אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א יורה דעה › סימן כב

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

יורה דעה · סימן כב

סימן כא

ירושלם ע"הק תוב"א כסליו שנת תרכ"ט

גבינה ובשר שבאו בתיבה אחת בחותם אחר היכי לדיינו דייני להאי דינא אי מתירינן הגבינה כדיניה שדי בחותם אחד ואסרינן הבשר משום דבעי ב' חותמות וליכא או דילמא שראוי לאסור שתיהם או להתיר שתיהם בזה נסחפת הרב מהר"י אסא ז"ל הו"ד בס' שמן המשחה סי' ג"ל והעלה הרב ז"ל שדין זה תלוי בפלוגתא דהני רבוותא רבני אשכנז והרב פר"ח ז"ל גבי מקולין שנשחטו ז' בהמות ופירשו משם ב' בהמות וחצי ונמצא טרפות באחד מהם דמן הדין אותם ד' וחצי שבמקולין אסורות משום קבוע ואותם הב' וחצי שפירשו מותרות משום כל דפריש. ונפל הספק באותה שחציה במקום הקבוע וחציה פירשה כי איך נתיר אותה שפירש' ונאסור אותה החצי שבמקולין והם גוף בהמה אחת. ונחלקו בזה הרבנים ז"ל הללו אוסרים ב' החצאים והללו מתירים והרב הפר"ח ז"ל ס"ל דחציה שבמקולין אסורה וחציה שבחוץ מותרת האי כדיניה והאי כדיניה וכל שיעורי חכמים כך הם ע"כ בסי' ק"י. והגאון המפורסם ר"ל מז"ה הגדול ח"ד בדרא נר"ו בס"ה הנד"מ נדיב לב ח"א חיו"ד. סי' יו"ד ה"ד הרב הנז' וכתב שבכגון ספקו של הרב מהרי"א ז"ל ליתא להאי פלוגתא ולכ"ע דיינינן ליה האי כדיניה והאי כדיניה כי כך הם שיעורי חכמים ז"ל וע"כ לא נחלקו הרבנים האוסרים והמתירים את הכל אלא התם דהוו תרתי דסתרן בגוף בהמה אחת שבחציה שפירשה אתה אומר דמרוב' פירשה ולא נמצא בה טרפות ובחציה דקביע אתה אומר להפך בזה יש מקום לחלוק משום דא"א שחציה כשרה וחציה טרפה וב' מגוף אחד קאתו כמבואר בהרב ט"ז שם טעם הדבר. ברם בגבינה ובשר מין בשאינו מינו מה יתן ומה יוסיף אם באו תוך קיבה אחת לשנות את דינם ואין לנו כח המכריח לאסור הכל ולהתיר הכל כגוף בהמה אחת דהכא ודאי כל אחד כדיניה דיינינן ליה כמבואר בתשו' הרב ת"הד פסקה מור"ם ביו"ד סי' קי"ח ס"ה את"ד בקיצור עיש"ב. ועיין להרב כרתי ופלתי בסי' ס"ק י"ג שהסכים לדעת הפר"ח ואסברה לן טעמא דמעיקרא כשאנו מתירים אותה החצי שפירשה לא מטעם ודאי התר אנו מתירים אלא גם בה נפל הספק אכן התורה לא אסרה. אותו הספק. לא כן בחצי הנשאר במקום הקבוע שהתורה עשה אותו הספק כודאי איסור ואסורה עי"ש וא"כ ודאי דל"ד הא לבשר וגבינה שבאו בתיבה אחת דהתם אף בבשר עצמו לא אתחזק לן איסורא אלא שהתורה הצריכה שני חותמות וכל שחסר חותם אחד הבשר אסור אף שאין לחוש שנפתחה התיבה והגבינה התורה התירתה בחותם אחד והרי זה דומה לדברים של התר שאינו צריך חותם כלל שבאו בתיבה או שק עם בשר בלתי חותם שלא נחלק אדם מעולם שהבשר אסור והשאר מותר משא"כ באותו צלע שנחלקו הרבנים ז"ל דהוי. גוף אחד וכמ"ש מורי הגאון נר"ו והוא פשוט:

והנה ראיתי להרב המובהק כמהר"י הלוי נר"ו הו"ד בס'. נדיב לב שם בדל"ו ע"א שכ' ומצאתי הון לי ראיות מספיקות לס' הפר"ח ב' משניות ערוכות הא' במס' יבמות דקי"ט דתנן התם ב' יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסירה מפני בעלה של זו לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ושאין לה עדים מותרת והשתא אם איתא לדברי רבני אשכנז הנז"ל דאין לנו לומר ב' הפכים זה מזה אלא או אסרינן הכל או מתירינן הכל כיון שהם גוף אחד הרי הכא נמי אם אנו מאמינים אותה שאין לה עדים שמת בעלה ומפיה אנו חיין שמת משום דדיקא ומנסב' גם לרחל יבמתה נתירנה להנשא כיון שאנו מחזיקים שמת בעלה של לאה והתרנוה להנשא. ואם אין אנו מאמינים בעדות לאה לגבי רחל ואנו אומרים דסניא לה ומכוונא לקלקלה גם ללאה לא נתירנה כיון שאנו מחזיקים בחי לגבי רחל ואנו דנים על גוף אחד. אלא ודאי מוכח בהדיא כס' הפר"ח דאמרי' האי כדיניה והאי כדיניה עכ"ל הי"ו. ומרן הגאון נר"ו שתיק ליה בהא. וכל לגבי דידי נר"ל דאין הוכחה זאת מכרעת דבכגו"ד גם רבני אשכנז מודו דדיינינן ליה האי כדיניה והאי כדיניה. והוא הדבר דנהי שאנו באים לדון על גוף אחד אי חי או מת ואי חי שתיהן אסורות ואי מת שתיהן מותרות. מ"מ כשאנו מתירין את זו שאין לה עדים מטעם דדיקא ומנסבא לא שהמתירים מחזיקים שמת בעלה דהאי טעמא דדיקא ומנסבא ליתא אלא אחר שראינו שנשאת שאז הוי כודאי מת כיון דלא מקלקלא נפשה. ומן הדין היה להתיר גם יבמתה אחר שנשאת אותה שאין לה עדים אלא דחיישי' שמא תחזור לקלקולא ומקלקלא נפשה כדי לקלקל חברתה וכמו שנבאר להלן. א"כ אין כאן שני דינים הפכיים דקודם שנשאת אותה שאין לה עדים אכתי באיסורא קיימי שתיהן שאם לא מת בעלה גם היא לא תנשא משום דלא מקלקלא נפשה ואי עברה ונשאת היה ראוי להתיר גם יבמתה. אלא שאסרנוה כדי שלא תבא לקלקל עצמה וחברתה. משא"כ בבשר שנחלקו בו. הרבנים הנז"ל שהם ב' דינים הפכים ממש שכיון שהתרת חצי הבהמה שפירשה יש לך להתיר גם אותה שלא פירשה כיון שגוף אחר הם ואין לך לחוש לקלקול בהתר השניה כמו שחששנו בב' יבמות:

ובהיות צריכים אנו לפרש הסוגיא הנז' כדי לבאר היטב חילוקינו הנז' וכדי לישב ג"כ מה שהק' להלן הרב מהרי"ל הנז'. ע"כ הנני בא לפרש פשטא דתלמודא עם מה שיש להעיר עליה בתחילת ההשקפה וזה החלי הליכות אלי:

תמן תנינן במס' יבמות דקי"ט ע"ב שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת לזו בנים ולזו אין בנים את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה נתייבמו ומתו היבמין אסורות להנשא ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. ובגמ' בעי רבא מ"ט דר"א משום דצרה מעידה לחברתה או משום דלא מקלקלא נפשה למנפק"מ לאינסובי לצרה מקמי דידה וכו' עי"ש:

והנה קשה במאי דקאמר תלמודא נפק"מ לאינסובי לצרה מקמי דידה ופרש"י לצרה דעלמא כגון האשה שהלכה היא וצרתה למד"הי ויש לה צרה כאן וכו' דלמה ליה להביא עצות מרחוק. הא איתא לנפקותא זאת במשנתנו במציעתא דמתני' דקאמר לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת וכן בזו יש לה בנים וזו אין לה בנים. דאי טעמא דר"א משום. דס"ל צרה. מעי"ל פליג בהא וס"ל דגם זו שיש לה עדים מותרת להנשא אפי' קודם צרתה. ואי טעמיה משום דלא מקלקלא נפשה פליג עכ"פ שאם נשאת צרתה שגם היא מותרת:

והנר"ל לישב לזה הוא. במה שיש לדקדק טובא בעיקר בעיית רבא רבעי מ"ט דר"א משום דקסבר צרה מעי"ל וכו' כי מאחר דר"א בפירוש קאמר הואיל והותרו הותרו דמשמע דוקא מפני שכבר הותרו בחזקת שמתו בעליהן תו לא מחזיקינן ליה בחיי לאוסרן לעלמא א"כ מוכרח דס"ל שאין צרה מעי"ל וכדבעי למפשט תלמודא. ואין לומר דעיקר ספקו הוא אי לדבריהם קאמר או לדידיה נמי הכי ס"ל כדדחי תלמוד שאין זה דרך הבעיא. לכן נראה דרבא פשיט"ל דבעלמא ס"ל לר"א דאין צרה מעי"ל מדלא פליג בעיקר הדין באידך פרקין דהכל נאמנים להעידה חוץ מצרתה וכו' ומדלא פליג נמי הכא במתני' באידך. דאם איתא דס"ל צרה מעי"ל לפלוג בהני וכ"ש בהא שכבר נתיבמו. אלא ודאי דבעלמא מודה לרבנן וכאשר מוכח מסגנון לשונו שאמר הואיל והותרו. אלא דהא קמבעיא ליה לרבא אי טעמא דר"א שהתיר לאלו היבמות שכבר הותרו הוא משום דס"ל דכיון שבשעה שהותרו ליבמין לא הוצרכו זו לעדות זו ונתייבמו שתיהן בחזקת שמתו בעליהן ומתו היבמים אף דעתה צריכה לעדות חברתה בכגו"ד צרה מעי"ל. או"ד אף בכגון דא ס"ל לר"א דאין צרה מעי"ל והכא ה"ט משום דלא מקלקל' נפשה כיון שכבר נתייבמו שתיהן ומה"ט הותרו לעלמא:

ועל כן קאמר למאי נפק"מ לאינסובי לצרה מקמי דידה דאי טעמא דר"א דכיון שהותרו ליבמין בלא עדות חברתה הותרו לעלמא גם שצריכה לעדות חברתה משום דס"ל דבאופן זה צרה מעי"ל. א"כ אפי' לא נתיבמו שתיהן אלא הותרו דוקא ולא הספיקו או לא רצו להתיבם עד שמתו היבמין אפי"ה מנסבינן לה (הכוונה לכל אחת מהן). ואי אמרת משום דלא מקלקלא נפשה אי. אינסיב שנתיבמה מנסבינן לה במיתת היבמין דודאי מתו בעליהן ואי לא אינסיב שלא נתיבמו אכתי איכא למיחש שמא בעליהם חיים ומודה ר"א דאסורות. ובעי למפשט תלמודא מדקאמר ר"א הואיל והותרו גבי נתיבמו ומתו היבמין דמשמע דטעמיה משום דלא מקלקלא. ודחי דר"א לדבריהם קאמר להו לדידי משעה שהותרו אע"ג שלא נתיבמו הותרו לכל אדם במות היבמין אלא לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דאינסיבא באופן זה שכבר נתייבמו דמנסבינן לה משום דלא מקלקלא ופריק לרבנן דתמות נפשה ע"פ הוא דקעבדא ואינהו לא ס"ל האי טעמא דלא מקלקלא והדר בעי למפשט מדשמעי' לר"א באשה שהלכה היא ובעלה למד"הי דס"ל הואיל והותרה הותרה צרתה אע"ג דהיא נצרכת מתחילה לעדות חברתה וא"כ ודאי דטעמיה דר"א משום דס"ל צרה מעי"ל בכל אופן. וה"ה דפליג גם בעיקר הדין דאידך פרקין. ודחי לה התם כיעו"ש. הנה הוצרכתי לבאר שטח הסוגיא בדרך זה כי לדידי הוא נכון מאד לישב כמה פקפוקים דאיתנהו בהאי שמעתתא ולאהבת הקיצור לא ביארתים אחת לאחת. אך רש"י ז"ל נטה מדרך זה. והיינו משום שהיה גורס בש"ס נפק"מ לצרה דעלמא ומשו"ה מפרש לה בצרה דעלמא:

והנה התוס' שם בד"ה מ"ט דר"א הקשה ר"י אמאי לא פליג ר"א באידך פרקין גבי הכל נאמנים וכו' ואי ר"א איירי לבתר דאינסיבא צרה מ"מ ליפלוג בההיא דמת בעלי ואח"ך מת חמי ותי' דלא דמי עי"ש ופי' דבריהם נראה דקמקשו לב' צדדי הבעיא דאי טעמיה דר"א משום דצרה מעי"ל ליפלוג בעיקר הדין ואי איירי לבתה דאינסיבא ליפלוג בההיא דמ"ב שאם נשאת הכלה שחמותה מותרת ולא מקלקלא. וקשה לצד ב' דטעמיה דר"א משום דלא מקלקלא מאי קושיא דליפלוג בההיא דמ"ב ואח"ך מת חמי דהתם אימור מודה ר"א כיון דאכתי איכא למיחש דבעלה מית וחמוה לא מית וא"כ לא מקלקלא נפשה ומכוונת לקלקל חמותה אע"ג שלא תחזור להיות כלתה משום שנאה ישנה שהיתה לה עמה ואף שהוא צד רחוק מ"מ לא שמעינן לר"א דפליג בכ"הג. ולזה י"ל בדוחק ועיין למהריב"ל ז"ל בח"א דנ"ד ע"ג ועין להתוס' בפ' האשה שלום דקי"ז ע"ב ד"ה לאו:

אך קשה דתירוצם הוא ישוב לקושיתם הראשונה דלטעמא דצרה מעי"ל אמאי לא פליג בעיקר הדין וע"ז תירצו שפיר. אבל למה שהק' לטעמא דלא מקלקלא אין כאן ישוב כלל דלטעם זה אין סברא לחלק בין באה להעיד על עצמה לבאה להעיד על חמותה. גם הלשון שכתבו ואי ר"א איירי לבתר דאינסיבא צרה הוא מגומגם מעט. דהכי הול"ל ואי טעמיה דר"א משום דלא מקלקלא וכו'. ונר"ל שכך הוא שיעור דבריהם בכוונת בעייתו של רבא דאי ס"ל דר"א חולק בעיקר הדין שזה הוא הצד הראשון של הבעיא ליפלוג אעיקרא דדינא. ואי דלא פליג בדין צרה מעי"ל דעלמא אלא הכא דאינסיבא צרה ולא הוצרכה לעדות חברתה בנישואין הראשונים ובכגו"ד צרה מעי"ל. א"כ ליפלוג בההיא דמת בעלי ואח"ך מת חמי שאם נשאת הכלה שיועיל עדותה להתיר צרתה. ואע"ג דאכתי לא דמו אהדדי. מ"מ ר"א לא אסר כשנשאת הכלה. דלא מצינו שאוסר ר"א אלא בבאה להעיד על חברתה דוקא. אבל כשבאה להעיד על עצמה וחברתה ונשאת היא לא אסר ר"א. וע"ז מתישב שפיר תירוצם דס"ד דרכא דר"א לא התיר אלא היכא שאינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא לעצמה וממילא ניתרת צרתה וכיון שהותרה בתחילה בלא עדותה ליבום. הותרה בעדותה לשוק. אבל בבאה להעיד על חברתה אף אם באה להעיד נמי על עצמה בהני אימור מודה ר"א. וההיא בריתא דהאשה שהלכה היא ובעלה למד"הי אכתי לא שמיע ליה לרבא. ועיין בתוספי הרא"ש ז"ל ליבמות שם. ועמ"ש מהרש"א ע"ד התוס' אלו ומה שתמה עליו הרב שושנים לדוד בהך מתני' ואכמ"ל:

עכ"פ מבואר מסוגייא זאת דכשהתרנו אותה שאין לה עדים לא הוחזקה במת בעלה כדי שנתיר את יבמתה. שכל התירה הוא משום דדיקא ומנסבא ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלו בתחילתה. וכל זמן שלא תנשא אכתי איכא למיחש שבעלה חי ולא באה ואמרה כן אלא כדי לקלקל אותה בחושבה שיתירו גם את יבמתה. ואפי' אם נשאת היא יש לחוש עדין שבעלה חי וכיונה לקלקל צרתה אם יתירוה והיא לא תנשא וכשראתה כי לא נעשתה עצתה ולא הותרה יבמתה עד שתנשא היא הולכת ונשאת גם היא כדי לאחזוקי שקרא משום תמות נפשה עם פלשתים הגם שהיא מתקלקלת יותר (עין בדברי התוס' לעיל דקי"ז ד"ה חוץ). ואע"פ שהוא חשש רחוק מאד חשו לה חכמים ולא התירוה. דמעיקרא כל התר שלה להנשא לא משום דבריא לן שמת בעלה. אלא שבעיגונא הקלו לסמוך על חזקה דדיקא ומנסבא. וכל שיש לחוש אפי' חשש רחוק מאד לאורועי לחזקה ולמימר דאולי היא ניחא לה להאסר על בעלה אבל רוצה לקלקל יבמתה שלא תשב עם בעלה או לפחות לביישה חיישינן ואם אין לנו כח לאסור את עצמה מחששא רחוקה זאת עכ"פ לא נתיר את יבמתה:

או שחשו חכמים פן תנשא יבמתה קודם ולכן לא רצו חכמים להתירה (עין ג"כ בדברי התוס' שם ע"ב ד"ה לא). והכא שייכי שני טעמים אלו. (ובכן נתבאר שאין ראית הרב מהר"י הלוי נר"ו מהך סוגייא לס' הרב פר"ח מכרעת. וגם אין מכאן סתירה לדברי רבני אשכנז וכמש"ל). ומטעם זה נמי סברי רבנן דאפי' הותרו שתיהן ליבמין ונתייבמו ומתו היבמין דאסורות להנשא לזר. דאכתי איכא למיחש שמא בעלה של אחת מהן חי הוא. ובאה ואמרה מ"ב כדי לקלקל יבמתה בחושבה שהיא תתיבם תחילה ותאסר על בעלה. וכשראתה שיבמתה חששה לעורמה זאת ולא נתיבמה. הלכה היא ונתיבמה תחילה. ואח"ך נתיבמה גם השנית שברור לה שמת בעלה. וכיון דאיכא למיחש להכי דתמות נפשה ע"פ קעבדא. לכן שתיהן אסורות. ואע"ג דאין זה תמות נפשה ע"פ דיבמתה תשב לבטח עם יבמה והיא לבדה נתקלקלה. דכוונת רבנן למימר דכל שיש לחוש שימצא איזה חסרת דעת שרוצה לקלקל עצמה על בעלה למען לא תתיבם יבמתה לבעלה אפי' שהוא חשש רחוק חיישינן ולא מתירינן לה לשוק ולשון מושאל הוא דנקטו תמות נפשה ע"פ וכנז"ל. ור"א דפליג ואומר דהואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. ס"ל דלחששא רחוקה כי האי לא חיישינן ומותרת לשוק. ועיין בטוש"ע א"הע סי' קנ"ז ומה שיש לעמוד בדברי מרן הש"ע בא"הע שם עיין לקמן בחא"הע:

את זה כתבתי בחדש כסליו ש' תרכ"ט:

וטרם בואי לפרק נגמר נשבה ארון הקדש הגאון מז"ה ח"ד בדרא זלה"ה והן אני נשארתי לבדי נשפך לארץ כברי וגלה כבודי ותלאות הזמן נשאו את רדידי דין גרמ'א שלא גמרתי ענין זה כאשר עם לבבי והן עתה חפץ הייתי לחזור על לימודי. ואולם רוב הטירדות ועול הצבור והיחיד לא נתנוני השב על הענין. והנה האיר אל עבר פני האי ספר"א דמאריה טב הנד"מ כפי אהרן ושם ראיתי להרב המופלא המחבר ראב"ד מקודש כמוהר"א עזריאל נר"ו בחיו"ד סי' ד' שהאריך הרחיב בסוגייא זאת דמס' יבמות לא הניח פינה וזוית וחפץ הייתי להשתעשע באמרותיו כי נעמו. אכן כבר מלתי אמורה כי לא אני בן חורין כעת וגם כי אני טרוד בהדפסת ספרי זה ושמעתתא בעיא צילותא ולמגמר מעתיקא קשה מחדתא:

זו בלבד אשימה עיני במה שתמה על דברי מורי הגאון אבי אבי ר"ל זצוק"ל במה שהשיב ע"ד הרב מהרי"ל נר"ו בס"ה נדי"ל שם על הראיה שהביא מהריה"ל הי"ו ממתני' רפ"ו דטהרות המסוכן ברה"י וכו' כתב עליו וז"ל ראיה זו איני מכיר וכו' ע"ס הלשון ודברים אלו נאים וראוים וכו' אכן על הקושיא החזקה שהק' מהרי"ל יצ"ו אח"ך דר"ש דפליג התם ואמר ר"הר מפסקת אמאי לא פליג גבי יבמות והשיב ע"ז וז"ל גם בזה לא צדק דמאחר דפי' הר"ש והרמב"ם בדעת ר"ש דאמר ר"הר מפסקת משום דהיכן מצינו חי אחר מת ולאו משום שהם שני הפכים דהא לא איכפ"ל וכדקי"ל בההיא דב' יבמות וכו' את"ד הרמ"ז ז"ל. וע"ז תמה הרב כפי אהרן נר"ו וז"ל אהמ"ר מכבודו כל דבריו בזה הם כס' החתום לא ידענא מאי קאמר דהא ב' טהרות נגעו בזה המסוכן א' בר"הי וא' בר"הר ולר"ש אנו מטהרים גם אותם של ר"הי מפני שסופנו לטהר בר"הר וא"א להיות חי אחר מת ואע"פ שאלו הטהרות גופים מוחלקים הם אפי"ה כיון ששתיהן נתלין בגוף אחד לא אמרינן ב' דינים הפכים. א"כ מ"ט זה עצמו הי"ל לר"ש לחלוק בב' יבמות וכו' ובפרט מ"ש הרב ז"ל בתו"ד וז"ל דאם כדברי כת"ר דט' ר"ש הוא משום שהם דינים הפכים הי"ל לר"ש לטהר גם בר"הי שני וכו' עכ"ד הם פליטת הקולמוס כי מה ענין ר"הי ב' לכאן כי בר"הי ב' אין שום דבר חוצץ ומעכב וכו' את"ד נר"ו:

ואנכי הרואה שקיצור לשונו של הגאון מז"ה זלה"ה כדרכו בקדש. דין גרמא להרב בעל כפי אהרן נר"ו לתמוה על דבריו בדרך זה. על כן אני אפרש כוונת דב"ק ותכל תלונותיו. והוא דאחר שביאר דטעמיה דת"ק שטימא בר"הי ראשון וטיהר בר"הר הוא דאוקמינן כל חד אדיניה ומטעם ספק והתורה אמרה בר"הי ספקו טמא ובר"הר ספקו טהור ולא דמחזקינן ליה בודאי מת. אבל ר"ש דאתא לפלוגי משום דס"ל דכשאתה מטמא בר"הי הרי אתה מחזיקו לודאי מת ואיך אתה מטהר אחרי כן בר"הר ומחזיקו לודאי חי ואם ימות גבר היחיה. משו"ה ס"ל דר"הר מפסקת ואף בר"הי א' טהור:

דאין סברא לומר חי אחר מת. ואין טעמו של ר"ש משום דס"ל דלא אמרינן ב' דינים הפכיים. מה שאין כן גבי יבמות אימור מודה ר"ש שזו מותרת וזו אסורה. דהתם לא החזקנו אנו את האיש בחי או מת. אלא שהתורה האמינה לזו משום דדיקא ומנסבא ונמצא שאנו לא עשינו שום מעשה כשהתרנו אותה כיון שהבחירה בידה והיא יודעת מרת נפשה ואם היא משקרת לא תנשא. אבל הכא הגם שהתורה אמרה ס' טומאה בר"הי טמא סובר ר"ש דכשיש ר"הר אחריו שאתה מוכרח להתיר בפשיטות כגון דא אינך רשאי לטמא ולומר ח אחר מת. ואה"ן דבכל דיני ב' הפכיים כההיא דיבמות וכדומה מודה ר"ש דדיינינן האי כדיניה והאי כדיניה. ורצה להכריח זה מדר"ש מטמא בר"הי ב' ואם איתא דאיהו ס"ל דב' דינים הפכיים לא אמרינן הי"ל לטהר גם בר"הי ב'. דכיון דבשעה אחת יצא מר"הי לר"הר וחזר לר"הי ושם מצאנוהו מת ולדידיה כי מטהרינן בר"הי א' ובר"הר משום דאמרינן דעכשיו מת א"כ נימא שגם הטהרות שנעשו קודם לכן בר"הי ב' שיהיו טהורות ונימא חי היה. דאיך אתה אומר ברגע אחת חי. ותו"מ מת ואין אתה אומר עכשיו ממש מת וכל הטהרות שנעשו קודם לכן טהורות. אם הוא משום דר"הי ספקו טמא הא אית לך ר"הי א' ואתה מטהר משום דאתה אומר באותה שעה חי היה הכא נמי אימא עדיין חי היה. אלא ודאי דאין טעמו של ר"ש משום ב' הפכיים ומודה הוא דדיינינן כל חד כדיניה. אלא שאני הכא דאם אתה מטמא ר"הי א' אתה מחזיק אותו למת ואי אפשר לטהר אח"ך בר"הר ולומר בודאי חי אחר שאמרת ודאי מת. ולפי"ז שפיר מטמא בר"הי ב' דהתם שאין ר"הר אחריו שפיר אמרינן חי היה ואח"ך מת כדרך כל הארץ. ודוק היטב כי הוא חילוק דק. ובחנם כתב הרב מהר"א עזריאל נר"ו שהוא פליטת הקולמוס והוא ישוב נכון:

ומה שאני תמיה על הרב המופלא כמהר"א הנז' נר"ו הוא דכל מה שהאריך לישב קושיתו של הרב מהריה"ל הי"ו הלזו וצלל במים אדירים מפי סופרים ומפי ספרים את הכל עשה. פה בעט"ו הגאון מז"ה זלה"ה במיעוט שיחה ובקצר אמיץ כאשר יראה הרואה כי היא היא מה שתירץ הוא נר"ו אלא שהרחיב הדברים ועוד לאלוה מילין בענין זה ואין כאן מקומו. ועיין במס' גיטין ד"ח ע"ב:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה