אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א יורה דעה › סימן ג

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

יורה דעה · סימן ג

סימן ב

אנכי הרואה דברי פי חכם רחימא דנפשאי צור לבבי וחלקי. זרע קדש כמוהר"ר משה בארקי. יחל"א. אשר דבר בקדשו והטעימנו מצוף דבשו משנתו קב ונקי. ויצא משה ספר'א רבא להשיב על דברי הספר הנדפס מחדש זה שמו בן הרמה אשר הרחיב פה האריך לשון לדבר על צדיקים עתק בגאוה ובוז כאייל על אפיקי. ואך יצא יצא האיש אדוני האר'ש האיש משה בקנאו את קנאת ה' צבאות אלהי צדקי. וישב משה דבר דבור על אופניו ועם עקש יתפתל להשיבו על פי דרכו ואמת יהגה חיכו גופא דעובדא היכי הוה ובירר וליבן מי הוא נקי. ואחריו החזיק במעוזו חד מן קמיא רב טבח'ייא הרב המובהק רב משרש'יא והוא כהן לאל עליון נר"ו איש'ר האיטלקי. הוסיף נופך משלו הן הראנו את כבודו ואת גודלו ויצא הכהן ודבר דברים של טעם ומכה באצבע צרדא על ידים שופכות דם נקי. ואותי צוה לעמוד על הפרק משנתי ופרקי. ואם אמנם כי אינני מופנה מכל הצדדים החדלתי את דשני ומתקי. ועול הצבור המוטל עלי מאז הבקר ותעבור המנחה בערב יום נשף חשקי. לא יתנוני השב רוחי עד בלעי רוקי. אכן ראיתי חובה לעצמי להשיב כהלכה משום כבוד בית אבא מלכות בית דוד מורי הגאון זלה"ה ואענה אף אנכי חלקי. וה' אלהים יעזור לנו ירנו וישמחו (כאן שנ'ה לפ"ק) חפצי צדקי:

ואען ואומר האמנתי כי אדבר כי ביום בא לידי הספד החדש הזה שנתחדשו גזרותיו. בחברו ספר בהרחבת לשון ללא צורך ותכלית. כי דימה בלבבו להגדיל ספרו בדברים בטלים וסיפורי הבלים ושיחת דקל'ים. ולא חס על איבוד זמנו וממונו גם כבודו. ולא ידע כי עשות ספרים רחבים כאלה אין קץ ותקצר היריעה מהכילם גם אם יהין השמים גוילים. וגם כי ילעג ורגז ושחק אין מכלים.) והאף אמנם כי ראיתי שפיו שלח ברעה לדבר תועה על אבי אבי רכב ישראל ראש גולת אריאל הגאון ראשון לציון ח"ד בדרא זצוק"ל ולשונו תצמיד מרמה להשיב את הארי אחר מותו וצהבו פניו שהשיב את הזקן שקנה חכמה אשר קטנו עבה ממתני רבותיו ועל כרחו רבה דרביה. חשבתי דרכי לבלתי ענותו אפי' חצי דבר. כי מידי עוברי בספרו ראה ראיתי כי כבש לו דרך חדשה אשר לא שערוה כל מחברי ספרים אנשי השם אשר מעולם. ואנכי הרואה זה דרכו בהילוך ספרו להגדיל המדורה בדברי הבל ורעות רוח דלא נפק"מ מידי לענין דינא. ורוב דבריו המה להכחיש את המוחש ברוב דברים. וללצים הוא יליץ להטיל מום בקדשים. ולחרף מערכות אלהים חיים ומלך בדברים אשר לא יועילו ולא יצילו רק להדאיב נפש כל קורא החכם יהיה או סכל. ותכלית שנאה שנאתי לההולכים בדרך זה. ואיך אקח מועד להשיב אמרים על זה ואשוה לו גם אני:

ואם נגע בכבוד רבינו הגדול מז"ה זלה"ה כי אני חייב לכבדו במותו כבחייו. הלא הגאון ז"ל אשר שפט את ישראל בארץ ובחו"ל ידוע ומפורסם לש"ט ולתהלה לעיני כל ישראל ושם כבודו מרומם על כל ברכה ותהלה. ואם יכבדהו המחבר הזה לא ירבה בכבודו. ואם יתכבד בקלונו לא יקל כבודו הגדול. ואדרבא הוא הגורם רעה לעצמו ולקלון יחשב לו. והמלך דוד וכסאו נקי וצדיק:

ובא וראה מ"ש באגדת בראשית פל"ג (הו"ד בס' חיים ביד להגאון שארינו ז"ל בסי' ס"א) וז"ל אין שלטון ביום המות אפי' אדם גדול או מלך או שר גדול כשהוא מת מת וכבודו עמו שנאמר לא ירד אחריו כבודו כי כל זמן שהיה דוד הצדיק קיים היה נקרא מלך והמלך דוד זקן והיו קורין לו אדוני המלך וחכם ומלאך כי כן האשה התקועית א"ל אדוני חכם כחכמת מלאך האלהים וכו' הרי כמה כבוד וגדולה והדר הי"ל לדוד וכשהגיע זמנו למות אין כתיב שם לא מלך ולא חכם ולא מלאך אלא שמו בלבד שנאמר ויקרבו ימי דוד וישכב דוד לכן אמר שלמה אין שלטון ביום המות ע"כ. כי מכל אלין טעמי דנתי בדעתי לשבת מריב. גם כי אין רצוני לפגוע בכבוד שום אדם ובפרט בכבוד תלמיד חכם:

אכן אחרי האותי כי רבנן דפקיעי שמייהו ונפיש חילייהו עליונים למעלה הע"י קנאו לכבוד הגאון מז"ה זלה"ה גם ראיתי דברי רבינו הר"מ במז"ל באגרותיו בכתבו לתלמידו ר' יוסף עקנין וז"ל ואני לא אנצח לעצמי כי כבוד נפשי ומעלת מדותי אצלי יותר כבוד משאנצח הכסילים בלשוני ובדבורי. והאי צורבא. מרבנן קוב"ה תבע יקריה. אבל הבן השם יחייהו הדין עמו שיתקנה בזה שאני אביו ורבו ואינו יכול לסבול העלבון עכ"ל הצריך ע"כ ראיתי חובה לבא במגילת ספר כתוב עלי:

והנה באריכות דבריו אשר כתב להציל את עצמו בשינוי הנדון והשאלה. לא אשיב דבר. הגם שמתוך דבריו יכולני לברר כי אין רוח נכון בקרבו ואינני צריך להרחיק את עדי בשמים ובארץ כדרכו. כי מה בצע לדבר בזה ואם יזכה שיקרא אדם שלם בספרו הוא מעצמו ישכיל ויבין כי שקר ענה והעיז פניו ברבותיו הגדולים זיע"א. ומה גם שהסתיר תשובתו השניה עד אחרי מות הרבנים זלה"ה. ואם אמת יהגה חיכו מדוע לא פרסם תשובתו בחיי המלך דוד מז"ה ומרן החבי"ף ז"ל ויהי מכסה פשעיו להשיב את האריות אחר מותם. אין זה אלא כי דימה בלבבו שאין מי שיענה כחשו בפניו. ולא ידע כי זה דוקא די להצדיק הצדיקים שכבר מתו תנצב"ה. לכן אשים קנצי למלין בזה. ובפרט שמעלת הרב הפוסק נר"ו אזר כגבר חלציו ובירר מקצת שקריו וכי הוא מתהפך לכמה גוונים להעמיד דבריו. ואין צורך לכפול הדברים. ואף אם הניח לנו מקום ללי'ן לברר עוד חציפותו ודמיונותיו וטעיותיו. לא לנו לאבד הזמן בזה ואם הוא עשה שלא כהוגן וכשורה. ונטה מדרך החכמים אשר כל דבריהם בנחת נשמעים. אנו לא נמוד לו כמדתו. כי לא לרצון יהיה קמיה קודשא בריך הוא דחדי בפלפולא. וכל הקורא בספר הנז' הוא בר מח"ם הספדא על יקרא דשכבי ודחיי ויקרע סגור לבבו על הדברים הרעים שבו ושרי ליה מאריה למאריה דהאי ספרא שמכלל כעס בא לכלל טעות לדבר גבוהה גבוהה ה' הטוב יכפר:

לכן אבא אעי'ר במה שפקפק בעיקר הדין כי הנה מדקט"ז ע"ב עד דק"ך ע"ד לא נמצא בו דבר טוב אלא פטפוטי דברים ומילי כדיבי וזלזול התורה ולומדיה שכבר הזהירנו המלך החכם שלא להשיב ע"ז. והגם שהרב הפוסק משה שפיר נר"ו נטפל לדבר מצוה להשיבו לפי דרכו להסיר עקשות פה מעל רבנן תקיפי ראשי אלפי לקדושים אשר בארץ זיע"א ויישר חיליה. מ"מ כל לגבי דידי לא כן אנכי עמדי כדבר האמור:

ואבא היום למ"ש שם בדק"ך ע"ג להשיב את הארי בן ארי מז"ה הגדול ז"ל שכתב בס"ה נדיב לב ח"ב סי' א' דאין להוציא שום אדם מחזקתו אלא בעדות ברורה ולא בהוצאת ש"ר באמור העידו עדים וה"ד הרב"ח בסי' צ"ט וק' וכו' עי"שב ולהשיב ע"ז הרחיב פה האריך לשון ולא נאבד הזמן בהעתקת דבריו הכפולים ומכופלים. ותכלית תשובתו הוא כי לא כתבו כן הרבנים ז"ל כ"א באיש המוחזק בכשרות ודוקא בהפקעת אשה מבעלה דכדי"נ דיינינן לה משא"כ הכא וכו' כיעו"ש אורך היריעה. ודברים אלו בטלים מעצמם ואין להם על מה שיסמוכו כי איך יוציאו איש ישראלי מחזקת כשרותו בלתי עדים וראיה ברורה. ואיך מלאו לבו לומר שאין אנו באים כאן להוציאו מחזקתו אלא להעמידו על חזקתו הרעועה והצרועה וכו' והוא מודה שלא נמצא עליו עדות ברורה להוציאו מחזקת כשרותו דהו"ל מעיקרא כהלכת כל גוברין יהודאין. וזה גרם לו שלא קרא תשובת הרבנים אלא כקורא באגרות ולא יצא ידי חובתו. וז"ל מהר"י מינץ בתשו' סי' ו' ומכאן מוכח שאין חילוק בין נכבד לשאינו נכבד בין ע"ה לת"ח וכו' ופריץ לא נקרא אלא כשפרץ כבר במקום אחר (והיינו ודאי בעדות המועילה לפו"ד) אבל סתמא ריק מקרי ועליהם נאמר כפלח הרמון רקתך אפי' ריקנים שבך מלאים מצות כרמון ואין לחושדם כלל בדיעבד שפרצו גדר וכו' אם לא שנדע בודאי אלא מוקמינן להו בחזקת כשרות אע"ג דריק הוא וכו' עיש"ב. הרי מבואר דאפי' בריק גמור לא איבד חזקתו אם לא שנדע בודאי שפרץ גדר. והרי זה דומה למ"ש הרדב"ז בחדשות סי' ק"ם דכל שעבר עברה בעדים אינו חוזר לכשרותו אלא בעדים שעשה תשובה וכ"כ הרב זקן אהרן סימן ב'. מכאן ראיה ברורה דכל דליכא סהדי שעבר עברה לא הפסיד חזקת כשרותו דהו"ל מעיקרא:

והרי כמה החמירו רז"ל אפי' היכא דאיכא עד בדבר שאינו יכול אותו העד לאוסרו ואם העיר עליו לוקה משום דאפיק שום כיש כמ"ש הסמ"ג לאוין רי"ג והג"מ בהל' עדות פ"ד ופסקו רמ"א בחח"מ סי' כ"ח. כ"ש בנ"ד דליכא אפי' עד יחיד אלא קול בעלמא דאויבים אפקוהו בלי ספק. והמחבר הזה סומך ראשו ורובו על הקול בוכים שהוציאו שונאיו ומנגדיו לפסול זרע רב דאתי מגויית האריות ובא וראה מ"ש מהרי"קו ז"ל בשורש קפ"ח וז"ל הצריך אע"ג דחזה ביה דבר ערוה לא מהימן מידי אפי' לביישו ולהרחיקו ואפי' היה העד כשר אין להאמינו מינו אפילו למשניה ק"ו שאסור לביישו והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אי"ו קל בעיניו ובודאי כי תועבת ה' יתברך עושה אלה ורב ענשו מאד וכ"ש לביישו ברבים וכו' ואם יאמר האומר להחמיר בזה חלילה וחס לא תהיה כזאת בישראל דא"כ לא הנחת בן לאברהם אבינו כי בני פריצי עמנו יתנשאו להוציא דבה על כל אדם אשר ישנאוהו ובאיבה יהדפוהו ואפי' ב"ד הגדול שבירושלם אין להם כח להכות ולענוש שלא מן הדין אלא א"כ יש עדים וכו' את"ד כי נעמו ועיין בתשו' מהראנ"ח ח"ב סי' ע"א ה"ד מרן הגאון ז"ל בס"ה נדיב לב ח"א חא"ח סי' ד' ועיין שם בכל חלקי התשובה דברים ברורים. ולאהבת הקיצור לא אאריך בדין ברור כזה כי לחכמים ומביני מדע האורך ללא צורך:

עוד כתב ש"ח בדק"ך סוע"ד על מה שהביא הגאון מז"ה מתשו' מהר"ח עובדיה כ"י שהביא מרן הכנ"הג בסי' ל"ז אות ד' לפסול הדיינים והעדים של אותו מעמד. השיב לזה דאין לו דמיון לנ"ד דהנראה להדיא מדברי מהרח"ע הוא דאיירי בעדות שמעיד כל כת וכת בדברי המחלוקת משא"כ בנ"ד שאין העדות והדיינות בדבר המחלוקת אלא לפסול בנו וכו' עיש"ב הנה מלבד שהרב הפוסק משה שפיר קאמר לברר שגם עדות זה חשוב כמעידים בעיקר המחלוקת כיעו"ש עוד זאת לא ידעתי אנה מצא חילוק זה שמתבאר להדיא הדברי מהר"ח עובדיה ודברי הרב ז"ל לא זכינו לאורם. וממה שהביא בקיצור מרן החבי"ב ז"ל משמע כל בתר איפכא וראיה ממה שציין בתר הכי דברי מוהריב"ל בסי' מ"ד שכתב וז"ל ומשום הכי הוו נוגעים בעדות במה שמעידים על ראובן וקרוביו וכו' והם רוצים למלאות רצון יצרם להנקם מהחכם הנז' ועוד האריך בזה עי"ש ופירש דבריו מהר"ש הלוי בה"מ סי' י"ו וז"ל ועדות המעידים אינם שונאים לראובן וקרוביו אלא השנאה והקטטה שיש להם הוא עם החכם המרביץ תורה ועכ"ז ס"ל למוהריב"ל דכיון שהעדות שמעידים על ראובן הוא לסיבת השנאה שיש להם עם החכם ויש לחשוד שמעידים לעשות נח"ר ליצרם כדי שבאותו עדות שמעידים על ראובן יבא בושה וקיקלון על כבודו של החכם א"כ הוו נוגעים בעדותו ע"כ. והגם שהרבה להשיב על דברי מוהריב"ל ז"ל וגם מה שכתב לישב בחזקת סכנה כמ"ש הוא ז"ל מ"מ ודאי דלא שבקינן פשיטותו של מוהריב"ל מרבנן קדמאי ועיין למהרש"ל בסי' ל"ג נאמן שמואל סי' ל' כנסת יחזקאל סי' פ"ט. ואין הפנאי מסכים להאריך בזה כי לא באתי אלא להודיעו שטעה בהבנת הדברים שהביא הכנ"הג שם. ואף אם לגבי עדים יש מחלוקת בדבר לגבי דיינים שנפסלים אפי' בפחות מזה אין ספק כלל:

והגם שראיתיו סומך עצמו על הקבלה שקבלו לרבנים לדון ולהורות דמהנייא אף לדון את השונא כמ"ש כאן ובאסיפתו הראשונה. וגם לזה פקח את עיניו הרב הפוסק האיש משה נר"ו מדברי אבונא מרנא החק"ל ז"ל בח"ב מח"מ סימן כ"ד. ואעיקרא דבריו לעו שחשב לעוור עיני האנשים שלא ידעו בגופא דעובדא שהרי עיקר המחלוקת היה שפרקו עול הרבנים מעליהם ובאים לדון על עיקר הרבנות ואיך יכריחם לכת האחרת לדונם בע"כ מכח הקבלה דמגן שוייא. ועוד דתרי מנייהו הרבנים האחד המיוחד הוא הקדוש שארינו מרן החבי"ף ז"ל היה פסול לדונו מחמת קורבה ג"כ והרב הזקן ז"ל דחתים בהדייהו מי יודע אם לא היה מכת המזכים וביטל דעתו ברוב החתומים. לכן זו משנה שאינה צריכה לעמוד עליה ולברר לו כי לא צדק בעיקר הדין אף לכי יהיבנא ליה כל דיליה:

ובדקנ"א ע"א כתב וז"ל בר מן דין כי לא לו ניתן לעשות החרדה הזאת ולומר שהעזתי פני במעלת הרבנים ומפליא לעשות בדבר קטון כזה נגד מה שהרבה הוא להתריס כנגד הרבנים במחלוקת ההוא וכו' עיי"ש ודברים האלו שינה ושילש אותם בהילוך פסקו הנז' בתוספת התלוצצות ולעג הרבה. ואין זה אלא גובה לב ורמות רוחא דאית ביה להדמות עצמו לרב גדול בישראל שחלק עם חבריו הרבנים אשר לא נופל הוא מהם. ועיקר המחלוקת היה על הרבנות שגם הוא נתמנה עמהם וכמוהו כמוהם שוים הם בחכמה ובמעלה. ועוד לו נוסף עליהם כי הרבנות ירושה היא לו מאביו הגאון האדיר בעל חק"ל זלה"ה. והמחבר הנז' בגאותו שחקים רצה להעריך עצמו כתור האדם המעלה באתרא דלא ידעין ליה. וידעתי ודאי שאם הגאון מז"ה ז"ל היה בחיים לא היה מקפיד על דבריו כלל כי מרגלא בפומיה דברי רבינו הרמב"ם באגרותיו שאם יהיה מי שירצה להתכבד עצמו בקלוני לא אקפיד כלל מאחר כי הוא נהנה בזה ואני איני חסר מאומה וכופין על מדת סדום. אבל אני בנו ותלמידו חובה עלי להשיב אמרים אמת:

ובמ"ש והאריך וטחן הרבה בענין פירוש דברי ההסכמה שפירשוה הרבנים הגדולים זצ"ל והוא בא לסתור דברי קדשם ברוב דברים. כבר השיב גם לזה הרב הפוסק משה שה ספר'א רבא נר"ו בטוב טעם ודעת קול ושוברו עמו ובירר וליבן הדברי' כמטהר ומצרף כסף. וגם אנכי עשיתי אר'ש בעיקר דין זה בכללי הקי"ל ושם אבאר ביטול כל דמיונותיו אחת לאחת ואין כאן מקומו ושעתו:

וכתב עוד בדקכ"ב ע"ב להציל עצמו מהשגת הגאון מז"ה ז"ל במ"ש באסיפתו הראשונה שאין לפסול הדיינים מחמת שנאה כי לא היתה השנאה עם הבן שעליו הם דנים. ולזה השיבו שהלא יבוש ויכלם שמעלים עיניו מדברי מהרי"קש ה"ד וח"ש ששונא לאב פסול לבן ופי' בזה כוונת בנות צלפחד באומר' והוא לא היה בעדת קרח וכו' כיעו"ש בס"ה נדיב לב ח"ב ד"ג ע"ד. ובא טעון שכבר הביא דברי הריק"ש ז"ל בפסקו הראשון וש"וט בדבריו וגם פה כפל הדברים כדרכו עי"ש וכבר השיב לזה הרב הפוסק נר"ו וברוחב מבינתו השכיל להבין כי שקר ענה במ"ש שכבר הביא דבריו בראשון ורק אחרי ראותו השגת מז"ה הגדול בדרך זה הכניס בתוך דבריו הראשונים דברי הריק"ש ולחלק יצא בדברים שאין בהם ממש כאשר ביאר הרב הפוסק ה"י וכמו שנבאר להלן בעה"ית. ואנכי הרואה כי אין ספק שהשערתו היא נכונה ואמיתית. לפי מה שהוחזק מאריה דהאי ספר'א להחזיק דבריו בדברי שקר מפורסם ומאן דעביד הא נפיל בהא וגדולה וחזקה היא אהבת הניצוח והנאת הנקימה וחיבת הנטירה המעוות גם דברי חכמים ופקחים. מלבד שדברי הגאון אדוני זק'ן זצ"ל מתפרשים יפה באמור אליו כי תכסהו בושה במה שמחלק מנדון מהריק"ש לנ"ד. ודברי הריק"ש אינם סובלים פירושיו וחילוקיו כי תוהו המה. וכבר עלה כן בדעת המחבר נר"ו כי אולי זה כוונתו. וחזר לכפול הדברים כאן והחזיק בטעותו הראשון:

ומעתה אשימה עיני במ"ש באסיפתו הא' בדק"ו ע"ד כי אחר שהביא דברי מהריק"ש ז"ל יצא לידון בנ"ד דלא הוי דינו כדין שונא גמור כיון שאינו אלא מחשש דהסברה נותנת דגם עליו עבר כוס השנאה. וכל כי האי אין לדון אותם אלא כדין שונא שאינו גמור דודאי דבדיעבד דיניהם דין ע"כ וגם בתשובתו השניה כתב פעמים רבות שלא היה להם שנאה עם הבן בחכמה כלל כיעו"ש וכל זה הוא להכחיש המוחש והברור לעין כל גודל שנאתם אתו בפרטות. ואחד מהפיסולים שבדה המחבר לפוסלו הוא שהדביק ניירות בשבת. ואותם הניירות הודבקו בזמן המחלוקת לחרף מערכות הרבנים. והם היו מדמים כי השוחט בריה דרבינא הוא המדביקם. עד שאחר זמן בירר מרן החבי"ף ז"ל כי טעות היה בידם ואיננו הוא המדביקם ואף אחרי שהעיד בגודלו מרן הרב ז"ל כי נתברר ששקר ענו בו. בכל זאת הוא שב על קיאו לשוטמו על עון אשר לא ידע. ובודאי דאין לך שונא גמור מזה. ועוד הייתי יכול לברר מתוך דבריו כמה גדלה וגברה שנאתם עמו. אלא שגדר גדול גדרנו שלא להשיב בדבר הנוגע להשתנות השאלה. כי מה בצע להאריך בדבר המפורסם וגלוי שהוא כן והוא אומר לא כן ולא נפק"מ מידי לענין דינא:

ומ"ש עוד דאף לדעת הריק"ש אינו אלא כדין שונא שאינו גמור כי אין סברא שגם על בנו תחול השנאה כשיעור שנאת האב וכו' ע"כ והא גרמא ליה שלא יכול או לא רצה להבין דברי הרב ז"ל במ"ש שפסול לדון את הבן מפני שנאת האב וסמך עצמו לדברי הרשב"א באלפ'יו אלף ל"ה שכתב דכאדם אחד חשיבי וכו' ואיך יתכן לחלק עוד ביניהם כמובן:

עוד כתב שם דמעיקרא סברת הריק"ש חידוש הוא ולא מצא שום אחד מהפוסקים שכתב כן בפי' ע"כ. ואני אומר שסברת הרב לא יחידאה הוא כאשר נבאר. ויכולני לומר דמה שלא כתבוהו הפוסקים בפי' הוא מרוב פשיטותו. שכל בעל שכל יבין זה מעצמו. עוד זאת דכל שרב גובריה אמרה ולא מצינו מי שיחלוק עליו דודאי דכוותיה נקטינן. ובפרט שהיא סברא ישרה ונכונה דאף אם לא נאמרה ראוי היה שתאמר וכמ"ש הוא ז"ל שם בערך לחם. וכיוצא בזה כ' בספרו אהלי יעקב סי' מ"ט וז"ל כדאי הוא הטור לסמוך עליו שיאמר הבע"ד קי"ל כוותיה דפסילי. ומה גם עתה שאין גם אחד שיחלוק עליו בהדיא להכשירם ולא ע"א שהפיסול מובן ומוכרח בדברי הפוס' כולם יחד. ואילו לא נאמר ראוי היה ליאמר כי בעו"הר לא אכשור דרי שיאמר כל אחד אני אדון ולא אטה וכו' יעו"ש דברי פי חכם הנאמרים באמת וצדק:

גם ראיתי מה שהאריך לבאר כי אין ראיה מדברי הרשב"א ז"ל בסי' אלף ל"ה. ועמל הוא בעיני להשיב על אריכות דבריו ובקיצור אני אומר כי לא היה צריך לזה אם היה יכול להבין שהריק"ש ז"ל לא נסתייע מהרשב"א בעיקר הדין כי הוא אמרו מסב' דנפשי' כאשר הורה גבר בסו"ד. אלא שהביא סמך מדברי הרשב"א ז"ל דאב ובן הסמוך ע"ש כאדם אחד חשיבי. וממילא אזדא מ"ש בתר הכי להסכים גם דעת הריק"ש בנ"ד שלא אמרה אלא לדון בד"מ ומטעם שכל אחד מפקח בנכסי האחר משא"כ במילתא דאיסורא ואם כן נראה שיכולים לדון אף לכתחילה ע"כ. והוא פלא כמה לא חלי ולא מרגיש האי אומ'ר. העיני חכמי לבב ינקר מבלי דעת. הלא מבואר הדבר דשותא דמר הריק"ש ז"ל לא גמיר ותלי ביה בוקי סריקי. בהיותו מערב דברי הרשב"א שדיבר בנדונו בעיקר דינו של הרב ז"ל באין מבין כי אפי' אמרה הריק"ש לד"מ שפסולים. כ"ש וק"ו כשבא הדיין השונא לאב לדון את הבן בד"ן לפסול גופו דחמיר טובא לגבי האב. כי ידוע שחרפת הבן לאב יגיע בלי שום ספק. ובפרט דבפירוש כתב הרב דאפי' באינו סמוך על שלחנו פסול לדונו. ודי בהערה קטנה זאת לאריכות דבריו:

והנה הריק"ש ז"ל במ"ש דאפי' אינו סמוך ע"ש אביו פסול לדון נסתייע מדברי הריב"ש בסי' קנ"ז. וגם משם אין לו ראיה ברורה. ואף הוא ז"ל לא הביא דבריו אלא לסמך בעלמא כמו שהרגיש בסו"ד וכתב דסברא זאת אף אם לא נאמרה ראויה ליאמר. ונראה לי שגם הרשב"ץ ז"ל החולק בזה בח"א סימן א' מודה הוא דהיכא שהשנאה עם האב ובא לדון את הבן שפסול כיון שרחמי האב על הבן וכל הנעשה לבן לאב יגיע וכאותה ששנינו נדרי אונסים כיצד חלה הוא או שחלה בנו. כ"ש בצערא דגופא ובזיון גמור של פיסול הגוף שמגיע לאב בלי ספק ובזה נוטל הדין השונא לאב נקמתא ממנו דלכ"ע פסול לדון את הבן וברור. ובפרט דהרב ח"ש ז"ל דרב חיליה הסכים עמו ואסמכיה אקרא דבנות צלפחד שאמרו למשה רבינו ע"ה והוא לא היה בעדת קרח כי היכי שלא יפסל לדון דינם. אף שענין קרח היה במלתא דאיסורא וגם אביהם כבר מת ושנאתם וקנאתם כבר אבדה ודוק היטב. ועוד האריך המחבר בזה שם וחזר וכפלם בתשובתו השניה. וממ"ש יתבאר ביטולם:

תו חזיתיה דבקכ"ב ע"ב שבא להשיב את הארי הגאון מז"ה במ"ש מדברי המ"ץ ח"ב דקל"ד ע"א דאם שהרב שם אין ולאו ורפיא בידיה אם שונא לאב פסול לבן מ"מ כתב כיון דכל כוונתו לדבר נגד החכם אביו אינו מביט הנעשה לבתו וכו' ע"ש כ"ש הכא דהשנאה היתה עם הבן את"ד ז"ל בס"ה נדי"ל ח"ב ד"ג סוע"ד והשיב לזה דהרואה יראה שהרב דחה זה להדיא וכתב דלא בשביל שנאת האב יאסור הבת ולא רפיא בידיה. ומ"ש דהיה מקום להקל אינו אלא בנ"ד דאיירי בפיסול קול שהוא דרבנן משא"כ בנ"ד וכו' ולפי"ז אדרבה מצינו חולק להריק"ש וכו' יעו"ש מה שהאריך בדבר פשוט כזה. ואם צדק בדבריו או אפי' הבין פשט הדברים החרשתי. אבל אנכי הרואה דלא ידע מאי קאמר ומגבב דברים ומשיב אפי' סובין. לכן אני אפרש לו את המפורש ותכל תלונותיו:

הוא הדבר דהרב ז"ל לא קאי התם בעדים המעידים ובא לפוסלם משום שנאת האב. דהתם קאי בקול של כיעור דקי"ל דאי איכא אויבים אמרינן אויבים הוא דאפיקו לקלא. וה"ד באיכא אויבים לנטען או לנטענת. והתם האויבים היו אויבי אביה החכם. ואפי"ה כתב הרב המחבר בדקל"א ע"א בפשיטות וז"ל וא"כ בנ"ד שטוען שהם אויביו ואינהו מפקי לקלא אם כנים הדברים לית לה דין קלא אפילו היה הקול כדין ע"כ. ובא רעהו וחקרו מהר"א חסון ז"ל ודעמיה בדקל"ג ע"ג. דאין לומר דכיון שלא מצינו להדיא אלא אויבים לנטען או הנטענת והכא ליכא אויבים לבת. לזה אמר שאף אם נודה לזה ונחמיר אע"פ שיש מקום להקל כיון שאינו מן התורה וכו' מ"מ בנ"ד ודאי נאמר אויבים אפקוהו לקלא כיון שכונתו לדבר נגד החכם אביה וכו' מ"מ כיון שהוא נוקם מן אויבו אע"פ שעושה רע למי שאינו אויבו א"כ גם הכא כוונתו היתה לנקום מהחכם אביה אע"פ שאין לו עם הבחורה איבה ושנאה וכו' ע"כ. למדנו מדבריהם דעכ"פ שנאת האב להנקם ממנו גורם להוציא לעז על הבת וזה פשיט להו להרבנים הנז' בלי ספק וכתבו שאין לומר שכיון שאינו אויב להבחורה שיהיה נאמן. אלא דלרווחא דמלתא כתבו מה שכתבו. ובפירוש כתבו דכיון שהוא שונא לאביה הוא מוציא על בתו לעז כדי לנקום מאביה. הרי דשנאת האב מגיע גם לבת. ואם זה נאמר לגבי קול ועדים שהשונא כשר להעיד לשונא מד"ת. לגבי דיינים פשיטא דס"ל שפסולים לדון את הבת אם הם שונאים לאביה:

ועתה הבט ימין וראה דברי המחבר שכתב שהמשפ"ץ פשיט"ל כי בשביל שנאת האב אינו נפסל לבת ולא רפיא בידיה ואדרבה שהוא חולק להריק"ש ויצא לחלק כדאית ליה עי"ש ומי יעצור כח די השיב למי שגברה עליו דמיונו כ"כ וקורא לרואים שיראו ואפי' מי שלא ראה מאורות מימיו ישכיל ויבין כי הוא קורא ופושט דברים שלא ניתנו ליכתב כי מבואר מדבריהם שאינו נאמן להיותו שונא לאביה וכמ"ש בפשיטות הרב המחבר וגם הרבנים הפוס' המסכימים עמו דעתם כן אלא שמצא דרך יותר מרווח. ולא כתבו כן אלא גבי עדות אבל לגבי דינא ודאי דס"ל שפסולים בפשיטות במכ"ש כמש"ל ואין צורך לכפול הדברים:

עוד כתב בדקכ"ג ע"א וז"ל גם מ"ש בביטול דברי על פיסול בנו דאחר שפסלו הרבנים את שחיטתו והוא הזיד לשחוט דהוי חשוד לאותו דבר מכ"ש ממ"ש רי"ו והרא"ש כלל ז' וכו' וע"ז כתב וכל חכם לב עיניו יחזו אשר בנה ואשר הרס רקיעים של הבל אחרי ראותו שפיר גזרתם דהוא כשר לש"וב ליחיד ולרבים ושלא היתה כוונתם כ"א שלא להיות שו"מ פה העירה וא"כ אין כאן איסור אלא יורד ברשות וכו' ולפי מה שנתבאר וכו' אכתי מה יועיל מ"ש בגזרה שניה פירוש דבריהם. והוא הזיד לשחוט תכף אחר שפסלו אותו ולא נתוודע לשום אדם פירוש דבריהם. כ"א הכרזת פיסול שחיטתו שהיא טרפה ואפי' הוא עצמו לא ידע מ"ש בפנקס הב"ד וכו' א"ד עיש"ב מי יוכל לדון עם מי שתקיף בדעתו ומכריח לגלות את הראוי לכסותו והגאון מז"ה ז"ל מרוב ענותנותיה דמר השיבו במלות קצרות משום כבוד אלהים הסתר דבר. וגם אנכי אינני הולך רכיל מגלה סוד אלא בכללות אני אומר. דלא דמי ההיא דהרא"ש ז"ל לנ"ד כעוכלא לדנא. דהתם הסכימו כל הצבור והטילו חרם שלא ישחוט כ"א השוחט הקבוע וכונתם לשמים כרי שלא יקפוץ שוחט שאינו מומחה וישחוט כי"עוש משא"כ בנ"ד דליכ' הגוי כולו כי חלק לבם בעת ההיא ויחצו לשתי ממלכות ורבה המהומה בקרב הארץ כידוע והשוחט ההוא היה מומחה וסמוך מפיהם ומפי כתבם של רבני העיר. וגם כי לא עשו חרם. בדבר אלא הכריזו על שחיטתו שהיתה טרפה והוא הבין שעל אותה שחיטה דוקא הכריזו. ומה גם כי עשה ע"פ הוראת חכם הרב מ"א כמבואר בשאלה. והרבה יש לישא וליתן בהך תשובת הרא"ש אלא שאין כאן מקומו ושעתו. ועיין נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ט"ו באורך ישרי לב חיו"ד אות ש':

ומלבד כל זה ויותר מהמה שאין ראוי לגלות איך יבא עתה לפסול אותו מטעם זה אחר שנתבאר כוונת הרבנים ז"ל בפירוש גזרתם א"כ אגלאי מלתא למפרע שלא הזיד ועבר על גזרתם. כיון שגם הוא היה יכול לומר שכך הבין בפירוש הכרוז כיון שלא הכריזו בפירוש ששחיטתו פסולה בכל עת וזמן ובכל מקום ובין עוף ובין בהמה למינה. ובהגלות נגלות פירוש דבריהם אף על הכתוב בפנקס שלא ראה אותו השוחט ודאי ופשוט דנאמן. וזה אשר השיב לו הגאון ז"ל במיעוט שיחה והוא לא ידע ואשם:

ועל מ"ש מדקכ"ג ע"ג עד דקכ"ד ע"ב על דבר הסמכה שנסמך מאביו הרב ז"ל וש"וט בדבר המנהג של העיר ומאריך טר'חא בכפל הדברים כדרכו ומנהגו. ואחרי ראותי שהרב ידידנו הפוסק נר"ו השיב. משה על כל דבריו אחת לאחת שבר אל שבר יחדיו וראיתי כי נאמנים כל פקודיו קיים אמרינן דברי חכמים וחידותם מפי סופרים ומפי ספרים הלא בספרתם למקומותם בארשו'תם לכן משכתי את ידי בדבר הזה כי דבריו הברורים אינם צריכים חיזוק:

ואעיקרא רואה אני כי אין בדבריו ממש שכל זה היה מקום ליאמר אם היה מוסמך מאביו הרב ז"ל לבדו ואין לזרים אתו. אבל מאחר דעיקר הסמכה היתה משוחטי העיר רבנן דפקיעי שמייהו ובשולי היריעה הוסיף ידו הרב מ"א כיהודה ועוד לקרא לכ"ע עביד ומהני. וכמ"ש הרב שבות יעקב בח"א סי' מ"ד דמותר להעיד על קרוביהם במלתא דעבידא לגלויי אלא שלכתחילה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו כיעו"ש והכא בנ"ד האיכא טובא ועיין משכנות הרועים אות ס' סי"א. ואחרי שגם הרבנים המורים לצדקה אשרו וקיימו הסמכה הזאת. מי פתי יערער עוד מצד המנהג אף אם הוא כדבריו כי מי יחוש בזה יותר מרבני מתא. ובזה נתבטלו גם יתר דבריו שכתב בדקט"ו ע"ג ממ"ש מרן החבי"ב סי"א בשם רש"ל על המנהג שלוקח החכם בשכר סמכתו ג' תרנגולים וכו'. ובזה חלק לו כבוד הגאון המשיב ז"ל שלא לברר קלונו ברבים כי לא ידע מאי קאמר ומדמה מלתא למלתא. וחזר וכפל ושילש הדברים בתשובתו השניה בדקכ"ד ע"ג ותמ'ה יקרא למה שתק בזה. והם דברים טפלים שבודאי אין ראוי לאבד הזמן להשיב ע"ז. כי מלבד שכל הרבנים הגדולים שאמרו שיכול האב להסמיך לבנו לא חילקו בין סמוך על שלחנו לאינו סמוך. ולטעם שכתב הרב שבות יעקב דכיון דהוא מלתא דעבידא לגלויי אף הקרוב נאמן ודאי ואין חילוק בדבר. ול"ד כלל למ"ש רש"ל ודעמיה דכיון שלוקח שכר עבור נתינת הרשות איכא למיחש. משא"כ בהא שאם אינו עוסק במלאכה זאת המצא ימצא מלאכה אחרת. ותו דלא מפי הרב אביו אנו חיין דהרי איכא שוחטי ורבני מתא. ולא ידענא מאי קאמר דלא מהניא סמכתו עם חביריו הסרים למשמעתו. שזה דבר שלא נשמע מעולם לחשוד בשוחטים רבים ושלמים והמה חכמים מחוכמים שיטו מדרך האמת להסמיך למי שאינו הגון מפני כבוד ופנייה וכיוצא. זה ודאי אסור להעלותו על לב והאומר כן הוא פוגם בכבוד בני אי"ו הישרים בלבותם וה' הטוב יכפר. ועיין ח"ש סימן ל"ג נדיב לב חח"מ סי' ג':

ומה שכתוב עוד בספרו מדקכ"ד ע"ב עד דקכ"ז ע"ב אין בהם כדי השבה כי לא נמצא בהם רק קול דברים ותמונה אין בהם כ"א התלוצצות וחוצפא יתירת' וכבר מלתנו אמורה כי לא לנו להשיב ע"ז ומשפטו את אלהיו. ומ"ש להשיב גם על דבריו של גדול אדוננו פאר משפחתנו הגאון מרן החבי"ף ז"ל רוב דבריו נתבטלו כמ"ש בעניותין והרב הפוסק משה שפיר'א רבא נר"ו האריך להשיב על כל דבריו ואפיריון נמטייה. וכל לגבי דידי אין הפנאי מסכים עמי להשיב אמרים ולהרחיב הדבור כאשר עם לבבי כי עול הצבור המוטל עלי לא יתנני השב רוחי. ועלית על כולנה כי עמל הוא בעיני להחליף אמרים בענינים כאלו דאין בהם נפקותא לדינא אלא דאבון לב וכליון עינים. ואל אלהים הוא יודע שכמו צע'ר בנפשי לפגוע בכבוד שום אדם וכ"ש על החכם המחבר הנז' הי"ו. אבל מה אעשה וההכרח אלצני לקנאות לכבוד מורי הגאון ז"ל יען העביר את הדרך לדבר על צדיקים עתק ובביז'ה לו שלח פיו ולשונו והנה היא כתובה בעט ברזל ועופרת. אשר לא כדת ש"תו. וידעתי גם ידעתי שאם יגיעו דברי אלה אליו ישלח רסן לשונו עלי בגאוה ובוז כדרכו ואם בארזים נפלה אש קנאתו ושנאתו ודרך קס'תו כאויב. ק"ו הדברים שידבר עלי כהנה וכהנה. ובפרט שלאפס הפנאי קצרתי הרבה במקום שאמרו להאריך. ועדי בשמים כי הרבה נשמרתי מלפגוע בכבודו הגם כי ש"ל נתן לי ה' לשון למודים להשיב גמולו בראשו. ושמתי לפי מחסום בכל מה דאפשר לכבוד התורה ולומדיה. ואוחילה לאל עליון כי יסיר מאתנו קנאה ושנאה ותחרות ואהבת כבוד המדומה והניצוח. ויתן בלבנו אהבתו ויראתו ללמוד תורה לשמה לעשות נח"ר לפניו ולקיים מה שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום:

הכ"ד שועל דאתי מגויית האריות איש ירושלים בית פלטי'אל בן עז'ן הגולה ונדח מזן אל זן ומחכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו נה'ר גוז'ן הוא הצעיר המקוה רחמי האל הזן ע"ה אליהו חזן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה