אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א חשן משפט › סימן לג

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

חשן משפט · סימן לג

סימן לב

על דברי אלה השיב בארוכה הרב הנז' נר"ו. וזאת תשובתי אליו שנית.

אנכי הרואה תשובה נצחת. מעשה ידי אומן ואת כל ונוכחת. דאי מאן דיא'יר בקי בחדרי תורה המאיר לאר'ש ברה מאירה שהחמה זורחת. רחימ'תין עזיזא הרב המובהק כמהר"ר רחמים יוסף פ'ראנקו נר"ו יח"ל ברבות הטובה ידו בצל'חת. ואחזה אנכי כל מילי דמר נכוחי' למבין האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו. מלא כף נחת. ומדי עוברו מפרר וזורה לרוח כל דבר אליהו לא הניח דבר קטון וגדול עושה לו פותחת ואסוף דינא זו הלכה העלה כל בתר איפכא ממה שעלתה במצודתי ועמודיה יתפלצון ושרשיו מתחת. ואם אמנם ידעתי ביני מעוט ערכי עלי קטונתי מכל ואנה אני בא במקום גדולים בעלי תשובה רוקח מרקחת. אכן זאת חובתי להציל את עצמי להבין ולהורות כי אין הלכה זו מקופחת. כי אזכרה ימים מקדם קראתי בכל לב הלכה זו נאה יוצאה בהנומא והיא כפורחת. ואבא היום לברר שיחותי באר היטב אחת לאחת. אולי אב'נה גם אנכי להנצל מהשגותיו ותכל תלונותיו בשובה ונחת. וזה החלי בעהי"ת:

תחילת דבר אתא ואייתי לן תורה חדשה אשר לא דמיתי ולא עלה על לבי לקרבו אל נ"ד. הוא הדבר מה שארי עלה ונסתפק הר' שער המלך ז"ל בפי"א מהל' מכירה אי איכא אסמכתא בתנאי דלשעבר כגון אם ילך פ' וכו' שנראה כמעכשיו. ותמה על הרב לחם רב ז"ל בסי' קפ"ב שלא חילק וש"וט וסו"ד הצ"ע כיעו"ש. והנה בענין זה האריך הרחיב הרב כמהר"מ ב' רפאל הי"ו בקונט' נטפל לקדש סי' ך' והביא ראיה מההיא דנזיר ודפז"ב. ואיכא למישדי ביה נראה אעיקרא דדינא אך אינו ענין לנדונינו. ועיין במ"ש תלמידי הרמב"ן ותלמידי הרשב"א ז"ל הו"ד בב"י סי' ז"ר לך נא ראה. ועיין פ"מ ח"א סי' כ"ו זכור לאברהם ח"מ סי' ז"ך. ובעיקר קושייתו מההיא דנזיר כבר קדמו מו"הר פני מבין ז"ל בח"א דע"ט ע"ב וישובו מיושב ויש חילוף דברים ביניהם ואיני רוצה לאבד הזמן בזה. אך את זה ראיתי להרב פ"מ ז"ל שם שהקשה על השע"המ דע"כ לא קאמ' הרמב"ם דמעכשיו מהני אלא בדאיכא קנין אבל בלא קנין גם הר"מ במזל יודה דל"מ והכריח דהרב שע"המ קאי בליכא קנין מדמקשה על הלחם רב ואי לת"ה מאי מקשה הרי בנדון הרב לא היה קנין. אלא ודאי שהבין בדעת הרמב"ם דמעכשיו לחוד סגי וזה אינו עכת"ד. ואנא דאמרי חס לן למימר הכי על הרב שע"המ. ועיקר ספקו הוא היכא דמועיל מעכשיו לדעת הרמב"ם אי בלעבר סגי בלא מעכשיו. ומאי דקשיתיה נדון הלח"ר דאיירי בלא קנין. אתו הס"ר דנראה דנעלם ממנו בעת ההיא סו"ד הלח"ר שם שכתב וז"ל וא"כ בנ"ד אם קנו מידו וכו' איברא דאיכא למשדי בה נרגא מטעם אסמכתא כדכתיבנא ע"כ ובכן שפיר קמתמה השע"המ ואדרבא משם ראיה שגם הרב מצריך קנין הפך הבנתו. וע"ע להרב ז"ל בדע"ז ע"ג שכ"כ ולא זכר שר והוא פלא. והייתי יכול להדחק בפירוש סו"ד הלח"ר הללו אבל האמת יורה דרכו. גם ראיתי להרב ז"ל שהביא דברי הרב"ד וכתב שחולק על השע"המ והלח"ר וטרח להשוותם וגם בקונט' נטפל לקדש שם ראיתי שערוריה בדבר זה. ולדידי בחינם טרחו לחלק הנדונות ולהשוותם כי שוים הם. שהרי גם הלח"ר כתב דלעבר חשיב אסמכתא אף דחשיב כמעכשיו והקנין הוי קנין בטעות ובודאי שכן כונתו וברורה היא. וממילא אזדא החילוק שכתבו בדעת שניהם כנ"ל. ועיין להרב אהל יצחק ז"ל בח"מ סי' כ"ה:

וחזינא לכת"ר שיח"ל שרצה לדמות נדונינו לספר של הרב שע"המ ז"ל וכתב נמצא דכל התעצמותם היה על הדבר ההוא אם עשה אם לאו והיינו תנאי דלשעבר ואף דאמ"ל אם תשבע השבועה היתה לברר הענין וסמוכות שלו מדברי מב"י בההוא מעשה דסי' כ"ב והכריח כן ממה דלא אתי מרן ז"ל מטעם אסמכתא ושו"ר דברי הלח"ר. ולדעתו שלזה כוין מרן מרן ז"ל עכת"ד נר"ו ואני אומר דמלבד שכל הפוס' שלמדתי בענין זה לא הבינו כן. ואין לומר שמקום הניחו לו להרב הפוסק הי"ו כי הדין עמהם שלא רצו להבין כן בדעת מרן ז"ל דהא אף לכי יהיבנא ליה כל דיליה שמב"י סובר בתנאי דלעבר דחשיב כמעכשיו והשבועה היתה לברר מ"מ בעי קנין ובמאי קני האי אף שכבר נשבע. והאסמכתא במקומה עומדת כל שלא קנו מידו דתרתי בעינן כנז"ל. ונוראות נפלאתי שהוא נד"ו ירד לחלק כן מנ"ד למ"ש השע"המ ולא זכר שר שחילוק זה הוא מבורר ג"כ בדעת מב"י אף לדעתו:

ואעיקרא דמלתא אומר אני שלא ניתן ליאמר חילוק זה בנ"ד במחי' כבודו כי רב הוא דכיון שכל העובר ביניהם אם עשה אם לא עשה פטומי מילי נינהו וכל עיקר התעצמותם היה אם ישבע אם לא שזה אומר שלא ישבע וזה אומר אני אשבע ואטול ועל דבר זה היתה נתינת הערבונות ביד שליש שאם ישבע יטול ואם לא יקח שכנגדו. וא"כ מאי איכפת לן בלשון שבועתו אם היה עבר או עתיד ומעתה אין סמך כלל מדברי מרן ז"ל ודבר זה פשוט עד מאד ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל באלפיו סי' אל"ף ול' הו"ד בב"י סי' י"ב. ועוד אני אומר שאותו מעשה שהביא מרן כך היה שז"א כ"וכ אתה חייב לי וז"א לא כי אלא כ"וכ וזה מקרי הווה וכמ"ש מעין לזה הרב פ"מ ז"ל והרב נטפל לקדש נר"ו שם. עוד ראיתי לכת"ר נר"ו שתמה על הרב ב"ד ז"ל שלא זכר מדברי הט"ז ביו"ד סי' רל"ב סי"ב וגם בזה קדמו הרב פ"מ שם. ומ"ש עוד הרב ז"ל להק' מזה על הרב ב"ד הרואה שאין כאן תימה וכבר כתב שי"ל. ואגב אורחיה איתי לן מע' הרב הפוסק נר"ו דברי מרן הכנ"הג ז"ל בסימן כ"ב כמ"ש לתרץ מאי דקשיתיה להרב לח"ר ע"ד מרן בב"י סי' כ"ב. ומני"ר חזות קשה הוגד לו בב' התירוצים ראשונה במ"ש דאינו מן הדין שאחר שנשבע יפטר. דאטו מי עדיף זה מהאומר לחבירו קנה וכו' אם תלך למ"פ והלך ומה חילוק יש ביניהם. גם מ"ש דהרי הוא כמי שנשבע לקיים דבר וכו' דהתם הנשבע הוא המסמיך וכו' עכ"ד נר"ו. והנה מה שחילק תמיהתו לב' פנים לא היא דכוונת מרן החבי"ב ז"ל דיש חילוק בין עשה מעשה דנשבע למעשה אחר. והנה אמת שדברי הרב ז"ל תמוהים דקמדמה שבועת המסמיך אשר חייב לקיים מכ"ש להכא. וכבר תמה ע"ד הרב משכנות הרועים הנד"מ באות א' סי' ע"ב ועיי"ש מלתא בטעמא דגבי שבועת המסמיך אשר חייב לקיים אף דאיכא אסמכתא מ"מ מבוטלת היא לגבה לפי חומר שבה הזכרת ש"ש א"כ הוא הדין והטעם גבי שבועת הנסמך אשר המסמיך הביאו באלה להזכיר ש"ש ולישבע שבועה חמורה על פיו אשר בעל נפש חושש לעצמו ובדילי אינשי מינה ובדבוריה דהאיך עביד האי מעשה ולאו כ"כ דאחוכי מחיך ביה ודינא הוא דלא אהנייא לרמאה רמאותיה להכשיל ב"א ללא צורך ול"ד כלל להלך פ' דאייתי מר (ובמ"א הארכתי בזה:)

תו חזיתיה לר' מאיר הרב הפוסק נר"ו שכתב וז"ל ומ"ש בתי' שני דאגב דבל"מ גו"מ ובכה"ג ליכא אסמכתא. כונתו פשוטה דאגב דבל"מ להקל מעליו חומר השבועה ג"ומ שישלם לחבירו ע"כ מבין ריסי דברים אלו נראה שהכריחו לפרש דברי הסתומים כדי לדחות מ"ש בעניותי בפסקא דידן דלא שייך כאן דין אגב. ומני"ר שיחיה יצא לישע להליץ בעדו ובמחי' כבודו ואהבתו וחיבתו לא ישב כלל שהרואה יראה בכל מקום שנאמר כלל זה דמגו דבל"מ כגון ב' שהמרו דמס' שבת ומשחק בקוביא דפז"ב היינו שכמו שהאחד רוצה שיפסיד חברו וירויח הוא אותו ממון ג"ומ לכשיפסיד גם הוא והשתא הכא לימא לן מר אם לא היה זה נשבע מה היה מרויח זה שכנגדו הלא דינא הוא דמוקמינן ליה אדיניה ומה הרויח ולא נמצא ולא ימצא האי דינא אלא היכא דמשכחת הן ולאו. ובשלמא אם היה התנאי שאם לא ישבע שימחול שבועתו כמה היו נאותים ושייכים דברי כת"ר דמגו דבעי להרויח שבועתו כשלא ישבע ג"ומ. משא"כ עתה. זאת היתה כיונתי בראשונה וסמכתי על המעיין היטב בשורשן של דברים. ועיין בסמ"ע סי' ר"ט ס"ב וכמ"ש מהרש"א בחי' לסנהדרין בד"ה כל כה"ג ועיין להרב חוות יאיר בסי' קס"ג ודו"ק:

והנה בעיקר דינו של הרב כנ"הג ז"ל שכתב דשיך הכא דין אגב וכה"ג ליכא אסמכתא. תמה כת"ר נר"ו דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי לפי מ"ש במשחק בקוביא דפסול אפי' יש לו מלאכה אחרת ומוכרח דפוסק כרמי בר חמא כמ"ש מרן הכ"מ בפ"י מהל' עדות וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמעשה שהיה בא"י היה ונוהגים לדון כהרמב"ם ז"ל וכו' עכת"ד הי"ו. ובהיות יסוד דין זה העמוד הימני לנדונינו. ע"כ אמרתי לבאר דבר זה. ואומר הנה בפי"ב אמרו הלכה כר"י ומשמע דוקא באין לו אומנות אלא הוא והיינו מטעמיה דרב ששת דס"ל דכל כה"ג לא הוי אסמכתא. לר"ת משום חגב לדעת הסוברים שלא חזר בו. ולר"י משום דלאו בידו. והה"מ ז"ל הקשה ע"ד הרמב"ם למה פסק כרמי ב"ח והצ"ע וכן תמה ג"כ רבינו הטור ז"ל. ומרן בפ"י מהל' עדות יצא לישע להליץ בעדו ונתן טעם למה פסק כן ע"ע:

ואולם הרא"ש והטור ז"ל פסקו כרב ששת דכל כה"ג לא הוי אסמכתא וס"ל דר"ט משום מגו דבל"מ ג"ומ וכמו שהביא הטור בשמו בסי' ר"ז וגם לדעת רבינו הרמב"ם היינו יכולים לומר דס"ל האי טעמא דמגו. ושניא דא דמשחק בקוביא כמ"ש הסמ"ע ובדרישה שם. לישב דבריו. אלא דמרן לא ס"ל לחלק בהכי. ועיין בדברי התוס' דפז"ב ופ' אז"ן. ולדידהו האי דינא דמגו קאי לכל מילי אשר שנים מתחייבים. גם הרי"ף ז"ל בהלכותיו לא כתב כ"א דברי רב ששת ובודאי דהכי ס"ל וכמ"ש מב"י בסי' ל"ד ובכן הדבר מוכרע בדעת מרן ז"ל דכוותייהו דהרי"ף והרא"ש פוסק לפי הכלל שבידינו שפוסק כב' נגד אחד אפי' נגד הרמב"ם שקבלו הוראותיו כידוע. ובסי' ל"ד פסק שדוקא אין לו אומנות אלא הוא ותפס כל לשון הרמב"ם כמנהגו. כיון שאין מדבריו שם הכרח שפוסק כרמי ב"ח. ומ"ש הסמ"ע שם שהמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם הרואה יראה שאין כונתו לעיקר הדין אלא שתפס לשונו. וכן דרכו ז"ל תמיד וכמ"ש הרב הלכה למשה בהל' גזלה והו"ד בי"מ. ובסי' ש"ע דמשמע שפוסק כרמי ב"ח ומחלק בין גוי לישראל הביא כל לשונו בתחילה וכתב ויש מי שאומר לחלק בין גוי לישראל. והגם שהן הן דברי הר"מ במז"ל מ"מ כיון שאינו מפורש בדעה הראשונה כתב כן כמ"ש הש"ך בסי' מ"ב סק"ך שכן דרכו דרך הקדש בכמה מקומות. וזו משלנו אחת מהן. ואח"ז כתב וחלקו עליו לומר שאינו פסול אלא א"כ אין לו אומנות אלא הוא ול"ש גוי ל"ש ישראל וביש לו אומנות אחרת אפי' עם ישראל אינו פסול וכמ"ש רמ"א ז"ל ומ"ש הסמ"ע דקאי למ"ש בתחי"ד כוונתו מוכרחת דגם למ"ש בתחילה חולקים ומפני זה כתבו אחר כל דבריו. וכתב ג"כ וחלקו עליו להורות שהוא יחיד נגד רבים הקמים עליו. ועינינו הרואות. כי הנה הנם רבים ונכבדים ומנייהו מלכי שני עמודי ההוראה אשר עליה' נשען בשלחנו הטהור ובודאי דכוותייהו ס"ל. ועיין בס' גבעות עולם סי' י"ב ולהרב החסיד שא"ב ז"ל בס' סמיכה לחיים סימן י"א דף פ':

ועם היות דבר זה פשוט עד מאד עד שלא ימצא חולק בזה. כי אין לשום פוסק לפסוק דין מסש"ע מבלי ראות דעתו בב"י. הנה מצאתי ראיתי הדבר מפורש בדברי מרן הכנ"הג ז"ל בח"מ סי' קע"ה הגהב"י כ"ח. עמ"ש מרן יש מי שאומר וחלקו עליו דמדשינה את טעמו ולא כתב וי"א כדרכו מוכרח דלא ס"ל כס' ראשונה. וכ"ש בנ"ד שאנו רואים שסברת החולקים הם רובא דרבוותא ומכללם הרי"ף והרא"ש כי פשוט הדבר שכוונתו לפסוק כהחולקים הרבים. ואל תשיבני ממ"ש הרב חוו"י ז"ל בסי' קי"ט שכתב משם הרמ"ע דכשכותב וי"ח מעוטא נינהו ולא ס"ל כוותייהו עי"ש דהתם ודאי הכי היי דקאי בדינא שפסק בא"הע סי' צ"ג שהביא ס' הרמב"ם בסתם וכתב וי"ח דאיכא למימר דמעוטא נינהו. לא כן הכא שכותב יש מי שאומר בלשון יחיד וחלקו עליו המורה שרבים החולקים נגר יחיד. כמובן הפשוט. איברא שמדברי מרן החבי"ב שם נראה כוונתו דמדשינה הלשון הוא דמשמע דלא ס"ל כוותיה. ול"מ כן מדברי החוו"י ז"ל. ונראה שזה הכריחו להרב יד מלאכי ז"ל בדקצ"ג ע"א לאפושי פלוגתא בינייהו. ואתו הס"ר בזה. כי אנכי הרואה שסגנון אחד עולה לשניהם ובטלה המחלוקת. וכוונת מרן החבי"ב ברורה דמדכתב וחלקו עליו ולא כתב וי"א בשנו'תו את טעמו הורה גבר שכוונתו לפסוק כרבים נגד יחיד וכנ"ד. ומה דמות יערוך לההיא דהרב חוו"י ממ"ש בסי' צ"ג שכתב סברה ראשונה בסתם ולא כתב וחלקו עליו אלא וי"ח. דאף אם נאמר ששקולים הם מאי חזית דסמכת אהני. אדרבא סמוך אהני שהביא סברתם בסתם וכמנהגו לפסוק בכל מקום. כסתם. ומאי אהני לן שינוי הלשון בכגו"ד. ועיין בס' חק"ל ח"מ ח"ב סי' כ"ב דצ"ז ע"ד. ועיין חוקי חיים בסי' ח"י ולהרב המפורסם שארינו ז"ל בספר חוקר לב כתיבת יד סימן ג' שהאריך ויש לי מ"ומ בזה ואכמ"ל:

ומעתה כמה נכונים דברי מרן החבי"ב ז"ל לתרץ קושית הרב לח"ר ז"ל שיכול לומר קי"ל כהרמב"ם ורבו ז"ל. וע"ז כתב דכה"ג לא שייך אסמכתא. אחר שלא ידענו בזה דעת הר"י ן' מיגאש רבו וגם בדעת הרמב"ם אינו מוכרח דאפשר דכוונתו הוא מפני שלוקח ממון חברו דרך שחוק והתול וכמ"ש הסמ"ע. וכיוצא וצא בזה כתב מב"י בסי' ר"ז בדעת רבינו וממה שלא חילק כן בכ"מ כנז"ל אין הכרח כמובן. ותו דדעת מרן הוא דאמרי' אגב ומההיא דמשחק בקוביא שהביא הרב הפוסק נר"ו היא גופא סייעתא. ובודאי דאף בא"י שקבלו דעת הרמב"ם. בכג"ד שרבים קמים עליו מעמודי ההוראה אין הלכה כמותו. ועיין גו"ר כלל ג' סימן כ"ט חקרי לב מהדורא בתרא חח"מ סימן ד' אות ט"ז:

באופן שלפי האמור כל מה שהק' נהירו דעיינין הרב הפוסק נר"ו ע"ד מרן החבי"ב ז"ל לא צדק בהם. ואי קשיא הא קשיא מה שתמהתי עליו בפסק הראשון. ויען ראיתי לה"ה הי"ו שלא דקדק היטב בכונת אמרי וכתב מה שכתב. ע"כ אני אפרש שיחותי דהנה הרב ז"ל כתב כי בנ"ד לא ערער הב"ד מטעם אסמכתא כיעו"ש. ולא יכולתי לטעות ש שכוונתו לומר שלא ערער הבע"ד כי עד כדון לא חזינא בשום פוסק שלא כת' ערעור האסמכתא מפני שלא ידע הבע"ד לטעון. ולדוגמא עיין להרב מוהרש"ך בח"ב סי' קס"ג ולהרמ"מ בראשון חיו"ד סי' ו'. ואי פשיטא ליה להכנ"הג איפכא היה לו לבאר. ע"כ אמרתי שר"ל שהב"י לא ערער מטעם זה אף דאיכא אם ולא נחית הרב לדין אסמכתא. ולזה כתבתי שתי' זה הוא כלול ומפורש בדברי הרב לחם רב להמעיין היטב. ולהיותו פשוט בעיני לא הרחבתי הדברים לאהבת הקיצור. ובעיקר תי' הלח"ר שנראה דהיכא דליכא גם ל"ח אסמכתא. לכאורה נראה איפכ' מהנהו עוברי דפ' הזהב ופ' אז"ן דאף דליכא גם חשיב אסמכתא כל שהענין הוא דרך אסמכתא וע' להמבי"ט ז"ל בח"ב סי' ס' והב"ד בח"ב סי' קי"ד. ומה שק' על הלח"ר כבר תירצו הרב ז"ל שם בסי' ך' דהוי כמצוהו ומי גרע מדור לי בחיי ראשך וזה פשוט ומוכרח בכוונתו:

ובקונט' נטפל לקדש שם חילק עלינו את השוים וכתב שכ"כ הר"ב שפת הים סי' מ"ג ואינו מצוי אצלי. ועיין בס' פרי העץ דקכ"ט ע"ג. ומ"ש עוד כ"תר ואין לומר דכיון שמסרו ליד שליש וכו' שהרי כתב הבע"הת שער ס"ג וכו' ועיין בתשו' הרשב"א וכו' ע"כ דבר זה פשוט דבמשליש האחר ל"מ וגם אני מודה לו בזה אלא שאינו עניו לנדונינו וכמו שנבאר בסמוך:

וחזיתיה לכת"ר נד"ד שכתב וגדולה מזאת אני אומר דבנ"ד אפי' אי הוה קנין בדבר והו"ל קנין ומעכשיו ל"מ ול"מ דכיון שהמרו זה את זה במעות אין מטבע נ"ב כידוע וכ"כ מרן ז"ל וכו' וי"ל על השע"המ וכו' ע"כ. באופן שכת"ר סגר עלינו המדב'ר שאין אופן להתחייב אלא בדבר מסוים ושלא יהיה מטבע. ואתו הס"ר בזה. דהא משכח"ל נמי שיהני קנין ומעכשיו לבטל האסמכתא אף באתן לך. כי לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא בהקנאה אבל במתחייב לו מנה בקנין ומשעבד נכסיו לא כמ"ש בסי' רנ"ג ומרן ז"ל בתשובה דיני כתובה סי' י"א ועיין בתשו' הרדב"ז ז"ל ב"ח ח"ב סי' תרס"ד כאשר הכריח כן בדעת מרן ז"ל הגאון מז"ה זלה"ה בחק"ל מ"ב חח"מ סי' ב' וג' ועוד לו בא"הע סי' ל' ובח"מ ח"א סי' ל"ב ולדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל גם בתשובה ודאי דהכי נקיטינן וגם אנכי עשיתי אר'ש בענין זה ואכמ"ל. והנה במ"ש הרמב"ם ז"ל בספי"א מהל' מכירה כשהיו ח"ס רוצים וכו' היו קונים מזה וכו' כתב ה"המ מכאן אתה למד שדעת המחבר והחכמים ההם שאפי' בקנין יש דין אסמכת' ולפיכך היה התנאי במחול לך וכו' ודרך ישרה היתה לדעת רוב השיטות ע"כ. ומרן בכ"מ שם תמה עליו דכיון דאיכא קנין ומעכשיו אפי' באתן לך מהני וכו' וח"ס שהיו עושים כן לפי לפי שהיו צריכים ליחד הדבר שאין הקנין חל אלא על דבר מיוחד ועוד שאין מטנ"ב ע"כ. ובעיקר הקושיא למה הצריחו במחול לך תי' מהר"א רוזאניס ז"ל משם רבו הר"ש הלוי ז"ל כמ"ש בהגהת מש"ל שם. וכיוצא בזה כתב הרב מחנ"א בדיני אסמכתא מסברא דנפשיה. ועיין בתשובות מהר"מ אלשיך ז"ל בסימן ל' ולמז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"המ ח"א דקכ"ז ע"ד:

ואחד הרואה דברי מרן הכ"מ שם תמוהים הם מאד במ"ש דקנין ומעכשיו מהני אפי' באתן לך. והוא תימה דהתם היינו שאמ"ל קנה בית זה שיחד לו הדבר וגם למ"ש בסו"ד שמה שהצריכו כ"ז היינו משום שהיו צריכים ליחד הדבר. וגם דאין מטנ"ב קשה הדבר מאד שהרי הוא ז"ל ס"ל דבחיוב ע"ת לא אמרינן אין מטנ"ב כמ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן ה"ד בב"י סי' ס'. וכבר עמדו מדו ע"ד הרב משפ"ץ ח"א סי' א' ומהרח"ש שם בסי' ב' והוסיף לומר שאפי' מנה מנכסיו אין צריך שיאמר. והר"ם ז"ל שם תי' לזה כמה תירוצים דחוקים. והיותר נכון בעיניו שכונת ח"ס שהיו עושים כן היה לרווחא דמלתא כדי לצאת מדין אסמכתא לדעת רוב השיטות ואף שדברי ה"המ נראה שאינם מסכימים לזה מ"מ לי נראה היותר נכון בדברי הרמב"ם עי"ש וכבר כ' ה"המ שזוהי דרך הישרה וכ"כ הלח"ם שם והוא האמיתי. ועיין חק"ל א"הע סי' ל' משפ"ץ ח"ב סי' טו"ב. ואולם הריט"ץ ז"ל בסי' פ"ב כתב דבחיוב ע"ת הוי אסמכתא ול"מ ביה אפי' קנין במעכשיו דכי מהני קנין במעכשיו היינו ביחד לו הדבר. וכ"כ הרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"ט והק' עליו הרב בני יעקב בדק"י דנימא דהיא גופא כוונת מרן ז"ל. ולכאורה זה סותר מ"ש. אכן כבר ארי עלה מז"ה הגאון ז"ל בחק"ל מה"ב סי"ג דקס"ט וכתב וז"ל ולדידי ל"ק שכל דברי מרן הם בהקנאה שאז צריכים ליחד הדבר שיתן לו ובכי האי כי אמר קנה מעכשיו לית ביה אסמכתא וכי אין מזדמן להם ל"מ ביה קנין דאין מטנ"ב. אבל בלשון חיוב שעיקר דין החיוב הוא על גופו ושעבוד נכסיו שאין כאן דבר מיוחד אה"ן שגם חייב על תנאי מהני וכן הבינו בפשוט המ"ץ והרח"ש והרמד"ב ע"כ ובסי' ד' הכריח הדבר מתשו' מרן ובב"י ובדקס"ה ע"ד כתב ולפי זה מדבריהם למדנו דחיוב על תנאי הוי חיוב גמור אלא שיש בו אסמכתא. וא"כ בנ"ד לא נפק"מ מידי כיון שהחיוב נעשה בקנין ומעכשיו הרי דעת הרמב"ם והש"ע דכל האומר מעכשיו אין בו אסמכתא עי"ש שהרחיב הדברים יותר וגם הר"הג מהר"מ סוזין ז"ל חזר והודה לדבריו והכי נקיטינן:

והנראה לע"ד לישב דברי מרן הכ"מ בפי"א מהל' מכירה שנראה סותר לזה. הוא הדבר דמרן ז"ל מקשה על ה"המ דכיון דאיכא קנין ומעכשיו אפי' באתן לך קנה וכאן כיון שהוא בלשון חיוב אף דהוי ע"ת מהני וא"כ למה הצריכו במחול לך. וכ"ז לדעתו שכלל דעת רבינו עם ח"ס. וע"ז כתב דלעולם דעתו דחיוב ע"ת מועיל ולא היה צריך במחול לך. אלא שח"ס שהיו עושים כן מפני שצריך ליחד ואין מטנ"ב. והיינו לדעת הסוברים דאף בחיוב ע"ת ל"מ קנין. וידעתי גם ידעתי שעכ"ז לא ימלט מהדוחק מ"מ לי נראה יותר נכון לישוב הדברים. והבט ימין וראה שכתב בפירוש וח"ס שהיו עושים כן. ובכוונה מכוונת לא כלל לרבינו עם ח"ס. ומה שהביא רבינו סברתם כבר נתבאר דה"ט משום דהיא דרך ישרה. וסמך לזה מצאתי ממ"ש הרב נ"מ בדצ"ג ה"ד הרב בני יעקב בדף ק"י שבסי' כ"א בא"הע כתב שהרמב"ם חולק עם הרא"ש וס"ל דבתנאי שידוכין גמי שייך אסמכתא וכאן כתב דלא משים אסמכתא עושים כן והצ"ע. והוא באמת קושיא חזקה וגם הרב בני יעקב שם נדחק בישובה כיעו"ש. ולפי מש"ל אתי שפיר ונכון שמרן ז"ל לא כתב זה בדעת רבינו אלא לדעת החכמים ההם. והם פסקוה להיותה דרך ישרה ועיין להרא"ש בכלל מ"ב סי' ב' וה"ד מב"י בסי' ז"ר אח"ז ועיין משנת ר"א סימן ק"ה דקמ"ב ובס' שתי הלחם סי' כ"ח. ודבר זה קיימתיהו מסברא דנפשאי לישב דעת מרן הכ"מ. ושוב ראיתי שהדבר מוכרח כן שהרי הרמב"ם ז"ל בתשו' פאר הדור בסי' צ"ט וקל"א וקנ"ד ס"ל דחיוב במעות מהני קנין ומעכשיו וכדעת רבו הר"י ן' מיגאש ז"ל הו"ד במט"ש סי' ר"ז ובחק"ל שם. ועיין בתשו' הר"י ן' מיגאש ז"ל בסי' צ"ז וק"ו וקנ"ג ובמט"ש סי' מ'. ועיין בס' ידי דוד הנד"מ בסי' ג"ל ובס' חוקי חיים ממו"הר החסיד ז"ל בסי' מ"ה ובס' מים קדושים סי ג' שהאריכו בענין זה ובתשו' אחרת כתבתי בענין זה:

וכן נראה שהבין הרב זרע אברהם ז"ל בח"מ סי' י"א בדברי מרן ז"ל במ"ש דמעכשיו מהני אפי' באתן לך דהיינו בלשון חיוב והביא דברי הריב"ש ז"ל בסי' של"ד דקאי בחיוב וכתב הרי לך בהדיא דכל שאמר בלשון מעכשיו אפי' בחיוב שמתחייב לאח"ז מהני ומזה תמה יקרא על מהרש"ך בח"ג סי' ז' שכתב דאף בלשון חיוב ל"מ לדעת הרמב"ם וח"ס וכתב דבנ"ד כיון שכתוב מ"ומ נתחייבה כת החוזרת אפי' באתן לך מהני לדעת הרמב"ם וסיעתו עי"ש. ומ"ש הרב להק' להרש"ך בתשו' ח"ג לא ראה שכ"כ בח"א סי' קפ"ח וסתר את עצמו בח"ב סי' קס"ג כמ"ש הרמ"ז ז"ל בחק"ל מה"ב שם. ועם היות דברי הרב ז"ל סתומים קצת שהי"ל לבאר שמ"ש מרן ז"ל (שהביא הוא ז"ל לשונו שם) דאין מטנ"ב היינו לדעת ח"ס וליה לא ס"ל. וכמ"ש בכ"מ שם הל' ז' שכתב אבל אם אמר לתת טלטל או מעות ל"מ ע"כ הרי דכ"ז הוא בנודר לתת ולא במתחייב וכמש"ל. מ"מ כוונתו פשוטה היא עד שלא היה הצריך הבירור. אלא שהוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב ידידנו הפוסק נר"ו שהגדיל המדורה והפליא פלא על הז"א שלא ראה סו"ד מרן ושוויה ח"ו כטועה בדבר פשוט בזה והן הן נוראותיו. ואחרי הס"ר לא צדק בזה והיה העל'מה מעיני כבודו תשו' מרנא החק"ל במה"ב הנז"ל. וראיה לזה שהרב מט"ש בסי' ר"ז הגהב"י ק"ה ה"ד הז"א הללו וכתב וכ"כ הרמב"ם בתשו' סי' קל"ז מבואר שהבין כן בפשיטות. ועפ"ז ממילא אזדא גם מה שתמה עוד כת"ר נר"ו והדברים פשוטים. ועיין להרב קמ"ר ח"א בדקצ"ז שכדי לישב דעת מרן ז"ל הוליד דין חדש ודבריו צ"י להולמם. שוב ראיתי בת' מרן באבק"ר סי' פ"ט שכלל ס' הרמב"ם בהדי ח"ס ואם אין שם ט"ס הדרא קושיא לדוכתא. ועכ"פ על הרב זר"א ז"ל לק"מ כי בימיו לא נדפסו תשו' אבק"ר. אכן למרנא החק"ל שכל יקר ראתה עינו יש להרגיש איך לא העלם על דל שפתיו. ועכ"פ לעיקר הדין כבר הכריחו הרב ידי דוד בסי' ג"ל ורבינו החק"ל שם מכמה תשו' מרן בחדשות גם ישנות דאיהו דידיה ס'ל דבלשון חיוב מהני וכן נראה פשוט דעתו בב"י. ואיכא למימר סמי חדא מקמייהו. וכ"ש שי"ל שלא כתב זה אלא לדעת הרמב"ם וח"ס וליה לא ס"ל. ומה שפסקו בש"ע הוא לרווחא דמלתא כמש"ל. והיותר נכון בעיני הוא שט"ס נפל באותה תשובה דסי' פ"ט במה שכלל לרבינו עם ח"ס ודוק שכדי שלא לצאת ממרכז הכוונה לא נצריך עוד בזה כי אינו ענין לנדונינו. ולא נצרכה אלא להפיס דעת הרב הפוס' הי"ו במאי דקשיתיה תשו' הזר"א ז"ל כי לדידי הדבר ברור כאמור:

תו חזיתיה לכת"ר שיח"ל שכתב וז"ל ועיין בתשו' הריטב"א שהביא מב"י בסי' ז"ר על רו"ש שנתעצמו בד"א ומתוך כך אמר ר' לש' אם הוא כדברך אתן לך יו"ד דינרים ונתנם ביד שליש ונשבע ש' ונטלם ויש מי שאומר וכו' והשיב אין ספק שהביאך לידי שאלה זאת מה שראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל וכו' מיהו עיקר הלשון שאמר ר' אינו כאסמכתא כלל וכו' וכיון שקדם זה ונטלם הרי"ז זריז ונשכר ע"כ וע"ז תמה כת"ר דכיון דליכא אסמכת' מאי האי דקאמר כיון שקדם זה ונטלם ונראה כוונתו שאם לא קדם במאי זכה כיון שלא היה בו קנין. אך מה שיש לדון דאמאי לא סמי מכאן דין אסמכתא כיון שהוא תנאי דלשעבר וכו' עכת"ד נר"ו. ואנכי הרואה דבריו תמוהים בעיני במחי"כ. ראשית אמריו במ"ש שאם לא קדם ונטלם במאי זכה כיון דליכא קנין. ורו"מ לשיטתיה אזיל. ואנו כבר הוכחנו דמי שסובר דבדבר שאין בידו וכיוצא דליכא אסמכתא והוי כמשחק בקוביא שאם נתונים על הדף קנה ומי גרע נתינת המעות ביד שליש ממונחים על הדף. ובפרט. למ"ש המבי"ט ז"ל בסי' ע"ח הבאנו דבריו בפסק הא' דאפי' נודר לתת ממעות מוכנים שבביתו דמהני ולקמן נדבר עוד בזה. ועיין להרב זקן שמואל ז"ל בדקל"ה מ"ש בזה ואוקי באתרין. והיותר קשה שנראה שלא ראה מ"ש המורה צדק ה"ד הכנ"הג בהגהב"י קס"ט שהכריח דאיירי שאמר לשליש זכה בעדינו דאי לא"ה אפי' נתנם בידו הי"ל להחזירם. ולפי דרך כת"ר מה הועיל זה בהקדמתו. וגם דברי המו"ץ תמוהים כמו שנבאר בסמוך. ותו ק"ל ע"ד מעכ"ת שכתב דאמאי לא סמי מכאן דין אסמכתא משום דהוי דלעבר. ולא ידעתי מי גילה לו רז זה שהתנאי היה דלעבר. והדברים סתומים וחתומים ואין פותר אותם. ולדידי בקיצור תשובות כאלה שמביא מכ"י אין לדון במה שיש להסתפק בדבריהם. כאשר עינינו הרואות בכמה תשו' המובאים בכ"י בקיצור נמרץ. וכשנעמיק בשורשן ועובין והקיפן גבא תורא בינייהו:

הלא מעתה הבא נבא למ"ש כת"ר על דברי ראשונה יסע על מ"ש בריש אמ'יר דהיה. מקום לחייבו דהוי דבר שאין בידו ואין כאן אסמכתא וכמ"ש הטור ז"ל ואולם מה נעשה שהרמב"ם חלוק בדבר וכו' וע"ז האריך כת"ר לבאר המבואר שגם הטור חולק וקאי בס' הרמב"ם ז"ל ע"כ אנא דאמרי לישרי לן מר שדעת שפתי ברור מללו ולא הוצרכתי להאריך ולומר שגם הטור חולק כיון שביארתי שהרמב"ם חולק בזה ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו תפס כוותיה. ומאי נפק אם הטור חולק או מסכים בס' זאת. ואין דרכי להאריך ללא צורך ורו"מ שיחיה מכריחני להרחיב הענין. ולפי דרך כת"ר אי קשיא הא קשיא על הרב ב"ד של שלמה ז"ל בח"מ ס"סי י"ד שכתב וז"ל ונ"ל דהכא כ"ע מודו דחייב ולא הוי אסמכתא דהוי דבר שאין בידו. וקי"ל כל שאין בידו כלל ואין דבר לתלות בו ודאי גמר ומקנה שכ"כ הטור בסי' ר"ז ועיקר דין זה הוא מרש"י וכ"כ התוס' וכ"כ ר"י והרא"ש וכו' עי"ש. וזוהי שקשה ודאי דכייל להטור בהדי ר"י ודעמיה. וכתב דכ"ע מודו בה והטור והרמב"ם ומרן חולקים בדבר ומהרשד"ם בח"מ סי' כ"ח כתב דמי יערב אל לבו להוציא ממון נגד הרמב"ם ורבו כיעו"ש. והנה הרב קמ"ר ז"ל שם הגיה בדברי הטור דלא הוי אסמכתא ותמה עליו הרב הפוסק נר"ו דא"כ איך יכון לפיכך דקאמר דבשלמא אי הוי אסמכתא אתי שפיר שכתב קודם זה דבדבר שבידו לא הוי אסמכתא וכתב אח"ך לפיכך כיון שאינו ביד המוכר הוי אסמכתא ע"כ ולדידי אי מהא לא איריא שאחר שגמר כל דברי ר"י חזר לפרש לפיכך וכו' דלא הוי אסמכתא כיון דהוי דבר שאין בידו. ומה שלא רצו להגיה כן מרן ורמ"א ודעמייהו ז"ל הוא דא"כ מה צורך לבארו הא מרישא שמעינן לה. עכ"פ אין זה מן הקושי על הרב קמ"ר שבא לישב דברי הטור הקשים להולמם לכל הדברות. ועיין בס' שבט בנימין סי' צ"ו ודבריו צ"י כאשר עמדתי במ"א. וגם הלום ראיתי לכת"ר נר"ו שהאריך הרחיב בתשו' מהריט"ץ דסי' ק' וקכ"ה שנעלם ממנו דברי מרן ז"ל כיעו"ש וגם מעיני הרב מח"א ז"ל נעלמו דברי מרן כמ"ש הרב פרי העץ בדקכ"ז ושם תמה ג"כ על תשו' מהריט"ץ דסי' ק'. וגם ההיא דסי' קכ"ה הביאה הרב בני יעקב בדק"י ותמה עליו. ולא הרגיש עליו שלא ראה דברי מרן ז"ל כי אין זה כ"כ מן הקושי לאלו הגדולים הסמוכים לזמנו. גם במה שתמה מעכ"ת על הרב מש"ל כבר עמד ע"ד הרב מחנה יהודה בדקצ"ב ע"ב וגם בזה לא נאריך כעת שכבר נפתח בגדולים:

ואנכי חזו'ן הרביתי מ"ש רו"מ על דברתי בפסק מרן בסי"ז גבי ב' שהתנו לקיים דבר אחד ונתנו ערבונות. כי הנתינה היתה ביד שליש דאל"כ. מה חידש מרן כאן כיון שדין מא"כ מא"כ אין כאן מקומו. וע"ז כתב מני"ר שי"ל דגבא טורא בינייהו דאף דמקומו הוא בסי' ק"ץ ור"ד הוצרך לאשמועינן וכו' לאפוקי דעת הי"מ וכו' ע"כ. ואנכי הרואה שכת"ר אהב לטעון לסתור דברי. כי אנכי לא כתבתי זה בדרך הכרח גמור כ"א לרווחא דמלתא כי ההכרח שהוא ביד שליש הוא מוכרע מצד עצמו כמו שביארתי ואבאר עוד להלן ומה חידש רו"מ בהראותו לנו מקום דין זה. גם מ"ש שהוצרך לאשמועינן וכו' אינו הכרח כי גם זה יתבאר במקומו ולא כאן שסתם הדברים אם כיוין לזה. וכיון שמדין ערבון שמעינן שנתנו בתורת פרעון ולא בתורת משכון כמ"ש המרדכי בפ' אז"ן כמו שהביא כת"ר. א"כ לא היה צריך לזה. ועיין למב"י בס"סי י"ח דלהרמב"ם גם במתנה יש בה אסמכתא. והנה נראה שדברי המרדכי הנז' נעלמו מעיני מהר"י חנדלי ז"ל בסי' כ"ב שהק' לרבינו הטור בדין זה דנותן ערבון שזכה המוכר במה שבידו ממ"ש הרא"ש ה"ד הר"י בנו בסימן ע"ג דבמשכון לא שייך מחילה והצ"ע ע"ש והוא תימה שאם ורד להבין זה בדברי הטור דהאי ערבון היא משכון איך נח לו הדין מעיקרא דהא קי"ל מא"כ מא"כ אלא ודאי צ"ל שנתנו בתורת פרעון. וכשהוא בתורת פרעון כמ"ש המרדכי והוא מוכרח אין כאן תימה. וכן ראיתי לנמט"ש בסי' ז"ר הג"הט ס"ג שתירץ כן מסברא דנפשיה. אלא שאני תמיה דמי גילה לכם דהאי ערבון הוא חפץ ולדחוקי נפשין שניתן לפירעון. נימא שנתן מעות לערבון בתורת קנס ובזה יבא הכל אל נכון:

באופן שלפי דעתי האי דינא דסי"ז בב' שנתנו ערבונות היינו ביד שליש. שהרי עיקר דין זה כתבו הרא"ש ז"ל לענין שידוכין ומרן בא"הע סי' נ"א כתב אם נותן משכון לחבירו שלא יחזור וכו' וכתב הג"רא בביאוריו עח"מ סי' ר"ז סי"ז ולמה שינה כאן הלשון אם לא כי בב' לא יתכן שהוא ביד בעלי דבר דמחזי כחוכא ואטלולא שזה נותן לזה וז"לז וכמ"ש מרן בא"הע שם גבי שטרות וכ"כ בפירוש בתשו' שבספר אבק"ר סי' פ"ט ד"ס ע"א דמחזי כחוכא והוא נכון ואמיתי. והרי הדבר מפורש ברי"ו נתיב י"ח שהאי דינא הוא אפי' התפיס ביד שליש אלא דשם כתב שצריך ב"ד חשוב והרב נ"מ ז"ל שם כתב דקאי היכא דהתפיס ביד שליש וכ"כ גם לדעת הרא"ש ז"ל. ואין הכרח לומר. כן בדעת הרא"ש כמו שנבאר להלן. מ"מ לדידן שקבלנו הוראות מרן מהריק"א ז"ל הרי לא הצריך ב"ד חשוב. ועיין היטב בתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' קט"ז ודוק:

עוד ראיתי למע' הרב הפוסק נר"ו במה שהכרחתי שהוא ביד שליש שאם כ"א נתן ביד חבירו אין לחבירו אצלו ואפוכי מטרתא למ"ל. ומצאתי הדבר מפורש במבי"ט ח"א סי' ע"ח. והשיב ע"ז שאם נתנו במשכון שיזכה בגוף החפץ צריך להחזיר דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה וכו' יעו"ש בדב"ק. והנה מלבד שהרב המבי"ט חולק עליו בפירוש שהרי הוא ג"כ קאי בנותן ערבון כדי הקנס ובכל זאת כתב דאין כאן קנס. ומה כחו יפה לחלוק עליו. ואמת דא דאמרי' כל היכא דאיתיה וכו' וכמ"ש המט"ש בסי' זה הג"הט ס"ג. מיהו היינו דוקא היכא שנתנו בתורת משכון אבל היכא שנתנו מעכשיו בתורת פירעון הוי כנותן לו ממון בעין ואזדא ליה שמא דמשכונה. זה מוכרח בדעת ה' המבי"ט ז"ל ומי יוכל להכריע בתורה שבע"פ נגד סברתו. ואפי' לכי מודינא ליה. מ"מ כבר הוכחנו שדין זה לא יתכן שהוא ביד בעלי דבר וכמ"ש מרן בפי"ג בתשובה וכנז"ל. ומה שהצריכו נתינת הערבונות ביד שליש. אפשר דחשבי ליה כמונחים על הדף דמשחקין בקוביא שאין לא' אחיזה בהם יותר מחברו והשליש נאמן משניהם לזכות להנוצח. או כדי שלא יהא הדבר כשחוק והתול. ונפק"מ לפי זה שאם התנו לתת ממעות מוכנים שיש לי בבית ופירשו שאינו להתל דסגי בהני כמ"ש המבי"ט ז"ל שם. הן אמת שלכאורה דבריו תמוהים בדין חדש זה שהוליד דל"ד מונחים על הדף אלא אף בהתנו לתת ממעות מוכנים וכמו שתמה ג"כ הרב הפוסק נר"ו. אך מלבד כי גברא רבה אמר מלתא ומי יבא לערער אחריו בלי ראיה ברורה. עוד זאת שאין מכל מ"ש עליו ה"ה נר"ו שום הכרח הפך סברתו כי מ"ש דא"כ לפלוג ולתני בדידה היא קושיא קלושא שאין לו ע"מ לסמוך. ומה שהק' מדברי הרא"ש ז"ל לא מכרעא. דהרא"ש ז"ל קאי במשחקין באמנה לפרוע לאח"ז. ואף אי ליכא אסמכתא מ"מ במאי קני. דאפשר דהכל הוא דרך שחוק והתול ולא גמר ומקנה. אבל באומר שלא להסמיכו הוא מתכוין אלא לשלם במטבא חו"מ ממעות מוכנים ומזומנים. מה התול שייך ביה. ועיין להרא"ש בכלל ע"ב הו"ר בס"ה ישרי לב ח"מ אות מ' סכ"א ועיין במה שציין עוד שם. ואכמ"ל:

והנה עינינו הרואות להרא"ש ז"ל שכתב כל בתר איפכא ממה שהבין בדעתו. בההיא דהלוהו על שדהו דכיון שהקנה לו קרקע דעתו לקיים ולא להסמיכו נתכוון. מבואר יוצא דכל שלא נתכוון להסמיכו קנה ולא הוי אסמכתא. ותורה יוצאה בהנומא כמ"ש המבי"ט ז"ל ונימוקו עמו. ועיין בהרמב"ם בפ"ה דמכירה והו"ד בב"י סי' י"ב. ואל תשיבני דלא אמרינן הכי אלא בנותנו בידו או על הדף או ביד שליש ולא לסמוך על דבור חבירו. דהא הרב ז"ל ס"ל דאין לחלק בהכי ואין בידינו ראיה מבוררת הפך דבריו. והנה מצאתי תנא דמסייע לן הרב ב"ד ז"ל בח"המ סימן כ' דכ"ח ע"ד שהביא דברי הרא"ש הללו וכתב א"כ נפק"מ שכל שיפרש הלוה בפ"ע ויאמר לא להסמיכו נתכונתי מהני לסלק האסמכתא ע"כ ומה שתמה הרב דלפי זה אמאי לא מהני באומר דלא כאסמכתא כיעו"ש אחרי הס"ר אין זה מן הקושי משני טעמים חדא שזה נכתב לשופרא דשטרי ולא שכיוין לאמור שלא נתכוון להסמיך ותו שזה שאומר דלא כאסמכתא הם דברים בטלים דהא חזינן דאיכא אסמכתא. ועיין יד אהרן א"הע סי' ל"ח משנת ר"א סי' ס"ג משפ"ץ ח"ג סי' י"ג והו"ד בחק"ל א"הע סי' ל' ועיין עוד בחק"ל ח"מ מה"ב סי' י"ב דקצ"ט ע"ד. ואם ראה תראה בתשו' הרב ש"י ז"ל בח"ב סי' קס"ד שלכאורה נראה סותר לזה. אחר העיון ל"ד כלל דהתם הלוה לא אמר לשלם לו מיד. ועוד י"ל ביניהם ורב המרחק. ואפי' תימא דפליגי אין דבריו של אחר במקום תרי מגו תלת. ודוק היטב כי קצרתי במובן:

ובעיקר הדין כתב הרב הפוסק נר"ו דא"א להיות שהוא ביד שליש דאיך זכה זה דאטו השליש זוכה כמונחים על הדף והאריך להביא כל לשון הרשב"א בת"א שכבר ה"ד מב"י בסי' נ"ד ע"כ וכדי לברר זה אני צריך להרחיב הדברים קצת כדי שלא לתת מקום לטעות. ואומר כל לגבי דידי כל היכא שנסתלקה האסמכתא מאיזה טעם שיהיה אי מטעם דבר שאין בידו לדעת רוב הפוס' והרשב"א מכללם. ואי מטעם מגו דבל"מ גם לדעת מרן ז"ל כמ"ש הכנ"הג בסי' כ"ב וכמו שהוכחנו לעיל. כל שנתנו אותם ביד שליש זכה. ולא גרע יד השליש ממונחים על הדף. וכל שכן לדעת המבי"ט דל"ד מונחים על הרף אלא אפי' מבטיחו לתת. וכמ"ש הרא"ש ז"ל דכל שלא כיוין להסמיך די. וכ"ש ביד שליש דהוי תרתי לטיבותא. ואמינא גם כן ממ"ש הרא"ש בכלל ל"ד סי' ב' וז"ל ועל שידוכין שעשה כ"א בשטר בקנס ע"מ לקיים הדבר ונותנים אותו ביד שליש. אם יעבור יש לו לשליש לקיים שלישותו ע"כ. הרי דאפי' בנתינת שטרות ביד שליש בתנאי דאם בכל זאת כתב שאם יעבור שיחזיר. ובודאי דלא גרע נתינת מעות או משכון לפרעון מנתינת שטר אפי' אם עשוי לדעת ח"ס. וכ"כ בפירוש בסי' ד' והוא ז"ל דסובר בקנס שידוכין האי תקנתא דח"ס כמ"ש מרן ז"ל בסימן ר"ז מחו' ל"ו. והרא"ש מכת הסוברים כסברת ר"ת דאמרי' מגו דבל"מ ג"ומ וכנז"ל:

ואגב אורחין ראיתי בתשובת הרא"ש הלזו דברים תמוהים לכאורה. דהלא בסי' ב' וסי' ד' כתב כס' ר"י הזקן ז"ל דבקנס שידוכין לא הוי אסמכתא ובסי' ג' כתב ועוד יש פנים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא וכו' ואחד הרואה תמ'ה יקרא. וחזי הוית להגאון בעל מש"ל ז"ל בספי"א מהל' מכירה שנתקשה בזה וכ' ונראה שבסי' ד' שהיה ביד שליש סמך להכרעתו אבל לעיל שהוא להוציא מיד המוחזק לא סמך ושוב סתר זה כיעו"ש. ולדידי מעיקרא קושיא ליתא שנראה כוונתו ז"ל דמלמד הטעם שכתב תחילה יש פנים עוד לבטל מטעם אסמכתא כמ"ש ר"ח ור"ת ור"י הרי דלדידהו קאמר וסניף מהא הוי וזה מדוקדק מאד בדבריו. ומעין לזה כתב הכנ"הג בהג"הט קי"ז. ועיין פ"מ ח"א דע"ז. ועוד י"ל דהתם שאני דגזים בסך גדול שוב ראיתי למרן הב"י בא"הע ס"סי ן' שהצ"ע תשו' אלו והרב מש"ל לא זכר ש'ר את יוסף וישכחהו. ועיין ב"ח שם בסי' ז"ר ובכנ"הג שם הגהב"י ק"ץ ומ"ץ סי' אב"ד בח"א באורך וברוחב ואכמ"ל. מ"מ שמעינן מן ההא דכל דליכא אסמכתא יעשה השליש שלישותו. ואף אם מרן ז"ל לא ברירא ליה האי דינא דמגו דכל"מ מ"מ כשהוא ביד שליש ודאי שסומך לרעת רובא דרבוותא דס"ל הכי וכמ"ש מעין לזה המש"ל וכנז"ל. ול"ד ודאי לההיא דמשליש שטרו דהתם הוא אחד המתחייב ומכוון להסמיך חברו על דבריו שיאמינהו וגזים. לא כן הכא דאדעת' דהכי עבדי שניהם שירויח זה או זה כמשחקים בקוביא וכמו שכתבו התוספות בפרק איזהו נשך ה"ד מב"י בסימן ז"ר:

אתאן לתשו' הרשב"א בת"א סי' צ"ט דאייתי לן הרב הפוסק נר"ו שנראה דס"ל דאפי' ביד שליש צריך שיאמר לו זכה ומעכשיו עיש"ב. והנה בכגון נ"ד שניהם מעות מוכנים ביר השליש וגם שהוא בלשעבר כמ"ש ה"ה נר"ו אפשר דגם הרשב"א ז"ל אזיל ומודה דהוי כמעכשיו. ואף אם יחלוק על זה. הרי שכנגדו חולק עליו הוא הרמב"ן ז"ל כמ"ש שם. וכן יש להוכיח מתשו' הרא"ש ז"ל הנז"ל. וכ"נ דעת מרן בתשו' סי' ס"ט להמעיין בה היטב. והבט ימין וראה בתשובת הרשב"א הבאה בב"י סי' נ"ד ובסי' ר"ז שכתב וז"ל וא"ת במאי זכה זה ובמאי קנה חברו דאי משום משכון שנתן להאומנים והם זוכים לו הא קיימ"ל דאין שליחות לגוי וכו' עיי"ש והרי שם ודאי לא אמרו לו זכה כדי שיאמר דאין שליחות לגוי. דלדעתו אפי' אי מעשה שהיה בישראל היה לא זכה. אלא מוכרח דבישראל מסתמא הוי שלוחו וזוכה בעד שניהם. ואי ק"ל אידך אפש"ל דהתם לא היתה זכיה לשניהם להרויח וזה נוכל לדקדק מלשוני שם. ובכגון נ"ד אפשר דגם הרשב"א יודה. ועיין בני משה שלטון בלקוטיו ד"ד רוב דגן הנד"מ די"ג ע"ג ונראה דנעלם מניה תשו' הרשב"א דסי' צ"ט הנז' ועיין זקן שמואל דקל"ה ע"א. ועוד תשוב ותראה בדברי מב"י בסי' ר"ז בדרך הג' שכתב לדעת הרמב"ם ז"ל שאם לא החזיקו אלא מסר ביד שליש אסמכתא הוי אא"כ קנו מידו בב"ד חשוב ולא הצריך התם מעכשיו כיון שהיה ביד שליש והתם ודאי היינו במשליש אחד. אבל במשלישין שניהם לדעתי הדבר ברור שיש להכריע כמש"ל. ואין סברה לטעות דההיא דסי"ז על כל פנים אומר לו זכה בגוף חפץ זה. דאמירה זאת היא לבע"ד שכנגדו ולא לשליש והתם הוא מפני שנותן לו משכון. ומינה שמעינן בנותן מעות בעין שאין צריך גם זה וכמדובר:

אמור מעתה מאחר שהמבי"ט ז"ל דרב גובריה סב"ל בפשיטות דבטלה דין אסמכתא אפי' במבטיח לתת ממעות מוכנים. וגם הרב ב"ד ז"ל הבין כן בדעת הרא"ש ז"ל. אמאי דקשיא כבר תרצנוה ונ"ד עדיפ' מינה טובא כמש"ל. והן לו יהי שבמחלוקת הוא שנוי. וגם לכי מודינא להרב הפוסק נר"ו שמרן לא גילה דעתו בזה. ושאין הכרח מההיא דסי"ז. מ"מ אף לכי יגע וימצא חולקים בדבר. מ"מ כל שהמעות ביד שליש לא מצי בעל הממון לומר קי"ל כמ"ש המ"ץ ח"ב סי' ע"ט וכמו שהאריך הרב כנ"הג בסי' כ"ה בכללי הקי"ל אות טו"ב. ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"א סי' וביו"ד ח"ב סי' ג"ן ומר בריה הר"הג תדב"א ז"ל בתשובה הבאה בחק"ל ח"מ ח"ב סי' ל"ה ובס"ה ארח משפט בכללי הקי"ל. וכבר ביארנו לדעת רוב הפוס' דליכא תו אסמכתא בנ"ד וזכה שכנגדו. ובפרט דלדידי גם לדעת מרן ז"ל כן הוא וכנז"ל. וכ"ז כבר רמזתיהו במעוט שיחה בפסק הקודם לאהבת הקיצור. ובעיקר תשובת הרשב"א הנז"ל עיין להרב כהונת עולם כסי' ח' וט' וצ"י בדבריו לעת הפנאי:

עוד כתב ידידנו ה"ה נר"ו במה שכתבתי בראשון עלי בא'ר מ"ש רמ"א ז"ל בדין הנותן ערבון על המקח דכ"ש אם התפיסו ביד שליש וכתב הש"ך שלדעת ה"המ גם הר"מ והמחבר מודים בזה. ותמהתי עליו דמה צורך לדברי ה"המ הלא בפירושא אתמר גבי משליש שטרו וכו' והשיב לזה דלולא דברי ה"המ מה זו ראיה אימור דה"ט משום דאמר אם וכן הבין הר"ן ז"ל וכו' את"ד נר"ו. לזאת אשיב שר"ומ כת"ר באהבתו ליישב דברי הש"ך לא דקדק יפה בכוונת דברי המועטי' שכיונתי להקשות שלדעת עת הרמב"ם מוכרח לחלק כמ"ש ה"המ בההיא דמשליש ודעת מרן מבורר הוא בב"י שכל דין זה דערבון ה"ד כשהוא ביד המוכר אבל במתפיס ביד שליש ל"מ וכדין משליש שטרו דג"פ. ובכן מאי האי שכתב לדעת ה"המ גם הר"מ והמחבר יודו שלברר דעת מרן אין אנו צריכים לדברי ה"המ. מאחר שגם הוא ז"ל הכריח כן והדבר מוכרע מצד עצמו וכן מבואר ג"כ בדברי מרן המחבר בסי' נ"ד באורך. ומאי האי שכתב כת"ר ויפה כיוין הש"ך. כאלו ח"ו אני אמרתי שלא כיוין יפה. ואנא דאמרי שלא היה צריך לזה. על כל פנים מי יכחיש שהדין דין אמת ומבואר:

ואחזה אנכי לר"א גאון ה"ה נר"ו שכתב על מ"ש בעניותי דהטעם דבמשליש האחד ל"ק משום שהוא אחד המתחייב אבל במשלישין אה"ן דקנה כמ"ש מרן ש"ל לפי טעם זה. והשיב לזה לפי מה שביארנו דבהך דינא דערבונות לא יתכן ביד שליש וכו' תו ל"ק במשליש ומ"ש מרן לפי טעם זה הוא היכא דהתפיסו ביד מי שזכה בעד ב' כלומר שאמ"ל זכה והא ליתא בכ"ש ועיין להרב מח"י שתמה ע"ד מרן אלו מתשו' הרשב"א ואהמ"ר לא דקדק שכתב ביד מי שזכה בעד מי שזכה בעד ב' דאמ"ל זכה בשביל שנינו כאמור א"ד נר"ו ואני אומר שהוא הולך על היסוד אשר בנה בתחי"ד דגם מרן ז"ל ס"ל שצריך שיאמר זכה בעדנו. וע"כ כותב כן. והלא כשאומר לו זכה הרי הוא כהתפיסו בידו. ולטעם שהוא מפני שלא התפיסו גם הב'. א"כ בנתנו שניהם אפי' לא אמר הכי הא איכא מגו דבל"מ וכנז"ל. וכבר הוכחנו בדעת מרן ז"ל שאין צריך שיאמר זכה בפירוש דכיון שנותנים שניהם סתמו כפירושו לזכות למי שירויח אתי שפיר שסתם הדברים כאן וכמו שהבין בפשוט הרב מחנ"י ז"ל. דלפי דרכו היה לו למרן לפרש ולא למסתם סתומי. ולפי האמור ומדובר לא קשיא קושיית המחנ"י מתשובת הרשב"א וכדכתיבנא. ועיין בס' רוב דגן די"ג. שבט בנימן דף כ"א ע"ב וסי' קל"א:

ובדב"ק כתוב למ'ר תשובה נצחת על תמיהתי על הב"ד מתשובת מהרי"קו וישב מה שישב ואדרבה תמה על הב"ד למה לא למד דינו ממשחקין בקוביא דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל וכו' כיעו"ש ולא הייתי צר ך להשיב לזה כי אחרי המחי"ר לא השגיח יפה בזה. כי הלא הדבר ידוע שדעת ר"ת בב' שהמרו דמגו דבל"מ ג"ומ הוא בלא קנין ואינו יכול לחזור בו. ואחר חזרה לדעת התוספות הוא שהגיהו דקנו מניה. וא"כ מאי קאמר דאפי' אי אמרי' מגו בעי קנין וליתא. ואעיקרא עיקר תירוצו חסר מן הספר שהרי כתב דבר זה הר"ת ותוס' פליגו עליה וכ"ן דעת הרמב"ם ממ"ש בשותפין וכנז' בדברי מהרי"קו. הרי דשוויה להרמב"ם חילק עם ר"ת. וכתב וכנז' בדברי מהרי"קו. ולא הביט עין בסו"ד מהרי"קו שכתב ליישב דעת הרמב"ם ז"ל. ולדידי אף אי הוה ס"ל להרמב"ם האי דינא דר"ת מ"מ אין ראיה משותפים כלל. דהתם יש ריוח או הפסד בודאי לאחד מהם ושייך שפיר מגו דבל"מ איהו. כשירויח. ג"ומ לחברו. לא כן גבי שותפים שיד שניהם שוה אם ירויחו או יפסידו. וליכא אלא מגו דצייתי אהדדי והיא ענין אחר. והרי גבי ערב ס"ל לרבינו דאמרי' בההיא הנאה דהמניה וכו' א"כ לא כל השיעורין שוים. ועיין היטב בחי' הרמב"ן לג"פ ובתשו' מהרח"ש שבמ"ץ סי' ב' ואוקי באתרין. אלא שמהר"מ פליג עם הרמב"ם ומהרי"קו רצה להשוותו גם בזה. ולדעת הר' ב"ד הי"ל להביא דברי מרן בכ"מ ובב"י שהביא דברי מהרי"קו ז"ל וכתב ואין נ"ל שיסבור כן רבינו. והוא ודאי מטעמא דכתבתי. שהרי הוא ז"ל ס"ל האי דינא דמגו דבל"מ כנז"ל ובהאי דינא פסק כהרמב"ם. והדין עם הרב"ד שלא הביא ראיה ממשחק בקוביא שהרבה פירושים נאמרו בו ומי יוכל להכריע והוא תימה על ה"ה הי"ו שתמה בזה על הרב"ד ואין כאן תימה. ועיין בתשו' הרא"ם ח"א סי' ז"ן מקור ברוך סי' י"ט סמיכה לחיים סי' ט"ו דבר משה ח"ב סי' קי"ז:

גם ראיתי מ"ש כת"ר נר"ו ע"ד תשו' הרא"ש דכלל ס"ו סי"ט והביא דברי מרן ז"ל כיעו"ש. התם נמי י"ל שהאחד הוא שנתן משכון. ודמי לנותן ערבון. וגם מדברי מרן שם אין ראיה. ועיין ש"ך סקכ"ה ובמהרח"ש שם והוא הנכון. ומה שהאריך בדברי הכנ"הג בסי' כ"ב והגדיל המדורה לסתור דברי. כבר תשובתו מוצאת בתחילת אמרי. ומ"ש כת"ר נר"ו לסתור ראייתי תי דאף קודם מעשה אינו יכול לחזור. מתשו' הרא"ש הנז"ל רו"מ לטעמיה אזיל. ולפי מש"ל דה"ט התם מפני שהאחד נתן משכון ומפני זה אפשר דהצריך הגבהה. ולסניף בעלמא כתב הא דב' שהמרו מינה אתה דן במשלישין שניהם דאין צריך הגבהה אף דמעות אינם קונות ודבר זה מוכרח בדעת ר"ת. וכיון דהקנס הוא אם יחזור. הא כבר חזר ומ"ל קודם מעשה או אחר מעשה. ואין להשיב על זה מתשובת הרשב"א שהביא בב"י בסי' קכ"ט גבי ערב שמשתעבד במגו דהמניה. שאם אמ"ל קודם נתינה המעות שלא יתן שאינו חייב כיעו"ש רב המרחק ביניהם. דהתם כל עיקר חיובו הוא בעד נתינת המעות ע"פ נאמנות הערב. וכיון שגילה דעתו קודם נתינה הא לאו מידי חסריה. משא"כ גבי נתינת הקנס ביד שליש כמובן. ובכן שפיר הבאתי ראיה מנותן ערבון על המקח. שכיון שנתן בידו וליכא אסמכתא אם חזר בו לוקח קודם מעשה שזכה מוכר במה שבידו אף דלא עביד שום מעשה. דכיון דליכא אסמכתא מאיזה טעם שיהיה כל שחזר זכה שכנגדו. וע"כ לא הצריך מרן בסי' כ"ב שישבע עכ"פ כדי שיקרא עביד מעשה ע"פ משום דליכא אגב והוי אסמכתא. וכמש"ל. וכעין נ"ד דעביד ש' מעשה רב שנטל הספר והתחיל להשבע בה' א אלהי ישראל וע"ד הנ"בא וכו' דבכגו"ד עביד איסורא רבא וכמ"ש רבינו יונה ז"ל בשם ספרא ע"פ לא תשא וכמ"ש בס' משכנות הרועים אות ש'. ואפשר דחשיב ליה כאלו גמר שבועתו ולאו כ"כ דהאיך דא דאחוכי אחיך ביה. והרי בנדון מרן בסי' כ"ב לא עלתה לו שבועתו הראשונה וחייבוהו להשבע שנית. מ"מ זו בלבד עמד לו דכיון דע"פ עביד איסור' לא הועיל לרמאה רמאותיה ודון מינה לנ"ד. ועיין בתשובות הרשב"א בסימן ר"ב הובאה בב"י סי' י"ב מחודשות ו' ובתשובו' כו' הרא"ש כלל ל"ד סימן ב'. ועיין בתשובות שתי הלחם סימן כ"ח ודוק שם:

עוד השיב רב חביבא הרב הפוסק נר"ו עמ"ש לרווחא דמלתא מתשו' מהרימ"ט ז"ל בסימן ס"ט. די"ל בין דבר שלב"ל שהוא דין השגור בפי הכל לדיני האסמכת' שהרבה חי' נאמרו בו בר מן דין דהתם עביד מעשה וכו' את"ד יצ"ו. ואחרי הס"ר מכבודו ואהבתו גם בזה לא צדק כי מאחר שרו"מ ידע גופא דעובדא שראובן קנס עצמו פעם שניה באומרו שיוכל לחזור בו. הרי דמעיקרא ידע בנפשיה שיוכל לחזור ובכל זאת נתן. ולזה הבאתי תשובת מהרימ"ט הנז"ל דכיון שהוא ת"ח ואם יחזור הוי אונאת דברים הגדולה מאונאת ממון ומחזי ח"ו כחוכא וכדי בזיון וכמ"ש מהר"מ חאג'יש ז"ל בתשו' שבס' שמש צדקה דל"א ע"ב ומ"ש הרימ"ט דעביד מעשה ע"פ כתב זה וכו' לסניף בעלמא כ"כ כמו שיראה הרואה. ואני לא כתבתיו בנ"ד גם כן אלא לסניף. ולא שתפסתיו לעיקר עד שהחריד עלי כל החרדה הזאת. ועיין לה' נשמת חיים בדרוש ה' דף טו"ב ע"ד. חיים שאל ח"א סי' ע"ד סי"א (ועיין בס' חיים ביד הנד"מ סי' ח"ל שהאריך הרבה:)

עוד חז'ון לידידנו הרב הפוסק נר"ו אסוף דינא שכתב ואין לומר דכיון ששמעון ת"ח אמירתו כמסירתו. דה"ד בת"ח עני כמ"ש מהרי"ט ן' יעיש ז"ל הו"ד בכנ"הג יו"ד סימן רנ"ח ובא לצי'ון להרב מ"מ בחיו"ד סי' ו' עכ"ל הי"ו ותמיהני שאם ירד לדמות דין זה לנ"ש איך הביא דברי מהרי"ט ן' יעיש ז"ל להלכה פסוקה. הלא הרב מחנ"א בהל' שלוחין סי' ד' כתב דאף בת"ח עשיר נאמר זה דהוי כעין דורון ומצוה קעביד דכל המקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים וכו' עיי"ש. וכן כתב המבי"ט בח"א סימן קצ"ה והו"ד בכנ"הג כסי' קכ"ז וכן דן בפשיטות הרב זק'ן ביתו גאון יעקב קדוש ישראל ז"ל בס' יד ימין סי' ט"ו ולא זכר ש'ר דברי הרב זקנו בעל מ"מ ז"ל וגם לא ראה דברי הרב שבות יעקב ז"ל בח"ב סי' קכ"ט שהכריע דבת"ח עשיר ליכא נדר ופי' דברי המבי"ט ז"ל לפי דרכו ונכונים דבריו ועיין להרב משפטי שמואל סימן ל"ה ולמהר"מ מינץ ז"ל בסי' ג"ל ולהרב הגדול שארינו ז"ל בס' נשמת כל חי ח"א סי' כ"א שהאריך בזה. מ"מ עיניך הרואות כמה דיות נשתפכו ומידי פלוגתא לא נפיק. וכיון שהמעות ביד שליש נצטרך לדעת רובא דרבוותא כשמרן ז"ל לא גילה דעתו. ומה גם שאם הת"ח אינו עשיר אלא שאינו נצרך אפשר שיהיה נדר לכ"ע כיעויין בס' נכ"ח ויד ימין שם. אלא דלדידי זו משנה שאינה צריכה. לנ"ד מכמה טעמי תריצי. אי משום שהסך הוא מועט מן המעט'ן אשר לפי יוקר השערים מה יתן זה ומה יוסיף להקרא דורון ועץ חיים למחזיקים. ותו דכל זה הוא בנודר לתת נדבה וכיוצא לת"ח ואח"כ חוזר משא"כ בנדון דידן שאין כאן נדר מעיקרא כ"א שהתעצמו בר"א ונתנו ערבונות לקיים הדבר. והיותר נכון בעיני שלא נאמרו כל השיעורים הללו אלא בע"ה הנודר לת"ח. אבל אם הנודר ת"ח דעסיק באורייתא תדיר וידיו רב במלחמתה של תורה. הוא אינו צריך להקריב דורון לת"ח דהא איהו גופיה צור"מר. אלא דלדעתי די והותר הטעמים שכתבתי לחייבי לבל יחזור בדבורו וד"ב:

את זה ראיתי ונתון אל לבי להשיב על דברי ידי"ן הרב המובהק הפוסק נר"ו אחרי שהתבוננתי יפה יפה בכל דבריו וראיתי שלא כיון בזה להלכה. ולא ידעתי מה היה לו כי מכירו אני בקי בחדרי תורה מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. ובטח לבי שתכף לקריאה דברות שניות אלו יורה יורה ידין ידין ככל מה שכתבתי בעניותי. כי ידעתיו מודה על האמת האהובה יותר אצלנו. וה' יברך את עמו בשלום:

הלא כ"ד החותם פע"הק ירושלים תוב"א. שועל דאתי מגויית האריות המקוה חסדי האל הזן. והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה