בשני ראשין לא מחזיר לו מעותיו ולא יחפוץ להיות עמו למ"ש דין הוא שיתחייב לתת לו ריוח והיינו דינו של ר' האי גאון ואינו חולק על דינו של ראבי"ה. ומיהו פשט הדברים לא משמע הכי:

עכ"פ יש לפרש שהמרדכי לא חזר בו מדעתו הראשון וס"ל דכל שהנפקד מתרצה להיות עמו למ"ש מפני שאינו יכול להחזיר לו מעותיו והמפקיד מסרב בזה דפטור מלתת לו ריוח אף אם הרויח במעותיו. ומה שכתוב שם בשאלה שכתבו הגאונים דמה ששנינו המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת הוא במקום שאין מרויח בו אבל אם מרויח חייב ליתן לו ושכן הורה ר"א בר"י וגם רבינו משה כהן שלח פעם אחת כסף ע"י יאודי ועכב כספו כשנתים וגבה ממנו בע"כ ריוח י"ב זהובים ע"כ ודברים אלו סתומים שנראה שבכל אופן שהרויח חייב ליתן לו. והא תירצה המרדכי שכל זה שחיב ליתן ריוח היינו דוקא אם מתחילה נתן לו לקנות דבר להרויח וחזר ואמר לא הרוחתי אלא לעצמי. בכי הא הוא דמחייבינן לתת ריוח ואף שלא פירשו כמה הריוח שיתן יש לומר שנותן המחצית כמו שמבואר בדברי הגאון רבינו האי ז"ל. דון מינה ואוקי באתרין שלא הרויחו הכולל במעות אלו כלל ולהוצאה ניתנו לצורך העניים שלדברי כולם הם פטורים מלשלם ריוח. ובפרט שהכולל היו רוצים לתת להם שטר בהתר רבית והם לא רצו אלא תבעו מעותהם שאין מקום לחייבם בריוח והוא ברור:

וראיתי בתשו' דשייכי לס' משפטים סימן ט"ו שנשאל בראובן שנתחייב לתת שכירות מלמד לבנו לזמן קצוב ועבר הזמן ולא נתן ותבע המלמד הריוח שהיה יכול להרויח במעות אלו מאותו זמן ודן הר"א מטולא שחייב ליתן לו הריוח ואין בו ריבית מדתנן בפ"ק דמכות מעידנו באיש פלוני וכו' והכריח דבשכירות אין בו רבית והר"ד אחיו הקשה ע"ד מההיא דפרק אז"ן דאמ"ל רבא להנהו דמנטרי וכו' דמשמע דגם בשכירות יש ריבית ואינו חייב לתת לו ריוח ע"ש. ועיין למהר"ש גאון בסימן ח"י שתמה ע"ד הר"א מטולא בהכרחו מההיא דפ"ק דמכות. ויש להשיב על דבריו ואכמ"ל. וכבר הרב מש"ל בהל' מלו"ל פ"ז הל' י"א ה"ד הר"א מטולא ותמה עליו וסיים שאין ראיה כלל ממתניתין דפ"ק דמכות וגם תמה ע"ד דאף אי נימא שאין בו איסור ריבית עכ"פ אינו חייב ברוח כיון שמבטל כיסו ש"ח אין לו אלא תרעומת ושוב כתב לישב ע"פ פסק רמ"א בח"מ סימן רצ"ב שאם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני והלה מעכב שחייב ליתן לו הריוח וכו' ואפשר דבנדון הר"א מטולא היה שהשכיר תבע מעותיו וכו' ע"ש ואחרי המחי"ר אין במשמע זה מד' הר"א מטולא כי אחרי שכל החיוב שיתחייב בריוח הוא אם בא לשאול תכף בתשלום הזמן והרב לא ביאר זה שהוא עיקר החיוב והלך לבקש עצות מרחוק לענין הריבית:

והנה שם כתב הרב מש"ל ז"ל ע"ד רמ"א בהגה שבעל אגודת אזוב דק"ג תמה ע"ד מורם דלמה תפס דברי המרדכי הראשונים שכתב קרוב הדבר בעיני וכו' ואח"כ חזר בו מכח דברי רבינו האי וכו' עי"ש וכפי מש"ל אין כאן חזרה אלא דמחלק היכא שהמפקיד מקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד והנפקד מסרב דאז חייב ליתן לו ריוח והיכא שהמפקיד מסרב ותובע מעותיו והנפקד אומר כבר הלויתיו או עכבתיו להרויח שאז אפילו הרויח פטור וכמו שביארנו וזהו שקשה לי על הרמ"ל שם שיצא לחלק בין היכא שהפקדון בעין והנפקד מעכבו שבזה חייב לתת ריוח. להיכא שאינו בעין וזה היה חילוק אמתי אם היה כתוב במרדכי כנסח המובא שם במש"ל. שהנפקד אומר הלויתיו או הקפתיו כדי להרויח שמורה שעתה אינו בעין. אכן במרדכי שלנו הנסחא היא הלויתיו או עכבתיו להרויח שמשמע נמי שהם בידו ומעכבם להרויח. ונסחא זאת היא יותר נכונה. דלגי' המש"ל הלויתיו והקפתיו הם כפל הענין במלות שונות כמובן.

וחזי הוית למהרש"ך ז"ל בח"א סימן קס"ז שכתב בראובן שהלך להסתחר בערי פיראנקיאה ונתן לו שמעון מעות כדי שיקנה לו שלשלת אחת לשמח את אשתו ועכב מעותיו בידו ולא קנה לו. וע"כ שואל ממנו ש' הריוח שהרויח במעותיו. ופסק הרב שהוא פטור כיון שהוא לא נתן לו מעותיו להרויח וא"כ אף שערבם עם מעותיו והרויח בהם פטור אפילו שחטא ועבר ע"ד משלחו. וחיליה ממ"ש המרדכי בהגוזל קמא עיש"ב. ורואה אנכי בתשובה למהר"ש גאון שם בסימן ח"י שה"ד הרש"ך אלו ותמה עליו שמסברת הגאונים נראה שחייב לשלם הריוח אף אם לא נתנם לו כדי להרויח וגם מתשובתו של ר' משה כהן שהביא המרדכי שם משמע כן שהוציא ממנו י"ב זהובים. וגם מדברי ר' האי גאון מובן כן והצ"ע עכת"ד ואני תמיה במאי דפשיט"ל שאפילו לא נתנם להרויח חייב לתת ריוח. וכבר פירשנו שאין במשמעות דברי הגאונים ור' האי ז"ל לומר כן וגם בתשובת הר"מ הכהן. יש לפרש שנתן המעות כדי להרויח. ומי יעצור כח להק' מדברים סתומים ולאפושי פלוגתא. וכל כמה דמצינן להשוות הדעות ולמעט במחלוקת שפיר דמי. וגם דברי ר' שמחה שהביא השה"ג בפרק אלמנה ניזונת יתפרשו בדרך זה והבוחר יבחר.

ובהיותי בזה ראיתי למהרח"ש בספר תורת חיים סי' פ"ז שהביא דברי המרדכי הנז' ותמה מדבריו על דברי הרש"ך שם בסימן קס"ז בדין השלשלת שכתב שאף אם הרויח במעות ההם שאינו חייב ליתן לו ריוח כיון שלא נתנם לו כדי להרויח. וכתב שיש לפקפק בזה כיון ששמעין שנתן לו לר' המעות לקנות השלשלת היה יכול לקנותה בעירו אלא שנתנם לקנות לו בעיר אחרת מפני שהיא יותר בזול. וא"כ הרי רצה להרויח ע"כ. ובעניותי אמינא שאין כאן פקפוק בדברי הרש"ך אלו כי מה שאמרו שאם נתנם לו להרויח שחייב לתת לו מ"ש היינו במעות שנתן לחברו כדי שיתעסק בהם להרויח והלה נתעסק בהם והרויח דין הוא שיתן לו מ"ש. אבל בנתן לו מעות לקנות לו דבר אף שאם היה קונה לו היה ריוח מפני שבאותה מדינה היה יותר בזול זה הוי ריוחא דאתי ממילא. והרי ג"כ אפשר היה שהיה הפסד והיה קונה יותר ביוקר וידוע שרוב השולחים למדה"י להביא תכשיטין. לא מפני שהוא יותר בזול. אלא שבמתכונתם אינם נמצאים בעירם. אלא בעיירות הגדולות. ועכ"פ אינו נקרא זה נתנם להרויח. והרח"ש שם כתב שאם לא נשא ונתן בהם. הגם שהשה"ג בפ' אז"ן כתב דהמבעל כיסו של חברו אף אם לא הרויח איכא פלוגתא. מ"מ המוחזק יכול לומר קי"ל כהפוטרים אותו. וכ"ש שלא נמצא שום מחלוקת. וגם כתב שאם טוען שלא נו"ן בהם אין לחייבו שום שבועה ואפילו גלגולא עי"ש והוא ברור:

ותבט עיני להרב גו"ר ח"ב כלל ג' סימן נ"ב שהביא דברי המרדכי הנז' ולחלק יצא בין היכא שיש להמפקיד ריוח מזומן ותובע פקדונו והלה מעכבו שאז חייב לתת לו ריוח. אבל אם אין להמפקיד ריוח מזומן אף אם תבעו והלה מעכב מבלי לתת לו חלק בריוח. אם הרויח ג"כ פטור. והרואה יראה בדברי המרדכי שם שאין חילוקו עולה יפה לפי פשט הדברים. וגם איך אפשר לברר אם היה לו ריוח מזומן אם לא. ונראה פשוט שבכל אופן אמרה המרדכי ודוק שם. עוד כתב וז"ל ויש מחלוקת ברורה בדברי רשב"ם לדברי המרדכי דקמי הכי שכ' שאם פייס נפקד וכו'. אמנם רשב"ם כתב ומחייב נמי בכה"ג שכתב וז"ל שזה תובע וכו' אי מעכב ודחי ליה מחייב ע"כ. הרי משמע שפיר דאע"ג דמפייסו וכו' ע"כ והוא פלא שהבין שדברי' אלו שכ' שזה תיבע וכו' הם דב' רשב"ם והדברים מוכיחים שהדברים האלו הם דברי המרדכי עצמם וכן הבינו כל הרבנים שהביאו דבריו ובטלה מחלוקת. ועיין להרב פ"מ ח"א סי' ע"ח:

וראיתי להרב מח"א ז"ל בהלכות ריבית סי' מ"א שכתב על תי' המרדכי לקושית רשב"ם וז"ל וכר' דאף אם נקבל תי' על הגאון ז"ל. מ"מ עדיין קשה על דברי מהר"ם שכתב שאם תבע פקדונו מפני שזה רוצה להרויח בו והלה מעכב ומרויח בו שאין זה דומה למבטל כיסו ש"ח מאחר שהוא מזומן להלוותם והוא הרויח בהם עכ"ד דהלא כיון שזה תבעם והנפקד מעכבם הו"ל גזלן וקי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ולמ"ש המרדכי אפש"ל כן וכו' כיון שגם המפקיד היה רוצה שישתמש בהם וכו' וכה"ג אפשר לעלות על הדעת דלא הוי כגזלן. אבל דברי המרדכי דלעיל קשה ואי אפשר לפרשם הכי וגם א"א לומר וכו' מלבד דהעיקר חסר וכו' עיש"ב. ולע"ד נראה שדברי מהר"מ נכונים ואיירי באופן שהיה מותר להשתמש בו כגון שהם מותרים וכמתבאר מדבריו. ודבריו ברורים שהרי כתב בתחילה דבפקדון ליכא הפסד וביטול כיס כיון שבלא"ה מופקדים הם וזה נהנה ומרויח בו וזה אינו חסר כלל נמצא שהוא מדבר באופן שאינו נעשה גזלן והיה יכול להשתמש בהם. אך משעה שתבעו שהיה מזומן להלוותם. והלה מעכבו ומפסידו בכי הא ס"ל שחייב ואם אינו מזומן להרויח חזר הדין לזה נהנה וזה אינו חסר. ואולם דברי הגאון הם באופן שאין הנפקד רשאי לשלוח בו יד והרי הוא כמבואר:

והנה נראה דרבו הסוברים דמשעה שתבע המפקיד מעותיו והנפקד לא נתנם והרויח בהם שחייב לתת לו מחצית הריוח. וכבר האריך בזה הרב משפטי שמואל בסי' קכ"ה ומהר"ש הלוי בחיור"ד סימן י"ד ושם הביא דברי מהרש"ך בח"ב סי' קי"א שרצה לחייב באותו נדון משום מבטל כיסו של חברו ותמה עליו דא"כ הותרה רצועת הרבית. וביותר קשה שמדבריו בח"א סימן קס"ז שהבאנו לעיל בגדון השלשלת נראה כל בתר איפכא. ואין ספרו ח"ב מצוי אצלי לראות היעמדו דבריו. ואח"כ ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בספר בעי חיי חיור"ד סי' קפ"ב שהאריך לישב דברי הרש"ך בטוב טעם ודעת. ועי' למהריב"ל בח"ב סי' קי"ב ונר' שתפס תי' המרדכי על קו' רשב"ם שהוא תי' רשב"ם עצמו ע"ש. ועיין למהרשד"ם ח"מ סי' קע"ט וקפ"ג:

וחזינא לגאון הרב בעי חיי שם שיצא לדון בדבר חדש שמעכב ממון חברו עובר משום לא תעשוק וא"ת טוב מבעליו. וכיון דמעכב המעות בלי ריוח עובר משום לא תעשוק. הרי הריוח נעשה לו גזל וחייב להשיבו במ"ע דוהשיב את הגזלה וב"ד כופין עליה עיש"ב והיה לי פקפוקי דברים על דבריו. אך ראיתי להרב תפארת אדם הנד"מ בסימן ק"ב שהרבה להשיב על דבריו וכתב דאף אם יהיה איסור זה היינו כשרוצה לעכב הממון בידו לאורך ימים. אבל אם מעכבם לזמן קצר לא ראינו ולא שמענו. והביא ראיה מהימנא מדברי מרן הב"י ביו"ד סי' ק"ס ובח"מ סי' של"ד שדחה דברי הר"א מטולא בס' משפטים סי' ט"ו ולא חייבו משום לא תעשוק עי"ש. ועיין בס' רב דגן בסי' רצ"ב מדרכ"ה ואילך ושם הק' על המח"א כמ"ש בעניותי. ועיין משפ"ץ ח"ג סי' ס"ח שדקדק בדברי המרדכי בהגוזל קמא ויצא לחלק כחילוק המש"ל. ועיין ג"כ להמט"ש בסימן קפ"ג הגהב"י ל"ג ובבית דוד חיו"ד סימן פ"ז ברכות המים יו"ד סי' ק"מ ד"ס ואילך. ואין הפנאי מסכים להאריך כעת:

עכ"פ לכל הס' בנ"ד שכולל עיה"ק לא קבל המעות כדי להרויח וגם לא הרוי' בהם. כי נתנם לצורך העניים לחד"פ אין מקום לחייבם לתת ריוח. וכיון שמעיקרא בהתר לקחם. ובשעה שנתבטל המקח ותבעם הקונים כבר הוציאו אותם אין בזה אפי' ליתא דאיסורא. ואחרי שהיה רוצה הרב הפקיד ה"י לעשות להם שטר בהתר הריבית והם לא רצו אינהו דאפסידו אנפשייהו. ואין על הר' הפקי' נ"י אפילו תרעומת דברים כיון שלא בתורת פקדון באו לידו. ועיין להרב תפארת אדם שם בדקס"ד רע"ד. והכא שהכולל הוא מוחזק והם באים להוציא ודאי דנאמן מר פקידנו נ"י ועיין למהרשד"ם בסימן קפ"ג ומהרח"ש סי' פ"ה. ואף שהרב הפקיד דעתו קרובה עם הכולל הוא ודאי נאמן כיון שאין לו הנאת ממון וכמ"ש בפירוש מהרימ"ט בח"ב ח"מ סי' פ' סו"ד נראה לע"ד ברור שאין הכולל חייב לתת להם שום ריוח. והיו דברי לפני שני המאה"ג היושבים על מדי'ן הרב המופלא ראב"ד משה ר"מ נ"י והרב המובהק המופלא הסמוך מר דיינא יש"א ברכה נ"י. שמהם תצא תורה וציי"ם אכי"ר. הכ"ד החותם פעה"ק ירושלם ת"ו בשלהי דקיטא ש' רחם תזכ"ר לפ"ק:

הצעיר אליהו חזן ס"ט. ואלה דברי הרבנים ב"ד הזמן הי"ו:

האח האח רחם רחמתים. בכור שקדושתו מרחם מזוקק שבעתים הרב הכולל מזר"ק טהור לנו לעינים. רב ספ'רא אליהו בהיר. נר"ו יאיר כאור הבהיר כיר"א:

אחרי דרישת השלום באהבה רבה וחיבה יתרה:

ובא האו"ת להגיד כי ישר מקבלת האי פסקא דשדר לן מר בענין הטו"ת שיש להרבנים הקונים הגאבילה עם כו' עה"ק ת"ו. ואחרי שעט"ר מו"ר גאון עוזנו ראש"ל ח"ד בדרא ה"י חשך עצמו מדין זה. וגם את משפטנו מאסו. קבלו עליהם לרו"ם לדון ולהורות בדין זה כפי אשר יורוהו מן השמים ואין אחר קבלה זו כלום כי בודאי מחויבים הם לקיים שפיר גזרתו. לא נצרכה אלא לפלפולא להשתעשע בדבריו, וכעת ידוע לרו"מ כי אנו טרודים מאד ואין הפנאי מסכים להשיב על מה שפלפל בחכמה ולענין דינא ודאי נראים דבריו. ואין צורך להאריך. והאיכא מר עוקבא רישא רבנן אבינו הזק'ן הגאון המפורסם עטרת תפארת ישראל ראש"ל הי"ו ובכחו הגדול יחיבם לקיים משפט כתוב בפסק דינו כאשר קבלו עליהם שני הצדדים בכח המב"י. ורק אין דבר זולתי החיים והשלום מאתנו ב"ד הזמן החותמים פעה"ק ירושת"ו בח' חשון ש' דברו על ל"ב ירושלי"ם היא שנת התרכ"ח ליצירה:

הצעיר משה פארדו ס"ט. הצעיר יצחק ב' חיים ס"ט. הצעיר יעקב שאול אישר סט. כא סי' יש"א ברכה.

וזאת אשר דבר בקדשו מרן הגאון עט"ר ראש"ל אבי אבי רכב ישראל ראש גולת אריאל ח"ד בדרא נר"ו יאיר עד ביאת הגואל כיר"א.

חיים מדבר לדוד בשנות"ו כל הכתוב בחלקו של ידיד נפשי חכם עדיף רב ועצום כולל כל אישורי"ן הבן יקיר אליהו בהי"ר בכור קריה רחמנא הי"ו בענין הטו"ת שטענו קוני הגאבילה שיחזרו להם דמי המקנה שנתבטלה עם ריוח המעות עד היום הזה. ונכדי ידידי הפוסק נ"י פסק את הדין שפטורים הכו' לשלם דמי הריוח כיון שלא נתעסקו בהם. אלא שהוציאו לצורך חד"פ לעניים. והדין דין אמת כאשר רמזתי לו להרב הקונה ה"י מתחילת הענין והרי זו משנה שאינה צריכה וכאשר אסף וקבץ רחימא דנפשאי הפוסק נ"י. ובודאי שהוא ריבית גמורה אם יתנו להם ריוח המעות כיון שלא נתעסקו ולא הרויחו וכמתבאר מדברי המרדכי ה"ד מב"י בחיו"ד סי' קע"ז ובש"ע שם ס"ז. ועיין להרב אורים גדולים בלימוד קצ"ה וקצ"ו אפי' אם באו ליד הלוה בתורת עסקא ועיין להרב גו"ר בחיו"ד כלל ו' סימן ה' שכתב שלא השטר עיקר אלא המעשה עי"ש. ותמיד היה לבי מהסם על אלו השטרות שעושים כו' עה"ק להתיר הריבית שצריכה רבה בהתר זה אם לא שכבר נהגו כן גדולי הדורות שלפנינו ונהגו כן דור אחר דור. כי היו ימים שכלתה פרוטה מכיס הכולל. ואם לא היו מוצאים להם התר לא היה תיקון וישוב לעה"ק ובפרט בזמן שהיו צריכים לתת לאלי הארץ לצורך הישוב כידוע. וכיון שהמנהג כן אין להרהר אחריהם. ועיין למורי הגאון מרן אבא בחק"ל יו"ד ח"ב בשיורי א"ח סי' י"ב. ובספרי הק' נדיב לב ח"א סימן צ"ה וסי' צ"ו ובנ"ד שהם גרמו לעצמם שלא רצו בשט"ח על שם הכולל אין מקום להתיר לתת להם ריוח. ואנן יד עניי אנן. ובכן יפה דנת ויפה זיכית לכו' עה"ק וחפץ היתי להשיבך במה שנשאת ונתת באמונה בספרי הפוס' ז"ל ואולם אתה ידעת במה אנן קימין בעול הצבור. וגם כי חליש לבאי טובא והוא משנה שאינה צריכה. וקח כא את ברכתי כי יהי שמך כשם הגדולים להורות הלכה לרבים. וישמח לבי גם אני והיה זה פעה"ק ירושת"ו בש"א לח' כסליו שנת רב ברכו'ת יעטה מורה. וה' יברך את עמו בשלום:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה