אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א יורה דעה › סימן ד

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

יורה דעה · סימן ד

סימן ג

חיו"ד הלכות ת"ת

הגדתי היום כי שלו הייתי בביתי ורענן בהיכ'לי אשר בירושלים ע"הק תובב"א. והנה יד שלוחה אלי מגבירי ושרי העיר הגדולה הזאת עו"בי טראבלס המערב יע"א. באמור אלי שמלה לך קצין תהיה לנו. ואחר רוב ההפצרות נשאלתי להפיק חפצם. ויצאתי במר רוחי אני וביתי מהעיר הקדושה מקום קברות אבותי הגאונים לקדושים אשר בארץ זיע"א. ובאתי עד הנה לנהלם על מי מנוחות על התורה ועל העבודה. ואת עוניי ויגיע כפי מיום בואי עד הנה יודע האלהים. והוא בחסדיו ינחני בדרך אמת לתקן עיר ומלואה ואשובה אל נוה קדשי ציון מכ"י אשר כל חפצי בה. ושבתי בבית ה' כל ימי חיי:

ואני בבואי טרם כל דבר נתתי אל לבי לראות מצב העיר ויושביה. ולדאבון לבבי ראיתי את העם פרוע לשמצה. ורבים מעמי הארץ אינם לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א. ופניתי אני לראות הסיבה שהביאם לידי כך. והנה ראיתי כי הסיבה הראשית היא העדר תלמוד תורה כהוגן וכראוי. כי אין להם מקום מיוחד שיכיל בתוכו כל נערי בני ישראל. וע"כ רוב המלמדים יושבים הם ותלמידיהם בתוך הבתי כנסיות. ומלבד הבזיון המגיע לבית מקדש מעט בלימוד שם ילדים קטנים שאינם יכולים לשמור עצמם כהוגן. עוד זאת כי אין המקום ראוי ללימוד תשב"ר שצריך הרב לישב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהיו כולם. שומעים ורואים את הרב כמ"ש בש"ע סי' רמ"ה. וזה אי אפשר בב"הכן כי אינו עשוי לכך כמובן. (ועיין במס' כתובות דק"ה ע"א). גם כי כל מלמד יש לו קרוב לששים או לשבעים תלמידים. והוא לבדו מלמדם. ואפילו ריש דוכנא לא מוקמו ליה. ומלבד כי אין ראוי לתת למלמד אחד יותר מכ"ה תלמידים כדאיתא בב"ב דכ"א וכפסק הש"ע ביו"ד סי' הר"ם. ואפילו לדעת הרא"ש החולק. מ"מ ס"ל שלא ילמד יחידי יתר על ארבעים. והגם דלאו לעכובא אתמר (כמ"ש המט"ש ח"ג בקונט' מירא דכיא סי' יו"ד.) הא ודאי הסברא נותנת כי ברבות התלמידים יתר על המדה הראויה. ימעט הלימוד ולא יראו פרי נכון בלימודם ויאבדו הזמן לריק ולבהלה. ובפרט כאשר בכל ריבוי התלמידים האלה הספקת המלמד מעוטה וחרפתו מרובה לאהדורי אפתחא מאבי הבנים לקבץ על יד דמי הספקתו כעני שואל על פתח. ומוכרח להניח הילדים לבדם כדי לשאול אוכל לנפשו. עוד זאת כי אין גם אחד מהמלמדים שמלמד לנערים משנה וגמרא. וזה גורם שתשתכח תורה מישראל ח"ו. גם רוב ככל הילדים לא יתלמדו אפילו כתיבה עברית. וזאת היתה גרמא בנזיקין כי יגדלו הנערים כפראים במדבר. ואף בצאתם לפעולם ולעבודתם יהיה מלאכתם וכתיבתם נעשית ע"י אחרים:

וגדולה מכל אלה גרם העדר הלימוד הנכון בעיר הזאת כי הגבירים ויחידי העיר הזאת אשר לא יכלו להניח בניהם במצב רע ומר כזה. הם שולחים בניהם לערי איורו"פא להתלמד שם לשונות וכתיבת העמים. והדבר מובן מאליו מה אחרית אלו הבנים היושבים בערי החירות והדרור באין עליהם מורא ב"ו גם לא מורא אב ואם. ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא ל וגם פה בתוך העיר נמצ' סקו"לא של נוצרים וגם שם ילכו נערי בני ישראל לשמוע לקח מפי מורה נוצרי ומספרי הנוצרים ויתערבו בילדי הגוים וילמד ממעשיהם. את כל אלה ראיתי ונתון אל לבי ותרגז בטני וכל עצמותי אחזו רעד. לב מי לא ידאב. ועין מי לא ידמע דמוע. בראותה כל אלה. ויותר מהמה שלא ניתן להאמר ולהכתב. לכן שמתי אל לבי לבקש מנוח לכל אלה במלתא דשוייא לכולהו כעשיר כאביון כדל כהלך. והוא באשר נייסד בית ספר גדול ורחב ידים. אשר שם יתקבצו המלמדים החכמים ללמד לעם ה' תורה ומשנה וגמרא ושעה או שתי שעות ביום ילמדו אותם כתיבה עברית ואיטאלקית שהיא צריכה לעיר הזאת. ובזה נסיר חרפה מעל אלה השומעים לקח מאינו יאודי עם בני הנעורים אשר לא מבני ישראל המה. והנם מנוערים מתורה ומצוות. וגם אלה אשר היו עד כה לדראון עולם משוללים תורה וד"א. הלא עתה כולם יחד יבינו במקרא ובמשנה וגם מעט ד"א ממורה יאודי. במקום קדוש אשר כולו אומר כבוד לה' ותורתו הקדושה. תחת השגחת מנהלים ת"ח ויראי ה' אשר ישיתו לבם לכל תהלוכות בית הספר ע"פ התנאים ההגונים בכל מידי דמיטב. והגבירים הע"י בלב שלם נתרצו ויאותו להביא בניהם אל בית הספר הזה המלא רוח דעת ויראת ה'. ולא יוסיף יבא בם ערל וטמא. ויתנדבו נדבה גדולה לקניית החצר הגדול וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו:

אך לדאבון לבבנו קמו עלינו תרי רבנן מגו תלת ויוציאו קול במחנה העברים לאמור כי דבר זה אסור מן התורה. ושהראשונים ז"ל החרימו ע"ז. ויהי העם כמתאוננים כי אם כנים הדברים מדוע לא אזרו חיל לאסור לימוד לשון איטלקי וצרפתי אשר לומדים יותר משלשים ילדים אצל המורה הנוצרי והם לא נתעוררו להגיד לבית יעקב גודל האיסור. וגם את בנותיהם הקטנות ששולחים אותם אצל הכומרות ללמדם לשון הנז' ולא היה פוצה פה ומצפצף. ועתה שבאים להרים המכשול הזה המה יצאו לקראת נשק לאסור איסר במשטח חרמים. דבר שלא ישוער ולא נהיה לעולמים. ואנכי להסיר עקשות פה מעלי ראיתי חובה לעצמי להגיד כי ישר גופא דעובדא. והנה באתי היום במגילת ספר כתוב עלי להראות העמים והשרים כי צדקתי בשופטי. ולפום דינא אין איסור בדבר כלל כללי ואדרבא בכגון דא שבאים אנו להצילם מפח המוקש אשר רבים נלכדו לחבק חק נכריה אשר אמריה החליקה בלתי לימוד תורה כ"וע. הא ודאי למצוה יחשב להביאם לחסות תחת כנפי התורה והמצוה עם ד"א וזה וזה יתקיים בידם בעה"ית:

וזה החלי בעזר צורי וגואלי מלכי בקדש הליכות אלי:

ואומר טרם כל עלינו לברר כי לשונות העמים וכתיבתם לא נאסרו מתורת משה רבע"ה אלא אדרבה הסנהדרין ראשי שבטי ישראל היו צריכים לידע בכל לשון כדי שלא ישמע מפי התורגמן כדאיתא בפ"ק דסנהדרין דטו"ב ע"א. ואל ישיאך לבך שדבר זה הותר לסנהדרין דווקא כמו שהותרו איזה דברים האסורי' לקרובים למלכות. דהא ידיעת הע' לשון לאו מלתא זוטרתי היא שיוכל להתלמד בגודלו כאשר נהיה ראוי לשבת בסנהדרין. ואחד היה יוסף הצדיק זיע"א שלמדוהו בגודלו וע"י מלאך שלא כדרך טבע. אלא ודאי שכל אחד מגדולי ישראל היה מלמד לבנו הן בעודנו צעיר לימים הלשונו' ההם שאם יזכה מצד עצמו לקבל המשרה ההיא לא יעצרהו העדר ידיעת הלשונות ההם. והגם דהתם ע"ב אמר ר"י אמר רב כל עיר שאין בה ב' לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין דמשמע דבב' וג' היודעים די ולא צריכי כולהו למגמר הני לישני. מ"מ ודאי דלכתחילה צריכים כולם לדעת הע' לשון כדמשמע סתמא דלעיל דקאמ' דאין מושיבין אלא א"כ יודע וכו' והכי משמע במס' מנחות דס"ה. אבל אה"ן שאם נמצא עיר שאין בה אלא ג' היודעים לא מפני זה יתעכב מניית הסנהדרין. ועיין תוס' שם ד"ה ויודעים ובתורת חיים ובנין שלמה בחי' לסנהדרין. ועיין במס' סופרים פט"ז שהיה משבח להלל הזקן שלמד כל הלשונות וע"ש בכסא רחמים דר"ן ע"ב דעכ"פ שבח היה להם לידע הלשונות כולם. וכבר הוכחנו שמוכרח שהיו מתלמדים בקטנותם. ואם איתא דאיכא איסורא בלמידת הלשונות לא הוו עבדי איסורא בטענת שמא יהיה ראוי להמנות בסנהדרין. ועוד שעיקר הצורך לידע כל הלשונות או רובם היינו טעמא כדי שלא יהיו שומעים מפי התורגמן. והרי בזמן הבית שכל ישראל היו שרוים על אדמתם ואם איתא שלא הותר להם אלא ל"הק איך ימצא עד בבני ישראל (דלענין עדות קאי כדפירש"י שם מטעם עד מפי עד) שיבא לפני הסנהדרין ולא ידע ל"הק שהוא הלשון שבקיאים בו כולם אלא ודאי שהלשונות לא נאסרו מעולם. ועיין שאלת יעבץ סימן. יו"ד בח"א:

ואדרבה רואה אני שלא זאת שבתלמודנו הקדוש לא נאסר לימוד לשונות העמים אלא שבפירוש הותר מכללו. שהרי איתא בסוטה דמ"ט ובשלהי פרק מרובה שמשום מעשה שהיה באותו זקן שלעז להם בחכמה יונית גזרו ואמרו ארור האיש שילמד את בנו יונית. ופריך תלמודא וחכמת יונית מי אסירא והתניא אמר רב בא"י לשון סורסי למה או ל"הק או ל' יונית ואר"י בבבל לשון יוני למה או ל"הק או לשון פרסי ומשני חכמת יוני לחוד לשון יוני לחוד ופירש"י ז"ל כי חכמת יונית היינו רמיזות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"המ דמסכת סוטה דהיינו רמיזות שהיו מדברים בו גדולי המלכות שכבר נאבדה חכמה זו מן העולם. ומ"ש רב בא"י לשון סורסי למה אין הכונה שלשון סורסי נאסר בא"י ובבבל נאסר לשון יוני. אלא שלהיותם קרובים לארץ יון ולשון יון יפה מזה הי"ל לספר בו וכן נמי בבבל הסמוך לפרס כמו שמדוקדק בפרש"י דשלהי מס' סוטה והדבר מוכרע מאליו שאפי' חכמת יונית לא היה אסור מן התורה אלא גזרה דרבנן ומשום מעשה שהיה ועיין בתוספות בב"ק ר"ה ואסור. ואל תטעה שלא הותרו הלשונות ההם אלא דוקא לגדולים שכבר מלאו צבאם בחכמת התורה ולא לבנים קטנים שהם רכי הדעת והתבונה. וכמו ששמעתי מי ששגה בזה מפני העדר הבנתו בפשטא דשמעתתא. שהרי על מה שגזרו ארור האיש שילמד את בנו חכמת יונית קפריך וחכמת יונית מי אסירא ותריץ חכמה לחוד ולשון לחוד. ועוד ממ"ש לקמן שם וחכמת יונית מי אסירא והאמר ר"י אמר שמואל משום רשב"ג אלף ילדים היו בבית אבא ת"ק מהם למדו תורה ת"ק מהם למדו חכמת יונית ומשני שאני בית ר"ג שהיו קרובים למלכות. הרי דלא ק"ל על שהיו ילדים או בחורים שאפי' הלשון נאסר להם (לדעתו) וגם ר"ג לא הוה עביד תרתי ללמד חכמה יונית ולבחורים קטנים אלא ודאי דלא פלוג רבנן. וזה ברור לדרדקי דבי רב:

הרי לך ראיה מפורשת מש"ס דילן בלתי שום חולק שאין איסור ללמד אדם את בנו לשון העמים. ואפי' גזרה דרבנן ליכא. וראיתי מי שמגבב דברים (ולא אזכיר דבר בשם אומרו משום כבודו) לאסור איסר ממה שהשיב ר' ישמעאל לבן אחותו צא ובדוק שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה שהוא דבר שלא יהא בעולם כפירש"י במנחות דצ"ט. אשר לפי מה שביארנו נתבאר ביטול דבריו כי בן דמא לא הוצרך לשאול אלא על חכמת יונית שכבר נאסרה והשיבו ר"ג כהלכה לאסור איסר על נפשו. וכמה כרכורים כרכרו בעלי התוס' שם בד"ה מהו ובפרק ר' ישמעאל ד"ה ארור לתת טעם לשאלת בן דמא כיעי"ש. ולי נראה לישב כוונת שאלתו של בן דמא והוא שהבין בכוונת הגזרה שלא גזרו אלא על הקטנים מפני שכאשר ירגיל מקטנותו בחכמתם ורמיזתם יתקרב דעתו להם בדתם ואמונתם ויסור מדרכי התורה וגם כי יזקין לא יסור ממנה כאשר קרה לאותו זקן. ודייק כן מלשון הגזרה שגזרו ללמד את בנו ולא סתמו דבריהם לומר ארור מי שילמד חכמת יונית. ולזה שאל בחכמה כגון אני שהנני גדול וכבר נשתרשתי באמונה יען כבר למדתי כל התורה. הנני בכלל הגזרה או לא. וע"ז השיבו ר"ג גם לפי דעתו דעכ"פ איכא משום לא ימוש. ולדעת התוס' שם שנראה דס"ל שהגזרה היתה כוללת כקטון כגדול. צריך לפרש שמ"ש ארור מי שילמד בנו וכו' היינו מטעם שידעו שחכמה זאת אין באפשרות ללמדה אלא אם יתחיל בה מקטנותו להיותה עמוקה ורחבה. והאיש הגדול בשנים קשה עליו מאד להתלמד והנסיון מסכים לזה. וע"כ דברו חכמים בהווה. עתה ראיתי להר"ש ז"ל בפ"א למס' פאה שהביא בירושלמי שאלו את ר' יהושע מהו שילמד אדם את בנו חכמת יונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינו וכו' ומ"ש בפרק שתי הלחם גבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל וכתב ותימה הא קאי בארור כדאיתא בפרק ר"י דס"ד ע"ב (וכמ"ש התוס' שם). ואי הוה גרסינן יוונית ולא גרסי' חכמת יוונית בההיא דבן דמא ובירושלמי הוה ניחא וכו' ע"כ וכוונתו בחילוף הגירסאות היא ודאי לומר שעיקר השאלה היתה על לשון יוונית. והוא תימה ודאי דעל הלשון מי הכניסו לבית הספק ואיך ר"י ורי"ש אסרו בפשיטות הפך סוגיין דב"ק ודסוטה הנז"ל. והא ודאי שאין לנו להפך הגירסא ולאפושי פלוגתא. וגם התוס' בפ' שתי הלחם שתמיהתו ותירוציו מכוונים לדבריהם. לא העלו על דל שפתותיהם לומר כן והוא ברור:

עתה בא לידי ס"ס ירושלמי דפוס זיטאמיר ושם בפ"א דפאה גריס שאלו את ר"י מהו שילמד את בנו יוונית. ופירושו ודאי דלא קבעו מניה אלא על חכמת יוונית וכאשר הוכחנו לעיל. וראיה דהתם בפ' במה אשה איתא י"ג דברים התירו לבית רבי וחד מנייהו שילמדו בניהם יוונית משום שהיו זקוקין למלכות. ופשוט הדבר שהוא על החכמה ההיא כמ"ש בש"ס דילן בפ' מרובה וכן פירש הרב קרבן העדה שם. והנה תמן אמרין ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר מותר אדם ללמד בתו יוונית מפני שתכשיט הוא לה שמע שמעון בר בא אמר בגין דר' אבהו בעי למלף ברתיה יוונית תלי לה בר"י שמע ר' אבהו ואמר יבא עלי אם לא שמעתיה מר"י והתם נמי פירשו דקאי על חכמת יונית שתכשיט הוא לה שתמצא חן בעיני המטרוניתא ולכן התירו כמו שהתירו להקרובי' למלכות ועיין להרשב"ץ ז"ל בפי' לאבות פ"ב במשנת הוי שקוד ללמוד תורה שכתב וז"ל וכן מה שאסרו ללמוד חכמת יונית כמ"ש בפרק מרובה ואחרון מסוטה לא אמרו זה על חכמה שהיא על דרך חקירה שכלית אלא על החכמה שהיתה נוהגת באותו זמן לדבר ברמיזה כמ"ש בחגיגה ואף חכמה זו מותרת היתה אלא מפני אותו מעשה אמרו ארור אדם שילמד בנו חכמת יונית ומ"ש בברכות מנעו בניכם מן ההגיון אינו חכמת אל מנט'ק (דהיינו חכמת הלשון) פירש"י ז"ל פי' הגיון שיחה בטלה ובירושלמי פ' במה אשה אמ"ר אבהו בשם ר"י מותר אדם ללמד בתו וכו' עכל"ה. משמע מדבריו שלא נאסר ללמד את הבנים כ"א חכמת יונית והגיון של שיחה בטלה אבל חכמה שהיא על דרך חכמה שכלית וחכמת אל מנט'ק מותר האדם ללמדם לבנו. ואי קשיא לך מה יענה למה שהשיב ר' יהושע בפ"א דפאה ור"י במנחות דצ"ט דאיכא משום לא ימוש וע"כ אסרו בכל עת וזמן. והאי טעמא איתא בכל חכמה ולשון שאינה מחכמת התורה. לזה צריך ליישב שלא נאמר זה אלא באותם הדורות שהיתה תורתם קבע והיו שרויים על אדמתם ומדברים כלשון עמם ולא היו צריכים לאותם הלשונות והחכמות. לא כן אנו בעונותינו שאנו מפוזרים ומפורדים בין האומות וצריכים אנו לידע לשונם כדי לשאת ולתת עמהם. ואם היום כאן בעיר אחת יוכל היות דביש ליה בהאי מתא והגלגל יגלגלנו אל מקום אחר ואם לא יתלמד בקטנותו הלשונות ההוות בארץ יהיה כערער במדבר. עוד זאת כי בלא"ה רוב הצרות והדלות לא נתן לעם בני ישראל לקיים מצות לא ימוש כהלכתו. (ועיין בדברי הרב זרע אמת ח"ב סי' קמ"ב שנביא דבריו להלן). ואולי גם בזמן הש"ס לא אמרו כן אלא למי שתורתו קבע. כבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהעיד על עצמו שלמד כל התורה כולה. או כאותם ששאלו את רבי יהושע שאולי היה ספק בידם ללמוד תורה לשמה ביום ובלילה. וכ"ש שלא השיבו הם ז"ל כן אלא על החכמה שנאסרה משום אותו מעשה וכמדובר:

גם הריב"ש ז"ל בסימן מ"ה כתב כן בפירוש להתיר לשונות העמים אחר שהביא ההיא דב"ק פרק מרובה דמסיק בש"ס חכמה לחוד ולשון יוני לחוד כתב וז"ל ומזה נראה שאין הספרים ההם בכלל הגזרה שאם מצד שהם כתובים בלשון יוני הלשון לא נאסר מעולם וכולם היו בקיאים בו ואדרבא אמרי' במס' מגילה לעז יוני לכל כשר ע"כ ומכאן מוכח שאין מקום לגזור ולאסור לשונות העמים מחשש פן כשיגדל הנער ויהיה בקי בלשונם יבא לקרות בספריהם החיצונים ויטו לבו מדרכי התורה הקדושה. כי אחרי שהותר בפירוש לשון יוני שידוע כי באותו זמן כל החכמות הטבעיות והפלוסופיות היו כתובים בלשון ההוא להיותו לשון המתהלך בארץ וגדולי הפלוסופים מבטן היונים יצאו וספריהם היו כותבים ככתבם וכלשונם כידוע. ולא זאת שלא אסרוהו מטעם זה אלא שאדרבא התירוהו בפירוש וכולם היו בקיאים בו כאשר העד העיד בנו הריב"ש ז"ל. אלא שע"ז ודאי יש לגזור והחובה מוטלת על כל חכמי ישראל להקהל ולעמוד בכל תקף וחוזק לאסור איסר על המורים לשונות העמים לילדי ישראל שלא ילמדום החכמות ההם בבואם להתלמד הלשון (וכאשר עשינו גם אנחנו בכל אלות הברית שספרים כאלו לא יבואו בקהל ה' בבית הספר. ולא ילמדו הנערים אלא מתוך ספרי ישראל המועתקים ללשון ההוא. וזה הוא התנאי הראשון מתנאי בית הספר כזה) וכאשר יגדל הנער על ברכי התורה ויהיה בקי באיזה לשון הצריך לו. אין לחוש עליו כי ילך אחרי ההבל ח"ו. ואם רוח קמעה עכרתו ונטה מדרך האמת. אין זה אלא כי סורו רע ואין רוח נכון בקרבו. ומבלעדי ידיעת החכמות ההן היה יוצא לתרבות רעה. כי אין ידיעת החכמות ההם גורמות רעה למי שלבו שלם אלא למי שכבר היתה טינא בלבו כמ"ש באלישע אחר. ובעינינו ראינו וגם אבותינו ספרו לנו כמה ב"א המנוערים מכל חכמה ומדע וילכו אחרי יצרם הרע לעשות הרע בעיני ה' ובתועבות יכעיסוהו. וכמה אנשים הבקיאים בכתבם ולשונם לא נטו ללכת אחרי שום חכמה המנגדת לתו"הק שת"ת:

והבט ימין וראה להרשב"א ז"ל באלפיו בסי' תט"ו כאשר עמד כגבור הוא ובית דינו הגדול לבא באלה הגדולה ההיא לא גזרו אלא בזה הלשון לבל ילמוד איש מבני קהלינו בספרי היוונים אשר חברו בחכמת הטבע וחכמת האלהות בין המחוברים בלשונם בין שהועתקו בלשון אחר מהיום עד חמשים שנה עד היותו בן חמש ועשרים שנה. ושלא ללמד איש מבני קהלנו את אחד מבני ישראל בחכמות האלו עד שיהיו בן כ"ה שנה. פן ימשכו החכמות ההם וכו' ע"כ (ואולי לזה כיוונו המדברים סרה באומרם שאסור ללמוד לשונות העמים ושהראשונים החרימו ע"ז כמוזכר בשאלתנו. ולו חכמו ישכילו זאת יבינו דברי חכמים כדרבונות שלא לבד שלא אסרו הלשון כלל. אלא אפילו על החכמות הרעות ההם שבודאי ראוי לכל איש ישראל לברוח מהם יונק עם איש שיבה. בכל זאת לא החרימו אלא עד היותו בן כ"ה שנה. וקבעו זמן עד חמשים שנה. כדי שלא יכשלו בו בני אדם.) וביארו דבריהם שם בכתב השני כי הנער היולד על ברכי חכמת הטבע ויראה ראיות אריסטו. אמין בו ויכפור בעיקר ואם נשיב אליו כ"ש דפקר טפי וע"ע בכתב השלישי ובסי' תי"ח בכתב ההתנצלות של החכם הבדרשי הארוכה מאר"ש. ומעולם לא עלה על דעתו דעת עליון ורבני דורו ז"ל לגזור גזרה לגזרה ולאסור גם את הלשון שהיא בודאי גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. כי איך יצא אדם לפעולו ולעבודתו והוא פרא למוד מדבר כאלם לא יפתח פיו. ואיך ישא ויתן עם העיירות הגדולות עם גוי שלא ידע לשונו וכתבו. וכמה טובות גדולות באו לעם ישראל בארצות פזורו ביד הלשון ולפרטם ולבארם אי אפשר וזכר לדבר את פרשת גדולת מרדכי על אשר שמע לשון סריסי המלך בהוסדם יחד עליו. ותורתנו הקדושה הנותנת חיים לעושיה לא תמנע טוב להולכים בתמים. וחי בהם כתיב ולא שימות בהם ח"ו:

מה גם כי שבח אומתנו הקדושה שיאמרו בעמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה אשר לו חקים ומשפטים צדיקים שיחיו בהם. ואם עם בני ישראל הפזורים לא ידעו ולא יבינו שיחת הבריות הלא יהיו ח"ו ללעג וקלס וחרפה בגוים. וחכמתם הגדולה וידיעתם הרחבה תבא בכלח עלי קבר. ואם ח"ו היה צד איסור בדבר ואפילו גזרה דרבנן. הא ודאי שכל זה ואלף ראיות כיוצא בזה איננו שוה לדחות אפילו שיחה קלה של רבותינו הקדושים זיע"א. אבל אנכי הרואה כי אין גם אחד שעלה במחשב' לפניו לאסור הלשון מאיזה אומה שתהיה. והדבר ידוע לכל משכיל על דבר אמת כי אין בשום לשון מצד עצמו איסור כלל. ואיסורא איכא ללמוד בספרים ההורסים חומות התורה. ואם הדברים הנכתבים באותו לשון באמת וביושר נאמרים אין הלשון מטמאתם. כאשר הותרו כמה דברים של חובה לאומרם בכל לשון שמבין (עיין במסכת מגילה דטו"ב). וגם כמה דברים של איסור אין הלשון מטהרתם אף אם כתובים בל"הק. כספר עמנואל ובן סירה ודומיהם). וכאשר עתה בע"הר רבו ספרי מינים ואפיקורוסים והם כתובים בל"הק. לא מפני זה הותרו לבא בקהל. וגם חלילה לאסור ידיעת לשוננו הקדוש מטעם זה כי לא יאבד העולם מדברים הצריכים להם מפני שוטים שקלקלו. אלא זאת ראוי וחובה לכל איש ישראל שלא ללמוד בספרים החיצונים כאלה הכתובים בלשון העמים והכתובים בל"הק. והחיוב לגדולי ישראל להודיע לבני עמנו חומר האיסור. והשומע ישמע והחדל יחדל. והא נמי צריך למימרינהו בניחותא במקל נועם ולא במקל חובלים וכמ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל באגרתו (הבאה באגרות קנאות להרמב"ם ז"ל) וז"ל ועוד ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל להניח העסק מכל וכל. וירא שמים ישוב וישקוד על תו"שבכ ותורה שבע"פ כי הוא בית חיינו ובזה מעלתנו תגדל. והשומע ישמע והחדל יחדל שאי אפשר לכם להוכיח ולכוף כל ישראל להיות חסידים ע"כ מדבריו הקדושים האלה כמה אתה דן ק"ו שלא לבא בטרוניא ובכח גדול עם עדת ישראל אפי' בדבר דאיכא סרך איסור. כ"ש בדבר המותר מן הדין ולית ביה אפי' גזרה דרבנן. והם אמרו כשם שאסור להתיר את האיסור כך אסור לאסור את המותר. ובפרט בכגון דא שאם אתה בא לאסור לשונות העמים אתה בא לקפח כמה פרנסות ועמ"ש בס' בשמים ראש סימן קט"ז וז"ל הוי זהיר שלא להחמיר יותר על העניים כי התורה חסה על ממונם של ישראל וביותר נפש עמלה ותלו ביה טפלי. ואינו רוצה להטיל עולה על הבריות וכו' ע"ש דון מינה ואוקי באתרין:

ועתה עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפירושו לאבות פ"א כשחילק הדבור לחמש חלקים וז"ל בחלק החמישי ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיה צריך שיבחנו בענייניהם אם הם הולכים אחר הדבור שחלקנוהו. וביארתי זה לפי שראיתי זקנים וכו' וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ולא יותר מצד הלשון אלא מצד ענינו שאם הענין ההוא מעולה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה וכו' עיש"ב ודפח"ח. הרי מפורש יוצא מפי גדול המחברים המאיר לארץ ולדרים שאיסור הלשון מצד עניינו הוא סכלות גמורה. וזה ינחמנו אם גם בזמנו נמצאו מי שהוסכלו בזה. וכ"כ הרב ז"ל באגרותיו בכתבו למר יוסף וז"ל ואין הפרש שתבין אותו הענין מל"הק או לשון ארמי או לשון ערבי כי הכוונה הוא הבנת העניינים בכל לשון שיהיה וכ"ש הפירושים והחיבורים א"ד ז"ל וכ"כ בפשיטות הרב הגדול שארינו ז"ל בס' לב חיים ח"ב סי' נ"ב:

ובהיותי בזה ירא וחרד פן ח"ו יארע תקלה ע"י. האלהים אינה לידי תשובה שלמה מהרב מוה"ד בע"ס זרע אמת ז"ל בח"ב סי' ק"ז שאחר שהאריך הרחיב בפרט זה אף הוא היה מתכוין בכל החזיון הזה שאף אם בזמן הש"ס היו מלמדים בניהם תורת ה' יומם ולילה היינו מפני שהיה להם ערים בפ"ע ולא היו צריכים ללשונות העמים. משא"כ אנו בעו"הר שאנו מפוזרים ומפורדים ביניהם ואנו צריכים לדעת לשונם. ואף הת"ח שתורתו אומנותו צריך לזה וכך חובתנו וכך יפה לנו ללמדם תורה עם ד"א בקטנותם כי בגדלותם קשה להם להתלמד ובלבד שיהיה לימוד התורה עיקר ולימוד הלשונות טפל ועל דרך ואופן הלימוד שסידר הוא ז"ל כתב כי ודאי שגם רבני פולין האוסרים יוד ומודים דרבנן היינו שבחייהו עי"ש באורך. מפורש יוצא מפי כהן גדול ככל אשר דברנו בעניותינו. וסדר הלימוד אנו סדרנוהו בסדר עליון ונכון בתוספת נופך. ולאהבת הקיצור לא אפרש כאן כל התנאים. ועיקרו הוא שלימוד התורה והמצוה היא עיקר גדול ורק שעה אחת או שתים ביום לימוד הלשונות למי שחפץ וראוי לזה ומפי מורה יהודי כשר ומספרי היהודים המועתקים ללשון ההוא. ותחת השגחת ת"ח ויראי ה' על כל התהלכות הבית ספר. זאת תורת הבית אשר כולו אומר כבוד לה' ולתורתו הקדושה. ועיין ג"כ להרב חתם סופר בחלק ו' סי' פ"ו אחר שסתר המשל של הא"ון כת' וז"ל אמנם בכל זה איני אומר שלא ללמוד לשונות הגוים ע"כ והוא פשוט:

הנה הראיתיך בעיניך מפי סופרים וספרים ראשונים ואחרונים שלמידת לשונות הגוים לא נאסר בשום עת וזמן אלא אדרבא הותר בפירוש בתלמודנו הקדוש. ובכן לא ידעתי מאן ספין ומאן רקיע בדורנו זה לאסור דבר שמפורש בהדיא להתר בש"ס ובגדולי המחברים. והביטה וראה מ"ש הרא"ש בפסקיו לנדה פ' התנוקת סי' ג' בתשובתו להראב"ד ז"ל וז"ל ואין דבריו נראים להחמיר אדם מדעתו ולא ידעתי אנה רמוזה גזרה זו בש"ס ואנו אין לנו אלא מה שמוצגים בש"ס בפירוש וכו' ולא יורה אדם מדעתו להחמיר אם לא שיביא ראיות מהש"ס ע"כ והם דברים ראויים לפה קדוש שאמרם. ובפרט כי בכגון נ"ד לא הוי סייג לתורה כי אטו רבותינו הצרפתים ואדונינו רש"י בראשם וגדולי רבני איטאליא זיע"א שהיו יודעים וקוראים לשון המדינה ולמדו אותה לבניהם אחריה' הוו עבדי איסורא ח"ו. הא ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר. ואם ראינו שרבה המהומה בארצות איוורו'פא וגלה כבוד התורה מכמה ממחוזותיה. ובני עליה שמה הנם מועטים. לא ידיעת הלשונות גרם להם. כי ידיעתם בלשונות העמים איננו דבר חדש שלא היה לעולמים. אלא דא גרמא לנו החירות המדיני החדש שחידש גזרותיו להשוות כל דת ואמונה מבלי שיוכלו גדולי ישראל לענוש בצדק את הפושעים והמורדים. זאת היתה גרמא בנזיקין וחבלות. וכמ"ש הרב מהרמ"ח ז"ל בקונט' שפת אמת שהחירות המשותף עם העושר היה גרם לכל הרעות ההם (ע"ש כי כעת אין ספרו בידי) והאריכות בדבר כזה הוא יגיעת בשר ללא תועלת:

ואם באים לאסור מפני שמצאו באיזה ס' מאחרוני זמנינו שמחמיר בזה. כמו ששמעתי שמצאו כן בספר נחלת יעקב. הנה ספר זה לא ראיתיו וגם מחברו איני מכיר. ומלבד שיש לי ללמד זכות עליו (הגם כי ספרו לא ראיתיו עד הנה) שלא כתב הוא כן ומי שיכתוב כדבריו להחמיר אינו אלא כאשר יהיה עיקר לימודם בלשונות העמים. ולימוד תו"הק אשר היא חיינו ואורך ימינו טפל ח"ו. ובפרט אם המורה אינו יהודי ומלמד להנערים בספרים הטמאים שלהם. כי אז הסכנה קרובה על הילד הקטן אשר אין רוח נכון בקרבו. וכמו שנבאר להלן. (ועיין מ"ש בעניותי במחברת זכרון ירושלם צד קי"א) ואם מה שחידש הוא כמו זה מחזה שדי יחזה ועליו תבא ברכת טוב. וגם אני כמוהו אדברה ואצעק ואשוע בכל תקף וחזק:

ואולם אם הוא גזר גזירה בכל אופן שיהיה. אין אנו אחראין לגזרותיו. ולא גדול הוא מהב"ד הגדול שגזרו אותם הח"י דברים. ובכל זאת מבואר בפ"ב דע"ז ובגיטין דל"ז שאם לא פשט איסורו ואין רוב הצבור יכולים לעמוד שאפי' ב"ד קטן יכולים להתיר ועביד עובדא ר"י נשיאה בהתר השמן כאשר הארכתי במ"א. כ"ש שכבר ביארנו וביארוהו כל הפוס' שאחר חתימת תלמודנו הקדוש אין לנו לגזור גזרות מדעתנו. ק"ו הדברים בדבר המבואר בתלמוד ובגדולי הפוס' להתר. ועיין מ"ש הרא"ש ז"ל בכלל כ"א סי' ח' על המחמיר באותו ערוב וז"ל ואם היתה בימי הסנהדרין וכו' כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר לנו רב אשי ולחלוק על כל הגדולים וכו' לכן חזור בך ע"כ. ועיין להרמב"ם בפ"ז מהל' מ"א שכתב שהאוסר השמן ש"ג עומד בחטא גדול מפני שממרה את ב"ד המתירים עי"ש ומרן ז"ל בתשו' דיני כתובה סי' ד' כת' וז"ל ומאחר שהרי"ף והרמב"ם דחו ס' הגאונים לפי שאינה מן הדין איך יכריח כי משום שהיא סברת הגאונים נמשך אחריה אתמהה. ועיין להרא"ם ז"ל בח"ב סי' כ"ד:

ואתה תחזה להרב הגדול שארי ז"ל בס"ד לב חיים ח"ב סי' ע"ה שכתב וז"ל ואפי' אם נאמר שיש ח"ו איסור וכו' הרי קי"ל בש"ס ובפוסקים דאומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברו כשיהיה האיסור קל לגבי חטא החוטא וכדאמרינן בפרק בכל מערכין ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא לעביד ע"ד איסורא רבא וכו' ואע"ג דהרשב"א בתשובה ס"ל דדוקא לעצמו יכול לחטוא בחטא קל כדי להנצל מעון גדול כבר מרן בב"י א"ח סי' ש"ו השיב ע"ד והכריח מהש"ס והתוס' כי אפילו לגבי חברו שלא יחטא בעון גדול מותר לעבור על איסור קל ע"כ. וכיון דאנן בדידן כל עיקר ביאתנו לידי מדה זאת הוא להציל כמה וכמה נערים ונערות שנכשלים באיסור חמור להתלמד מאינו יהודי כנז"ל כי זה ודאי איסור גמור וכדאיתא בפ"ק דע"ז דט"ו ע"ב כי אין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר ופירש"י טעמה דמ"ז ומשום דמשכי ליה למינות ועיין בספר מעשה אברהם א"ח סי' ז"ך כמה החמיר בזה. ועיין להגאון יעב"ץ בשאלותיו הראשונות סי' מ"ה ואכמ"ל:

ואם כן אפי' הוה בכגון זה צד איסור ח"ו להתלמד לשונות העמים אפילו מפי מורה יהודי. היה ראוי לבחור הרע במיעוטו כי היכי דלא ליעבדו איסור' רבא כנז"ל כמה נערי בני ישראל. ואף אלו שעדין לא הלכו לחבוק חיק הנכרי. יבאו הימים וגם המה ילכו כיון שנעשה להם כהתר. וע"כ תפוג תורה. כאשר הנסיון הורה שהולכים ומתרבים ההולכים לקחת לקח שמה. וע"ז ידוו כל הדווים. כ"ש שכבר הוכחנו שאין בזה צד איסור כלל. ואף אם החכם המחבר אסר כאשר אומרים (מה שלא אאמין) אינו אלא משום מד חסידות בודאי. ואם באים אנו לאסור לרבים כל הנמצא כתוב בספרי רבני בעלי המוסר. דין הוא שלא נאכל בשר ולא נשתה יין. גם לא נעבוד בשום מלאכה. ורק בתורתנו הקדושה נהגה יומם ולילה. וזה דבר שאי אפשר. להתקיים כי אין באפשרות לכוף כל ישראל בגלותם ושפלותם להיות חסידים. (וכמ"ש מאורינו הרמב"ן ז"ל באגרתו החמודה אשר הבאנו דבריו לעילא. ודרכי רבותינו החסידים באמת היתה להחמיר על עצמם בכל מה דאפשר. ולהקל לאחרים בדבר המותר מן הדין. והרי אפילו בדבר המבואר לאיסור בס' הזוהר הקדוש וספרי המקובלים. קי"ל שאם הפשט חולקת עליהם ומתיר. אין לנו להכריח לרבים לנהוג חומרת המקובלים כמו שביאר הרב שלמי צבור בד"ז מדברי הרא"ם והרדב"ז ח"א סי' מ"ט וסי' פ' ע"ע). ועיין היטב בדברי שארי הגאון בס' כרך של רומי סי' ו' די"א). ק"ו הדברים שאף גדולי רבני המקובלים המפורסמים לא דברו בזה:

סוף דבר בטוח אני שכל הקורא שאלתינו וידע עופיא של מדינה זאת ובמה אינון קיימין המלמדים ותלמידיהם והח"ה הגדול המגיע לכללות ישראל בסיבת הילדים האלה המשוטטים ברחובות קריה לכל דבר און ומזימה אשר תצלנה אזנים משמוע וכל לבב דוי. ואין בידינו להושיע אותם ההולכים בהכרח לבתי ספרי הנוצרים. אלא באופן הכשר וישר הזה. אין ספק שיתנו צדק לפעולנו ויודו בכל כחם כי ראוי ונכון הדבר למהר לעשותו להסיר חרפה ועקשות פה מעל ישראל:

ועלי לבי דוי על המתאמצים בכל יכולתם לעוות הישרה ולקלקל המתוקן והנני מסיים בדברי מרן הקדוש ז"ל בתשובת א"הע דיני נשואין סי' ד' וז"ל והקנאה הזאת שהוא לובש בדבר הפשוט להתיר הוה ליה לקנאות נגד שום אדם שעובר עבירה. אבל מאחר שעד היום לא נשמע שקנא על שום דבר עבירה. ועתה אומר שמקנא לייסר את מי שעשה כהוראת חכמים ושלמים וכן רבים הכל יכירו וידעו כי אין זה כ"א אהבת הניצוח ולכן יחוס על כבוד תורתו ואל יחזיק עוד במחלוקת עכ"ל הטהור ועל דבריו הקדושים דאיתנהו בנ"ד אין לי מה להוסיף. רק זאת אחת שאלתי מאת ה' השוכן בציון והבוחר בירושלם ושלם אשר הביאני עד הנה לרעות ביעקב עמו כי בחסדו יתן לי כח לעשות כל אשר בלבבי להרים דגל תורתנו הקדושה שת"ת ולקרב הרחוקים אל התורה והמצוה. והוא ברחמיו ישיבני אל נוה קדשי ירושלם מעוז חמדתי מקום קברות אבותי הגאונים לקדושים אשר בארץ זיע"א ושבתי בבית ה' כל ימי חיי. הלא כה דברי שועל יוצא מגויית האריות המלאים זיו ומפיקים מזן אל זן:

והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט

ויען שמעתי שהממאנים בדבר הם אמרו וכתבו לקר"ח כי פה העירה אינם צריכים ללשון אחר שאינו לשון המדינה. ע"כ ראיתי נכון להביא כאן הסכמת ראשי וגדולי הקהל הע"י וז"ל.

אנחנו ראשי הקהל וזט"ה העי"א הסכמנו לתקן תלמוד תורה כהוגן למלמדים הגונים ללמד לתשב"ר תורה ומשנה וגמרא ומלמד עברי ללמדם לשון איטאלקי. כאשר שר ראינו כי הוא צורך לעירנו זאת. והנער שיתלמד לשון זה יכול לחיות בו ויועיל לו לקיום פרנסתו. ועד"א ח"ש פה טראבלס יע"א בש"א לחדש טבת שנת התרל"ו וש"וב וקיים:

ע"ה משה ארביב ע"ה שאול לביא ס"ט ס"ט ע"ה יהודה חסאן ע"ה שמעון נחום ס"ט ס"ט ע"ה רחמים טייאר ע"ה רחמים חביב ס"ט ס"ט ע"ה כמוס אג'ירבי ע"ה אברהם נחום ס"ט ס"ט

אנן בדידן חכמי ותופסי התורה פה העירה ראה ראינו את אשר כתבו הגבירים השרים הגדולים ראשי העדה ה"י דחתמין לעילא ותרי מנייהו רבנן אחושבנייהו דנפיש חילייהו הרב ר' רחמים חביב ה"י והרב ר' כמוס אג'ירבי ה"י ליסד הבית ת"ת כהוגן ולהביא מורה יהודי ללמדם זמן מועט לשון איטאלקי וצריך לעירנו זאת במאד מאד. וכוונתם רצויה להסיר חרפה מעל ישראל בזאת האסקולה של נוצרים שיש פה מזה זמן ושמה ילכו נערי בני ישראל לשמוע לקח מפי מורה נוצרי ומספרי הנוצרים ויתערבו בהם וילמדו מעשיהם. ועד היום הזה לא היה מי שנתעורר ע"ז לאסור איסר האיסקולה הנז' דנפיק מינה כמה חורבות. ועתה העיר ה' את לבב השרים הנ"ל החרדים לדבר ה' היושבים ראשונה להסיר המכשול הנז' מעירנו בהביאם איש יהודי ללמדם הלשון הנז' בתנאים רבים טובים ומתוקנים אשר בעינינו ראינו. ואחרי שידענו כל אלה ראינו כי נכון הדבר מעם האלהים וראוי למהר לעשותו כאשר עשו ביתר העיירות הגדולות אשר בית ישראל נכון עליהם. כי ברור הדבר שבאופן כזה אין צד פקפוק כלל. וראוי לכל איש ישראל לסייע בדבר מצוה זאת. ובפרט אחרי שראינו פסק דינו של הרב הגדול ז"ל ורבני תוניס ואזמיר יע"א המתירים בשופי. והיה זה בש"א לחדש טבת שנת התרל"ו בא ס"ט כי ישוב ה' לשו"ש עליך לטוב וה' יברך את עמו בשלום:

וחתימי עלה ז' קני מנורה גדולי הת"ח הרשומים הע"י:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה