שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
יורה דעה · סימן לב
וזאת תשובת הרב כמוהרר"א עזריאל נר"ו שהשיב על דברי הפסק הנ"ל ואתיא תוך תוך תשובתי להציל את עצמי מתלונותיו והיו לאות'ות על כל קוץ וקוץ תשובתו בצדו להקל מעל הקורא. וז"ל הטהור.
אע"ן ואומר אחרי שעמדתי על כל דברי הרב הפוסק אליהו בהי'ר נר"ו ועיינתי בכל דברי רבני האחרונים שציין אגלה דעתי בקצרה. הנה כתב שדין זה תלוי בה' סעיפים. הא' אי מע"ל בעי התראה הב' אי מהני תשובה. הג' אי בעינן עדים שעשה תשובה. הד' מה דינו של מע"ל לענין אמירת קדיש עליו. החמישי אי שיכור המע"ל הוי דינו ככל חומרי המע"ל או שמא אנוס הוא. על הסעיף הראשון אי בעי התראה הביא לנו מעלת הרב הפוסק יצ"ו דברי מהרי"ו הביאם הרב בד"מ סי' שמ"ה שכ' דבעי התראה ותמה על מור"ם בהגה שלא כ' דבעי התראה וה"ד הר' אחרון זמנינו כמהרח"ף ז"ל בס' צפיחית בדבש סי' ס"ז שהאריך בזה והעלה דבעי התראה והרב הפוסק ה"ט נמשך אחריו. וכשאני לעצמי לא כן דעתי הקצרה ואחרי המחי"ר מכבוד הר' צפ"ב דבריו עם כל מה שהאריך איני מוצא בהם טעם. ואני אומר אפילו מהרי"ו ז"ל שכת' דבעי התראה לא אמר על מע"ל השנוי במס' שמחות ופסק מרן בסי' שמ"ה ס"ב וז"ל איזהו מע"ל כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד ע"ל אבל אם ראוהו חנוק וכו' והשתא לפי דעתי לא אמר מהרי"ו דבעי התראה אלא בגנב שמחמת הגנבה נתחייב מיתה וזה דומה ממש להרוגי ב"ד דבעו התראה שיאמרו לו שע"י מעשה זה יתחייב מיתה והוא יפקיר עצמו ויאמר אעפ"כ הוי דינו כדין מע"ל שאין מתעסקין ואין מתאבלים עליו וכל הדברים הנאמרים בסי' הנז'. וה"ט משום דשמא אומר מותר או אפי' יודע שאסור אפשר שסבור להמלט ועדיין לא הפקיר גופו למיתה משו"ה בעינן שיתרו בו למיתה והוא יאמר אעפ"כ שאז נתברר שהפקיר עצמו למיתה. ונדון מהרי"ו בגנב מיירי וכן העתיקו מור"ם בהגהה. ויפה כת' דבעי התראה וביאר דבריו דשמא סבור היה לברוח ולא יתפס ביד השופטים והטעם מפני שהמעשה של העבירה עצמו אינו ממית אלא שיסתבב לו מזה המיתה. משא"כ באומר הרי הוא עולה ונפל ומת או תוחב סייף בלבו או שותה ס"המ כעין נ"ד ונדון הרב צפ"ב ז"ל דלא איתי אינש על יבשתא דלא ידע שאלו המעשים הם ממיתים בודאי בזה לא יאמר מהרי"ו דצריך התראה דלא גרע מחבר דלא בעי התראה משום דמותרה ועומד הוא כן בדברים הידועים לכל העולם שממיתים כלם מותרים ועומדים הם וזהו שסתם הבריתא במס' שמחות והרי"ף והרא"ש וכל הפוס' וגם הש"ע ולא הזכירו התראה כי אין לה מקום. ובזה החילוק הפשוט וברור אין מקום לכל מה שהאריך הרב צפ"ב ז"ל שם כי בנפול היסוד יפול הבנין ונמצא צדקו דברי הרב מטה יאודה והרב הגדול בחיים שאל ח"א סי' מ"ו והר' ח"ש בתשובת מירא דכיא סימן ט"ו שכתבו שאין מתאבלין עליו ככל דין מע"ל ואין מקום למה שתמה עליהם שם וכן ראוי לענ"ד להורות כוותייהו וכטעמייהו וכפשט דברי כל הפוסקים ומרן בש"ע ואין לזוז מדבריהם:
(א' דבר אליהו המחבר ס"ט חילוק זה איני מכיר ולא ניתן ליאמר בדעת מהרי"ו ז"ל כי הן אמת שנדונו נראה שהיה בגנב. מ"מ מלתא פסיקתא קאמר דלא הוי מע"ל אלא בקבל התראה ואמר ע"מ כן אני עושה. ומה שנסתייע הרב המשיב נר"ו ממ"ש מהרי"ו וביאר דבריו דשמא סבור היה לברוח ולהנצל וכו'. אתו הס"ר שהרב ז"ל לא כתב כן לבאר דבריו דהטעם שצריך התראה הוא מפני שהיה סבור לברוח. אלא הרואה יראה דחדא ועוד קאמר. חדא דלא הוי מע"ל כל שלא קבל התראה. ועוד שזה סבור היה לברוח ולא יתפס. ואם איתא לדברי הרב המשיב אהרן קדוש ה' נר"ו כך הי"ל להרי"ו ז"ל לומר דלא הוי מע"ל אלא בקבל התראה וזה סבור היה לברוח. ואז אפשר שהיה מקום לחילוקו הנז'. ואעיקרא איני מבין מה שהחליט לומר דבעולה לגג או אוכל ס"המ דלא איתי איניש על יבשתא דלא ידע שמעשים אלה ממיתים בודאי ובזה לא יאמר מהרי"ו דצריך התראה דלא גרע מחבר וכו' כי אף אם נודה לו בעולה לגג או לראש האילן כשהוא מקום גבוה הראוי להמית בודאי (עיין בפ' נגמר הדין דמ"ה ע"א). מ"מ באוכל ס"המ לא ברירא מלתא שימות בודאי. כי כמה בנ"א שתו ס"המ וע"י רופאים מובהקים ורפואות בדוקות עשו והצליחו להצילם מרדת שחת. וא"כ שפיר יש לומר שעשה כן כדי להפחיד לקרוביו וכיוצא בהם למלאות בקשתו בחושבו שאם יחישו לו עזרה ינצל. ועוד שכדי שימית בודאי הסם ההוא צריך מדה ומשקל. ומי מדד בשעולו המדה שיש בכחה להמית בודאי אם לא הרופאים הבקיאים. ובכן שפיר י"ל שזה לא כיון לקחת שיעור הממית. אלא שעשה כן לאיזה טעם מנגעי בני אדם ובלא דעת איבד את עצמו. ולכן צריך התראה כדי לברר אם כוונתו להמית עצמו בודאי או לא. וזה ברור:
בר מן דין לא ידעתי מאי איכפ"ל בין דברים הידועי' בודאי שממיתים להיכא שסבור להמלט וכיוצא לענין ההתראה. כי הדבר ידוע שאין עיקר ההתראה להודיעו שאם יעשה כן ימות. אלא להודיע לו שדבר זה שהוא עושה הוא אסור ואם יעשה כן יתחייב מיתה או מלקות או עונש אחר כמו שביאר רבינו הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' סנהדרין הל' ב' ופירש ג"כ שעיקר ההתראה הוא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה והוא סבור שמותר כמו שפירש"י בפ"ק דסנהדרין ד"ח גבי פלוגתייהו דרבנן ור"מ ה"ד מרן ז"ל בכ"מ שם. וא"כ גם הכא גבי מע"ל ההתראה הוא להודיעו גודל האיסור ושאם יעשה כן שיעשו לו כל דין מע"ל והוא ישיב אעפ"כ וכמ"ש הרב צפיחית בדבש ז"ל שם בדקס"ח ע"א. ולפי"ז אף אם ידע בודאי שהוא שותה ס"המ שיעור הממית בודאי ואין תרופה למכתו. מ"מ אימור שסובר שאין זה אסור. ובפרט אם הקיפוהו צרות רעות ורבות מנגעי בנ"א. כי בודאי אין אדם בעולם שיאבד חייו הנעימים מבלי שום סיבה. ואולי אף שידע שיש איסור לאבד ע"ל הוא חושב ואומר שאם יש לו איזה סיבה שמותר. ע"כ צריך התראה או שיהיה מותרה מפי עצמו. כאשר האריך הרחיב הרב ז"ל בטוב טעם ודעת. ואם רבני האחרונים ז"ל לא ביארו זה מפני שלא ראו תשובת מהרי"ו ומי שראה אותה לא סתר דבריו. ובא חכם הרב צ"ב ועשה לס' זאת סמוכות מן התורה ודאי דלא שבקינן פשיטותיה מבלי ראיה מספקת:)
ומלבד שהחי' הנז' הוא פשוט ומוכרע מעצמו וכל מודה על האמת יודה בו. בכל זאת לא אחדל מלהביא ראיה לזה מדברי הרא"ש בפ' ואלו מגלחין בסי' קמ"ה שכ' וז"ל וכן מצאנו בגדול שמע"ל מפני שמפקירין אותו כגון שאול מלך ישראל וכו' מותר לו. וכן איתא בב"ר ואך את דמכם וגו' יכול כשאול ת"ל אך לפיכך לא היה בכלל מע"ל ונענשו עליו בשביל שלא הספידוהו כדאיתא ביבמות ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים עכ"ד וכן בש"ע שם ס"ג והנה ברור כוונת הרא"ש שאחר שהביא דברי הב"ר המבוארים דשאול ל"מ מע"ל הוסיף עוד להוכיח מסוגיא דיבמות. כוונתו גלויה לפי שאין למדין הלכה מן המדרשים ואיך אנן ניקום ונגמור דהנרדף אין לו דין מע"ל מה שלא התבאר בתלמוד על כן הוסיף להוכיח שגם הש"ס סובר כן ממה שנענשו על שלא הספידוהו כהלכה. והשתא אי איתא דמע"ל צריך התראה מה ראיה מייתי הרא"ש מההיא דיבמות דנענשו על שלא הספידוהו אימא דה"ט שהי"ל להספידו הוא מפאת שלא התרו בו כי לא היה שם עם שאול כ"א נערו ושניהם נפלו על חרבם ומתו כמבואר בכתוב וע"כ היו חייבים להספידו שאין לו דין מע"ל ועל שלא הספידוהו נענשו. ולעולם אימא לך דנרדף נמי אי התרו בו הוי מע"ל ומהמדרש אין ללמוד הלכה. אלא ודאי מוכרח דבמע"ל אין צורך שום התראה כדבר האמור. והנה מהרי"ו נסתייע מדברי הרא"ש ודברי הרא"ש הויין תיובתיה. אבל קושטא דמלתא גם מהרי"ו לא חשב כזאת אלא גבי גנב ומטעם האמור וזה ברור
(ב'
תמיהני על שלמות חכמתו של הרב המשיב נר"ו איך הפריז על המדה לומר שמדברי הרא"ש כאן מובן דל"ב התראה והוי תיובתיה דמהרי"ו. ולפי מ"ש אני בפסק הקודם שמדברי הרא"ש שם מובן דגם מע"ל צריך התראה. ולפי"ז הוו תרתי דסתרן. הן אמת כי מודה אני שהראיה שהבאתי מדברי הרא"ש בפ' ואלו מגלחין אינו כ"כ מכרעת ויד הדוחה נטויה לדחות. ואם ראייתו זאת היתה אימתני ותקיפא היינו מיישבים דברי הרא"ש שם כי היכי דלא לסתור אהדדי. אבל בקושטא לא חזינא אפי' דמות ראיה. דמלבד שי"ל דאי שאול הע"ה הי"ל דין מע"ל לא היה צריך התראה. דשאול בחיר ה' ודאי שלא היה צריך התראה להודיעו שאסור לאבד עצמו כי ודאי ידע לה וכגו"ד א"צ התראה (עיין בכ"מ ולח"מ בפי"ב מהלכות סנהדרין ויש לעמוד בזה ואין כאן מקומו) ולהודיעו שהסיף ממית ולא יחיה אחרי נופלו הוא אך למותר כי מי לא ידע בכל אלה ובפרט שהוא עושה כן כדי למות בודאי ולא יתעללו בו הפלשתים. ואפי' לכי יהיבנא ליה כל דיליה איני מבין מה ראיה היא זאת. כי אם הי"ל דין מע"ל גמור אלא שלא התרו בו. איך יעלה על הדעת שיהיו נענשים בדיני שמים על שלא הספידוהו כהלכה ודיו שלא יהיו נענשים על המעט שהספידוהו ונתעסקו בו הרבים הפך הראוי לעשות למע"ל. אבל שיהיו נענשים על שלא הספידוהו כהלכה זה לא אמרו אד מעולם. דהא עכ"פ מע"ל הוה אלא שמחוסר התראה ובלי ספק איסורא עבר ח"ו. ואולי זה היה דעתם של ישראל שלא הספידוהו כהלכה כי חשבו שהיה מע"ל. ועכ"פ הספידוהו ונתעסקו בו מפני שלא היה בו התראה. ויען האמת לא כן היה כי שאול הע"ה האיבוד היה מותר לו כדאיתא בב"ר. ע"כ נענשו על שלא הספידוהו כראוי וכהלכה. ובכן שפיר מייתי ראיה הרא"ש (וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם) ממה שנענשו שמוכרח שלא היה לו דין מע"ל כלל. ועוד ק"ל על הרב הפוסק נר"ו דפשיט ותני שאין למדים הלכה מהמדרשים כאלו הוא דבר מוסכם ורבו בזה החילוקים והסברות. ומה גם בנ"ד שאין דברי הב"ר סותרים דברי הש"ס ואדרבא כך דייקי דברי הש"ס דקאמר מ"ע לדעת וגדול שלא לדעת כקטן דמי. ועיין להרשב"א ז"ל באלפיו סימן פ"ה ובס' עין זוכר מע' א' ובקונט' הזכרונות שבסו"ס ישראל אות א'. ועיין להרב החסיד שארינו ז"ל בס' גנזי חיים אות א' סג"ן שלא הניח פינה וזוית בזה ואכמ"ל:)
ונבא אל הסעיף הב' והג' אי מהני תשובה ואי בעי עדות. ע"ז הביא לנו הרב הפוסק יצ"ו שהר' מירא דכיא שם מסתפק בזה וכתב שלא מצא הדבר ברור אך הרב צפ"ב שם האריך בזה והוכיח דל"מ תשובה. והר"הג כמהרח"ף ז"ל בס' הנד"מ חיים ביד סימן ק"י עשה כמו פשרה בזה עכת"ד. וכשאני לעצמי נראין דברי הרב צפ"ב בזה דודאי תשובה לא מהני בזה וכ"כ הרב מטה יאודה בסי' ש"מ והרב פחד יצחק מע' מ' אות מאבד. וס' חיים ביד אינו מצוי אצלי לראות מה דיבר בקדשו:
(ג' גם בזה אני תמיה עליו שלא דקדק בתשובת הרב צפ"ב שם בדקע"ב ע"ב וג' שהעלה שדוקא דהתרו ביה ל"מ תשובה אבל אי לא התרו ביה אזיל ומודה שתשוב' מהניא ליה ומתאבלין עליו וכמעשה רב אשר עשה הרב הגדול בעל שרשי הים ז"ל ה"ד הרב בעל פני מבין ז"ל בדמ"ג והסכים לדעתו וכ"כ הרב באר המים ז"ל בחיו"ד סי' ד"ן ה"ד מרן החבי"ף ז"ל בס' חיים ביד סי' ק"י וגם הוא ז"ל הסכים לזה וצירף לזה סברת הצפ"ב וכן הסכים הרב המפורסם שארינו ז"ל בס' כרך של רומי סי' י"ד בראיות מספיקות ולזה נוטה עדות הרב ר"ד אלקאים שראה בימים קדמונים לרבני מאראכ"יש ז"ל באחד דנקיט טינא בלביה ואכל ס"המ ומת ועוד כמה בנ"א שאכלו ס"מ ועמדו עליהם בשורה ודרשו עליהם ונתאבלו קרוביו וינחמו אותם הרבנים משום יקרא דחיי ודשכבי את"ד הו"ד בס' הפש"ר סי' יו"ד ואחר כל הכבוד הזה מכל הני רבוותא אשר מאריות גברו דעבדו עובדא בפרסום רב ודאי דכוותייהו נקטינן:)
אכן מה שהעתיק דבריו הרב הפוסק יצ"ו שכתב דעושים לו לימודים וקדיש והבראה וכ' הרב הפוסק יצ"ו שזו הכרעה אמיתית שאפילו לכל מע"ל עושים זה כמו שאבאר. הנה זה תלוי בס' הד' דאמירת קדיש ושם בסעיף הנז' הביא הרב הפוסק יצ"ו דברי הגאון המפורסם כמהרמ"ח ז"ל בס' חתם סופר חיו"ד סי' שכ"ו דנשאל על אמירת קדיש וכתב שלא מצא דבר זה מפורש אך מדברי רש"י בסנהדרין דמ"ד ע"כ שכ' דלא ניח"ל להקב"ה דתהוי ליה כפרה נראה דאין לומר קדיש לכפרת נפשו ושוב כתב וז"ל והנה הרמב"ם כתב אין קורעין עליו וכתב הרמב"ן בס' תו"הא ה"ד הרב"י דא"כ אתה דן אותו כאינו עושה מעשה עמו א"כ אמאי מברכים ברכת אבלים ועומדים בשורה לכן פסק דהקרובים קורעין והנה לא גילה לן הרמב"ם אם אינו נידון כאינו עושה מ"ע מפני מה אין מתעסקין עמו לקבורה ותכריכין וזה זמן ראיתי בס' אחד דבר הגון כי ודאי אין אדם מקוה שלא ימות וכשיפגעהו המקרה ההוא חובה ומצוה לגמול חסד עם הרש להלבישו ולקוברו אבל לאו כל כמיניה להטיל עצמו על החיים שבמקום הזה ובזמן הזה ועדיין לא הגיע זמנו וכו' והרי הוא עתה כעשיר המטיל עצמו על הצבור ואין מחוייבים להתעסק עמו ונכון הוא להרמב"ן וכו' ואחר הצעה זאת אומר מה שהורגלו דאין אומרים קדיש אחר המע"ל לא ידעתי טעם לדבר וכי מפני שלא עשה מעשה עמו לא נצילהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ומי לנו אינו עושה מעשה עמו כאבשלום ואביו ע"ה אמר ז"פ בני להעלותו מז' מדורי גיהנם ואלישע אחר לא עשה מ"ע ור"מ העלה עשן מקברו. וא"כ לפי טעם הרמב"ן היה ראוי לומר עליו קדיש. אך נ"ל שנשתרבב המנהג לט' הב' כי לא יניחוהו שאר האבלים וכו' לפי"ז אם מקבל יו"ד בתוך ביתו באופן שאין הפסד לאבלים אחרים יכול לומר קדיש עכ"ד והרב הפוסק יצ"ו סמך סמיכה בכל כחו על דברי הרב ז"ל אלו:
וכשאני לעצמי איני רואה לסמוך על דברי הגאון הנ"ל ז"ל בזה. חדא דהוא לא כתב כן לדעת הרמב"ן דסובר דמתאבלים עליו וכבר כ' הרב"י דבהדיא כתב הרמב"ם שאין מתאבלים עליו וכ"פ בש"ע שם ס"א המע"ל אין מתעסקים עמו ואין מתאבלים עליו וכו' וגם הגאון רמ"א דעתו לפסוק כהרמב"ם מדלא הביא ס' הרמב"ן בהגהה לפחות בשם י"א כדרכו וכן בדין דכיון שהדבר שנוי במחלוקת מלבד דהלכה כדברי המיקל באבל עוד דאתי לידי ביטול ת"ת ותפילין כמ"ש הרב מר"ד שם. וא"כ לדעת הרמב"ם דכוותיה נקטינן ודאי המע"ל אין עושה מ"ע הוא ואין ראוי לומר עליו קדיש. ומכ"ש לאתריה דהרב הפוסק יצ"ו שקבלו הוראות מרן איך ניקום ונסמוך על טעמו של הגאון בדעת הרמב"ן ולא קי"ל כוותיה:
(ד' אחרי המחי"ר לא צדק בזה. ומה שהאריך להוכיח דאנן קי"ל כהרמב"ם שאין מתאבלים עליו. הכל ללא צורך כי מי לא ידע בכל אלה וגם הגאון חת"ס ז"ל הסכים דמי ירים ראש נגד הסכמת הרב"י ז"ל. ומ"ש הרב ז"ל שראוי לומר עליו קדיש הוא דוקא לדעת הרמב"ם ז"ל וכן כתוב בפירוש שם בספר חתם סופר דלפי טעם הרמב"ם ראוי לומר קדיש וכן כתוב ג"כ בחא"הע סי' ס"ט. ולא כמו שהעתיק הרב המשיב נר"ו לטעם הרמב"ן דליתא ולמטוניה שכוונת הרב חת"ס הוא על הרמב"ן הי"ל לפרש מה הוא טעמו של הרמב"ן שיחייב לומר קדיש ובשלמא לטעם השני שכתב משום הפסד האבלים יש מקום לומר שהוא לדעת הרמב"ן ז"ל. אבל מה שפוסק שראוי לומר עליו קדיש לא אתי אלא לטעמו של הרמב"ם ז"ל לפי מה שביאר קודם לזה דהרמב"ם שסובר שאין מתאבלים עליו הוא כדי שיהיה זה הבזיון של העדר האבלות לכפר' והרמב"ן סובר שאין מבזין אותו כדי שלא יתכפר. וע"ז כתב הרב דלפי טעם הרמב"ם ז"ל שאין מתאבלים כדי שיתכפר ג"כ ראוי היה לומר עליו קדיש כדי שנעלהו מבאר שחת. אלא שנשתרבב מפני הפסד האבלים כיון שעדיין לא הגיע זמנו למות ובמקום שאין טעם זה ראוי לומר קדיש לטעם הר"מ במז"ל דקי"ל כוותיה:)
ותו דאעיקרא דברי הרב חת"ס ז"ל תמוהים בעיני וכמה קלישי וחלישי דבריו אלו תחי' במה שתמה על המנהג שלא לומר קדיש. תימה על תמיהתו דאחר דמרן ומור"ם אשר ע"פ מתנהגים רוב העולם פסקו דאין מתאבלים כהרמב"ם א"כ הרי הוא אינו עושה מ"ע והוא עצמו הביא דברי רש"י בסנהדרין בריש דבריו דלא ניחא לן דתהוי ליה כפרה. ודברי רש"י הם ש"ס ארוך במכות ד"א ע"ב ודין הוא הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תהוי ליה כפרה ונמצא מנהג העולם ע"פ הדין מיוסד. ובזה נסתר מה שהכריח הגאון מאבשלום ואלישע אחר דהנהו היו עוברין לתיאבון ובמיתין לא איבדו עצמם לדעת ולא הוו כעין הרוגי ב"ד שמתירין שיחייבוהו מיתה ואומר אעפ"כ וכמש"ל. ומומר להכעיס אין מתאבלים עליהם ודאי אבל אבשלום לא היה אלא לתיאבון וכ"כ בהדיא הרא"ש פרק אלו מגלחין סימן ק"ה וז"ל אבל אבשלום לא היה אלא לתיאבון וכו' חייב לקרוע דכתיב והנה המלך בוכה ואע"פ שעשה כמה עבירות וכו' לא עשה להכעיס וכו' עי"ש ובלי ספק נעלמו מעיני הגאון ז"ל דברי הרא"ש אלו. ובלי ספק הטעם דהגאון שמצא במגילת ספר לא יספיק כ"א לדעת הרמב"ן ולא לדעת הרמב"ם שהרי לדעתו אין הקרובים מתאבלים בין מת בעירו בין מת במקום אחר. ועוד להרמב"ם אין צורך טעם כי די הטעם הגדול שאינו עושה מ"ע גם מהריק"ש נתן טעם כדי שכל העם ישמעו וייראו ולא יעשו כמעשהו עי"ש:
(ה' כל לגבי דידי אדרבה איני מוצא בדברי מני"ר הרב המשיב נר"ו טענה מספקת לדחות דברי הרב חת"ס ז"ל. כי הנה מה שתמה ר"ומ נר"ו מפסק מרן ורמ"א שפסקו שאין מתאבלים. לא ידעתי מה סמך הוא זה כי אין מתאבלים כתבו אבל אין מתפללים לא אמרו. וכן כתב בפירוש הרב באר המים ז"ל בחיו"ד סימן ד"ן דאין מתאבלים על מע"ל שמענו אבל אין מתפללים לא שמענו ומי לנו גדול מדוד מלך ישראל וכו' ומ"ש אין מתעסקים וכו' לא מפני שיצא מכלל ישראל ולא מפני שאין לו חלק לעו"הב חלילה לומר כן אלא כלומר שיש עונש ע"ז בעו"הב וכו' ומ"ש מהריק"ש דמע"ל אין אומרים עליו קדיש ה"ד קדיש לחדתא עלמא וכו' עיש"ב וכן נקט בפשוט הרב מו"הד ז"ל בס' חיים בי'ד סי' ק"י והרב המופלא ז"ל בס"ה פתח הדביר ח"ג לסי' רפ"ד לענין הפטרה ובהשמטות דשכ"ד ובפרט למ"ש הר' חת"ס כי מניעת האבלות הוא לכפרה א"כ היא הנותנת שמתפללים עליו וכמש"ל באות ד'. והגם שהרמב"ן כתב שהרמב"ם דן אותו כאינו עושה מ"ע. מ"מ קאמר הרב וכי מפני שלא עשה מ"ע לא נצילהו וכו' כי הדבר פשוט שכל שלא נתברר לנו שעשה להכעיס ודאי יש לו חלק לעו"הב (וכמ"ש הרב באר המים שם ובתשו' בשמים ראש סי' שמ"ה ובס' יד המלך ריש הלכות אבל) ובכן שפיר מייתי ראיה מאבשלום ואלישע אחר דבודאי לא היו עושים מ"ע בחייהם ובמותם התפללו עליהם. ועפ"ז לא ידענא מאי קאמר הרב נר"ו שנעלם ממנו דברי הרא"ש ז"ל (וכן תמה עליו הרב שארי ז"ל בס' כש"ר סי' י"ד). והרי הרב לא כתב שאבשלום ואלישע הוו עבדי להכעיס כי היכי דנקשה עליה. ומ"ש דלא הוו עברי מ"ע זה לא יכחישנו הרא"ש ז"ל. וכיון דהמע"ל שלא נתברר שהיה להכעיס אין אנו דנים אותו אלא כאינו עושה מ"ע ולא כמומר להכעיס א"כ שפיר מייתי ראיה שראוי להתפלל עליהם. וראייתו מאלישע אחר שהיה יודע את רבו ומכוין למרוד בו. היא ראיה אלימתא שאין עליה תשובה:
ומה שהביא הרב המורה יצ"ו ממ"ש בריש מכות וכתב שהן הן דברי רש"י בסנהדרין שהביא החת"ס. הן אמת דהיא גופא קשה על החת"ס שהביא דברי רש"י בסנהדרין בריש דבריו ואפי"ה פסק שראוי לומר עליו קדיש. אלא דאחר ההתבוננות נראה פשוט שיש לחלק טובא. דהתם קוב"ה קאמר לא יספדו ולא יקברו כי הוא יודע תעלומות בנ"א וסתרי בני איש וגלוי וידוע לפניו ית' שאפי' לפתח קברם אינם חוזרים וע"כ לא ניח"ל דתהוי להו כפרה. משא"כ במע"ל מי עלה שמים וירד ויגיד לנו דהקב"ה לא ניח"ל בכפרתם. ומי יודע אם אותו המע"ל איבד עצמו לאיזה סיבה הגלויה לפניו יתברך. ואולי כי בד"ש פטור ומותר הוא כשאול מלך ישראל ע"ה כי מי שקל בפלס משפטי ה'. ועכ"פ אנן עבדינן ליה כל השנוי במשנה מט' וכל העם ישמעו וייראו כמ"ש מהריק"ש או טעם אחר. אבל איך נמנע ממנו אמירת קדיש ותפלה וה' לא צוה. וכן נמי ההיא דמס' מכות בהורג במזיד דקבעי תלמודא למימר דלא ליגלי כי היכי דלא תהוי ליה כפרה. היינו דאנן לה עבדינן ליה מלתא שיתכפר והוא עדיין בחיים. כי אם הוא חפץ בכפרה יעשה הוא בעצמו התשובה הראויה בעוד לאל ידו לעשות. אבל אחר מותו מי זה אמר ותהי שלא נבקש עליו רחמים. ואלהינו מרחם אם כשר בעיניו לקבל תפלת החיים לכפר על נפש המת וריחם ברוב חסדיו הנה מ"ט. ואם לפניו גלוי שאין ראוי זה לכפרה גם כי יזעק וישוע שתם תפלתו ומי יאמר לו מה תעשה. זה נ"ל ברור:
גם דברי הגאון חת"ס ז"ל אשר לעיל מזה שם שעשה סניגרון לדברי הרמב"ן ואח"ז כתב והנה להלכה ולמעשה מי ירים ראש נגד הוראת הרב"י בש"ע שסתם כהרמב"ם ובשגם הלכה כדברי המקל באבל. מ"מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולקלון שא' מהם קלקל מעשיו ואם יתיר להם המורה להתאבל יאמרו הבריות שנתברר שלא הי"ל דין מע"ל. אזי יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל בל אפי' אם באמת הי"ל כל דין מע"ל. וראיה מסנהדרין דמ"ז נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ואי יקרא דחיי הוא מ"ט ומשני משום דתהוי ליה כפרה ופריך ומשום יקרא דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל ומשני ישראל גופייהו ניח"ל דמחלי יקרא לגביה עי"ש. הא קמן דאי לאו משום יקרא דידיה לא היה ראוי למשבק יקרא דחיי משום רשעותו של אחז. והכא דלית ליה כפרה על ידי מניעת האבל כמש"ל משום שהוא רשע מת ברשעו ועודנו כרוך על עקב בשתו למה ימחלו בני משפחתו את כבודם. ועוד דעיקר כהרמב"ן וכו' ואע"ג דהלכה כדברי המיקל וכו' מ"מ לענין פגם משפחה אין הלכה כדברי המקל בכבוד בני אי"ו ועיין ש"ות מהר"ם מפאדווה פ' רמ"א בא"ח סי' קל"ט ס"ג עכ"ד:
ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפי קדוש ואיך החליט להקל בדין ערוך ומפורש בברייתא דמס' שמחות ומוסכם מכל הפוסקים בחילוקים דקים כאלו. וידוע הדבר הנז' במש' נתקבל לכל ישראל ומי יעצור כח להקל אפי' בסניף קטן ממנו. והחי' של כבוד משפחה אשר המציא אחר המח"ר מכ"תר דחוי מעיקרא ובלי ס' נקרא שקרא כלפי שמיא שנאמר שמתאבלין עליו כדי שיאמרו הבריות שאין לו דין מע"ל לבל יגיע מזה פגם אל המשפחה. והנה לא מצינו שכסתה תורה על ישמעאל ועשו לומר עליהם שהיו כשרים משום כבודם של אי"ו אבותינו הקדושים. ועוד זמרי וצלפחד ועכן יוכיחו. היאמן כי יסופר שמי שעבר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד והוא ממשפחה מיוחסת וגדולי ישראל או אפי' מלך ונשיא היו מחפים עליו. הלא מקרא מלא דבר הכתוב לא תהדר פני גדול ולא תחניפו את הארץ. וכך לי העובר עברה שיש בה מיתת ב"ד כהמע"ל שמתחייב בעונש שאין מתעסקין בו וכו' ואין מראין עליו שום אבלות כי זהו עונשו ואיך נקל בו משום כבוד משפחה אתמהה. ועוד מי זה ערב אל לבו להעריך את משפחת ישראל ולומר זו נכבדת וזו אינה נכבדת והלא כולם בני אי"ו הם וא"כ כל משפחה שיארע בה ח"ו מאורע כזה יאמרו שהוא בזיון להם ונמצא זה הדין מתבטל לגמרי וראייתו מההיא דסנהדרין אין בה אפי' ריח ראיה דאיברא משם מוכח דכבוד יש' עדיף מכפרת המלך. מ"מ אותה הכפרה על ידי אותו העונש לא נתבאר בתורה ולא ברירא לן שעל ידי אותו הבזיון יהיה לו בודאי אותה הכפרה. אלא שחזקיהו חשב אולי עי"ז בסיוע כפרת המיתה והקבורה יהיה לו איזה כפרה. ומש"ה הוצרך להסכים בזה רצונם של ישראל שימחלו על כבודם. אבל המע"ל כי מן הדין הגמור צריך לעשות בו כל ההרחקות הנז"ל אין לנו להחניף משום כבודו ש"מ. ועוד מלך שאני כי בזיונו וכבודו נוגע לכלל ישראל. משא"כ במשפחה או שבט שאין כבודו לכל ישראל. וההיא דמהרמ"מ שפסקו רמ"א סי' קל"ט שהביא התם אינו אלא מנהגא בעלמא כמבואר בד"מ שם. באופן שאיני רואה לסמוך על דברי חת"ס אלו. כ"ש שהוא ביאר שהעיקר כהרמב"ן. ואנו אין לנו אלא דברי בן עמרם פסק הרמב"ם ומרן בש"ע. ואל יעלה בדעתך לסייע להרב חת"ס מההיא דפ' מי שמתו דמשום כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת ודרבנן אף בקו"ע ולדעת קצת רבוותא אף דאורייתא דוחה עיין למו"הר ז"א בחיו"ד סי' י"ז דליתא חדא דכבוד הבריות אמרו שהוא דבר השוה לכל הבריות לא כבוד משפחה. ואפי' בכבוד הבריות עיין להגאון בח"וי סי' צ"ה מה שמחלק בנושאים של הבזיון כי אין דומה הולך ערום בשוק שהוא ודאי בזיון להולך מבית לבית ועוד חילק בין אם גרם קצת ע"י מעשיו להיכא שבא לו באונס דמאי הו"ל למעבד. ובסוף התשובה כתב שלבו קוהא להתיר בכ"הב אף בדרבנן זולת אותם שנזכרו בתלמוד. סו"ד אין מכאן שום ראיה להרב ז"ל:
(ו' האף אמנם שהייתי יכול להציל את הר' חת"ס מתלונות הרב המשיג נר"ו ועיין להרב המפורסם ז"ל בס' כרך של רומי סי' י"ד דנ"ב ע"ב מ"ש בזה. ולא אטריח עצמי כעת כי לא נפק"מ מירי לנ"ד. כי גם אני בעניותי לא כתבתי לסמוך על החילוק המחודש הזה של כבוד משפחה במע"ל גמור. אלא היכא שיש בו סניפים אחרים להתיר כנ"ד כי גם זה ודאי סניף מהא הוי להקל וכמ"ש בפסק הראשון ע"ע):
סו"ד בכל הד' סניפים אשר עליהם נשען הרב הפוסק יצ"ו להקל בנ"ד אני איני רואה מקום להקל ויפה הורו המורים להחמיר עליו בכל החומרות ושלא לומר עליו קדיש וכן מבואר בדברי מהריק"ש ז"ל ע"ש. ועל מ"ש מהריק"ש שם שי"א שאם ירצו האבלים להתאבל רשאים כבר הושג מהרב מר"ד שם והדין עמו ואף מהריק"ש לא אמר אלא לאבלים. אבל להב"ד לא עלה על דעתו להורות הפך הדין ואפי' זה כתב בשם י"א לא כדעת מרן ומור"ם ז"ל וכל זה פשוט לע"ד:
(ז' פלא בעיני כמה רב גובריה לחלוק על גדולים וטובים אשר קטנם עבה ממתנינו. ולענין אמירת קדיש הוא נשען על מ"ש מהריק"ש ז"ל בהגהותיו. ושום אחד מגדולי הראשונים לא דבר בזה. ורבני האחרונים הסכימו שראוי לומר קדיש ושמהר"יקש זל לא אמר אלא על קדיש לחדתא עלמא וכמו שביארתי לעיל באות ה'. ובפרט כעין נ"ד שלא היה בו התראה וגם כי עשה תשובה והתודה. שבכגו"ד עביד עובדא הרב הגדול מהרי"ם בעל שרשי הים ז"ל וכן הסכים הרב פני מבין ז"ל והרב צפ"ב והרב בנו בעל פתח הדביר והגאון החסיד בס' חיים ביד והרב באר המים. והרב ר"ד אלקאים משם רבני המערב והרב בעל כרך של רומי והגאון בעל חתם סופר זכר כולם לברכה הרי אלין אריוותא כל בי עשרה זלה"ה שמסכימים בכעין נ"ד שראוי להתאבל עליו ולעשות לו ככל בני ישראל הכשרים ובפרט לפי מה שביארתי שהיה שכור ושיש להקל גם מטעם זה ונבאר עוד מזה להלן. ואחר כל הכבוד הזה לא ידעתי איך עצר כח הרב המשיב נר"ו כי יפה הורו. המורים. ואין ספק אצלי כי הוראה זאת בטעות היתה וכמש"ל):
פש גבן לבאר הסניף האחרון שהיה שכור וצריך לדעת אם השכור יש לו דין מע"ל. הנה גם ע"ז פקח עיניו ידידנו הרב הפוסק יצ"ו ואייתי בידיה סוגיא דעירובין דס"ה ע"א ברייתא מפורשת דהשכור אם לא הגיע לשכרותו של לוט מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו וכל המגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם ופסקו הטור בח"מ סי' רל"ה ומהריט"ץ בסי' רי"א הוסיף לומר דכל שזוכר אחרי כן מה שעושה בשכרותו ל"מ הגיע לשכרותו של לוט. והרב יצ"ו תמה על מהריט"ץ מסוגיא דהוריות ד"י שאמרו נקוד על וי"ו של בקומה לומר שבקומה ידע ולשם עברה נתכוון אלמא מכאן מוכח שלוט ידע ונזכר ביום מה שעשה בשכרותו בלילה עכ"ד יצ"ו ולדעתי דברי מהריט"ץ נכונים משום דהקשו בעלי התוס' על התורה דכיון שנקוד על הוי"ו ר"ל שבקומה ידע א"כ לשתוק קרא ולא לכתוב ובקומה כלל ואנא ידענא דבשכבה דוקא הוא דלא ידע אבל בקומה ידע ובכל מקום כשיש נקודה היינו שעוקר אותה התיבה ולא שעוקר המלה לגמרי. והרב מהרש"י ז"ל תירץ דודאי לא שנזכר לגמרי מהמעשה שעשה אלא שהיה מדמה לו דמיון רחוק ומסתפק כמו מי שזוכר בהקיץ מקצת מהחלום שחלם ומסתפק בו אם היה כך או כך משום הכי איצטריך ובקומה לומר שבאמת לא ידע ונזכר המעשה. ואלו לא היה נקוד על וי"ו היינו אומרים שאפי' בדרך רמז ודמיון לא נזכר לזה באה הנקודה על וי"ו לומר שבדרך רמז ודמיון נזכר קצת ומסתפק היה בדבר ועכ"פ הי"ל להזהר מיין בלילה השניה. ובזה סלקי שפיר דברי מהריט"ץ שכיון שנזכר ביום מכל הדברים שעשה בלילה כסדרן כמבואר שם בשאלה ודאי לא הגיע לשכרותו של לוט וזה ברור:
(ח' הרואה יראה שאני לא תמהתי על מהר"יטץ ז"ל מההיא דהוריות. אלא שבתחילה רציתי לבאר שהרב ז"ל שהמציא חידוש זה שלא כתבוהו הפוסקים ז"ל סמך על פשט המעשה של לוט ושוב דחיתי זה וכתבתי שאין ראיה משם ולא תיובתא וקצרתי שם במובן. ועדיין אני אומר שלא מפני שזכר מה שעשה בשכרותו יש להוכיח שלא הגיע לשכרותו של לוט. אלא העיקר כמ"ש הרמב"ם והטור ז"ל דכל שעשה מעשה אשר האדם לא יעשנו בהיותו בשלמות דעתו זה נקרא הגיע לשכרותו של לוט. כיון שהוא עושה ואינו יודע מה עושה. ועיין בתשו' מהרא"ם ז"ל ח"א סימן ע"א ובתשובות הב"ח הישנות סי' ס"ב ומהר"ם גאלאנטי ז"ל בסי' מ"ח והוכפלה בסי' ק"ז):
ומ"ש עוד הרב הפוסק יצ"ו שיש כדמות ראיה הפך מהריט"ץ מההיא דקם רבא ושחטיה לרבי זירא וכו' אנא לא חזינא לא דמות ולא מחזה מכמה טעמי. חדא דאפשר לומר דרבא לא נזכר שהוא שחטו אבל מסתפק היה בדבר שמא הוא שחטו או אחרים שחטוהו ועכ"פ בעא רחמי עליו להחיותו. ומאמר קם רבא שחטיה תלמודא קאמר ליה שבעלי התלמוד ידעו ברו"הק שהכי היה מעשה שרבא בעצמו שחטו. או אפש"ל שהיו שניהם יחידים בבית וסגרו הדלת מבפנים וכשקם רבא בבקר ומצאו נעול שזה מוכיח בדבר שרבא הרגו כיון שלא היה אחר עמהם בבית. ודומה לזה כתב הרב מטה יהודה במעשה שנכנס לבית וסגר מבפנים וביום היה הדלת סגור ושברו הדלת ונכנסו ומצאוהו תלוי וחנוק וכתב דיש לו דין מע"ל אע"פ שלא ראינו אותו שחנק את עצמו מ"מ הדבר מוכיח וניכר שכן היה עי"ש:
(ט' לא ידעתי איך באוקמתות על דרך האפשר דחה דמות ראייתי. כי הא ודאי שאם לא היה מקום לדחות היא היתה ראייה עצומה. ולא כתבתי שהיא כדמות ראיה אלא מפני שידעתי שיש לדחות שהיו שם בנ"א והם הזכירוהו. הגם שהוא רחוק לומר שהיו שם בנ"א והניחוהו לעשות כן. מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כי שערי דחיות וסתירות לא ננעלו. ע"כ כתבתי שהוא כדמות ראייה. ומני"ר שיח"לא החליט דלא חזא לא דמות ולא מחזה מבלי דחייה מספקת. כי מ"ש שרבא לא נזכר אלא שהיה מסתפק ועכ"פ בעי רחמי עליה ואחייה. נראה לע"ד שזה אי אפשר לאומרו. כי לדעתו אם לא היה מתברר לרבא שהוא בודאי השוחט ובשלו הצער הגדול להמית צדיק כר"ז. מפני הספק לא היה מסתכן בנפשו לבקש מהקב"ה לשנות סדרי הטבע ולהחיות המת. כי ידוע שענין גדול כזה לבקש מהקב"ה השתנות מעשה הטבע ובפרט תחיית המתים שהמפתח לא נמסרה ביד שליח הוא דבר מסוכן מאד ובנפשו דבר. וכאשר מצינו בש"ס על פחות מזה באותו שהוציא פירות מהתאנה כדי שיאכלו פועלי אביו ויגער בו אביו ויאמר לו אתה הטרחת את בוראך וכו'. וכן אמרו בש"ר הובא בספר מעיל צדקה סי' אלף רל"ד וז"ל ולע"א שכל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ואמו את מוצא בעת שנלקח אליהו מאלישע וזכה ליטול פ"ב הי"ל לילך אצל א"וא להחיותם כמו שהחיה בן אכסניא שלו וכן אליהו הי"ל להחיות אבותיו כמו בן הצרפית אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו ע"כ וכך הסברא נותנת כי אם היה הדבר כ"כ בנקל מבלי סכנה הוו עבדי טובא הכי:
ונ"ל ראיה לזה מש"ס דילן ממ"ש בפרק לא יחפור דכ"ב ברב אדא ב"א שהיו משתבחים הנהו רבנן זה אומר אנא ענישתיה וכו' וזה אומר אנא ענישתיה. ולכאורה קשה מה הוא השבח הזה. והא אמרינן בפרק השואל כל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב. והתוס' שם כתבו ליישב לזה שאדרבה כל אחר היה מתאונן על שנענש על ידו עי"ש. (ומ"ש הרשב"ץ בח"א סי' ל"ג וז"ל ותשמחהו דכונתו על הרי"בש ז"ל) כי נידוייו עשה רושם במתת בן האשה ע"כ אפשר שהיה קידוש ש"ש בדבר וראוי לשמוח על כבוד התורה וכבוד שמים כמ"ש בעניותי בהגהותי לס"ה ישרי לב חיו"ד אות ע' ס"ד ע"ש). ולפום ריהטא קשה על מה ועל מה היו מצטערים ומתאוננים אותם החכמים במתת ר"א ב"א. ולא היו יכולים להחיותו כאשר עשה ר"י לרב כהנא שהחיה אותו כדאיתא בב"ק דקי"ז. ואינהו דהוו רבים הא ודאי שזכותא דרבים עדיף טפי. ואולם ע"פ האמור הנה נכון דכיון שלא היה ברור מי היה המעניש וכל אחד היה מסתפק שמא הוא ענשו. לא היה שום אחד שהיה נותן נפשו עליו בספק שמא הוא ענשו. ועיין בתשו' הל"קט ח"א סי' ק"ס. ומ"ש עוד דשמא היו יחידים והשער סגרו והביא ראיה ממ"ש המטה יהודה וכו'. גם זה אינה דחייה שעכ"פ הי"ל לרבה לחוש שמא מתוך השכרות שחט את עצמו ר"ז וידו לא היתה במעל. ולפי זה ראייתו ממ"ש המט"י הויא ראייה לסתור כמובן. וכל זה לא היה כדאי להאריך בו כי גם אנכי לא הבאתי ראייה זאת בבירור לסתור דברי מהריט"ץ ז"ל כי לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה אחר שכבר הורה זק'ן. ועתה ראיתי שכתוב כן בתשובת מהר"י מבירונא ז"ל בסי' רס"ד ועיין בתשב"ץ ח"א סימן כ"ג. ובכל זאת נ"ל דבנ"ד יודו מהריט"ץ ודעמיה שאין ראיה ממה שזכר אחרי כן שלא הגיע לשכרותו של לוט. וכמו שביארתי בסי' הקודם. (ועיין בסי' שאח"ז):
עוד כתב הרב יצ"ו דיש לצדד דאפשר אם לא הגיע לשכרותו של לוט דאפשר דלא דיינינן ליה כדין מע"ל אלא כדין מ"ע שלא לדעת דמפורש שם במסכת שמחות דאין מונעין ממנו כל דבר ודומיא דקטן דאף על פי שיש לו דעת כיון שאינו דעת שלם מקרי שלא לדעת וכ' שכן מצא בס' מעשה אברהם חיו"ד סימן ס' שהעלה שאין לו דין מע"ל. אלא ששוב חזר בו ממה שראה בתשובת הב"ח סי' ס"ב ותמה עליו הרב הפוסק נר"ו שהמעיין בתשובת הב"ח ימצא שאין שום סברא בזה כמבואר בדבריו באורך. ואני אומר יפה השיב ה"ה יצ"ו במה שהשיג על הרב מעשה אברהם כי בודאי אין בתשובת הב"ח סתירה לזה כמו שיראה המעיין. אמנם בגוף הענין לא מצאתי מקום לחלק מה בין עונש המע"ל לעונש העובר עברה שחייב עליה מיתה וכי היכי דלענין מיתה כל שלא הגיע לשכרותו של לוט כאדם שלם בדעתו חשבינן ליה וממיתין אותו על העברה שעשה ולא כמסתפקים בו אם היה שלם בדעתו או לא. ואילו היה לנו ספק בזה בודאי לא הוה קטלינן ליה דוהצילו העדה אמר רחמנא. אלא ודאי כאדם שלם בדעתו חשוב הוא זה שלא הגיע לשכרותו של לוט. א"כ ה"ה מע"ל מתוך שכרותו כל שלא הגיע לשכרותו של לוט כאדם שלם בדעתו חשבינן ליה ויש לו כל דין מע"ל:
אמנם נלע"ד דיש לצדד בנ"ד בגוונא אחרינא דאיברא דמשזוכר מה שעשה בשכרותו נקרא לא הגיע לשכרותו של לוט. מיהו זהו דוקא כשפג יינו מעליו והרי הוא ככל הבריאים. אבל זה שאירע לו זה המאורע בתוך שכרותו. ועתה כשפג יינו מעליו הרי הס"המ נוקב ויורד לתוך מעיו רח"ל וקרוב הוא למיתה כמו שכן היה באמת שמת בו ביום אימור זה שהוא אומר שהוא בעצמו לקח הס"המ ושתה מרצונו אינו אמת ולא כך היה המעשה אלא אחרים השקוהו בע"כ. אבל הוא מחמת החולי מתדמה לו כך. מ"מ לא מצאתי להפוסקים האחרונים שאמרו כן בנדונות כיוצא בזה. ואיך שיהיה מה שנראה לע"ד פשר דבר הוא זה שישאלו את פי אנשים המכירים ורגילים בו בזמנים שהיה משתכר אם ברוב הפעמים היה מגיע לשכרותו ש"ל תלינן שגם בזה הפעם הגיע לשכרותו ש"ל ואין לו דין מע"ל כיון שכל אדם נידון אחר רובו ורובא דאורייתא. ועיין להרב פחד יצחק אות המ"ם מאבד בנ"ד קרוב לזה כתב כן. ואם ברוב הפעמים לא היה מגיע לשכרותו של לוט תלינן שגם עתה לא הגיע לשכרותו ש"ל ויש לו דין מע"ל ואז אפי' קדיש אין לומר עליו כפשט דברי הש"ע והפוסקים וכדברי מהריק"ש ודלא כהרב חת"ס ז"ל. זהו הנראה לע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר:
זעירא מאנשי ירושת"ו אני אהרן עזריאל ס"ט
(יו"ד מ"ש מעכ"ת שיל"א דכל שלא הגיע לשכרותו של לוט חשבינן ליה כשפויי בדעתו ואית ליה דין מע"ל דמאי שנא מהעובר עברה שחייב מיתה דכל שלא הגיע לשכרותו ש"ל ממיתין אותו וכו' כבר כתבתי שם שיש לחלק טובא דבשאר עברות לא בעינן שיהיה בדעתו צלולה משא"כ במ"ע דשנינו דוקא לדעת. וכל שלא לדעת אימא דפטור כקטן ושוטה. ומ"מ גם אנכי כתבתי שלענין מעשה צ"י ובירור. אבל כעין נ"ד שמעיקרא אין בירור שהוא שתה מעצמו הס"המ והוא אומר ששתה מתוך שכרות ולא ידע מאי קעביד אימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמ"ש בפי' הרב פחד יצחק באות מ"ם ועיין כסא אליהו ח"מ סימן ל"ג קרוב לזה הבאתי דבריהם בפסק הקודם. וגם כי מעיקרא יש לדון שהגיע לשכרותו של לוט. ומה שהוא זוכר מה שעשה אין ראיה דהכא שאני שחבל בעצמו והוא חילוק נכון שגם מהריט"ץ יודה בו וכמ"ש בסימן הקודם. כ"ש בהצטרף בנ"ד שלא היה בו התראה וגם שעשה תשובה ווידוי וחרטה שכבר ביארתי שרבו הסוברים דלית ליה דין מע"ל. ואין צריך לומר לענין קדיש ולימוד והפטרה וכיוצא דעבדינן ליה בודאי. כהוראת רבנן דפקיעי שמייהו ונפיש חילייהו זיע"א כמו שביארתי באר היטב בסימנים הקודמים. ולפ"ז אין צריך ללכת אחר הרוב פעמים של שכרותו כפשרת הרב המשיב יצ"ו ומר סבר דאי ליכא רובא דיינינן ליה כדין מע"ל ואין לומר אפי' קדיש. והוא נשען על פשט דברי הש"ע. ואחרי הסליחה פשט דברי הש"ע משמע שאין מונעין ממנו אלא מה שביאר דוקא. ועיקר סמיכתו על תשובת מהריק"ש אינה סמיכה כמש"ל באות ה'. ודברי הרב חתם סופר ז"ל נכונים ואמתיים. וכוותיה קיימיה רבים ונכבדים כמ"ש שם והא ודאי דכוותייהו נקיטינן ודי בזה:
הלא כה דברי איש ירושלם תוב"א והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט