שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
יורה דעה · סימן כט
גרסינן בפ"ה דמס' ערכין דנ"א חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין. ממשכנים חייבי עולות ושלמים ממשכנים אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ע"כ והנה אמרינן ברפ"ג דכריתות אמ"ל שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב והקשו בתוס' שם וז"ל וא"ת האיך מחייב ר"מ והאמר לא אכלתי ובע"כ לא יביא חטאת כדאמרינן בב"ק ד"מ חייבי חטאות אין ממשכנים אותן וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניח"ל בכפרה אבל הכא ניח"ל בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותו עכ"ל ודבריהם תמוהים לכאו' דאטו ר"מ דמחייב והוא אמר שממשכני' אלא דינא הוא דקאמר דחייב ואין דבריו כלום במקום ב'. וכבר ראיתי להרב קרבן אהרן דמ"ג ובס' יקר הערך דע"א ע"ד שתמהו כן. ונר"ל שדברי התוספות נכונים וכוונתם לומר דבודאי ר"מ דמחייב היינו שמחייב למשכנו דאם איתא דר"מ דינא הוא דקאמר וס"ל דאין ממשכנים למאי הלכתא קאמר ר"מ דחייב. דכיון דאין ממשכנים אותו פשיטא שלא יביא מעצמו לעולם כיון דהוא קי"ל בגויה שלא אכל וסבור להיות פטור בד"ש. ומאי ק"ו קעביד ר"מ אם הביאוהו ב' וכו' והכא בודאי לא יביאוהו הב' לידי קרבן הקל. אלא ודאי דר"מ מחייב למשכנו כי הב' עדים מביאים אותו בודאי לידי קרבן וע"ז קמקשו שפיר והרב יקר הערך ז"ל שם תמה עוד דכיון דאי עבר על בל תאחר גם חייבי חטאות ואשמות ממשכנים א"כ נימא דר"מ היכא דעבר דחייב וממשכני' הוא דקאמר ר"מ ותמה על הקרבן אהרן שלא נרגש מזה ע"כ. ואני אומר שהדין עמו שלא נרגש מזה כי דוחק גדול הוא לומר כן כי פשט דברי ר"מ משמע דמחייב לאלתר. אלא שיש להרגיש דבערכין טרח להביא מחטאת נזיר שאם גילח באחד משלשתן יצא וכו' ולאשמועינן רבותא טפי בחטאת עצמו ובאומר לא אכלתי. והמש"ל בפי"ז מהל' מע"הק די"ז הביא דברי התוס' דכריתות ויבמות וכתב ואע"ג דאינהו קיימי אליבא דר"מ ולא קי"ל כוותיה מ"מ בהך מלתא ל"פ רבנן עליה ויש ללמוד מדר"מ לרבנן היכא דהוא סבור דפטור ומן הדין חייב ע"כ ומעתה נתחזק ההרגש שהרגשנו וכמובן:
והנה בתירוץ התוס' רבים תמהו ע"ד דאדרבא התם דאמרינן דממשכנים הוא משום דניחא ליה בכפרה וכמ"ש התוס' עצמם ביבמות דף פ"ז ע"ב ד"ה ר"מ. כן הקשה הרב יקר הערך שם והרב ידי אליהו בדפ"ח ע"ב. ויחד כולם הגיהו בדברי התוס' ליישבם. והנר' לע"ד בישוב דבריהם הוא דבחייבי חטאות דאין ממשכנים הוא אפי' אם אומר דלא ניח"ל בכפרה בכל זאת אין ממשכנים כיון דסוף סוף מוכרח להביא קרבן כדי להתכפר דלאו ברשיעי עסקינן כדאמרי' מרי' גבי עולות ושלמים היכא שהוא מתעצל ומוציא ממונו כמ"ש התוס' בר"ה ד"ו ע"א אבל בחייבי חטאות אף אם מתעצל שנראה דלא ניח"ל בכפרה בכל זאת אין ממשכנים כיון שהוא צריך לכפרה סוף סוף יביא מעצמו ואף אם אומר בפירוש דלא ניח"ל בכפרה. ודאי שאין פיו ולבו שוים. אבל הכא גבי אמרו לו ב' אכלת והוא אומר לא אכלתי דניח"ל בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ולעולם לא יביא מרצונו כיון שיודע בבירור שלא אכל משו"ה מחייב ר"מ למשכנו. והשתא אתו שפיר דברי התוס' ביבמות ג"כ דבחייבי חטאות דבודאי ניח"ל בכפרה וסוף סוף יביא משו"ה לא בעי משכוני. והרב תפארת שמואל ז"ל בחי' הגיה כאן חייבי חטאות דלא ניח"ל בכפרה. ועם היות כוונתו מבוארת כדכתיבנא. מ"מ אין הלשון מתיישב. דהטעם דל"ב משכוני הוא משום דסוף סוף יביא כיון שבודאי רוצה להתכפר וכמש"ל והוא הפשוט:
ובעומדי על זה חזי הוית להתוס' בקידושין דף מ"א ע"ב ד"ה נפקא שכתבו וז"ל וה"ט משום דבחטאת כתי' אותו אפי' בע"כ והילכך כיון דאי איתיה לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות דלא מקרבינן בע"כ לא הוה ידעינן וכו' ע"כ ומהרש"א ז"ל בח"א תמה דבהיפך אמרו במס' ערכין בחייבי עולות ושלמים שכופין אותו ומכח זה הגיה הגירסא עי"ש. ודבריו תמוהים בעיני דאטו מי אמרינן בערכין דמקריבין אותו בע"כ. והלא איפכא. שמעינן לה דלרצונו בעינן וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואם אחר הכפייה ואכתי צווח לא בעינא מי מקריבין. הא ודאי לא דכל שהוא צווח ואומר לא בעינא לא הוי לרצונו וזה פשוט ומעתה דברי התוס' ברורים דבחטאת דכתיב אותו ומשמע בע"כ דין הוא שיעשה שליח לא כן בשאר קרבנות דאף אם כופין אותו. מ"מ בעינן שיאמר רוצה אני דהכי גלי קרא לרצונו. ובלאו רצונו אחר הכפייה אין מקריבין אותו בע"כ. זה נראה לי ברור. ועיין בדברי התוס' בבבא בתרא דמ"ח ע"א ד"ה יקריב והדק היטב: