שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
יורה דעה · סימן לא
בענין מע"ל
נשאלתי מחד צורבא מרבנן דחביב מנקיי הדעת ונוגה לו סביב וז"ל יודיעני דעתו ד"ע במעשה שאירע בעירנו מקרה לא טהור בבחור אחר שנשתכר הרבה מאד. ובתוך שכרותו שתה סם המות רועץ והערה למות נפשו. וכאשר פג שכרותו וראה את עצמו בצרה צרורה כי באו המים המאררים בתוך לבו לצבות בטן צעק אל הרופא להצילן מרדת שחת. ובכה והתאבל והתודה את חטאתו אשר חטא על הנפש. ובאותו יום נלב"ע. ומע' המורים הע"י גזרו אומר שלא לרוחצו ושלא להתאבל עליו. גם מנעו את אביו מלומר עליו קדיש והשכבה והדלקת נר ולעמוד עליו בשורה וכיוצא. ויהי העם כמתאוננים על הרואה זאת כי לפי הנראה אין לה מקום לפי דין תו"הק שת"ת. לכן שמתי פני קמיה דיקר אורייתיה להודיענו שורת הדין ואתו הס"ר ושכמ"ה:
תשובה גם אנכי שמעתי את נאקת בני ישראל ותלונותם אשר הם מלינים על המורים לצדקה הע"י כי שבקו למהימנותייהו לאסור איסר כל כבוד החיים אשר הם חיים עדנה וגם את המת הבחור עשו אתו כלה ונחרצה והפריזו על המדה בלי ספק. כאשר הורה גבר רב רחומאי השואל הי"ו במיעוט שיחת בשאלתו אשר היא חצי תשובה. אבל חשבתי דרכי שלא להשיב ע"ז בתר דעבדו עובדא ומאי דהוה הוה. ויה"ר שלא יבואו בני ישראל לידי כך ולא נצטרך ללמד למקום אחר. אכן יען אבי הבחור הקלוי באש מתוך האש הגדולה. שאול שאל האיש האם יוכל לומר קדיש עד תשלום השנה וגם לעשות השכבה לנפש המת כנהוג והוריתי לו שכה יעשה וכה יוסיף כל מה שיוכל לכפר על הנפש המת עודנו באבו. אולי ישוב ה' וריחם כרוב חסדיו ויחסהו בסתר כנפיו. לכן זאת חובתי לברר וללבן כי צדקתי בשופטי. ואגב אורחין נברר כל פרטי הדין אחת לאחת בסעיפים ברורים:
הסעיף הא' הוא לברר אם המאבד עצמו בשכרותו יש לו דין מע"ל כהלכתו אם לא. והנה בעירובין דס"ה ע"א א"ר ששת משמיה דראב"ע שיכול לפטור את כל העולם מה"ד מיום שחרב ב"המק משום שנא' ושכורת ולא מיין. ואסיקנא בגמ' שאם לא הגיע לשכרותו של לוט מקחו מקח וממכרו ממכר ואם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו וכו' אבל אם הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלם ע"כ וביאר הטח"מ סי' רל"ה מהות שכרותו של לוט דהיינו עושה ואינו יודע מה עושה. ומהריט"ץ בסימן רי"א הוסיף לומר דכל שזוכר אחרי כן מה שעשה בשכרותו לא מקרי הגיע לשכרותו של לוט עי"ש ולא ידעתי מנא ליה דאימור כי אף שבשעת מעשה לא ידע מאי קעביד מ"מ מדכר דכיר. והגם שמפשט הכתוב נראה דלא ידע בשכבה ובקומה וגם לא זכר ביום ההוא מה שעשתה הבכירה. דאם זכר את כל הנעשה לא היה משתכר גם בלילה השנית. זה אינו שהרי בהוריות ד"י ובנזיר דכ"ג אמרו שלשם עבירה נתכוון משום דכבר ידע בקומה של הבכירה ואפ"ה שתה בפניא אחרינא א"כ אין מכאן ראיה שלא יוכל לזכור מה שעשה בשכרותו ואל תשיבני דא"כ למה צריך נקוד על ובקומה להשמיענו דבקומה ידע תפוק לי שיזכור אחרי כן גם זה אינה תשובה דבלוט שאני דהוו תרתי לריעותא דהוה שכור וישן. לזה בא להשמיענו דבקומה כבר נעור משנתו ודוק היטב כי קצרתי. וכדמות ראיה יש להביא מההיא דפ"ק דמגילה דקם רבה שחטיה לר' זירא ולמחר בעא עליה רחמי ואחייה. ומפשט הסוגיא מובן שלא היה איש אחר אתם בבית בזמן דשחטיה לר"ז שאם היה שם איש או אשה ודאי שלא היו מניחים אותו לעשות כן. אלא ודאי כי יחידים היו. ולמחר כאשר זכר מעצמו המעשה שעשה נתן נפשו עליו לבקש השתנות מעשה הטבע ולהחיות אותו. ופוק חזי כמה שכורים שבשעת שכרותם לא ידעי מאי קעבדי. וביום הם בושים מעצמם על המעשים שעשו. סו"ד לא מצאתי סמך וסעד לדברי מהריט"ץ ז"ל ועכ"פ אין ראיה לנ"ד לומר שלא הגיע לשכרותו של לוט דע"כ לא קאמר הריט"ץ ז"ל אלא בדבר שעושה לאחרים דא"א שיזכור מעצמו. אבל אם חבל בגופו ובפרט כגון נ"ד ששתה סם המות והוא מתהפך בחבליו שודאי שהחבלה עצמה מעוררתו ומביאתו לזכור מה שעשה:
ואעיקרא י"ל דלא דמי נ"ד לאותם הנדונות של הפוס' ז"ל שפסקו דבעינן שהגיע לשכרותו של לוט. דהכא שאני שמבואר במס' שמחות והרמב"ם והטור ז"ל והש"ע בסי' שמ"ה כי כדי לתת לו דין מאבד עצמו צריך שיהיה לדעת. וכל שלא לדעת אף אם לא הגיע לשכרותו ש"ל אפשר דלא דיינינן ליה כדין מ"ע. וראיה מקטן המאבד עצמו שפסק הש"ע שם דהוי כגדול שלא לדעת. ושכור ודאי שלא לדעת מקרי. ואף אם אמרו שם בברייתא דכל שלא הגיע לשכרותו ש"ל אם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו היינו משום דגבי שאר עבירות לא בעינן שיהיה לדעת. משא"כ הכא דגלי מסכתא דבעינן לדעת וליכא. עכ"פ אין בנו כח למעבד עובדא מסברא דנפשין כל שלא נמצא מבורר בפוס' ז"ל אלא שצריך להתיישב היכא שאין בירור אם הגיע לשכרותו ש"ל אי מסתמא תלינן למימר דודאי שהגיע לאותו שכרות כדי שלא לאחזוקי אינשי ברשיעי דהגם דלענין אבלות איכא למימר שוא"ת עדיף. מ"מ היכא דנפיק מינה חורבא שאין מתעסקין עמו וכיוצא ועבדי קלנא לההוא גופא. איכא למימ' דתלינן להחמיר ומספקא אין מוציאין האדם מחזקת כשרותו. וכן ראיתי להרב מעשה אברהם ז"ל בחיו"ד סימן ס' שהעלה כן. אלא שבסו"ד חזר בו ממה שראה כתוב להרב ב"ח בתשו' סי' ס"ב דע"כ לא אמרינן שאם הגיע לשכרותו ש"ל שהוא פטור אלא להני דחשיב בברייתא וכו' אבל לגבי נזיקין שהזיק את אחרים חייב שהיה לו להזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים ע"כ ומינה דן שאפי' שכור שהגיע לשכרותו ש"ל דיינינן ליה כדין מע"ל כיון שהיה לו להזהר מתחילה וכו' עי"ש ולפ"ז לכאורה אזדא ליה כל האמור בענין:
אלא דאחר ההתבוננות הרואה יראה שאין אלו אלא דברי תימה. שהרי מפורש בברייתא שם בעירובין שאם הגיע לשכרותו ש"ל אפילו עבר עבירה שחייב מיתה אין ממיתין אותו ואין מלקין אותו. ואם איתא לדברי הב"ח כמו שהבין הוא ז"ל בדעתו. למה יהיה פטור מכלם ואם בא על א"א או רצח את הנפש שחייב מיתה איך יפטרהו שכרותו ש"ל כיון שהוא גרם לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי הא פטור מכלם ואנוס הוא ורחמנא פטריה. וכן מפורש בסוגיא דנזיר שם על מה שדנו ללוט שלשם עבירה נתכוון פריך הש"ס והא מינס אניס וכו' ומדברי הרב ב"ח בתשו' הנז' לא תברא כלל דהרב ז"ל לא אמרה אלא לגבי נזיקין דכיון שהי"ל להזהר מתחילה שלא להשתכר ולא יזיק ממון אחרים ולא גרע מישן דחייב. אבל בפירוש כת' הרב דלגבי מקח וממכר ומיתה ומלקות פטור כיעו"ש ואם עבר עבירה שחייב מיתה אין ממיתין אותו כ"ש דלא עברינן קלנא לגופיה כשחבל בעצמו והבה"ג כת' דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל ועיין הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים שי"ד ודוק שם. ולעיקר הדין הגם שאין ראייתו מכרעת מ"מ לענין מעשה צ"י ובירור. ועיין להר' חתם סופר בחיו"ד סי' שכ"ו שכת' וז"ל לא מבעיא בדבורא בלא מעשה דל"ח מע"ל אלא ה"ה נמי במעשה גמור כגון שראינוהו חנוק וכו' שהרי זה בחזקת שאבד עצמו אבל מ"מ שלא לדעת היה דתלינן רוח רעה ביעתתו או נתיירא וכו' וכה"ג סיבות המתהפכות עד שנשמע מפיו מתוך ישוב הדעת שהוא עולה וכו' וזולת זה אנו תולים או שלא איבד עצמו או א"נ איבד עצמו מ"מ היה שלא מדעת עכל"ה דוק בדבריו ותמצא שיש לדון לנ"ד והמעיין יבחר. ועיין פתחי תשובה שם בסימן שמ"ה מ"ש בשם ס' אבני שוהם סי' מ"ד:
הסעיף הב' לבאר במ"ל אם מהני תשובה וחרטה כדי להתעסק עמו ככל ישראל הכשרים. ראיתי בזה להר' מטה שמעון בח"ג בקונט' מירא דכיא בסי' ט"ו שכ' וז"ל ובעיקר הנדון איכא לספוקי דע"כ לא מצינו דין מע"ל אלא בנפל ומת. אבל בנ"ד שאכל סולימאני (הוא ס"המ) ותכף לאכילתו חזר בו ובקש רפואה למחלתו אימור דעשה נמי תשובה ואין לך דבר שעומד בפני התשובה וא"כ נמחל לו עון זה. וכעת לא מצאנו שום גילוי בדברי הפוס' ומסתמא משמע דלא שנא ואין בידינו להכריע את"ד. והגם שמדבריו נראה שלא נתברר שעשה תשובה אלא דמסתמא אמרינן שעשה נמי תשובה. ואולי דאי הוה איתבריר לנו שעשה תשובה דהוה מהני ליה שלא לדונו בדין מע"ל. וכדפסיק ותני שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אלא שמסוף דבריו שכ' וכעת לא מצאנו גילוי ואין בידינו להכריע. משמע דאפי' נתברר שעשה תשובה דינא הכי כיון שלא ביררו הפוס' בעשה תשובה דנפטר מן הדין. ועיין זרע אמת ח"ג סי' קנ"ז ועיין למהרד"ך בית י"א וכן ראיתי להר' צפיחית בדבש ז"ל בסי' ס"ז שהאריך להוכיח דלא אהני ליה התשובה לפוטרו מדין מע"ל וארכבא אתרי ותלת טעמי. והאף אמנם שיש לי להשיב על הטעמים ההם. מ"מ אשינוי לא ניקום ונסמוך למעבר עובדא וכבר גברא רבא אמר מלתא דכיון שלא בא מבואר בפוס' אין בידינו להכריע ועיין להגאון החסיד שארינו ז"ל בס' חיים ביד סי' ק"י שהעלה להלכה ולמעשה דכל שהתודה ועשה תשובה שיש לעשות לו כל דיני האבלות זולת שלא להספיד בקינות וגם בקריעה וברכה דהיינו בלי ש"ומ אבל שאר ענייני האבלות בז' ימים ולהתפלל ג' תפלות וקדיש וקדושה ולימודים והבראה וכיוצא עושים יעוש"ב והיא הכרעה אמיתית ומספקת לפו"ד. כי רוב דברים הללו עבדינן ליה אפילו במע"ל גמור וכמו שאבאר בס"ד. ועיון להר"הג מו"הר שארינו כמהר"מ חזן זלה"ה בספרו הנד"מ כרך של רומי סי' י"ד שהביא דברי המט"ש הנ"ל והאריך לבאר כי דינא יתיב שאם עשה תשובה דמהני ודאי לפוטרו מעונש מע"ל ומה שלא ביארוהו הפוס' הוא לרוב פשיטותו ובפרט שכבר פרשוהו בחמור ממנו ושם עמד על תשובת הזרע אמת בח"ג הנז"ל וסתר ראייתו שהביא מהרוגי ב"ד בטוב טעם. ודבריו נכונים ואמתיים למעיין בם:
הסעיף הג' אם צריך בירור בעדים כשרים ע שעשה תשובה. התשובה לזה כבר מבואר בתשו' מירא דכיא שהבאנו בסעיף הקודם דהתם לא היה שום עד איש או אשה שמעיד שעשה תשובה אלא דכיון שראינו שחזר בו ובקש רופא לרפאותו ממילא אמרינן שעשה נמי תשובה. והטעם ברור דכל זמן שלא ראינו שמה שאיבד ע"ל היה להכעיס את הבורא אלא עשה כן מתוך צרה או שכרות וכדומה. מסתמא אמרינן שעשה תשובה כדרך כל המומתין המתודים. כ"ש הכא בנ"ד שכל ב"ב מעידים ונשבעים שהתודה את חטאתו ועשה תשובה כראוי בודאי דמהימני אפילו שקרובים אליו. כיון דלית להו הנאה בזה שכל דבר שהוא כבוד לחיים עבדינן ליה בלא"ה. והרי אם הוא אומר שעשה תשובה מהימנינן ליה אף שהוא קרוב אצל עצמו. דכל דבר שהוא בינו לבין קונו אדם נאמן על עצמו כמבואר בריש פרק אמרו לו. וע"כ לא בעינן עדים כשרים להחזירו לחזקת כשרותו אלא היכא שעבר עבירה בעדים כמ"ש הרדב"ז בחדשות סי' ק"ם אבל בכגון נ"ד דליכא עדים ששתה ס"המ אלא שמפיו אנו חיים שאמר כן לקרוביו. ודאי שגם לענין התשובה נאמנין הם קרוביו ועיין להרא"ש ז"ל בחי' לפ' ואלו מגלחין. ועיין כרך של רומי שם דנ"ג ע"ב ואולי היה מקום לפוטרו מדין מע"ל לגמרי מטעם זה. דע"כ לא מצינו דין מע"ל אלא בראוהו עדים שנפל ומת כמבואר במסכת שמחות ובטוש"ע יו"ד סי' שמ"ה וכ' הב"ח משם רש"ל דבעינן ראוהו עולה ונפל ומת. אבל היכא שהוא אומר ששתה ס"המ מאן לימא לן שיהיה נאמן להשים עצמו רשע. ולא אטפל בזה כעת כי אין הפנאי מסכים. ועיין להר' כסא אליהו בחח"מ סי' ל"ג אות ז' ועיין פחד יצחק אות מ' ערך מאבד ודון מינה. וכדמות ראיה נר"ל שהוא נאמן על עצמו לומר שעשה תשובה ממ"ש הרב זרע אמת בח"ב סי' קמ"ב במי שהמית עצמו מיראה מיצרו שיעבירנו על דתו שכ' דלא דיינינן ביה דין מע"ל כיעו"ש והתם ודאי שלא היו עדים בדבר כי דבר זה הוא מסור ללב אלא שמפיו אנו חיין ומהימנינן ליה ולא אמרינן כי כדי להקל מעליו עונש מע"ל אמר כן כי אין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה ודוק:
הסעיף הד' אי המע"ל צריך התראה או לא. והנה מהר"י וויל ז"ל בתשו' הבאה בתשו' מהר"מ מינץ ז"ל סי' ק"ו כתב וז"ל ולא הוי איבד ע"ל אלא בקבל התראה ואמר ע"מ כן אני עושה כמ"ש האשרי וכמ"ש במכתבך עכל"ה מבואר יוצא דלא דיינינן דין מע"ל אלא אחר ההתראה. אך סברא זאת לא מצאנוה בשום אחד מהפוס' ז"ל גם הרא"ש ז"ל בשלהי מ"ק שהביא הך ברייתא דמס' שמחות לא הזכיר לשון התראה כלל. והוא ז"ל כתב על דין זה כמ"ש האשרי וליתא. אך נראה שלמד כן ממ"ש הרא"ש ז"ל שם בפ' ואלו מגלחין וז"ל הצ"ל כתב ר"מ ששמע משם הר"י ז"ל לענין קריעה כי באדם רשע וחשוד אין אדם חייב לקרוע אלא אדרבא יש לשמוח דכתי' באבוד רשעים רנה וכת' ולא נהירא לי דאמרינן בפ' האורג למה זה דומה לס"ת וכו' ופירש"י ואף נשמתו של ישראל דומה לו שאין לך ריק שבהן שאין בו תורה ומצות. ונ"ל שחייב לקרוע על הכל חוץ מעכ"ום שכל המודה בה ככופר בכל התורה או אם עבר על אחת מכל מצות שבתורה להכעיס עבריין הוא והיינו דתניא במס' שמחות הפורש מד"ץ אין מתעסקין בו בכל דבר וכו' שנא' הלא משנאך ה' אשנא והאי קרא מייתי ליה בפ' כל כתבי גבי מיניכו בפ' נגמר הדין נמי תני יכול וכו' ומסיק דל"ש מת מתוך רשעו וכו' וקאמר התם גבי הרוגי ב"ד שלא היו הקרובים מתאבלים וכו' והרוגי בית דין הוו נמי כמו להכעיס כיון שמוסרין עצמן למיתה כשמתרין בהם ואומר עמ"כ אני עושה דאי לא עבדין אלא לתיאבון מה להו למימר ע"מ כן אני עושה להכי אין מתאבלין עליהם ועל כיוצא בו נאמר באבוד רשעים רנה עכת"ד הרי מפורש בדברי האשרי כמ"ש מהר"י וויל משמו שכל דלא הוי להכעיס וכגון שהתרו בו ואמר ע"מ כן מתאבלים עליו וכיוצא בו ואשכחנא פתרי למה לא פי' דין זה נמי גבי מע"ל משום שסמך על מה שביאר כאן גבי הרוגי ב"ד שדין אחד להם ואדרבא הם חמורים ממנו. ופירש טעמא דגבי הרוגי ב"ד מונעין ממנו כל דבר משום שעשו לו התראה והו"ל להכעיס. ובירר הדבר באומרו ועל כיוצא בו נאמר באבוד רשעים רנה. משמע דלאו דוקא הרוגי ב"ד אלא כל כיוצא בו. וכן מפורש בתשובת הרא"ש ז"ל הבאה בס' בשמים ראש סי' שמ"ה וז"ל וענין מע"ל הוא המבזה את הבריות ובועט בטובה ושנא את העולם כמקצת הפילוסופים שעושים כן להמרות פני עליון המשתבח בעולמו ורואה אותו כי טוב ואומר יהי כן ואלו אומרין לא כן ומקצתם אומרים ג"כ כי זה שבח הנשמה שמוציאה מן הגוף וכיוצא בהבלי שוא ורשע אבל בצרת נפשו וכו' אין ספק שאין בזה שום איסור וכו' עי"ש. הנך רואה בעיניך הדברים מכוונים למ"ש בפסקיו כי כאן נמי כת' דלא הוי מע"ל אלא המבזה וכו' כמקצת הפילוסופים שעושין כן להמרות פ"ע וכו' וטעמו ונימוקו עמו כיעו"ש בנועם שיח שפתותיו. וראיתי להרב צפיחית בדבש ז"ל בסי' ס"ז שעמד על תשובת מהר"י וויל ז"ל הנז' והאריך הרחיב כמדתו לכל רוח והגם שלא מצא בהרא"ש דס"ל כן כמ"ש משמו מהר"י וויל שכ"כ האשרי. ושבקיה ל למהימנותיה של הרב שודאי מנא כן באשרי ואנו כבר הוכחנו מהיכן הוציא דין זה מהאשרי כנז"ל. מ"מ הר' צ"ב ז"ל שם האריך להוכיח דכוותיה דמהר"י וויל. נקטינן שכדי לתת לו דין מע"ל צריך שיהיה התראה בדבר ואי לא אתרו בו מתעסקין עמו ככל ישראל הכשרים. ומ"ש להוכיח מסוגיא דמס' שמחות דמשמע כן. עמי היתה בתוספת נופך. ובראותי שכבר נתעסק בה הרב ז"ל חדלתי להעמיק בה כדי שלא לכפול הדברים. גם הרב המגיה מר בריה ז"ל שם העלה כן להלכה ולמעשה. ודבריהם הברורים אינם צריכים חיזוק:
הסעיף הה' לבאר גם במע"ל גמור מה המה הדברים שמונעים מהם. לזאת אשיב ואציג לפני הקורא לשון הרמב"ן ז"ל בתורת האדם המע"ל אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו. אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים כללו של דבר כל דבר שהוא כבוד לחיי' הרבים מתעסקין עמו וכל שאינו כבוד לחיים אין הרבי' מתעסקין עמו. ויראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר אבל הקרובים הראויים להתאבל קורעין וקריעה חיובא הוא וא"ת זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו אבלות והיאך עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים אם אין מתאבלים וכו' אבל הרמב"ם כת' שאין נוהגין עליו אבלות כלל ע"כ והגם שראייתו הפך הרמב"ם חזקה מאד מ"מ ודאי דלענין אבלות נקטינן כוותיה דהרמב"ם משום דהלכה כדברי המיקל באבל ובפרט שכבר פסק כן מרן הש"ע בסימן שמ"ה. אבל לענין קריעה כבר כתב הלח"מ בפ"ח מהל' אבל דהלכה כדברי המיקל באבל אמרו ולא בקריעה כיעו"ש. מ"מ לגבי דידן שקבלנו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר היה נראה דלגבי קריעה נמי נקטינן כוותיה שפסק שאין קורעין ובפרט שכן הוא דעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל באלפיו סי' תשס"ג. אבל רואה אני שאין כאן מחלוקת שמה שפסקו הרמב"ם והרשב"א והש"ע שאין קורעין עליו הוא הוא סוגיא בדוכתה במס' שמחות ואייתי לה נמי הרמב"ן ז"ל בתורת האדם. אלא שהוא מפרש שאין קורעין לכבוד אבל הקרובים קורעין דקריעה חיובא הוא. ואפשר שהרמב"ם ודעמיה אינם חולקים בזה כיון שדרכו דרך הקדש למינקט כלישנא דש"ס ומרן ז"ל נגרר אחריו. ותדע שהרמב"ן סובר שהר"מ במז"ל לא פליג לענין קריעה. שהרי לענין אי מתאבלין עליו שלא הוזכר בסוגיא והוא ז"ל ס"ל דמתאבלים וראייתו אימתני ותקיפא מדמצינו דמברכים ברכת אבלים. וע"ז כתב שהרמב"ם חולק אבל לענין קריעה אימור מודה ליה. אכן הש"ך שם בסי' שמ"ה כ' דמלשון הש"ע משמע שאין מתאבלין אפי' הקרובים היפך סברת הרמב"ן והטור עי"ש. והאמת שבדעת מרן יש לומר כן כיון דהוה ליה לפרושי ולא למסתם סתומי. ועיין חיים ביד בסי' ק"י מ"ש בזה. ועיין פרי צדיק בחי' לחיו"ד סי' זה. ועיין להר' שארי ז"ל בס' כרך של רומי שם ואכמ"ל:
מ"מ בעניינים האלו צריך הדיין המורה להזהר מאד שלא לפגוע בכבוד החיים אשר הם חיים עדנה ולא פעלו עולה שהרי מבואר בסוגיא שעומדים עליו בשורה ומברכין ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וחזר וכלל כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים עושים וגם הש"ע אחר שפרט מה שהוא כבוד לחיים כלל ג"כ כל דבר שהוא כבוד לחיים. ובכן היכא שמניע' האבלות גורם בזיון להחיים לא הותר לנו לבזותם. וכ"כ בפירוש הרב חתם סופר בחיו"ד סי' שכ"ו וז"ל הצריך. אומר אני היכא דאיכא פגם משפחה נכבדת אשר זה יהיה להם לבוז ולקלסה שאחד מהם קלקל מעשיו. ואם יתיר להם המורה להתאבל ליכא למיחש ללעז הבריות כי יאמרו קמו רבנן במלתיה ונתברר שלא הי"ל דין מע"ל ואזי יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל אפי' אם באמת נתברר לו שהי"ל דין מע"ל גמור וראיה ממ"ש בסנהדרין דמ"ז ע"א ועוד דהעיקר כס' הרמב"ן דמתאבלין ודלא כהרמב"ם ז"ל ונהי דלענין הלכה נקטי' כדברי המיקל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כדברי המיקל בכבוד בני אי"ו זיע"א את"ד בקיצור והם דברים ראויים אליו. ואם זה אמר הרב אפילו במע"ל בכל פנות חלקיו כ"ש היכא שנמצא בו אפי' דבר אחד לטוב שיש לדונו לכ"ז ולהתאבל עליו לכבוד בני משפחתו והרב מהריק"ש ז"ל הפריז על המדה בזה כמ"ש הרב מט"ש במירא דכיא עד שכת' ואולי היה הדור פרוץ והוראת שעה היתה. ולענין אמירת קדיש ג"כ כבר האריך הרב ח"ס שם בסי' שכ"ו ובחא"הע סימן ס"ט שכתב שראוי לומר עליו קדיש כי וכי מפני שלא עשה מעשה עמו לא נצילהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ונתן טעם למנהג שנהגו שלא לומר קדיש מפני שמפסיד להאבלים אחרים. וסיים שאם מתפלל בביתו בעשרה (או במקומנו דליתא להאי מנהגא) וליכא הפסד אחרי' שיכול ומצוה לומר קדיש. וה"ה לענין השכבה והדלקת נר וצדקות וכיוצא שכל אלו הם לכבוד ולתפאר' להחיים וגם תועלת לנשמת המת ולא כבוד הוא לו וכ"כ הרב באר המים ה"ד מרן החבי"ף ז"ל בס' חיים ביד סי' ק"י וז"ל אך קדיש ולימוד יכול לעשות דאין מקבלין שמענו בהם אין מתפללין עליו לא שמענו. וזה דבר ברור לא היה צריך לבררם מפי סופרים וספרים. אלא הוצרכנו לזה יען רבו בעונותינו רבים ונכבדים שלא יאמינו אלא אל הכתוב בספר. ולענין הפטרה ג"כ מבואר הדבר בס' פתח הדביר ח"ג בדקל"ד ודברי הרב ז"ל מכוונים למ"ש בעניותי וז"ל ואפילו המע"ל ש"ד לומר הפטרה לע"ן ולבקש רחמים להעלות' מגיהנם ויהא להם מנוחה וכן לעשות עליהם כל תקוני הלימודים הנהוגים בכל המתים ונראה שיש לו לבן להוסיף לימוד ביתר שאת במע"ל טפי מאחריני וכו' עיש"ב ועוד לו בהשמטות דשכ"ד ועיין בס' יד המלך בריש הלכות אבל ובהשמטו' שם שהוכיח שהמע"ל יש לו חלק לעו"הב. ולי נראה שאם איבד ע"ל מפני שהוא כופר בהשארת הנפש ועשה כן להכעיס. ודאי שפושע כזה אין לו חלק לעו"הב. ובזה סרה תמיהתו על מהרי"ט בחי' לכתובות ודוק. והבט נא וראה בתשו' הר' המו"ץ דק"ק רבאט שבמלכות מארוקו יע"א (הו"ד בס' כרך ש"ר סי' יו"ד ועיין להגאון המחבר שם ובסימן י"ד) שהעיד בגודלו וז"ל ראיתי בימים קדמונים להרבנים ז"ל באחד שנקט טינא בלבו ואכל ס"המ ומת וכמה בני אדם שאכלו ס"מ ועמדו עליהם בשורה ודרשו עליו ונתאבלו עליו קרוביו וינחמו אותם הרבנים משום יקרא דחיי ודשכבי ואין מוחה בידם ובודאי דלאו קטלי קני באגמא הוו וכו' עש"ב עדות שלם שראוי לסמוך עליו בודאי:
ומעתה אבא נבא לענין נ"ר ואו' בקיצור כי הוראה זאת בטעות היתה ושלא בהשגחה כי לפי המדובר בשאלה וכפי אשר ביררנו בסעיפים הבאים בתשובתנו לית ליה להבחור העלוב דין מע"ל גמור וראוי היה להתעסק עמו ככל הלכת גוברין יהודאין וכ"ש היותו ממשפחת רם שהגיע לאביו הנכבד ובני משפחתו צערא דגופא ובזיון גדול לעיני כל ישראל כי אפי' הי"ל דין מע"ל גמור היה להם להמורים להקל עליו לכבוד ושבח המשפחה כמ"ש הר' חת"ס ז"ל בדברי' ברורים. ובשגם הפריזו על המדה שלא לומר עליו קדיש והשכבה וכיוצא. גם הוסיפו צרה למעבד עובדא הפך כל הפוס' ז"ל ומרן הקדוש דהיינו שמנעו לעמוד עליו בשורה דהיינו תנחומי אבלים אשר לא כדת. ה' הטוב יכפר בעד. אתאן על העתיד איך יתנהג מכאן ולהבא נר"ל להלכה ולמעשה שיכול לומר עליו קדיש והשכבה וכיוצא וגם אם נהגו לדרוש אל המתים שהוא ג"כ ליקרא דחיי וגם ראוי שירבו בלימודים וצדקות לדאזיל בלא זמניה גם כן לא היה לו לכן ראוי להרבות בשבילו ושב ה' ורפא לו. ויחסהו בסתר אהלו. ואלהים ברחמיו בעל בעמיו יגדור הפרצה מעל ישראל ולא יבואו בני ישראל לכך ומחה ה' דמעה מעל כל פנים אכי"ר. הכ"ד שועל דאתי מגויית האריות מלאים זיו ומפיקים מזן אל זן. והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט