אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א יורה דעה › סימן לד

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

יורה דעה · סימן לד

סימן לג

מע"הק צפת תוב"א בשנת התרכ"ח ליצירה

שאלה רב ומו"ץ שקמו עליו אנשי העיר לסלקו מרבנותו. והם אומרים שאינם מרוצים בו יען שלא התנהג עמהם כשורה וכנימוס. וגם כי הם מעיקרא לקחוהו לזמן. וכבר נשלם הזמן ובא הקץ לרבנותו. ורוצים שילך אל ארצו ושער מקומו ממקום שבא. והרב טוען שמה שלקחוהו לזמן היה להנאתו ולתועלתו שאם ירצה הוא להסתלק שלא יוכלו לעכב בידו. אבל הם אינם יכולים לסלקו דמעלנא אית ליה זה חומר בקדש. ומפקנא לית ליה. וכאשר ראה איזה אנשים מכת מנגדיו שהרב אינו רוצה להסתלק מטוב רצונו. קמו עליו איזה בנ"א שאינם מהוגנים ויבאו לביתו ואיש מקלו בידו ובבי"זה שלחו פיהם ולשונם לחרף מערכות הרב הי"ו. ומאוים וחפצם שיתן הרב שטר בש"ח שילך מהעיר במשך חדש ימים וגם יתן קאמביאל של מאה ליראס על שם איש זר שאם לא ילך מהעיר במשך הזמן הנ"ל שיתחייב לשלם הסך ההוא. וכן באו איזה מחכמי אחינו האשכנזים הי"ו אל הרב יצ"ו לבקש מלפניו שיחתום בשטר הנז' להשקיט המריבה יען הגזימו הכת המנגדת לעשות מעשים אשר לא יעשו ואיכא למיחש דגזמי ועבדי. וכשמוע הרב את דבריהם אמר להם עיניכם הרואות כי אני מוכרח לחתום מצד האונס ולהשקיט המהומה והמבוכה. אבל איני נשבע ולא מקבל כל הכתוב כלל. ובכן חתם לפניכם השטר הנז' וגם חתם בקאמביאל של מאה ליראס ונתנה ביד שליש באומרו שאם לא ילך בזמן הנזכר לעיל שימסור הקאמביאל ביד הכת המנגדת. ואחר עבור הזמן רוצים מנגדיו שיסתלק מרבנותו וילך מהעיר מכח הש"ח הכתובה בשטר הנזכר וגם תובעים מהשליש שימסור בידם השטר חוב הנז'. והרב טוען שהוא לא נשבע מעולם כאשר יעידו השלוחים שחתם בפניהם וגילה דעתו שאינו נשבע. וגם על הקאמביאל טוען שהוא אסמכתא גמורה שהוא לא אמר להשליש שיזכה בעדם מעכשיו. וע"ז רבו ביניהם המהומות והמבוכות ושוא'לים הלכו דבר ה' מירושלם ותורה מציון מכ"י תוב"א. על הכל יורנו מ"ור ויבא שכמ"ה:

תשובה הנה שאלה זאת עמדה ונש'את קדם רבינו שבגולה מרן הגאון ראשון לציון אבי מל'ך ח"ד בדרא יצ"ו ויען חליש לביה טובא והמלך דוד זקן מאד ועול הצבור המוטל עליו מן בקר עד ערב. דין גרמ'א כי אותי צוה לעמוד על הפרק ולברר וללבן פרטי דין זה ואני פי מלך אשמור וזאת חובתי ואעשנה בעה"ית:

ואען ואומר שאלה זאת יפרד והיה לשלשה סעיפים. א' אם נאמן הרב יצ"ו לומר חול"ן. ב' הטענה שטוענים מנגדיו שלקחוהו לזמן ובהגמר הזמן נמחל שעבודו. אי הויא טענה אלימתא. ג' לענין הקאמביאל שביד שליש אם חייב לשלם הסך ההוא בעבור הזמן המוגבל. או יפטר בטענת אסמכתא ככתוב בשאלה:

והנני בא להשיב על הסעיף הראשון

והנה הטענה שטען הרב הי"ו שחתם בשטר אבל לא נשבע בפועל וכמו שיעידו השלוחים שבאו אליו וחתם בפניהם נראה ודאי דנאמן. דהא אפילו טען נשבעתי אלא שאנוס הייתי הוה נאמן דהא משנה שלמה שנינו נודרין לחרמין ולהרגין ולחומסין שהם של תרומה ואומר בלבו היום ואמרי' התם בפ"ג דנדרים דלגבי אונסים דברים שבלב הוו דברים. ובת"ח אפילו שלא במקום אונס שרי כיון דליכא חשש שינהוג ק"ר בנדרים כמ"ש התוס' בפרק שבועות שתים (ועמ"ש הרא"ם בח"א סי' ע"ב והלחם רב בסימן רכ"ד). וכ"ש בנ"ד שטוען שלא נשבע מעולם דודאי שהוא נאמן מן במגו דאי בעי הוה אמר נשבעתי כדרך שנשבעין להרגין וכו' וכמ"ש הרא"ם ז"ל בח"א סי' ע"ב דכגון דא הוא נאמן במגו כיעוש"ב. ואף שראיתי להרב ב"ד ז"ל בח"ב חלק ח"מ סי' קי"ג שכתב על דברי הרא"ם הללו שמצא כתוב בגליון וז"ל תמיה לי דהו"ל מגו במקום עדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הודה שנשבע ואיך נאמינהו שלא נשבע במגו וכו' ע"כ. ונ"ל שאין כאן תימה שהרב ז"ל כבר נרגש ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה שכתב ידו הוי כהודאת פיו וכו' וכתב לחלק דשאני נדון דידיה ששמעון בעל השטר הוי כמודה לו שלא נשבע וכו' וא"כ אין בחתימתו ממש דלמאי ניחוש לה וכו' ועוד פי' הדברים דכיון שרוב שטרי העיר אינם עושים השבועה בפועל וא"כ אפי' היה כשאר שטרות דעלמא היה יכול לומר חתמתי ולא קיימתי וכו' כיעו"ש באורך והמעיין היטב שם בעיניו יראה שניצול הרא"ם ז"ל מהשגה זאת. ובכן בנ"ד ודאי שיש לו מגו טוב כיון שבעלי הדבר לא היו שם בעת החתימה ולא יוכלו להכחישו שנשבע בפועל. והשלוחים הנמצאים שם יעידון יגידון שלא זאת שלא נשבע בפועל אלא שגילה דעתו שאפי' החתימה אינו חותם אלא על הצד האונס. וחתימתו על שטר שכתוב ודאי דלא מהני ולא מידי אפי' לא היה שם אונס. דלבטא בשפתים כתיב דמשמע דבביטוי שפתים תלייה רחמנא דאי איכא ביטוי אין ואי לא לא הוי שבועה וכמ"ש הרא"ם בתשו' הנז' (ועיין בס' זרע אמת ח"ב סי' ק"ב באורך ואכמ"ל בזה):

ועוד ביאר הרב ז"ל שאם נותן אמתלא לדבריו שנאמן אף אם חתימתו הוי כהודאת פיו והו"ל כאומר נשבעתי וחזר ואמר לא נשבעתי שאם נתן אמתלא לדבריו שנאמן. וא"כ בנ"ד נמי יש לו אמתלא גדולה אמתני ותקיפא שאם לא היה חותם באותם השטרות והיו חושבים מנגדיו שבכח זה השטר היה מחוייב ללכת מהעיר. היה כמעט ס"ן כידוע וכבוד אלהים הסתר דבר. ועוד איכא נמי אומדנא רבתי שלא חתם הרב אלא להשקיט המריבה והמבוכה ועתה אדרבה שלהבת השנאה עולה מאליה בין היחידים כמבואר בז"ע של רבני האשכנזים הע"י והא ודאי דהוא אומדנא רבתי לפוטרו אפי' אם נשבע באמת ולא היה גילוי דעתו כ"ש שלא נשבע בפועל ואדרבה גילה דעתו בפירוש כנז"ל. וכמו שביאר היטב הרב לחם רב ז"ל בסי' רכ"ד באורך עי"ש. ועוד נראה ברור שזה השטר לא נעשה אלא לרמות הכת המנגדת למען ישבתו מריב ומדון. וכבר כתב הרא"ם שם שאפי' הבעל דין מכחישו ואומר שנשבע בפועל אין בכך כלום כיון שזה השטר נעשה לרמות וכו' אינו כשאר שטרות דעלמא עד שנחשוב חתימתו כהודאת פיו עי"ש (ומכאן נמי הוכחה להשיב את השגת הב"ד עליו וכמובן). וגם הרב מו"הד ז"ל בספר ב"ד סי' קי"ג מודה דהיכא דהוי שטר בלא עדים כנ"ד דמהני טעם זה. ולא כתב לחלק אלא בנ"ד שהיה שטר בעדים ואי אפשר לומר שהעדים כיוונו לרמות. וגדולה מזאת אני אומר בנ"ד שאפי' היו כאן עדים על החתימה וחתומים בשטר שהיו יכולים לומר שלא היה כאן שבועה ורק הם כוונו להציל את הרב מפח מוקשו והיו נאמנים בודאי וכמו שביאר מרן הקדוש ז"ל בס' אבקת רוכל סי' קצ"ב וז"ל ולענין הדין נ"ל דאע"ג שנחלקו שם אם נאמנים כשאומרים שעשו דבר זה להציל אם לאו ה"ד לענין ממון אבל לענין איסור כנ"ד יהיו נאמנים כמו שהוא נאמן בעצמו אע"פ שחתם והודאת בע"ד כמאה ע"ד מ"מ אם נתן אמתלאה שחתם בשביל כך או כך הוא נאמן ולא אמרי' שאחד"א ודבר זה נלמד מההיא דכתובות (הדברים מכוונים למ"ש הרא"ם בתשו' הנז') כ"ש הכא דאיכא אונס דעדיף טפי מאמתלא כמו שהעידו העדים שאינם חתומים בשטר ואם כן כמו שהוא נאמן על חתימתו שהוא כמאה עדים לומר שלא הוציא בשפתיו כן גם כן יהיו העדים נאמנים לומר לא אוציא מפיו דבר ומה שחתמנו הוא כדי להצילו מאונסו דמה לי זה ומה לי זה וכו' עיין שם בנועם שיח שפתי קדוש. ועיין בתשובת מהר"י אדרבי סימן קמ"ה ובתשובת שמש צדקה חיו"ד סימן ל"ב:

והנה בנ"ד ליכא לספוקי שמנגדיו של הרב יטענו בריא שנשבע כיון שהם מודים שלא ידעו אם נשבע או לאו. ואלו שחתם בפניהם מעידים שלא נשבע. א"כ אין כאן אלא שבועה בכתב דלא מהני כלל וכמו שביאר הרב מהריב"ל ז"ל בח"א כ"ו סי' מ"ד וכתב מהראד"ב ז"ל בסימן ע"ב שעשו מעשה ע"פ מהריב"ל ז"ל כמה פעמים בשאלוניקי יע"א כיעו"ש וכ"ש שאפי' החתימה הזאת היתה באונס דודאי ופשוט דמגן שויא כמו שביארנו לעיל. וראה גם ראה כמה נכונים דברי הרשב"א ז"ל בח"ד סי' ק"ח (והו"ד בקיצור בב"י יו"ד סי' רכ"ח) וז"ל כיון שראינו שנאנס האונס מבטל הנדר ועוקרו מעיקרו וכו' ולא עוד אלא אפיל לא הכרנו באונסו כלל אלא שאומר עכשיו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן ומתירין לו ולא שצריך להתר חכם מן הדין שהנדר שהודר מחמת אונס גמור מותר ואין צריך שאלה לחכם ואין צריך להכיר באונסו וכו' ואם הוא אינו מורה מה שכתבו העדים שהם ידעו והכירו שמרצון נדר דברים בטלים כתבו שאע"פ שהם בני נביאים אינם נביאים. ושמים לרום וארץ לעומק ולבני אדם אין חקר ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ואין אדם מכיר בו אלא השמים והוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדים לכ"ע בכל כיוצא בזה עכל"ה. הא למדת דאפי' איכא עדים בשטר וכתוב בו שהם ידעו שנשבע ברצון. דאפי' הכי אם הוא מכחיש ואומר שאנוס הוה דנאמן כי אין אדם יודע מה שבלב חברו. ועוד האריך לחזק דבריו בסי' ק"ט כיעו"ש באורך דברים המצודקים. כל שהיה באונס אפי' היה כתוב בו שנשבע ע"ד רבים וכיוצא הכל הוא ללא יועיל כמתבאר בתשובת הרשב"א שם ובס' אבקת רוכל למרן ז"ל בסי' קצ"ב וכ"כ הרשב"ץ בשם הרשב"א הו"ד בב"י סי' רכ"ח והרמב"ן בתשובה סי' רע"ג:

ומדברי הרשב"א ז"ל אלו שבסי' ק"ח וק"ט שכתב שהאונס מבטל הנדר ועוקרו מעיקרו ואפי' היה עד"ר ל"מ דכל נדר שלא חל לא יוסיף בו איסור אם נעשה עד"ר וכו' משמע דהיכא שיש אונס מבורר אינו צריך לומר בלבו היום. ואע"ג דבנדרים משמע שאפי' היכא דאיכא אונס צריך שיאמר בלבו היום. כבר כתב בהג"מי שבסו"ס הפלאה בשם הר"מ דשאני התם שההרג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם אלא רוצה לחטוף הפירות מידו אבל היכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל הנדר והשבועה לגמרי ואע"פ שקבלו עליהם ע"ד המב"ה וע"ד הקהל חלילה שתהא דעת המקום מסכמת זולתי לטובה ואף ע"פ שתלו בדעת א אחרים כיון דאנוסים היו בטלו דעתם ע"כ והובאה תשובה זו במרדכי פרק הנזקין ופ"ג דשבועות כמ"ש מרן ב"י ביו"ד סי' רל"ב ועיין בתשובת התשב"ץ שהביא הב"י שם ובסימן רכ"ח שאם אנסוהו לישבע לבטל את המצוה אינו צריך לכוין בלבו ולומר היום לפי שלא חלה כלל השבועה ע"כ והוא מכוון למ"ש הרשב"א שהאונס עוקר את השבועה לגמרי וא"כ אין צריך שיאמר בלבו היום אלא לכתחילה. וראיתי להרב ב"ד ז"ל בח"מ סי' קי"ג שכתב שלא פסק הרשב"ץ כן אלא מפני שהיה נשבע לבטל את המצוה ואפי' קבל בלבו אינו כלום משא"כ כשהשבועה היא ע"ד הרשות דאע"פ שהיה אנוס לבטא בשפתים לא היה אנוס לקבל בלב יעוש"ב וגם כי דבריו מצודקים. מ"מ דברי ההגה"מי שהביא שם הב"י וגם טעמו של הרשב"ץ שכ' שה"ט שאינו צריך לומר בלבו היום מפני שלא חלה השבועה. משמע דהיכא דאיכא אונס ברור ואח"כ בא ואמר אנוס הייתי דנאמן כיון שהשבועה לא חלה מעיקרא מפני אונסו ונהי שלא היה אנוס לבטל בלבו. אבל אפשר שהוא לא ידע שצריך לבטל. וכיון שהוא אומר שבאותה שעה לא קבל השבועה אלא מחמת האונס הוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדים. ועיין בס' מגן גבורים סי' מ"ט באורך ולא עת האסף כח:

ואולם ראיתי למהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' ע"ז שכ' ואפילו כשאונסין אותו שלא כדין צריך שיחשוב בלבו היום או תנאי אחר וכמ"ש הר"ם והטור ובנ"ד וכו' וגם מרן באבקת רוכל סימן קצ"ב שסתר כל דבריו מ"מ לא חלק עליו בפירוש בדבר זה. והרב ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בסימן ק"ח דמ"ש מהר"ם שאינו צריך שיאמר מר בלבו היום היינו דוקא היכא דאיכא הכאות בפועל. ואף שבסי' ק"א כתב שנראה דאונס דגיזום חשיב יותר ממעשה עצמו. מ"מ כתב שהוא חוכך בזה בלתי ראיה ברורה. ועיין לו עוד בא"הע סימן קפ"ג שהביא תשובת מהר"ם הנז' והביא ג"כ דברי מהרד"ך ז"ל שכתב וז"ל אפי' תימה שבכל ענין צריך לחשוב היום איכא למימר דאשה זו אנוסה היתה דלא ידעה שיש חילוק בין תאמר בלבה היום בין לא תאמר אלא סברה שהכל אחד ע"כ ועי"ש שהביא ראיה ברורה לזה וששתי כעל כל הון שזכיתי לדעת עליון וכמש"ל וגם מהרשד"ם ז"ל שם כתב ואע"פ שיש להשיב ע"ד מ"מ כדאי הוא לסמוך עליו ולעשות סניף לס' מהר"ם וכו' עי"ש ועיין בתשו' מהרד"ך ז"ל בחדר י"ג סי' י"ז באורך ובתשובת מהרש"ך ח"א סימן קכ"ג ובמ"ש ע"ד הרב משפט צדק ז"ל בח"ב סי' ס"ז ואין הפנאי מסכים להאריך וגם כי אינו ענין לנ"ד:

ובהיותי בזה ראיתי להר' מחנ"א ז"ל בה' נדרים סי' ה' שהוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ב מה"ש וכתב למדנו מדבריו דהיכא ששנים אומרים נדרת והוא אומר לא נדרתי דנאמן במגו דא"כ אמר לא היה פי ולבי שוין ע"כ. ולכאורה קשה דהוי מגו במקום עדים כמו שתמה הב"ד ע"ד הרא"ם הנז"ל והוא יותר חזקה כמובן. אלא שראיתי למרן הגאון הרב חק"ל בח"ג ליו"ד סי' ץ' שעמד ע"ד וכתב דהדין דין אמת ממ"ש התוס' בכריתות דלאו מגו ממש קאמר אלא דמתרצינן דבוריה. ועיין חק"ל יו"ד ח"ב ובמ"ש מרן מלכא גאון ירושלם הרמ"ז נר"ו בס"ה נדיב לב ח"א הנד"מ סי' ק"ב בטוב טעם ודעת ובסו"ד העלה דכל דבר שהוא בינו לבין יוצרו נאמן האדם אפי' נגד עדים ועיין להמבי"ט בח"א סי' ר"מ וח"ג סי' ע"ו ומהרי"ט בנו ז"ל בחיו"ד סי' נ"א:

ואם ראה תראה למהריב"ל ז"ל בח"א כלל ה' סימן א' שכתב שאם יש עדים מכחישין אותו אינו נאמן. לא תברא כלל. שלא כתב הרשב"א ז"ל והרבנים דעמיה שהוא נאמן נגד עדים. אלא בדבר שאי אפשר לעדים להכחישו כגון שטוען שאנוס היה באותה שעה שהוא דבר המסור ללב ואין העדים יכולים להעיד כי בלב שלם נדר. שאין אדם בוחן לבבות אלא הקב"ה לבדו. וכמו שביאר הרשב"א ז"ל בסי' ק"ח כי אין אדם יודע מה בלב חברו אלא השמים והוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדים בכל כיוצא בזה עי"ש. משא"כ בנדון מהריב"ל ז"ל שההפרש שהיה ביניהם היה אם היה תנאי בדבר בשעת השבועה אם לא. שאז ודאי אם יש עדים כשרים המכחישין אותו ואומרים שהיה תנאי בדבר ודאי דלכ"ע הם נאמנים כי אין זה דבר המסור ללב. וכ"כ מהר"י אדרבי ז"ל בסי' רכ"ד אחר שהביא דברי הרשב"א הנז' שהובאו בב"י כתב וז"ל הרי שאפי' עדים מעידים שהיה הנדר ברצון הוא נאמן לומר שהיה אנוס כי הקב"ה לבדו הוא בוחן לבות עי"ש והוא ברור:

אך את זה ראיתי להרב החבי"ב ז"ל בס' בעי חיי חיו"ד סימן ר"ו שנשאל אם נאמנים החותמים לומר אנוסים היינו והביא מתשו' הרשב"א ודעמיה ז"ל דס"ל שהוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדים והוקשה לו מתשו' הריב"ל הנז' ותירץ שאין סתירה מדבריו (ודבריו מכוונים למש"ל) ושוב כתב אכן חליינו שראיתי להר"ב ז"ל בסי' כ"ה שהביא תשו' הרשב"א הלזו וכתב והקשה עליו אם נאמר כן וכו' והשיב וכו' מתוך דבריו אלו נר' שיש חולקים על הרשב"א בזה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ס' שבועה להחמיר וכו' עי"ש. ותמהני איך מפני קושיא שהקשו על הרשב"א ז"ל והשיב כהלכה בשפה ברורה הבין שיש חולקים על סברתו האמתית. והרואה יראה שאין כאן מחלוקת כלל אלא היא קושיא שהק' להרשב"א עצמו ותירץ בטו"ט כמבואר בתשובתו שבח"ד סימן ק"ט ולא כחולק על סברתו הברורה אלא כמקשה להבין דבריו:

עוד כתב מרן החבי"ב ז"ל שם להק' על המשפ"ץ בח"ב סימן ס"ז שכתב דהיכא שכתוב בשטר שעשו מרצונם והש"ד אינם נאמנים לומר אנוסים היינו. ומתשו' הרשב"א שהביא הר"ב ז"ל נראה שנדונו היה שנדר ברצון ובהשלמת דעתו ואעפ"כ כתב הרב זל דנאמן לטעון הייתי אנוס ע"כ. והן אמת שלכאורה דברי המשפ"ץ קשים להולמם. ובפרט שתשו' הרשב"א שהביא הר"ב כבר היתה גלויה לפניו. אבל הנר' שהוא ז"ל רצה לחלק בין היכא שהאונס גלוי ומפורסם כנדון הרשב"א ז"ל לנדונו שהיה הדבר בהפך שמלבד שהאונס לא היה מפורסם ונגלה ואדרבה האנס לא נודע לאנס ואין לו כח לאנוס. אבל גם זה אינו שבפירוש כתב הרשב"א בסימן ק"ח וז"ל ולא ע"א אפי' לא הכרנו באונסו כלל אלא שאמר הוא עכשיו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן מן וכו' ואין צריך להכיר באונסו אלא במכר לבד וכו' עי"ש וי"ל לזה בדוחק ואכמ"ל:

ודרך אגב בהיותי בזה ראיתי להרב חוו"י ז"ל בסי' קצ"ד שכתב דהיכא שכותב בשטר הריני נשבע וכו' דהוי כנשבע בפועל וחייב לקיים שבועתו והביא ראיות לדבריו כיעו"ש ועיין בתשו' שב יעקב סי' מ"ט ומהרשד"ם חיו"ד סי' פ' אהל יצחק ח"מ סי' י"ב. מ"מ נראה לי דהיינו דוקא היכא שכתב הוא בכתיבת ידו הריני נשבע וכו' דאי אפשר לכתיבה בלא הרהור הלב והוצאה קצת בשפתים. אבל אם אחר כתב מה שכתב והוא חתם את שמו על הכתיבה נ"ל דאין כאן שבועה כלל. ועיין נודע ביהודה מ"ק חיו"ד סי' ס"ו. וראיתי להרב חתם סופר בחיו"ד סי' רכ"ז שהאריך בזה לקיים דברי החוו"י והעלה דאפי' כתבו אחר חשיב שבועה והביא ראיה לזה עיש"ב. ולדידי אחר המחי"ר נ"ל שאם לא כתבו הוא בעצמו לא חשיב שבועה בפועל ואין ראייתו מכרחת כאשר יראה הרואה. ועיין בתשו' המבי"ט ח"ב סי' רטו"ב. ולהיות שהוא משנה שאינה צריכה לנ"ד לא נטפל בזה. כי בנ"ד שהיה אנוס אפי' כתב בכת"י הריני נשבע וכו' לא מהני ול"מ כיון שגם על הכתיבה הזאת היה אנוס ואפי' נשבע בפועל האונס מבטל אותה מעיקרא וכמש"ל ועיין בתשובת רשד"ם חיו"ד סי' ט' הרשב"ש ס"סי קע"ו ותק"ף מהרי"קו שורש קפ"ו תורת משה חיו"ד סי' א':

הסעיף השני. אם קבלו לזמן מהני להורידו מגדולתו בבא הזמן:.

והנה דבר פשוט ומוסכם מכל הפוסקים ז"ל דמי שהחזיק בשררת רבנות אינם יכולים לסלקו דהא קי"ל מעלין בקדש ולא מורידין והריב"ש ז"ל בסי' רע"א כתב שאפי' מי שהחזיק באיזה שררה שיהיה אף אם בא לשם גדול ממנו אין מסלקים אותו וכ"פ רמ"א ז"ל בהגה ביו"ד סימן רמ"ה ובפרט היכא שקבלוהו עליהם בקבלה גמורה שגם הפו"כ יודה דלא מסלקינן ליה וכמ"ש מהר"ש הלוי ז"ל בחיו"ד סי' ח' והגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל חיו"ד ח"ג סי' ק' ועיין בספר כרם שלמה סי' כ"א. והגם דהיכא שלא התנהג עמהם כראוי וכשורה הכריח הגאון אדוני זק'ן נר"ו בס"ה נדיב לב ח"א סי' ק"ד שיש כח ביד הרוב לסלקו ותלמודו בידו רבים ונכבדים מגדולי הפוסקים ז"ל דס"ל הכי. מ"מ הדבר פשוט שצריך שיהיה מפורסם ומבורר שאין פרקו נאה. ושאין כוונת בני העיר לסלקו מחמת שנאה וקנאה ותחרות ובאיבה ירדפוהו משום כבוד המדומה וכיוצא או משום דמוכח להו במילי דשמיא. וכל זמן שלא נתברר ההפך אוקי צורבא מרבנן אחזקתיה חזקת חבר שאינו יוצא מתח"י דבר שאינו מתוקן. ומה נעמו דברי מרן ז"ל בס' אבקת רוכל סי' קצ"ב בתשובתו על דברי מהרשד"ם ז"ל בסי' ע"ז שכתב כדין עשו כי הוא עשה שלא כהוגן שרצה להכנס שם ע"י או"הע וכו' והשיבו אני אומר על דבר זה ידוו כל הדווים שנעשה החכם הזו סניגור בעד ע"ה ומלשינים ומוסרים לת"ח ומאמין עליו דברי ע"ה האומרים וכו' ובמקום שהי"ל להחכם הזה להפך בזכותו כי זונות מפרנסות וכו' נהפך אל הרודף רואה אני כאן כי השנאה והקנאה מקלקלין את השורה וכו' עיש"ב דברים המצודקים ואוקי באתרין כי אין רצוננו לבאר הדברים המכוערים בענין זה משום כבוד אלהים:

ומה שהם נשענים בטענתם שכיון שהקבלה היתה לזמן וכבר נשלם הזמן שנמחל שעבודו ויכולים לסלקו. רואה אני כי היא משענת קנה רצוץ שאין בה מועיל. דכיון דלאו כ"ע ידעי שהיתה הקבלה לזמן וכשיבואו לסלקו אתו למחשדיה. ובא וראה כמה חשו חכמים לחשדא כדתנן בפ' הנזקין דכ"ז מערבין בבית ישן מפני ד"ש וקאמר בגמ' מ"ט אי משום כבוד והא ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף וכו' ואסיק אלא משום חשדא. ובפירוש סוגיא זאת רבו הפירושים. רש"י ז"ל פירש שהחשדא הוא מהנכנסים לחצר שיחשדו לכל בני החצר שהם מטלטלים בלא עירוב והתוס' בד"ה אלא פירשו שהחשדא הוא לבעל הבית כי יאמרו הנכנסים שמפני שחשודים לגנוב פת הערוב אינם מניחים אותו שם. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פי' שלא ישנו המקום מפני שיש לבע"הב הנאה שהבית שמניחים בו העירוב אינו צריך ליתן את הפת. והואיל ואתא לידן נימא מלתא בפירושא דהאי שמעתתא מבלי פנאי לחפש בספרים כי העת נחוץ מאד. (והגם שאח"כ ראיתי ובינותי בספרים שקדמוני באיזה דברים מ"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה). כי הנה יש לדקדק שמאחר שהמשנה נתנה טעם למה מערבין בבית ישן שהוא מפני ד"ש. מאי קאמר תלמודא מ"ט והרי הטעם מבואר במתני'. ועוד כמ"ש אי משום כבוד והא ההוא שיפורא וכו' דאכתי י"ל שהוא משום כבוד ושאני שיפורא שהוא דבר הנוגע לריש מתיבתא וצריך להיות אצלו. (ושוב אחז"ר ראיתי למהרש"ך ח"א סי' מ"ה ומהר"ש הלוי חא"ח סי' ח' שעמדו בזה עי"ש) ובמאי דאסיק תלמודא שהוא משום חשדא בסתם. וגדולי המפרשים נחלקו בביאור דחשדא הזאת וגם דבריהם צריכים ביאור כמו שנבאר:

והנ"ל בפשט הסוגיא הוא דסתמא דתלמוד' קבעי למדע טעם הדרכי שלום דא דאמרי' במתניתין כי מהיכן יבא המחלוקת כדי לחוש לד"ש. לזה קאמר אי משום כבוד שהבע"הב מתכבד בזה ובהעדר הכבוד יבאו לידי מחלוקת. והא ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה דייק לומר דהוה מעיקרא בי ר"י כלומר שהוא היה הראשון שהניחו השיפורא בביתו. (אפשר שבזמנו הותקן תקון זה במקומו ולכבודו הניחוהו בביתו. או שבאותו זמן נמנו וגמרו להניחו בביתו לכבדו). ואפי' כשנפטר לב"ע לא חשו להעדר כבוד בני ביתו אף כי גדול כבודו בישראל. והניחוהו בבית ר"מ שמלך אחריו וכן נהוג אחרי כן. ואין עיקר הדחיית לטענת כבוד אלא מרב יהודה שהוא היה הראשון. ומסיק תלמודא שהוא משום חשדא. ולפי' רש"י זל שפירש שהחשדא הוא מהנכנסים לחצר שיחשדו את כל בני החצר. קשה מאי מפני ד"ש דקאמר מתני' כיון שלא יש חשש שיבאו לידי מחלוקת. אך ראיתי בפירש"י שבהרי"ף שהוסיף לומר דאתו לאינצויי. והיינו ודאי שהבאים לחצר ויראו אותם מטלטלים ולא יראו את העירוב יתקוטטו וכן פי' הר"ן ז"ל שם. וכ"כ הר' תוס' יו"ט ז"ל בפירוש המשנה שם ועיין להרב ב"ד והרב שושנים לדוד ז"ל בפי' המשנה. ולפירוש הרמב"ם ז"ל שפירש מפני שיש לבע"הב הנאה שאינו נותן הפת. קשה מה היא החשדה דקאמר בש"ס וכן תמה הר"ב ש"ל שם וישב בדוחק שמא אלו שבאותו הבית לא יתנו הפת כמנהגם ואתו למחשידינהו ע"כ. ואחרי המחילה לא ניתן ליאמר אפי' בדוחק שאם לא יתן הפת עביד איסורא ומה חשדא שייך כאן. וליכא אלא מפני ד"ש דאתו לאינצויי עם בע"הב שלא ירצה לתת הפת כמנהגו ונ"ל דכוונת הרמב"ם ז"ל לפרש מאי ד"ש דמתני' והוא דכיון שיש לו הנאה לבע"הב לא יתרצה מטוב רצונו שישנו את מקומו וממילא יבאו לידי קטטה וגם הבאים ונכנסים לחצר ורואים שהוציאו את העירוב מאותה הבית יבאו לחשוד אותם שבאיבה יהדפוהו להבע"הב הזה להפסידו מהפת שהיה מרויח. זה נ"ל כוונתו ז"ל אף אם קיצר במובן. וגם בחיבורו הגדול פ"א מהלכות עירובין דט"ז סמוך לדין זה שכתב שהבעל הבית פטור מלתת פת פסק האי דינא דמערבין בבית ישן מפני ד"ש כלשון המשנה ודוק. ועיין למהר"י הלוי ז"ל בסימן מ"ה ומהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' ע' ואין השעה מסכמת להאריך בזה. ועיין ג"כ להרב חיד"א ז"ל בס' ברכ"י א"ח סי' שס"ו אות ב'. ובס' שמע אברהם סי' ס"א:

וחזינא למרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג א"ח סי' שס"ו בהג"הט כת' שלא נאמר דין זה דמערבין בב"יש מפני ד"ש אלא בסתם אבל אם התנה ע"ז יכול לשנותו אפי' בלא טעם דלא שייך כאן טעמא דחשדא לא לפירש"י ולא לפי' ר"ת כיון דבתחילת הנתינה התנה כן בפירוש עכ"ד. והרב יד אהרן ז"ל בחא"ח בסימן שס"ו ה"ד הרב כנ"הג ותמה דלפירש"י שהחשדא הוא לבני החצר מהנכנסים מה יועיל התנאי כיון דלאו כ"ע ידעי דאיכא תנאה והביא ראיה לדברי הכנ"הג ממ"ש בפרק כל כתבי דמשמע דמהני תנאה וקשה לפירש"י את"ד עיש"ב. ולפי דעתי נ"ל פשוט דכונת מרן החביב ז"ל הוא בחצר חדש שעשו עירוב מחדש ובתחי' הנתינה התנו עם בע"הב שיוכלו לשנותו דאז ודאי ליכא חשדא. כי ע"כ ל"ק רש"י ז"ל טעם זה אלא בבית ישן (כדיוקא דמתני') מימי עולם ושנים קדמוניות ולא נשתנה המקום מעולם אז יש מקום חשד. ולא בבית חדש שכל הנכנס לחצר לא יבוא לחשוד את הרבים דעבדי איסורא ומימר אמר ודאי שהניחוהו במקום אחר כיון שלא הוחזק הבית שלא להשתנות. וא"ת לפ"ז בלא תנאי נמי מהני בבית חדש לפירש"י כיון דליכא חשדא דהנכנסים אלא דפלטי' מחדא חשדא ואתינן לחשד' דר"ת והרמב"ם ז"ל ואימור גם רש"י ז"ל מודה להו. לכן כתב הכנ"הג דבכה"ג לכ"ע מהני וכך דייקי דבריו שם. והר' ברכ"י שם אות ג' כתב לתרץ דכוונת רש"י ז"ל הוא דאה"ן דלא חשדי לבני החצר אבל המעכב הוא המחלוקת שבני החצר יעכבו ויטענו דאיכא חשדא אבל היכא דאיכא תנאי תו לא מצו מעכב את"ד ודבריו תמוהים דאי באמת ליכא חשדא ליכא מחלוקת בטענת הבל. ואי כל בני החצר חוששים לחשדא זאת אף אם לפי האמת ליכא חשדא למה ישנו. ואי בע"הב מעכב בטענה זאת. מה יועיל טענתו שאין בה ממש. ואי איכא מקום לטענה זאת אפי' בדרך רחוקה ומכחה אתו לאינצויי אפי' איכא תנאי מה יועיל והדרא קו' לדוכתא. אבל מ"ש בעניותי נ"ל ברור דכל שלא הוחזק משנים קדמוניות ליכא חשד ועכ"פ בעי תנאי מפני הטעמים אחרים וכמש"ל ומה שתמה הי"א על פירש"י מההיא דשבת דקי"ז לק"מ וכמ"ש הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בס' חק"ל חא"ח סי' ע"א והרב ברכ"י שם:

ואחר זמן ראיתי בס"ה שמע אברהם לה' המופלא שארינו נר"ו בסי' ס"א שכתב ליישב דאפי' לפירש"י מהני תנאי משום דחברך חברא אית ליה ומתפרסם הדבר בקלא דלא פסיק דתנאי עשו וכו' ע"ש. ואחרי המחילה ק"ל ע"ד אלו דהא משמע ביבמות דף ל"ו דאפי' בהכרזה איכא למיחש דאיכא דשמע בהא ואיכא דלא שמע ומה גם דמילי דכדי כה"ג לא דכירי אינשי וכמ"ש מרן זקנינו ז"ל שם בסימן ע"א דקל"א ע"ד:

עכ"פ הנה מבואר לדעת הכנ"הג דתנאי מהני וכמו שהעלה הרב חיד"א ז"ל שם בברכ"י וגם הרב מר זקני בחקרי לב שם עם שהיה מגמגם בדברי הכנ"הג מ"מ כתב דלענין דינא נקטינן כוותיה. ולכאורה יראה דגם בנ"ד שהיה מינוי הרב לזמן שיכולים לסלקו בבא הזמן אבל בקושטא לא דמי הא דמערבין בבית ישן שהוא מדרבנן מפני ד"ש. למינוי הרבנות שהוא מדאורייתא וכמו שנבאר להלן. ואין להביא ראיה לנ"ד ממ"ש הכנ"הג שם וז"ל עוד נ"ל שלא נאמר דין זה אלא כשאין שם דררא דממונא וכו' אבל אם יש לו הנאת ממון יכול הנותן לומר עד עכשיו ראיתי להטיל מלאי זה לתוך כיסך מכאן ואילך אני רוצה ליתנו לאחרים וכו' ע"ש. וא"כ ה"ה נמי במינוי רבנות שיש בו פרס שיכולים הצבור לומר כן. אך ודאי שאין ללמוד מדברי הרב ז"ל לנ"ד כלל. וכמו שהאריך הגאון מז"ה בחקרי לב סי' ע"א להקשות עליו. ושפר קדמיה לחלק דלא כתב הרב אלא במינויים דלית בהו טירחא ולא במינויים דאית בהו קצת טורח כשליח צבור ושוחט שאין הנאת הממון המגיע להם במינוי זה מעלה ומוריד וכו' ע"ש וכ"ש במינוי רבנות שיש בו טורח הרבה. ועוד חילק דלא אמרה הרב אלא ביחיד לגבי יחיד או יחידים. אבל לגבי רבים בכל גוונא הוי חזקה אף דאיכא הנאת ממון במינויים וכו' וסו"ד כתב ועל הכל אין לזוז מדברי הרשב"א והש"ע וכל האחרונים מקמיה דרב הכנ"הג אף אם בפירושא אתמר דפליג עלייהו כ"ש וכו' עיש"ב דברים המצודקים ואוקי באתרין:

ותבט עיני למר זקני הרב הגדול ז"ל בחקרי לב א"ח סי' ח"י דף ל' ע"ד שכתב וז"ל בעיקר דין דמעלין בקדש יש לי לדון דאף על ידי תנאי ל"מ שהרי אמרינן ביומא דף י"ב אירע בו פיסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לכ"ג משום איבה ולא לכהן הדיוט משום מבול"מ והרי הכא דכ"ע ידעי דזה הב' לא נמנה לכהן גדול לעולם אלא עד שיטהר או יתרפא הראשון והו"ל כאלו התנו כן להדיא ואפי' הכי אמרינן שדין כהן גדול יש לי מדין תורה מדין מ"ב ואין לומר דלא דמי דבר הידוע לכל עם תנאי דכל דהוי בתנאי אלים. א"כ תקשי אמאי אין מתנין להדיא כדי שיהיה ראוי לעבוד וכו' אלא ודאי דאף על ידי תנאי ל"מ וכו' עיש"ב. ואחרי נשער"ק כבן המתחטא נר"ל דאין הנדון דומה לראיה דאף אי נימא דמהני תנאי היינו לסלקו מגדולתו הראשונה אבל להורידו למינוי יותר קטן ממה שכבר יצא בראשונה זו לא שמענו כי היכי דנימא שיהני תנאי להורידו לעבוד ככהן הדיוט אחר שזכה לעבוד ככהן גדול. ואולי כוונתו ז"ל להוכיח דכי היכי דלא מהני תנאי להורידו לעבודה קלה מהראשונה. הוא הדין דל"מ תנאי לסלקו מגדולתו כיון דכי הדדי נינהו דינא דמעלין בקדש ולא מורידין. והכא גבי כהן גדול שהראשון חוזר לעבודתו והשני מסתלק לגמרי היינו משום דכ"ע ידעי שהראשון לא נסתלק לגמרי אלא לזמן מועט מחמת אונס. אבל אה"ן שאם סילקו הראשון לגמרי ומינו אחר תחתיו דלא מצו מסלקי להב' אף אם התנו עמו וכדמשמע מעובדא דראב"ע ור"ג בברכות ודוק היטב שם. ועיין חק"ל יו"ד ח"ג סי' צ"ט. ובתשובת הכנ"הג בא"ח סי' נ"א ובתשו' מהראנ"ח סי' ע' ועיין ג"כ בחק"ל מהדורא בתרא חיו"ד סי' יו"ד ולהגאון ראשון לציון הרמ"ז נר"ו שם בחא"ח סי' י"ט ואכמ"ל:

ומדי דברי בענין זה ראתה עיני להרב החבי"ב ז"ל בתשובת חלק א"ח סי' נ"ב שהקשה על דעת הבנימין זאב סי' רצ"א שכתב ויש להביא ראיה על זה מפ"ק דיומא ת"ר אירע בו פיסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו והיינו כר"י והכי מסיק תלמודא הלנה כרבי יוסי ע"כ ותמה על זה וז"ל וקשה דבהך. חלוקא דראשון חוזר לעבודתו ליכא פלוגתא ובין ר"מ ובין ר"י מודו בה ול"פ אלא בשני אם יש בו כל מצות כהונה עליו או לא וא"כ למה הוצרך לומר והיינו כר"י כיון דאפי' ר"מ מודה בה ועוד האיך קאמר על חלוקא דראשון שין חוזר לעבודתו והיינו כר"י כיון דבחלוקא זאת גם ר"מ מודה בה וצ"ע ע"כ והנה מה שכתב להקשות חדא ועוד הרואה יראה דאין כאן אלא קושיא אחת דבחלוקה דראשון חוזר לעבודתו ליכא פלוגתא ובעיקר קושיא זאת נלע"ד כי צדקו דברי הבנימן זאב בזה דאף בחלוקא זאת איכא מחלוקת דלר"מ דראשון חוזר לעבודתו הוא אליה וקוץ בה דאכתי צרתו בצדו משא"כ לר"י דחזרת הראשון הוא חזרה מעולה כיון דהשני נסתלק לגמרי. וכך דייקי דברי הבנימן זאב שכתב דראשון חוזר לעבודתו והיינו כר"י. כוונתו לומר דהאי חזרה דראשון היא כר"י דהיא חזרה מעליא מבלי שהשני יהיה כמוהו. והנה התוס' שם בד"ה הלכה כר"י הק' תימא הלכתא למשיחא ותירצו דאיכא כפק"מ אפי' בזמן הזה לפרנס הממונה לצבור שעבר מחמת אונס שחוזר לשררתו כשיעבור האונס וגם נוהגין כבוד בשני כי ההוא מעשה דר"ג וראב"ע ע"כ. וכתב מהרש"א בח"ה וק"ק דלהך מלתא לא היה צריך למפסק כר"י כיון דר"מ נמי קאמר הכי דראשון חוזר לעבודתו אחר שעבר מחמת אונס ויש ליישב ע"כ. ולפי מ"ש לק"מ דמדר"מ שמעינן שהראשון חוזר והשני עמו משא"כ לר"י שהראשון לבדו חוזר. וע"ז דייקו התוס' לומר שנוהגין כבוד בשני כלומר שאין השני ראוי כמו הראשון אלא נוהגין בו כבוד יותר מקודם מפני שזכה לעלות ולשרת בקדש והיינו ודאי כר"י וכמש"ל:

ובעיקר הדין דנ"ד נר"ל דאפי' אי נימא דתנאי מהני להורידו מגדולתו מ"מ מה שעשו הכתב קבלה כשמינוהו ברבנות זה לזמן. לא מהני להורידו מגדולתו בבא הזמן כיון שאין זה תנאי לסלקו ושפיר איכא למימר שכתיבת הזמן היה כדי לחייב את הרב שלא יוכל ללכת קודם הזמן. ודוקא היכא דנהגו למנות רב לזמן ובבא הזמן מסתלק ויבא אחר תחתיו. שאז אפשר שיכולים לסלקו ממ"ש הרשב"א ז"ל הו"ד בב"י א"ח סימן ג"ן וז"ל ומיהו בזמנינו נהגו למנות אנשים לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויבאו אחרים תחתיהם ואפי' לא קבעו להם זמן סתמם כפירושם כיון שכבר נהגו כך והמנהג כהלכה. ואם מפני החשד כיון שנהגו לבא בחליפות נסתלק החשד שכשרים שבעם נושאים במשא העם ואחר כך מסלקים אותם ובאים אחרים תחתיהם א"כ דין חשד אין כאן עכ"ל. מינה נשמע דהיכא שלא נהגו להסתלק הראשונים ולבא אחרים תחתיהם דלא יכלי לסלוקי להו מפני שיש חשד. וכ"ש ברב העיר דאיכא נמי משום מבול"מ שהוא דאורייתא (ועיין חק"ל א"ח סימן ח"י). וכן ראיתי למהר"י הלוי ז"ל כלל ה' סי' ן' שכתב דאפי' קבלוהו לזמן לא מצו לסלוקי ליה בבא הזמן שיוכל להיות שקביעות הזמן מהני לחיוב החכם שלא יוכל לצאת ולהניחם כל אותו זמן הקצוב אבל כל עוד שירצה החכם לשבת עמהם ולנהוג שררת החכמות לא יוכלו לסלקו עכל"ה. ועיין להרב משפט צדק ז"ל ח"א סימן ע"ח שעמד גם הוא על ספק זה ורפיא בידיה כמ"ש הרמ"ז ז"ל בחק"ל יו"ד ח"ג סי' צ"ט וגם הוא ז"ל שם עמד לברר דבר זה וסו"ד כתב דאכתי הדבר צ"ת אי פקע קדושת קבלת הדין לזמן או לאו. ועיין בס' מעשה אברהם ח"מ סי' י"ד ובא"ח סי' כ"א. ובקונט' נטפל לקדש שבס' מאמר מרדכי הנד"מ בסי' ט"ז דקפ"ב וקפ"ג:

והנה בעתה ראיתי בס' חתם סופר ח"א סי' ר"ו שגם הוא ז"ל כתב וז"ל נהגו ברוב תפוצות ישראל לכתוב שטר הרבנות על זמן יש על ג' שנים ויש על חמשה שנים ומ"מ מעולם לא נשמע שאחר כלות הזמן ההוא יצא נקי מרבנותו וטעם למנהג הוא וכו' וע"כ צ"ל נהי דכותבים זמן בשטר הרבנות היינו לטובת הרב המושכר שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן וא נו כע"ע אבל הקהל אין בידם לחזור אפי' ככלות הזמן אלא במקום שנהגו וע"כ כתב רמ"א דתליא במנהג. ולא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה שהרי אפי' אב"ד שסרח אין מעבירין אותו וכו' עי"ש ודבריו מכוונים למ"ש מהר"י הלוי בסי' ן' הבאנו דבריו לעיל. וכן מצאתי למרן הגאון ר"ל אדוני זק'ן נר"ו בס"ה נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ג"ן שכתב וז"ל ואלו לגבי תנאי אינו מועיל כ"א שיתנו שאם ירצו לסלקו שהרשות בידם וכמ"ש הרב כנ"הג בסי' שס"ו ואלו התנו שמניחים אותו לזמן אין במשמע תנאי זה שבסוף הזמן יכולים להוציאו אלא שרצו לחייב את הנכנס לשרת שלא יורשה לסלק עצמו מהשירות כ"א עד הזמן הקצוב ומה שקצבו שלש שנים ולא יותר פשוט דהוא ע"פ דברי המרדכי דאין לשום פועל להשכיר עצמו יותר מג' שנים את"ד נר"ו הרי מבואר שהמינוי לזמן לא מקרי תנאי כרי שיוכלו לסלקו בבא הזמן וכדכתיבנא בעניותי:

ואם לחשך ארם לומר דאכתי לאו מילתא פסיקתא היא. ומידי פלוגתא לא נפקא. מ"מ כבר כתב הרב בעי חיי ז"ל בחיו"ד סי' רי"ח דהת"ח היושב בעיר המחזיק מקודם בשררה הוא המוחזק ומצי לומר קי"ל והת"ח הבא ליטול השררה עליו הראיה עי"ש. ואף למ"ש הגאון מז"ה נר"ו בס"ה נדיב לב ח"א סימן ק"י שנראה חולק בזה היינו התם שהב' ג"כ כבר נכנס והחזיק גם כן בשררתו אבל כל היכא שעדיין לא נכנס אחר במקומו גם הוא נר"ו אזיל ומודה שהראשון המחזיק בשררתו הוא המוחזק ויכול לעכב ביד הרוצה לסלקו. ובפרט במלתא דאיסורא כהאי דמעלין בקדש ולא מורירין דלכ"ע ודאי אפי' היכא דפליגי רבוותא ראוי לתפוס כדעת המחמירים ולא מסלקינן ליה. זהו הנלע"ד דהרב המורה נר"ו יורה יורה ידין ידין בין דין לדין כאשר היתה באמנה אתו ללמד לבני ישראל את החוקים ואת התורות:

הסניף הג'. בענין הקאמביאל הניתן ביד שליש (ושייך לחח"מ)

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת שהרב המורה נר"ו במקומו קאי כמאז ומקדם וכל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו כאשר הוכחנו בצדק. מעתה נבא לבאר אם יתחייב לשלם השט"ח שניתן ביד שליש שאם לא ילך מהעיר במשך הזמן שקבעו שישלם הסך הכתוב בשט"ח ואנכי הרואה הדבר פשוט שהוא פטור מלשלם אותו שט"ח כי הדבר פשוט ומוסכם מכל הפוס' זל דכל דאי לא קניא. והכא נמי בנ"ד הוי אסמכתא גמורה מאחר שהחיוב הוא אם לא ילך ממכון שבתו בזמן ההוא. וכשניתן השט"ח ביד שליש בתנאי זה לא אמ"ל זכה לפ' מעכשיו. וגם קנין לא קנו מידו ומהיכא תיתי לחייבו ודין זה מבואר בש"ע ח"מ סי' ר"ז וא"הע סי' ן' והרבנים החונים עליו ז"ל ואם אמרנו לברר ולפרש כל המסתעף בזה תקצר היריעה מהכיל. והדבר פשוט מאד עד שאינו סובל אריכות. זאת ועוד אחרת שגם זה השט"ח לא נתן אלא על צד האונס כמו שגילה דעתו קודם לכן. וכגון דא אפי' היה נותן להם שט"ח עשוי כד"ת ואפי' היה נותן בידם מעות בעין לא שמיה נתינה דבאנסוהו ויהיב אפי' הכרת האונס לא בעינן. וכל שגילה דעתו שאינו נותן בלב שלם אלא מתוך אונס המתנה בטלה וכמ"ש הטור והש"ע בח"מ סי' רמ"ב והר"מ במז"ל בפרק י' מה' מכירה וכן כתב המבי"ט ז"ל בח"א סי' קל"ו וז"ל אבל בנ"ד דאנס אותו להתחייב במה שאינו חייב ועושים פשרה וכו' דאין האונס נותן לו דבר אדרבא הוא אונסו ליקח ממנו את שלו הוי כאונס אותו שיתן לו מתנה דהויא כדין מתנה כמ"ש הרב ז"ל וא"כ שט"ח זה בטל כיון שהוא ידוע שלא היה חייב כלל בדין וכו' עיש"ב. ועיין במהרי"קו שורש קפ"ז ובתשו' מהר"מ אלשיך ז"ל סי' ס"ד וע"א:

ואפי' אם נכתב השט"ח ע"ש אחד שאינו מבני העיר ל"מ ולא מידי לחייבו. כיון שהדבר ירוע ומפורסם שנעשה מפני אונסים אותו. וכמ"ש המבי"ט ז"ל בסי' קל"ו הנז"ל וז"ל ומה שנכתב השט"ח ע"ש יאודה ואמר שאינו מצד ראובן וכו' אם יש עדים שיודעים כי אותו החוב היה על תביעת ראובן לשמעון ונתפשרו שיכתוב אותו ע"ש יאודה הרי הוא כאלו נכתב על שם ראובן והרי מסר מודעא וכו' ומה לו שנתחייב לראובן או ליאודה כיון שהוא ידוע שעל זה שהיתה שלא כדין ובאונס הוא דנתחייב עכ"ל. ובנ"ד הדבר ברור ומפורסם שהחיוב היה למען ילך מהעיר וגם הם יוד בזה. וא"כ מה יתן ומה יוסיף אם נכתב ע"ש המנגדים או על שם אחר והכל אחד וכמ"ש הרב ז"ל. וכ"כ הרב מגן גבורים ז"ל בסי' ע"ז ועיין להריב"ש ז"ל בסימן ר"ז ומהרשד"ם ז"ל בחח"מ סי' פ"ג:

כל זה כתבתי בנחיצה רבה לאפס פנאי משום עשה דכבוד תורה דרב השואל בישראל גדול שמו נר"ו. והיו דברי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכים עמדי אבי אבי רכב ישראל ראש גולת אריאל מרן הגאון ראשון לציון המלך דוד חיים עד העולם נר"ו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו כי הכל צריכין למאריה חיטייא וכאשר יגזר אומר כן יקום. הלא כ"ד שועל יוצא מבית קדש הקדשים דאתי מגויית האריות והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט

הסכמת עט"ר מו"הר הגדול גאון ירושלם ראשון לציון ארי בן ארי כמהר"ר חיים דוד חזן נר"ו יאיר כיר"א:

אורו עיני כל מעייני לחזות בנועם דברי פי חכם הבן יקיר לי שמחת גילי דחביב עלי עד לאחת החכם השלם הרב ועצום כמהר"ר אליהו נר"ו הא"ח האח ראתה עיני מעשה אצבעותיך הן הן נוראותיך משיב כהלכה על השאלה שנשאלתי מע"הק צפת את"ל. וכבר השבתי בקיצור באותו פרק דלפום דינא לא יוכלו לסלקו להרב המופלא המלאך רפאל נר"ו מרבנותו מכמה טעמי תריצי. ועתה אותך ראיתי תמיד לבאי סובב הולך על פי השאלה המוצגת לפניך. ואשתעשע בתורתך אשר אהבתי תורת חכם מקור חיים. וחפץ הייתי להשיבך דבר על כל קוץ וקוץ. ואולם ידיד נפשי אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתני בצע'רי בת ציון ועול הצבור הכבד מנשוא מאז הבקר ותעבור המנחה. ואין אני בן חורין להרחיב הדבור כאשר עם לבבי:

אכן קריתי ושניתי כל מה שכתבת בענין זה והנה דבריך טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת והדין דין אמת שהשטר שנתן הרב המורה לצדקה הי"ו לאסור איסר על נפשו בשבועת האלה לצאת את העיר במשך ימים מועטים. הוא בטל ומבוטל כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. כיון דהכל היה על צד האונס הגלוי ומפורסם מפיהם ומפי כתבם. והאונס עוקר הנדר והשבועה מעיקרו וכמאן דליתיה דמי וכמ"ש הרשב"א ז"ל בדבריו המצודקים. כי מהאי טעמא גם הקאמביאל שנתן ביד שליש מתוך אונסו אין בו ממש ופטור לגמרי אחרי שגילה דעתו שהיה אנוס והאונס מבורר. ובפרט שיש בו אסמכתא. וכמו שכתוב בדברות קדשך. וכבר הארכתי בפרטי דינים אלו בס"הק נדיב לב ח"א חיו"ד סי' ע"ח באורך לך נא ראה:

וגם טענת המנגדים שהקבלה היתה לזמן ורוצים לסלקו מפני שכבר עבר הזמן. יפה כתבת שלא צדקו גם בטענה זאת וכמו שכתבתי בס"הק נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ג"ן באורך ואתה קדוש הבאת מן החרש תנא דמסייע לן הרב חתם סופר הנד"מ בח"א סי' ר"ו. והם דברים פשוטים ואמתיים. וכ"ש אם כבר נשלם הזמן שקבעו ועדיין היה עומד ומשמש בדוכתיה ולא סילקוהו בזמנו דפשיטא שאינם יכולים לסלקו מפני החשד דיאמרו אם איתא דמשום דלקחוהו לזמן סילקוהו היה להם לסלקו בבא הזמן ומאחר דלא סילקוהו בזמנו הרי נתברר דאין הסילוק מסיבת תנאי הזמן אלא עילא נמצא בו וכיון דאיכא חשד איסורא בדוכתיה קאי. וכמ"ש בס"הק נדיב לב שם דצ"ז ע"ד ומצאתי הון לי בתשובת המ"ץ ח"א סימן ע"ח שכתב וז"ל הצריך שאני נ"ד דבשלמא אם כשנשלם הזמן היו ממאנים בו ואומרים לו שאין חפצים בו עוד היה מקום לומר כן ובנ"ד אף אחר שנשלם הזמן נהג במינוייו עוד ב' שנים ואין מכלים אם כן סברו וקבילו עליהם כל ימיו אחר שאין המנהג שבהשלמת הזמן יתנהג בשררה ההיא איש אחר ואחר שכן הוי כמי שהעלוהו בסתם את"ד ז"ל ובנ"ד שאין כוונתם להעבירו כדי למנות גדול ממנו גם מהרד"ך בית כ"ב חדר י"א מודה דאסור לסלקו ועיין להגאון מ"א ז"ל בחק"ל יו"ד ח"ג סי' צ"ט:

וראה זה חדש שלא נשמע לעולמים בכל תפוצות ישראל לסלק הרב מרבנותו בטענות הבל כאלו. על זה ידוו כל הדווים כי גלה כבוד התורה מישראל. והחובה מוטלת על כל רבני ישראל לבער אחר מריבות מכלות עינים ומדיבות כאלו הגורמים חילול תו"הק שתתעלה וכבוד לומדיה הרבנים. ומכח שנאה וקנאה ותחרות יבאו לבלע את הקדש ולהסיר המצנפת מעל רבם ומורם. על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו ועיין מה שהארכתי בס"הק נדיב לב ח"א חיו"ד סי' ק"י יעוש"ב. וכבר באו רבים ונכבדים לפע"הק לקחת להם רב ומו"ץ ויגעו ומצאו רב מומחה ופקיע. אך אנכי לא נתתיו ללכת אחרי הבוחרים אותו ובועטים ברבם אשר נטלם ונשאם על מי מנוחות זה רבות בשנים ושכלל ומלט את העיר מחרבותיה בחכמתו. והיה זה שכרו שהשקוהו מי רוש ולענה. על זאת תאבל הארץ. ועיין למרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג יו"ד סי' רל"ז. ועל כן ידי יסדה אר'ש לתוויך ביניהם השלום. וה' אלהים ברחמיו עושה שלום במרומיו ישפוט שלום להם ולנו ולכל ישראל אחינו אכי"ר. סו"ד כל דבריך נאמנו מאד בחכמה ובדעת. ואני בה' אעלוזה אשר החייני וקיימני לראות מעשה ידיך להתפאר. ואני תפלתי לאל צור ישעי כי יתנך עליון על התורה ועל העבודה להורות תשובה לרבים והיה שמך כשם הגדולים. וחיית ורבית שנים כשני אליהו ברבות הטובה גם עד זקנה ושיבה. הכ"ד החותם פע"הק ירושלם תוב"א המקוה רחמי האל הזן. ודא גושפנקא דשדר מלכא יר"ה לשמי ראשון לציון הצעיר חיים דוד חזן

נשלם חלק יורה דעה

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה