אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א חשן משפט › סימן לב

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

חשן משפט · סימן לב

סימן לא

ירושלם ע"הק תוב"א שנת התרכ"ט ליצירה

שאלה ראובן ושמעון שהיו מתווכחים בענין א' זה אומר בכה וזה אומר בכה. ויען ראו' לשמעון אם תשבע בנק"ח שהוא כדבריך אתן לך כ"וכ ויאמר שמעון לו יהי כדבריך. ואם לא אשבע אתן לך כ"וכ. ונתנו המעות שניהם ביד שליש שכאשר ישבע שמעון בנק"ח שיחזיר השליש לשמעון חלקו וחלק חברו ואם לא ישבע את הכל יקח ראובן. ותכף לקח הספר שמעון לישבע וא"ל ראובן שירחץ ידיו קודם שבועה. וגם זאת עשה שמעון וירחץ בנקיון כפיו. ותפס הספר והתחיל לישבע ואמר הנני נשבע ע"ד ראובן והנב"א. אז אמר ראובן איני רוצה שתשבע ותפס הספר מידו ולא הניחו לגמור שבועתו. ועתה רוצה ראובן לחזור בו בטענת אסמכתא. וע"ז יחדיו למשפט יקרבו כי יורה המורה לצדקה שורת הדין ויבא שכמ"ה:

תשובה רעדה אחזתני לדון ולהורות בדיני אסמכתא כי רבים הם. ומי הוא בדור הזה שיוכל להכריע כמ"ש הרשב"א ז"ל גדול המו'רים והו"ד בתשובות הרשד"ם ז"ל. ואנן יתמי דיתמי מה נענה אבתריה. ואולם אחרי שרבינו הגדול הב"י ז"ל אסף איש טהור כל דעות הפוס' ז"ל בזה כמצרף כסף מזוקק שבעתים. ואנן בתריה דמר גרירנן. זוהי שסמכתני לבא בכתו'בים וה' אלהים יעזור לי. ואומר דלכאורה יראה דאין כאן אסמכתא ולאו כל כמיניה דר' לחזור בו. ואמינא לה ממ"ש בטוח"מ סי' ר"ז וז"ל. ודבר שאין בידו כלל ואין דבר לתלות בו לומר דאדעתא דהכי התנה שהוא סבור וכו' כגון שחק בקוביא וכיוצא בו שאינו יודע אם ינצח אם לאו ואפי"ה התנה ודאי מספק גמר ומקני ע"כ. ואם אמנם רבו מאד הסוברים כן דבדבר דלאו בידו לא חשיב אסמכתא כאשר האריך מב"י ז"ל. אנן מה נענה שהרמב"ם ז"ל חלוק עליהם ולא חילק בכך. וכן הוא דעת רבו הר"י ן' מיגאש ז"ל וכבר כתב מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' נ"ז דמי יערב אל לבו להוציא ממון נגד דעת הרמב"ם ורבו עי"ש. וכ"ש לגבי דידן שמרן מהריק"א ז"ל אשר מימיו אנו שותים תפס לשון הרמב"ם בספר הקצר ודעתו כן בודאי. ובכן האורך בזה ללא צורך:

והנה מרן ז"ל שם בסי"ז כתב ב' שהתנו ביניהם לקיים ד"א ונתנו ערבונות לקנס שמי שיחזור בו שיזכה חבירו בערבון. לא יאמר אם אני חוזר בי וכו' והרי זה משכון וכו' אלא יקנה לו בסודר ואז יחול השעבוד ע"כ נראה מדבריו דגם בנתן משכון ע"ז ל"מ כ"ז שלא קנו מידו דלא כאסמכתא ומנה אין כאן מא"כ כמ"ש הסמ"ע שם. וזה נראה אפי' מסר המשכון ליד שכנגדו דכל שלא א"ל זכה בגוף חפץ זה ל"ק. והרי זה דומה למ"ש בסי"א גבי הנותן ערבון על המקח שאם חזר בו הלוקח זכה המוכר בגוף מה שבידו. וא"כ מה חידש כאן. ואין לומר דהא אתא לאשמועינן דין מא"כ מא"כ שאין כאן מקומו. לכן נר"ל שדעת הטור ומרן ז"ל שהביאו דין זה הוא דס"ל דהאי דינא דנתנו ערבונות היינו ביד שליש דבכ"ז אם אמ"ל זכה בגוף החפץ שזכה דבכגו"ד ליכא אסמכתא דגם שהוא ביד שליש. ואע"ג דמדברי הרא"ש ז"ל שהביא בב"י ל"מ הכי שהרי כתב שנתנו ערבונות ז"לז ונראה שצריך להיות ביד הזוכה דוקא כההיא דסי"א. ונר"ל להכריע דלאו דוקא ז"לז אלא אפי' ביד שליש ואפשר דוקא ביד שליש ומ"ש ז"לז אשגרת לישן הוא. וכמו שהטו"שע השמיטו תיבות אלו וטעמא דמלתא נר"ל דנתינת הערבונות ביד שליש הוי כמשחקין בקוביא ומניחים מעות בטבלא דהדף קנוי למי שירויח כמ"ש התוס' באז"ן והו"ד בב"י וזה הוא מוכרח דאיך יתכן שנתנו ז"לז שהרי כ"א תפוס משכנגדו והוי כמי שלא נתן דבר ומה הועילו בתקנתם וזה פשוט ואמיתי ועיין במשפ"ץ ח"א סימן ד' די"ז ריש ע"ב ודוק:

ומצאתי הון לי להמבי"ט ז"ל בח"א סי' ע"ח שכתב וז"ל וכן עמ"ש המרדכי דנותנים זה כנגד זה ומשמע שכל אחד שם ערבון ולהכי קונה בלא מעכשיו ואיברא דהכי משמע פשטא דלישנא אלא דאגב ריהטא לא השגיח במ"ש שכ"א שם ערבון כדי הקנס ביד חבירו או ביד שליש וכו' ואם כ"א שם כדי הקנס ביד חבירו הרי כל אחר אין לו מחברו שום דבר כי כדי מה ששם חברו שם חברו אצלו ואין כאן ערבון כלל ואפוכי מטרתא למ"ל ע"כ ואין לטעות שכאן איירי ששם יותר מהקנס דהו"ל לפרש ואטו מי ידעינן מי הדר ביה. אלא ע"כ דאיירי ששמו הערבונות ביד שליש ובכוונה מכוונת דשמיטו תיבות אלו ומשו"ה כי אמר זכה בגוף חפץ זה זכה. עוד כתב שם המבי"ט ז"ל במשחקי בקוביא שאף אם לו נתנו המעות בשעת השחוק אלא נדר לתת לו ממעות מוכנים שיש לו בבית דליכא אסמכתא עי"ש ודבר גדול דבר הנביא ומי ישיבנו וצ"י בתשובת מהר"י אבא ז"ל בתשו' המ"ץ ח"א סי' ד' שנראה שנעלם ממנו דברי הרב ז"ל כיעו"ש ואכמ"ל:

פש גבן עלי בא'ר מ"ש רמ"א ז"ל שם בסי"א דאפי' חזר בו הלוקח לא קנה המוכר וכ"ש אם התפיסו ביד שליש והיא ס' הראב"ד והר"ן ז"ל וכתב ע"ז הש"ך שם ואפי' התפיסו ביד שליש לדעת ה"המ גם הרמב"ם והמחבר מודים בזה ע"כ ולא ידעתי מ"ש לדעת ה"המ גם מרן המחבר יודה דהרי בפירושא אתמר שם סמוך ונראה גבי מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר דל"מ השליש להחזיר השטר דהוי אסמכתא. ולפום מאי דכתיבנא בדעת מרן ז"ל בסי"ז שאם הערבונות ביד שליש ואמ"ל זכה בגוף החפץ שזכה והוא מוכרח כמש"ל. א"כ לנו לדעת מדוע בהשליש השטר ל"מ וכן כל כיוצא בזה. והנה מלבר שיש לחלק בין התפסת שטר ביד שליש להתפסת מעות מוכנים כמ"ש הרב זקן שמואל בדקל"א ע"א. נרלע"ד לדבר ברור דלא נאמרו כל השיעורין הללו דאף במשליש חשיב אסמכתא אלא כשנתן האחד דכיון שהוא לבדו המתחיב לא גמר ומקנה וכ"ש היכא שאנו רואים דלהסמיכו נתכוון כההיא דמשליש שטרו דג"פ דכגו"ד ס"ל דחשיב אסמכתא. אבל במשלישין שניהם ששניהם רוצים להרויח זה מזה. ל"ח אסמכתא דמגו דבעי למקני גמר ומקני ובכגו"ד אפשר דגם הראב"ד והר"ן יודו דכיון ששום אחד מהצדדין אין לו יתרון על חבירו ושקולים הם. דלא הוי אסמכתא וכמ"ש מב"י ז"ל שם לפי טעם זה:

והנה עיקר דין זה הוא בשבת דל"א גבי שנים שהמרו זה את זה ובהגהה בהרא"ש כתוב דדוקא בקנו מניה ודבר זה לא פורש בהג"מ. אלא שבפרק אז"ן כתבו התוס' בד"ה שר"ת בעצמו חזר בו וכתב דאי לא קנו ליהדרו בהו וכל לעומת זה הביא מרן ז"ל בב"י שם מ"ש בהגהת מימון פ"י מהל' עדות שכתבו בשם ר"ת הפך זה וכ"כ בהגהות פי"א מהל' מכירה. וכן העלה הרא"ש ז"ל בכלל ס"ו סי' ט' הובאה בטור שם. וכן הביא מב"י בשם המרדכי ז"ל באופן דלרוב גדולי הפוס' הני ס"ל. והרב פ"מ ז"ל בח"ב סי' י"ט הכריח מדברי התוס' שר"ת לא חזר בו ואי קשיא לך ההיא דערבוני מחול כבר תירצוה המרדכי וההגהות פי"א מה"מ והרמב"ן ז"ל בפ' ג"פ וכ"כ המרדכי משם מהר"ם בפ' הגוזל בתרא ומ"ש שם דלא כמימוני שכתב גבי שותפים שצריך הגבהת הכיס כבר תירצה מהרי"קו ז"ל בשורש ך' וישב הדברים גם לדעת הרמב"ם ז"ל. אשר מזה אני תמיה על הרב ב"ד ז"ל בח"ב ח"מ סי"א שכתב הלא דבר זה שכתב ר"ת התוס' חלוקים עליו וכן נראה דעת הרמב"ם וכנז' בדברי מהרי"קו עי"ש. ולא הביט עין בסו"ד מהרי"קו שישב הדבר גם לדעת רבינו ז"ל אלא שמור"ם ז"ל ס"ל שגם בתחילת השותפות אינו צריך הגבהת הכיס דא דאמרינן מגו דצייתי גם מ"ש שר"ת עצמו חזר בו והצריך קנין כמ"ש התוס' הלא נראה שרוב הפוס' חולקים בזה וס"ל דאין כאן חזרה. והרב פ"מ זל הכריח כן מהתוספות עצמם וכמדובר:

גם מצאתי ראיתי למהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' קמ"ד שתירץ כל מה שהק' לר"ת בטוב טעם ודעת ונראה גם דעתו נוטה לזה. וכן הכריח המבי"ט ז"ל בח"א סי' מ"ב וסי' ע"ח ועיין למהר"מ די בוטון ז"ל בסי' ל'. עוד כתב הרב"ד ז"ל שם ליישב תשו' הרא"ש דכלל ס"ו. ומלבד שאין ישובו מיושב לפי פשטן של דברים. עוד זאת שמב"י והרח"ש בתשו' המ"ץ והרמד"ב ז"ל לא הבינו כן ותפסו דבריו כפשטן. וכעת חזי הוית בס' כרם שלמה ח"מ סי' כ"ה שכתב ככל דברי הב"ד. ומה שנראה לדעתינו כבר כתבנו. והרכ"ש שם יצא לידון בדבר חדש בנ"ד שהקנס היה לכל המסובין ול"ד לב' שהמרו. והאמת אתו בזה. ובכ"ש יצאנו גם מידי ספק זה שהקנס היה להם לבדם:

באופן דלפי המדובר שדעת רובא דרבוותא הכי ס"ל כדעת ר"ת. קודם חזרה לדעת התוס' וגם דעת מב"י נראה הכי שהק' ע"ד ובתר הכי הביא רו"ב ורו"מ דקיימי בסברתו. וקושיותיו כבר תירצום הרבנים ז"ל. ולדעת מהריק"ו גם הרמב"ם יודה. ועיין למרן בכ"מ ובב"י בהל' שותפין ואכמ"ל. ובכן זכינו לדין כמ"ש בב' שנתנו ערבונות הוא אפי' ביד שליש ואפשר דוקא ביד שליש כי היכי דלא ליחזי כחוכא ואפוכי מטרתא כמ"ש המבי"ט ז"ל. ואל תשיבני דא"כ למה הוצרכו בקנס שידוכין לעשות כדעת ח"ס מאחר דהא איכא אגב שהרי גבי הרא"ש ז"ל שחולק עם הרמב"ם בזה. כתב בתשובה הובאה בב"י א"הע ובח"מ סי' ר"ז שכך מנהג מקומותיהם ועיין במ"ץ ח"א סי' מ"ד וזה עשו ליותר יפו"ך כמ"ש הרח"ש ז"ל הו"ד בתשו' המ"ץ ת"א סי' ב' ליותר נכון. ואף אם נאמר שלא מטעם מנהג כתבו דין זה. י"ל דשאני גבי שדוכין שאין כונתם להרויח ושניהם רוצים כעת בקיום הענין וכמ"ש הרח"ש ז"ל שם ויחזקהו במסמרים בראיות ברורות היו לברות והגם שבסו"ד הצ"ע קצת מ"מ הדין דין אמת וניתן להאמר ויש סעד לזה בדברי מב"י שם:

ואין סברה לחלק ולומר דלא נאמרו כל השיעורין הללו אלא אחר שכבר נעשה מעשה ורוצה לחזור דלאו כל כמיניה ודמי קצת למ"ש מרן ז"ל בסימן כ"ב בההוא מעשה דלאחר שנשבע אידך ל"מ הד וכתב הרב כנ"הג ז"ל שם דהתם ה"ט דכיון שכבר עשה מעשה ל"מ הדר וכתב הרב זה לתרץ קושיא הלח"ר סי' קכ"ב ופלא בעיני שתירוצו הא' הוא כלול בדברי הלח"ר ובסו"ד כתב ועוד דהכא שייך למימר אגב דבל"מ גו"מ ובכה"ג ליכא אסמכתא ע"כ ומשמע דמפני שכבר נשבע הוא דל"מ הדר. ואם לא מצי הדר ביה. ומלבד שדברי הרב ז"ל תמוהים בעיני דאיך שייך כאן דין אגב זה. ואנכי לא ידעתי ואף לכי יהיבנא ליה כל דיליה אפשר דאם לא נשבע ל"מ הדר מכל וכל. אי שייך האי דינא אלא שיכול לומר שישבע בב"ד. עכ"פ מצאנו תנא דמסייע לן דהיכא דאיתיה להאי דינא דאגב ליכא תו אסמכתא ודוק:

אלא שי"ל בנ"ד דנהי דליכא אסמכתא מ"מ במאי קני האי ממון כ"ז שלא נעשה שום מעשה כיון דמעות אינם קונות. והא נמי לא מכרעא שהרי בתשו' הרא"ש דכלל ס"ו הובאה בטוח"מ סי' ר"ז כתב אף אחר שנשחטה הפרה דמעות אינם קונות וליכא קניה ובכל זאת כתב דכיון שהתנו שניהם זכה. הרי דאין לחלק בין קודם מעשה לאחר מעשה. וזה נמי היה אפשר לדקדק מאותו מעשה שכתב מרן ז"ל בסי' כ"ב לפום מאי דכתיבנא. אלא שזה היינו שנראה בבירור שאם לא נשבע יכול לחזור לגמרי אלא שהאמת שאין שייך כאן דין אגב. וגם הרב ז"ל לא סמך ע"ז לבד. שהרי בהאי דינא דמגו דבל"מ גו"מ לא חילקו בין קודם מעשה לאחר מעשה. והכי משמע ריהטא דלישנא דב' שהתנו לעשות דבר אחד אינו יכול לחזור והכוונה פשוטה דל"מ הדר ביה שלא לעשותו. וזה ברור דטענת השטאה אין שייך בזה כיון שלא שאל ממנו דבר שאין לו ואדרבא מובן הענין מעצמו שמתחילה נתן בכל לבבו בחושבו שלא ישבע ובכגו"ד ליכא השטאה. ועיין למרן הגאון מר"ז ז"ל בחק"ל ח"מ ח"א סי' קל"א. והרי גבי הנותן ערבון על המקח שאם חזר בו הלוקח דהיינו שאינו רוצה לקיים המעשה שזכה המוכר במה שבידו הגם שעדיין לא נעשה שום מעשה. וגם הלוקח אם חזר בו מוכר מה שלא קנה היא מטעם שאין בידו הערבון ואיכא אסמכתא היכא שלא נתנו שניהם וכדבר האמור:

ועוד אני אומר דבנ"ד שכבר קפץ הלה ונשבע ע"ד שכנגדו וע"ד הנ"בא אפי' שלא גמר שבועתו מפני שלא הניחו. אפשר שכבר נפטר משבועתו. דכיון שהיו עשוקין באותו ענין ונשבע ודאי דע"ז נשבע והרי מרגלא בפומייהו דאינשי שמי שנתחייב שבועה בב"ד וקבל עליו לישבע דהוי כמי שנשבע. והרב משכנות הרועים באות ש' מצא סמך לזה מדברי מהרימ"ט ז"ל בדרשותיו אלא שכתב שאינו נפסל ע"י זה מ"מ איסורא מיהא עביד. ובכגו"ד שכבר ביטא בשפתיו והוציא ש"ש נראה ודאי דהו"ל נגמר שבועתו וצ"י בזה לעת הפנאי. (עיי"ל סי' ):

ולרווחא דמלתא אני אומר דבנ"ד שר"וש הנה הנם ת"ח דעסקי באורייתא. אין להם לטעון טענת אסמכתא והשטאה וכיוצא כיון דקעבר על לאו דלא תונו ומסתמא גמר ומקנה. דומיא למ"ש מהרימ"ט ז"ל בח"ב סי' ס"ט בדין מתחייב בדבר שלא ב"ל דלא חל הקנין שאם הוא ת"ח דחייב לקיים דברו משום שיודע הדין שאין בו קנין ואפי"ה מתחייב עי"ש ובנ"ד שר' כל כך היה חזק בדעתו דמצי למהדר עד שקנס עצמו בסך ידוע בקנין ושבועה אם אין הדין כן ואחרי שידע הדין או מספק"ל גמר ומשתעבד כמ"ש הרימ"ט ז"ל שם כי בודאי נתחייב כפי הדין. ועיין להרב שמש צדקה בחח"מ סי' ג"ל שנסתייע מדברי מהרימ"ט ז"ל לנ"ד. וכגון נ"ד ששניהם ת"ח יצאנו ג"כ מידי ס' הרב מ"מ ח"א סי' מ"ד דק"ך שכתב שאם הצד האחד ת"ח והב' לא דגם הת"ח יכול לחזור. וה"ד הרב ח"ש בסימן ס' וכ"כ הרב שמע יעקב ס' וירא דט"ו ונימוקם עמם ועיין להרב הגדול מר שארינו ז"ל בספר ברכת מועדיך לחיים דכ"ב ע"א וב' שהביא כל זה ותמה על הרב ראש דוד בדל"ז:

כי מכל אלין נרלע"ד שר' דנ"ד ל"מ הדר ביה וחייב השליש להחזיר את הכל ליד ש' אחר שישבע פעם ב' בבירור הדברים לצאת ידי ספק. זה נר"ל להלכה. ואם יסכים עמדי רב אחאי גאון רחימא דנפשאי מר דינא דנחית לעומקא דדינא הרב המובהק ונוגה לו ברק כמהר"ר רחמים יוסף פ'ראנקו נר"ו ישמח לבי גם אני. הלכ"ד החותם פע"הק ירושלם תוב"א בקצר אמיץ מרוב תלאות הזמן הלכ"ד שועל דאתי מגוית האריות. הצעיר אליהו חזן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה