שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
אורח חיים
טראבלס המערב יע"א
סימן א
הלכות עירובין
בענין שכירות העיר כשמת המלך וקם מלך אחר תחתיו. דמהני השכירות גם מגזבר המלך כמ"ש רמ"א ז"ל בחלק א"ח סימן שפ"ב וכן הסכימו רבני האחרונים ז"ל. ונהגו לעשות העירוב מחדש בשמן זית ולזכותו ע"י אחר שיזכה בעד כל הקהל ובעד הבאים לדור מחדש במשך זמן השכירות כמ"ש הרב פרי האדמה ז"ל בריש ח"ד הל' עירובין. ועיין להרב הגדול אחרון חבי"ף זלה"ה בס"ה לב חיים ח"ב סימן קנ"ג. ושם כתב הרב ז"ל שעשו מעשה לקנות מגזבר המלך הממונה על הקרקעות הנקרא אימלאק וזכורני שבע"הק ירושלם תובב"א בחדש תמוז תרכ"א שנמנה מחדש שולטאן עבדול עזיז נ"ע עשה מעשה הרמ"ז הגאון ר"ל ח"ד בדרא זלה"ה ובית דינו הגדול יכב"ץ לשכור העיר מהשר המושל על אנשי החיל ולקחו מפתח העיר מידו והחזירוה לו בו בפרק. ועשו העירוב בשמן זית בב"הכנ הגדולה:
ועתה בחרש סיון משנתינו התרל"ה ליצירה שנמנ' אדונינו השולטאן מוראט יר"ה כאן נמצאתי לרעות ביעקב בעו"בי טראבלס יע"א נתתי אל לבי לתקן הדבר כהלכתו. הגם שלא ידעתי אם הרבנים שקדמוני עשו כן במינוי המלך הקודם יען לא מצאתי העירוב בשום ב"הכנ. והנה דברתי עם השר הגדול הבא"לי פא"שה יר"ה שהוא המושל על הארץ ומצודתו פרוסה גם על אנשי החיל. ונתנני ה' לחן ולחסד בעיניו והשכיר למאה שנה. ובקשתי מאתו המפתח שתהיה בידי לילה אחת. וימאן בזה יען הזמן מבולבל ממלחמו' והקמה כנודע. ורק זאת עשה למסור המפתח בידי ולהחזירה לו ת"ומ. וסמכתי בזה כי נזכרתי מעשה שהיה בע"הק בזמן הגאון מז"ה ז"ל כדבר האמור וגם כי אעיקרא לא ראיתי בספרי רבני האחרונים שבידי שהצריכו לקיחת המפתח כלל. וגם הרב פ"הא ז"ל שהביא סדר עשייתו לא הזכיר מפתח. זולת זה ראיתי במנהגי ע"הק ירוש' ת"ו שבסו"ס התקנות שהביאו משם השיו"ב סי' שצ"א שנהגו ליקח המפתחות לילה אחת שיהיו אצל פרנסי העיר. ובס' שיו"ב הנד"מ בווין יחד עם הברכ"י לא מצאתי רמז לזה. ועכ"פ אף אם היה מנהגם כן מטעם שיהיה ניכר השכירות או טעם אחר ודאי שאינו טעון לינת לילה אחת שכל שלקח הפרנס המפתח מיד המשכיר יר"ה די והותר אף אם החזירה ת"ומ. והוא פשוט. ובכן עשינו מעשה לעשות העירוב בשמן זית בצלוחית קטנה והנחנו אותה בב"הכנ הגדול' במקום שאין היד שולטת. ולא ברכנו עליו יען לא מצאתי מי שהצריך ברכה. וגם בסדר המובא בס' פרי האדמה שם לא הזכיר ברכה. וטעמם ונימוקם נראה דכיון דיש סוברים שאם שכרוהו למאה שנה אינו צריך שכירות חדש. ומה גם אם דמי השכירות נופל לכיס המלך יר"ה ועוד פקפוקים אחרים המבוארים בספרי רבני האחרונים ז"ל וידוע דברכות אינם מעכבות. והנחנו שיור הבורג' קאראמאץ כמ"ש בס' ויקרא אברהם הרב המורה לצדקה פה העירה זלה"ה. יה"ר שבימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ובא לציון גואל:
ולעת עתה בא לידי ס' שיו"ב הנדפס בשאלוני"קי וראיתי שם בסי' שצ"א שכתב שנהגו ליקח המפתח וסיים וז"ל ונראה דלא נהגו כן אלא לרווחא דמלתא דהא הלכה רווחת דשוכר אפי' בפחות משו"ף ואין צריך כתיבה וכל זה אינו אלא להיכר בעלמא ואפי' בשכירות גמור וכו' עי"ש ושש לבי שכיונתי לדעת עליון כדבר האמור. והנה לא עברו ימים מועטים ומינו לאדונינו שולטאן עבדול חמיד יר"ה. ויען השכירות הראשונה היתה למאה שנה והשר המשכיר יר"ה עודנו עומד על משמרתו ומחזי כחוכא לחזור ולקנות ממנו טרם כלות הזמן. ובפרט שדמי השכירות נפל לכיס המלכות יר"ה. ע"כ סמכתי על ס' הרב גו"ר חא"ח כלל ב' סי' כ"ב וכ"ג. ואולי שגם הרב פ"הא ח"ד ד"ה ע"ב שפקפק בדבר יודה בנ"ד. ועיין שבות יעקב ח"ב א"ח סי' ז' מים רבים א"ח סי' ל"ט:
סימן ב
הלכות ציצית
כתב הגאון מז"ה הגדול בחק"ל חא"ח סימן ד' ובכונן לחקר שבסוף חיו"ד ח"א שאין ראוי לכבד בטלית שלו לשום אדם אפי' לגדול ממנו. ומצוה בו לקיים המצוה. והרב יוסף אומץ ז"ל בסי' ס"ה ס"ד ובשיו"ב דפוס שאלוני"קי א"ח סי' ח' כתב שראה שנהגו בע"הק ירושלם תובב"א לכבד בפני מאורי אור ואין פוצה פה ע"כ. וכתבתי בעניותי בהגהותי לס' ישרי לב חא"ח אות ך' שאין ראיה ממה שלא פצו פה הרבנים מאורי אור. שלא עלה על לב חכם מרן החק"ל ז"ל לומר שראוי לגעור בעושה כן או שלא לקבל ממנו אלא כתב דלאו שפיר דמי למעבד הכי דהעושה כן נראה כפורק עול מצות מעליו. ועיין להרב הגדול שארינו ז"ל בס' לב חיים ח"א סי' צ"א באורך וברוחב כמדתו הטובה:
והנה בעתה נד"מ ס' פני יצחק וראיתי להרב המחבר נר"ו שם בא"ח אות ט' דפסקיה לדיניה בסכינא חריפא שיכול לכבד לרבו בטלית שלו דלא כמ"ש החק"ל שכ"כ הרב יוסף אומץ ושכן נהגו בע"הק ירושלם תובב"א. ולא ידעתי מי הכניסו להכריע בין ב' הרים גדולים. ומה שכתב הרב חיד"א ז"ל שכן נהגו בעיר הקדש. כבר הוכחנו שלא יקרא זה מנהג כיון שלא נהגו כן תופסי התורה. ואם נהגו בפניהם ולא מיחו אין זו ראיה וכאמור. ועוד זאת שאין זה שכיח להקרא מנהג וכמדומה שרב יצחק נר"ו סמך על מה שראה במנהגי ע"הק ת"ו הנדפסים בס' התקנות בדיני ציצית שכתוב שם שהמנהג פשוט כן בע"הק לכבד לגדול בטלית של בע"הב. וגם על הרבנים המאספים יפול התימה. שגם הרב חיד"א ז"ל לא כתב שם שהמנהג פשוט כן. אלא כתב שהוא ז"ל ראה כמה פעמים שעשו כן. והאמת יורה דרכו שאי אפשר לכנות מנהג פשוט בדבר כזה שאינו מצוי להתפלל בבית בע"הב מנחה בטלית שלא במקרה והוא פשוט. ועיין מ"ש בעניותי בקונטריס טוב לב הנדפס בסו"ס ייטב לב בדרוש א' ואכמ"ל. ועיין בס' לב חיים ח"ב הנד"מ סי' קמ"ב. ולמוד'עי אני צריך שהגם שדעתי נוטה להורות כס' הגאון מז"ה ז"ל שלא לכבד שום אדם בטלית שלו. מ"מ כשאני מתפלל בב"הכנ שיש בו דרוש וכיוצא במנח' ש"ק ונותנים לי הטלית איזה בנ"א אני מקבלו בספ"י מתרי טעמי חדא שלא הוזהר המקבל לסרב בדבר מצוה שבאה לידו. ואי משום שלא יחשבו ההמון שמסרב ופורק עול מצות ח"ו דאינהו לא גמירי דינא וטעמא. ואין ספק שכזה היה המנהג שראה הרב חיד"א ז"ל ואין ראיה לסתור ס' מז"ה ז"ל וכמדובר:
סימן ג
הלכות ס"ת
נשאלתי באתרא דנהיגי לפסוק כדעת מרן ז"ל בש"ע אם יכול הסומא לעלות לס"ת הפך פסק הש"ע בא"ח סי' קל"ט. ואם ראוי לגעור בסומא העולה לקרות בתורה. ואי נהגו לעלות אי שבקינן להו על מנהגם. יורינו מורינו ויבא שכ"מה:
תשובה דבר ברור הוא שאין ראוי לסומא לעלות לס"ת הפך דעת גדולי הראשונים זלה"ה ופסק מרן בש"הט כוותייהו. וכאשר האריך הרחיב לבאר הדבר באר היטב הרב יעב"ץ ז"ל בשאלותיו הראשונות שונות סי' ע"ה בראיות מספיקות וברורות בירר וליבן דין זה כמטהר כסף עד שלא הניח מקום להבאים אחריו להתגדר בו. ואסוף דינא פסק שאין לו לסומא לעלות ולקרות בתורה דהוי ודאי ברכה לבטלה ואין להשען על המיקל בדבר. אף הוא הביא לנו עדות נאמנה שאביו הגאון ז"ל מיחה בכהן נכבד סומא שלא יעלה לתורה אף שהיה מוחזק בכך ובמקום כבוד תורה לא פלגינן אפי' לצורבא מרבנן יקרא עש"ב. ומה שתמה על דבריו הרב שמחת יאודה נאג'אר ז"ל בפי"ד הו"ד בס' פתח הדביר ח"א סי' מ"ט אות א' כבר הר' המחבר ז"ל שם עמד על דבריו ואין הספר מצוי כעת אצלי לעמוד עליו. ועיין בס' מים רבים א"ח סי' ט' וסימן יו"ד שהתיר הלכה למעשה ואין דבריו עומדים בפני כל ראיות הרב יעב"ץ זל דחשיב ליה ברכה לבטלה. גם הרב כסא אליהו ז"ל בא"ח סי' קל"ט צידד ג"כ להתיר וכתב שראה בס' זרע אברהם תשובה להתיר לסומא לקרות בתורה עי"ש וכבר בא חכם הרב כמהר"א אדאדי ז"ל ועמד על דבריו בספרו ויקרא אברהם א"ח סי' ד' ואין הפנאי מסכים לעתות לפלפל בדבריהם כי אם להשיב שואלני דבר כהלכה לעיקר הדין:
והנה מ"ש הרב כס"א ז"ל שכן ראה בתשובת זר"א להתיר. כנראה שהיא אותה דסימן וי"ו שנסתייע ממנה הרב מהר"מ סוזין ז"ל דאפילו בא"י שקבלנו הוראות מרן ז"ל יש כמה מקומות דלא קי"ל כוותיה והא דסומא חדא מנייהו. ועל זה עמד כגבור הגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל מה"ב חח"מ סימן ד' וסתר כל דבריו וזו הלכה העלה דאנן כוותיה דמרן נקטינן אפי' להקל. ומהך תשובה של הרב זרע אברהם ז"ל שהתיר הפך מרן ז"ל לא תברא שאותה תשובה היתה לעיר סינים שאינה מא"י ומערב עכ"ד ז"ל. וכיוצא בזה כתב הרב ברכות המים ז"ל בדע"ב ע"ג שתשובת הרב זרע אברהם להתיר היתה לעיר אחרת. הרי ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד וכיוונו אל האמת שדעת הזרע אברהם היתה להתיר דוקא למקומות שלא קבלו הוראות מרן ז"ל. אבל לדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל גם הרב ז"ל יודה שאסור וכמו שכתב בפשיטות בחא"הע סימן י"ג ובמנהגי ע"הק ירושלם תובב"א סבסו"ס התקנות הקשו על הרב ברכות המים ז"ל איך לא השגיח בדברי הרמ"א בס' מזבח אדמה ד"א ע"ג וגם שהמנהג הוא להפך והביאו מ"ש ליישב הרב הגדול רבין חסידא ז"ל כיעו"ש. ולפי האמור צדקו דברי הרב ברכות המים ז"ל אחרי שכבר בא הדבר מפורש בתשו' הזר"א א"הע סי' י"ג. ומ"ש שהמנהג הוא להפך מלבד שקשה הדבר לקבוע מנהג בזה. ועוד דאפי' תימה שעתה הכי הוא המנהג אימור שבזמן הרב ז"ל לא נהגו כן. והרי בזמן הגאון מה שמלך בירוש' ת"ו זמן הרבה אחר הר' ברכות המים ז"ל כתב שהרב מהר"י ארוואץ ז"ל לא היה עולה כפסק מרן הש"ע והרב מהרי"ע ז"ל שהיה עולה אין ראיה ממנו שהרי היה עושה גם הפך דעת אביו הרב מטה יאודה ז"ל שכתב בפשיטות בסי' רל"ט אין לנו אלא פסק מרן ז"ל כיעו"ש בדב"ק בחק"ל מ"ב שם שם לו. ומה שהביאו משם הרב מזבח אדמה ז"ל לא ידעתי אפנה יען אינו מצוי פה. וכבר ראיתי שהרבנים המאספים זכר עשו לתשו' הזר"א דסי' י"ג ומה שכתבו כאן בהשמטות דיני גיטין אות ג' עיין שם ועיין מ"ש בעניותי בהגהותי לס"ה ישרי לב חא"ח אות ס' ובהשמטות שם. ועתה בא לידי ס' מנהגי מהרי"ל וראיתי שדעתו ז"ל שסומא עולה לס"ת כמ"ש הב"ח והפרישה בסי' קמ"א ודלא כמו שחשב הרב יעב"ץ בסי' ע"ה יען לא היה הספר אתו:
סו"ד אני אומר שבמקום שנהגו כוותיה דמרן ז"ל בכל מילי כא"י וערי המערב אין ראוי להעלות סומא אפי' ת"ח לס"ת וכמ"ש בפשיטות הרב מופ"הד חיד"א ז"ל בס' לדוד אמת סי' ד' ואין לפרוץ גדר. ואפי' אי נהג איזה ת"ח לעלות ראוי להודיעו שורת הדין והוא יחוש לעצמו שלא להכנס בס' ברכה לבטלה ואינו מפסיד כלום דכיון שהוא שומע קריאת התורה וברכות העולים ומכוין לבו הרי יוצא י"ח כאלו עלה בעצמו. ואם עכ"פ עלה לתורה לא ירד ואין נכון לגעור בו כיון דעכ"פ יש לו על מי לסמוך ואיכא חשש מחלוקת ח"ו ובפרט בעת קריאת ס"ת וגדול השלום שראוי לסמוך על המתירים. זהו הנרלע"ד לפי קיצורי. הצעיר אליהו חזן ס"ט
סימן ד
הלכות פסח
השתא הכא שנת התר"ל ושש ליצירה. ח"ל ער"פ להיות בשבת. וכמו צע'ר בנפשי על האיסורים שאירעו בשבת זה מחמת אכילת החמץ. כי לא יוכלו להזהר היטב בענין הפרורין. וכיבוד הבית וכיוצא. מלבד מניעת עונג השבת הגדול הזה כי יאכלו בין תנור וכירים וכדומה. ומה גם כי בשבת הם מאחרי' להתפלל ואיכא למיחש שיעבור הזמן של הביעור ח"ו. ע"כ עלה בדעתי להזהיר את העם שיבערו הכל מלפני השבת ויקבעו סעודותיהם בשבת זה במצה עשירה. ובזה אנחנו ניצולים מכמה איסורים אשר לפורטם אי אפשר וראוי היה לעשות כן למגדר מלתא. וכמו שראיתי מפורש בתשובות הגאונים ז"ל הנדפסות בס' איי הים סי' צ"ג שכתב ר' האיי ז"ל ואם מבערין הכל מלפני השבת שלא יארע אונס יפה הם עושים אלא שמותר לשייר ואם יש פורצים בדבר יפה לגדור בפניהם ע"כ והר"י ן' גיאת כתב באלי"נסה נהגו לבער את הכל מלפני השבת ולאפות מצה בע"ש ולאוכלה בשבת כר"מ וגדרו גדר הקדמונים בפני המקילים שלא יבואו לידי איסור וכו' עיש"ב. אלא שלא מלאני לבי להטריח את העם לעשות מצה עשירה כמ"ש מב"י בסי' תמ"ד. מ"מ אני נהגתי בעצמי כן ואכלתי מצה עשירה וביערתי הכל מלפני השבת. וגיליתי אוזן איזה רשומי הת"ח הע"י לעשות כן כי אולי ע"י ישתרבב המנהג מאליו. ועיין להרב החסיד שארינו ז"ל בס"ה לב חיים ח"ב סי' פ"ח מה שדיבר בקדשו בענין זה ודברי פח"ח:
סימן ה
שאלת חכם הי"ו בענין ח"ש
שאלה לינהר לן מר עיינין במאי דנסתפק הרב מורינו בעל חק"ל ז"ל בחא"ח סימן ל' אי איתיה גם במצות עשה דין ח"ש וק"ל טובא שכבר בא הדבר מבואר בפו"כ סי' נ"ב לענין חתיכות של אתרוג שעמדו על פחות משיעורם מחמת שנצטמקו כתב הרב ז"ל דכל פחות מהשיעור כאלו אינו עיש"ב הנה מבואר דלא אמרינן דין ח"ש במצות עשה והוא פלא איך אשתמיטיתיה. גם ק"ל על הרב חק"ל ז"ל במ"ש בס' מער"ל ח"א דרוש נ"ז ע"ד הרב ארעא דרבנן ז"ל שכתב באות מ' בדין מעלין בקדש ול"מ דלענין כלי שרת ומשרתיו ככהנים ואביזרייהו הוי ד"ת ובשאר שררות הוי דרבנן ע"כ והגאון חק"ל ז"ל תמה עליו ממ"ש במסכת יומא די"ב גבי אירע פיסול בכ"ג ומינו אחר תחתיו כמבואר שם דהאי דינא דמבול"מ הוי מדאוריית' עיש"ב ולא ידענא מאי קאמר אחרי נע"ר קדש שהרי בכהנים ואביזרייהו כבר כתב הרב ארעא דרבנן שם בפירוש דהוי דאורייתא ותו מאי ק"ל. אחלה פנ"ק שישיבני דבר בהקדם האפשרי אם יש אתו תירוץ נכון ואתו הסליחה:
תשובה ראה ראיתי שתי ראיות דרמי ומקשה על מז"ה בעל חק"ל ז"ל ובשתים לא עלתה לו שכבר קדמוהו רבנן. י וכמדומה שעדיין לא הגיע לידו ספר הבהיר ישרי לב מהר"הג מז"ה ז"ל שהדפסתיו אחר פטירתו ז"ל זה קרוב לשבע שנים. והנה קושייתו הראשונה בדין ח"ש שתמה ממ"ש בפו"כ סי' כ"ב כבר קדמו הרב גזע ישי באות ח' סי' רפ"ה. וכבר השיב על דבריו הרמ"ז ח"ד בדרא זלה"ה בהגהותיו לס' חק"ל מה"ב חא"ח סי' ך' והוכפלה בספרו הנד"מ ישרי לב אות ח' לא"ח. ותוכן תשובתו היא דכל עיקר ח"ש דא דאסור מן התורה היינו טעמא משום דחזי לאצטרופי בח"ש אחר כדאיתא במס' יומא דע"ד. ובכן גם במ"ע היכא שיכול להצטרף עם ח"ש אחר ולקיים המצוה אה"ן דחייב בח"ש אבל היכא דלא חזי לאצטרופי כלל כהא דאתרוג דאי אפשר לצאת בשתי חתיכות א"כ לא חזי לאצטרופי כלל קרינן ביה ושפיר כתב הפו"כ דכל פחות מהשיעור הוי כמי שאינו והם דברים אמיתיים וברורים ראויים למי שאמרם:
והנה בעתה נד"מ ס"ה כפי אהרן וראיתי למע' הרב המופלא המחבר נר"ו שם בחא"ח סי' י"ב שעמד בענין זה על הגאון מז"ה בחק"ל שם ודעמיה דש"וט אי במצות עשה איתיה לדין ח"ש וכ' דאשתמיט מינייהו מלכי סוגיא דמס' בכורות דמ"ח דא דאמרינן התם דר"מ סבר חמש ולא חצי חמש וכתבו התוס' שם ד"ה דר"מ ולא דמי לחמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר דתשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב אבל הכא מצות חמש סלעים רמי עליה רחמנא ולא מקיימא בפחות מחמש ע"כ ואם איתא דיש דין ח"ש במ"ע. איך קאמר ר"מ חמש ולא חצי חמש הלא הם חייבים בחצי חמש מדין ח"ש אלא ודאי דאין דין ח"ש במ"ע והיותר תימה על מרן מהריט"א ז"ל שבס' קדושת יו"ט פלפל בסוגיא זו את"ד נר"ו. ואנכי הרואה שאין סתירה כלל מדברי התוס' ואדרבא הוייא סיעתא. והוא ע"פ מה שביארנו משם הגאון מז"ה ז"ל דכל זה שיש מקום לומר דגם במ"ע יש דין ח"ש היינו דוקא היכא שיש באפשרו' לקיים כל המצוה אם יזדמן לו חצי שיעור אחר וכיון דחזי לאצטרופי חייב לתת מה שבידו מדין ח"ש. אשר ע"כ אמרינן בגמ' התם דאם נתנו לעשרה כהנים בזה אחר זה יצא והכוונה ודאי שאם יש לו כל החמש לכתחיל' חייב ליתנו בב"א ואם נתנו בזה אח"ז יצא. אבל אם אין לו כ"א חצי או רביע חמש מקיים מקצת מ"ע במה שנותן וכשיזדמן לו השאר ישלים. אבל הכא בהאי פלוגתא דר"מ ור"י בחמש ולא חצי חמש דקמפ' תלמודא דליכא אלא חמש סלעים. וא"כ אין כאן חיוב אלא בחצי חמש ולעולם לא יקויים המצוה כהלכתה כיון דלא משתעבד אלא בחצי חמש ותו לא חזי לאצטרופי כלל ע"כ שפיר קאמר ר"מ חמש ולא חצי חמש. וזה מדוקדק מאד בדברי התוס' ז"ל. וכן ראיתי למרן מהריט"א ז"ל בס' הלכות יו"ט בסוגיין דדנ"א שכתב כן להדיא. והוא חימה על הרב כפי אהרן נר"ו שלא דקדק בדברי התוס' ולא ראה דברי הרב מהריט"א עצמו בסוגיין ומ"ש הרמ"ז בחק"ל בעיקר הדין. וממילא רווחא שגם ההיא דשדה אחוזה שכתב הרב ז"ל בס' קדושת יו"ט סי' טו"ב שאינו מקיים המצוה בפחות דשדה שהקדיש כולו בעינן ולא חצי כיעו"ש דהיינו מטעם זה שאם יחלוקו תו לא חזי לאצטרופי ולקיים המצוה בכללותה. ואין לי פנאי כעת לעמוד על מה שתמה עליו הר"ב כפי אהרן נר"ו ע"ע ועיין בזה להרב בית ישחק ז"ל בחי' להלכות גניבה דף צ"ד ע"א מה דש"וט בדברי התוס' אלו ואכמ"ל. ועיין בקונט' כונן לחקר שבסו"ס חק"ל יו"ד ח"א דשי"ח ועיין בס' כפי אהרן חא"ח סי' ד' ודוק שם:
גם מה שתמה רו"מ נר"ו ע"ד הרב מז"ה בספר מערכי לב דרוש ז"ן על תמיהתו על הרב ארעא דרבנן כיעו"ש. יפה תימה כי הדברים תמוהים לכאור' וכבר קדמוהו רבנן גם ע"ז כמו שהביא הרמ"ז בספר ישר"ל חיו"ד אות מ' סכ"ז משם הרב מהרי"ץ ישראל נר"ו וכן תמה ג"כ בס' בית אהרן הנד"מ בא"ח אות מ' והן אמת שהגאון מז"ה ז"ל שם בס' ישר"ל יצא לישע להליץ בעד הגאון ר' אבהו ז"ל והרואה יראה דאכתי לא איפרק מחולשא לך נא ראה:
סימן ו
הלכות תפלה
שאלה בת"ח אשר תורתו אומנותו וקביע ליה עדניה לעס'וק אהב בתורת ה' חפצו יומם ולילה בבית מדרשו. וטריחא ליה מלתא ללכת לב"הכנ להתפלל שם כי רחוק ממנו המקום. וע"כ עשה ב"הכנ בחצרו ומכניף ליה עשרה להתפלל שם בס"ת. והוא יושב בעלייתו ובית מדרשו אשר הפתח והחלון פתוחים כנגד ב"הכנ אשר למטה ושומע אל הרינה ואל התפלה כאלו עומד ומתפלל עמהם לא נופל דבר. ולשאול הגיע אי שפיר דמי למעבד הכי שהוא מתפלל באתר דגריס וגם כי בהיותו יחידי הוא מתבודד יותר ומכוין לבו תמיד. או"ד שלא יוכל לפרוש מן הצבור וחייב להתפלל עמהם באתר דמצלו אינון על הכל יבא דברו הטוב ויבא שכמ"ה:
תשובה לכאורה היה נראה לאסור מהא דא דאמרינן בפ"ק דברכות אמר ר' חלבו המתפלל אחורי ב"הכנ נקרא רשע וה"מ דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל אי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה ופסקו הטוש"ע בסי' ץ' וכתב מרן ז"ל בב"י שם שאחד מן הטעמים הוא מפני שכולם מבפנים והוא מבחוץ. ואע"פ שביאר שם דאי מהדר אפיה לבי כנישתא הואיל ופניו כלפי מזרח כמו הצבור לית לן בה אע"פ שעומד בחוץ. אפשר דרשע לא מיקרי אבל מ"מ לאו שפיר למעבד הכי. אכן כבר ביאר רבינו הרמב"ם ז"ל בתשו' סי' קמ"ז והו"ד בב"י בקיצור שלא נאמר זה אלא בב"הכנ העומד לרחבה ופנוי מכל סביבו וגו' אבל העומד בתוך ביתו ומתפלל כנגד א"י כראוי ואחריו אל כותל ביתו שהוא כותל ב"הכנ אין בזה זלזול וכו' וכל מי שחלק בזה מן התלמידים ראוי להודיעו האמת שביארנו ואם עמד במחלוקתו ראוי לשתקו בנזיפה. ואם קרא בשם רשעים לאותם המתפללים בבתים אלו אם קרא ליחיד ירד עמו עד לחייו ואם לרבים קרא כך או לאחד מהת"ח הרי אותו הקורא בנידוי ואין בדברים אלו ספק ולא הכרע דעת אחרת עכ"ל וכ"ש אי בנ"ד אין הב"הכנ לפני ביתו שאם מתפלל יהיו אחוריו לב"הכנ אלא הוא מתפלל לרוח אחת עם הצבור שאין בזה נדנוד איסור:
פש גבן לבאר אם עכ"פ מקיים מצות תפלה בצבור כיון דר' יוחנן אמר שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"הכנ כדאיתא התם בברכות ד"ח ופסקו הטור שם. ואע"ג שסיים ואמר ה"מ להמון העם אבל מי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו אפי' אין לו עשרה מצוה להתפלל בו דר"א ור"א וכו'. ובסו"ד כתב ומיהו א"א ז"ל כתב בתשובה וז"ל טוב להתפלל עם הצבור בעשרה כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כ"כ אומנותנו וכו' וגם אם אין ת"ח מתפלל עם הצבור ילמדו אחרים ק"ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי לא ידונו אותו לכ"ז שאינו בא בשביל לימודו ע"כ ומב"י הביא משם ר' יונה ז"ל שכתב שאפי' לדעת הרמב"ם שצריך עשרה אינו אלא למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר דכיון שדרכו ללכת מביתו יש לו להתפלל בעשרה או ללכת לב"הכנ אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו אין לו ללכת לב"הכנ אם לא ימצא עשרה מפני שנמצא מתבטל מלימודו בשעת הילוכו וטוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל כלל ע"כ. ולטעמו של הרא"ש ז"ל שיש לחוש לחטא דרבים מע"ה אשר ישליכו התפלה אחרי גוום וידונו ק"ו בעצמם. ודאי דאף אם אינו יוצא ומתבטל כלל מלימודו ראוי שיתפלל עם הצבו' כדי להרחיק מעליו לזות שפתים ולא יהיה גורם ח"ו שיחשדו בכשרים. וכ"ש כי בע"הר בני עלייה בדורותנו שאינם מתבטלים כלל מלימודם כדי הילוך ב"הכ הנם מועטים במכ"ש מזמנו של הרא"ש ז"ל שמרוב ענותנותו כלל את עצמו ואמר אין תורתנו כ"כ אומנותנו. ויש בענין זה אריכות דברים בספרי האחרונים ז"ל ואין לנו עסק בזה כעת כי אינו ענין לנדונינו כמו שנבאר:
אך נראה פשוט שלא כתבו כן הרמב"ם ז"ל והרא"ש ודעמייהו ז"ל אלא במתפלל בביתו באתר דגריס ביחיד. אבל כשיש לו מנין בחצרו והוא שומע ועונה קדיש וקדושה וי"ח ברכות וקריאת ס"ת ודאי שגם הם אזלי ומודו דשפיר דמי למעבד הכי לכתחילה שנמצא מתקיים בידו שתים שהוא מתפלל בעשרה ובאתר דגריס וגם כי הוא מתבודד יותר ומכוין לבו ועוד טעמים נסתרים שאולי לא רצה השואל לגלותם מרוב ענותנותו ואין ספק דמצוה יתירה קעביד. ואין לחוש ללעז הבריו' ג"כ כמו שחשש הרא"ש ז"ל דהכא בנ"ד כל העם רואים שהביא ס"ת ומנין עשרה בביתו. וגם מראה להם פניו בשעת קדיש וקדושה וקריאת ס"ת ואין מקום עוד לשום חששא. ועתה מצאתי תנא דמסייע לן הוא הרדב"ז ז"ל בח"ה סי' ש"א קל"ט שנשאל על כעין נדון זה ממש והשיב וז"ל הדבר ברור אצלי שיותר טוב שיתפלל בבית מדרשו ובמקום קביעות לימודו ממה שילך לב"הכנ דגרסינן בפ"ק דברכות וכו' ובנ"ד הוא מתפלל עם הצבו' אע"פ שאינו עמהם בב"הכ ממש שומע קדיש וקדושה וחזרת שלש תיבות של ק"ש וחזרת התפלה ומתפלל עמהם כל התפלה מלה במלה ממש אין ספק דבבית מדרשו עדיף וכ"ע מודו וכו'. והוי יודע דאפילו למה שהבין ר' יונה בדברי הרמב"ם מודה הוא בנ"ד כיון דאיכא תרתי חדא שהבית הוא מקום קביעות תלמוד ותו שמתפלל עם הצבור ממש בקדיש וקדושה ועונה עמהם אמן כאותם העומדים בב"הכנ ותו לא מידי את"ד ז"ל וה"ד הרב ברכ"י ז"ל בחא"ח סי' ץ' וששתי כעל כל הון שכיונתי לדעת עליון. וכן ראיתי עתה להר' מחזיק ברכה ז"ל בא"ח סי' כ"ה ובסימן ץ' הביא משם הרב מלכי בקדש דקי"ב שכתב וז"ל אם גריס בביתו ויש לו חלון אחד לשמוע התפלה להתפלל עם הצבור ודאי עדיף טפי מב"הכנ רק שיהא נקי מכל טינוף ושלא יבטלוהו אנשי ביתו ושכן רע לא הוי כיון דהו"ל כמתפלל בתוכם עכת"ד כי אין הספר מצוי אתנו ושם ג"כ זכר עשה לתשובת הרדב"ז ז"ל הנז"ל:
באופן שעלה בידינו כי שפיר ומצוה טפי קעביד האי צו"מר דצלי באתר דגריס כי כן הסבר' הישרה נותנת והאיכא נמי תרין אריוותא הרב מהרדב"ז ז"ל והרב מלכי בקדש ז"ל שכתבו כן בפירוש והר' חיד"א ז"ל דרב גובריה הביא דבריהם בסתם ולא העיר כלום על דבריהם. והא ודאי שאין לו לת"ח השואל הי"ו שום צד ספק של נדנוד איסור אלא אדרבא טפי עדיף הכי וכמדובר:
סימן ז
מעוב"י אזמיר יע"א בענין תגין
תרננה שפתי בדברים העומדים ברומו. אלו קשרים שחייבים האותיות ואשר תבאנה כתר למו. ג' כתרים הם אשר באות'ות שעטנ'ז ג'ץ גבותם מלאות. כולם א אחוזי חרב וקשרתם לאות. ופניתי אני לראות. דהלא ימצאו לאלפים ולמאות. כי אינן מדקדקים בתגין ואיש באחיהו ידובקו שלשתן זה בזה או הנם כפורחת ואינן נוגעים באות אשר נתונים נתונים המה לה ומימי עולם ושנים קדמוניות לא ראינו ולא שמענו שנזהרו בזה להחשיב דברים אלו לפיסול להוריד הס"ת מהבימה עליהם ומלתא כדנא שכיח ושכיח כי אין ס"ת מפלט מזה לא במקום אחד ולא בב' מקומות דיש ויש דרובו מתוך כולו כזה ואם ימצא ס"ת מתוקן כי איננו על הרוב מ"מ אין פרשה כולה נקיה פעם ושתים ותא חזי. ניתי ס"ת וניחזי. דהניסיון יוכיח ע"ז. והדבר ידוע ומפורסם לכל זקני גדולי עירנו דמיום היותם עד עצם היום הזה וינהגו וילכו שלא לפסול הס"ת על כך וכך אנחנו עקבי הצאן עושים על פיהם לפי מה שהנהיגו אותנו ושאל נא לימים ראשונים על אשר היו לפנינו המה הגבורים אשר מעולם קריאי מועד אנשי שם רבנים מפורסמים מופלאים ומופלגים אשר רובם היו ש"ץ בעירנו ולא הקפידו על ככה וזה דבר ברור בכל הקהלות קדושות אין חולק:
והנה בעתה חדשים מקרוב בא גבר חכם בעוז סופר מהיר חריף ובקי בר אבהן ובר אוריין. דמטמרן ליה גליין. ותלמודו בידו. אשר אסף וקבץ בכל מאודו. דולה ומשקה מים עמוקים על פתגם דנא ולפי מה שרשומו ניכר תורה יוצאה כי אין להקל בדבר וצריך להוציא ס"ת אחר והגדיל המדורה. ושנאו בשער מוכיח שערים המצויינים בהלכה הולך ומערער כי לא נכון לעשות כן ותהי הפצ'ירה מרובה. וגדולה אהבה. פנו אליו וקראו דבריו והודו לו תרי מסיעת מרחמוהי רבנן תקיפי. ראשי אלפי. וגם רב מומחה ופקיע העי"א ועשו מעשה בקהל קדושים להוריד הס"ת על דברת שנמצאו תגין שלא היו נוגעים באות. וכנראה דלאו אדעתייהו כי עשו מעשה במהירות בדבר חדש כזאת דלא נעשה עד עתה בקרב מחנינו בלתי ידיעת רב הקהל ובמכ"ש כי הוא רב דאו"ה ה"ה ציץ ישענו פאר עדתינו מ"מ עט"ר מוה"ר הגדול המלך שלמה נר"ו ואחהמ"ר מכבוד תורתם נראה דשתין רהוטי רהטו. וכבר היה מי שערער ולא השגיחו דלפי מה שנתבאר להם כך שורת הדין מחייבת:
והן היום היתה כזאת בבית מדרשו של שם רבה עטרת תפארת. גולת הכותרת. עט"ר מורי הרב המופלא אדוני אברהם נר"ו והורה שלא להורידו לפי מאי דעמ' דבר עד עצם היום הזה כנז'. ויודע הדבר למעלת הפוסק המחמיר הי"ו ושלח פנקסו למוה"ר נר"ו כמתרעם למה עשה ככה ומורי הרב נר"ו עם היותו טרוד הרבה בעול הצבור כבד מאד ועסוק בפו"ך ועניינים שונים נתן עיניו בו כחותה על הגחלים ושרטט וכתב מאי דנראה לפי דעתו הרמה תורה שבע"פ לפי מאי דרשום בזכרונו להסביר פנים למה שעשה כי איננו מופנה לעיין ככל הצורך מ"מ בדברות שתים החזיק במעוז על מה אדניה הטבעו. ומעלת הפוסק הי"ו ההוא אמר כי לא נרוה צמאונו במה ששלח לו כי היה דברו נחו'ץ בשעה קלה ולא קרא בדבריו כי טרוד הרבה וע"ז עמדתי על רגלי אני עני לפני מורי הרב נר"ו והתחננתי לפניו כי ירשני לבא לפר'ק הקור'א וישיבני דבר פוק תני ועם כי מכיר ערכי הנני הנני גברא דלא חזי. צעיר אנכי ונבזה. בכל זאת לא השיבני ריקם באומרו נראה מה יהיו חלומותיו אבל דין אהנייא לי כי ברשותא נחיתנא ועם כי לא ראיתי דבר מה מאשר שרטט וכתב ידי"ן מעלת החכם הפוסק נר"ו מ"מ אנכי אכתוב מה שנלע"ד וזה מנת חלקי. בעזר הצור הנותן לחם חקי:
תשובה ידענא בנפשאי כי קטילנא קני באגמא. ואריד בשיחי ואהימה. כי גם בדבר הזה נשתניתי דלא אצטרך להקדים בפתחי שערים במילי דענותנותא. כאשר יאותה לאנשי המעלה כי על כל אשר אומר יאמרו נא אינהו סיימתינהו לפחיתותא. הא איכא כמה וכמה. כידוע לכולי עלמא. ע"כ אמרתי שתיקותי יפה והיה העל'מה. ומאז אמרתי אחכמה. אעיקרא דמלתא מה טיבן של תגין לדעת הפוסקים זלה"ה. אי מעכבי כי ליתנהו או"ל. והגם כי דרכו בהן גדולי הדור הרב מופ"הד חיד"א ז"ל בס' שם הגדולים ח"ב בקונ"א לס' לדוד אמת אות ט"ו ועיין נחפה בכסף ח"ב סי' י"א וכבר מ"מ הגאון החסיד מרנא החבי"ף זיע"א פסיק הא מלתא כרת מה לעשות בס"ת בלי תגין כמ"ש בס' לב חיים ח"ב סי' קס"ז בק"א לס"ה ספר חיים סי' י"ט מ"מ אערכה מערכה מול מערכה עבור דברים שנתחדשו מעתה וגם לידע היכא דנמצא כן בשעת קריאת התורה מה דינו אי מוציאין אחר או"ל דזה לא הודיענו מוה"ר שם. וימצא הדבר מפורש דג' דיעות בדבר. א' הוא סברת הטור דנטה לפסול הס"ת הבלתי מתוייג כמבואר בטי"ד ר"סי ע"ד וז"ל ויזיין אותיות שצריכות זיין ואלו הן שעטנ'ז ג'ץ בכל מקום שיבא אחת מאלו צריך לעשות לה ג' זיונין וכו' ואם חסר אלו הזיונים כתב הרמב"ם שאינו פסול ויראה שהוא פסול כיון דאמר רבא ז' אותיות צריכין ז' זיונין מעכבין וכן יראה מלשון א"א הרא"ש שכתב בהל' תפילין עמ"ש בשימושא רבה שצריך בתפילין תגין אחרים חוץ משעטנז גץ אם חיסר אחד מהם פסולין וכתב א"א הרא"ש ז"ל על דבריו ולא מסתבר כלל למיפסל תפילין בשביל תגין אלו כיון שלא הוזכרו בתלמוד וכיון שנתן טעם לדבריו בשביל שאינם מוזכרים בתלמוד מכלל דבחסרון תגין שעטנז גץ שמוזכרין בתלמוד פסיל וכן דעת ר"ג עכ"ל וכ"ה בהגמ"י פ"ב דתו"מ דר"ת פוסל אם לא זיין שעטנז גץ ע"ש. גם הב"י א"ח סי' ל"ו כתב דכן יש לדקדק מדברי בעל התרומה וגם בהגהות ובאגור כתוב שר"ת פוסל דלא גרע מקוצה של יו"ד ע"פ וכ"ה דעת הב"ח שם וכתב דהכי נקטינן לפסול ס"ת ותפילין שאינן בתגין ע"ש ובש"הג אשר סביב הרי"ף בפ' הבונה הביא ראיה מד' התוס' ומהש"ס דשם דס"ת בלא תגין פסול ע"ש אלא דהרואה יראה דמאותה סוגייא דשבת איכא נמי לאוכוחי להפך דאיכא דמפרשי לה בפנים שונים ע"ש בש"הג ועיין בסמ"ג הל' גיטין ופנים מאירות ח"א סי' ס"ו ושער אפרים סי' פ"ב ומרכבת המשנה אשכנזי ח"א בה' שבת פי"א הי"א ועיין זרע יעקב ש"י למס' שבת ויד אהרן א"ח סי' ל"ו בהג"הט ולה"ה מוהר"ם ן' חביב בס' ג"פ סי' קכ"ה סקל"א דהכריח מהך סוגייא דשבת דתגין אינן מעכבים יע"ש:
דעת שניה היא ס' הר"א ממיץ בס' יראים עמוד סי' ט"ז וז"ל אמר רבא ז' אותיות צריכין ג' זיונין שעט'נז ג'ץ פי' זיונין שלא יעשה ראשין עגול אלא משוך קצת שיהא לכל ראש האות של שעט'נז ג'ץ ג' פנים לכל אות וראיתי בנ"א שעושין תגין וזיונין שעט'נז ג'ץ ג' נקודות ארוכות וטעות הוא בידם שלא בא ללמדנו אלא גופן של אותיות היאך נמסרה עשייתן בסיני עכ"ל גם ר' ישעיה הראשון בהל' מזוזה שלו אשר נדפסו בס' סם חיים הביא משם רבינו גרשום ורובי המפרשים דפי' דברי רבא דמנחות הנז' על גופן של אותיות ולא על התגין וכתב דזה הפי' נ"ל נכון שמדבר על גוף האותיות היאך תהיה כתיבתן ושוב הוכיח הוא דעל התגין מדבר מכח מאי דאיתא בשימושא רבה ע"ש. אך אמנם זוהי שקשה דמדברי הגמ"י פ"ב דת"ומ מוכח דרבינו גרשום על התגין מפרש ולא על גופן של אותיות דכתב וז"ל פ' הקומץ גרסינן א"ר וכו' והנה ר' גרשום זיינן בס' קדשים וכן רש"י בפירושו כאדם האוחז חרב. ומניפו וכו' ושם פירש שצריך זיונים כאשר זיינם ר' גרשום ורש"י ע"כ וכ"ה בס' התרומה בה' ס"ת סי' ר"א ע"ש וצ"ע. וכפי' היראים הביא המרדכי בה' מזוזה משם י"מ ומשם הסמ"ק דשעט'נז ג'ץ על גוף האותיות ולא על התגין ע"ש וקרוב לדיעה זו מצאתי בהג"מי פ"ב דת"ומ דכת' בדעת רמב"ם דמ"ש רבא שעט'נז ג'ץ צריכין זיונין היינו גבי מזוזה דאמתני' דב' פרשיות שבמזוזה קאי ושם פי' שצריך זיונים כאשר תמצא בפ"ה ע"כ ועיני ראו במרכב' המשנה אשכנזי ח"א בפ"ה דת"ומ ה"ג דכתב הכי דלהרמב"ם שעט'נז ג'ץ במזוזה גרידא אבל בתפילין וס"ת אין מתייגין שעט'נז כלל וכן לא הזכיר רבינו לקמן פ"ז תגין בס"ת עכ"ל. ושם במרה"מ פי"א דשבת הי"א החזיק סברא זו בדעת רמב"ם ע"ש. ברם האי מלתא צריכה ביאור דהנה כמו שנאמר בשעט'נז ג'ץ דלמזוזה לחוד איתמרו כ"כ נאמר בע"כ דגם מאי דאיתא בשימושא רבה גבי תפילין א"ר אלפא ביתא דאתוותא דתגי אתה מוצא בתפילין גרידא הוא ולא בס"ת דגבי תפילין הוא דמיתגייא האי מילתא וכמ"ש להדיא אתה מוצא בתפילין ולפי"ז בס"ת לא אייתי לא תגי שעטנז גץ ולא הני א"ב דהשי"ר ואם כך הוא לפי האמת וכמו שכן יש לצדד בדברי הרמב"ם דבפ"ב הביא אותיות המתוייגות בד' פרשיות של תפילין אלא שאינם אותם דאיתא בשי"ר אלא אחרים וגבי מזוזה בפ"ה הביא אותיות שעט'נז ג'ץ אי הכי הוא אמאן תרמייה לשון הרמב"ם בפ"ז ה"ח גבי ס"ת דכת' ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש וכו' שבעה ע"ש והלא אותיות המתוייגות בתפילין ומזוזות הוא דאשכחן ומזה הלשון תראה דאינו כמ"ש המרה"מ דבפ"ז לא הזכיר רבינו תגין בס"ת דליתא ואי כוונתו על שעט'נז ג'ץ לא הו"ל לומר סתם דלא הזכיר תגין בס"ת ותו דאיך נאמר בדבריו דלא איירי בתגין של שעט'נז ג'ץ דאף אנו נאמר דלא קאי אתגין אחרים של תפילין דהא סתמא קתני והי מינייהו מפקת וע"כ כשהזכיר רמב"ם תגין בס"ת בסתם הכל במשמע. אשר ע"כ ניישב זה לפי דעת המה"מ דס"ל לרמב"ם דאותיות המתוייגות בתפילין ומזוזה אף הם מתוייגות בס"ת באלו הפרשיות של ת"ומ דאע"ג דגבי ת"ומ איתמרו לא פלוג בפרשיות הללו בין ת"ומ לס"ת וכמו דבת"ומ מתוייגות כ"כ בס"ת בד' פרשיות של תפילין ובפ' של מזוזה ותראה דגבי תפילין בפ"ב כ' רמב"ם וז"ל וצריך להזהר בתגין כמו שהן כתובים בס"ת ע"כ הרי להדיא דלהרמב"ם כתובים בס"ת. וע"כ ליישב כנז' לדעת המרה"מ. אלא דגבי מזוזה בשעט'נז ג'ץ בפ"ה לא כתב כי האי לישנא כמו שהן כתובין בס"ת וגבי ס"ת כתב סתם וצריך להזהר בתגין ולא פי' מאי הם ומאן פלג לן לומר דדבריו לתגין של תפילין דאיתנהו בס"ת ולא תגין של שעט'נז ג'ץ דמזוזה והרי שקולים הם ויבואו שניהם ומאי דנאמר בתפילין נאמר במזוזה ואי החמירו לעשותן בס"ת תגין של תפילין אע"ג דגבי תפילין הוא דנאמרו אית לן לעשות נמי תגי שעט'נז ג'ץ דמזוזה אף דבמזוזה הוא דהוזכרו והשכל נוטה לזה דהרי תגין של תפילין לא הוזכרו בש"ס וא"כ כל דכן שעט'נז ג'ץ דהוזכרו בש"ס דאיכא לאחמורי עלייהו לעשותן גם בס"ת הילכך דבר זה צריך ביאור לענ"ד כצרוף כסף בג' מקומות אלו דהרמב"ם ומה דעתו ע"כ הס"ת אי בכל התורה בכל מקום שאותיות שעט'נז ג'ץ באים צריכין תגין כמ"ש הרא"ש בה' תפילין והטוי"ד סימן רע"ד כמ"ש הגמ"י והמה"מ דלרמב"ם אין תגי שעט'נז ג'ץ כלל בס"ת דלשון הרמב"ם בפ"ה דת"ומ גבי מזוזה דמונה מהו הן האותיו' של שעט'נז ג'ץ מוכח דא דאחריני לא אפי' במזוזה דאיכא מאותיות שעט'נז ג'ץ בזולת אותן שמנה שם אינן מתייגין אותן וכ"ז צריך ביאור ואין הדעת והפנאי מסכימים זע"ז לעמוד ע"ז עד עת בא דבר ה':
ואולם המפרשים הבינו דברי הרמב"ם בפרק ז' כאשר הם מורין לפי פשטן והיא דעת רוב גדולי ישראל ודעת שלישית היא המכרעת והוא דבכולי ס"ת בכ"מ דאיתיה אותיות שעט'נז ג'ץ צריכין תגין דאע"ג דמימרת רבא גבי מזוזה איתא ס"ל דגם לגבי ס"ת נאמרה וגם הרי"ף בהל' קטנות הביא האי מימרא דרבא בה' מזוזה וגם בה' ס"ת ודעת זו היא כדיעה ראשונה. אלא דס"ל דלא מעכבי אם לא עשאן בכ"מ שהן בין בתפילין בין במזוזה בין בס"ת בתפילין בפ"ב ה"ח כ' רמב"ם וז"ל וצריך להזהר בתגין של אותיות וכו' כל האותיות המתוייגות ט"ז ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע בהן לא פסל ע"כ וכ"ה בסמ"ג עשין כ"ב ובכלבו הל' תפילין סי' כ"א ובא"ח בה' תפילין. וגבי מזוזה כ' רמב"ם בפ"ה כיוצא מזה וצריך להזהר בתגין וכו' ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע מהן לא פסל וכתב שם הכ"מ דס"ל לרמב"ם דמ"ש רבא במנחות ז' אותיות צריכין ג' זיונין לאו לעיכובא וכ"כ בס' מעש"ר שם וכל' הרמב"ם הוא ל' המבי"ט בק"ס בפ"ה דת"ומ וגם הכלבו בה' מזוזה גבי מלא וחסר כתב דפסול ואילו בתגין כתב סתם וצריך להזהר בתגין ולא פי' דאם שינה פסול דמוכח דלא הוי לעיכובא וכדפי' שיחותיו גבי תפילין כנז'. תו מבואר ברמב"ם שם פ"ז ה"ח וט' גבי ס"ת וז"ל ויזהר בתגין ובמניינם וכו' כל הדברים הללו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתקונן וכו' ולא הדביקן אות באות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת ולא שינה בפתוחות וסתומות הר"ז ספר כשר עכ"ל. וכ"ה הלשון בסמ"ג עשין כ"ה ובס' החינוך מצוה תרי"ג. ובפיו"ד שם סידר עשרים דברים הפוסלין בס"ת ומכללם ס"ת שחסר אפי' אות אחת ושהוסיף אות אחת ושנגעה אות באות ע"ש הנה ברור לנו מדבריו דאין פוסלין לס"ת כ"א בחסר ויתר ודיבוק אות באות והן המה מהדברים המעכבים ברם דברים הבאים למצוה מ"ה כמו תגין של שינוי אשר יארע בהן אין לפסול הס"ת בכך ודוק בדבריו דכתב או שלא דקדק בתגין דמ"ש כל סוגי דקדוקי התגין לא קפדינן עלייהו וגם ממ"ש ולא הדביקן אות באות וכו' או שנגעה אות באות מבואר דהדיבוק אות באות קפיד לפסול ולא אם נדבקו תגין דהיינו הג' זיינין ז"בז ובסוף הך' דברים הוסיף י"א הרמב"ם ז"ל וכתב ושאר הדברים למצוה לא לעכב. הרי כתוב ושנוי ומשולש בדבריו דתגין לא מעכבי וגם דקדקנו שפיר לענין נ"ד דנדבקו ז"בז דלא קפדינן לדעת הר"מ:
ותבט עיני למוהר"י מינץ סי' ט"ו דכת' דבמקום שיש ס"ת עשויים וכתובים כתקונן בתגין וכו' אפי' לדעת הרמב"ם פסולים האחרים כלכתחילה ואינו מכשיר אלא במקום שאין ס"ת עשויה. כהלכתה דאז חשיב דיעבד וכשרה אבל במקום שיש תקנה לא ע"ש. ומלבד דהרואה דברי. הרמב"ם לבבו יבין דלא משתמען הכי כמ"ש דכתב ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכו' הר"ז ספר כשר ע"כ. דמנין לנו לומר דכשר דקאמר בשלא יהיה אחר מאחר דלא איירי בהכי ולדבר הזה בודאי אם היה דעתו כך לא הוה שתיק הרמב"ם מלומר דביש אחר פסול ולפחות הי"ל לפרש דצריך תיקון כיון דלא חזי למיקרי ביה היכא דאיכא אחר ולא להחליט עליו ולומר דכשר והרמב"ם על תחילת עשייתו קפיד וכל עוד דבעשיית הס"ת לא דקדק בזה כתב דכשר ולא שנייא ליה בין יהיה אחר ללא יהיה אחר. וגם כבר כתבנו דהרמב"ם מנה עשרים דברים הפוסלים ושאר הדברים למצוה לא לעכב ומשמע כל שאר מילי וטפי מך' לא ולפי סברת הר"י מינץ הו"ל להרמב"ם להוסיף עוד מעט אחת היא על הך' והוא דכל הדברים דהם למצוה לא לעכב אם יהיה ס"ת אחר פסול לקרות באותו שאינו מדוקדק בדברים אשר המה למצוה לשון הרלנ"ח שהשיב בתשו' סי' א' למוהר"א צרפתי כבר נודע לכל יודעי דעת ומביני מדע כי כוונת הרב הגדול הרמב"ם ז"ל כשחיבר ספרו הגדול ס' היד החזקה היתה לכלול בו כל הדינים כולם מקטנם ועד גדולם לשכל העולם יסמכו עליו ולא ישוטטו לבקש את דבריו בשום דכר בעולם משום ספר אחר ולכן אפילו התפלות סידר בו וא"כ הוא אם אמת הדבר שדעת הרמב"ם לפסול בדבוק האות אל עצמה וכו' למה לא היה מונה הרמב"ם זה הדין עם הדברים הפסולים שפרטן ומנאן אחת לאחת למצוא חשבון וכל צורת האותיות שנזכרו בפ' הבונה הם לכתחילה לדעתו לכתחי' ר"ל שראוי לעשותן כמו שנזכרו לשם כיון שצורתן בלוחו' כך היתה אבל אם שינה כגון שנדבק רגל הקו"ף לגגה לא פסיל כיון שאינה דומה לאות אחרת וכו' ואם היה האמת שהיה פוסל לדעתו הי"ל לרב לכתוב צורת האותיו' ולמנות עם הדברים הפוסלין כל ששינה מצורת האותיו' שנכתבו עש"ב. ובזולת כ"ז אף אם נרצה לחוש לסברת הר"י מינץ היינו לקרות בו לכתחילה בדאיכא אחר ולא להורידו בשכבר קורין בו דהוי בדיעבד ובכה"ג מודה הרי"מ ז"ל וחילוק זה מצאתיהו בהרב פרי האדמה ח"ג פ"ז דס"ת וכן חילק הרב החסיד בס' אמ"ל בדעת הרי"מ ז"ל דאם הוציאוהו אין להורידו יע"ש. ותו דלדבר הזה שפיר מיקרי ליכא ס' אחר כיון דכל ספרי מקומינו הגם דכולם כתובים בתגין מ"מ לא יבצר דבצרי באיזה מקומות כאותו שקורין בו. ושו"ר דמדברי הת"ה בפו"ך סי' צ"ג יש לדון להיפך מהרי"מ דדיעבד הוי כל שנכתב הס"ת ואפי' שיש אחר אין למנוע מלקרות בו ע"ש. וכבר ראיתי למוה"ר כנ"הג יו"ד סי' רע"ד הגב"י או"ב דכתב דפליגי הרי"מ והת"ה ע"ש והגם דהחיד"א שם בס' ש"הג כ' דאפשר דמודה הת"ה להרי"מ כאן ע"ש לא נהירא כלל כדכתיבנא דדעת הרמב"ם לא מיסתבר הכי וכבר רמי מוהר"א נבון בנ"ב ח"ב סימן י"א ע"ד החיד"א ע"ש דמסיק להקל ודיעבד הוי כל שנכתב כפשטיות דברי הת"ה ואף דאיכא אחר אם כבר קראו בזה ואינו חדש ממש אין לפוסלו. ודלא כמו שהבין השואל אשר בס' לב חיים ח"ב סי' י"ט אשר בסי' קס"ז אות ט"ו דייחס על מוהר"א נבון מה שלא עלה על דעתו דכתב וז"ל והרב נחפה בכסף בחיו"ד סימן י"א שקיל וטרי אם רוצים לתקנו אם יש בו משום פגם וכמעט ס"ל דיש בו משום פגם ע"כ וכתב שם דאינו יכול להולמו והאמת כן הוא שאין מקום להולמו מכיון שהבין כן אבל הרואה דברי הרב שם יראה דלא הוי הכי כ"א דהמורה דשם גזר לעשות בו תגין והרב השיגו כי אם לא יעשו אינו נפסל דיש להקל שלא להכריח אותם לעשותו מכיון שנכתב וכבר קראו בו אין לפוסלו משום תגין דהוא מצוה מן המובחר ובהא איירי אם יש להכריח לעשותן או"ל אבל לא כתב כי אין לעשותן מכיון שנכתב כיע"ש היטב. אמנם הבא לתייגו לרצונו לפני ה' פשיטא דהרב נמי מחזיק יד העושהו ומברכו שמקיים מצוה מ"ה ומי זה אמר דמונעין אותו והשואל הנז' קרא ושינה בדבריו אשר הנם מבוארים היטב ופשוטים מלפניהם ומלאחריהם. ועיין בענין זה מה מיקרי דיעבד בס' צפיחית בדבש סי' ט"ל ועיין לד"א סי' ט"ו אות כ"א דתפס דדיעבד מיקרי כל שנכתב הס"ת כהתה"ר משום דהר"י מינץ בלשון שמא אמרה ע"ש וכן הוא סב' מר רבו דהחי"דא דדיעבד הוי כל שנכתב הס"ת כאשר הביא שם מוהר"א נבון משם מר אביו מתשו' כ"י ע"ש וכבר נדפסה זאת התשו' בנח"ב ח"ב סימן ט' ושם אייתי לשון של זהורית שהביא הרב בנו משמו דמבואר יוצא דאע"ג דאיכא ס' אחר כשר מ"מ כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן להקל וקורין בו וגם בלשון הר"מ הר"ז כשר משמע דכשר לקרות בו לכתחילה ואף שיש ספרים אחרים ע"ש והיינו כדדייקינן אנן עניי בדברי הרמב"ם. מעתה לך נא ראה בדברי הגהמ"י שם בפ"ז גבי מ"ש רמב"ם כל הדברים האלו וכו' למצוה מן המובחר כתב וז"ל וכן פסקו כל רבותינו ע"כ ובתשו' הגאונים אשר בס' נהרות דמשק סי' של"א איתא בשם שר שלום גאון וז"ל וששאלתם ס"ת שאין לו תגין כך ראינו שמותר לקרות בו ואין תגין פוסלין בו אבל העושה תגין ה"ז משובח וכ"ש ז' אותיות שעטנ"ז ג"ץ ואם אין עושה להן תגין אין נפסלות ע"כ. ולפי מ"ש מוהרד"ק בית א' חדר ל' יוצא מדבריו דלרש"י נמי תגין אינן מעכבים ע"ש וכן הוכיח הרב זרע יעקב בשי' למס' שבת לדק"ד ע"ב דלרש"י תגין אינן מעכבים לפי מה שפי' שם גבי מ"ש כגון שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו ב' זיינין יע"ש וכ"ה דעת ר' ישעיה הראשון שכתב בהל' מזוזה אשר בס' סם חיים בחי' לדכ"ט דמנחות דאחר דהאריך בזה כתב וז"ל ויר"ש יצא ידי כולן שיעשה גופן של אלו ז' אותיות כמ"ש וג"כ עושה הכתרים מלמעלה כמ"ש שימוש תפילין אבל מיהו נ"ל שהתגין אינן מעכבים דדוקא גוף האותיות מעכבים דכתיב וכתבתם וכו' אבל התגין מצוה לעשותן ואם לא עשאן אינו מעכב והאי דכתב בשימוש תפילין אמר רבא כל תפילין דלא בדיקי בהני אתוותא פסילי אינו נ"ל שאם דברי רבא הם היאך לא נכתבו בתלמוד עכ"ל הרי דס"ל דכיון דלא הוזכר בתלמוד להדיא דפסילי אין מעכב והיינו אף בשעט'נז ג'ץ דהוזכרו בתלמוד דהא תלי טעמא משום דלא נאמר שם במנחות דאם לא עשאם פסול והאי טעמא שייך נמי בשעט'נז ג'ץ וכ"כ עו"ש בחי' לדכ"ח ע"א וז"ל ודוקא האותיות מעכבות וכו' אבל התגין מצוה לעשותן ואם לא עשאן אין מעכבין ע"כ ושם איירי בתגין של שעט'נז ג'ץ. וכ"ה דעת נכדו ריא"ז הו"ד בש"הג אשר סביב הרי"ף בה' ס"ת וז"ל וכבר כתבנו שהתגין אינן מעכבין וכך היא שיטת מז"ה ע"ש ובתשו' הרמב"ם בס' פאר הדור סי' חיי"ם איתא וז"ל ותורינו הדרתו איך יהיה עשיית התגין ואם הוא הל"מ או תקנת חכמים או יהיה מנהג וא"כ מאיזה זמן נתקן וכו'. תשו' התגין הוא אותיות קטנות בראש האותיות והן כעין זיינין דוקא אך יש חילוק באותיות יש אות שצריכה תג אחר ויש שצריכה ב' וכו' עד שבעה זהו אופן עשייתן אמנם ע"מ ששאלתם אם הוא מנהג בודאי כי אין זה מנהג דזה קראוהו רבותינו ז"ל כתרי אותיות וכמ"ש מצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות וכך נמצא בספרי תורה שכתבם משה רבע"ה אכן באריכות הזמן והטלטול נמצאו כמה וכמה חילוקים במסרות זה אומר בכה וכו' שיש מסרות שאומרים על אות אחת שצריכה ג' תגין ובמסרה אחרת נמצאו מכוונים ולכן היה בדעת החכמים לבטל התגין מאחר שיש כמה וכמה חילוקים ואנחנו לא נדע אנה נפנה. אמנם כאשר ראו כי אין זה מעכב דאין זה חילוק בפרשיות בפתוחות וסתומות כ"א במספר התגין ואינו מעכב כותבין התגין והוא מצוה מ"ה אך אם לא יכתוב שום תגין אינו פוסל המצוה וכל הספרים אשר במערב כתובין בתגין עכ"ל התשובה. אשר מזה תמהני למ"ש למוה"ר המופלא בע"ס בתה"ד בראשון סי' ל"ב סקי"א דב"ן ע"ב דעמד מנגד להקשות על הרב עץ החיים בפ"ו מ"ז דמנחות דכתב דתגין של ס"ת הל"מ ולא מעכבי דלא ראינו בשום מקום דאמרו דהוי הל"מ והרמב"ם וכו' אסף וקבץ כמה הל"מ דגבי ס"ת ואילו תגין לא קאמר ולא עו"א דע"ד עלה אריה בעל חו"י סי' קצ"ב ובזרועו יקבץ תוס' דהל"מ על אותם שמנה הרמב"ם והתם נמי ליתא להא. ותו דמרן ב"י סי' רע"ד כ' שמנהג הסופרים לזיינן. ולענ"ד מוכרח הדבר להיות כן דאי תגין הוו הל"מ לא הי"ל להרמב"ם לפסוק דלא פסל שהרי מרן גופיה בדין שלפנינו נתן טעם בדעת הרמב"ם דפסק דאם לא כרך הפרשיות פסול משום דהוי הל"מ וע"כ ודאי מעכב ואי תגין דס"ת הוו הל"מ בדין הוא דליעכבו לדעתו ע"כ. ואחרי בקשת המחילה הראויה לפני מי שגדול אנא דאמרי אין לא ראינו ראיה דהרי מבואר בהך תשו' דרמב"ם דהל"מ הוו כמ"ש הבע"ח וכמו דהרמב"ם תני הל"מ ושייר הני שהוסיף בעל חוו"י גם דחוו"י שייר ואפשר דהרמב"ם לא מנאה עם שארא מטעמא דהיה בדעת חכמים לבטלם משום דלא נמצאו מכוונים ולא ביטלום כיון דלא מעכבי וכיון דלא נודע בבירור דהל"מ היכי הוי משו"ה לא הביאה שם וגם זהו כוונת הב"י שכתב שמנהג הסופרים לזיינם דנראים דבריו היפך דברי הרמב"ם בתשו' הנז' דכתב דבודאי אין מנהג דבס"ת משה רבע"ה היה כך אבל הכוונה כמ"ש דכיון דלא נודע בבירור וזה אומר בכה וזה אומר וכו' ומאן דעביד הכי לא משתבש ומאן דעביד הכי ל"מ א"כ אע"ג דהל"מ הוא מנהגא מיקרי לענין הזיינין כמה הוו דכל אחד עושה כמו שנוהג. ומה שהכריח ממ"ש הב"י גבי כרוך פרשיות דכיון דהל"מ הוא מש"ה פסול משא"כ הכא יש להשיב דהל"מ הוי למצוה מן המובחר ולא קיבלו לעכב כי התם דהל"מ היא ולעכב מש"ה פסול וזה החילוק מבואר בדברי התשו' דר"מ הנז' דכתב אמנם כאשר ראו כי אין זה עכב וכו' והוא מצוה מ"ה ע"כ דמוכח להדיא כדכתי' דהל"מ הוא למצוה ולא לעיכובא להמבי"ט בק"ס פ"ב דת"ומ דכתב וז"ל וצריך להזהר בתגין של אותיות וכו' ואמרו שהן הל"מ ואם לא עשאן לא פסל דלא גמרו הלכה אלא למצוה עכ"ל והוא כדכתיבנא שש אנכי. ובהגמ"י פ"ב דת"ומ או"ב אחר דמביא אותיות המתוייגות בתפילין מסיים אלו התגין הל"מ ע"כ מס"ע עכ"ל ואע"ג דאלו הדברים לאו בשעט'נז ג'ץ מיירו כ"א באותיות אחרות המתוייגות בתפילין מ"מ כל דכן הוא לתגי שעט'נז ג'ץ דהוזכרו בתלמוד דהרי לדעת הרא"ש לפי מה שביאר הטוי"ד סי' רע"ד הוא דתגי שעט'נץ ג'ץ מעכבי ואילו גבי אלו התגין כ' להדיא דלא מעכבי כיון דלא הוזכרו בתלמוד. וא"כ מן התימא על מו"הר הת"הד דחופש כל חדרי דנעלם ממנו תשו' רמב"ם ודברי המבי"ט והגמ"י וצ"י:
וכתוב במרדכי סו"פ הקומץ וז"ל ותגין לא פסיל אפי' בת"ומ מדלא תני במתני' עיכוב תגין כי היכי דקתני הקף גויל ולא לישתמיט נמי שום אמורא לאשמועינן פיסול תגין ש"מ דדיעבד לא פסלי ולכתחי' ודאי צריך ותו מדנקט בפ' הבונה שקליה לתגיה דדלי"ת ועשאו רי"ש משמע דדוקא הני דאית בהו משמעות אחרינא וכן רשי"ן דלתי"ן דקתני בברייתא מכלל דשאר תגין לא פסלי עכ"ל ולכאו' קשה במ"ש דלא אשתמיט לשום אמורא לאשמועינן דפסיל דהרי איתא בשימושא רבה בענין תגי תפלין א"ר כל תפלי דלא בדיקי בהני אתוותא פסילי כנז"ל ומי לנו גדול אמורא כרבא. וי"ל כמ"ש ר' ישעיה כנ"ל דלא נ"ל מפני שאם דברי רבא הם אמאי לא הוזכרו בתלמוד ע"ש וכוונת המרדכי במ"ש דלא לישתמיט לשום אמורא וכו' היינו בש"ס ודוק. ודעת מרן הנה הוא כהגאון והרמב"ם ודעי' כמ"ש בב"י א"ח סי' ל"ו דכתב דהכי נקטינן היכא דאין נמצא מי שידע לעשות תגין ובש"ע הדר ביה והקל ביותר דלא חילק ביש מי שידע לעשות להיכא דליכא דכתב שם בסי' ל"ו וז"ל צריך לתייג שעט'נז ג'ץ וכו' ואם לא תייג אפי' שעט'נז ג'ץ לא פסל ע"כ וכבר כתבו הטעם המופ"הד חיד"א ביוסף אומץ סימן מ"א ומ"מ מרן החבי"ף בס' לב חיים ח"ב שם דאחרי ראותו להגאונים הדר ביה והחליט להיתרא ע"ע והלבוש שם בסי' ל"ו אשר גילה רזין עילאין בענין התגין ע"ש כמה שגבו אפי"ה סיים וכתב כלשון הש"ע דלא פסל. ודע דבבא"הט אמ"ש בש"ע ואם לא תייג אפי' שעט'נז ג'ץ וכו' ציין הרא"ש ורמב"ם וגם הרב שו"ג ציין הכי ולא היא דהרא"ש ס"ל להיפך כדהוכיח בנו הטור ז"ל וכנז"ל וכאשר הבי"ד בב"י שם בסי' ל"ו ואינהו נגררו בתר ל' הטור א"ח סי' ל"ו דהביא משם הרא"ש דכתב כי האי לישנא ובגמ' דידן לא הוזכרו אלו התגין ולא מסתברא כלל לפסול בחסרון אלו התגין ע"כ ולא השגיחו דהב"י בא ומילא את דבריו דהטור ביו"ד דמדתלי טעמא משום שלא הוזכרו משמע דס"ל להרא"ש דשעט'נז ג'ץ דהוזכרו בש"ס מעכבי ופסול. והב"ח הק' על מרן מוהריק"א דפסק דלא פסל דהוי תימא איך פסק דלא כר"ת והטור והאגור שפוסלין בפי' ועוד דנראה ודאי דאף לרמב"ם דוקא בתגין גדולין שהצריכו לתייג בתפילין אין לפסול אפי' בשעט'נז ג'ץ אם לא תייג אותם גדולין אבל תגים קטנים דבכל מקום בס"ת שאותיות שעט'נז ג'ץ כתובי' צריכי תגין קטנים מדין התלמוד פשיטא דפסול אם לא תייג אותם אפי' בס"ת כ"ש בתפילין והכי נקטינן לפסול ס"ת ותפילין אם לא תייג שעט'נז ג'ץ לפחות בתגין קטנים דלא כש"ע ע"ש ודבריו תמוהים דדברי הרמב"ם בפ"ז מורין דבכל אופן לא מיפסלי עבור תגין כמו שביארנו היטב וגם מדנחית למניינא בפי"ד דך' דברים. הם הפוסלין משמע הני אין מירי אחרינא לא ויותר מבואר באותה תשו' דרמב"ם הנז' דכ' להדייא וז"ל אך אם לא יכתוב שום תגין אינו פוסל ע"כ ומ"ש דהכי כבר הוזכרו בתלמוד כבר כתבנו לעיל מהכ"מ דלר"מ למצוה הוזכרו וכנראה מהתשו' הנז' הכי ועל מה שחמה אמאי פסק מרן נגד ר"ת והטור והאגור ראיתי להרב יד אהרן שם בסי' ל"ו בהגב"י דתיקן דשפיר פסק דכיון שהרי"ף לא גילה דעתו אלא הביא סתמא מימרת רבא והרא"ש והרמב"ם חולקים והמרדכי והסמ"ג ס"ל כדעת רבינו וכמו שנראה שם א"כ משו"ה פסק מרן בס' הקצר כהרמב"ם כמו שהקדים בהקדמתו דכ"מ דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש כל ששנים מהם מסכימים לדעת אחד פוסק כמותם ואם לא גילה אחד מהג' עמודים דעתו ושני העמודים הנשארים חולקים הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי והסמ"ג לפנינו אל מקום אשר שמה הרוח רוח אלהין קדישין ללכת נלך ע"ש. אלא דיש לתמוה על הרב י"א דכתב דהרי"ף לא גילה דעתו בזה דאמת דבהל' קטנות להרי"ף שלפנינו ליכא גילוי מ"מ הכי כתב הרא"ש בהל' תפילין דהרי"ף מביא בהלכותיו מ"ש בשימושא רבא דאיתא א"ר כל אלפ"א בית"א דאתוותא דתגי דהוו בתפלין עשרים וחמש וכו' ואלו הן וכו' אמר רבא כל תפלין דלא בדיקי הכי באתוותא פסילי ע"כ ומדכתב דמביאו בהלכותיו מכלל דס"ל דפסולין ומדפסול עבור תגין אלו כ"ש על תגין דשעטנ'ז ג'ץ המוזכרין בתלמוד דהרא"ש שם דלא פסיל על אלו התגין דשי"ר אפי"ה פוסל בשעטנ'ז ג'ץ כמ"ש הטור בדעתו ביו"ד סי' רע"ד ונמצא דשפיר משתמע דעת הרי"ף דפסיל לפי מאי דהביא הרא"ש דהרי"ף פסק כהשי"ר. וכן מצאתי בס' התרומה בה' תפלין סי' רי"א דכ' דהרי"ף מביא הא דהשי"ר ע"ש ומאחר שכן תיקשי למרן דמאחר דהרי"ף והרא"ש קיימי בשיטה חדא הו"ל לפסוק כמותם וכמו שייעד בהקדמתו דכ"מ דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקי' ושנים מהם מסכימים לדעת אחד לפסוק כוותייהו. גם בש"הג אשר ברי"ף בה' ס"ת אהא דמביא הרי"ף שם האי מימרא דרבא דשעטנ'ז ג'ץ כתוב וז"ל ומדברי רבינו בה' מזוזה משמע שאם חסרו התגין פסול הרי. להדייא דס"ל להש"הג דלהרי"ף תגין מעכבין. ואולם לפי מה שנתבאר לפנינו דרוב חכמי ישראל ס"ל דלא מעכבי לק"מ להב"י אמאי פסק הפך הרי"ף והרא"ש דכבר כתב מרן ב"י בהקדמתו דבמקום דב' מהם מסכימים לדעת אחד וכל חכמי ישראל או רובן חולקים על הדעת ההוא פוסק כרוב חכמי ישראל ע"ש וא"כ א"ש פסק הש"ע ובשגם דלא מצינו להרי"ף בהלכותיו דס"ל כ"א הרא"ש הוא דאסברה ניהלן דהכי כתוב בהרי"ף ובהרי"ף ליתא. ודברי הש"הג הנז' דכתב דלהרי"ף תגין מעכבין כנר' מדבריו בהל' מזוזה צריכין ביאור דעינינו רואות בה' מזוזה להרי"ף ולא מצאנו נו יתרון בדברי הרי"ף בה' מזוזה טפי מה' ס"ת דבתרי דוכתי הנז' העתיק מימרת רבא דשעטנ'ז ג'ץ כצורתה ותו לא מידי ופנה לדרך אחרת ולא ידעתי דבר מה מצא הש"הג בהרי"ף דכתב דלהרי"ף פסול וצ"ב. ומרן החבי"ב בשכנ"הג יו"ד סימן רע"ד הגב"י אות ד' כתב דמרן בב"ה הביא מר"יו דכתב בשם ר' האיי גאון ו המפרשים כדברי הרמב"ם שתגין אינן אלא למצוה מ"ה ע"כ ומקורן של דברי ר"יו ה"ה בחלק אדם נתיב ב' ח"ב דכתב וז"ל ז' אותיות צריכין שעט"נז ג"ץ וכו' והזיונין צריך ליגע באות כ"כ רמ"ה וכתבו המפרשים דאם לא עשה התגין אינו פסול בכך אבל התגין הם למצוה מ"ה בתשו' לר' האיי וכו' ס"ת שאין בו תגין כשר לקרות בו ואין תגין פוסלין בו אבל העושה תגין הרי זה משובח עכ"ל לנו לעינים שלמים וכן רבים דס"ל דאין ס"ת נפסל בעבור חסרון תגין ומינה אנו דנים בק"ו לאם אירע כן בשבת בשעת קריאת התורה שנמצא אות או אותיות בלתי מתוייגות הדבר פשוט דאין להורידו ע"ז דלרב האיי גאון ולשר שלום גאון ורש"י ורמב"ם ולר"י הראשון ונכדו ריא"ז והסמ"ג והכלבו והתשב"ץ כמבואר בתשו' ח"א סי' נ"א והמרדכי ור"יו ובעל א"ח וגם לפי דעת כל רבותינו שהביא בהג"מי והחינוך והמבי"ט ומרן ודעמיה כולהו ס"ל דלא מעכבי ומותר להוציאו לכתחלה ואצ"ל להרא"ם בספר יראים ולרבינו גרשום ורובי המפרשים שהביא ר"י הראשון וגם לדעת הסמ"ק שהביא המרדכי דלדעתם הוא דליתנהו אעיקר' וגם לדעת הג"מי הוא דלהר"מ ליתא בכולי ס"ת שעט'נז ג'ץ דלא איתמר אלא גבי מזוזה וכמ"ש ג"כ המהר"מ דלפי דעה זו אינה צריכה לפנים. ואף מתורתו של מ"מ עט"ר הגאון החבי"ף שם בס' לב חיים זיע"א אנו למדין כן אע"ג דלא איירי לענין להורידו כ"א להוציאו ומסיק שם להלכה ולמעשה דאין להוציאו לכתחי' כל עוד שיש ספרים אחרים מתוייגין וישתדלו לתקנו ואם באולי לא יש עוד ס"ת אחר ויהיו מתבטלין מקס"ת יקראו בו כי כדאי המה הגאונים והרמב"ם ומרן לסמוך עליהם בשעת הדחק ונתן עוד טעם לדבר וז"ל ועוד נ"ל טעם אחר לומר לפסק זה דכשנמצאים ספרים אחרים בב"הכנ בתגין שאין אנחנו מבטלין קס"ת בשביל שלא לקרות בספר שאין בו תגין ליכא זלזול כבוד שעברנו ע"ד הגאונים והרמב"ם ודעי' דמכשרי שהרי הוא בשב וא"ת ואינו ניכר הדבר וגם לא עברנו ע"ד הרא"ש ור"ת וס"הת ודעי' להוציאו לכתחי' ולקרות בו נגד סברתם ברם כשלא יש ס' אחר שמתבטל הקריאה לגמרי הרי אנחנו עוברים ע"ד הגאונים והרמב"ם ודעי' וניכר לכל שלא חששנו לסברתם בפומבי ולגבי סברת החולקים וכו' אינו ניכר שעברנו על סברתם בפרהסיא דאין מדקדקין הצבור בזה אם הס"ת יש בו תגין או"ל ואפילו אם ידקדקו לאו כ"ע דינא גמירי ולאו אדעתייהו אם יש פוסקים חולקים וזה טעם פשוט וברור ונכון וקיים עכ"ל ונאים הדברים ומ"ש דבדליכא ס' אחר דמוציאין אותו היינו ומברכין כמ"ש בסוף הסימן שם דלא כדסבר החכם השואל שם ע"ש ולפי טעם זה מבואר היטב דאין להוציא אחר עבור חסרון תגין כי הרי הדבר הוי בקום עשה וזלזול כבוד להגאונים והרמב"ם ורוב גדולי ישראל דאייתינא דאינהו מכשרי ואנו לא חששנו לסברתם בפומבי והורדנו אותו והרי מו"הר לא כתב דאין להוציאו אלא משום דהוי מלתא דלא מינכרא דאפשר באחר ולא מוכחא מילתא דלא הוציאוהו על כך לא היכא דמנכרא מלתא כי פוסלין אותו עבור כך בביטול הקריאה וא"כ אין לך מנכרא מלתא וזלזול כבוד לכל גדולי עולם גדול מזה להורידו לכתחי' על חסרון תגין. ולחששת הפוסלין י"ל כמ"ש מו"הר בדליכא ס' אחר דמוציאין אותו דאין הצבור מדקדקים אם יש תגין או"ל וגם לאו כ"ע דינא גמירי אם יש פוסקים וזה דבר ברור וכן ראיתי הדבר מפורש בס' שערי אפרים שער ה' סעיף כ"ה שכ' וז"ל אותיות שעט'נז ג'ץ צריך לתייגן ואם לא תייג אפי' תגין קטנים אין להוציאו לכתחלה עד שיתקן ומ"מ אם נמצא באמצע הקריאה א"צ להוציא אחר עכ"ל:
ומעתה ניהדר אנפין למאי דאתאן עלה היכא דאינן נוגעין באות או כי יחדיו ידובקו ז"בז מה משפטו והנה הרמ"ע מפאנו סי' ח"ל החמיר מאד ע"ז כאשר העתיקו דבריו המחברים אתיא ראשית במרן החבי"ב בכנ"הג א"ח סי' ל"ו הג"הט וז"ל צריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האותיות וכל אחד נפרד מחבירו פנים חדשות בשם הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ח"ל ע"כ. ובהגב"י כתב וז"ל אע"פ שאם לא עשה תגין לא פסל אם עשה תגין ואינן נוגעים באותיות או שהג' זיינין אינן נפרדים ונוגעים זה בזה פסולים ומ"מ אם נמצא איזה תג נפרד בתפילין שכתבם מומחה תלינן בטשטוש אחר שנעשה בהיתר ומכשרנא הרמ"ע מפאנו סי' ח"ל עכ"ל וע"ש בשכנ"הג. והמג"א סימן ל"ו סק"ג הביאו וז"ל צריך שיהיו התגין נוגעים בגוף האות וכל אחד נפרד מחבירו וגם לא ידביקם בסוף האות כי אם באמצעיתן ואם אינן נוגעין בגוף האותיות או שנוגעים זה בזה פסולים וכו' ע"ש. והמו"הד בספר מח"בר שם הביא ממוהר"ב איספינוזה דיש לפסול כהרמ"ע ובקו"א שם הביא בדדמי שכן ראה בתשו' לרבו ושכן הורה הלכה למעשה מו"הר בתי כהונה ע"ש ותשו' רבו הנה היא בס' נחפה בכסף ח"ב סימן יו"ד דמסיק דאזלינן אחר רוב הסדר דאם רובן נפרדים בפרשה שקורין איתרע חזקתיה וצריך להוציא אחר וכתב דכן הסכים מוה"ר כ"כ ונעשה מעשה וכ"ה האי עובדא ביוסף אומץ סי' מ"א משם רבו והוא הנ"ב ועיין עיקרי הד"ט א"ח סי' ז' אות ח"י דכתב טוב העדר הטוב ממציאות הרע ע"ש ועיין זכו"ל ח"א יו"ד מער' ס'. וגם דברי הרמ"ע הנ"ל הביאו אותם הרב החסיד בס' אל"י ובס' לדוד אמת. והרב אי'ש צדיק בספר בית מנוחה ועלה מהמחברים פוק חזי:
ומאחר שכן חל עלינו חובת ביאור על מנהגינו לידע ולהודיע על מה אדניה הוטבעו שלא להוציא ס"ת אחרת עבור פירוד תגין או דיחדיו ידובקו זה בזה דלפי האמור לכאורה נראה דהדין נותן להחליפו ולהורידו. אמנם המתבונן היטב עיניו יחזו ועפעפיו יבחנו דמנהג כשר הוא בנוי ומיוסד על קו הדין והיושר ושאין לנטות ממנו ימין ושמאל וזה מפאת כמה הוכחות אשר נאמר בס"ד:
א' תחלה וראש כי הרמ"ע מפאנו אשר מימיו שתו הכנ"הג והמג"א ודעמייהו בחיתוך דין זה בין לא היו להיו ואינן דבוקים באות או דבוקים זה בזה על כרחין דפסולין דכתב הרמ"ע היינו לענין שצריך תיקון הס"ת והתפילין לא להוריד הס"ת מקדושתו דאי לת"ה דלהוריד ס"ת מהבימה נמי קאמר נתבונן בדינו ונשאל בהא דכתב דאע"פ דאי ליתנהו כשר אי כתבן ואינן נוגעין באותיות או שהג' זיינין נוגעין זה בזה פסולין דאם הלכה היא נדע היכן שרשה פתוח ונקבל ואם לדין יש תשובה כי איך יתכן דקיל כי ליתנהו טפי מכי איתנהו ואינן כראוי והרי נובין ונידון מאותיות גופייהו דאם חסר פסול אליבא דכ"ע עיין רמב"ם פיו"ד דס"ת ובס"ת אית תקנתא משא"כ בתו"מ עיין א"ח סי' ל"ב ס"ך ואין ספק שצריך להוציא אחר וגם לדעת רמ"א בא"ח סי' קמ"ג דאין להוציא אחר עבור חסו"י הטעם הוא דאין ספרים שלנו מדוייקים שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר ע"ש מ"מ אם לא היה משום זה דהוה לן ס"ת כשר בדין היה צריך להוציא אחר לכ"ע ואפי"ה כי איתיה לאות אלא שדבוקה באחרת הגם דמעכב לפי הדין כמ"ש רמב"ם שם בפיו"ר בך' דברים הפוסלים דחדא מינייהו הוא שנגע אות באות וכ"פ בש"ע שם סח"י וז"ל אם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול ואם גרר והפרידה כשר ע"כ ועכ"ז הסכים הב"ח שם סי' ל"ב מחודש י"ג שלא להוציא ס"ת אחר בעבור דיבוק אות באות כיון דכשר הוא בגרירה הס"ת כל הראוי לבילה וכו' כמ"ש רשב"א עי"ש וכ"כ בט"ז סי' ל"ב סקח"י ועיין פ"מ כ"ח מ"ז סי' קמ"ג ומחצ"ה ושאר מחברים כ"ש בתגין דכי ליתנהו לא מעכבי לרובא דרבוותא דודאי דכי איתנהו ואינן דבוקים באות או שנוגעים ז"בז דפשיטא שאין להוציא אחר מק"ו דהאות דכי ליתיה מעכב ובדין להוציא אחר כי איתי ודבוק ז"בז אע"ג דמעכב כתבו דאין להוציא אחר לפי הדין אפילו כי איכא אחר כשר משום דהדיבוק אינו מעכב לענין שצריך להוציא אחר מטעם כל הראוי לבילה וכו' וא"כ בע"כ שלא להוריד הס"ת נתכוון הרמ"ע לומר דאף להמכשירין הבלתי מתוייג פוסלין בישנן ואינן כתיקונן כ"א לענין שצריך תיקון. ואין לדחות דלדידן דמחמירינן בכל אופן גם בזה יש להחמיר ולהוריד נתכוון הרמ"ע כי בענין מה בין זה לזה נעמוד לקמן בע"ה ועתה רצונינו להוכיח דקיל הדבר דאיתא ואינה כתקונה מהיכא דליתא כלל וכיון שכן מאין לנו לומר דהמכשירין נמי פוסלין להוריד באינן כראוי דליתא:
ב' ותו דדיו לתגין דאיתנהו ואינן כראוי מכי ליתנהו כלל דמאין הרגלים להחמיר עליהם בדבר שלא נמצא פיסולו להורידו לא בראשונים ולא באחרונים והנקל בעינינו למיפסל ס"ת על ככה אתמהה והכי כ' הריב"ש סי' רפ"ו גבי פיסוק פסוקים כי אין לנו להרבות בפיסולין ע"ש. כיוצא בדבר תמצא גבי נקב בלולב דכ' הב"י בסי' תרמ"ה בשם הרא"ש ז"ל דלא מצינו נקב פוסל כ"א באתרוג ולא בלולב ואין להוסיף על הפיסולין שמנו חכמים ע"ש ודון מינה נמי ופקח עיניך וראה להמופ"הד בס' לד"א סי' ט"ו אות ך' דכתב וז"ל כל שלא נזכר בגמ' אינו פוסל בדיעבד ואם שינה בצורת האות בדבר שלא נתבאר בתלמוד לפסול ונחלקו הפוס' יש לסמוך על המכשירין שלא לפסול ס"ת ותו"מ עכ"ל והכי אפילו אם יהבינן לנ"ד כשינוי באותיות מה שאינו לפי האמת דלא דמו כלל אותיות לתגין הרי לא נזכר פיסולו בגמ' ואפילו בפוס' ואפילו פלוגתא ליכא בהא מילתא כ"א בעיקרן של תגין כנ"ל וא"כ מאין לו להרמ"ע ז"ל למימר דאם לא עשאם לתגין כתקנן שלא הדביקן לאות או שנדבקו ז"כז פסול הס"ת ומורידין אותו ומזלזלין בכבודו ובקדושתו החמורה שאין למעלה הימנו והרי לדבר הזה אפילו בדרך אזהרה לא מצאנוהו ברז"ל כ"א לבד זאת מצאנו דהביא רי"ו מהרמ"ה דהזיוכין צריך ליגע לאות כנז"ל וגם בהג"מר דכ' וז"ל כתב מוהר"ם שהזיונין צריכין ליגע לאות ע"כ ואי ס"ל דדבר זה לעיכובא כפיסול באות הו"ל לאשמועינן דאם אינן נוגעים דפסול וצריכין ליגע נקטו דהיינו לכתחלה דצריך לכתחי' הוי ולא בדיעבד כאשר הביא ראיה הט"ז ביו"ד סימן רע"ד סק"ה להרמב"ם דס"ל דתגין אינן מעכבים דבגמ' ז' אותיות צריכין וכו' הוא דאיתא דהיינו לכתחילה כדמשמע מפ"ק דגטין ע"ש. ואע"ג דבפי"ך למוהרא"י סי' צ"ג כ' דצריך בדיעבד כבר עמד עליו המג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז והצ"ע דברי הת"ה דהא אשכחן טובא דצריך לכתחי' ע"ש. וגם ראיתי בתשב"ץ ח"א סי' נ"א דכתב דאע"ג דלשון ז' אותיות צריכין וכו' מוכיח דלעכובא איתמר אפי"ה כתב הרמב"ם דלמצוה בלחוד איתמר ע"כ ואכמ"ל ע"ז ועיין ב"ד יו"ד סימן קל"ג וצפיחית בדבש סי' ט"ל דצ"ד ע"א ובית השואבה דף קט"ן אות ד'. ומ"מ מצינו דגם לתשב"ץ לישנא דהש"ס בכאן לאו לעיכובא וא"כ כיוצא ממנו הוי דברי הרמ"ה ומהר"ם ולא נחמיר בדבריהם יותר מדברי רבא המוזכרים בש"ס דאי איכא לדיוקי אי לכתחילה אי בדיעבד מסתברא לדיוקי בדברי הש"ס טפי מדברי הפוסקים ועיין יד אהרן א"ח סימן ל"ב הג"בי דשקיל וטרי בהא אי צריך לכתחי' או"ל ובתו"ד כתב וז"ל היה נ"ל לו' שלא נחלקו רבינו ומרן אלא כל התלמוד שכל דבריהם באו בדקדוק אבל בל' הפוס' משמע הכי ומשמע הכי ע"ש. וא"כ מיסתייה דנידון כדברי האמורא דהיינו כעיקרן של תגין ועיין בפר"הא שם דהביא דאיה מדברי המרדכי דצריך דקאמר רבא לכתחילה ע"ש ולשון המרדכי שכתבנו לעיל דמדלא אשתמיט לשום אמורא לאשמועינן דפסול אם לא עשה תגין וכו' שייך נמי לו' בהאי מילתא דמדלא אשתמיט לשום תנא או אמורא או שום פוסק למפסל אם אינן נוגעים באות או שדבוקים ז"בז ש"מ דלאו לעיכובא הוי ושו"ר לרב"ע סי' ן' דמיהדר אטעם זה נמי להכשרא וכתב וז"ל שלישית כיון דלא אישתמיט לא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ולא שום פוסק אחר למנות התגין שאינן נוגעים לאות בדברים הפוסלין אלא מ"ש המרדכי בשם מוהר"ם שהתגין צריכין ליגע לאות ולא כ' שאם אינו נוגע פסול א"כ אינו לעיכובא עכ"ל וראה נא דברים ככתבן דכתב המופ"הד בברכ"י הל' סוכה סי' תרל"ה גבי מ"ש מור"ם דאין לעשות הסכך קודם הדפנות דהלבוש פסל והב"ח הכשיר בדיעבד והט"ז דחה להב"ח וכתב וז"ל והמעיין יראה דאין ראיותיו מכריעות והעיקר כדברי הרב"ח ומסתייה ליזהר לכתחי' במלתא חדתא אשר אינינה בשום פוסק אלא בהג"מי וגם מרן לא העלה על שלחנו סברא זו אפילו לכתחילה ובהא תיסגי לן להחמיר וליזהר לכתחי' אבל בדיעבד כשרה והו דאעיקרא מרא דשמעתתא דהג"מי לכתחי' קאמר כמו שדקדק הב"ח ע"ש וכל אלו הדברים הן הנה השייכים לנ"ד כדברירנא היטב וכבר אייתינא נמי דהחיד"א ז"ל תפס דדיעבד הוי כל שנכתב הס"ת ודוק:
ואשא עיני והראה להרב נחפה בכסף ח"ב סי' יו"ד דהו"ד ידו נטויה לדחות דברי הבאר עשק אלו דאפ"ל שלא מנה הרמב"ם זה בכלל הפיסולין משום דהוי מלתא דלא שכיח כיון דלדעתו תגין לאו לעיכובא ומי שבא לעשות ודאי מדקדק ולזה לא כתב בבירור ולעולם ס"ל אי לא דקדק פסול והביא ראיה לזה מדברי הב"ע עצמו סי' ל"א יע"ש ואנא בריה קלה כקוף בפני אדם איני מכיר ראיה זו כלל דהתם שאני דהתוס' והרמב"ן והריב"ש והר"ן מחמירין והרמב"ם לא דיבר מאומה והוקשה לן שפיר אמאי שתיק מינה להכי אמרינן כיון דהוי מלתא דל"ש אמרינן מסתמא ודאי כהתוס' והרמב"ן וריב"ש והר"ן ס"ל ולא פסקו משום דל"ש ולא אמרינן דחלוק עליהם בלי הכרח כיון דיש טעם לתלות אמאי לא פסק כן להדיא ברם הכא דלא אשכחן לשום אחד מהפוס' שהחמירו ופסלו בהא וגם רמב"ם לא פסקו הסברא נותנת לו' דסתמו כמשמעו וככולהו רבוותא ס"ל דלא פסלו ולא משום טעמא דל"ש ואה"ן דאי הוה אשכחן ברבוותא דאסרי הכא בנ"ד כי התם הוה לן לומר בדרך יש לומר דס"ל כדעת הנך רבוותא ולא פריש במילתיה משום דל"ש משא"כ השתא והוא חילוק ברור לענ"ד ודוק. ותו דכד מעיינינן קא חזינן דדחויה דחיה זאת דהנ"ב דהלא תראה דלהרמב"ם דעשאו או מלתא דל"ש כתב דפסול לדידיה אם אינן נוגעין ולהרא"ש ודעי' דהוי מלתא דשכיח מוכח דכשר מדלא אשתמיט להו לו' דפסול אם אינן נוגעין וכמ"ש שם ודבר זה אין הסכל סובלו דהשתא לרמב"ם דעיקרן אינן מעכבים אפי"ה כי ישנן ואינן דבוקים באות פסול להרא"ש ודעמיה דתגין מעכבים כ"ש דכי אינן כתקונן היה לנו לומר דפסול ואפ"ה מודה הרב ז"ל דלדידהו צ"ל דכשר מדלא אישתמיט וכו' ומאחר שכן גם לרמב"ם צ"ל דלא מיפסלי משום דאינן נוגעין באות מק"ו דהרא"ש והטור ואדרבא י"ל מדהרא"ש והטור דלדידהו מעכבי התגין אפי"ה כי אינן נוגעין לא פסלי מינה דהרמב"ם נמי מה"ט לא פסקו דלא מעכבי לא עיקרן ולא מגען באות או שדבוקים זה בזה אם ישנן:
ג' אם כתב המג"א ודעמיה דאם אינן נוגעין באות או שדבוקים זה בזה דפסולין היינו התגין לא הס"ת וכמ"ש בס' זכרון יוסף חיו"ד סי' ח"י דפסולין דהמג"א היינו התגין וצריך תיקון אמנם אין הס"ת נפסל משום כך דלא גרע משאין לה תגי שעט'נז ג'ץ כלל דלא פסיל כסתימת הש"ע עכ"ל. והמופ"הד בס' יוסף אומץ דשדא נרגא ע"כ דברי הזכ"י על פי' זה בדברי המג"א לא כתב עילה ע"ש וכן פירשם לדברי המג"א הרב כתנת יוסף חא"ח סי' ב' ועשה הכרח לפי' זה ע"ש. הרי דב' נביאים נתנבאו בסגנון אחד בפי' המג"א וכבר מו"הר נר"ו כתב בכתבו להפוסק הי"ו דברי הכתנת יוסף הנז'. ודע דמה שהשיג החיד"א ז"ל שם להזכ"י במה שהביא ראיה מדברי המאירי שכתב אם תג אחד דבוק בחברתה כשר וכו' דאין הנדון דומה לראיה דשם מיירי דיש תג קטן מאות לאות והאותיות כתקונן וסבר הרב המאירי דדוקא נתחבר אות באות בעצמן פסולים אבל אם האותיות עצמן לא נתחברו אלא דנעשה תג בבלי דעת ומחבר האותיות כשר דניכר דהאותיות עצמן כתקונן אלא דנתפשט לכלוך דיו כעין תג והוא מחבר האותיות וכו' וזה מבואר להדיא בדברי הרב המאירי וכו' ע"ש אחהמ"ר אין דבריו מחוורין דז"ל המאירי המובא ברלנ"ח סימן א' דוקא שדבוקה לגמרי אבל אם בא תג אחד מזו לחברתה ומחברן הואיל וניכר שאינו דבוק ע"י עצמה אלא ע"י תג אחד שמחברן לא פסל עכ"ל. ואין הכרע לפרש בדבריו דאיירי בתג הנעשה בבלי דעת בין אות לאות ואדרבא טפי מסתבר דאיירי בתג הנעשה בדעת ע"ג האות דאם בא תג מאות זה לחברתה וכו' ומחברן ומה לנו להמציא תג אשר לא כתוב בספר התורה ובדרך לכלוך שלא בכוונה מאחר דזה אינו מבואר להדיא בדברי הרב המאירי כמ"ש החיד"א ז"ל ועיין ד"מ ח"א סימן ח' ד דמבואר שם כמ"ש דתג המאירי הוא תג העושה בכונה על האות ולא הבא בין ב' אותיות בבלי דעת ועיין זכור ליצחק סי' ל"ו מדג"ן ואילך דשקיל וטרי בזה ומבואר בדבריו כדכתיבנא בפי' דברי המאירי ועיין דבר אמת סימן י"ב:
איברא דבכל זאת לא נמלט מהקושי הזכ"י במה שהביא משם המאירי אם תג דבוק בחברתה דכשר ע"ש והוא הבין דהתג דבוק בחברו אבל באמת לא היו ד"מ דלשון המובא ברלנ"ח הנז"ל הוא אם בא תג אחד מזו לחברתה ופירושו תג אחד מזו דהיינו מאות זו לחברתה שהיא דיבוק אותיות ע"י תג ולא דיבוק תגין ז"בז וכבר מבואר יותר הכי שם כמ"ש הואיל וניכר שאינו דבוק ע"י עצמה אלא ע"י תג אחד שמחברן לא פסיל ע"כ וא"כ אין ראיה מדברי המאירי הללו לדין דיבוק תגין זה בזה ודברי הזכ"י תמוהים ברם לא על הזכ"י תלונותינו דשפתי צדיק יביעו ידברו כלישנא דהמג"א ומשם הם לקוחים כאשר הביאם הזכ"י משמו והמג"א בסימן ל"ב סק"ג הכי כתב ואם אינו דבוק בעצמו רק התג א' דבוקה בחברתה כשר ע"ש והבא מבחוץ טועה ומפרשו ג"כ על התגין ודברי המג"א באו שלא בדקדוק ולא דק בדבריו משום דבסו"ד כתב כ"ז בכנ"הג לפיכך קיצר וסמך על המעיין דיראה דברי הכנ"הג בצביונן והנה הנם מתוקנים כאשר המה ברלנ"ח אין נגרע דיבור ולא חש שיטעו כך נליץ ע"כ בעד המג"א וכבר ראיתי במחצ"ה שם סימן ל"ב סק"ג דמבאר יפה דברי המג"א וז"ל אין הכוונה שהתגין שבאותה אות דבוקים זה בזה וכו' אלא ר"ל שב' אותיות דבוקים זה לזה ע"י תג של אחד מהם וכ"ה בפר"ח לה' גטין סי' קכ"ה סקי"א עכ"ל:
ד' ועוד אית לן למילף מדוכתא אחרינא שלא להוריד הס"ת ע"ז אפי' למי שבא לשאול מחדש מה לעשות ממ"ש הרב פ"מ בחמ"ז סימן קמ"ג סק"ב דכ"מ שיש מחלוקת הפוס' אי הוי זה טעות או"ל אין להוציא אחר דהוי ס"ס ספק שמא הלכה כרמב"ם בתשו' דקורין בס"ת פסול דע"ז אנו סומכין דיעבד וספק שמא הלכה כמ"ד בפיסול כזה אין פיסול ואף לברך מוכיח שם דמהני הס"ס ע"ש. ואם כן דון מינה לנ"ד דהרי הכא איכא פלוגתא דלדעת הב"ע סימן ן' והזכ"י חיו"ד סי' י"ח והכת"י א"ח סי' ב' ד"ג ע"א תורה יוצאה דאין להוציא אחר עבור פירוד תגין מהאות או שדבוקים זה בזה דהכל הוי אחד דהמכשיר בזו מכשיר בזו והמחמיר בזו מחמיר בזו דהא והא בחדא מחתא מחתינהו כמו שנזכר בדברי הכנ"הג והמג"א ודעי' כנז"ל. וגם לפי מה שהבין הפר"הא ח"ג פ"ז דס"ת בדין זה דהגם דבסו"ד שם הביא דשמע משם גבר' רבא דנטה לפסול ונראה שהוא סברת הב"כ המובא בנ"ב ובהמופ"הד כנז"ל מ"מ איהו שקיל וטרי ומסיק להיתרא וכתב דכן נראה לפי דעתו יע"ש. והרי סיעת נביאים דס"ל דל"מ פיסול ולדעת הב"כ והנ"ב הוא דהוי פיסול וגם להוריד הס"ת קאמר הרמ"ע היכא דרוב הסדר אינן כתקונן אם כן כיון דהוי מחלוקת הוי ס"ס כמ"ש הפ"מ ושוא"ת עדיף ודוק:
ה' מ"ש בשכנ"הג א"ח סימן קמ"ג הג"הט או"ג דמנהגינו דאפי' בדבוק מוציאין ס"ת אחרת בשבת ויו"ט שא"א לתקנו ע"ש היינו בדבוק אות באות אבל לא בדבוק תגין זה בזה וכבר ביאר שיחותיו שם בשכנ"הג בסי' ל"ב הגב"י אות י"ד וילמד סתום מן המפורש דכתב וז"ל מנהגינו דאפי' בדיבוק אות לאות שנמצא בס"ת בשבת ויו"ט שא"א לתקנו להוציא ס"ת אחר ע"כ. וגם בתשו' דבר שמואל סי' רכ"ב דקלסיה להאי מנהגא דידן דמוציאין אחר אפי' בדבוק והביא דברי השכנ"הג הנז' דכתב בסתם דאפי' בדבוק מוציאין אחר וכ' דהמחמיר בזה תע"ב שהוא נותן כבוד לתורה להראות כמה עמקו סודות כתיבתה שאפי' קוצה של יו"ד מעכב יע"ש עכ"ז ראה נא שם דכל הקילוס הנזכר לא אמרו אלא בדיבוק אותיות ולא מייתי ראיה מדעת השכנ"הג הנז' הסתומים כ"א לדיבוק אותיות כמ"ש להדיא שם ולא כשאינו דיבוק באותיות כגון תגין זב"ז ואילו הוה ס"ל להכנ"הג דאף בדיבוק תגין ז"בז מוציאין ין אחר דהכי הבין לשונו של הרמ"ע שהעתיקו מני"ר הכנ"הג כנז"ל להוריד הס"ת נמי הוי פיסול א"כ הו"ל לאשמועינן להדיא דבר זה דהוי ריבותא טפי ומדכתב מרן החבי"ב אפי' בדבוק אות באות משמע דע"כ הוא מנהגינו אפי' בהא דהיה מקום שלא להוציא עכ"ז מנהגינו להוציא אף בזה אבל טפי לא כמו תגין דבוקים ז"בז וכמו שהוא לפי האמת מנהגינו הכי דלא שמענו ולא ראינו שהורידו ס"ת עבור זה כאשר הוא ברור בפי כל הש"ץ דאינהו בקיאי טפי בהא ורובם מתוך כולם חכמים עצומי' ומתוכם רב מומחה ופקיע רבין חסידא נר"ו ושגור בפיו דבר זה וכן מעידים ע"ז מראשונים שקדמו לנו וגם מעשים בכל יום ולא פסלינן וכמו שכן הורה הלכה למעשה גדול אדונינו מורי הרב נר"ו כנז"ל בראש אמי'ר וטעמא רבה איכא למנהגא דבשלמא בדיבוק אות באות דבכלל הך' דברים הפוסלים בס"ת אף בדיעבד כאשר מנאם הרמב"ם בפיו"ד דס"ת הוא שנגעה אות באות וע"ש בפ"ז ה"ט דכתב ולא הדביקם אות באות יע"ש. אמטו להכי שפיר אתי מנהגא דידן לפסול הס"ת בשבת ויו"ט משום זה ברם בדיבוק תגין אשר אעיקרא כי ליתנהו לא קפדינן עלייהו לרובא דרבוותא וגם מלשון הרמב"ם שם בפ"ז ה"ט דכתב או שלא דקדק בתגין וכו' כל דקדוק במשמע שלא כתב כלום או שלא דקדק עליהם בעשייתן שלא הדביקן באות או הדביקן זה בזה הכל נכנס בסוג שלא דקדק דמה כחנו יפה לומר דמ"ש הרמב"ם שלא דקדק היינו שלא כתבם והלא הכי הול"ל להדיא אלא האמת המובן דלהכי אתא רמב"ם להודיענו כל מין דקדוק שיהיה הכל במשמעות שלא דקדק דאם לא הדביקן באות הרי לא דקדק ואם נדבקו אלו באלו הרי לא דקדק וכל כיוצא מאלו שלא בדקדוק מיקרי וקא פסיק הרמב"ם דכשר וגם מדנחית למניינא עשרים דברים ומנה מכללם חסו"י ודיבוק אות באות ולבסוף כתב ושאר הדברים למצוה לא לעכב מוכח הני אין מידי אחרינא לא ועיין בתשו' מים רבים יו"ד סימן ס' על נדון שהתגים היו משונים עד שהיו משנים לאותיות כי הדל'ת היה כלמ'ד מחמת התג והיו"ד כלמ"ד קטנה וכו' כ' בתו"ד וז"ל ואם יאמר לך האומר דכל הני מילי נאמרו דוקא למצוה מ"ה אבל אם שינה בדיעבד אין בכך כלום כמ"ש הרמב"ם ז"ל אף אתה אמור לו שאמת הוא דבדיעבד כשר כל עוד שלא הפסיד צורת האות אבל אם הפסיד צורת האות כנ"ד בודאי שמעכב ע"ש נמצא דדעת הרב דדוקא שינוי בגוף האות מעכב וכל עוד שלא הפסיד צורת האות כשר ובכל גוונא משמע. ולפיכך הנה נכון דרכינו אשר גבלו קדמונינו לקדושים אשר בארץ המה לפסול בדיבוק אות באות כמ"ש הכנ"הג ולא כתב עבור דיבוק תגין וכאשר אנחנו כולנו בנערינו ובזקנינו כך מנהגינו שלא לפוסלו ולהורידו כנז' ונמצא דדברי מרן הכנ"הג עם מנהגינו שוין דלא העיר כ"א בדיבוק אות באות ולא בתגין וגם אנחנו הכי נהגינן שלא להוריד הס"ת ע"כ ויבא זה ויעיד ע"ז וזע"ז. תו חזיתי בתשו' הרב דב"ש סי' שס"ו דנשאל על דיבוק אות באות אי מוציאין אחר או"ל והשיב דהמנהג הפשוט להוציא ס"ת אחר על כל א' מעשרים הפיסולין הנמנין בס' הרמב"ם ז"ל שבזה אנו נותנין כבוד לתורה להראות העמים והשרים את יפיה ע"ש ועיין בתשו' הרב הנז"ל דסי' רכ"ב והרי דבריו מחזיקים טעמא דכתיבנא אנן בעניותין ודוק. וכיוצא בדבר תמצא בתשב"ץ ח"ג סי' קנ"ה דכתב דכיון דלא מנה הרמב"ם בכלל הפיסולין וכו' ע"ש בתשו' אחרת ועיין מוהרי"קו שורש ק"ל דבכלל הסיבות דאין לפוסלו שם בנדונו חדא מינייהו הוא מדלא חשיב הרמב"ם בהדי ך' דברים הפוסלין ע"ש ועיין למו"הר פת"הד ח"ב בקו"א לח"א סי' ל"ב ד"ג ע"ג דכתב על כתיבת האזכרות שלא כסדרן דמדלא מנה הרמב"ם זה בכלל דברים הפוסלין ש"מ דאינו נפסל ע"ש וא"כ נתפרש יפה מה בין פיסול אותיות לתגין ועולה כהוגן מנהגא דידן. וראיתי להרב השומ"א סי' טו"ב דאסמכיה למנהגא דידן דמחמרינן בדיבוק כל דהוא אמימרת רב יהודה א"ר דמנחות דכ"ט כל אות שאין מקיף גויל בד' רוחותיה פסולה ע"ש ולהאי טעמא נמי את"ש דלא מחמירינן בתגין כדמחמירינן באותיות כיון דלתגין אין שורש בש"ס לדבר זה דאין גויל מקיף וכו' כמו באותיות ומסתבר טעמא. ומאחר שנתבאר היטב על דיבוקם של תגין דלא קפדינן לפו"ד עלייהו לפסול הס"ת גם בהפרדם מעל האות הדין כן כדכתבנו לעיל דדין אחד להם: