אור ברסלב

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

חשן משפט

אבן העזר

סימן א

טראבלס המערב יע"א

שאלה ראובן שנתן במתנת בריא לבניו קרקע אחד בתנאי שלא יוכלו למוכרו לאחרים ואם יעברו וימכרו אותו הרי מ"ומ הוא הקדש גמור לב"הכן. והנה בעתה מת בנו של ר' והניח בן אחד. ומחמת דוחקו רוצה למכור חלקו וגם דודו בן ר' המוריש רוצה גם הוא למכור חלקו. יורה המורה צדק אם יש כח בידם למכור ואם עברו ומכרו אי חל ההקדש. או יש מקום לומר דכיון שמת המוריש וזכו בניו בנכסיו מכח ירושה לאו כל כמיניה להפקיע זכות יורשיו. ואתמ"ל דבני המוריש חייבים לקיים תנאי מורישם. תינח בניו שהתנה עמהם וזכו בה מכח המתנה. אבל בן הבן שכבר מת אביו ובעודו חי קיים תנאי אביו ונתקיים בידו המתנה ובנו עתה בא מכח אביו ליורשו וירושה אין לה הפסק. ועוד שהוא דחוק למעות. על הכל יורינו המורה ויבא שכמ"ה:

תשובה אנכי הרואה שאלת חכם חצי תשובה. ומאן דתני תשובה שלמה לא משתבש. וכמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מינה. והנה מקום אתי להאריך הרבה בפרט זה אי בכגון דא ירושה יש לה הפסק או אין לה הפסק אבל רוב הטרדות לא יתנוני להאריך כאשר עם לבבי. וגם כי האורך בזה ללא צורך. כי אנן אתכא דמרן מהריק"א זלה"ה סמכינן וכוותיה פסקינן להלכה ולמעשה. והרי הוא ז"ל פסק בש"ע בסי' רח"ם דבריא שנתן מתנה לא אמרינן ביה ירושה אין לה הפסק. ובנ"ד הוי מתנת בריא ובלשון מתנה (עיין להסמ"ע שם סק"ו) וגם כי התנה בפירוש שלא יוכלו למכור. אלא שהיה צריך לברר אם נעשה התנאי כהלכתו ומשפטו. אכן בנ"ד אין אנו צריכים לזה שהרי פתח לנו פתח טוב הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בחק"ל ח"מ ח"ב סי' ל"ו דע"כ לא אמרינן ראם הראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק אלא היכא שבא לעקור הירושה ולהעבירה מיורשי הראשון. אבל היכא שכל צוואתו היא להעמידה ביד בניו ובני בניו כדי לקיים סדר הנחלות. אין זה עקירת נחלה כדי לבטל דבריו ולומר ירושה אין לה הפסק דאדרבא אין דבריו אלא לקיים סדר הנחלות וכו' עיש"ב ודבריו נכונים ואמתיים ראויים לפה קדוש שאמרם זיע"א. והגם שלא היה צריך לראיה כבר הביא בידו ראיות נכונות. ובסו"ד כתב דלא שבקינן פשיטות מהר"י הלוי סי' ע"ב ופשט דברי הרא"ש משום ספק הרב"א סי' ג"ל ומהר"ש חאיון בסימן טו"ב את"ד ועיש"ב. אלא שאנכי הרואה בס' בני בנימן הנד"מ ממש ושם בח"ב סי' ל"ו תשובה שלמה מהרב המופלא יש"א ברכה נר"ו ראו הביא לנו תנא דמסייע ליה למהרש"ח ז"ל הוא הרשב"ש ז"ל בסי' ק"ץ ותמ'ה יקרא על מרן החק"ל ז"ל שנעלם ממנו דברי הרשב"ש הללו. ושם בסי' ל"ז הסכים עמו מו"הר הגדול ר"ל כמהר"א אשכנזי הי"ו וכתב דהגם שיש חולקים כמ"ש החק"ל ז"ל מ"מ מצי אתי היורש דהוא מוחזק מטעם קי"ל. והיינו ודאי כיון דאיכא תרי הרשב"ש והרש"ח ז"ל ולכאורה יש לדון כן לנ"ד:

אך אחר הישוב נראה שאין סתירה מדברי הרשב"ש ז"ל בסי' ק"ץ שהרב ז"ל לא קאי במעמיד הנחלה לדורות שהרי התנאי שהתנית האשה שם עם בנותיה הוא דוקא שהן לא יורשו למכור וכו'. וכפי זה ודאי שזרעם אחריהם יכולים למכור ולמשכן כיון שהם מכח ירושת הבנות קאתו ועליהם לא בא הצווי מהזקנה. וכמו שנבאר להלן בעה"י. בכגו"ד הוא דקאמר הרב דהו"ל כמתנת ש"מ והו"ל כירושה וירושה אין לה הפסק ל ועמ"ש הרשב"ש שם דמתנת מהיום ולאח"מ חשיב כמתנת ש"מ ועיין מ"ש לקמן בסי' ז') וא"כ לא דמי כלל למ"ש מהרש"ח ז"ל דקאי במעמיד הנחלה לזרעו אחריו לדורי דורות. ועלה הוא שכתב הגאון מז"ה ז"ל דבכה"ג ירושה יש לה הפסק. ועתה ראיתי בתשובת אבקת רוכל סי' ע"ב למהר"א ן' אשר ז"ל דקאי בעשה ווא'קיף באופן שלא יוכל שום אחד מזרעו למוכרה וקיים אותה מכח שהיה מתנת בריא וכיוצא. ומרן ז"ל בסי' ע"ג הסכים עמו וכתב שהחולק ע"ז לא שנא ולא קרא ולא שמש ת"ח ואשר וקיים אותה צוואה אף שלדעתו ז"ל היתה מתנת ש"מ ונראה כנותן טעם מפני שמנהגם הוא כדי שלא יבאו בניהם לידי עניות ולא ח"ו להפקיע מדין תורתנו וכו' עי"ש שנראה שיש קצת סמך לדברי מרן החק"ל ז"ל כמובן. (ועיין למרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' ק"ו. ונראה שאין ווא'קוף איל דודיאה שוה להווא'קוף שבסי' ע"ב ואכמ"ל):

אתאן לנ"ד שאין עיקר הצוואה להעמיד הנחלה לדורות היה נר' לכאורה שלא יהיו חייבים בניו לקיים התנאי. אבל נראה שיהיו חייבים לקיים תנאי אביהם מפני שהיתה המתנה מתנת בריא ובאה להם בתורת מתנה ובכגו"ד נראה שאינם יכולים למכור ומה שרמז השואל שהבן רוצה למכור מחמת דוחקו. ונראה שרצה לרמוז מ"ש הרא"ש ז"ל בכלל פ"ד סימן ב' וז"ל אין סברא כלל שהתנה שלא ימכרו בניו מחמת דוחקם וכי עלתה על דעתו שימותו ברעב להרבות נחלה אחר מיתתם לאחריהם וכו' עי"ש. וגדולה מזאת כתב הרב עדות ביעקב בסימן ס"ט שאין צריך לדקדק היטב אם מכירתם מחמת דוחק דמסתמא כל מוכר קרקע אינו מובר אלא מחמת דוחק וכו' עיש"ב. והא נמי ליתא כנ"ד מתרי טעמי חדא שלא כתב כן הרא"ש ז"ל אלא כשלא בירר והתנה בפירוש שלא ימכרו אלא דממשמעות וסתמיות דבריו שמעינן שכוונתו כן. אף אנו נאמר דמסתמא לא כיוין שימותו ברעב וכו' אבל כשפי' בפירוש שלא ימכרו אה"ן דמורה הרא"ש שדבריו קיימים וכמ"ש מז"ה הגאון ז"ל שם בחק"ל סי' הנז' על דברי הרא"ש הללו. והגם שהרב עד"בי ז"ל קאי גם במפרש להדיא שלא תהא רשאה למכור ונראה הפך ס' הרמ"ז ז"ל וכמו שתמה עליו הרב המופלא כמהרח"ב פונטרימולי ז"ל בתשובתו הבאה בס"ה חיים ביד הנד"מ סי' נ"ו והוכיח כן מתשו' הרשב"א ח"ה סי' פ"ו. אני אומר שצדקו דברי הגאון מז"ה ז"ל שהוכיח כן מדברי הרא"ש גופיה. ויש סעד לדבריו מתשו' מרן ז"ל באבק"ר סימן ע"ג. והוכחתו מתשו' הרשב"א ח"ה הנז"ל אינה הוכחה כי אינה ענין לזה כמובן להעומד בשרשן של דברים. ועוד דמאחר שאביהם הנותן התנה בפירוש שאם ימכרו. שיהיה הקדש מע"ומ. א"כ בכל אופן שיעברו על התנאי יד ההקדש על העליונה שיחול מאותה שעה שהיה המוריש חי. ומ"מ צריך לעמוד בלשון שהקדיש אם הוא עשוי באופן המועיל לפו"ד (ועיין בתשו' הרשב"ש דסי' ק"ץ הנז' ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' קכ"ב וח"ד סי' צ"ב). וגם יש לישא וליתן במה שהאריך הרב נחפה בכסף ז"ל בח"ב ח"מ סי' ג'. מיהו בנ"ד שהם באים לשאול ולדרוש את ה' אם יכולים למכור הא ודאי דלכתחילה אין מורים להם להתיר למכור ועיין למהריט"ץ ז"ל בסי' פ"ו ואכמ"ל:

מ"מ כל זה אני אומר לגבי בן המוריש העודנו חי דעכ"פ לכתחילה חייב לקיים התנאי שהתנה עמו אביו. אבל לגבי הבן הנפטר שכבר קיים תנאו ונתקיימו בידו המתנה. ובנו הוא בא מכח ירושה וירושה אין לה הפסק וכמצבייה עביד בחלק ירושתו. וכמו שהוכיח השואל ה"י מסברא דנפשיה. והיא סברה ישרה ואמיתית עד אשר אינו צריך לראיה. ואני בא לבאר מקום הסתירה. שהיה נראה לכאורה לסתור ממ"ש מהר"י אדרבי ז"ל בסי' שע"ז בנותן מתנה ע"ת ומת המקבל מתנה שאם יורשו חייב לקיים התנאי. ומתשובה זאת נסתייע מהר"י הלוי ז"ל בסי' ע"ב שכתב גם הוא קרוב לזה כדי לישב קושית מרן הב"י ז"ל על דברי הגאונים ז"ל בסי' רמ"ח עי"ש. וגם מהריט"ץ ז"ל בסי' פ"ו כתב גם. הוא כעין זה אלא שאין נדונו מבורר כדי להתיישב בו. ומ"מ גם הוא ז"ל הסכים אסו"ד דלכל הסברות אם מכרו הבתים יוצאי ירכו המכירה מכירה ואין הענים מוציאים מידם דלא גרע מנכסי לך וכו' ונראה דאע"ג דהתם המשיא עצה למכור בנכסים נקרא רשע הכא שפיר דמי את"ד ועל דברי מהר"י הלוי ז"ל הנז"ל כבר עמד כגבור הרב נחפה בכסף ז"ל בח"ב ח"מ סי' ג' וסתר כל דבריו בטוב טעם ודעת ע"ע. ומעיקרא נראה פשוט מקושיית מב"י ז"ל ע"ד הגאונים שם דאיהו לא ס"ל הכי אלא בפשיטות ס"ל דכל שזכה היורש אחר המקבל מתנה תו אין לה הפסק ואין צריך לקיים התנאי ואנן כוותיה נקטינן בודאי. ולו יהי אלא מחלוקת הפוסקים ז"ל היורש הוא המוחזק בודאי ואין ס' מוציא מירי ודאי:

וגם מתשו' מהר"י אדרבי ז"ל הנז' לא תברא דהתם התנה שלא תמכר החנות אלא ברשות יצחק בנו והוי כשיור ששייר לבנו היורש בגוף הבית נגד מקבל המתנה ולכן ס"ל שכל זמן שיצחק קיים חייב המקבל מתנה או יורשו לקיים התנאי. משא"כ בנ"ד שהמוריש עצמו לא התנה כ"א עם בניו מקבלי המתנה ולא עם זרע זרעו לדורות. ואעיקרא מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' שנ"ו חלק על הר"י אדרבי ז"ל באותו נדון עצמו וה"ד הרב החבי"ב ז"ל בכנ"הג סי' רמ"א הג"הט נ"ט. וגדולה מזאת שמעתי מקשים ומטו בה משמיה דהרב מעשה רוקח ז"ל בח"ד כ"י שכתב שמהרי"א בסי' ש"ט סתר עצמו. ולפי קיצורי נראה לע"ד דלא סתרן תשו' הרי"א אהדדי. דההיא דסי' ש"ט כתוב בשאלה שתנאי התנה הנותן שלא יורשה למכור כ"א ברשות דודו יצחק. שמשמע דברים אלו שהצוואה והתנאי היה לנוכח עם המקבל מתנה וכך היא ג"כ לשון שאלת מהרשד"ם ומדוקדק בתשו' שם. ולפי שלא הזכיר בתנאי אלא לכן הבן היורש פטור מלקיים התנאי. אבל בההיא דסי' שע"ז כתוב סתם שלא למוכרו אלא ברשות יצחק א"כ הוי כשיור זכות ששייר לבנו. ולכן גם היורש חייב לקיים התנאי. זה נרלע"ד והמדקדק יבחר ויקרב כי אין לי פנאי להרחיב הדברים ועיין חק"ל חיו"ד ח"ב סי' מ"ו. ועיין להריב"ש ז"ל בסי' קמ"ד וקמ"ה וכמ"ש ע"ד בסי' שאח"ז:

שוב אחר ימים ראיתי להגאון מז"ה הגדול בחק"ל ח"מ ח"ב סי' פ"ג דקמ"ב ע"ב שכתב וז"ל גם מצאתי למהרי"א בסי' שע"ז ומהרשד"ם ח"מ סימן רע"ד ושנ"ו ותי"ג דאם נתן מתנה ע"ת דאם מת המקבל חייב היורש לקיים וכו' עי"ש. והוא תימה דמהרשד"ם שם חלוק עם מהרי"א כמ"ש ה' מע"ר ז"ל וכנז"ל ובפירוש כתב בסי' שנ"ו וז"ל ואפי' אם תמ"ל שהתנאי קיים היינו לגבי מקבל המתנה וכו' אבל אחר שהוא קיים התנאי כבר זכה בחנות ואברהם אביו הוא יורש את בנו והוא יכול לעשות מה שירצה שאין מזכיר התנאי אלא לבן כמו שנראה מלשון השאלה בפירוש ע"כ. ואולי כיוין הוא ז"ל למ"ש בעניותין שלא זיכה הרשד"ם את היורש אלא מפני לשון השאלה שלא הזכיר התנאי אלא לבן ומינה נשמע דמודה למהרי"א ז"ל בלשון הכתוב בסי' שע"ז ולכן ציין ההיא דמהרשד"ם רסי' רע"ד (והיא היא אותה דסי' תי"ג). אבל קיצר הרבה אם כיוין לזה וגם קשה שלא הביא תשו' הרי"א דסימן ש"ט. וביותר קשה על הכנ"הג שם שהביא אותה דסי' ש"ט וסי' שע"ז ולא נרגש מסתירה זאת:

סימן ב

ירושלם עי"הק תוב"א שנת תרכ"ה

שאלה ר' שקנה קרקע משמעון ונתחייב ראובן הקונה בקנין ובשטר עשוי כהוגן וכתחז"ל שכשימכרנו לא ימכרנו אלא לשמעון המ"ק. ואחרי כן מת ראובן וחלי"ש ויורשיו אחריו רצו למכור הקרקע הזה לאחרים ויצא טעון שמעון כי לו משפט הזכיה כפי התנאי שבינו ובין ראובן המוריש. וע"ז יחדיו למשפט יקרבו אם התנאי הזה יש בו מועיל לפי דין תו"הק שת"ת. ואף אם הוא מועיל וחזי ומספיק לפו"ד אי גם יורשיו של ר' יהיו חייבים לקיים התנאי הזה אם לא. על הכל יורה המורה לצדקה היכא שכמ"ה:

תשובה עד שאתה שואלני אם חייבים יורשיו לקיים. שאל נא אם המוריש עצמו היה חייב לקיים התנאי הזה. כי הנה מפורש בשאלה שלא קצב דמים בכמה ימכרנו לו. ואם מכרו לאחר מכורה לשני דכל שלא פסק דמים לא סמכה דעתיה. וכמ"ש הר"המ ז"ל בפ"ח מהל' מכירה הל' ז' שכ"כ בהלכות. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל שם. וכן פסק בפירוש הטוש"ע בסי' ר"ו. וכל זה הוא אפי' קנו מניה במעכשיו כל שלא פסק דמים לא מהני כמ"ש הפרישה שם והוא פשוט. כ"ש בנ"ד דליכא מעכשיו. ולכ"ע אי לא אמר מעכשיו הקנין לחודיה ל"מ ולא מידי. אי משום דהוי קנין דברים או משום דהוי אסמכתא כיעויין בב"י זב"ח שם ועיין בד"מ ובהגהות ד"ופ שם ועכ"פ לכ"ע בעי מעכשיו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עיין בסמ"ע שם סק"א. והגם שמהריט"ץ ז"ל בסי' קס"ג נראה שסובר שאם יש קנין לא בעי מעכשיו ונסתייע מדברי מהרי"קו שורש ך' ומדברי הריב"ש בסי' קמ"ה כבר עמד ע"ד הרב מש"ל ז"ל בפ"ח מהל' מכירה. וגם הריט"ץ ז"ל לא פשיט"ל הכי ומהדר אטעמי אחריני. ולגבי דידן ודאי דכוותיה דהרמב"ם ודעמיה דס"ל דבעינן מעכשיו נקטינן ובפרט שגם מרן ז"ל הכי ס"ל. באופן שאם התנאי דנ"ד נעשה כמו שכתוב בשאלה שלא נזכר בו סכום וגם אין בו מעכשיו לכ"ע התנאי בטל אפי' לגבי הקונה המוריש וכ"ש ליורשיו אחריו ואם ירצו למוכרה לאחר אין מי שיעכב על ידו:

זו בלבד לנו לבאר אם יהיה האופן שהתנאי הנז' בשאלה נעשה באופן המועיל לפו"ד לחייב את הקונה לקיים תנאו. אם גם יורשיו וב"ך חייבים לקיים התנאי ההוא. ונראה פשוט שאין היורשים חייבים לקיים התנאי ההוא כי לא נתחייב הקונה אלא אם ימכור הוא ולא יורשיו. וכן נמי לא נתחייב הוא להחזיר אלא להמוכר ולא ליורשיו. וכמו שביאר לנו הרשב"ש ז"ל בסי' י"ב באורך וברוחב בראיות מספיקות. ועיין בתשו' מהר"י אדרבי ז"ל בסי' ש"ט עיין במ"ש בעניותי לעיל בסי' א'). וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ח מהל' ז"ומ דין ב' שכתב וז"ל כתוב בתשובת הרי"בש ז"ל סימן קמ"ה וז"ל אמנם אם יש עדים שבשעת פטירתה קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים דדברי ש"מ ככת"ומ דמו ויש לכופו להחזיר חצי הדירה ליורש וכו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל דהן לו יהי שלאה התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריו זה לא שמעתי והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ד ולא ידעתי למה הצריכו תלמוד והדבר פשוט שלא יועיל תנאי זה אלא להמתנה והמתחייב ולא לבאים אחריהם:

ומעתה אסורה נא ואראה דברי הרי"בש ז"ל שהביא הרב שנראה חולק בעיקר דין זה וסובר שגם הבאים אחריה חייבים לקיים התנאי ונ"ל שהרי"בש ז"ל לא פליג בהא אלא כוונתו לבאר שהתנאי שהתנה הסוחר שהיה באונס מעיקרא אינו מועיל אף אם עשוי כהלכתו. אלא שאם קבלה התנאי ברצון בשעת פטירתו אזדא ליה טענת האונס ומחוייב להחזיר הדירה להיורש וכשימכרנה ימכרנה לו כפי התנאי שביניהם כלומר אם יהיה כח באותו לשון של התנאי לחייב גם את היורש. כגון שפירש גם ליורשיה באופן המועיל. או אפש"ל בכוונתו דכיון שהסוחר שאל מהאשה בעת פטירתה והשיבה הן. ובודאי שעיקר השאלה היתה אם גם יורשיה יקיימו תנאה כיון שהיא הולכת למות והרי היא לא מכרה. וחשיב לה הרב דבריה ככת"ומ לחייב את יורשיה. והיותר פשוט בעיני הוא לפי מה שביאר הרב ז"ל שאם היתה עושה לאה תנאי זה ברצון לגמול חסד עם הסוחר שהיה ראוי והגון. אלא שכיון שעשאו באונס שאין בו מועיל. לכן קאמר שאם בשעת פטירתה קבלה התנאי ברצון שהתנאי קיים וכשימכרנה ימכרנה לסוחר היינו שהיורש יעשה כן על צד החסד ולא מצד הדין. וביאר עוד שלא יתחייב היורש לעשות חסד זה אלא אם היה התנאי קיים מצד הדין עם האשה עצמה כגון שקצב באיזה סך ימכרנה לו וכיוצא כיעו"ש והבוחר יבחר. ולפי מ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ח מהל' מכירה שי"ל שהתנאי הזה שבנדון הריב"ש ז"ל היה בלשון חיוב כיעו"ש. אתי שפיר ע"פ מ"ש מהרימ"ט ז"ל בחח"מ סי' מ' דבלשון חיוב א אמרינן לי וליורשי ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ד סי' כ"ז שכת' כקונה בית מראובן ונתחייב להחזיר לבני ראו' הבית אם יביאו לו מעות המכר ומת הקונה וכתב שחייבים היורשים לקיים התנאי עיש"ב. שוב ראיתי להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב סי' פ"ב שהאריך הרחיב בענין זה לא הניח פנה וזוית כמדתו הטובה לך נא ראה וירוה צמאונך. עתה נד"מ ס' ישמח לב ח"ב לאחד מרבני קושטא הי"ו ושם בח"מ סי' ח' הביא מ"ש הרב פורת יוסף בסי' י"א בנדון קרוב לזה ואין ספרו מצוי אצלי ולפי המובן נראה שלא עמד בעיקר הדין ואכמ"ל:

סימן ג

בע"הק ירושלם תוב"א שנת תרל"א

שאלה ר"וש שלקחו חצר מגוי במשכנתא לשלש שנים. ויען הוצרכו להוציא הוצאות רבות בבית משפטם לצורך כתיבת השטר כפי נימוסם והמנהג הוא שהוצאות אלו הם מחצה על הגוי ומחצה על השוכרים. והגוי לא רצה לתת מאומה באומרו אל השוכרים כדאי הוא שתתנו גם חלקי חלף הריוח שהרוחתם חזקת חצר כזה. ולא עוד אלא שגם איזה בנין אבנים ולוחות הצריך לחצר תעשו אותה מכיסכם בעד ט"וה זאת. והשוכרים בעלי המשכנתא נתרצו ויאותו לזה בעבור הנאה זאת. ומסרו הכל ביד הגוי לשלם הוא ההוצאות של בית משפטם והוצאות הבנין. והשכירו החצר על ידם. ובבואם לב"ד לעשות שטר חזקה היה מי שפקפק בדבר. ע"כ נדרשתי לחוות דעי בענין זה כאשר יורוני מן השמים:

תשובה בהיות דלא צילא דעתאי מרוב הטירדות וספרי דבי רב אינם מסודרים בישיבתי להיותי טרוד בנסיעתי. ע"כ הנני בא בקצר אמיץ בנוגע לעיקר הדין. דוקא. ולומר הנה דבר זה נפתח בגדולים ומחלוקת ישנה היא בין גדולי המורים. וראשון לכל בית יוסף הוא הגאון מהר"י טאיטאצק ז"ל בתשובה שבס' שארית יהודה דע"ו דפסקיה לדיניה שהלוקח חצר מגוי במשכנתא שלא זכה בחזקה והלוקח הב' הבא בשכירות מהגוי זכה מדין התקנה. והיה טעמו שלשון ההסכמה הוא שצריך שיפרע שכירות לבעל ואדון החצר. ומשכנתא אינה נכללת בכלל שכירות ואין להוסיף על התקנה והביא ראיות לזה שאין מוסיפין על התקנה והבו דלא לוסיף עלה. ותו דמשכנתא הוי מלתא דל"ש ולא גזרו ביה רבנן עי"ש. ובא רעהו וחקרו הוא הקדוש מהרד"ך ז"ל בבית ל"ב ודחה כל ראיות מהרי"ט וביאר עליה הכהן כי חזקת הא' שלקח במשכנתא היא חזקה מעליא מכמה טעמי תריצי המבוארים בספרו שם. גם הרב הגדול מאריה דארעא דישראל מהרלנ"ח ז"ל בסי' קי"ט הסכים לדעתו ונתן טעם מספיק לשיקרא המשכנתא שכירות ותהיה בכלל התקנה כי מאחר שהממשכן גוי ולדידיה הותר הריבית א"כ ריוח המעות הוא השכירות. וכיוצא מדברים אלו כתב מהרדך ז"ל שם. וב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד והם דברים ברורים ואמתיים. ובכנ"הג ח"מ סי' ק"ם הג"הט מ"ז כתב שכן מצא כתוב בתשובה כ"י למהר"ש יפה כעדות רבו הרב ז"ל ע"ע:

באופן שס' מהרי"ט ז"ל הלזו רבים ונכבדים קמים עליו זולת מהר"י בירב ז"ל שהסכים לדעתו וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל בחח"מ סי' רכ"ה שרבים חלקו על רבו מהרי"ט וכתב שאם היה בא מעשה לידו לא היה פוסק להפך מפני ששתה מימיו וכ"כ בסי' רכ"ח שלהיותו שותה מימיו היה סומך על דעתו עי"ש. הנה מפורש שגם הוא ז"ל רווחא שביק להבאים אחריו שלא שתו מימיו לפסוק כסברת הרבים החולקים עליו. וכמו שכן שמענו מפי אחד חכם השוכן כבוד בארצנו הקדושה תוב"א והיה ממונה אדיני חזקות בעוב"י שאלוניקי יע"א והעיד בגודלו שכך היו דנים תמיד לתת כח וחזקה גם ללוקח חצר במשכנתא. ואם כן דנים בעוב"י שאלוניקי יע"א מקום התיסדות התקנה אשר מלשון המבואר בתקנתם שצריך שיפרע שכירות וכו' מינה דן מהרי"ט דמשכנתא ליתיה בכלל שכירות. ואתריה דרב הוא. כ"ש אנן בדידן שיש לנו לדון פע"הק כס' דבינו הגדול מהרלנ"ח ז"ל דאתריה דמר הוא ורבים קיימי כוותיה. ובפרט דפע"הק ת"ו אין לנו תקנה מפורשת שצריך לפרוע שכירות לאדון החצר וכמ"ש הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ח"י. וגם מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' פ' עם כי עמד להשיב את האר'י מהרד"ך ז"ל בראיותיו מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליו וכתב שדברי. מהרד"ך טובים ונכוחים כי חכם גדול ורב מובהק היה ועי"ש שלא הכריע לאחד מן הצדדין כמ"ש הרב פרמ"א בח"א סי' מ"ד. גם הרב צמח צדק בסי' מ"ד הסכי' בפשיטות לס' מהרד"ך וכ"כ ג"כ הרב משפטי שמואל זלה"ה בסי' ל"ד:

ובעיקר מחלוקתם שלדעת מהרי"ט ז"ל אין ראוי להוסיף על התקנה ומה שנכתב בפירוש שהוא שכירות מקיימינן והבו דלא לוסיף עלה והוא הטעם והטענה שעיקר סמיכתו עליה. ולדעת מהרד"ך ז"ל דא דאזלינן בתר כונת מתקני ההסכמות שלישוב העולם תקנו ומ"ל שכירות מ"ל משכנתא. והאריך לבאר זה בטו"ט ודעת. ומלבד שדבריו נכוחים בטעמם ואינם צריכים חיזוק. מצינו למהרשד"ם בסי' רכ"ח מצא לו עזר תנא דמסייע ליה הוא הרשב"ץ ז"ל בתשובה הו"ד בב"י יו"ד סי' רי"ח שסובר כדעת הרד"ך דאזלינן בתר הכוונה. והגם שהביא שם תשו' הת"הד בסי' רפ"א שנראה חולק להרשב"ץ ורצה להשוותם ולא עלתה לו. מ"מ שהרשב"ץ חולק על רבו מהרי"ט והיה חוכך להחמיר מפני שהרשב"ץ רב גדול היה כיעו"ש. (ועיין להרימ"ט ז"ל בח"א סי' ז' וסי' נ"ד ובס' שער אפרים סי' ס"ז) ועיין להפרמ"א ח"א סי' מ"ד ולהכנ"הג ביו"ד סי' רי"ח שהרבה להביא סוברים דס"ל דאזלינן בתר הכוונה כס' הרשב"ץ ומהרד"ך ז"ל. והאף אמנם שיש חולקים בזה. לדידן לא נפק"מ מידי מאחר שמרן ז"ל בש"ע סי' רי"ח פסק כן בלי חולק. גם רמ"א ז"ל שם בהגה פסק בפירוש דלא כהת"הד. ועיין ט"ז וש"ך שם ומ"מ אנן אתכא דמרן הש"ע סמכינן וכוותיה נקטינן. (ועיין בתשו' הרשב"ץ בח"ב סי' ס"א וצ"י) ועיין להרב נחפה בכסף ח"ב ח"מ סי' י"ג שכתב דאזלי' בתר כוונת המתקנים ונסתייע מפסק מרן דסי' רי"ח עי"ש בסו"ד. ואל יקשה בעיניך על התשובה הבאה בס' אבקת רוכל סי' ק"ח שנראה שנוטה לדעת מהרי"ט ז"ל. כי אותה תשובה לאו מרן ז"ל חתים עלה. והיא תשו' מהר"ש הלוי ז"ל ומרן לא השיב עליו. וכל לעומת זה כתב מרן בפירוש שם בסי' ק"י דע"ה ע"ב זהו אומדן דעת מתקני ההסכמות ובכל דוכתא אזלינן בתר אומדנא וכ"ש במידי דהסכמה אית לן למזל בתר אומדן דעתא ע"כ. וכ"ב הרב מ"מ ז"ל בתשו' הבאה בס' קול אליהו ח"ב סימן ל':

הן אמת שיש מקום לבע"ד לחלוק ולומר נהי דאזלינן בתר כונת המתקנים כס' מהרד"ך ז"ל משום דרבים אשר אתו. ומרן ז"ל מכללם. אבל אכתי מידי פלוגתא לא נפקא במ"ש עוד מהרי"ט דמשכנתא הוי מלתא דל"ש ולא גזרו ביה רבנן. ואף דהרד"ך פליג ליה בהא נמי. מ"מ כתב מהר"א ששון ז"ל בסי' קמ"ז שאין לדחות ודאם של מהרי"ט ומהר"י בירב ז"ל מפני ספקו של מהרד"ך עי"ש. אך נראה דהא נמי לא מכרעה דמלבד דאחד הרואה בתשו' מהרד"ך ז"ל בעיניו יראה דמפשט פשיט"ל דלא חשיב מלתא דל"ש אלא דבר שהוא פלא וגוזמא וכו' כיעו"ש. והגם שמהרי"א בתשו' כ"י כתב שמהרי"קו חולק עליו ואין דברי הרד"ך עומדים בפניו והכנ"הג בח"מ סי' רכ"ה אות ט"ל כתב שנראים דבריו. כבר כתבתי בתשו' אחרת (חא"הע סי' ב') דע"כ לא חלק מהרי"קו אלא דל"ב דבר פלא וגוזמא אבל עכ"פ בעי דבר דל"ש. משא"כ בנ"ד דנהי שנאמר שבזמן מתקני התקנות היה ל"ש מ"מ הם לא תקנו תקנות אלו לדורות עולם. וכיון שתקנתם היתה לדורות אין לנו כח לומר שלא עלתה על לבם לשער שיבא הזמן שיהיה שכיח טובא. וכ"ש שכבר כתב הרד"ך ז"ל דהוי שכיח מכח הנסיון שיש כמה יהודים שיש להם משכנתות מהגוים. ונראה כוונתו שהמשכנתות הם קדומות מזמן מתקני ההסכמות או קרוב לו:

עוד זאת עינינו הרואות דבעיקר הדין רבים הם אשר אתו שהסכימו שיש לבעל המשכנתא חזקה מעליא. ומהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י ה"ד הכנ"הג ביו"ד סי' רי"ח כתב דהיכא דאיכא חרם בהסכמה גם הריב"ל יורה בפשיטות דאזלינן לחומרא. וכבר ידוע דאלו ההסכמות של החזקות נעשו בחרם חמור. והרד"ך שם כתב שכמו שחל החרם על הדבר המפורש בתקנה כן נמי חל בדבר הנוסף. והר"ש טאיטצאק ז"ל בס' שארית יהודה דמ"ט כתב ע"ד הרד"ך וכיון דאריה שאג מי לא יירא באיסור חרם החמור ועיין להכנ"הג שם. פש גבן לבאר אם ההסכמות שבפע"הק ירושלם תוב"א יש בהם חרם. כי הרב נחפה בכסף ח"ב ח"מ סי' י"ג נראה שהוא מסתפק בדבר. אך כיון שראינו דאפי' בסיגים ותקנות שהוסיפו על ההסכמות הראשונות הנה באו בגזירת נח"ש כמפורש בתקנות הנדפסות בס' ישרי לב אות ה' לח"מ. א"כ כ"ש שכן היו עיקרי התקנות. ולזה י"ל דמעיקרא לא נתקנו פע"הק אלו התקנות אלא שנגררים אחרי תקנות שאלוניקי יע"א. אכן כה הראני רב רחומאי הרב המובהק כמהרר"ף נר"ו תשובה כ"י מהרב הגדול ר"ל כמהר"י קוראל ז"ל דפשיט ליה דאיכא חרם וספקו להחמיר. (עתה סמוך להדפסה ממש נדפס ס' הנחמד ישמח לב מהרב המופלא ארי בן ארי כמוהר"ח גאגין נר"ו. וראיתי לו בסי' ז' שכתב בזה וגם האריך להשיב את הארי הגאון מז"ה ז"ל במ"ש בספר נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ח"י ואין הפנאי מסכים להתיישב בדב"ק ז ולהתבשם מתורתו:

תו חזינא טעמא רבא לזכות בעלי המשכנתא דנ"ד דכגון דא שמפורש בשאלה שבעל ואדון החצר ההוא אמר שיעשו חזקה בחצרו וזה היה רצונו מתחילת הענין. לכ"ע אהניא להו חזקתם. שהרי מצינו שיש סוברים דמהני תנאי בעל החצר לבל יזכה השוכר בחזקה והוא נגד התקנה המפורשת. כ"ש שיועיל גילוי דעתו ורצונו לקיים הנוסף בהסכמה. וסמך לזה מצאתי מהמחלוקת הקדום בשוכר מן השוכר אי אית ליה חזקה שהוא מחלוקת ישנה כידוע. והגאון מז"ה ח"ד בדרא זצוק"ל בנדיב לב ח"מ סי' ח"י אחר שהעלה שחזקתו היא אמתני ותקיפא. רצה לתת טעם בנדון שלו דלכ"ע עלתה לו חזקתו והוא שהגוי בעל החצר חתם בשטר השכירות. ונסתייע מדברי הרב משחא דרבותא שכתב מיהו אם בעל החצר ירע ושתק הרי סבר וקבל ע"כ. ואם אנן בעינן שיפרע שכירות לבעל ואדון החצר. מה יועיל חתימתו ושתיקתו ומחילתו. הא עכ"פ לא קבל הוא השכירות. אם לא שנאמר דכל שיש אומדן דעת מתקני ההסכמות ויש סוברים דמהניא חזקתו. עביד ומהני הודאת וידיעת בעל החצר להחזיקם לכ"ע. דון מינה ואוקי באתרין במכ"ש שבעל החצר לא לבד שידע ושתק אלא שבפירוש אמר שיעשו חזקה:

ואעיקרא אומר אני דבנ"ד אין אנו צריכים לכל זה מאחר שמבואר בשאלה שהשוכרים נתנו חצי ההוצאות שהי"ל להגוי ליתנם מכיסו. וגם נתנו אותם בידו מלבד דמי המשכנתא. ומי יודע אם הוציאם או נשארו בידו. וגם הוציאו לבנין אבנים כמה הוצאות שהי"ל להגוי להוציאם מכ"ומ. וכל זה הוא נוסף על דמי המשכנתא. וגדולה מזאת מצינו שהביא הרב כנ"הג בסימן ק"ם אות כ"ב משם מהרי"ט ז"ל בס' שארית יהודה דע"א ע"ב במי שהלוה מעות לגוי דהוי כשכירות דלא גרע מפ' דר"י עי"ש. והגם שאין דבריו מוכרחים כן למעין היטב שם (וכעת אין הספר מצוי אצלי) מ"מ מרן החבי"ב ז"ל הבין כן וגם הרב זכור לאברהם בח"ג מער' ח' רצה ללמוד מזה בגוי שנתן מקום בחנותו לישראל ע"מ שישרתהו שיש לו חזקה מפני שמה שמתבטל ממלאכתו לפעמים לשרתו חשיב כשכירות עי"ש. והו"ד בס' חקות החיים סי' ל"ד כ"ש. וק"ו בנ"ד דלכ"ע עלתה להם חזקה. דהא ודאי דעדיף טפי מהנאת מלוה ושכר שירות ופרוטה דר"י וכמובן הפשוט:

ולרווחא דמלתא הן עוד נביא דאפי' לס' הפוס' כמהרי"ט ודעמיה היינו היכא שבא אחר ושכר מהגוי ובא מכח התקנה המפורשת ולכן פסקו דאין ס' מוציא מידי ודאי. אבל היכא שהא' שלקח במשכנתא בא לתבוע שטר חזקה ועדיין לא עמד איש נגדו לזכות מכח התקנה המפורשת כנו"ד ודאי דמחזיקינן ליה להאי. ואין לחוש ולומר דגם כה"ג אין כח ב"ד יפה לחוב לאחריני ולאסור ידי כל הבאים קחת החצר ושוא"ת עדיף. דנהי שיש לבני העיר כת המסייעים להורע כח החזקה הזאת. מ"מ כיון שעתה אין איש מוחזק נגדם והם הדרים בחצר זכו בחזקה מכח קי"ל והרי קם דינא ותו לא מצו להסיג את גבולם וכמ"ש מעין לזה הרב הגדול שארינו ז"ל בס' חקק"ל ח"ב סי' נ"ו במי שהתנה עמו הגוי שלא יעשה חזקה והוא רוצה לזכות בחזקה מכח קי"ל כס' האומרים דל"מ תנאי. וכתב שראוי לב"ד לתת לו שטר חזקה אף שבני העיר יש להם זכות לדעת האומרים דמהני תנאי מ"מ כיון שזה הוא דר בחצר והוא מוחזק יכול לומר קי"ל וזוכה בחזקה. והגם שבסו"ד סיים וכתב שאין לב"ד לתת לו שטר ושוא"ת עדיף כיעו"ש. הנה טעמו ונימוקו עמו שבא להחזיק נגד רצון ותנאי בעל ואדון החצר שי"ל שאדרבא הוא המוחזק ויכול לומר קי"ל דמהני תנאי. ותו דהוא נגד דעת וכוונת המתקנים שהם תקנו לישוב העולם ולא להבאישנו ביושב הארץ בעלי החצרות. משא"כ בנ"ד שהוא כרצון בעל החצר וככונת מתקני התקנות:

כי מכל אלין טעמי החזקים כראי מוצק ובפרט בהצמדם יחד כנ"ד נ"ל ברור שזכו ר"וש בחזקת החצר חזקה מעליא ולית דימחה בידייהו. ולמוד'עי אני צריך כי דרשתי במכתב את פה קדוש הרב המופלא מהר"א גאטיניו נר"ו ר"מ ור"מ דעו"בי שאלוניקי יע"א לדעת איך נהגו במח"ק בענין זה. והיתה תשובתו אלי כי מעולם לא בא מעשה לידו. ובעיקר הדין דעתו נוטה לזכות לבעלי המשכנתא. ואחר ימים נתננו לקרות שטרי המשכנתא העשוי בגופן שלהם ונמצא כתוב בלשון מכר החלטי בהטבה שאם יחזיר הממון הגוי בסוף הזמן הקבוע להחזיר לו המכר. ועתה הדבר פשוט שזכו בחזקה כיון שכשיוחזר המכר הו"ל כמוכר ביתו לגוי שנשאר לו חזקתו. וכגון דא שהוא מכר בהטבה א אפי' בא"י ליכא איסורא דלא תחונם כיון דלאו מדעתיה קמהדר ליה וכמובן. ובאופן זה גם הגאון מז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"ב ח"מ סי' כ"א יודה בלי ספק שזכו בחזקתם והדברים פשוטים ומבוררים. וגם רבני הב"ד הע"י הסכימו לזה וכתבו וחתמו שטר חזקה כנהוג. (אחז"ר בא לידי ס' ידי דוד וראיתי שם בסימן כ"ה שעמד בעיקר מחלוקת זה. וגם נד"מ ס"ה שמו משה מהר' מופת דורנו כמהר"ם פארדו נר"ו ושם בסי' י"ג האריך בענין זה ולא בן חורין אני לעמוד על דבריהם כעת):

סימן ד

נטיתי לבי לבאר בענין קיום ב"ד דבעינן ג'. אם חכם הקהל המנוי מאת המלך י"רה שהרשהו לדון ולהורות ובלעדו לא ירים איש את ידו בדרכי ההוראה. אי בכגו"ד רשאי לקיים שטרות ביחיד. כי הנה הת"הד בסימן של"ד כתב דמאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה חותם לבדו מנהג כזה מבטל הלכה ופסקו רמ"א ז"ל בסי' מ"ו. ואולם מרן ז"ל בב"י לא שמיע ליה האי מנהגא. ועיין בכנ"הג ומט"ש שם. ועיין בתשובות הגאונים הנקרא שערי צדק שער ו' סי' מ' ובתשו' הרדב"ז החדשות ח"א סי' שס"ח. והאמת שאין המנהג כן בין הספרדים כמ"ש הרב נחפה בכסף ח"ב סי' כ"ב. ועיין ויקרא אברהם ח"מ סי' ה'. אכן אני ראיתי להגאון ר"ל מז"ה זלה"ה שבשטרי ממון היכא דלא אתרמי ליה תלתא או שהיה הקיום נשלח אל הממשלה יר"ה או אל צירי הממשלות יר"ה והם אינם מכירין ומקיימין רק חתימת הרב המנוי מאת המלך יר"ה שאז מקיים השטרות יחידי. ופעמים רבות בהיותי כותב לפניו הקיום שאלתי את פיו שזה נראה הפך מרן הקדוש ז"ל שקבלנו הוראותיו. והיתה תשובתו הרמ'תה כי המנוי מהמלך ברצון הצבור דינו כג' וגם הרשב"ץ ז"ל בח"א סימן קנ"א דמפקפק במנוי מאת המלך כשהוא ברצון הצבור גם הוא ז"ל יודה. ומסתמיך ואזיל אס' הרב ת"הד ז"ל דרב חיליה. ואדבריה הגאון ר' אבהו זצוק"ל בחק"ל ח"מ ח"א סי' א' וט"ו ופ"ד ועיין בספרו הבהיר ישרי לב ח"מ אות ק' ואין לערער ע"ז דמעיקרא הרב ת"הד ז"ל לא אמרה אלא בנהגו כן ומשום מנהג מבטל הלכה. והרי רבני הספרדים לא נהגו כן מימות עולם. דהא עיקר סמיכת מז"ה הגאון ז"ל הוא ברב המנוי מאת המלך דאלים כחו. ומנהג זה שממנה המלך רבנים בתוגרמא בהורמנא דידיה הוא מנהג חדש שלא היה לעולמים. וגם עתה לא כל הרבנים הם מנויים בהורמנא דמלכא יר"ה. ואחרי שראינו שנהגו כן הרב ר"מ מעיר אינדירני אפי' במלתא דאיסורא כמ"ש הרב נח"ב ז"ל שם וגם הגאון מז"ה ז"ל. וכן יש בידי קיום ב"ד מהרב הגדול מופ"הד ר"ל כמהר"א אשכנזי הי"ו ומר חתים עלה והוא באחד. וזה מקרוב בא לידי הרשאה מקויימת בחתימת הרב המופלא שבסנהדרין תנא ירושלמאה כמהר"ם פארדו הי"ו לבדו א"כ ודאי שהנוהג כמותם בשעת הצורך אין מזניחין אותו ועיין בתשובת מהרימ"ט בח"ב א"הע סי' ט':

סימן ה

טראבלס יע"א

שאלה ראובן שבא לפתוח פתח ביתו כנגד פתח בית חצר חברו ויש ר"הר מפסיק ביניהם ובעל החצר שכנגדו מעכב בידו מפני שמזיק לו בראיה יען אין לו פתח חצר והבית עצמה פתוחה לר"הר וכיון שהוא ואשתו יושבים תמיד בבית הרי היזקם קבוע יותר מפני ר"הר. ואחד מן המורים היה דעתו נוטה למונעו מלפתוח מפני שרצה לדמות בית זה לחנות שיש בה תדיר ואני אין דעתי מסכמת עמו. ע"כ אמרתי לגלות ולברר טעם לדבר וזה החלי בס"ד:

הנה שורש דין זה איתיה בתוספתא פ"ב דב"ב והביאוה הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' חזקת הבתים והריב"ש ז"ל בסימן ת"ט. והיא מימרא דאבא שאול דאמר לא יפתח אדם פתח חנות כנגד חצרו של חברו כדי שלא יהא יושב בחנותו ורואה מה שבחצרו של חברו אלא זה פותח לר"הר וזה פותח לר"הר עכ"ל התוספתא ופסקה הר"ם במז"ל בפ"ה מהל' שכנים הל' ז' והטוש"ע בחח"מ סי' קנ"ד. ועין רואה שלא אסרו אלא בחנות ויהבי טעמא מפני שהוא יושב שם תמיד כדי לעשות מלאכתו ומביט במה שבחצר חברו. וגם כי בני אדם הבאים לקנות ממנו או לתקן אצלו אם הוא בעל מלאכה הרי הם מתעכבים אצלו ומזיקים בראיה לחצר חברו. ונמצא היזקו תמידי וקבוע טפי טובא מבני ר"הר מה שאין כן בבית אע"פ שאין לו פתח חצר אלא פתח הבית פתוחה לר"הר נגד פתח חצר חברו. דאז אין היזקו יותר קבוע מבני ר"הר. כי אין דרך האיש לשבת ספון בביתו וכן דרך גבר בזרוח השמש יצא לפעלו ולעבודתו. ועל אשתו וב"ב אין לחוש כי כל כבודה בת מלך פנימה ואין דרך נשים בנות ישראל הצנועות לשבת בפתח הפתוח לר"הר. ותו דעיקר ההיזק ראיה אינו על האשה אלא על האיש כידוע:

וכל זה אני אומר לרווחא דמלתא מצר הסברא הישרה שאין ביד המערער למחות בשכנו הבא לפתוח פתח ביתו לר"הר. ומצר הדין הגמור פשיטא שאין כח בידו לעכב אותו. כי אין מקום לחלק בין פתח בית לפתח חצר ולא אסרו בתוספתא אלא חנות. והבו דלא לוסיף עלה. והרי גדולה מזאת משמע מפסק מרן הש"ע שם בסי' קנ"ד שפסק וז"ל אבל פותח אדם פתח בית כנגד פתח בית וכו' עי"ש וכ"ש וק"ו פתח בית כנגד פתח חצר כנ"ד דלכ"ע אין מעכב על ידו. והטעם פשוט כדאמרן כי אין דרך בנ"א לעמוד בתמידות בפתח ביתו. ואם יעשה זה במקרה פעם או שתים. גם בני ר"הר עושים כן לפעמים כשיזדמן לדבר זה עם זה ויקרה זה תמיד להיות בני ר"ה רבים. ודוקא בחנות אסרו לפתוח מפני שהיזקו יותר תמידי. מבני ר"ה כי הוא יושב שם גם ביום סגריר וגם בתקופת תמוז שאין דרך בני ר"הר לעמוד בחוץ. וכן אסברה ניהלן הריב"ש ז"ל בס"סי ת"ט עי"ש בדבריו המצודקים. ועיין להגאון מז"ה זלה"ה בס"ה נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ז"ך דמ"ב ע"א וע"ב. ועם היות הדבר פשוט ומבורר מאד בנ"ד שיכול לפתוח פתח ביתו כנגד פתח בית חצר חבירו ואין מוחה בידו. אבע"א קרא אבע"א סברא. ואם באנו לעשות פסקי דינים ותשובות בדברים פשוטים כאלו לא יכילו ספרים ומגילות גם אם יהיו השמים גוילים. אבל הוצרכתי לזה כדי להוציא מלב שכנגדי שהיה חלוק עלי. וכשראה כל האמור בענין הודה גם הוא אל האמת. וכן עשינו מעשה וניתן רשות להפותח לפתוח פתח ביתו כאות נפשו. וצי"ם:

סימן ו

עוד בא מעשה לידינו בפותח חלון בעליתו לר"הר ומזיק בראיה לפתח חצר חברו הפתוחה לר"הר והניזק רצה לעכב על ידו. ודנתי שאינו יכול לעכב על ידו. כיון שפתח החצר פתוחה לר"הר והא בעי לאצטנועי מבני ר"הר. ולא נכחד ממני מ"ש מרן ז"ל בסי' קנ"ד ס"ג אבל פותח לר"הר חלון כנגד חלון ופתח כנגד פתח אם אינם גבוהים ד' אמות וכו'. ויש מקום לטועה לטעות ולומר דהיכא שחלון או פתח המזיק הוא גבוה כנ"ד שהחלון הוא בעליה שיכול הניזק לעכב. אך כל משכיל על דבר אמת ישכיל להבין שאין יכול הניזק לעכב על שכנגדו הבא לפתוח. אלא אם חלונו או פתחו גבוהים למעלה מארבע אמות. וזהו שכתב הש"ע אם אינם גבוהים ה"א כלומר חלון או פתח הניזק. אבל אם חלון או פתח הניזק הם למטה מד"א כנ"ד וכל הולכי ר"הר מביטים בו. אז גם אם חלון המזיק הוא למעלה מד"א אינו יכול הלה לעכב. שאומר לו הריני כאחד מבני ר"הר שרואים אותך וסוף סוף את בעי לאצטנועי ודבר זה ממקומו הוא מוכרע ממ"ש הטור ז"ל בסי' קנ"ד וז"ל לפיכך בעליה גם בר"הר אסור לפתוח כנגד חלון חבירו שבעליתו. והיא תשובת הרא"ש ז"ל בכלל ק' סי' ז' ושם כתב בפירוש דכיון דטעמא דיהיב גמרא הוא דאמ"ל סוף סוף הא בעית לאצטנועי מבני ר"הר. א"כ בעליה דבני ר"הר לא מצו חזו ליה מעכב עליו מלפתוח עי"ש דון מינה היכא שחלון הניזק נמוך ובני ר"הר מביטים בו שיכול חברו לפתוח בעליתו. ועיין תשב"ץ ח"ד סי' נ"ה. ועיין בתשו' מרן ז"ל באבקת רוכל סי' ק"ז ויש קצת תימה בדבריו ז"ל כאשר יראה הרואה. ומדברי רבינו יונה ז"ל שהביא הטור שם יתבאר כן ועיין פרישה שם:

והנה דבר זה קיימתיו מסברה דנפשאי מכח הדיוקים הנז"ל ושוב מצאתי להרב כנ"הג במ"ב בסי' קנ"ד הגהב"י ס"ו שהביא בפשיטות סברה זאת משם הראב"ד ז"ל וכ"כ הלחם שלמה דקכ"ב ע"ג והוא פשוט. ובר מן דין אומר אני דמאחר שזה מקרוב יצא דבר מלכות מאדונינו המלך יר"ה שכל אדם יכול לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון לר"הר ואין מוחה בידו. ובכגו"ד ודאי שהולכים אחר חקי המלך וכמ"ש הרשב"א ז"ל ה"ד מב"י בח"מ סי" קי"ז שכתב וז"ל זוהי שורת הדין אבל אם יש שם חקי המלך כמו שיש בקצת מקומות הולכים אחר המלכות ע"כ. והכי איפסקא הלכתא מב"ד הגדול שבירושלם תוב"א ומלכם בראשם הגאון מז"ה ראשון לציון זלה"ה ככתוב באורך בס"ה ישרי לב ח"מ אות ן'. וגם הרב מופת דורינו ראב"ד מקודש כמהר"מ פארדו נר"ו בספרו הנד"מ שמו משה בסי' כ"ב האריך הרחיב כמדתו הטובה והעלה כן להלכה ולמעשה ואכמ"ל בזה. ועוד אני אומר שמעיקרא אין דרך לעשות תשמיש צנוע בפתח חצר הפתוחה לר"הר וא"כ אין כאן טעם היזק ראיה כיון דליכא לא משום צניעות ולא משום עה"ר ג"כ ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"א סי' צ"ח ועיין נדיב לב ח"א חיו"ד סי' ק"ו וסי' ק"ז:

סימן ז

לעוב"י תוניס יע"א כסליו תרל"ה

שאלה ראובן אשר הן בעודו בחיים חייתו עקר דירתו מעיר מולדתו שהיתה בערי תוגרמה. ויט אהלו לשכון כבוד באחת מערי אירופא ואיזה שנים קודם מותו עשה ותקן צוואותיו ע"פ חוקי המדינה שהוא יושב בה. וחילק נכסיו במתנת בריא בין יורשיו ובין קרוביו ומיודעיו. וצוה את מקבלי המתנות לתת כל אחד מחלקו סך גדול להקדשות וצדקות כדבעי ליה למעבד לעשות רצון יוצרו לפי כבוד עשרו. ואת הכל עשה יפה בעט'ו בכת"י וחתימתו מבלי שום דרכי הקנאה. רק באופן המועיל ומספיק לפי דתם ונימוסהם. כי כן נהגו רבני הגלילות ההם לאשר ולקים הצוואות העשויות לפי חוקי המדינה. והן עתה יורשיו השוכנים עדיין בארץ תוגרמה באו אל העיר שמת בה המוריש והם מערערים בצוואותיו על כי אינם עשוים ע"פ דין תו"הק. והם טוענים שגם אם חכמי הארצות ההם נהגו להכשיר צוואות כאלו היינו דוקא לבני עירם אבל בכגון דא שהם היורשים מדין תורה שוכנים בארץ אחרת שאין להם מנהג זה. ועתה נפלו נכסי קמייהו ואינהו חשיבי מוחזקים צריכים לדון צוואות אלו לפי דין תו"הק שתתעלה. ואם על פי דיננו אין ממש בצוואותיו. אין מקום להכשירם מפני מנהג המדינה שמת בה המוריש כי מנהג זה כלא חשיב לגבייהו. ומקבלי המתנה שקבעו דירתם עם המוריש באותה מדינה טוענים. דכיון שהמוריש נתן במתנת בריא כבר זכו בגוף הנכסים מחי הנותן. ולא חשיבי אינהו מוחזקים. ועוד דכיון שהשטר צוואה נעשה בחי המוריש ע"פ חוקי המדינה אשר גר שם והממון שם אתו עמו כבר זכו מקבלי המתנה לפי חוקי הארץ ומנהג רבני הגלילות ההם. ועל אלה נגשו למשפט לדעת להיכן הדין נוטה. והיכי לדיינו דייני ישראל דין זה:

תשובה על כיוצא בזה נשאלתי בהיותי בעי"ת ליוורנו יע"א זה ימים והשבתי בקיצור להעדר הספרים ונחיצת הזמן. והיתה תשובתי לזכות בעלי המתנה בריבם. והיא לו נדפסה בקונט' ישמח משה ח"ב. ויען הייתי שם ימים במספר אומן בלא כלים וגם כי הייתי בתוך הגולה אגב מטלטלי ע"כ היו דברי מועטים. ועתה כי חזרה ונשנית שאלה זאת מהעיר הגדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים הוא העיר המהוללה תוניס המעטירה יע"א. והאלהים אינה לידי לחזור על למודי אמרתי אשובה אשנה פרק זה כאשר יורוני מן השמים. ואם שגיתי הודה ואומר טעות הוא בידי. ואם כיונתי אל האמת ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה ישמח לבי גם אני:

ואען ואומר הנה לכאורה היה נראה לזכות את היורשים. כיון דקי"ל שבכל ס' אשר יפול אינהו חשיבי מוחזקים דנכסי בחזקת היורשים קיימי והו"ל אינהו נתבעים ודינא יתיב שהתובע הולך אחר הנתבע וכמנהג מקומו של נתבע דינינן ליה ואפי' בא הנתבע לעיר התובע אינו מפסיד זכותו וכמנהג מקומו דיינינן ליה. כמתבאר מדברי הרב גו"ר ז"ל בחח"מ כלל ד' סי' טו"ב ולא עוד אלא שאפי' אם חייב הנתבע לילך ולדון במקום התובע מפני שהמעות שם כמ"ש רמ"א בסי' י"ד וכיוצא. אפי"ה לא הפסיד זכותו. כמו שהכריח הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב בח"מ סי' מ"ו מדברי המרדכי בפרק המקבל סי' ת"ה. ועיין חקקי לב ח"מ סי' ת"ן. וכן הסכים הרב הון יוסף סי' כ"ה. והגם שהרב הגדול מהר"מ סוזין ז"ל בתשו' הבאה בס' שם חדש ד"ג ע"ד חולק בזה. הנה הוא יחיד בדבר. ועיין למהר"ר החסיד ז"ל בס' חוקי חיים סימן כ"ב. אך אחר הישוב הא ודאי בורכא כי לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא בין אדם לחברו תובע ונתבע. ולא במוריש ויורשיו כה"ג. ובודאי דאין מקום לדון צוואות המוריש כמנהג מקום היורשים. כי התורה נתנה רשות להמוריש להוריש ולהנחיל נכסיו כאות נפשו. וכמצבייה עביד למעט ולרבות. והיה כאשר יהיה האופן שבמקום שקבע דירתו המוריש נהגו לקיים הצוואות והמתנות ע"פ שטרות העשויים באופן שלהם. אי מטעם ד"ד אם המלכות מקפיד בזה. או נשתרבב המנהג מזמן שהיתה הקפדת המלכות אף שעתה אינו מקפיד. או מפני דלא שכיחי סופרי דווקני גבייהו. וכמ"ש מרן ז"ל בתשובה א"הע דיני כתובה סי' יו"ד לחכמי מורינא שבמלכות איטאלייא וז"ל ומ"ש שהוא מנהגא בלא טעמא טעם נכון יש בדבר כי בכמה מקומות כפרים ועיירות בגליל ההוא אין סופרי ישראל מצויים וצריכים הם לסמוך על סופרי גוים ע"כ ועיין בתשו' הריב"ש סי' ק"ה ושמ"ה. ואם נהגו רבני הגלילות להכשיר שטרותיהם מאיזה טעם מהטעמים הללו והסכימו כן במנהג ותיקים מנהגם קיים כמ"ש במ"א (עי"ל סי' ) ובדורות אחרונים האלו אשר מלבד הטעמים האלה איה סופר בקי היודע בהלכות שטרות לעשותם כדת וכהלכה באותם העיירות. ואיך יעלה על הדעת לחייב את המוריש לנדוד ממקומו וללכת אחר סופר בקי לתקן צוואותיו ע"פ מנהג מקום יורשיו והגע עצמך שהמוריש הוא מאתר דדיני שטרותם ע"פ דין תו"הק שת"ת. ותקן שטרותיו ע"פ מנהג מקום יורשיו לקיים שטרי נימוסיהם. והיורשים ניח"ל בהכי ורוצים בקיומם. דיכול נוכל להכשירם מכח מנהג מקום יורשיו ומשום דאינהו חשיבי מוחזקים. זה דבר שאי אפשר לשמוע. כי אנן בתר מקום המוריש ועשיית השטר אזלינן בלי ספק וזכר לדבר מ"ש הריב"ש ז"ל בסי' תע"ה. וטעמא רבא איכא דהמנהג הו"ל כהתנו על כן לקיים כל דבר ע"פ מנהג המדינה. והרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' תקמ"ה אמרה אפי' לענין ירושה. ועיין בעי חיי חח"מ סי' קפ"ד דרי"ו ע"ד ועיין להרדב"ז ז"ל שם והריב"ל ח"א סי' ס"ב שדנו להכשיר צוואה כזאת מטעם מנהג אף שנראה שעתה באו לדור ולדון במקום הדינים בשטרותם כדין תו"הק ועיין תורת חיים ח"ב סי' י"ג חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות יו"ד ועיין חק"ל א"הע סימן מ"ב דפ"ט ע"ד. וכבר הארכתי בדבריהם במ"א. אשר מכח זה אני אומר שאפי' חזר המוריש וקבע דירתו בארץ מולדתו ומת שם דאפי"ה הצוואה כשרה וקיימת. כי בתר מקום עשייתה אזלינן כמתבאר היטב מתוך תשו' הרש"ך ז"ל בח"ב סי' ק"ב ה"ד הכנ"הג סי' ר"א הגהב"י ט"ל וע"ע להרש"ך שם סי' רכ"ט וח"ג סי' מ"ה ועיין להגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב חח"מ סי' מ"ו שהאריך:

ובהיותי בזה כרגע נראה לי ס' נד"מ ממש צל הכסף ושם בסימן ל"ב עמד להשיב את הארי הגאון מז"ה ז"ל בתשובתו הנז' דסי' מ"ו והאריך הרחיב כמדתו לכל רוח. ועמל הוא בעיני להשיב על כל דבריו הארוכים גם כי אין ספרו מצוי אצלי. אבל זאת חובתי לקיים מילי דאב'ות וכגון דא מצוה גם כן להציל אותו צדיק הרב הגדול מהר"א גאטיניו המחבר נר"ו משגיאה כזאת. כי אחרי המחי"ר מכבוד רבנותו רואה אנכי שלא דקדק יפה בדברי הרמ"ז זלה"ה אשר כל דבריו נאמרים באמת ונכוחים למבין. כי הנה הגאון מז"ה ז"ל כתב לחלק שם במלות קצרות שלא נאמרה סברא זאת דבתר מקום השעבוד ועשיית השטרות אזלינן. אלא במנהג הסוחרים והמדינה שאם נעשה העסק באותו מקום צריכים להתדיין כמנהג המקום ההוא משום דדיניהם ומנהגם חקוקים בששר גלויים וידועים באופן שלא יפול במנהגם שינוי ותמורה כי דבר זה ידוע וברור שכדי שיקרא מנהג לחייבם ע"פ המנהג ההוא צריך שיהיה מנהג פשוט וידוע ומפורסם לכל. וא"כ מסתמא אמרינן דאדעתא דהכי נחתי וידע ונתחייב ואפי' טוען שהוא לא ידע מהמנהג. אין טענתו טענה כיון שהמנהג הוא ידוע ופשוט. לא כן בספק דדין שיתיילד אחרי כן ותו"הק רחבה מני ים וכפטיש יפוצץ סלע עד שעל הרוב גם הדיין היושב על כסא המשפט לא ידע להיכן הדין נוטה עד אשר יקרא וישנה ואולי לא ימצא הכרעה מבוררת בספרי הפוסקים שבידו. ואפי' בדעת מרן כמה סברות ופירושים חלוקים אנו רואים בדעתו. ואפי' היכא שמפורש בש"ע רבו המחלוקות בסתם וי"א וי"ח וי"א. וי"א וי"א היכי קי"ל כידוע. וא"כ איך יעלה על לב לומר שעל סברא זאת סמכו בעת עשיית השטרות. ומזה דן מורי הגאון ז"ל שאם נעשו השטרות בא"י ואח"כ יצא אחד לדור בחו"ל אין לומר שסמכו וקבלו דעת מרן ז"ל המקובלת במקום העסק. כיון שאין לו דמיון עם מה שפסקו הפוסקים לענין מנהג סוחרים. דהתם המנהג ידוע ומפורסם לכל ואף אם הוא לא ידעו בטלה דעתו משא"כ בקבלת דעת מרן ז"ל דאף אם ידע שקבלנו דעת מרן ז"ל באותו מקום. עכ"פ לא ידע אם מרן ז"ל מזכהו או מחייבו ולא באנו לחייבו אלא מכח הקבלה שקבלנו הוראותיו. והוא לא נתחייב אלא בהיותו דר שם וכאשר יצא משם מב ש חזר הדין לסיני לדונו כמקום שהוא גר שם. והוצרכתי לברר חילוקו של הגאון מז"ה ז"ל הגם שהוא מבואר יפה בספרו נדיב לב בסי' מ"ו. יען שבכל זה הבין בדבריו שכוונתו לומר דדוקא היכא דידע ונתחייב כמנהג הסוחרים הידוע לכל דאז אזלי' בתר מקום העסק וע"פ מונח זה האריך הרחיב לבאר המבואר שגם אם לא ידע הוא מתחייב וכל כך נשתקע בס' זאת עד שכתב שאם היה נגלה כל מ"ש לפני הגאון מז"ה ז"ל שהיה חוזר בו. ואני אומר במחילת כבודו כי רב הוא. אם לפניו היה גלוי תוכן כוונת חילוקו של מז"ה ז"ל לא היה נצרך להרחיב הדברים ללא צורך שהוא ודאי משנה שאינה צריכה. ולא אוכל להתאפק במה שהוציא לעז להשיב את הארי אחר מותו שהוסיף על לשונו מה שלא כתב. והוא דבר שלא יאמן מן כי יסופר. ועדיו בחותמיו שהרואה יראה שאין צורך להוספה זאת וכנטול דמי. אבל האמת המובן שהגאון ז"ל שמר בהעתקת דבריו הכוונה לא המלות. כי להיות פסקו ארוך מאד קיצר הדברים במובן. ואדרבה הי"ל להרב אג"ן המחבר הי"ו להחזיק טובה למז"ה ז"ל שבלשונו לשון הזהב וההד'רת שמר כוונתו במלות קצרות. וחפץ הייתי לבאר איך על פי מה שפירשנו כוונת מז"ה הברורה לא נשאר לו ראיה מכל ספרי הפוסקים שהביא. אלא שאין הפנאי מסכים והאמת עד לעצמו:

ומעתה נחזור לנ"ד ואומר דמאחר שאם המוריש היה עומד בשטר משטרותיו העשויים לפי מנהג מקום קביעותו. הא ודאי שהיו מחייבים אותו לשמור ולעשות ככתוב בשטר העשוי במקום השעבוד. וכמ"ש הבע"ח בח"מ סי' קנ"ח וז"ל אין כח ביד תושבי ליוורנו לחייב לתושבי עיר אחרת למנהגם שאם מנהגם מנהג היינו לתושבי ליוורנו או אפי' לתושבי עיר אחרת כשהם תובעים לתושבי ליוורנו וכו' ע"ש. הרי דלגבי המוריש היה חייב לקיים מנהג המקום ההוא בלי ספק כיין שהיה דר שם. וא"כ גם אם היורשים חשיבי נתבעים נגררים אחריו דלא עדיפי מגברא דאתו מחמתיה וכאשר נבאר עוד להלן בעה"י. ויותר מזה אני רואה שאפי' בעיר הנוהגים בכל שטרותיהם רק ע"פ התורה אשר יורו חכמי ישראל. אפ"ה אם המוריש היה מנהגו ולשונו כמנהג הלועזים ועשה צוואותיו כלשונם ומנהגם שהן קיימות. וכמ"ש הרד"ך ז"ל בבית ל' חדר ג' וז"ל ובר מן דין אמינא כיון שש"מ זה נתגדל בין הלועזים ומה שצוה צוה וכתב בלשון לעז ומנהג הלועזים הוא וכו' שיש לנו לילך אחר לשון בנ"א וכו' וא"כ בנ"ד שהש"מ המצווה מנהגו ולשונו כל' הלועזים פשיטא דקנה וכו' אפי' שנאמר שמן הדין לא קנה המקבל מתנה בלשון זה. הואיל והעולם רגילים בכך ר"ל מנהג הלועזים וכו' קנה מה שהניח לו ע"כ הרי דאפי' במקום שדנים ע"פ תו"הק ומן הדין הגמור לא קנה המקבל מתנה בלשון זה. מ"מ זיכהו הרב ז"ל מפני מנהגו ולשונו של המצווה. כ"ש בנ"ד שמנהג כל המחוזות ההם להכשיר השטרות ההם כידוע. והמצווה הזה עם היות לשונו כלשון עמו וארץ מולדתו הנהיג צוואותיו בדרך הנהוג בארץ מגורו. ומאחר שהן קיימות לפי מנהג רבני הגלילות ההם. ודאי שאין לחוש לטענת היורשים שאין להם על מה שיסמוכו. ועיין למהרשד"ם זל בחח"מ סי' שכ"ח שכתב וז"ל כלל הדברים אני אומר שבאלו השאלות שקדמו ראוי לדון אותם כפי מנהג המקום שאירע שם הענין ושוב הביא דברי הרד"ך ז"ל הנז' וכתב שערבו לחיכו מאד. והאמת שראוים הדברים לפה קדוש שאמרם וכן הסברה הישרה מסכמת ומחייבת:

ואם לחשך אדם לומר שכיון שאחרי מות המוריש נפלו נכסי קמי ירתוהי. יכולים לומר נהי שמורישנו נתחייב במנהגי המקום שהיה דר בו. מ"מ עתה שמקבלי המתנות באים להוציא מידינו. הרי אנו לא נתחייבנו ולא קבלנו המנהג ההוא. אף אתה אמור לו דמלבד שכבר ביארנו דכיון שהמתנה היתה מתנת בריא כבר זכו מקבלי המתנה בגוף הנכסים מחיי הנותן עוד זאת דכיון שצוואת המוריש היה שיזכו גם בפירות לאח"מ. א"כ הו"ל כקבל בפירוש גם על יורשיו דחיובא רמיא עלייהו לאשר ולקיים מה שקבל. וכאשר מצינו בדין נאמנות שאם היה נאמנות סתם ל"מ לגבי יורשים ואם קבל בפירוש גם על יורשיו דשפיר מהני ותו לא מצו. יורשיו לערער. והנה ראיתי להרב פרי האדמה בח"א דס"ב ע"ד ובח"ב דנ"ט ע"ב ולהרב פרי הארץ בח"ב ס"סי י"א בענין קבלת ס' הפוסק שכתבו נהי דאהניא קבלה זו לגביה דידיה ולא ליורשיו עד שיהיה בה שעבוד נכסים וחילייהו מתשובת מהראנ"ח ח"א ס"סי ס"ו כיעו"ש. ואף שיש לחלק בין תשו' הראנ"ח ז"ל לנדון הרבנים הנז'. מ"מ גם כי אזלי ומודו דהיכא דאיכא שעבור נכסים דחייבים היורשים לקיים וכמ"ש הרב בני יעקב בדצ"א ועיין בס' ויוסף אברהם הנד"מ בסי' כ"ו שהאריך הרחיב להוכיח דחייבים היורשים גם היכא דליכא שעבוד נכסים עיש"ב ואין הפנאי מסכים להתיישב בדבריו. ועיין בס' צל הכסף הנד"מ בח"מ סי' ל"ו שהאריך בזה ובדרך העברה בעלמא ראיתי שתמה על הפרי הארץ בתשו' הנז' וכמדומה שלא ראה סוף דבריו שכתב בפירוש דהיכא דאיכא שעבוד נכסים דחל גם על יורשיה כהסכמת כל הפוס' זל ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב סי' פ"ב ובמה"ב סי' ג' וד'. ועתה נד"מ ס"ה חקות החיים להגאון שארינו ז"ל ושם בסי' כ"א הרחיב הדבור והעלה דלכ"ע היכא שנשתעבדו הנכסים מחיי הנותן דמהני הקבלה גם ליורשים עיש"ב וא"כ דון מינה לנ"ד שהיא מתנת בריא שזוכה בגוף מהיום כמתבאר בטו"שע ח"מ סי' קי"ב ורנ"ז והוא מוכרח כמו שאכתוב לקמן בעה"י א"כ כבר נשתעבדו הנכסים מחיי הנותן וקבלתו מהני גם ליורשיו לכ"ע והוא ברור:

אכן זה עומד לנגדינו מה שראיתי בתשו' מהריט"ץ ז"ל סי' רי"ח דקע"ג ע"א שכתב וז"ל ואפי' יש מנהג באותה העיר להכשיר נוגעים בעדות אפשר דלא מהני להוציא מחזקת היורש כיון שהיורש הוא מעיר אחרת ובעירו לא נהגו כן יש לו לטעון ולומר אתה בא להוציא מחזקתי בשטר זה ושט"ז חצפא בעלמא הוא במקומי ובארצי מפני וכו' אע"ג שמורישו קבלם עליו היינו אם היה בא להוציא אבל עתה שהם באים להוציא מפני שהנכסים בחזקת היורש לא עכל"ה וע"ש שהביא ראיות לזה. ובטרם אקרב לדבר בראיותיו. צאינה נא עמך אשר אני אחזה כי יש לדון בעיקר דינו שאין דבריו ז"ל מובנים אצלי. הוא הדבר כי מבואר בשאלתו כאן ובסימן רי"א ששטר מתנה זה נכתב כהוגן וכתחז"ל מהיום ומעכשיו לאח"מ. וא"כ הרי זכו בני הקהלה מחיי הנותן גופא מהיום ופרי לאח"מ כמבואר בטח"מ סי' קי"ב ורנ"ז. וגם הנותן בעצמו לא היה יכול לחזור בו וכמ"ש הוא ז"ל בסי' רי"א וא"כ איך כתב כאן שהיורש הוא המוחזק ובעלי המתנה באים להוציא. ודברים הפוכים אני רואה כי אדרבא בעלי המתנה שכבר זכו בגוף מחיי הנותן הם המוחזקים. וקבלת הנותן לערי הקהלה הוי קבלה הגונה. ולאו כל כמיניה דיורש לומר אני לא קבלתי:

איברא שראיתי עתה בס' חק"ל מ"ב חח"מ סי' ד' שהביא הרב הגדול מהר"מ סוזין זלה"ה משם מהריט"ץ בסי' נ"א דס"ל דלא אמרינן דמתנה מהיום ולאח"מ דקני גופא מהיום ופרי לאח"מ אלא בבנו אבל באחר אפי' הגוף אינו קונה אלא לאח"מ ולא אמרינן דהוי כמתנת בריא. אלא לענין שלא יוכל לחזור בו ע"כ. ובכן נימא דהכא בסי' רי"ח אזיל לשיטתיה וסרו מהר תלונותנו מעליו. אבל המדקדק יפה שפיר יחזה דלא היא. כי מלבד שסברא זאת לא ניתן ליאמר בעד הרמב"ם ז"ל מפני שהוא הפך סברת כל גדולי הראשונים ז"ל דסברי מרנן שמתנה מהיום ולאח"מ אפי' באחר קני גופא מהיום ופרי לאח"מ. ובפרט לפי מה שהביא הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל מ"ב שם ממ"ש בירושלמי בפ' מן שאחזו דמתנה מהיום מתנה גמורה היא למאי הלכתא כתב לאח"מ לשייר בה אכילת פירות ע"כ דמשמע ודאי דקני הגוף קניה מעליא ועדיף ליה להביא ההיא דירוש' הגם דהכי מוכרח גם בבבלי משמעתין דפי"נ דקנה הגוף לגמרי מהיום וכמתבאר מתשו' הרשב"א בת"א סי' שכ"ז ה"ד הגאון ז"ל שם ויותר מבואר בתשו' שבח"א סימן תקס"ג דאם איתא דלא הוי קניה גמורה א"כ אין ההקדש יונק משל חול. אלא דטפי עדיף ליה לישנא דירושלמי בפ' מי שאחזו ובפי"ן דקאמר מתנה גמורה מתנה ברורה דמשמע מצד הלשון כשאמר מר מהיום כבר זכה בגוף לגמרי. וכשאמר לאח"מ לא שייר אלא פרי. וכיון דזכייתו הוא מצד הלשון אין לחלק תו בין בנו לאחר ומ"ש הריט"ץ ז"ל לדקדק מלשון רבינו שכתב אינו זוכה בו ואוכל פרות אלא לאח"מ. וכתב דהול"ל אינו זוכה בפירות אלא לאח"מ. או אינו זוכה בו לאכול פירות דהוה משמע אינו זוכה בגוף לאכול פירות אלא לאח"מ וע"כ פירש דר"ל דאינו זוכה גם בגוף בעצם אלא לאח"מ כיעוש"ב. והרואה יראה דגם לפי פירושו קשיא רישא דקאמר אע"פ שקנה הגוף מהיום וכו' דמשמע דקנה הגוף בעצם. ותו שכבר ישבו הלשון הטור וש"ע בסי' נז"ר וכתבו אינו זוכה בו לאכול פירות וכמ"ש מהר"י הגאון בחק"ל שם. אלא שאני תמיה במ"ש מהרשד"ם ז"ל בח"מ סימן מ"א שלא די שהבין בכונת הרמב"ם ז"ל שאינו זוכה גם בגוף אלא לאחר מיתה ושוויה מתנה דמהיום ולאח"מ כמתנת שכיב מרע לגמרי. אלא שכתב כן אחר שהביא להטור בסי' נז"ר ולפי הלשון שהעתיק הטור ואינו זוכה בו לאכול פירות ע"כ מוכח דזכה בגוף מהיום כמתבאר מדברי מהריט"ץ ז"ל בסי' כ"א וכ"כ הרשב"ש ז"ל בסי' ק"ץ:

והנה ראיתי להרב צרור הכסף ז"ל בח"מ סי' כ"ב שיצא לישע להליץ בעד הרשד"ם ז"ל וכתב דמכח ג' דיוקים הוכרח מהרשד"ם לפרש כן בדברי הרמב"ם האחד דלמה ליה למכתב כמתנת ש"מ. ותו דהול"ל אע"פ שקונה הגוף מהיום אינו אוכל פירות וכו' עיש"ב. וכל לגבי דידי לא סבירא לי למימר שדיוקים אלו הכריחוהו להרשד"ם להבין כן. כי הדיוק הראשון אשר לא שערוהו הראשונים ז"ל היינו מפני שעינם ראה דהכי הוא לישנא דתלמודא בפי"נ. דקאמר איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ וכו' ופירשו בו הכוונה דהוי מתנת בריא לענין שקונה הגוף מהיום ככל מתנת בריא והיא כמתנת ש"מ לענין שאינו זוכה בפירות אלא לאח"מ. וידוע שהרמב"ם ז"ל דרכו דרך הקדש לאחוז כלשון הש"ס ותו"מ פירש הדברים וכתב דאע"פ שקונה הגוף וכו' כפירוש כל הראשונים. ומה שהיה קשה בלשונו שכתב אינו זוכה בו ואוכל פירות וכו' כדקשיא להריט"ץ ז"ל כבר ישבו הטור והרשד"ם כל יקר ראתה עינו. וא"כ סרו מהר כל דיוקיו. גם מה שדקדק בלשון הטור שכתב לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו ע"כ שאם הגוף קונה מיד מהיכא תיתי שיוכל לחזור ע"כ אחרי המחי"ר הם דברי תימא דכבר היה אפש"ל דתקנה הגוף כל זמן שאינו חוזר. והרי אם אמר מהיום אם לא אחזור. בי דינא הכי דאע"פ דקונה הגוף מיד יכול הנותן לחזור. והטור שדרכו לפרש פירש ואמר דאינו יכול לחזור כיון שלא אמר אם לא אחזור בי. ולכל הפירושים שנאמרו בש"ס לא נפק"מ מידי לדינא כמ"ש ה"המ. שם והיינו דקשיא ליה למב"י שלא היה צריך לזה מדברי הרמב"ם ודוק:

ואני אומר שגם בלשון שכתב הרמב"ם ז"ל אינו זוכה בו ואוכל פירות וכו' מוכן היטב שקנה הגוף מיד לגמרי. והפירות לאח"מ. כי דבריו ז"ל הם נאמרים בחכמת הלשון. וכאשר המשכיל יבין בשינוי לשונו שכתב בתחילה אע"פ שקנה הגוף מהיום אינו זוכה בו וכו' ולא קאמר אינו קונה אותו ואוכל פירות משים דהפרש גדול יש בין קנייה לזכייה כי זכייה יכולה היא שתאמר גם על דבר שאינו קנוי לו אבל יש לו זכיה בו וכיוצא. וגם על דבר שהוא ממונו וקנינו אלא שאין לו רשות לדור בו ולהשתמש ממנו יכון לומר שאע"פ שהוא קנינו אין לו בו זכיה כעת. ולפיכך כתב רבינו הכא דאע"פ שקנה הגוף מהיום קנין גמור. מ"מ אין לו זכיה פרטית בגוף הקרקע להשתמש ולשלוט בו ולאכול פירות עד לאח"מ. וכן ראיתי בחי' הרמ"ה ז"ל לב"ב שם בסוגין שכתב וז"ל אמר אביי וכו' דאע"ג דקני גופא מהיום לית ליה רשותא לאשתמושי ולא למשלט בגופא ולא בפירא אלא לאח"מ ע"כ וכל זה השמיענו רבינו הרמב"ם במלות קצרות וברורות דאע"פ שקונה הגוף מיד אינו זוכה בו כלומר למשלט ולאשתמושי ביה ואינו אוכל פירות עד לאח"מ ונכון. ושוב אחר ימים בא לידי ס' פרי צדיק וראיתי לו בסי' ח' דל"ז ע"ב וג' שהאריך בזה לבאר דמתנה מהיום ולאח"מ זוכה בגוף ובפירות מהיום אלא שעכב האב בידו שלא לשלוט בגוף הקרקע ולאכול הפירות עד אח"מ מבלי ששייר בו קרקע לפירות. והיינו מחלוקת ר"י ור"ל דלר"י שייר האב גוף לפירות וס"ל קנין פירות כקנין הגוף. ולר"ל ס"ל דלא שייר האב גוף לפירות ולכן קנין פירות לאו כקנין הגוף וקנה לוקח. ועל דרך זה פירש נמי לשון הרמב"ם ז"ל דאע"פ שקנה הגוף לגמרי לא זכה בו לשלוט בו ולאכול פירות עד לאח"מ עיש"ב. והדברים מכוונים למ"ש בעניותין וכן ראיתי תנא דמסייע לן הוא מהר"מ אלשיך ז"ל בסי' י"ח שכתב במחלוקת ר"י ור"ל גבי מכר הבן ומה בחיי האב דלר"י לא קנה לוקח משום דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי והאב שייר לו כח בגוף לפירות ולר"ל דקי"ל כוותיה לאו כקנין הגוף וכאלו לא נשאר לאב שום כח בגוף עי"ש שהביא ראיות לזה:

הדרן לדברי מהרשד"ם ז"ל והנ"ל בכוונתו הוא. דהרב ז"ל הוכח יוכיח שמתנה דנ"ד הוי מתנת שכיב מרע מפני שכתוב שאם ימות פלוני אז יהיו פטורים וא"כ כבר קדמה חיוב הכתובה דמשועבד מחיים וכתב הרמב"ם מתנת בריא וכו' הרי שכתב בפי' דכיון שכתב ולאח"מ דהוי כמתנת שכ"מ שאינו אלא לאח"מ וכ"ש בנ"ד ע"כ כוונתו מבוארת דאפי' במתנת בריא מהיום יש בו דברים שדומה למתנת ש"מ משום דאמר ולאח"מ והיינו ודאי לענין אכילת פירות הגם שאמר מהיום וקנה הגוף מיד. כ"ש בנ"ד שלא יש בה מהיום שכל זכייתו הוא לאח"מ דודאי דגובה כתובתה. זה נר"ל להליץ בעד הרשד"ם ז"ל לפי חומר הנושא. ועיין להרב ז"ל בח"מ סי' שט"ז. והגם שראיתי רבים ושלמים שתפסו דבריו כפשוטן במושכל ראשון. מ"מ אמרתי ויהי מה אחוה דעי גם אני ליתובי דעת עליון. ומכלל הרבנים הנ"ל ראיתי להרמ"ע ז"ל בחח"מ סי' ט"ז שהבין גם הוא כדבריהם ונסתייע מדברי מהריט"ץ זל הנז"ל. גם כתב שמצא למהר"ם אלשיך ז"ל בסי' י"ח שכ' דהכותב נכסיו מהיום ולאח"מ משייר לעצמו בגוף הקרקע ומכח זה דן דהוי כמתנת ש"מ עכ"ד ודבריו תמוהים שמהר"ם אלשיך ז"ל לא כתב כן אלא לס' ר"י דס"ל דקנין פירות כק"הג. ובפירוש כתב דלר"ל דס"ל דלאו כקנין הגוף וקי"ל כוותיה לא נשאר לו שום כח בגוף. והם שני נביאים המתנבאי' בסגנון אחד הרמ"א והרב פרי צדיק בסי' ח' וכנז"ל. ותו ק"ל דאפי' תימא שנשאר לאב כח בגוף כלומר גוף לפירות מ"מ לא יוכחש שהבן קנה גופא מהיום וא"כ מה ראיה מייתי מניה. (ולמודעי אני צריך כי בהיותי בע"הק ירושלם תוב"א א'ף עסו'ק בענין זה. הרציתי דברי הרב מ"מ הללו לפני הדרת כבוד עט"ר מו"הר ר"ל במהר"א אשכנזי נר"ו ובו בפרק לא מצא מענה ליישב דבריו. ועתה נד"מ ממש ספר בני בנימן וראיתי תשובה לו שם בסוף הספר בסי' מ"ה ואגב אורחיה הבליע בנעימה קושיא זאת על הרמ"מ ז"ל ואותי לא. זכר. ורצה לרפאות שבר זה דעכ"פ גם לר"ל ס"ל להר"ם אלשיך דשייר מקום צמוח פרי דאלת"ה איך האב כשמכר מכורים דאפי' דלעצמו משייר אפילו דשלב"ל מ"מ איך יפרנס מכר האב וכו' אלא ודאי דשייר מקום צמוח פרי ואפ"ה לר"ל לא הוי כק"הג. וזה הוא מה שהבין הרמ"מ ז"ל את"ד בקיצור הצריך. והרואה יראה כמה תמוהים הדברים האלו להעומד על דברי מהרמ"א ז"ל במקומם שאם כיוין לזה אין נפקותא בין ר"י לר"ל דכיון דשייר מקום צמוח פרי הרי יש לו כח בגוף הקרקע וא"כ היינו דר"י. והוא ז"ל בפירוש כתב דלר"ל אין לו כח בגוף. הקרקע כלל וכך מפרשם הרב פרי צדיק ז"ל שציין הוא נר"ו שלא נשתייר כלום מהגוף ביד האב אלא שהפירות משויירים לאב בלא שום שיור כח בגוף כיעו"ש. ואי ק"ל מכר האב איך מכורים. הא ל"ק דכיון שהשיור לעצמו בפירות עביד ומהני אפי' בלא שיור כח בגוף אותו הזכות יכול למוכרו. ואפילו לכי יהיבנא ליה כל דיליה דגם מהרמ"א ז"ל צריך לזה כמ"ש מרן נר"ו מ"מ לא יכחיש שאין בדברי הרב ז"ל הכרח לזה. ואיך הרמ"מ נקיט בפשוט שכן כ' הרמ"א וליתא. ועוד דבפירוש כתב מהר"ם אלשיך שם דהבן קנה הגוף מחיי האב וקנין פירות דאב לאו כק"הג דמי כיון דקי"ל כר"ל והאב אין לו שום כח בגוף. וא"כ מה סייעתא מייתי מניה הרמ"מ ואדרבה הויא תיובתיה באופן שדבריו צל"ע) ועיין למהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קט"ז ואכמ"ל:

אתאן לתשו' מהריט"ץ דסי' נ"א שכתב דבמתנה לאחר אף במהיום ולאח"מ דהוי כמתנת ש"מ דאינו זוכה בגוף אלא לאח"מ. ולפי דרכו שם נר' דס"ל דלהרמב"ם מזון האשה והבנות נגבית במתנה דמהיום ולאח"מ. וא"כ עדיפא מינה הו"ל להרמב"ם לאשמועינן בפ"ח מהל' זכייה ופי"ט מהל' אישות ולמה פסקיה לדיניה במתנת ש"מ. ובאמת שדבריו קשים לשמוע דלפי מ"ש בריש התשובה כאן. הוא דגם להר"י בן הרא"ש אינה ניזונת האשה רק מהפירות. והחולקים עליו ס"ל דגם מהפירות אינה ניזונת. וכתב דטעם החולקים טעמא דמסתבר הוא וראוי לסמוך עליו. ואלו בסי' רי"ג תבריה לגזיזיה וכתב דס' ר"י בן הרא"ש ז"ל ס' נכונה היא. וכבר תמה כן הגאון מז"ה הגדול בחק"ל מ"ב שם וכת' דסמי חדא מקמי תרי והגם דבהך תשובה דבסי' רי"ח דעסיקינן בה נראה דאזיל לשיטתיה במ"ש בסי' נ"א מ"מ נימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקמיה לדינא כס' גדולי הראשונים ז"ל הנז'. וכדי ליישב דברי הריט"ץ ז"ל במקצת נ"ל שמ"ש בסי' רי"ג שס' הר"י בן הרא"ש נכונה היא. לא למעבד עובדא כוותיה קאמר שהרי סמוך ונראה אייתיה בידיה סברת החולקים הרבים וטעמם. ובודאי דהלכה כרבים נגד יחיד אף אי מסתבר טעמיה. וכ"ש אי מסתבר טעמייהו דרבים החולקים. וזהו שכת' בסי' נ"א דטעם החולקים על הר"י בן הרא"ש טעמא דמסתבר למעבד עובדא כוותייהו והיינו שסיים בתר הכי וראוי לסמוך עליהם שהם רבים. ומ"ש בתר הכי לחלק במתנה מהיום ולאח"מ מבנו לאחר היינו להסכים גם דעת ר"י בן הרא"ש שיודה בבנו. לא שהוא ז"ל ס"ל הכי שהרי דעתו מפורש בסי' מ"ב דאפי' לגבי אחר קנה גופא מהיום ואפי' לס' ר"י בן הרא"ש שכתב כן לא כתב אלא לפלפולא בעלמא ראיה לזה שבסימן רי"ג לא זכר מזה כלל. וגם בתשו' זאת דסי' רי"ח נר' פשוט שלא ירד לחלק כן דמלבד שסותר את עצמו. עוד זאת דהי"ל לבאר ולפרש אם כיוין לזה ועיין בתשו' שערי צדק להגאונים שער ג' סי' ה' שכתב דמהיום ולאח"מ לא קנה אלא לאח"מ. והכוונה ברורה שלא קנה גם הפירות עד לאח"מ וראיה ממ"ש שם בסימן כ"ג שאם מכר או נתן דינו ככותב לבנו עי"ש ובסימן יו"ד ודוק היטב:

והנה ראיתי בס"ה כפי אהרן הנד"מ בסימן י"ג תשובה שלמה ממו"הר הגדול ר"ל כמהר"א אשכנזי נר"ו שהאריך בפרט זה ומצא חבר לס' הריט"ץ הנז' הוא הרשב"ש בסי' ק"ץ שגם הוא הבין כדעת הרמב"ם דבמתנה מהיום ולאח"מ לא קנה גם הגוף אלא לאח"מ מכח הדיוקים שדקדק בהם מהריט"ץ הנ"ל יעו"ש. ולדידן לא נפ"מ מירי מאחר שדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו מפורש בב"י ובתשובה א"הע דיני כתובה סי' ה' וכב"ה א"הע סימן קי"א וגם בש"ע שם פסק דלא כוותייהו. מ"מ לצאת י"ח ס' הרשב"ש ז"ל ניבין ונדון בדבריו ונפקא מינה נמי למקומות שלא קבלו דעת מרן ז"ל. כי רואה אנכי להרב ז"ל בסי' קל"ג שכתב בפשיטות דבמהיום ולאח"מ קני גופא מהיום. ולא זו בלבד שאינו יכול לחזור בו אלא שאם הם מטלטלים יכול הוא לומר שינתנו ביד שליש או שילקח בהם קרקע שמשמע דברים אלו שקנה קניית הגוף לגמרי מהיום. וזה סותר ההיא דסי' ק"ץ וגם בסי' קל"ה סמוך ונראה כתב דלא קנה אלא לאח"מ כי ע"כ נלע"ד שהרב לא כתב כן בפשיטות גמור בסי' ק"ץ. וכוונתו היתה לומר דלא הוי כמתנת בריא ממש ותו"מ כתב דאף אם היה שום ספק וסברה וכו' וחזר להורות שבנ"ד לא הקנתה הגוף וכו' עי"ש. ומר סבר דבעלמא קני גופא מהיום כמ"ש בסי' קל"ג. ואי ק"ל ההיא דסי' קל"ה דמשמע איפכא לק"מ דהתם מבואר שנתנה חצי נכסיה לבתו ואי נמי נימא שקנתה גוף הנכסים מהיום מ"מ כיון שהיו מטלטלים וכבר בלו ונתאכלו. והיא לא נתחייבה לתתם ביד שליש וכיוצא דבפירוש אמרה מה שימצא אחר מותה וכיון שבלו ומתה הבת אין לה זכות בנכסים שקנתה אחרי כן. שאותם נכסים שלא היו מצויים אי אפשר לומר שקנתה גופא מהיום כיון שעדין לא היו בעולם ובשעת הזכייה כבר מתה הבת. וכן מתבאר מדברי הרב ז"ל בסי' קי"ד בדרך השלישי ומפורש יוצא מדבריו דבקרקע קני גופא מהיום לכ"ע. ובמטלטלים נמי קני גופא מהיום ויכול הוא לומר שינתנו ביד שליש או שילקח בהם קרקע כמ"ש בסי' קל"ג ועיין חשק שלמה סי' ס' הג"הט ל"ה. ובהיותי בזה ראיתי להמט"ש בסי' נז"ר הג"הט י"ג וי"ח שהביא תשו' הרשב"ש דסימן קל"ה ותמה עליו דהא דאמרינן דלא זכי אלא לאח"מ היינו לגבי פירות אבל הגוף קנוי לו מעכשיו ע"ש. ונראה שנעלם ממנו בעת ההיא תשו' הרב בסי' ק"ץ שנראה חולק על זה. ואף לפי מה שכתבתי בעניותי בכוונתו שם מ"מ לק"מ דההיא דסי' קל"ה שאני דאיירי במטלטלין שכבר בלו וכמש"ל. והגם שהרב שם עשה סניפים בזה ובסניף הראשון כתב בפשיטות שלא קנה מהיום הגוף. אבל הנדון מפורש שהוא במטלטלין שבלו ונאבדו ומפני זה פסק דלא זכתה הבת. ובסניף השלישי פירש שלא זכתה כלל מפני שהוא דבר שלב"ל כיעו"ש. ודבר זה מתבאר שפיר ממ"ש בסימן קל"ג ובסי' קי"ד דס"ל בפירוש דבמטלטלים אף שיכול המקבל לתבוע שיניחם ביד שליש או שיקנה קרקע. מ"מ אם לא קנה ונתאכלו כלו או בלו אין לו זכות עוד. ואע"פ שלא ביארו הרב הוא מבואר וכמדובר. ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל בח"ג סימן קי"ח הו"ד בב"י סי' ר"ן מחודשות ט"ו ועיין בתשו' נודע ביאודה מ"ק ח"מ סי' כ"ט ויש מקום עיון בדבריו לפי מש"ל אלא שאין הפנאי מסכים כעת. ועיין להגאון מז"ה ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב סי' פ"ב דקמ"ב ע"א מ"ש ע"ד הרשב"ש דסי' קל"ה וי"ל. עתה נד"מ ספר בני בנימן עי"ש בתשו' מו"הר ר"ל נר"ו בסי' מ"ה דקי"א ע"ג ואכמ"ל:

ומעתה אחר דשרינן נרגא בעיקר דינו של הרי"טץ בסי' רי"ח אשובה אראה אם ראיותיו מכריעות. ונחל בראייתו הראשונה שהביא ממ"ש הטור בסי' ל"ג באם היו עדי הצוואה קרובים לנותן ורחוקים מבניו שהצוואה פסולה ע"כ. וכתב דכ"ש הוא אם היו רחוקים לו וקרובים לבניו. ומזה יצא לדון בנ"ד באלו העדים דהגם שהיו כשרים לאביו מצד המנהג והוי כאלו קבלם עליו מ"מ כיון דחשיבי כקרובים לבניו שפסולים והמתנה בטלה עכת"ד. וכמה תמוהה בעיני ראיה זאת שהרי האי דינא דפסקיה הטור בסי' ל"ג היא סברת הרי"ף והרא"ש ז"ל בפז"ב והתם איירי בצוואת ש"מ דבעינן הגדת העדים מפיהם וכיון שלא היה תחילתם בכשרות פסולים. אבל בנדון שלו שהיא מתנת בריא בשטר הא קי"ל דעדים החתומים ע"הש כמי שנחקרה עדותם בב"ד והו"ל כמו שהעידו העדים בשעת כשרותם וכמ"ש הרא"ש בפז"ב בההיא דהיה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו דאחרים מעידים עליו וכשר וכתב הטעם מב"י בסי' מ"ו דעדים החתומים ע"הש כמי שנחקרה עדותם וכיון שבשעת חתימה היה כשר הו"ל כקבלו הב"ד עדותו בשעת כשרותו. וא"כ ה"ן נימא אחרים מעידים עליו שראום חתומים קודם לכן וכשר. ואם תאמר מאן מעיד עתה על חתימתם. הא נמי ל"מ היא שכבר כתב הרב ז"ל בסי' רי"א שיש קהלות אחרות בעיר ואלו ודאי יכולים להעיד על חתימת עדי בני קהל קלבריא. ואולי דאפי' מבני קלבריא כשרים לעדות הקיום כיון דהוא מדרבנן ואפי' קרובים כשרים לערות שהביא מב"י שם. ואי פיסול נוגע בדבר מדמינן ליה לפיסול דקורבה או לפיסול הגוף כגזלן עיין במרדכי בפ' ד"מ תנין בסי' תרצ"ו. ועיין בתי כהונה ח"ב דס"א ובס' חשק שלמה סי' מ"ו הג"הט מ"ז ולדידן לא נפק"מ שכבר העלנו דבמתנת בריא כה"ג כבר זכה המקבל מחיים ובתר דידיה אזלינן וקבלתו קבלה כדבר האמור:

ורגע אדבר בעיקר מחלוקת זה של הגאון והרא"ש ז"ל בעדי צוואה הקרובים לנותן ורחוקים מבניו שהגאון ז"ל הכשירה והרא"ש והרי"ף פסלוה. ועל ס' הגאון רבים קמים עליו עד שכתבו שהיא ס' יחיד ואין לסמוך עליו. וכן מרן ז"ל בש"ע פסק בסתם כהרי"ף והרא"ש ז"ל. ומהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"ה חקר לישב דבריו ועיין בתומים סי' הנז'. ואנכי הרואה דאדרבא על ס' הרי"ף והרא"ש יש לדון וכמ"ש הר"ן ז"ל בתשובה סי' ע"ה. וס' הגאון הוא רב נטרונאי הובאה בשערי צדק שער ז' סי' כ"ו ציינה המט"ש בסי' ל"ג:

ונר"ל שמחלוקותם תלוי אי אמרינן דברי ש"מ ככת"ומ דמו לענין זה. והו"ל שעת מסירת העדות כחתימת השטר והו"ל כנחקרה עדותם בב"ד וקונה למפרע משעת נתינה. וכיון שבשעת מסירת העדות שהוא שעת הקניה למפרע היו העדים פסולים לנותן הצוואה פסולה אף דלית ליה הנאה לנותן. זהו ס' הרי"ף והרא"ש. אבל לדעת הגאון הוא דלא קנה אלא לאח"מ ולא אמרינן בזה ככת"ומ וכנחקרה עדותם למפרע משעת נתינה. וכיון שבשעת הגדה שהוא שעת הקניה כבר נפלו נכסי קמיה יתמי והעדים רחוקים להיורשים לפיכך הצוואה כשרה. ויש סמך לזה מדברי הגאון רב נטרונאי בתשו' המובאה בשערי צדק הנז"ל שכתב וז"ל וציוה בפניו עדות שצריך להעיד לבן שמעון ע"כ שמשמעות דברים אלו שעיקר הקפידה הוא מפני שצריך להעיד בע"פ לבן ש' ושעת ההגדה הרי הוא כשר ותדע דבהכי תלוי מחלוקותם שהרי הרי"ף והרא"ש וגם הגאון ז"ל נראה שתלו דין זה בההיא דיודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו וכו' וכתב הרא"ש שמעינן מינה דהיכא דתחילתו בפסלות אע"פ שסופו וכו' ומינה למד לפסול בדין זה שנשאל מקמי גאון והתם ודאי דהוי בעדות שבשטר דהו"ל כנחקרה עדותם. ומאי ראיה מיתי לצוואת ש"מ ע"פ. אלא ודאי דס"ל שדין אחד להם. והגאון אית ליה דלא אמרינן לענין זה ככת"ומ להחשב כנחקרה עדותם. ויותר מבואר הדבר בטוב"י ח"מ סי' ל"ג. ויש הוכחה גדולה לזה ממ"ש הרא"ש ז"ל בסופ"ק דגיטין ובתוס' שם די"ד ע"ב ד"ה הא בש"מ ודוק היטב. ועפ"ז יתישב שפיר קושית מב"י ע"ד הטור בסי' ר"ן שכתב דבמתנת ש"מ זוכה למפרע משעת נתינה ותמה עליו דלא קנה אלא לאח"מ. ולפי דרכנו למדנו שהטור אזיל בשיטת אביו הרא"ש וס"ל דהגם דעיקר קניתו הוא לאח"מ ואין חולק בזה. מ"מ דברי שכ"מ חשיבי ככת"ומ כאלו קנה באותה שעה. וקשה על מב"י ז"ל שלא נזכר כאן מדברי הרא"ש והתוס' בסוף פ"ק דגיטין. ועיין בב"י סי' קנ"ה. ועוד יש לי להכריע ענין זה ממקומות אחרים אלא שאין כאן מקומו וכעת יספיק הקיצור. ועיין להרב ב"ד ז"ל בחח"מ סי' קל"ב (ועתה נד"מ ס"ה ישמח לב ושם בחח"מ סי' כ"ה האריך הרב המופלא המחבר נר"ו ועי"ש בסי' כ"ב ולעת הפנאי אשובה אשנה פרק זה לבררו וללבנו בעהי"ת ועיין ג"כ להגאון הרמ"ז ז"ל בס' נדיב לב ח"מ סי' נ"ט ובס' ישמח לב ח"א להרב כמהרח"ם נר"ו בהשמטות לסימן ל"ג ואכמ"ל:)

ולפי זה מ"ש הריט"ץ שם ע"ד הרא"ש והטור דכ"ש הוא אם היו רחוקים לו וקרובים לבניו דהצוואה פסולה. לא צדק בזה. ואדרבא איפכא מסתברא דל"ד הרי"ף והרא"ש דס"ל שדברי ש"מ ככת"ומ וקנה למפרע משעת נתינה. משום דהוי כנחקרה עדותם. אפשר דכל שרחוקים לנותן שכשרה. וגם אם האמר דזה אינו מוכרח מ"מ לדעת הגאון דס"ל דאזלינן בתר השתא מודה דפסולה כיון שהם קרובים למקבל ועכ"פ לא נחלקו אלא במתנת ש"מ ע"פ. אבל במתנת בריא בשטר כנ"ד גם הגאון מודה ליה להרא"ש דכשרה היכא שהם כשרים בשעה שנמסר להם העדות וחתמו בו. וכזה אין חולק בדבר. ואפי' למאן דס"ל בטעמו של הגאון שהכשיר דה"ט דאפי' בשעת מסירת העדות חשיבי כשרים משום דעיקר הצוואה הוי על היורש. ולפי טעם זה בקרובים לבניו מודה דפסולה. מ"מ בעדות שבשטר מתנת בריא שזוכה המקבל גופא מהיום אימור דס"ל נמי דכל שרחוקים לנותן שכשרה כיון שהיורש עדיין אין לו זכות בנכסים. ועיין כנ"הג ח"מ סי' ל"ג הג"הט כ"ו ובתשו' בעי חיי ח"מ סי' פ"ז ודוק בדבריו. ומן האמור בענין למדנו ראיה ברורה לנ"ד דכל דקנה המקבל מתנה גופא מהיום תו לא מצו היורשים למימר מורישנו קבל קבלה זו ואנו לא נקבל כי על כרחם חייבי' לקבל כיון דהזכיה באה מחיי הנותן ובאותה שעה אינהו מאן דכר שמייהו וכמדובר:

עוד הביא ראיה הריט"ץ שם מנא מנות הלוה למלוה דקי"ל דאינו נאמן על יורשיו אלמא דלגבי דידיה המניה וקביל עליה אפי' פ"ע אבל לגבי יורשיו לא קביל ע"כ וגם ראיה זו איני מכיר דמלבד דלפי מ"ש דקני גופא מהיום מחיי הנותן. א"כ מה ראיה מהתם. דהכא אין דינו על הי ורש כיון שכבר זכה מחיים ולכ"ע דלהוציא לא נאמרה סברה זאת. ותו דלא אמרו כן אלא בנאמנות סתם והיינו ודאי משום דאמדינן דעתיה דמה שהאמינו מינו הוא לגבי דידיה משום דאין אדם מעיז להכחיש את החי. אבל לגבי יורשיו דיכול להעיז נגדם ולומר לא נפרעתי לא המניה והוא טעם נכון כמ"ש הסמ"ע שם סקל"א משא"כ בנ"ד כמובן. ואדרבא רואה אני גם בזה ראיה לסתור כי שמעינן מן הדא כל בתר איפכא דקבלת המוריש בפירוש אם האמינו גם על יורשיו דמהני כמ"ש הטוש"ע שם. ונדון הריט"ץ ונ"ד ודאי דחשיב כקבל בפירוש אלו העדים גם על יורשיו כיון שכתוב מהיום ולאח"מ שלאח"מ כבר נפלו נכסי קמיה יורשים. וא"כ הו"ל קבלה מפורשת דמהני לכ"ע. וע"פ האמור נדחה קרינן לה הראיה שהביא הרב חתם סופר בחח"מ ס"סי מ' ממ"ש הש"ע בסימן ק"ח סי"ח דלא מהני תנאה גבייהו עי"ש דהתם נמי י"ל שהוא לא התנה אלא אם ישלם הוא בעצמו ולא אסיק אדעתיה לחייב את יורשיו ובפירושה אתמר שם שאם כתב בפירוש גם על יורשיו דמהני תנאה. וא"כ לא מצאתי ראיה למתנת בריא שכבר זכה לגמרי מחיי הנותן. וגם דכיון שאמר ולאח"מ הוי כמתנה בפירוש וכמש"ל. ועתה בא לידי ס' ויוסף אברהם ושם בסי' כ"ו האריך הרחיב בפרט זה ולא ראה תשו' הריט"ץ הנז"ל ומ"מ טעמו ונימוקו עמו. וכן ראיתי אחז"ר להרב מור ואהלות בח"מ סי' ל"א שהעלה ככל החזיון שכתבתי בעניותי שש לבי שכיוונתי לדעת עליון. והבט ימין וראה למז"ה הגאון ז"ל בחק"ל מ"ב ח"מ סי' ד' דקפ"א ע"ב וז"ל גם מה שנסתפק לפי סברתו דכיון דהנכסים נפלו קמיה יורשים וכו איני רואה בזה ספק כיון שחל החיוב בחיי המוריש וכו' מה לו להקדש עם היורשים הרי נשתעבדו להקדש וכו' גם מ"ש לפקפק שלא קבל ס' יחיד על יורשיו איני רואה בזה פקפוק וכו' כאן אין הס' נופל אלא בין המתחייב להקדש ולא עם היורש ואם הוא כבר נתחייב נתחייבו יורשיו לפרוע מנכסיו וכו' את"ד ועיין בחק"ל ח"מ ח"א סי' כ"ג ובס' חקות החיים הנד"מ מהרב הגדול שארינו כמהרח"ב ז"ל בסי' נ"א שהאריך בזה:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה