שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
יורה דעה
דיני שחיטה
סימן א
מעו"בי אזמיר יע"א
דרך הקדים לכו חזו מפעלות חדשים מקרוב ספר כתב איש ריבי אחד מן הרמת'ים חיים ביד לשון מדברת על הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל ובתוכו רצוף קצת פסקים וכתבים על עסקי ריב'ה אשר עבר בקרב מחנינו שהכניס עצמו בתחום שאינו שלו נגד מלכים ויועצי ארץ וצלל במים אדירים וסוף דבר העלה חרס בידו. ובראותו כי לא אהנו מעשיו שפך חמתו על העצים ודרך קס'תו כאויב ולשונו תהלך בא'רש ויצא עתק לדבר גבוה גבוה וברוגז יתן קולו והגה מפיו יצא להראות העמים והשרים את גודל חסידותו ואת יקר תפארת גדולתו וחכמתו. וזדון לבו השיאו לדבר תועה על קדושים אשר בארץ המה ועל החיים אשר הם חיים עדנה אף הוא היה מונה מאי דלא הוה והבל יפצה פיהו. הדור אתם ראו הדין ריש קטיעא ימלל ופתח לה פתחא להאי פרש'תא כי זה ספר תולדות במקום בן קאי והכי קרא שמו בן הרמה אשר זרעו בו למינהו. ול'ו עתה יבוש ועתה פניו יחוורו בראותו ילדיו אשר עשה הוא אב'י זי'ף הרה עמל וילד שקר ובטנו תכין מרמה. והלא לאמונה כי זאת לפנים היה בדעתי להעלים עין מכל ארס'ות החיים ולשום לפי מחסום מלדבר דבר או חצי דבר ולבא באר'שת זו. כי כמשא כבד יכבדו ממני ויהיה עלי לטורח דאם באתי להשיב חורפינו דבר ולערוך אליו מילין ויכתבון בספר ויוחקו הלא מראש מקדמי אר'ש צריך הכת'וב להעתיק כל לשונו ודבריו אלו דברים שאין להם שיעור המדבר משי'חיו שיחת חולין. ואחריו אבא הע'יר ממז'רח וליסתור כל יסודותיו אשר בדה מלבו ולהגיד קושט אמרי אמת מעשה שהיה כך היה וכולי האי מעלה ארוכה ואין לך איבוד זמן גדול מזה:
ועל דא ודאי קא סמיכנא כי כל ישר הולך אשר ישנו פה עמנו הני בני מתא אשר עיניהם ראו ולא זר גופא דעובדא היכי הוה המה יכירו וידעו כי הלא זה אשר יש'טה מן הדרך הישרה ומשבש ותני בר ממיפך כל בתר איפכא. וגם את אשר איננו פה ולא קדמה אצלו הידיעה מאמתותן של דברים הא נמי פשיטא לן כי לא בדיו מתים יחרישו ולא לרצון יהיו חלומותיו ודבריו לנגד עין הקורא. כי הוא למראה עיניו ישפוט כמה לא חלי ולא מרגיש וחציף איניש כולי האי ודבר בע'טו חוצפ'א יסגא לחרף מערכות קדושים אשר בארץ אשר קטנם עבה ממתניו והוא דרך חול דברים הנפסלים בהיסח הדעת ולבו אטום ונעלם ממנו איזהו דרך ישרה אי נמי אפשיטי דספרא עביד דטעי. ואי לזאת אמרתי דכגון דא עת לחשות ויפה שתיקה ועשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר:
והנה בעתה על מה שעתה באתי דחזינן ליה לההוא גברא דאכתי לא נח רוגזיה ולא הרוה צמאונו במ"ש עלינו מרורות על הספר ובדיו. עוד לא שב אפו ממנו ול'ו רגל על לשונו יגלה אוזן אנשים אשר להם הריב וזכר עשה לנפלאותיו ואת כל פרשת הק'צף אשר כתב ואחר ימלא פיהו חצץ בראש מרומים עלי דרך לדעת כל אנשי מעשיהו ולהבאישנו ביושב הארץ כי עתה נגינתם היינו ונהי להם למלה. וישיחו בנו כל יושבי שער ונגינות שותי שכר. איכו השתא משום הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק. הנה נא ערכתי משפט כתוב ובאתי אל הבא'ר בא'ר רחובות ופורש ה'ן להם גופא דעובד' על הנייר ועל הדפתרא והאר'ש תענה ענ'יה ענ'יה גמר הוא עשה שלא כהוגן והם ישיבו לו שלא כהוגן:
ובטרם אקרב אל האו'מר ולפרש שיחותי בדבר הנוגע אל החיים אשר הם חיים עדנה הן קדם נעמוד במה שנגע בכבוד הרבנים אשר בארץ ארצות החיים בענין חר"א חזן הי"ו בן מגדול תנא. ירושלמאה ראשון לציון מעלת הר' הגדול כמוהרר"ח ז"ל דהלא מאז מחמת השנאה ואהבת הנקימה נדרש ללא שאלו ואסף וקבץ אקן קולמוסא ואקן מגילתא פסולים אחת ותשע כדי לפסול את שחיטתו כיע"ש בפ"ד מהל' שחיטה. עד שקם כגיבור הר' מר אביו ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב סי' א' והפיל. כל דבריו ארצה בדברים נכוחים וראיות ברורות. ואחריו ל'ו קם מרן מלכא ורופילא ח"ק ופרישא סבא דמשפטים מרן החב"יף ז"ל שם סימן ב' ובספר חיים ביד סימן א' להחזיק במעוז כל דברי הר"הג מוהרד"ח ז"ל ולהעמידו לחר"א הנז' בחזקת כשר והגון. ועתה הפעם חזר ושנה להחזיק דבריו הראשונים והשג ישיג ופיו ידבר דברים שאינם ראוים להעלותם על ספר ולבזויי קא מכוין. ואנן בדידן משום עשה דכבוד תורה אזרנו כגבר חלצינו ושפתינו אתנו להליץ בעד שני המאורות הגדולים אשר כל דבריהם כראי מוצק ואין בהם נפתל ועקש. וזכותם וזכות תורתם יעמוד לנו ולזרעינו. לבל נכשל בדבר הלכה ובשום דבר איסור מעתה ועד עולם אנס"ו. וזה החלי בעזר ה' צורי וגואלי:
הנה ראשית כל פתח פיו בדקי"ז ע"ב על דברי הר' הגדול מוהרד"ח ז"ל וכה דבר כתוב בר"י ע"א דעל דברי ריבות שנפלו בקרב מחנינו דיודע כל שער עמי כמה יסורין וצערות סבלתי לכבוד ה' ותורתו כאשר למוד היה אותו השבט מה שאירע לאבות וכו'. ואומר דהן לו יהי כדבריו דלמוד היה וכו'. אך זאת יפלא דאיך במחלוקת זה העצום ורב אשר נעשה בקרב מחנינו בין האיסנ"אפיס ודלת העם עם מע' הגבירים וחשובי העירה אשר באו נגד הרבנים וכל דייני העירה אשר דנו והוכיחו בהם דאין הדין והאמת אתם כ"א עם מעלת הגבירים והם לא הטו אזן לדבריהם והיו מסרבין במה שפסקו ודנו בחוזק ותוקף וזלזול כבודם בין בקרב יש' בין באו"הע כאשר ידוע כ"ז לכל באי שער עירנו דאחרי היות הוא רב ושליט עליהם וסרים למשמעתו כידוע לכל איך עזב חסדו ולא נתעצם למחות בהם ולהכות על קדקדם לבל יעשו ככל אשר היו עושים לזלזל בכבוד התורה ולומדיה והגם דהוא היה חלוק עמהם ופליג עלייהו במה שפסקו הרבנים והדיינים לפו"ד מ"מ הוא היה צריך להתגבר עליהם לייסרם ולמנוע אותם לבל יהיו נוגעים בכבוד התורה וזלזול לומדיה ח"ו כי תורה היא ואין הדבר תלוי אלא בלומדיה ואתמהא דלא ראינו כי האי סימנא. ומ"ג דנראה דגם הוא היה צריך לבטל דעתו כנגדם עד אשר וכו' וד"ב ע"כ:
אליכם אישים אקרא הביטו וראו כמה גברה קנאתו ושנאתו עם הרב ז"ל אף אחר שנתבקש בישיבה ש"מ. דענין שכתב הוא ז"ל מדאגה מדבר להציל את בנו ממה שערערו עליו באותו זמן ולהורות נתן שהיה מחמת שנאת המחלוקת ההוא ונ"מ לענין דינא ככתוב בדברי קדשו ד"ג ע"ד וד"ה ע"א. ואע"פ כן רמז הענין במיעוט שיחה כדי שלא לספר בכפירה כי אין דבר טוב יוצא מן המחלוקת. בא המחבר הזה להתגולל עליו ולפרסם הענין ממה שעבר עמו במחלוקת ההוא בסת'ר לשונו. ולא הרוה צמאונו בזה עד כופלו הדברים פעמים הרבה בביאור יותר כמו שתראו לקמן. מלבד מה שמקל בכבודו בדברי קינטור כמה פעמים ללא צורך ולא נפק"ל מידי לענין שהוא עסוק בו כמו שיראה הרואה הדברים במקומן ואין זה אלא כי אם לבזויי קא מכוין שקנאתו ושנאתו עמו הציקתהו לכל זה. ולא חש לנפשו היותו הרב ז"ל גדול ממנו בתורה וביראה פנימית כאשר ידוע ומפורסם דבר זה בשער עירנו לכל חכם לב ומי שיש לו דעת להבחין ואף באותו מחלוקת לשם שמים נתכוון כאשר דבר בקדשו בס"ה נ"ל ח"א יע"ש. וממה שראינו שאחר אותו מחלוקת זכה לכבוד גדול כאן וזכה להיות ראשון לציון וד' ארצות תקדש שלא כל דיין ומורה זוכה לזה כידוע לכל. וגם לא חש היותו הרב ז"ל ממשפחת רם שלשלת יוחסין של רבנים גאוני עולם מזה כמה דורות כמו שתראו יחוסו בסוף ספר ישרי לב להרב ז"ל. דודאי הם יתבעו עלבונו וההי"ב:
עוד כתוב שם וז"ל איך שיהיה הנה עוד כתב שם דשמו עלילות דברים ודבות רעות על בנו כדי לפקח פרנסתו וכו' האלהים הוא היודע כי לא לשום עלילות דברים ולהוציא דבה עליו היתה כוונתינו חלילה וכמו שמתבאר כן לכל ישר הולך ממה שהייתי מסתיר הדברים כ"כ שנים הגם שהיו מפצירין בי לגלות. כ"א מה שהיה ברור לנו עליה דידיה הוא מ"ש ע"כ:
אמת היה שהיה מסתיר הדברים ככתבן שלא היה מגלה פסק דינו אך בכוונה מכוונת כדי שלא יתגלה קלונו מהיסודות של שקר שהניח ודבריו הבנוים על קו תוהו ואבני בוהו. וכאשר נתגלה אח"ך ע"י הוציאו אותו החוצה וכמו שמתבאר מפסק דינו של מוה"ר מרן החבי"ף ז"ל למי שלומד לשמה ביראת ה' על פניו. ברם מפיו לפידים יהלוכו לדבר תועה על חר"א הנז' מכמה דברים רעים ושעשה פסק ארוך ע"ז כדי להלהיב לבות בני אדם כידוע לכל ואין לך מוציא דבה גדול מזה. ועיין בספר נדיב לב דף ד' עמוד ב':
שוב כתב שם ריע"ג וז"ל והרואה יראה דכן כת' נמי שם בסמוך דגם במעמד הרבני' והסומכי' שנתוועדו לעיין בדינו של חר"א דשם ג"כ כתב עליהם דהוציאו עליו דבה על כמה דברים. והדבר תמוה איך ימצאו אנשים הרבה להיות התר להם בנקל להוציא דבה על חבריהם ועל כמה דברים רעים כי לא טובים אם לא דאינו אלא על היותם יודעים בחר"א ככל הנז' ע"ב:
והנה על מה שהביא ל' הרב מוהרד"ח ז"ל בנוסח זה דגם במעמד הרבנים והסומכים שנתוועדו לעיין בדינו של חר"א דשם ג"כ כ' עליהם דהוציאו עליו דבה וכו'. קשה דמי התיר לו להביא בקצרה דברי הרב ז"ל כדי לתמוה עליו איך ימצאו וכו'. שנראה כי כל עיקר כוונת תמיהתו הוא דאיך אפשר דכל המעמד של הרבנים והסומכים יהיו מוציאי דבה וכדי להוכיח מזה דאינו אלא על היותם יודעים וכו'. מאחר שדברי הר' מוהרד"ח ז"ל באו בלשון הזה ושוב בזמן המחלוקת שהיה בינינו בין הגבירים ובין האיסנא"פיס בא לכאן בני הנז' והלך לשחוט במקולין לכת האיסנא"פיס והרע להגבירים ולמוהרי"א שהיה מצדם ונתוועדו עם הרב כמוהרא"ק נר"ו ועם הר' כמוהרח"ף נר"ו והוציאו עליו שם דבה על כמה דברים אשר לא טובים כדי למונעו מלשחוט ומעלת הרבנים כדי להשקיט המריבה הכריזו ואסרו הבשר וכו' ע"כ. ובדברים הללו לא יש גילוי מי הם המוציאי דבה וכמה הם המוציאי דבה שאפ' שעל הגבורים כיון ועל קצת מהם. ומ"מ פשוט שלא על הרבנים כיון. שהרי כתב ומעלת הרבנים כדי להשקיט המריבה הכריזו וכו' ואי כונתו היה שגם הרבנים היו בכלל מוציאי הדבה לא היה כותב בלשון הזה. ואם יאמר דאף על הגבירים יפול תמיהתו דאיך ימצאו אנשים הרבה וכו'. אין זה תמיה כלל כיון שהיה בזמן המחלוקת כי הוה ורגיל הוא דבר זה באותו זמן כאשר שמענו באזנינו מדורות שעברו וכאשר ראינו בעינינו. במחלוקת שבזמנינו שהוציאו דבה בין בכתב בין בעל פה על רבנים וגאוני ארץ הכת הגבירים שכנגדם מכמה עלילות דברים שאסור להעלותם על ספר ע"י קצת פריצים שאין יראת ה' על פניהם הנמצאים בחברתם שנקל להם להעליל עלילות ברשע אפי' על משיח ה' כדי להבאיש ריחו בין העמים והשרים בחושבם שעי"ז ינצחו אותם ומתפעלים מזה הכשרים והחכמי' שבהם ומרננים הם ג"כ אחריהם מחמת הנאת הנקימה והנצחון המעוור עיני פקחים כידוע. ולא על חנם כתבו הפוסקים דבזמן המחלוקת אין לפסול שום אדם על פי עדים מהכת שכנגדו דהוו נוגעים בעדות להנאת הנקימה. עיין בתשובות הרב ב"ח סי' צ"ט וק' ותשו' הרא"ם ח"ב סי' פ"ד ושאר פוס' אשר ציין הר' מוהרד"ח ז"ל ד"ג ע"ג. וא"כ אין כ"כ חידוש אם נמצאו כמה אנשים מאותה כתה של הוועד מוציאי דבה על חר"א הנז' כדי למלאות תאותם לבל יהיה לכת האיסנא"פיס שוחט לשחוט להם בלתי גאבילה וזה פשוט:
עוד כתב וז"ל ומ"ש עוד שנתלמד בנו מלאכת הבדיקה כראוי ונטל סמכה מאת ש"וב מתא כמנהג עירנו וכו'. אין זה מנהג עירנו כ"א דמעלת הסומכים לבד היו חותמין עלה וכמ"ש באסיפתי וכמו שיבא נמי לקמן בס"ד. יפה כת' עליו הר' מוהרד"ח ז"ל ע"ז שכתב באסיפתו הא' וז"ל אינו מכיר את מקומו ונכנס בתחום שאינו שלו ומוקים מנהג אשר בדה מלבו מה שאינו. ואני מן המערכה באתי אגיד קושט אמרי אמת ודבר ברור מכל יושבי שער עירנו כי מעולם לא היה שום מנהג בעיר להטפל שום אחד מהסומכין בענין סמכת הבדיקה כ"א השוחטים ובודקי מתא היו מלמדין להתלמיד ונותנין לו סמכה כאשר סמיכתו קיימת בחתימת הבודקים דוקא וכו' ע"כ. ומה שטען המחבר בדקכ"ג ע"ג להחזיק דבריו הראשונים וז"ל הדור אתם ראו אומר עלי על מנהג זה של סמכת הסומכים ממונים מהצבור דאני בדיתי אותו מלבי מה שאינו והוא דבר שכל באי שער עירנו יודעים ומכירים שהדבר כן כמ"ש וגם דעד הנה כהיום היו הסומכים ממונים מהצבור מסמכים לכל תלמיד בין על בדיקת הסכין ובין על בדיקת הריאה. ועד אחרן מוה"ר כמוהר"א קריספין והר' ר' חיי"א וכמוהר"י שאול ז"ל שהיו סומכין לכל תלמיד שנתלמד מלאכת הש"וב ולא זו אף זו דעל ענין זה הוא אומר שהוא מגיד קושט דברי אמת ודבר ברור מכל יושבי שער עירנו כי מעולם לא היה שום מנהג בעיר להטפל שום אחד מהסומכין בסמיכת הבדיקה כ"א הש"וב מתא משא"כ האמת כ"א כמ"ש וכמו שכן העיד נמי מ"מ מרן החבי"ף שם בסי' ב' דהאמת כי מימי קדם המנהג היה שבסמיכת בדיקת הריאה היו החותמים הסומכים לבד אלא דשוב חזרו להחתים בה גם מגדולי השו' יע"ש. הרי הוא מגיד האמת כי כן היה המנהג מימי קדם נגד דבריו האמתיים וכו' ע"כ:
הלא יבוש ויכלם להתריס כנגד הר"הג מוהרד"ח ז"ל בדבר זה שמי כמוהו מורה ובקי ובפרט בדיני ומנהגי שחיטה ובדיקה כידוע ומפורסם לכל וספרו הבהיר תורת זבח מעיד ע"ז. וכיון שכן מי הוא זה ואיזה הוא שיבא להרהר אחריו בדבר כזה ולומר עליו שלא כיון יפה אל השמועה ושלא ידע מאי קאמר מר בלתי שום ראיה חותכת מפי סופרים ומפי ספרים אלא בדברים בעלמא לבד דודאי צריכה רבה. ומ"ג באופן כזה שהר' ז"ל מביא ראיה לדבריו ממעשה רב דבדידיה הוה עובדא שלקח סמכא בחתימת הש"וב מתא דוקא והמחבר הזה בא לחלוק עליו בדברים בעלמא שמעיד בעצמו ואומר שהוא דבר שכל באי שער עירנו יודעים ומכירים שהדבר כן וכו' דודאי לאו כל כמיניה ולא צייתינן ליה נגד עדות הרב ממעשה רב. ואם כוונתו להכחיש גם את זה הלא היא כמוסה בידינו והיא עשויה משנת תקס"ח ותחילת הלשון מתחיל אנן טבחי מתא וכו' וחתימי עלה. כמוהר"א מודעי. ומוהר"ע ארייס. ומוהר"א יעב"ץ ז"ל. הידועים לש"וב מתא. ואם מעט ואוסיפה לך כהנה עוד שתים. א' בזמן מו"הר הגדול כמוהר"ח מודעי ז"ל בסמיכת הגביר כמוהר"ח אפרים ארדיט ז"ל בנוסח זה אנן טבחי מתא וכו' וחתימי עלה הג' שו"ב הנז' ומוהר"י גן ג"כ. ובשולי היריעה חתים עלה מו"הר הנז' ז"ל. ואחד בזמן מו"הר חק"ל תפוחין ז"ל בסמיכת מוהר"א יכיני נ"ע בנוסח הנז' וחתימי עלה שנים מהם שהם כמוהר"א מודעי וכמוהר"ע הכהן ארייס ומו"הר הנז' ז"ל בשולי הידיעה. הרי לך ג' סמכות מוכיחות שלא היה שום מנהג בעיר להסמיך לתלמיד על בדיקת הריאה הסומכים הממונים מהצבור כ"א הש"וב. ועוד אוסיפה לך עדותו של תנא דידן הרב בני חיי ז"ל ביו"ד סימן א' דל"א ע"ב וז"ל. ומזקנים אתבונן הרבנים נ"ע הר' הגדול מוהר"ח בנבנשתי והר' המו' שלמה הלוי ז"ל כשהיו נותנים רשות להיות ש"וב בתחילה היו בודקים אותו ע"י הבקיאים מאת זובחי הזבח ובאומרם שהיה מומחה גם הם היו סומכין על ידן והיו נותנין רשות שיהא רשאי לבדוק. והן עוד היום כך נוהגין מרביצי התורה בארץ הלזו ע"כ. ואומרו על ידי הבקיאים מאת זובחי הזבח ודאי דעל ש"וב מתא מיירי. הרי לפניך כמה ראיות ברורות כותיה דהרב מוהרד"ח ז"ל שלא היה שום מנהג בעיר מעיקרא להטפל בענין סמכת ש"וב שום א' מהסומכין שלא מש"וב מתא כ"א הש"וב מתא דווקא. ואפשר שאף שהיו סומכין שלא מש"וב מתא ממונים מהצבור לא היו נטפלים כ"א על בדיקת הסכין דוקא ועל בדיקת הריאה היו סומכים על שו"ב מתא משום שאחד מהם היה מהמנין:
ולפ"ז צ"ל דמ"ש מו"הר החבי"ף ז"ל כי מימי קדם המנהג היה פה שבסמיכת בדיקת הריאה היו חותמים הסומכים לבד. ושוב חזרו להחתים בה גם מגדולי השוחטים שבמקולין אין כוונתו אלא על אותן השנים שכתב הרב מוהרד"ח ז"ל דהיינו משנת תקע"ח עד שנת תקצ"ט שהיה הדבר נוהג כן שהיו הולכין הסומכים למקולין להסמיך לתלמיד מפני סיבה על שלא היה שום אחד מהש"וב מהסומכים המנויים ולכך היו הם לבד חותמים בסמכה ג"כ ועל אותו זמן היתה כוונתו לומר כי מימי קדם המנהג היה שהיו חותמים הסומכים וכו' ומשום דסמיכת חר"א הנז' היתה סמוך ונראה לאותו זמן ואם לא היה במה לתלות על מניעת חתימתם בסמכה ההיא היה ראוי לחוש שהיא סמכה רעועה. ואה"נ דאזיל ומודה כי קודם שנת תקע"ה ומעלה המנהג היה שהש"וב הם היו הסומכים והם היו החותמים לבד וכנ"ל וא"כ גם משנת תקצ"ט והלאה שמו"הר במוהרא"ק ז"ל נסתלק מהסמיכות מסיבת ההקפדה שהי"ל עם הכולל על ענין הסמיכות בעצמו. וגם כמוהרי"א שאול כבר נפטר לב"ע באותו זמן וכבר היה ג"כ הר' מוהרד"ח ז"ל אחד מהמנויין של הסומכים לא נטפלו עוד לילך למקולין כדי להסמיך לתלמיד וכמו שהיה המנהג מקודם שנת תקע"ה ומעלה וממילא חזר הדבר לקדמותו להיות החותמים בסמכה ג"כ השו"ב לבד. ומעתה על פי הדברים האלה חלף הלך כל מה שהרבה לתמוה המחבר הזה שם דקכ"ג ע"ג וע"ד על דברי הרב מוהרד"ח הללו ודקכ"ז ע"ג וע"ד ע"ד מו"הר זלה"ה כמו שיראה הרואה ודוק:
כתב עוד וז"ל ומ"ש עוד שם דיען ערערו עליו במתא ההיא על שלא היה בסמכתו חתימת מו"הר כמוהרא"י ז"ל וכו' וכאשר הוגד לו דהלך אצל מו"הר הנז' ושתכף ומיד שרטט וכ' ליחידי איי"דין שמה שלא חתם בסמכה היתה הסבה שהיה בכפר וכו' לא כן היה הדבר מעיקרא והאמת כמ"ש באסיפתי דבקשו תחילה ממו"הר וכו' ולא רצה ליתן לו ולא משום שהיה בכפר ואי אפשר להיות שכ' להם כן וכו' וגם דמעיקרא אין המנהג שמו"הר הכולל יבא על החתום בכתבי הסמכה של ש"וב כ"א הסומכים לבד דהם העיקר וכו' עד כאן:
על זאת יחרד לב כל אדם איך מלאו לבו לכתוב כלשון הזה דאי אפשר להיות שכתב להם כן אחר שהביא הרב ז"ל שם בד"ג ע"א נוסח וסדר כתיבתו של מו"הר כמוהרא"י ז"ל וכתוב שם כן. דזה מורה דרצה לומר לו דשקר ענה ושהכניס דברי שקר בתוך דברי כתיבתו של כמוהרא"י ז"ל כדי לאמת דבריו. חלילה לומר עליו כן ולהטיל מום בקדשים בדבר שנצטער אותו צדיק עליו על שהכניס דברי שקר בתוך דברי גזרתם של הרבנים ז"ל. ובודאי על שחשד אותו בכך כמעט אין לו כפרה:
ומ"ש וגם דמעיקרא אין המנהג שמו"הר הכו' יבא על החתום וכו' גם בזה לא הכיר את מקומו ונכנס בתחום שאינו שלו. כי כבר העד העיד בנו האי תנא דידן הר' בני חיי ז"ל דמו"הר כנ"הג ומוהר"ש הלוי ז"ל היו חותמין בסמכה של השוחט ושהן עוד היום כך נוהגים מרביצי התורה בארץ הלזו כנ"ל וגם כבר כתבנו שיש בידינו סמכות מזמן מוה"ר כמוהר"ח מודעי ז"ל ומזמן מוה"ר חק"ל ז"ל וחתימי עלה הרבנים הנז' אחר חתימת שוחטי מתא. וגם מו"הר מרן החבי"ף ז"ל בס' משא חיים בתורת המנהגים סי' רמ"ז הביא דברי הרב בני חיי ז"ל וסיים וז"ל וא"כ אם לקח חתימת מהסומכי מתא ולא לקח ממרביצי התורה יקרא סמכה זו רעועה ואינו ראוי לסמוך עליו כדי לאכול מש"וב בלי פקפוק כיון דכך הוא המנהג ובפרט אם הסומכים הם שוחטי מתא דלא יבצר ח"ו צד קירוב דעת עם זה שבא ליקח סמכא וברור ע"כ וד"ב:
ומ"ש עוד ע"ז בר"י ע"ד דאף אם כן היה הדבר ברור דלא כתב כן אלא לכבוד מו"הר הפרד"ס ז"ל דמעיקרא גם מ"ש איגרת ההיא ליחידי העיר הנז' היה לכבוד מו"הר הנז' כאשר שמעתי מפי בנו ר' חייא ז"ל אומר לי כן ע"כ. הנה מעין זה כתב באסיפה הראשונה והכה על קדקדו מו"הר החבי"ף ז"ל שם בס' חיים ביד ד"ה ע"ג וכ' דאין בדבריו ממש כי בדבר הזה שהוא להאכיל את הרבים אם ח"ו היה יודע איזה דבר לא היה מסכים לדבריו ואדרבא היה מגלה לו כדי להרים מכשול שלא יכשלו בו רבים. וגם מו"הר הפרד"ס היה מודה לו אם היה איסור ברור אלא ודאי ש"מ שלא היה בו שום פקפוק וזה ברור עכ"ל. ועיין עוד שם בד"י ס"ו ע"ד:
ולפ"ז הן כהיום שעומד בסברתו וחוזר פעם אחרת לומר בפירו' שהדבר ברור דלא כתב כן אלא לכבוד מו"הר הפרד"ס וכו' ומעיד עדות שקר בעצמו שכן שמע מפי ר' חייא בנו ג"כ אומר כן בעד מ"א ז"ל כי הרוצה לשקר וכו'. אין ספק כי גדול עונו מנשוא שנמצא מזלזל בכבוד הרבנים מוה"ר כמוהרא"י ובנו ז"ל שהיו מקילין באיסורים ח"ו שהיו מניחים לרבים שיאכלו דבר איסור ולא היו חסים על כבוד ה' ותורתו מפני חשש זלזול כבוד בשר ודם. ומזלזל ג"כ בכבוד מו"הר הפרד"ס ז"ל שנראה ח"ו שלא היה מודה להם לחזור מחתימתו אף במקום איסור כזה שנכשלים בו רבים:
ומה שרצה להתנצל עוד ע"ז בכותבו בתר הכי וז"ל ומ"ש להוכיח מההיא עובדא דבתריה בספק עיקור בעוף אחד שבא בנו לכאן והראה סכינו למו"הר במוהרא"ק ולר' חיי"א ז"ל ונמצא סכינו יפה וחזר למקומו להיות ש"וב שם דמוכח מזה דגם מו"הר הנז' ומוהרי"א היו מודים בו ובסמיכתו לא ידעתי מה זו ראיה למה שלא סמכו אותו ולא רצו שתהיה מלאכת ה' זו בידו שהיה לסיבת היותם יודעים בו שלא היה מתנהג בכשרות ואדרבא היה חשוד בעיניהם לעבור על כמה איסורים דלחסרון ידיעה ובקיאות בבדיקת הסכין והריאה לא היתה מניעתו מלסומכו כי לא באו לידי בדיקה עמו כל שהיה חשוד בעיניהם מעיקרא להיות מלאכה זו בידו וכל שכנגד סיבה זו שלא רצו לסומכו חלק לבו עמהם ועביד עובדא בנפשיה לסמוך אותו וחביריו וכו' ועי"ז אהנו מעשיו שנתמנה לשוחט מתא שם. וגם ע"י הפצרתו בהם א"כ מה ראיה הוא זה על עיקר סיבתם שנמנעו עצמם מלסומכו האם היו יכולין למנוע עצמם מלבודקו מסיבתם הנז' האחרת מה שלא נשאלו עליה כ"א לבודקו בבדיקת הסכין והריאה האם הוא בקי בהם מסיבת עיקור העוף ההוא או לא. לא זו הדרך דרכה של תורה להשיב דבר על מה שלא נשאלו עליה ע"כ. וע"פ דרך זה הליץ בעד מו"הר הפרד"ס ז"ל ג"כ בדק"י ע"ב על מה שנתן חתימה בסמכה של חר"א הנז' עם היותו יודע גדר חר"א הנז' שהוא פסול לשחוט מחמת מעשיו הרעים. אחר שהודה כי שקר ענה במה שהליץ בעדו באסיפתו הא' שהיה על חסרון ידיעתו גדר חר"א הנז' ושלא נסמך מהסומכים. וז"ל ברם בעתה דידיעתו דכת"י של מו"הר הפרד"ס הנז' ה"ה כתובה בתוך כתב הסמכה וכו' ובהביטי כל דבריו שכ' ראיתי דיותר נראה לע"ד ברור להליץ בעדו דגם מו"הר ז"ל דעתו היה כדעת מעלת הסומכים שכתבו לעיל על בן עוף שנמצא בו עיקור וכו' דאחרי ריבוי הפצר' מוהרד"ח לבקש ממנו חת"י על חר"א בנו ראה והביט דאין חתימה זו נתונה שם כ"א דהיא נותנת עדות על בקיאות חר"א הנז' במלאכת בדיקת הסכין והריאה דוקא מן הבהמה למינה דקה וגסה וכו' ולא שמעיד על ענין כשרותו אם ראוי להיות מלאכת ה' זו בידו או לא וכלפי זה סמך לתת לו כת"י נמי מעיד על כך דוקא אחרי הפצרתו בו. וכמו שכן נראה מכל דבריו שכתב שם דאינם סובבים כ"א על המחאת בדיקת הש"וב כמו שיראה הרואה וכו'. ואין ספק דגם מו"הר מוהרא"י לכוונה זאת היתה מה שנתן חת"י ליחידי העיר ההיא ושהודה להם על חתימת יד מו"הר הפרד"ס לומר דיפה דין יפה הודה דאין עדותם כי אם על בדיקת הסכין והריאה דוקא ע"כ. ועיין גם כן דקפ"ז סימן ע"ד שדחה דברי מו"הר החבי"ף ז"ל הנ"ל על פי דרך זה כיע"ש:
הלא תראו כמה לא חלי ולא מרגיש המחבר הזה שכותב מה שעולה בדעתו הקלושה בלתי העמדה והערכה באותם הדברים אם ראויים להיות נאמרים באמת אם לאו. שהרי ראה והביט נוסח כת"י של מו"הר הפרד"ס ז"ל שם בספר נ"ל ד"ה ע"א שכתוב בס' זה אחרי ראותי סהדותייהו דרבנן אשר מעבר לדף שסמכו ידיהן על ראש מע' חר"א וכו' אשר בדקו אותו והרשוהו לשחוט ולבדוק מהעוף למינהו וכו' כי מצאוהו אומן בקי וכו' ומאשר ראיתי עדותם קיימת נמניתי עמהם לדבר מצוה לבא על החתום וכו' ולא נצרכא אלא להעדפה להחזיק בידו של חר"א הנז' וכל האוכל ומאכיל משחיטתו ובדיקתו סמוך לבו לא ירא כי להם על מה שיסמוכו ככל הכתוב מע"לד ואני אברכהו ברכות שמים יהי רצון שלא יצא תקלה מתחת ידו לעד לעולם ע"כ. וגם נוסח כת"י של מו"הר מוהרא"י כתוב שם ד"ג ע"א בז"הל אחר דאתמחי גברא וגם רב האיי גאון הר' הפרדס סמך ידו עליו וכל האוכל משחיטתו סמוך לבו לא ירא מה מקום נשאר לכם לחוש בדבר דעו נאמנה כי בו בפרק הייתי בכפר ומשו"ה לא באתי על החתום בשטר הסמכה הנה כי כן גם אנכי מסכים והולך כי ראוי והגון להיות שוחט ובודק לרבים וכל האוכל מידו סמוך לבו לא ירא ע"כ:
ואחרי ראות כל זה איך עלה על דעתו לומר שאין כוונתם להעיד אלא על בקיאות אומנותו דוקא ולא על ענין כשרותו הס כי לא להזכיר פירוש זה. דאיך הפה יכולה לדבר ולומר כי דברים אלו שכתב שנמנה עמהם לדבר מצוה ושכל האוכל ומאכיל משו"ב סמוך לבו לא ירא וכי הוא ראוי והגון להיות ש"וב לרבים שאין כוונתם אלא על ענין בקיאות אומנותו וזיל לאידך גיסא לענין כשרותו דעתם הוי שהוא פסול להיות ש"וב כלל מחמת מעשיו הרעים דבר זה אין הדעת סובלתו כי אדרבא כל האוכל ומאכיל משחיטתו יראה ופחד יבא בו והו"ל למימר ובמקום מצוה עבירה היא ח"ו:
זאת ועוד דלפי מ"ש לקמן דקכ"ד סוף ע"א על דברי הרב מוהרד"ח ז"ל שכתב דכפי דבריו כולנו פסולים להיות שוחט מתא דסמכנו למי שאינו הגון ופסול מדינא דאין לך טבח שיצאתה טריפה מתחת ידו יותר גדול מזה דהתם מאכיל טריפה אחת ובהסמיך אדם שאינו הגון הולך ומאכיל טריפות בכל יום לרבים והוא הגורם ואין לו כפרה עולמית וכאשר הארכתי במקום אחר דהוא דבר אמת ונכון וכמבואר בתשו' מ"ץ ח"ב סו"סי ע"ה דיש להעביר למסמיך תלמיד פסול יותר מטבח שיצאתה טריפה מתחת ידו וכו'. וע"ז טען עליו דאין ענין זה של פסלות חר"א מצד היותו חשוד תלוי בהם כי אם ברבני מתא דלהם יאותה לידע אם ראוי להיות מלאכת ה' זו בידו מסיבת היותו חשוד ולא להם כלל. דמה שהם מעידים הוא על בקיאות מלאכת השחיטה והבדיקה דוקא דידע שפיר לבדוק בהם ומה להם אם מצד אחר דאינו נוגע להם הוא פסול דמצו למימר הא איכא מר עוקבא ע"כ:
והשתא לפ"ז איך יכול לומר על עדות הרבנים ג"כ שלא על ענין כשרותו הם מעידים כ"א על בקיאות אומנותו דוק' אין זה אלא דברי תימא כי על מי היתה סמיכתם של הרבנים שיעיד על ענין כשרותו שהוא פסול ולא יצא תקלה מתחת ידם. ועל מי תלוי דבר זה אם לא להם. ולפ"ז כל מה שטרח לתור ולחפש טעמו של מו"הר הפרד"ס על חתימתו בכתב הסמכא אינו אלא נט"לפ ותמיהתו עליו לפי דעתו קיימת. וא"כ לא מצי פטר עצמו מידי מכשול נלכד ברשת מערער אחר רבו וכמו שכתב הרב מוהרד"ח ז"ל ד"ג ע"א ומורינו הרב החבי"ף ז"ל ד"ג ע"ג יע"ש:
ועל מע' הסומכים מו"הר כמוהרא"ק ור' חיי"א ז"ל ג"כ איכא לאתמוהי לפי דעתו כי מאחר שלא רצו לסמוך אותו מעיקרא ולא באו לידי בדיקה עמו משום שהיה חשוד בעיניהם ומוחזק על כמה איסורין הפוסל אותו מלהיות ש"וב והר' ר' חיי"א לא הניחו למר אביו שיחתום בסמכתו בשביל זה ושחרה לו לר"ח על ששלח איגרת מ"א לאיי"דין שיאכלו מש"וב. איך ולמה כשבא אח"ך לכאן בההוא עובדא של עיקור העוף להראות סכינו העלימו עיניהם מכל זה וחזרו מסברתם וישבו ובדקו אותו בבדיקת הסכין והריאה ונמצא יפה והניחוהו לילך לאיי"דין בלי פרכוס ואדרבא חזר מו"הר מוהרא"י עוד להחזיק בידו ע"י כתב. וכי זו דרכה של תורה לישב ולבדוק לשוחט פסול כזה על בדיקת הסכין והריאה שנראה כמי שאין מעכב בו דבר אחר לפוסלו מלהיות ש"וב כ"א זה אתמהא. ומעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור. ומ"ש עוד ע"ז שם ובדקי"ט ע"ב ובכמה מקומות שמפני שלא עלה בידם מעיקרא למנוע אותו להיות ש"וב ואהנו מעשיו של כהרד"ח ע"י סמכתו כ"ש הוא שלא תעלה בידם עתה למנוע אותו מסיבה הנז' וגם מסיבת יראת המחלוקת שמא תהיה גוברת גם מסיבה זאת דכבר הוה מצאה ידו להמציא מחלוקת וכתות מיחידי העיר וכו' ע"כ. אין זה אלא דברי קינטור ולבזויי קא מכוין להחזיקו לגברא אלמא ופלגאה ח"ו שרי ליה מאריה וסתירת טענ' זאת מלבד כי באותו זמן שלקח סמכא על ש"וב דהיינו בשנת תר"ב וגם בש' תר"ד באותו מעשה של עיקור בעוף לא היה שום מחלוקת בעיר ובמחלוקת שבשנת ת"ר ותר"א היה הרב מוהרד"ח עם מו"הר כמוהרא"י ובנו ר' חיי"א ומו"הר הפרד"ס ומו"הר כמוהרא"ק כולם מצד אחד מהכת של הגבירים וא"כ מה יראה היתה שם. עוד זאת תמצא בדברי מו"הר בס' חיים ביד דף י"א ע"ב סתירה לטענה זאת ע"ש ותרוה צמאונך:
ומה שסיים בזה וז"ל ואדרבא נראה כוונת של מעלת הסומכים הנ"ל בבדיקה זאת של חר"א היה דאם ימצא מחוסר ידיעה בבדיקת הסכין והריאה ועל ידי זה אפשר דיהיו ניצולין מחר"א הנז' מהיות ש"וב עוד לרבים ע"כ. דברי הבל המה דאיך יתכן שישבו הם בעצמם לבודקו על בדיקת הסכין והריאה לעשות הוראה שלא היה בו ד"א המעכבו מלהיות ש"וב על הספק אם ימצא מחוסר ידיעה כי אפשר שימצא מלומד וכאשר היה לפי האמת שנמצא מלומד יפה וחזר להיות ש"וב בלי הרהור כלל יותר טוב היה להם לעמוד בסברתם. ולהניחו כדמעיקרא בלי בדיקה הם בעצמם:
ומה שעמד מתמיה על עיקר ענין זה שכתב הרב מוהרד"ח ז"ל דהגם שנתברר שלא שחטה בנו עכ"ז עשו לו העברה ובא לכאן והראה סכינו וכו' שאינו מובן ואין לו שחר דמאחר דקודם בואו לכאן נתברר שלא שחטה הוא מה מקום להכריחו לבא לכאן כדי להראות סכינו ולא זו אף זו לשולחו למקולין לבודקו גם בבדיקת הריאה כ"ש וק"ו לעשות בו העברה מה שהיה ראוי לעשות להשוחט האחר ולא לחר"א בנו דבר זה אין השכל מקבל אותו ע"כ. כל מי שיש בו בינה והשכל מקבל אותו בסבר פנים יפות כי הדבר מובן מאליו שכ"ז היה על צד היותר טוב כדי לצאת מידי ספק לגמרי וכמ"ש מו"הר ז"ל בס' חיים ביד סי' ה' די"ז ע"ד דבכל עת ובכל זמן אשר יארע איזה רינון בשוחט ובודק אפי' אם יהיה שיצא זכאי בדינו ולא נפסל עכ"ז יש לב"ד ולהרב שבעיר לנסותו ולבודקו ע"י הסומכים שבעיר כדי לצאת מידי ספק והוכיח כן מדברי הפוס' ז"ל יע"ש. ואין ספק שגם לשוחט האחר עשו לו כמו כן במכ"ש אלא שלא הוצרך הכת'וב לאומרו. ובודאי אם היה משים על לב דברי מוה"ר אלו שכבר היו לפניו בהל' שאחר זה לא היה נשאר לו תמיה כלל אם כל כוונתו היה לעמוד על האמת:
ועל מ"ש בדקי"ח ע"א וע"ב ע"ש וההקש בכמה מקומות הבאים אחרי כן לא נטפלנו להשיב עליהם על היותם דברי הבאי בדרך קינטור ובזיון על הרב ז"ל והעובר אליהם מאליו יראה דאין בם מועיל ואין צורך להשיב עליהם דהוי איבוד זמן וביטול תורה:
שוב כתב בע"ג ע"ד הר' ז"ל שכ' ראיתי את השאלה אשר בדה מלבו פסולין א' ותשע מבלי הביא שום זכרון עדות או מעב"ד על שום אחר מהם וכו' וז"ל אנא דאמרי כ"ע ידעי דלא יצא ממני ומאתי דברים בדוים וכ"ש לפגוע באיש כ"א דהאמת היא יותר אהובה אצלי ואצל כל ישר הולך דמעשיו המכוערין הידועים ומפורסמים לכל באי שער עירנו הוא כל מה שכתבתי ולפרסום הדברים ההם לא איצטרכו לא לעדות ולא לשום ראיה כלל והמופת חותכת להיות הדברים מפורסמים לכל ולא בדיתי אותם מלבי הוא מה שקמו מגבירי העירה וכמה בע"ב מיחידי העירה ביום שחוט בנו במקולין אצל מעלת הרבנים מסרבין מלאכול משחיטתו והעידו עליו מה שהעידו ופסלו והכריזו את שחיטתו ונכתב גזרתם בפנקס הב"ד וכו' ע"כ:
הנה ודאי שהאמת היא אהובה אצל כל ישר הולך אבל לא אצל הנוטה מדרך ישרה כמוהו היום אשר ראה ראינו שכל דבריו נוטים מדרך האמת והיושר כמו שביארנו עד הנה וכאשר נבאר עוד בע"ה. ועל מה שעתה באנו הרי מצאנו ראינו למו"הר מרן החבי"ף ז"ל שם ד"ג ע"ב וע"ג וד' שכתב וז"ל ומאחר שכן שלא יש על השוחט הלזו שום העדאת עדים בבית דין על פסולו ולא שום קלא דלא פסיק שהוחזק חשדתו בב"ד מאין ולאין לפסול שחיטתו והרי אם באנו לדון מזמן הרבנים הקודמים בזמן מו"הר המ' כמוהרא"י ז"ל מר אביו של הר' ר' חיי"א ז"ל הרי הר' ר' חיי"א כתב וחתם בחתימת ידו לתת לו סמכא לשחוט בשנת התקצ"ו והיה ברשות וידיעת עט"ר מו"הר המו' כמוהר"ש חכים זצוק"ל וגם מו"הר הפרד"ס ז"ל חתם בשטר הסמכא בשנת התר"ב וגם מו"הר כמוהרא"י ז"ל הסכים בחתימת ידו על הדבר הזה א"כ נמצא כי בזמן הרבנים הללו ז"ל מלבד כי לא נמצא בימיהם שום חשד ופיסול על השוחט הנז' עוד בה כי ראינו כי קיימו וקבלו שטר סמיכתו בכתיבה וחתימה ומאותו זמן שהרבנים הללו עלו לשכון כבוד בא"י ת"ו ועד זמנינו עד עצם היום הזה לא נמצא שום עדות ואפי' חשדא ואפי' בקול בעלמא בקלא דלא פסיק כי אם מה שבאו שני עדים לפנינו בזמן המחלוקת ומאותו עדות לא היה כדאי כדי לפסול שחיטתו מן הדין כ"א זאת עשינו שלא להיות שוחט מתא לבד. מהטעמים הכמוסים עמנו וכו' מתורת קנס לגדר ולסייג וכו'. ואם באו להרהר הרהורי דברים על השוחט הלזה מזה זמן רב קודם שנטל סמכא כמו ששמעתי דיבת רבים יש להשיב ע"ז כי הרבנים הנ"ל רבני מתא אשר היו באותו זמן בודאי כי ידעו והכירו בשוחט הנז' שלא היה שום דופי כי קי"ל חזקת חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתח"י וכו' ובודאי שעשו כהוגן ואין להרהר עוד בזה כלל וכו' וא"ת שהרי אפסיקא הלכתא לדידן דאם עברו ודייקי וראו שיש להשיב על פסק דינם משיבים וכו' כאן בנ"ד כבר דקדקנו ודרשנו וחקרנו ככל הבא מידינו ולא שמענו ולא ראינו דבר בצד מה לפוסלו להשוחט הנז' מכל אלו הערעורים שערערו עליו מזה שנים רבות קודם שנטל סמכא כי לא יש בהם שום עדות ברור ולא קול בקלא דלא פסיק בידינו וכיון שכן הרי השוחט זה כשר לשחוט ולבדוק וכו' ע"כ ועוד הוסיף ידו שנית בד"ח ע"ג ע"ד החכמים טובים השנים שכ' ערעורים ופקפוקים על השוחט הלזה ונטו דעתם לדברי המחבר להחמיר וכתב כי דברי אמת ניכרים כי מאחר שזכרנו שהרב המו' ח"ק הפרד"ס והרב רבי חיי"א ומו"הר כמוהרא"י הסכימו בסמיכתו אין ספק כי אין להרהר וכו' ומ"ג כי ענין זה שאמר העד הזה שהיו עשרה אנשים שם בסי'רא בודאי כי בבואם אלינו היו מדברים עמנו מעניינים המכוערים מהשוחט הנז' אם היו בו וכו' ואמינא ולא מסתפינא כי גם אני הצעיר שהייתי באותן הזמנים מיושבי על מדין לדון בב"ד של ג' הי"ו והיו כל הבילורג'יס שהולכים ובאים לסיר'א באים לפני קודם הליכתן ואחר ביאתם ולא שמעתי עד היום מערעורי דברים אלו על השוחט הנז' וכו' עד"סו ע"ד שסיים וז"ל וכאן בנ"ד בראותי אנכי הצעיר שיצאו עכשיו עוררין גם עלי דידי שרציתי להכשירו שיש בו פיסול מחמת סיר'א ע"ז אז אמרתי כי אדרבא מצוה עלי לדייק ולברר האמת וכן עשיתי שעמדתי בחקירה וקריתי לכמה אנשים אשר היו באותו זמן בסיר'א אם שמעו אם ראו איזה פיסול עבירה בשוחט הנז' כמו שאומרים ואין גם אחד שיאמר שהוא עד או ראה או ידע שום דבר מדברי כיעור עליו ע"כ:
ואחר כל הכבוד הזה שדיבר בקדשו מו"הר ז"ל מי הוא זה שיאמין לשמועתו זאת ולמופתיו ששוחט הלזה היה מוחזק וחשוד לכמה עבירות חמורות ומפורסם ע"ז לכל בני העיר עד שלא הוצרך לא לעדות ולא לראיה כלל על כל מ"ש בשאלה נגד עדות זה של מו"הר ז"ל שמעיד בעצמו כל בתר איפכא אחר החקירה והדרישה וגם היותו יודע ובקי בכל ענייני העיר ומכיר איש איש ממעש'רו שהיה מיושבי על מדין לדון בב"ד מאותן הזמנים והלאה כידוע לכל הא ודאי לא ניתן ליאמר. אלא כל אדם ישפוט בצדק שכל דבריו אלה אינם אלא יסוד מיוסד מלבו מעלילות דברים מחמת שנאה כדי לפוסלו והוא הוא המוציא דבה והוא העד הוא הדיין וממנו ומעצמו נתפרס' הדבר בעיר וכמ"ש הר' מוהרר"ח ז"ל ד"ד ע"א ויפה כתב:
ומאי דמילא פיו שחוק בדקל"ד ע"ב בראותו דברי ב' החכמים שהו"ד בס' נ"ל ובס' חיים ביד שערערו מכמה פקפוקים על השוחט הלזה ושנטו דעתם לפוסלו על כי זה מורה שהיה חשוד בעיניהם ובעיני כמה ת"ח לרע מעללים ולא יצאו הדברים ממנו ולא מלבו הם בדויים מתוך שנאה וקנאה וכו' ע"ש. אין זה שמחה שלימה לפי האמת כי לא נתפעלו החכמים הנז' מהעדויות לפוסלו כי אם מפסק דינו הארוך הפוסל אותו וכמו שמתבאר מדבריהם שכתבו למו"הר שם בס' חיים ביד ד"ה סו' ע"א כי לא נטפלו בענין רק מפני פחד ה' ומהדר גאונו על שראו פסק ארוך ע"ע זה לפוסלו וגם על מה ששמעו מפי מגיד אמת שכתב רבי חיי"א ז"ל פסק ארוך לפוסלו ושחרה אפו על אחיו על אשר שלח כתב לאי"דין וגם שכת' לאור'לא להזהירם שלא יאכלו משחיטתו וכו' ולא עלו על דל שפתותיהם לומר על שהוא מפורסם וחשוד לעבור על כמה עבירות הפוסלו כמ"ש הוא. ועל דבר הפקפוקים שערערו לא החליטו מאמרם לפוסלו כ"א שכ' למו"הר ז"ל דצריכים בירור מספיק וחקירה ודרישה כיע"ש. שמכל אלו הדברים מתבאר שלא היה חשוד ומפורסם בעיניהם מעיקרא על כל העבירות שפקפקו וערערו עליו לפוסלו אלא הוא הוא שהלהיב לבותם והוא העד על כל הפקפוקים והוא המגיד על כל דברי ר' חיי"א ז"ל והוא הדיין מהפסק הארוך שראו וממנו ומעצמו יצאו כל אלו הדברי' ולשמחה מה זאת עושה. ומודע לבינה כי דברים אלו כתבם על לוח לבך וזכור אותם ואל תשכחם כי ע"פ הדברים האלה תמצא סת"ר לכמה לשונות שכותב המחבר לקמן בבא טעון נגד דברי הר' ז"ל ונגד דברי מו"הר מרן החבי"ף ז"ל ע"פי יסוד הנז' כמו שתראה בדקל"ד סו' ע"ג וע"ד ובכמה מקומות שבנפול היסוד ממילא יפול הבנין כולו ואין צורך לכפול הדברים עוד במקומם. ומה שיש להשיב על המופת שעשה ועל מה שכתב בע"ד ד"ה ותו דהמתבאר מזה וכו' מבואר לקמן במקומו בפירוש הגזרה ע"ש:
כתב עוד בדקי"ט ע"א וז"ל ובכן לא ידעתי מאי דקאמר עוד והואיל דנפיק מפומך דאין ערער אחריהם אי מצד הדין דב"ד בתר ב"ד לא דייקי ואי מצד המנהג והקבלה וכו' תו מה כחך לפצות פה נגד מה שפוסקים הרבנים דאין לך אלא שופט שבימיך ע"כ. תערומת זה לא ידענא להיכא קאי דהנה באתרא הדין איני פוצה פה לערער על פס"ד של הרבנים ז"ל אלא אדרבא אני מסייע ומחזיק פס"ד של הרבנים שפסלו אותו וכו' ומה מקום לתמוה בזה ממה שהעליתי דאין לערער וכו' כל שאיני מערער וכו' ע"כ:
הדבר פשוט דכוונת הרב ז"ל הוא דמאחר דערעור זה שיצא בעיר על שבקשו למנותו לשוחט מתא ויצאו קצת יחידים ות"ח לעכב ע"י מחמת פסק דינו היה בשנת תרי"ד. ואילו בשנת תרי"ב כבר עשו הרבנים גזרתם השניה כדי לפרש דבריהם שבגזרה הראשונה מה היה כוונתם ופי' שלא היה דעתם לפסול שחיטתו לגמרי כ"א לשוחט מתא במקולין של אזמיר דווקא לגדר ולסייג. א"כ מה כחו יפה עתה בש' תדי"ר לעמוד בסברתו הראשונה לפצות פה נגדם ולומר לכל שהוא פסול לגמרי ושיש לו פס"ד ע"ז וככחו אז כחו עתה זה פשוט בכוונת דבריו וכמו שכן באו דבריו יותר מפורשים בד"ג סו' ע"א ע"ש:
ואם ירצה להתנצל על זה על דרך שכ' שם בע"ד כי גזרה זו הב' לא ידע ממנה כ"א בש' תדי"ר כי לא נראה ולא נתגלה החוצה מקודם. אינו נאמן דודאי מש' תרי"ב שנעשה המעשה ב"ד זה של ב' הרבנים ז"ל נתוודע הדבר לכל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ה"ד הר' בש"מ למציעא די"ט ע"א ומו"הר בס' חק"ל יו"ד ח"א סי' פ"ד וה"ד מו"הר בס' חיים ביד דכל דבר הנעשה בב"ד קלא אית ליה ופרהסיא מיקרי ע"ש. ומ"ג לגבי דידיה דבכל עת ובכל זמן היה דעתיה עלויה לפוסלו דודאי ידע מהמעשה ב"ד זה:
ובא יראה איך נאמנו דברי הר' מוהרד"ח ז"ל במ"ש עליו בד"ג סוף ע"א דנס מן הפח ונפל אל הפחת בהודאת בע"ד בעצמו שהרי ביקש להתנצל שם בע"ד על מה שנראה כמערער אחר גזרתם הב' והג' ופוגם בכבודם. באומרו שכל מ"ש באסיפה הראשונה היה בשנת תר"ח וגזרתם הנז' לא נתגלה החוצה כ"א בשנת תרי"ד. ודברים אלו מורים דמודה הוא דאם אחר ידיעת גזרתם שמפרשים דבריהם שבגזרתם הא' שלא כוונו לפסול אותו להשוחט הנז' לגמרי הוא עומד בסברתו הא' אז הוי כמערער אחריהם ופוגם בכבודם ונלכד ברשת נח"ש. וכיון שכן הן כהיום שכבר ידע וראה ג"כ פס"ד של מו"הר ז"ל שמראה פנים להיתרו של השוחט הנז' והוא עומד בסברתו וככחו אז באסיפתו הראשונה כחו עתה לבא כנגדו ולהכחיש כל דבריו אין לך מערער אחריו ופוגם בכבודו גדול מזה. ונמצא כי נלכד באמרי פיו כדברי הר' מוהרד"ח ז"ל וד"ב:
ועל מ"ש שם ד"ה ומעתה וכו' עד"סו ע"ד וכמו כן על כמה לשונות הבאים אחרי כן תמצא בטולם בדברינו מה למעלה מה למטה ואין צורך לכפול הדברים כמו שעשה המחבר לכפול הדברים כמה פעמים ובאריכות לשון עד כי למשא כבד יחשב אצל כל קורא בו כמו שיראה הרואה:
אך זאת אשיב על מ"ש בסו' ע"ב והראיה לכוונתם זו של מעלת הרבנים הוא מה שלא שלח יד שנית מו"הר כמוהרא"י ז"ל לקצת מיחידי העיר ההיא שאכתי לא היו אוכלים משחיטתו גם אחרי שלוח כת"י הנז' להם ודלא כמ"ש מוהרד"ח ז"ל דמכח חתימתו חזרו המעוררין לאכול משחיטתו דליתא דאכתי קצת ירא שמים מיחידי העיר לא היו אוכלים ולא חזר מו"הר לומר להם דמצו לאכול וכו' אם לא דהדבר ברור דכוונתם כמ"ש ע"כ. שאין לסמוך על ראיה זו כי היא בנויה ע"ג יסוד רעוע שלפי האמת לא נשאר שום אדם מהמעוררין שלא אכלו משח"וב חר"א אחרי שלוח כת"י מו"הר מוהרא"י ז"ל כאשר ידוע זה לכל מי שהלך שם באותו זמן. וכמ"ש הר' מוהרד"ח ז"ל:
עוד כתב דק"ך ע"א וז"ל כ' עוד בע"ב ע"ד העדויות הנז' שנמצאו בציונים בכתבי הר' מוהרי"א הסומך כנז' שאני הצעיר הארכתי בביאור פס"ד וכו' וז"ל דעל ג' העבירות אלו אשר העליל על בני זה הפוסק ולא ירא לגופו לחשוד בכשרים אם המצא ימצא אפי' ע"א ואפי' תינוק בר דעת שיעיד עליו וכו' אני פוסלו אבל כעת איני רואה כ"א שנאה וקנא' ותחרות כאשר כל באי שער עירנו יגידון גודל שנאתו ורדיפתו עמו מעת המחלוקת וכו' הנה מ"ש דאני הפוסק המעליל על בנו על העבירות הנז' ושחשדתי בכשרים ולא יראתי לגופו כל שומע דבריו אלו יראה בבירור שכוונתו לקנטר אחר שכתבתי שם שכן מצאתי כתוב ומצויין בכתבי מוהרי"א הנז' שהעידו עליו ע"כ הנז' וא"כ איך יאמר דאני המעליל והחושד בכשרים. ואם כוונתו דלא נמצאו ולא היו שם עלילות העבירות הנז' כ"א שאני הוא המולידן ותולה אותם באילן גדול ע"ש מוהרי"א הא ודאי דאין ראוי לדבר תועה כזאת מבלי שום הוכחה וכו' ובלא"ה אין מקום לומר דזה הוא כוונת דבריו דכבר ראיתי בדבריו שם שכבר ראה הציונים הנז' וכו' ואדרבא תמיהתו חוזרת הוא לבעליה איך לא ירא לנפשו לחשוד בחבירו כל כי האי ולשלוח לשונו לדבר עליו כזאת על מה שלא היה ולא חמס בכפיו במה שהוא חושד אותו כנז' וכ"ש להעריך אותו לאויב ושונא ובעל תחרות ובעל מריבה וכו' ואי משום מ"ש דלא ימצא אפי' תינוק ב"ד שיעיד עליו אפי' באחת מהם הנה אף אם היה כדבריו אלו אכתי מה לו כי יצעק ורתח עליה דידי כל שאין אני הממציא וכו' כ"א שהראתי תי דברי מוהרי"א שכ"ך שהעידו עלי כל הני ע"כ:
ראו כמה נתלבט בכוונת דברי הר' ז"ל ולא ירד לסוף דעתו ולכוין פירושו האמיתי וזה הוי מופת חותך דהוא הוא דכוונתו לקנטר. שהרי הרואה שטח לשונו של הר' ז"ל שאחר דברים אלו שנתקשה המחבר בכוונת פי' סיים וז"ל הגע עצמך אם המצא כתוב בנייר א' על פלוני שחילל שבת כמה פעמים ולא נמצא שום אדם שיעיד עליו או שמע או ידע היש ממש לחוש ולפסול ולפגום בכבוד אותו האיש יהיה מי שיהיה הכותבו ואפי' רב העיר וחתם עליו כ"ז שאינו אומר העידו בפני כ"ש בת"ח א' שאינו דיין על הקהל דאעיקר' קבלת העדות בעינן בפני ג' וכו' ע"כ. יראה ויבין דכל כוונתו לתפוס עליו דכ"כ גדלה שנאתו ורדיפתו עמו מעת המחלוקת וכ"כ נטבע במצולות מי מריבה עד כי נתפעל כ"כ מציונים אלו להחשיבם לעדות גמורה ע"פ ציונים אלו ולא עלה על שפתיו לבאר בתחי' האם יש ממשות בציונים אלו לחוש עליהם ולהחשיבם כדי לפסול את השוחט כאשר יאות לכל פוסק ומודה ההולך בדרך ישר ומכוין להוציא הדין לאמיתו. ומדלא עשה כן אינו אלא כי שנאתו וקנאתו עמו הטעתו וזה פשוט וק"ל:
כתב עוד שם וז"ל ומ"ש דכל באי שער עירנו יעידון יגידון גודל שנאתו ורדיפתו עמי מעת המחלוק' שלי"ת דהוא מעיד עליו דמסיבת המחלוקת אשר היו באותן הימים הוא מה שגברה שנאתי ורדיפתי עמו ולא מסיבת היות כן טבעי וכו' ברם סיבת הנז' לא לי לבד גרמא השנא' עמו כ"א לרוב חכמי העירה כמוני על מה שהפליג לעשות במחלוקת ההוא להחזיק ביד כת האיסנ"אפיס ודלת העם החולקים ומתריצים נגד מעלת הרבנים והממוני' וגבירי העירה דהחזיק בידם בכל עת עד עלות להב אש המחלוק' עד השמים כידוע ומפורסם זה לכל באי שער עירנו ויציבא מילתא דלאהבת ה' ותורתו הקדושה שהיא אהובה יותר על כל איש אשר יראת ה' נגע בלבו היא היתה סיבה להעלות שנאה ומריבה עמו כאשר ידוע ומפורסם כן לכל באי שער עירנו עד שהסכימו ועמדו כל רבני וחכמי העירה ועשו מעב"ד וכתבו לפרסם פעולותיו ולחלק אותם לרבים פעם ושתים וכתבו ככל מ"ש וחתמו עליהם מעלת הרבנים וחכמי העירה כנז' וד"ב ע"ב. ודבר זה שנה אותו בדקכ"א ע"א ושילש בדקכ"ג ע"ג. ואת רב'ע בדקכ"ט ע"ב וסיים שם והוא כמוס אצלינו ולא מן ה' לפרסם דבריהם ע"ש:
הביטו וראו כמה גברה שנאתו ורדיפתו עם הר' ז"ל כי לא הספיק למלאות תאותו במ"ש עליו בדרך קינטור ובזיון כמה פעמים עד כי דרך קס'תו כאויב לכתוב הבזיון שנעשה בזמן המחלוקת הולך על ד'. ולא חש על צערם של הרבנים בקבר על זאת דודאי לא ניחא להו למארייהו לעורר מה שעשו לו באותו זמן אחרי היותם שניהם בעלמא דקשוט. ומה גם שכבר בקשו מחילה מצד לצד על כל הנעשה באותו זמן טרם נסיעתו של הרב מהכא להתם לשכון כבוד בא"י תוב"ב כידוע לכל:
ואף גם זאת לא חש על היותו נלכד ברשת נח"ש מחכמי ורבני עירנו יע"א ומחכמי ורבני ירושלים תוב"ב וסאלוניקי יע"א דכבר ידוע ומפורסם כי אחר היותו הרב ז"ל בירושלים ע"י סיבה נעשה גזרת ב"ד על כל מי שמזכיר מעב"ד הנז' בין בכתב בין בע"פ וכן על כל מי שנמצא בידו ואינו שורפו להיות נח"ש כרוך על עקבו ומופרש ומובדל וכו'. וחתמי עלה חכמי ורבני עירנו וסאלוניקי וירושלים תוב"ב ונדפס ונשלח בכל תפוצות ישראל:
עוד כתב שם בע"ב וז"ל ועל פי האמור אין מקום לכל מה שהאריך להוכיח בדברים ע"ע העדויות המצויינים בכתבי מוהרי"א שתארכתו לבאר דע"פי העדויות הללו דהרי הוא פסול לשחוט שהאריך בדברים דלא נצרכו ליאמר שכתב הגע עצמך אם ימצא כתוב בנייר שא' העיד על פלוני שחילל שבת וכו' היש ממש לחוש ולפסול ולפגום בכבוד אותו פלוני וכו' ע"ש דהיתכן לעלות ע"ד איש יהיה מי שיהיה דמ"ש דלפי העדויות הללו הרי הוא פסול לשחוט לפ"ד דכוונתי סובבת דלפי הדברים המצויינים שם הארכתי לבאר דהרי הוא פסול הא ליכא למטעי כלל. דכוונתי מבוארת מאליה היא דהיינו אם העדויות הללו הוגבהו לפו"ד דהיינו באותו מעמד של מע' הרבנים דפסלו אותו להדייא בפרהסיא וכמ"ש מתוך דברי הציונים הללו הנרמזין שם שכ' בהם ככתוב בשאלה וגם שכתוב בגזרתם ולפי העדויות שקבלנו דנראה מזו דעל אותו מעמד שפסלו אותו וכ' בפנקס הוא מ"ש שהעידו עליו וכו' וא"כ לריק יגע מה שהאריך להוכיח לזה מדברי הנמק"י והמ"ץ והמ"ג ז"ל דכל שאינו דיין הקהל לא מהני קבלת עדות בפניו לחוד ואפי' ברב הקהל צריך שיאמר קבלתי עדות בפני וכו' דכ"ז משנה שאינה צריכה היא כל דכוונתו הוא אם הועדו במעמד הרבנים הנזכרים כמו שנראה מדבריו כנז'. ועיין לקמן עוד ביטול לדבריו אלו ע"כ:
הדור אתם ראו כמה טרח ויגע בדבריו שבאו בארוכה על פיסול השוחט הנז' לפו"ד ע"פי העדויות המצוינים בכתבי מוהרי"א ז"ל על סמך כוונתו דעדויות הללו הועדו במעמד הרבנים כשפסלו אותו לפי"ד. וסוף סוף העלה חרס בידו מאחר דלפי האמת לא הועדו אלו העדויות באותו מעמד כלל. ופוק חזי מאן גברא רבא קא מסהיד ע"ז ה"ה אחד מהרבנים שבאותו מעמד מו"הר מרן החבי"ף ז"ל שם בד"א ע"ד וז"ל כי יש לנו לחקור באיזה זמן היה שנתוודע לו לרבי חיי"א ז"ל אלו העדויות שכתובים בציונים שלו. אם הוא קודם זמן חדש אדר שני משנת התר"ח הרי באותו זמן היה כשקבלנו אנחנו ב"ד במותב תלתא וכו' עדות ב' עדים וכו' זאת ועוד כ"א היה יודע מעדויות אלו הי"ל לאומרו אלינו באותו פרק ולא לבקש עדות מאנשים אחרים שלא היה בהם כדי שביעה לפסול שחיטתו לגמרי וכו' ע"ש. ולפי עדות זה של מו"הר ז"ל נמצא דכל דבריו שכתב על פיסול השוחט הנז' ע"פי העדויות הנז' ערו ערו עד היסוד ע"פ דיבורו שלא כתב כל זה כ"א על סמך שהועדו באותו מעמד והרי נתברר שלא הועדו שם כלל:
ולא עוד אלא שהוא מתהפך לכמה גוונים לפי רצונו לסתור דברי הר' מוהרד"ח ז"ל ואינו מרגיש במה שסותר מדידיה אדידיה מאהבת הניצוח. שהרי כאן כתב שכל מ"ש על פיסול השוחט הנז' ע"פי אותם הציונים היה ע"ד אם הועדו בב"ד באותו מעמד ושכן נראה מתוך דברי הציונים וע"פ מונח זה הפליג לדבר על הר' ז"ל שלריק יגע וכו'. ואילו בדקכ"א ע"ד ברצותו לטעון על דברי הרב ז"ל כמ"ש על הציונים של מוהרי"א אלו דלא היה כ"א שציין אותם בתחלת לימודו כדרך כל פוסק שמציין ואח"ך מסדר דבר דבור על אופניו ואח"ך בהיותו במעמד הרבנים ונשאו ונתנו כולם ועלתה הסכמתם שהוא כשר אלא שלא יוכל להיות שוחט מתא נתבטל דעתו ברוב וכו' כ' וז"ל דבריו אלו נמי ליתנהו להו דלא היה דעתו כ"א דהיה פסול לשחוט גם אחר הגזרה ההיא וכו' וגם דידענו באמת שהיה כתוב אצלו באורך בפיסול חר"א הנז' וכו' ולא זו אף זו דגם אם היה הדבר כמו שהוא אומר דלא היה לו כ"א ציונים העדויות הללו דוקא ותו לא גם לזה הדבר נראה ברור דלא היה להם באותו מעמד עת וזמן להביאם לפניהם לכל אחד מהעדים הללו לחזור אחר כל א' וא' מהם ואם יש ממש וסיפוק בעדותו לפסול אותו או לא דצריך מיתון ועכבה מרובה לזה מה שלא היה להם שהות כנז' דגם אם מחמת העדויות אלו היה דעתו של כמוהרי"א לפסול אותו מה מקום לומר דבאותו מעמד ביטל דעתו ברוב כל דנראה להדיא דלא הובאו העדויות הללו שם כלל ולא נחקרה עדותם כדי לומר דעל פי חקירתם בהם דלא היה בעדותם ממש ביטל דעתו מוהרי"א ז"ל ע"כ:
ראו איך נהפך דעתו ממה שהיה והכריח מדעתו שלא הובאו עדויות אלו לפני אותו מעמד כלל כדי לסתור דברי הרב אלו ג"כ ולא נרגש ממ"ש לעיל מזה כל בתר איפכא. וגם שלפי זה חוזר ונעור כל מ"ש הרב ז"ל עליו באותו לשון שכתב הגע עצמך וכו' כמו שיראה הרואה:
ומה שרצה ליישב עוד לזה באומרו וע' לקמן עוד ביטול לדבריו אלו. הנה הנם בדקכ"א סוף ע"ד גבי דברי הרב ז"ל הנ"ל שכמוהרי"א נתבטל דעתו באותו מעמד במה שחתם עמהם וז"ל בקיצור. ליכא הכא לא חזרה ולא שום ביטול דעת כל דלא כתיב. בה כ"א פסלות וכבר פסלו אותו להדיא מלהיות שוחט מתא דדא לחוד אהניא ליה לזמן ההוא שהיה אש המחלוקת בוער כאש בעיר שהיו מבקשים למנות אותו לשוחט במקולין ואה"נ דדעתו ז"ל היה דאחרי עבור הזמן ההוא וישקיט אש המחלוקת שבעיר לגלות דבריו הכתובים אצלו איך הוא פסול גם ליחיד ככל מה שהיה כתוב אצלו ולהעמיד גם עדויות הנז' שהיו כתובים אצלו בפני ב"ד שיעידו בפניהם כדחזי וכדמ"ל אלא דלא איסתייע ליה השעה דלא עברו ימים מועטים וכבר נחלה בחולי הכבד הנז' ותו לא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה. וע"פ ביאור דברינו זה יבואר נמי ביטול דבריו שבד"ג ע"ב בכל מה שהאריך שם כמו שיראה המעיין וכמו שרמזתי שם ע"כ:
והמעיין יראה דאדרבא דבריו בטלים ומבוטלים כי אחר שהוא מודה דלא איסתייע ליה מלתא לכמוהרי"א ז"ל להביא העדויות הללו בפני ב"ד לבא לפרק זה בורר אם יש ממש בדבריהם או לא ממילא אין לחשוב לכל מה שכתוב באותם הציונים לתורת עדות גמורה ואין לחוש בכל מ"ש בפסקא דדינא על פיסול השוחט הנז' על פי אותם הציונים. דמה יושיענו מה שהיה בדעתו להביאם בפני ב"ד כדחזי סוף כל סוף לא הובאו ונשארו הציונים כמו שהם מבלי בירור הדברים. וכיון שכן דברי הר' ז"ל על עמדם יעמודו בין מה שהוכיח מדברי הפוסקים כי אין ממש בציונים אלו לחוש ולפסול ולפגום בכבוד בנו כיון שלא הועדו כלל בב"ד לפי האמת. ובין מ"ש דנתבטל דעתו של כמוהרי"א ז"ל ברוב וכו' דכיון דלא איסתייע ליה השעה להביא אותם העדויות בפני ב"ד כדי לברר אם יש ממש בדבריהם. ואיכא למימר שאפשר כי אחר חקירה ודרישה שהיה עושה היה רואה שלא היה שום עדות בדבר. א"כ אין בידינו אלא מ"ש וחתם באותה גזרה בב"ד של ג' שאין פיסולו לגמרי אלא שלא להיות שוחט מתא בעירנו דוקא כמו שפי' דבריהם בגזרה הב' הרבנים בעצמם תרי מגו תלתא ולהם שומעים כמו שנבאר לקמן בס"ד. ואין ספק כי עליו דוקא נאמר דלריק טרח ויגע להאריך בכל אלו הדברים כיון שאין להם קיום והעמדה לקושטא דמילתא כל שלא הועדו אלו העדויות הכתובים בציונים בשום ב"ד כלל וק"ל:
שוב כתב בדקכ"א סוף ע"א וז"ל תו חזיתיה שכ' על אותה גזרה שכתבו מעלת הרבנים וגם כמוהרי"א ז"ל דאחר דמע' הרב' פירשו דבריהם והוא אמתותן של דברים שכך פירשוה תו לא נשאר לנו להשגיח בדברי הפוסל הנז' ודבריו בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש וכו' פירושו בביאור דבריהם אינו אלא כרחוק מזרח ממערב כמו שיראה הרואה וכמו שיבא לקמן בע"ה ע"כ. ועיניך תראנה לקמן בדקכ"ח וקכ"ט שהאריך הרחיב בפי' הגזרה הראשונה לפסול השוחט הנז' לגמרי ובסתירת פירושם של הרבנים בגזירה הב' בדברים כפולים ומכופלים. ולא נטריח את עצמנו להעתיק כל דבריו והשגותיו בזה ולהשיב עליהם על כל פרט ופרט כי אינו אלא יגיעת בשר בדברים שאין בהם ממש כמו שיראה הרואה רק בתחילה נעתיק נוסח הגזרה הא' ופירושה ממעלת הרבנים והיא הגזרה הב'. ואח"ך נביא דברי המחבר בקיצור מה שנוגע לעיקר פי' הגזרה ונשיב עליהם בס"ד. והילך לשון הגזרה הא'. אנחנו מרביצי התורה וסומכי מתא הבע"הח אנו מגלים דעתינו כי לפו"ד חר"א חזן הי"ו לא יוכל להיות שוחט מתא לא קבע ולא בדרך עראי בשום צד כלל מהטעמים הידועים לנו ומחמת העדויות שקבלנו ואף אם יאמר שחזר בתשו' אין בו מועיל להיות שוחט מתא ע"כ. וז"ל הגזרה הב' מה שצריך לנו והנה בעתה בא טעון חר"א הנז' דמפאת כתיבה זאת יש דורשין אותו לגנאי ונמנעים מלאכול מידו מחשש פיסול אי לזאת באתי לברר שיחותי בא'ר רחו'בות ולהגיד קושט אמרי אמת דלא עלה על דעתי לפוסלו מלאכול מש"וב כ"א דוקא שלא יוכל להיות שוחט מתא בעירנו זאת לפי מה שקרינו בספרי הפוסקים. ומכלל בס' מ"ור מאריה דאתרין ז"ל ובעבור זאת הוא מה שהכרזנו ופסלנו את הבשר משום ששחט במקולין ברם אם ישחוט לעצמו או לצורך איזה יחיד או ילך למקום אחר להיות ש"וב שלהם איניש לא ימחא בידיה ולא יוכל שום אדם לערער אחריו ולפקפק בש"וב שלו דבחזקת כשרותו קאי והדברים פשוטים ומבוארים דכוונתו רצויה דההקפדה היתה שלא להיות שו"מ במקולין שלנו דוקא ולא תהיה זאת לפוקה ולמכשול לחר"א הנז'. ואי הוה איתבריר לן דיש חשש בשחיטתו לא היינו מניחים אותו לשחוט אפי' מן העוף למינהו והיינו חוששים שלא לסעוד בבתי היחידים ששוחט להם עופות ובכן לא היה צריך הכת'וב לאומרו אלא כרי ליסכר פי דוברי ולהיות לראיה וכו' אחתום עלה מו"הר מרן החבי"ף ז"ל. ואחריו החזיק במעוז בהדין פירושה מו"הר כמוהרא"ק ג"כ וגילה דעתו דאף הוא היה מכוין מעיקרא לכל הני מילי וחתים עלה בגושפנקא דמלכא והו"ד בס' נ"ל שם ע"ש. וע"ז טען המחבר שם דלפי דבריהם אלו הוא דלא נפסל כלל ואפי' לרבים כ"א במקולין שלנו דוקא ומסיבת שלא רצו אותו ומיחו בו ולא יתכן לפרש ולא איתאי איניש דאסיק אדעתיה למימר כן בכוונת דבריהם הראשונים כל שהם כתבו דלפו"ד לא יוכל להיות שו"מ לא קבע ולא בדרך עראי בשום צד כלל דדבריהם אלו מורים להדיא דלא יוכל להיות בשום צד כלל אפי' אם הצבור יהיו מתרצים בו ולא אפי' בדרך עראי. וכ"ש ממה שהפליגו לבאר דהיינו משום מחמת העדויות שקבלנו דמשמע להדייא דהיו ק"ע הפוסלים אותו מדינא ובפרט מה שהאריכו לבאר עוד דאף אם יאמר שחזר בתשו' דאין בו מועיל להיות שו"מ דמתבאר מדבריהם אלו להדייא דהיו בו עוונות הצריכים תשו' כדי להיות מותר לשחוט ואין בו מועיל אם יאמר שכבר חזר בתשו' דכל העובר על דבריהם אלו בעיניו יראה ובלבבו יבין דלפו"ד פסלו אותו מלהיות שוחט לצבור כלל. וכן מתבארת כוונתם ממה שהכריזו עליו ברבים ששחיטתו טריפה בסתם ולא דקדקו בדבריהם להכריז ולומר דלא מצי לאכול מהבשר ששחט חר"א הנז' דבכה"ג הוה אפשר לשמוע דאינו אלא משום ששחט בלתי רשות הצבור והפך אזהרתם. אך אין נראה כן ממה שהכריזו בסתם ששחיטו טריפה. ויותר מתבאר ממ"ש בסתם שלא יוכל להיות שוחט מתא דנראה דפסלו אותו מלהיות שוחט לצבור באיזה מקום שיהיה דאם כוונתם היה שלא להיות שוחט מתא במקולין שלנו העיקר חסר מדבריהם כי לא פורש בה בעירנו זאת או במקולין שלנו ועל כל אלין דהוו גמר אומר דפי' מעלת הרבנים בכוונת דבריהם שבגזרה הא' דחיק ואתו מרחיק. והפי' הפשוט ומרווח בכוונת דבריהם הוא שפסלו אותו לגמרי לשחוט לרבים בכל מקום שיהיה ואפי' בדרך עראי זת"ד ע"ש:
והנה כל ישר הולך יבין כי אדרבא מה שפי' הרבנים ז"ל בכוונת דבריהם הראשונים הוא הפירות המרווח יותר. שלפי פי' שלפוסלו לגמרי כוונו מחמת העדויות שקבלו שהיה בהם כדי לפוסלו לפו"ד. יפול התימא עליהם מכמה אנפי. חדא תמיהת מו"הר ז"ל בד"א סו' ע"ג דלמה לא פסלוהו לגמרי אף ליחיד שהרי מודה הוא מיהת דאומרם שלא יוכל להיות שו"מ אינו אלא לצבור ולא ליחיד ומה שרצה לתקן שבר זה המחבר שם דקכ"ט ע"ג באומרו דאה"נ דהכי היה דעתם לפסול אותו גם ליחיד אלא דכיון דהקמת העם אצל הרבנים באותו מעמד היה למחות על מה שהיה רוצה להיות שוחט במקולין משו"ה כתבו דלא יוכל להיות שו"מ דזה היתה תביעתם בעת ההיא ע"כ. אינו מעלה ארוכה כלל ואין זה אלא דברים בעלמא דמלבד דאיכא לאתמוהי אעיקרא למה הוצרך להקמת העם אצל הרבנים ועשות מחאה כדי למונעו מלשחוט לפי דעתו. הרי היה די בהודעה לבד להרבנים שחר"א הנז' הלך לשחוט ומסתמא תכף ומיד היו אוזרים כגבר חלציהם למונעו מלשחוט לגמרי אפי' ליחיד מכיון שכבר היה מפורסם וגלוי לכל היותו מוחזק וחשוד לכמה עבירות הפוסלים אותו לשחוט מדינא כפי דבריו. וכי מי חשידי הרבנים שהיו מעלימים עיניהם בדבר איסור גדול כזה עד שהוצרך הקמת העם ומחאה כדי למונעו. עוד זאת דמאחר דעיקר כוונתם של העם בהקמתם אצל הרבנים לפי דעתו היה לש"ש דוקא שלא היו רוצים לאכול משחיטת חר"א הנז' על היותו מוחזק וחשוד לכמה עבירות והיה ג"כ ק"ע הפוסלין אותו מדינא ועשו והצליחו לפוסלו ונכתב ונחתם בספר שפיר גזרתם והוציאו כרוז ג"כ ע"ז. מי היה מעכב בידם של הרבנים שלא לכתוב נוסח הגזרה כתיקונה לפי הדין שהעלו באותה שעה אף אם עיקר תביעתם של העם לא היה ע"ז. ומ"ג כי היה נעשה בנקל ע"י השמטת תיבת מתא לבד. ובנוסח הכרוז היה להם לעשותו באופן המשתמע פיסול לגמרי בין מן העוף למינהו ובין מן הבהמה למינה. ומדלא עשו כן אלא כתבו שלא להיות שוחט מתא והוציאו הכרוז על הבשר ששחט שהיא טריפה ואח"ך היה שוחט עופות בפרהסיא ולא מנעוהו כלל כמו שמנעוהו מן הבהמה למינה. הויא הודאה כי לא פסלו אותו לגמרי:
זאת שנית אם כוונתם היה לפסול אותו לגמרי מדינא מחמת העדויות למה הוצרכו לכתוב ג"כ מהטעמים הידועים לנו ולא היה די במ"ש מחמת העדויות שקבלנו. כנראה שלא היה בעדויות ההם כדאי לפוסלו והוצרכו לטעמים אחרים ג"כ. ועד השלשה לו בא מ"ש הר' מוהרד"ח ז"ל דאי פיסולו הוי מדינא היכי פסיק ותני ואף אם יאמר שחזר בתשו' אין בו מועיל דאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ומה שתי' לזה המחבר שם דכוונתם הוי דאף אם יאמר שכבר חזר בתשו' בינו לבין עצמו אין מועיל לו להאמינו כ"א כשיחזור בפני ב"ד ויקבל עליו מה שמחייבים אותו ע"כ. גם זה לא יועיל דדבר זה לא היה צריך הכת'וב לאומרו שודאי כיון שפסלו אותו לשחוט מדינא מחמת העדויות שקבלו מסתמא כשרוצה לחזור לכשרותו לא יקבלו אותו אם לא ידעו בבירור שעשה התשו' הראויה דלא סגי בלאו הכי ודבר זה פשוט וכמבואר בחק"ל יו"ד ח"א סי' קצ"ג והו"ד בס' חיים ביד שם ד"ד ע"ב וד"ט ע"ב יע"ש ומאחר שכן מה באו ללמדנו ביתור לשון זה. ועוד דתיבת ואף מה לרבות לפי פירושו. לא היה צריך לכתוב אלא ואם יאמר שחזר בתשובה אינו מועיל שאז הוי משמע דדוקא אם יאמר שחזר בתשובה בינו לבין עצמו לא יועיל לו להאמינו משא"כ כשיחזור בפני ב"ד. אם לא שנאמר שכוונתם בלשון זה ואף אם יאמר וכו' היה להגזים הענין שאף אם יאמר באמת שחזר בתשובה אינו מועיל תשובתו לחזור לקדמותו וחזרה התמיהא למקומה דאין לך דבר שעומד בפני התשובה. כי על כל אלה הדעת נוטה בפירושא דהאי גזרה כי לא היתה הקפידה כי אם שלא להיות ש"ומ באזמיר דוקא משום קנס לגרר ולסייג לתיקון הכולל לבל יהיה להם שוחט לכת האיסנאפ"יס לשחוט להם בלתי גאבילה ולא יהיה להם כח לחלוק נגד הרבנים והכולל וכיוצא מדברים אלו וע"ז דוקא היה עיקר אותו מעמד והקמתם של הגבירים אצל הרבנים ולאלומי מילתא ערערו עליו הגבירים מדברים אשר לא טובים ג"כ והביאו עדים על איזה מהם. וניכרים דברי אמת מ"ש מו"הר ז"ל בד"ג ריש ע"ב שאותם העדויות שקבלו באותו מעמד לא היה בהם כדאי לפסול שחיטתו מן הדין אפי' לרבים כ"א זאת עשו שלא להיות שו"מ לבד מהטעמים הכמוסים איתם לגדר ולסייג מתורת קנס דבר הלמד בהדרגה מתורתו של מו"הר חק"ל ז"ל ביו"ד ח"א סי' קנ"ו וח"מ סי' קנ"ב וכו' ע"ש. ונראה כי העדויות ההם היו מאותם שכ' בד' יו"ד ע"א שאין מקום לפוסלו בעבורם לפו"ד אלא דיש לב"ד לייסרו וילקה מלקות מ' וכיוצא משום מהיות טוב ע"ש. ומ"ג היות בזמן המחלוקת שאין לחוש עליהם כ"כ כדי לפסול שחיטתו אפי' לרבים ודבר זה נלמד יפה יפה מדברי מו"הר חק"ל סי' קנ"ו שכ' שהרא"ש שפסל לשוחט על שהעיד עדות שקר אע"ג דקי"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א ה"מ דקאי בשיטת הרמב"ן דבטבח הממונה לרבים החמירו הרבה דאין לרבים ליכנס אף בספק משהו של איסור. כתב וז"ל ומינה דכל מידי דאיסור דח"מ דהוי רע לשמים ולבריות כגון גזל ודומיהן מעבירין אותו אם הוא שוחט לרבים ונ"מ טובא מדבריו אף שכעת לא ראיתי מי שכתב כן מ"מ ניכרים הדברים בטעמם ויש סעד לסברא זו שהרי כת' הרמב"ם וטור יו"ד וש"ע דאין לוקחים בשר מכל שוחט ובודק לעצמו ומוכר אא"כ היה מוחזק בכשרות ודבריהם הם גם בדרך עראי ואף שיש חולקים על זה מ"מ למנותו שוחט קבוע כ"ע מודו וכו' ואף דלפ"ז גם ברע לשמים לבד הוה לן לפוסלו מ"מ כיון דדייק הרא"ש בתשו' זו לומר דהוי רע לשמים ורע לבריות מסתיין לפסול בכה"ג דחידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה. ומצאתי ראיה ע"ז שיש להחמיר בשוחט לרבים אף בחשוד לד"א ממ"ש הרמב"ם בתשו' סי' קי"ב במי שגנב ומכר לאחרים שלא ישחוט לרבים אפי' עשה תשו' ואם ירצה לשחוט בבית שום יחיד הרשות בידו ע"ש הרי שהחמיר גם בחשוד לד"א אם הוא ממונה לרבים והטעם דאין לרבים ליכנס אף בספק משהו של פיסול וכיון דחשוד לשום איסור אף דשרי מדינא להכשירו לרבים אינו ראוי ע"כ. מבואר להדיא בדבריו דהגם שכ' שניכרים הדברים בטעמם וסיים שם שאף אם לא אמרו הרמב"ם והרא"ש הדעת נוטה כן. מ"מ לא מלאו לבו לאסור אלא בחשוד לדבר דהוי רע לשמים ורע לבריות כגון גזל ודומיהן משום דהרא"ש והרמב"ם בהכי מיירי וחידוש הוא מאחר שלא בא מפורש דבר זה בשום ספר הבו דלא לוסיף עלה. ואע"ג שתחילת דבריו היו כי הרא"ש בשיטת הרמב"ן קאי דבממונה לרבים החמירו כבר כ' בח"מ ח"א סי' קנ"ב על דברי הר' ידיו של משה דאין כוונתו לומר דהרמב"ן ס"ל דבממונה לרבים החמירו אפי' בדבר דשרי מדינא ואה"נ דלדעת הרמב"ן לא החמירו אלא בדבר האסור מדינא אפי' ליחיד להחמיר יותר בצד מה לרבים ולא כ' כן כ"א על דעת הרא"ש יע"ש. ואפי' בדעת הרא"ש והרמב"ם איכא למימר דפסלו מטעמא אחרינא שכת' הר' ז"ל שם וגם מבואר יוצא מדבריו דכ"ז אינו אלא להיות שוחט קבוע לרבים מצד חומרא דבממונה לרבים ראוי להחמיר אף בדבר דשרי מדינא משום כי אין לרבים ליכנס אף בספק משהו של איסור. ומזה יצא להם להרבנים לדון באותו מעמד שהעדויות לא היו מדברים דהוי רע לשמים ולבריות וגם היות בזמן המחלוקת וכנ"ל שלא לפוסלו לגמרי אפי' על צד חומרא כ"א לגזור עליו בהדרגה שלא להיות שו"מ באזמיר דוקא מתורת קנס ובהצטרפות הטעמים הכמוסים עמהם דהיינו לתיקון הכולל וע' ג"כ מ"ש הר' מוהרד"ח בר"ב ע"ג וע"ד ודוק. אשר עפ"ז עיניך תחזינה מישרים שכל דברי המחבר בזה להשיג על הר' מוהרד"ח ז"ל בדקכ"א ע"ב וקכ"ו ע"ג וע"ד וקכ"ח ע"ג ד"ה ועוד וקכ"ט ע"א ד"ה ומ"ש וגם מה שהשיג על דברי מו"הר ז"ל בדקל"ד ע"ד ד"ה ועוד והצריכו עיון יע"ש. הן הם באו שלא בהשגחה כלל ואין צורך להאריך בהם כי הוא מובן מאליו:
ומעתה מתפרש שפיר גזרתם על אופן זה כי לפו"ד חר"א חזן הי"ו לא יוכל להיות שו"מ ר"ל באזמיר דווקא מדרך קנס לגדר ולסייג דדינא הכי הוי דרשאין הצבור לאסור את המותר משום מיגדר מילתא כמ"ש הרא"ש בתשובה כ"ז ה"ד מו"הר חק"ל שם ואומרם לפו"ד להכי כוונו. ומשו"ה הפליגו לכתוב לא קבע ולא בדרך עראי בשום צד כלל להורות שאינו אלא מדרך קנס ומשום האי דינא דרשאים הצבור לאסור את המותר אפי' על צד ההפלגה דאם היה פיסול מדינא דבממונה לרבים החמירו לא הוי מילתא פסיקתא לאסור אותו אף בדרך עראי כמו שנראה מדברי מוה"ר חק"ל הנ"ל. ומ"ש הר' מוהרד"ח ז"ל בד"ד ע"ב על דעת המחבר שכתב לחלק בין קבע לעראי דהוא הבל ה"מ דלדעתו של המחבר היה חשוד חר"א הנזכר גם בעיני ר' חיי"א ז"ל לעבור על עבירות חמורות ג"כ דהיינו אכילת נ"וט דהיינו חשוד לאותו דבר כי החשוד לאכול חשוד להאכיל וגם חילול שבת דהוי מומר לכל התורה כולה ובכה"ג ודאי דהבל הוא לחלק בין קבע לעראי דאין סברא לחלק בהכי אלא בחשוד לדבר אחר דוקא דמדינא שרי אלא דבממונה לרבים החמירו וכיון שהוא בדרך עראי הו"ל כשוחט ליחיד דאין להחמיר בו כיון דמדינא שרי זה פשוט בכוונת דבריו אזדא ליה מה שתמה עליו המחבר בדקכ"ד ע"ד על דברי הר' הללו יע"ש ודוק. והשתא מתבאר היטב מה שהוצרכו לכתוב מהטעמים הידועים לנו ומחמת העדויות שקבלנו וכו' לגלוי מילתא כי בעדויות לבד לא היה ראוי לפוסלו אפי' על צד החומרא כ"א בהצטרפות הטעמים הידועים להם דהיינו לתיקון הכולל ומשום קנס נגעו בו. וכתבו גם כן ואף אם יאמר שחזר בתשובה אין בו מועיל הכוונה שלפי האמת תשו' בעי כדי למנותו מאחר שהעבירוהו אף דאם לא היו מעבירים אותו היה כשר להיות שוחט ע"ד שכתב מו"הר חק"ל שם דרל"ג סוף ע"ד ורל"ד ריש ע"ב יע"ש. אך אינו מועיל משום מה שנוגע לתיקון הכולל שבשביל זה היה עיקר כוונתם לפוסלו. ובודאי שאם יראו הדיינים והכולל שהכל מתוקן דהיינו שקיבל עליו מה ששורת הדין מחייב בין על חשש איסור של העדויות ובין על מה שנוגע לתקון הכולל יחזור לכשרותו להיות שו"מ בעירנו אזמיר ג"כ והיינו מ"ש מוה"ר ז"ל בגזרה השנית הנה בעתה אחר שקבל עליו מה ששורת הדין מחייבת הרשות בידם למנותו לשו"מ:
ובהכי סרו מהר התלונות של המחבר על פירוש הרבנים ז"ל בכוונת דבריהם הראשונים כמו שיראה המעיין. ומ"ש וכן מתבארת כוונתם ממה שהכריזו עליו ברבים ששחיטתו טריפה בסתם ולא דקדקו בדבריהם להכריז ולומר דלא מצו לאכול מהבשר ששחט חר"א הנז' דבכה"ג הוה אפשר לשמוע דאינו אלא משום ששחט בלתי רשות הצבור וכו'. לא כן היה הדבר לפי האמת כ"א שלאחר ששחט הכריזו על הבשר שהיא טריפה ולא היה הכרוז בסתם ששחיטתו טריפה אלא בפירושא אתמר כי הבשר ששחט חר"א היא טריפה כידוע לכל היות הכרוז בנוסח זה וכמו שכן מתבאר ג"כ מדברי מו"הר מרן החבי"ף ז"ל בגזרה הב' וממ"ש בתשו' שם יע"ש. ועל דבר זה ג"כ הוא מה שחרה לו להר' מוהרד"ח ז"ל עליו באמור לו שהכניס דברי שקר בתוך דברי גזרתם במ"ש שאסרו והכריזו ששחיטתו אסורה מה שלא נזכר בגזרתם כ"א שלא יוכל להיות שו"מ ותו ל"מ. ורצונו לומר לו שהדברים אלו שאסרו והכריזו ששחיטתו אסורה בסתם אשר מכח זה מפרש דברי גזרתם שכ' שלא יוכל להיות שו"מ אל הכוונה הזאת שהוא פסול לגמרי הם דברי שקר כי לא הכריזו בסתם ששחיטתו אסורה כ"א שאסרו את הבשר והכריזו שהיא טריפה. ועם כי באו דבריו בקיצור לזה היתה כוונתו. ולפי"ז אין מקום למה שבקש להתנצל את עצמו ע"ז ברקי"ח ע"ד באומרו דכוונת דבריו האמורים מורים בשאלה הוא דכמו שפסלו את שחיטתו והכריזו עליו ברבים שהיא טריפה דכמו כן הוא כוונת דבריהם במה שכתבו וחתמו בפנקס וכו' דאעיקרא גם על דברים אלו שכ' שפסלו את שחיטתו וכו' היתה תלונתו שהם דברי שקר והוא פשוט:
לא נשאר לבאר כ"א מאי דקשיא ליה על פירוש הרבנים ז"ל ממ"ש בסתם שלא יוכל להיות שו"מ דנראה דפסלו אותו מלהיות שוחט לצבור באיזה מקום שיהיה דאם כוונתם היה שלא להיות שו"מ במקולין שלנו העיקר חסר מדבריהם כי לא פורש בו בעירנו אזמיר וכו'. דאחר ההתבוננות אין זה הכרח כלל כדי לסתור פי' הרבנים ז"ל כי נאמנים הם לומר שלא היתה כוונתם לפוסלו כ"א בעירנו דווקא אף כי לא פורס בדבריהם בעירנו אזמיר או במקולין שלנו דסתמו כפירושו הוי. שהרי מלת זאת היא מתפרשת שפיר לגבי הכותב אל עירו ואל שער מקומו וכאלו יאמר בעירי אם הוא יחיד או בעירנו אם רבים הם הכותבים. זכר לדבר אומרם ז"ל במס' שבת דקמ"ה ע"ב דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי ופירש"י במתא בעירי בלא מתא במקום שאינו עירי ע"ש. וביבמות דק"ט ע"א ומן הפקדונות בבר מתא. דביתיה כי ביתיה דמי ופירש רש"י בבר מתא. לא יקבל פקדונות מבן עירו דביתיה כי ביתיה דמי שרגיל אצלו וכו' ע"ש והכא נמי מ"ש לא יוכל להיות שו"מ רצו לומר לא יוכל להיות שוחט עירנו. וממקומו הוא מוכרח לפרש כן שהרי בתחילת לשון הגזרה כתבו בז"הל ג"כ אנחנו מרביצי התורה וסומכי מתא הבאים על החתום וכו' וזה ודאי אי אתה יכול לפרשו כ"א על עירנו אזמיר דווקא ואם כן הוא הדין גם כן מה שכתב שלא יוכל להיות שו"מ פירושו הוי בעירנו אזמיר דוקא:
וכיון שכן מבואר יוצא דפירוש שפי' הרבנים בכוונת דבריהם הראשוני' שלא היתה הקפידה לפוסלו כ"א בעירנו אזמיר דווקא הוא הפי' הפשוט והמרווח יותר ופי' המחבר דחיק ואתי מרחיק ולאו כל כמיניה לפרש הכי כדי לפוסלו לגמרי כל שפירושו הוי רחוק ופי' הרבני' הוי מרווח דע"כ לא קא מיבעיא ליה למוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' קי"ו אי יכולין לפרש פי' רחוק נגד פירוש המרווח אלא לגבי הדיינים עצמם דבאים לפרש דבריהם הסתומים ולומר דלכך נתכוונו מעיקרא ואיכא למימר דנאמנים הם בכל אופן. אבל לגבי איניש דעלמא שבא לפרש דברי הדיין בפי' רחוק פשיט' דלאו כל כמיניה כל דאיכא פירוש מרווח יותר. וכ"ש כשהוא נגד הדיין המפרש דבריו בפ' מרווח ואומר שלכך נתכוון מעיקרא דודאי זה שבא לחלוק כנגדו ורוצה לפרש דבריו בפי' רחוק לאו כל כמיניה ודבריו בטלים ומבוטלים וזה פשוט ואינה צריכה לפנים. ולא עוד אלא אפילו יהיבנא ליה כל דיליה שלשון זה שכתבו לא יוכל להיות שו"מ הוא לשון כולל לכל מקום שיהיה לצבור. כבר כ' מוהריב"ל שם סי' קי"ז שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהרשות בידו הנשבע בלשון סתמי שיש לו כח הכללי לעשותו חלקי ופרטי כגון שנשבע שלא אוכל היום דמשמעותו כלל כל מיני מאכל שיכול לומ' שלא נתכוון אלא על דבר פרטי. וכ' ג"כ שהיא סברא מוסכמת מכל הפוס' זולתי הטור ותוס' לחד תי'. והכריח מהש"ס כסברת הרמב"ם ז"ל דמצי למימר בלבי היה כך ואי הוה לישנא דמשתמע לתרי אנפי מצי למימר לחד אנפא נתכוונתי ומצי למעבד מהלשון הסתמי הכללי חלקי ופרטי ואפי' בדברים שבין אדם לחבירו דאיכא דררא דממונא היכא שלא נשבע ע"ד אחרים וכדמשמע מההיא קניא דרבא זת"ר ע"ש ובסי' קי"ו ובח"ב סימן ב"ן. ועדיפא מינה ראינו למוהרנ"ח ז"ל בח"ב סי' ק"א שנשאל על הברורים שכ' פס"ד ובכלל הכתוב שם כתוב בזה הל' שיעשה כ"א לחברו שטר מחילה שלא נשאר זה ע"ז שום זכות מסחורות וכו' ומכל דבר וכו'. ושמעון טוען שכוונת הברורים שכ' שיעשה לו מחילה מכל דבר לכלול כל זכות ותביעה שבעולם וראובן משיב שלשון ומכל דבר אינו חוזר לא על תביעות דשייכי לענין השותפות. וכ' וז"ל אבל מה שיש לראות בל' ההוא אם נאמר שלשון כל דבר כולל כל זכות ותביעה שבעולם כסתם הלשון. או אם יש כח לר' לפרש אותו שאינו כולל כל הדברים שבעולם אלא מה שהוא מעין עסק השותפות והתביעות שהיו ביניהם. ואע"פ שהלשון סתום אין לומר דאם איתא שלא היה דעתו על כל הדברים הי"ל לפרש ולא לסתום דבריו שכשלא יהיה כולל כל הדברים יהיה מסופק למה כיון ולמה לא כיון ולא מחית איניש נפשיה לספקא וכו' ונראה דאין כח ביד ש' לפרש בזה הלשון כולל ולא מיבעיא בלשון זה שסובל ב' הפירושים בשוה אלא אף אם פירושו של שמעון היה יותר הוראה על הלשון מפי' של ר' אפ"ה אין כח ביד שמעון לפרש אותו כולל כההיא דא דאמרי' בפ' ח"ה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי מייתי סהדי דאבהתיה והאי מייתי סהדי דאכלה שני חזקה הדר אמר אין דאבהתיך היא וזבינתיה מינך והא דאמרי דאבהתיך דסמיך עלי כדאבהתי. הנה שאף שפשט הלשון נראה דשל אבותיו ממש קאמר והעדים מעידים שהיא של אבותיו של ראשון והשתא ע"כ אינה של אבותיו מצי אידך לפרש הא דאמר של אבותי דסמיך לי כדאבהתי עם היותו הפך סתם הלשון. ואע"ג דלא דמיא לגמרי דשאני התם שהוא האומר והוא המפרש ומצי קאמר לא כיונתי אלא כך אבל בלשון מסופק אם יש לסתמו הוראה על א' מב' הצדדים נפרש אותו כפי הפירוש ההוא אע"פי שסובל הפירוש האחר בדוחק. מ"מ דבד זה אין צריך לפנים שכיון שהל' סובל ב' הפירושים אין כח לפרש אותו בעד כל הדברים וכו' ע"כ. מבואר יוצא מדבריהם שכל לשון הסתמי שיש לו כח הכללי מתפרש הוא גם בדרך פרט וסובל ב' הפירושים בשוה מיקרי ומצי האדם לעשותו חלקי ופרטי ולפרשו בדרך פרט ולומר לכך נתכוונתי ואין כח ביד האחר לחלוק עמו ולפרשו בדרך כלל. ולדעת מוהראנ"ח הוא שאפי' בשני אנשים דעלמא הבאים לפרש דברי הדיין דינא הכי הוי. וא"כ דון מינה ואוקי באתרין כי כמו שנאמנים הדיינים לאחר זמן לפרש דבריהם הסובלים ב' הפירושים ולומר לכך נתכוונתי מעיקרא ואפי' אם פירושם דחוק קצת כמ"ש מוהריב"ל שם בסי' קיו וקי"ט ושאר פוסקים ע' בכנ"הג ח"מ סי' כ"ג. ה"ה נמי בלשון זה שכת' סתם לא יוכל להיות שו"מ וכולל כל המקומות יכולים לעשותו פרטי ולומר דלא היה כוונתם מעיקרא כ"א על עירנו אזמיר דוקא ונאמנים הם על כך ואין כח בידו לחלוק עמהם לפרשו בדרך כלל לכל המקומות:
בר מדין ובר מדין דאפי' נימא דפירוש הרבנים בדבריהם הראשונים הוא פירו' רחוק ומה שפי' הוא בכוונת דבריהם הוי פירוש מרווח אפי"ה הם נאמני' בכך ולאו כל כמיניה לחלוק עמהם. דאע"ג דמספקא ליה למוהריב"ל שם סימן קט"ז אם הדיינים נאמנים לפרש דבריהם בפי' רחוק ולומר לכך נתכווננו מעיקרא כל דאיכא פי' מרווח והצ"ע יע"ש. מ"מ כבר מוהראד"כ ז"ל בסי' פ"ו ה"ד וכתב ואני אומר דאפי' בכך נאמנים שהרי כ' הר"ן ז"ל ה"ד הר' ב"י ז"ל סי' כ"ט דהיכא דהדברים סתומים וסובלים ביאור א' מב' עניינים א' משמעות רחוק וא' משמעות קרוב יכולים העדים אחר שהגידו בבית דין לחזור ולפרש עדותם אפי' במשמעות הרחוק וא"כ לא תהא חתימת הדיינים בגזרה גדולה מחקירתם בב"ד וכיון שאחר שנחקרה עדותן יכולין לפרש אפי' במשמעות רחוק א"כ אחר חתימתן יכולין ודאי לפרש כן ואין לומר דשאני דיינים דאדרבא עדיפי דהרי נאמנים יותר מעדים וכדכתב הרא"ש בתשו' כ' נ"ז סי' א' דיותר הם זכורים ויודעים אמיתות הפס"ד מן העדים ונאמנים יותר מהם משום דדייקי שפיר בדברי הבע"ד וא"כ ודאי שהדיינים נאמנים לפרש לשון הגזרה אפי' במשמעות רחוק. וכ"ז שאמרנו הוא אפי' להוציא ממון וכמו שנראה מתשו' מוהריב"ל ז"ל וגם הר"ן ז"ל דסתם דבריו דנאמנים העדים על כך משמע אפי' להוציא ממון כ"ש בנ"ד דהוי להחזיק ממון דנאמנים העדים וכו' ע"כ. וכ"כ מהרימ"ט ח"א סי' קמ"א ומוהר"א ששון סי' ק"ך מכח תשו' הר"ן הנז' דמצו הדיינים לפרש דבריהם אחר זמן אפי' בפירוש רחוק כיע"ש. וכן מתבאר מדברי מוהראנ"ח הנ"ל. ותשו' הרא"ש כ' צ"א סי' ד' שנראה חולק ע"ז כמ"ש הר' לשון למודים בח"מ סי' ל"ח. לע"ד אפשר לומר דשאני ההיא דס"ל להרא"ש שלשון השטר אינו סובל אותו הפי' וסותר מה שכתוב בשטר כיע"ש. ועיין ג"כ בס' פני משה ח"ב סי' ק"ז וש"ך ח"מ סי' ק"ג ס"ק יו"ד. ודברי הרב מוהר"א ששון בסי' ע"א ג"כ לא פליגי ע"ז כמו שיראה המעיין וע' במ"ש הר' ל"ל שם והר' חלק יעקב בסי' כ"ג ויש לעמוד על דבריהם ולא עת האסף. וכיון שכן נראה ודאי דלא שבקינן פשיטותיה של הר' מוהראד"ב ז"ל ודעמיה ומ"ג דחילייהו הוי מתשובו' הר"ן ז"ל מפני ספיקו של מוהריב"ל ז"ל ונקטינן כוותייהו וכ"כ להדייא מו"הר חלק יעקב שם סי' כ"ג דהכי נקטינן כדברי מוהראד"ב ז"ל יע"ש: