אור ברסלב

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

אבן העזר

יורה דעה

סימן א

בענין קידושין לזמן

המקדש אשה לזמן שלשים יום אי לאחר שלשים יום נפקא בלא גט עיין למרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג א"הע סימן ל"ח הג"הט א' שכתב שיוציאה בלא גט בסוף הל"י עי"ש ובסי' זק"ן בהגהב"י שהאריך הרחיב. ודבריו ז"ל מרפסן איגרי מההיא דא דאמרינן בנדרים דכ"ט אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט עי"ש. וכבר ראיתי רבים קמים עליו בזה הרב שער המלך בפ"ז מהלכות גירושין דברי אמת בקונט' די"א כסא אליהו בקונט"א נשמת חיים בחי' על הסמ"ג ועיין להגאון מז"ה בחק"ל יו"ד ח"ג סי' צ"ט ובח"המ ח"ב סי' מ' ועיין ג"כ להר"ב ראש משביר בח"א סי' מ"ז:

ועתה נד"מ ס"ה חיים ושלום ח"ב ושם בסי' צ"ד ראיתי להגאון החסיד שארינו ז"ל שעמד הוא והרב המופלא מר בריה אדוני אברהם נר"ו ליישב דברי הכנ"הג ז"ל וכל אחד לקח דרך לעצמו. ואנכי הרואה אחרי המחי"ר מכ"ת יש לי לדון בדבריהם שכל דרכיהם בחזקת סכנה. כי הנה הרב ז"ל לחלק יצא בין אומר היום את אשתי כההיא דנדרים שביטא בשפתיו שהיא אשתו שאז צריכה גט. משא"כ באומר הרי את. מקודשת ולא אמר אשתי דמהני להפקיע הקידושין וכתב דהמדקדק בפירש"י בסוגיא ימצא דיש ממש בדברינו עכתד"ק ז"ל ומי יתן ידעתי מה חילוק יש בין אומר היום את אשתי לאומר ה"א מקודשת לי דאדרבא איפכא מסתברא דלשון הרי את מקודשת אלים טפי לשווייה אשת איש גמורה כי הוא הלשון היותר מועיל. ובפרט דאין התנאי להפקיע הקידושין. אלא שבסוף הל' יום גמרי הקידושין. והיא גופא ק"ל ע"ד הכנ"הג שם שהוצרך ללמוד מדברי הרד"ך בית ט' דכיון דמיוחדת לו לא הוי בעי"ז. ודברי הרד"ק עצמם תמוהים כאשר עמדתי עליהם במ"א. והרב ז"ל לא היה צריך לזה דלא נאמרו כל השיעורים הללו אלא ביבום וכיוצא שהתנאי הוא להפקיע הקידושין לגמרי והו"ל למפרע פנויה ואיכא למיחש לבעילת זנות. בכגו"ד הוצרך הרד"ך לומר דכיון דמיוחדת לו ליכא למיחש להא. אבל בנ"ד שאין כאן הפקעת קידושין אלא שבסוף השלשים יום גמרי הקידושין. ואי אהניא ליה הויא אשתו עד אותו זמן כדמ"וי. ומזה אני דן שהבא עליה בתוך ל"י חייב משום א"א אף דלאחר ל"י חזרה להיות פנויה כיון דלא נפקעו הקידושין למפרע וא"א היתה. משא"כ במתנה שלא תזקק ליבום ומת בלא בנים. יש לדון שאם בא עליה אחר בחיי בעלה שאינו חייב משום א"א כיון דאיתגלאי מילתא למפרע דפנויה היתה. ואפשר דעכ"פ נאסרת לבועל. אף דלמפרע לא אסרה על בעלה. כיון שהיתה ס' א"א אם תוליד בנים. ועיין להר' מוצל מאש סי' מ"ו ולהרר"ך שם חדר ח' ואכמ"ל:

שוב אשוב למ"ש הרב המופלא מר בריה אדוני אברהם נר"ו שם לחלק מנדון הכנ"הג שאמר ולאחר ל"י הרי את מותרת לכ"א שהוא לשון המועיל כאלו נתן לה גט דבהאי לישנא הוא דמגרש האדם את אשתו משא"כ בש"ס שהלשון שאמר הוא אין את אשתי ובלשון זה אין בו כח להפקיע הקידושין את"ד יצ"ו. ואחרי המחי"ר מכבוד רבנותו דברים אלו אין להם ע"מ שיסמוכו. דאטו האומר לאשתו בפיו ובשפתו ה"א מותרת לכ"א או אפי' יאמר לה כל נסח הגט בדקדוקיו בע"פ. מי שריא לאתנסבא לכל גבר. הא ודאי לא ניתן ליאמר. כי וכתב לה ספר כריתות אמר רחמנא וליכא. ומה יתן ומה יוסיף אם הלשון שאומר הוא גופו של גט. כי אנן בעינן ספר כריתות דהוא דוקא הכורת בינו לבינה. ואם מפני שנאמרו אלו הדברים בשעת נתינת כסף קידושיה. יאמרו כסף מכניס כסף מוציא. הא ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר. ותו דלשון זה דאת אשתי דנקיט הש"ס הוא לשון מושאל ולא בדוקא קתני כמתבאר מפירש"י בסוגיין:

וחזי הוית להרב קמ"ר ז"ל בח"א דס"ד ע"ג שהביא מ"ש מרן החבי"ב ז"ל ומה שקשה ע"ד וכתב ליישב דע"כ לא אמרו דמקודשת לעולם כ"א כשאמר ה"א מקודשת לל"י שלא אמרו בלשון תנאי אבל כי אמרו בלשון תנאי כאמור תנאו קיים ואין כאן מתנה עמש"ב כמ"ש התוס' בפ' אע"פ ד"ה הרי את וכו' עכת"ד ז"ל. ודבריו תמוהים בעיני שהרי רש"י ז"ל בסוגיין דנדרים כתב בההוא דלמחר אי את אשתי וז"ל ואע"פ שהתנה כן בשעת הקידושין ע"כ הרי דאפי' בתנאי ל"מ. ולא משום מתנה עמש"ב. דודאי לא שייך כאן מתנה עמ"ש בתורה וכמ"ש הכנ"הג שם. ולא היה צריך למ"ש התוס' בפ' אע"פ. אלא הטעם דכיון שהיום היא אשתו גמורה לא נפקא בלא גט. וסבור הייתי לומר כל בתר איפכא דשניא ההיא דנדרים דאיירי במקדש על תנאי שלמחר לא תהיה אשתו. וכיון שהיום היא אשתו על כרחו גם למחר תהיה אשתו עד שיגרשנה בגט. אבל במקדש לזמן ל"י או יותר בבא הזמן ממילא דהפקעו הקידושין כיון דאין לו בה קידושין כ"א עד אותו זמן. והיה נ"ל חילוק נכון לולא דברי הר"ן ז"ל שם בנדרים שכתב משם הרשב"א וז"ל אבל באשה דאי לא הויא אשתי לעולם לא קנה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחן אי אפשר שתהיה אשתו לזמן ידוע בלבד ע"כ. ועיין בחי' הרשב"א לנדרים שם שביאר הדברים יותר. באופן שהדלת סגר אחריו שבשום אופן אי אפשר להיות אשתו לזמן ובכן שערי תשובה ננעלו כעת:

עתה נד"מ ספר הבהיר שואל ומשיב מ"ת ושם בח"א סו' ל"ה עמד גם הוא ז"ל ע"ז ובסו"ד כתב לחלק דבשלמא באומר היום את אשתי בוה אינו שולל דלמחר לא תהיה אשתו וקרי היום הזה נהייתה לעם אינו שולל יום המחרת וא"כ תכף חלו הקידושין לעולם וכיון דפסקה פסקה. אבל באומר הרי את מקודשת לי לל"י לשון הקידושין לא אמר כהלכתו אבל מה אעשה שבירושלמי מבואר כלשון הזה. והר"ן ז"ל השוה אותם עם הגמ' דילן ולא ס"ל חילוק זה עכ"ד:

ולא היה צריך לדחות החילוק הזה מדברי הירושלמי. כי בלא"ה אחרי הסליחה אין לו מקום. כי כמו באומר היום את אשתי נעשית אשתו גמורה כן באומר הרי את מקודשת לי כבר נתקדשה לו תו"מ והוא הלשון היותר מועיל וכמש"ל. אלא שבתוכ"ד פירש ואמר לל"י. וכן נמי התם פירש ואמר ולמחר אי את אשתי ותוכ"ד כדבור דמי. ועוד דלדברי הר"ן בשם הרשב"א וה"ד הוא ז"ל שם אי אפשר שתהיה אשתו לזמן א"כ אין מקום לחלק ביניהם ובכל לשון שיאמר אם נקדשה לו נתקדשה לעולם ולא פקע בכדי בלא גט ודברי הכנ"הג ז"ל תמוהים כאשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ליישב דבריו ביישוב נכון:

סימן ב

מעו"בי דמשק יע"א בענין קנס שידוכין

את זו שלח אלי מני"ר הרב המובהק כמהר"ר יצחק אבואלעפיא נר"ו בשנת התרכ"ז ליצירה (ותשובתו היא ל'ו נד'פסה בספרו פני יצחק הנד"מ בסי' טו"ב:

שאלה ראובן נשתדך עם לאה נכדתו של שמעון בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב זקנה שמעון בעד נדונייתה כראוי לפי כבודו וגם נתחייבו זה לזה ראובן ושמעון הנז' בסך מה כתקון ח"ס ז"ל וז"ל אות באות. ומ"ומ נתחייב שמעון חוב גמור ומלוה זקופה עליו להארוס ראובן הנז' ע"פ תקון ח"ס בסך כ"וכ ולא יהיה לו פיטור מחוב זה בשום צד ואופן שבעולם זולת בהכנס נכדתו הכלה הנז' עם ר' משודכה הנז' לחופה וכשיבא הדבר לידי גמ"ט אזי מ"ומ מחול לו החוב הנז' ובפירושא אתמר שהחיוב הנז' הוא אפי' שיהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם עם כל זה החיוב הנז' כדקאי קאי ואין פוטר אותו זולת בהכנס הכלה והארוס לחופה וכו' עכל"ה. והן עתה אחר עבור ימים במספר ירחים מהשידוכין הנז' שהית' מרוצה הכלה הנז' בספ"י. כעת רוח אחרת אתה ומיאנה בו. וש' זקנה נלאה לרצותה ולפייסה שתכנס לחופה עם ראו' הנז' ולא רצתה כלל. וכראותם כך אח"ז עמדו זקנה ואמה ושדכוה עם בחור אחר שחפצה בו. וכעת עמר ראובן לתבוע משמעון הסך שנתחייב כנז"ל. ושמעון משיב אני לא נתחייבתי כי אם כשתבא המניעה ממני או מקרובי הכלה. לא כן עתה שאנחנו חפצים כך והבת היא הנותנת כתף סוררת. ונלאינו לפייסה ולא נתפייסה ומה בידינו לעשות ואני אנוס בדבר:

הן אלה טענות ראובן ושמעון הנה כי כן יורנו המורה אם יש לפטור לשמעון בטענה זאת וגם שנתחייב במטבע בקנין וקי"ל אמנ"כ אלא שבשטר זה כתוב בלשון חיוב ואין אתנו יודע אם מועיל לפום דינא או לא. על הכל יבא דברו הטוב ויבא שכמ"ה:

על שאלה זאת השיב עליה הרב הנז' הי"ו בארוכה וזאת תשובתי על דבריו

אנכי הרואה את השאלה ואת אשר נגזר עליה מפי עליון מר ניהו רבא נברשתא דדהבא בר אבהן ובר אוריין. דין הוא הד'ר נהדר בקדש וכבוד והדר הרב המובהק המאיר כברק מעיין המתגבר וחיילים יגבר אך מעין. רב יצחק משרשי'א סולת נקיה עמו עז ותושיה יחי לעד במוטב תלתא בחדא מחתא כחדא שריין. יראה זר'ע ברך ה' זרע אנשים כמוהו בדומים רבים ועצומים וחתנים מן המנין. ואחזה אנכי כל הכתוב בחלקו של ידיד תורת חכם יוצאה בהינומא משיב כהלכה לשואל כענין. העמיק הרחיב רח'ב רח'ב וילן בעמק בעומקה של הלכה איהו גלי עמיקתא ומסתרתא הני דמכסיין. ואנה אני בא קמיה דיקר אורייתיה בדב"ק המלהבות אש לא הניח פינה וזוית מתורתם של ראשונים ואת אחרונים יהב לן אוריין. וכל לגבי דידי ידעתי בי'ני כי בביתי אין לחם לחמה של תורה לעמוד על בוריין. ואולם לעשות רצון צדיק חפצתי אשר אר'י נעשה שוא'ל לבא באר'שת כאשר תשיג ידי דבר שבמנין. ואבא היום בדברות שתים לא נצרכה אלא לפלפולא אחורי אר"י ע'ד בבני ישראל הוא הע'ד הוא הדיין. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

ד

תחלת דבר חזיתיה לר' מאי'ר הרב הפוסק נר"ו שעמד לימין שמעון הזקן לפוטרו מחיובו הנז. ואתא ואייתי בידיה תשובת הרשב"א בסי' תשע"ה הביאה מרן ז"ל בב"י א"הע סי' ן' דפטר לזקן הבת מהקנס בסירוב נכדתו דאנוס הוא בדבר דאטו תרקבא דדינרי בעי למיהב לה עי"ש. וכתב שדבריו מוסכמים להלכה מכל הפוס' ז"ל שהרי הביא דבריו מרן בב"י ופסקה מור"ם ז"ל שם בסי' ן'. והוא פלא דאי מהא אדרבה איפכא מסתברא מדלא פסקו מרן בשלחנו הטהור. והרי כתב זרע אברהם בח"מ סי' י"ג והרב ידי אליהו סימן קמ"ו דמדהשמיטו בש"ע להלכה אף שכתבו בב"י נראה שחזר בו מפני שראה חולקים בדבר עי"ש ועיין למרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' ל"ו שכתב שבב"י הוא מאסף לכל המחנות שזה משפט הספר ומעשהו ובספרו הקצר השמיטם מפני שלא מצאם בשאר פוס' ע"ע מיהו עיין להרב יד מלאכי בכללי הש"ע שהביא דברי הרבנים הנז"ל וכתב דבח"ג כתב דכמה דברים שהביא בב"י השמיט בש"ע אף שהם אליבא דהלכתא. ובא לצי'ון גם כן להרב יד אהרן סימן ש"ב בהגהב"י והרמ"מ ח"ג דפ"ו והלכה למשה ח"א דצ"ב לך נא ראה ועיין תפארת אדם בזכרונותיו ועיין בס' חיים ושלום סי' ל' ובחקקי לב ח"א יו"ד ס"סי ל"ח:

ומה שכתב עוד דבב"ש ובח"מ שם (בא"הע סימן ן') הכריחו שאפי' היה החיוב בשטר ג"וש והיא מסרבת דפטור עכ"ד. לא ידעתי איך לא שם לבו לסוף דברי הרב ח"מ ז"ל דאין ולאו ורפיא בידיה וכתב דמ"מ צריך להתיישב אם זה מיקרי אומדנא דמוכח וכו' ע"ש. וכבר הקשו ע"ד שכתב שבגוף התשובה משמע דמטעם אומדנא פטרו דלא היא. ומעיקרא לפי דעתי המעט הוא נראה דבדרך שנתבאר בדברי מרן הש"ע ז"ל נ"ל דיכול להפטר אבי הבת בסירוב בתו מטעם דכיון דעיקר חיובו היה לתת בתו לחופה ואז כבר מחל לו החוב. ועתה הרי הוא נותנה. אלא דהיא אינה רוצה להנשא. וכמ"ש מעין לזה מהראד"ב ז"ל בסי' נ"ט. ובכגון דא צריך להתישב (בלשון שכותב אם יכניס וכו'). מיהו עכ"פ פשוט הוא שמדברי הח"מ ז"ל אין שום הכרח דהכי ס"ל. גם מדברי הב"ש אין שום ראיה דהרואה יראה שמעיקרא רצה להביא ראיה לתחילת דינו של החלקת מחוקק ממ"ש בסי' ע"ז. ושוב הביא דברי הטורי זהב ז"ל שכתב דבנותן שט"ח חייב לשלם. והוא מובן דלא גילה דעתו כ"א שרצה לסייע להח"מ במה שכתב בתחילת דבריו. ושוב חזר בו מדברי הרט"ז וזה ברור לכל ישר הולך. ועיין בבית שמואל בסי' נ"ה סק"י שנראה כן:

ובעיקר ראיית הב"ש ממ"ש בסימן ע"ז דפטור בטענת מאיס עלי ואתיא לה במכ"ש מהתם שהוא אחר הנישואין לקודם הנישואין של כאן. ואין דעתי נוחה בראיה זאת דמה דמות יערוך מנדון דהתם שנתחייב האב בנדוניית בתו להשיאה. והנה היא עתה רוצה להתגרש מבעלה. היאמן כי יסופר שיחוייב לפרוע פרעות הנדוניא ויגרש את בתו. לא כן בחיוב זה שהחיוב הוא מבורר כשלא תרצה הבת להנשא לזה. והרי כי נתחייב לפרוע הוא באופן שלא תהנה בתו. ושו"ר בספר בית מאיר הנד"מ בסי' ן' לא"הע שתמה כן יעו"ש. תו הקשה הרב"מ הנז' על הח"מ במ"ש ועיין בגוף התשובה דמשמע דמטעם אומדנא פטרו וכתב הרשב"א סימן תשע"א לא נזכר אומדנא עי"ש והוא פלא דהח"מ לא כתב שבגוף תשו' הרשב"א נזכר שפטרו מטעם אומדנא ושכתב ענין אומדנא בפירוש. אבל עכ"פ אשר לו עינים לראות שפיר יחזה ממשמעות דבריו שמטעם אומדנא פטרו דכיון שרוב הבנות מתרצית במעשה האב וזאת לא רצתה אנוס הוא דאדעתא דהכי לא נתחייב והוא ברור בדעת הרשב"א בלתי פקפוק ועי"ש בב"ש סקט"ז ודוק. גם מס' המבי"ט ז"ל לא מצאתי לו שום ראיה דהתם בסי' פ"א לא כתב כ"א במתחייב לתת בתו בקנס דהתם אמרי' דהוי אונס אבל במתחייב ח"וג לא מצינו שהוא שר המס'כים דפטור מלקיים חיובו בסירוב הבת ויד הדוחה נטויה לומר דאיפכא ס"ל דחייב לשלם בסירוב בתו כיון שנתחייב כאדם המתחייב במה שאינו חייב וכמ"ש בפי' מהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י ה"ד מרן החבי"ב בכנ"הג סי' ן'ז

ומ"ש מני"ר שיח"לא שכבר נסת'ר מחמתו מתשו' אחרת כמ"ש הכנ"הג שם. אנא דאמרי שגם הרב החבי"ב ז"ל לא כתב שדבריו סתראי נינהו. שאחד הרואה בעיניו יראה שכל דבריו נאמנו מאד. וגם דברות שניות הן הם דברי הרשב"א שכתב מיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ולא במסבב וגורם וכו' ע"כ וא"כ מה הוסיף מהר"א גאליקו על דברי הרשב"א ז"ל וכוונתו פשוטה דאפי' נתחייב בקנס דס"ל דפטור היינו כשהבת מעצמה אינה רוצה. אבל אם רוצה אשה את האיש ואת שיחו ואביה ירוק ירק בפניה לסבב הדבר עד שתאמר לא חפצתי בו. דאז הוא חייב כמ"ש הרשב"א ז"ל והדברים פשוטים ואמתיים והלזה יקרא סותר דבריו ח"ו. וגם מאי דרמי ומקשה מרנא החביב ז"ל לא ירדנו לסוף דעתו ודבריו בזה מעורבבים ואת אתנו יודע. עכ"פ בצדק נוכל לומר שדברי מהר"א גאליקו ז"ל צדקו יחדיו ואין בהם נפתל ועקש לפי פשטן של דברים (ואין תשובתו לפנינו להעמיק העיון). ומ"ש עוד שבלא"ה היא ס' יחידאה. רבו הסוברים כוותיה הלא המה הרב ט"ז ה"ד הכ"ש דס"ל דעכ"פ בשט"ח סתם חייב ליתן וכבר הרב שלחנו של אברהם הנד"מ בא"הע סי' ן' אות ו' כתב עמ"ש מרן בש"ע כשרוצים לעשות וכו' דבכה"ג אם לא נתרצית הבת או שום אונס אחר לא מפטר מהחוב ולא פטר הרשב"א כ"א כשלא עשו שט"ח ובא לציו'ן למהר"ם אלשיך סי' ל' ומהרי"ט סי' קל"א והמש"ל פי"א מהל' מכירה ודלא כהח"מ שנסתפק בזה ועיין בב"י סימן ר"ז במ"ש בשם האגודה עכ"ד. הנה מבואר דענין זה מפשט פשיט"ל ואינו מן התימה למה לא הביא דברי הרמ"ע ז"ל שנר' חולק בזה כיון שיש לפרש דבריו שאיננו חולק וכדאפרש לקמן. הרי להדיא ג"כ שסובר הרב שהח"מ מסתפק בזה ולא פשיט"ל כדס"ל לרו"מ נר"ו וגם לא זכר כלל דברי הב"ש. אלא שבמה שציין להב"י משם האגודה לא ראיתי שום קשר לנ"ד:

והנה פשוט הדבר דבמתחייב בחו"ג דל"מ שום טענת אונס כלל וכמ"ש נמי מהרי"ו כסימן קמ"ב בפשוט דכל היכא דאיכא שט"ח הוי כמו הלואה. דל"מ טענת אונס ולא חלק הב"ח בתשו' סי' י"ד אלא כשהושלש השטר דאז במת אהניא ליה טענת אונס. וכ"כ הב"ש בסי' נ"א כשנתן השטר ליד הבע"ד. וצ"ב במ"ש או אם מתחייב כדעת ח"ס דחייבים היורשים לתת. דלדעת ח"ס שפסק מרן ז"ל בסמוך הוא במשלישים שני שטרות ביד שליש. והא ביד שליש פשיט"ל להב"ח שם דיחזיר השליש השטרות לכ"א דפטורים היורשים מלקיים. וכדברים האלו כתב מהר"ם (בעל הלבושים) ה"ד הב"ח שם וכתב עליו שלא עיין יפה ותקפה עליו משנתו. ואולי דעת הב"ש הוא שהתקון הוא כדעת ח"ס וזה נתן השט"ח ליד החתן והחתן נתן בידו שטר שאם יכניס בתו לחופה שהחוב מחול לו ולא הושלשו השטרות. מיהו מפשט דבריו אין נראה כן. דלפ"ז למה צ"ל או וכו' דהרי כתב בתחי"ד אלא א"כ נתן השטר ליד הבע"ד. דאין לומר דבתחי"ד היה האופן שלא נתן החתן שטר למחול כאשר יראה הרואה. גם מצאתי ראיתי למהרימ"ט סימן קל"א בח"א דנקיט בפשוט דבחו"ג חייב לשלם במט'בא שכ' וז"ל מה שטוען שהבת אינה רוצה לא יגהה מזור שהרי זה לא מחל אלא כשתרצה בתו להנשא ומאחר שאינה מתרצית החוב במקומו עי"ש. ואנו מוכרחים לומר שכן דעת המבי"ט כי היכי שלא יחלוק הרימ"ט עם אביו והרשב"א ז"ל. א"כ הדבר מובן שכן ס"ל להרימ"ט בדעת אביו המבי"ט והרשב"א וכמ"ש מהר"א גאליקו קו ודעמיה. ועיין ג"כ בהגהת מש"ל בפי"א מהל' מכירה הל' י"ח שהביא כן משם מהר"ש הלוי ז"ל וכתב שהם כפתור ופרח וראויים הדברים למי שאמרם:

אלא שכפי זה לכאורה קשה ע"ד הרמ"ע מפאנו בסימן פ"א שהביא רו"מ שכתב דאף בחו"ג כשיש אונס אין חיוב. ולכאורה נראה סותר לרובא דרבוותא דס"ל דבחו"ג חייב לקיים אף אם נאנס. ואולם אחרי שובי נ"ל דאין הכרח מדברי הרמ"ע דפליג אכולהו רבוותא הנ"ל. דאפשר דהתם לא נתחייב בחו"ג כדעת ח"ס ואח"ך פטרו החתן כשישא בתו. אלא שהוא נתחייב להשיא בתו עם שמעון ואם לא תכנס הבת לחופה נתחייב בחו"ג מעכשיו לסלק האסמכתא וכך דייקי דבריו בשאלה ותשובה. ובכה"ג נראה פשוט דס"ל דלא גרע זה מחיוב בקנס אלא שסילק האסמכתא מיהו שפיר יכול לומר לא נתחייבתי אלא אדעתא שתתרצה הבת כיון שרוב הבנות מתרצות אבל במתחייב חו"ג בסתם והחתן כותב לו שטר מחילה כשינשא עם הבת או שכותב באותו שטר עצמו שלא יפטר מחוב זה כי אם בהכנס הבת לחופה דאז הוא תלוי בדעת החתן וזה לא נתרצה למחול ולפוטרו כ"א בהכנסו לחופה ולא באופן אחר וכמ"ש מהרש"ל ז"ל. והוא חילוק מוסבר ואמיתי עד שלא יתכן שיחלוק בזה רמ"ע. וראה גם ראה בתחי"ד שכתב שכ"מ שיש אונס אין קנס אע"פ שהוציאוהו וכו' ולא חשיב ליה אלא קנס בח"וג. אבל בח"וג בסתם כנז"ל הוי כאדם המתחייב במה שאינו חייב שאינו צריך לא אתם עדי ולא קנין כפסק הרמב"ם ז"ל שם. ולדידי עכ"פ לפי סגנון פירוש זה מי יעצור כח לאפושי פלוגתא בדבר ברור ומוסכם כמעט מכולהו רבוותא. והא ודאי שאין ללמוד מדבריו לנ"ד כדנקיט בפשוט הרב הפוסק נר"ו לכל בתר איפכא. כי שפיר מתפרשים דבריו כמש"ל והוא ברור:

תו חזיתיה להרב הפוסק נר"ו שרצה להביא ראיה דהגם שכתוב בשטר החיוב דבפירושא אתמר אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם עכ"ז החוב כדקאי קאי. דגם בזה לא נכנס עכוב הבת. ולא נאמר כ"ז כ"א על האבות. וחיליה מדברי המשפ"ץ ח"ג סי' כ"ט יעו"ש. ואחרי הס"ר אין משם שום ראיה לנ"ד דרחוקים הנדונות כרחוק מזרח ממערב. דאלו התם כתוב שאם יתחרט אחד מהנז' שהוא מובן דקאי על המתחייבים שנזכרו לא על המשודכים. והגם שכתוב לאיזה סיבה שיהיה הכוונה פשוטה שהחרטה יהיה מאיזו סיבה שיהיה ולא מי שיהיה המתחרט. ותו דהרב כתב בפירוש שהדבר מובן כי הכוונה על האבות. דלא שייך חרטה על מי שהיה מפוייס כבר והם האבות דוקא והוא מוסבר ואמתי. וכן משמע מדברי מהראנ"ח והרב מר בריה שה"ד המ"ץ שם. ובכן אדרבה משם ראיה דאיפכא מסתברא דכיון שכתוב בנ"ד אפי' שיהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם שנכנסת גם הבת בודאי ולא כתוב מהמתחרט ודאי דחייב. ועוד שלא נאמרו כל השיעורין הללו לא במתחייב בקנס ולא בח"וג כנ"ד וכותב ג"כ בפירוש שאין לו פיטור כי אם בהכנס הבת עם חתנה לחופה ועלה קאמר אפי' יהיה וכו' וכל אשר חלק לו ה' חלק בבינה ובמשפט הלשון ישכיל להבין כי גם על אונס הבת קאי. דאלת"ה הול"ל ואין לו פיטור אלא בתתו נכדתו לנשואין שהוא בידו כמ"ש מהראד"ב סימן נ"ט אבל לישנא דבהכנס לחופה לא יתכן כ"א כשלא תסרב הבת עצמה ופשוט:

ומה שרצה לחלק מרן החבי"ב להשוות דעת מהרש"ך ומהרשד"ם בדעת הרמ"ע ז"ל הוא פשוט ואמתי. ולכ"ע במתנה בפירוש אפי' אם לא תרצה הבת חייב לשלם אפי' שהוא קנס ובסתם פטור. ובח"וג כס' ח"ס ז"ל אפי' לא פירש חייב כיון שאין לו פיטור מהחתן כ"א בהכנסם לחופה ולא באופן אחר. וחילוק המ"מ שחילק מנדון הרי"מט לנדון אביו המבי"ט ז"ל מהיכא שפירש סירוב הבת ללא פירש אין דעתי נוחה בזה כלל. דכפ"ז בנדון הרימ"ט ז"ל אם לא היה מפרש היה פטור. והרואה יראה דעיקר החיוב הוא על שהיה ח"וג דבהא אזיל ומודה גם ר' אבהו המבי"ט ז"ל וכדכתיבנא ודברי הרב חסן ישועות קשים להולמם איך לא דקדק יפה בדברי מהרימ"ט אשר הכלל כולו מפורש יוצא שם בדב"ק:

איברא דאחר היישוב חזי הוית דאיכא למשדי ן כרגא בחילוקו של הרב החבי"ב ז"ל מנדון הרש"ך ז"ל למ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל דמעיקרא לא ידעתי מה מצא בדברי הרמ"ע יותר מדברי הרשב"א בסי' תשע"א. ותשובת הרשב"א הלזו כבר הביאה הרשד"ם ז"ל שם בסי' כ"ו וחילוקו הוא מבואר בדברי הרשד"ם שם שהביא תשובת הרשב"א וכתב שכאן היה יכול לומר ראובן במכ"ש ואף שכבר ביאר זה נפתלי ועכ"ז נתחייב ראובן מ"מ הוא מענין האסמכתא אלא דמאחר שנשבע וכבר קבל עליו אפי' סירוב הבת חייבו אלא דלכאורה חילוק זה לא ניתן ליאמר בדעת מהרש"ך ז"ל מאחר דה'ן לו ראינו למהרש"ך בח"ד סי' ל"ז שכתב כל בתר איפכא דאפי' שקבל סירוב הבן אי אפייסיה ולא אפייס פטור וכמו שהקשה הרב יד אהרן ז"ל בסי' ץ' הג"הט כ"ח. ואולם קשה שמדברי מהרש"ך ז"ל עצמו שם בסי' ס' נראה דס"ל דכשקבל בפירוש סירוב הבת דחייב. שהרי כתב ועל מה שבא בשאלה בטענת ראובן וכו' האריכות לסתור זאת הטענה הוא להג הרבה ויגיעת בשר כי בלי ספק היא טענה של הבל וריק כי מה טעם אונס הוא סירוב לתת כיון דמתחילה חילה אדעתא דהכי נתחייב כמו שבא בשאלה עכ"ד. והוא פלא איך לא זכר שר הי"א ז"ל לראות הדברים בשורשם שמ"ש הרב החבי"ב ז"ל הוא מפורש באר היטב בדברי מהרש"ך בסי' ס'. ואולם הח"ד לא נדפס בימיו כידוע:

אלא שצריך בירור דברי מהרש"ך ז"ל אלו שסותרים את עצמם. ועוד זאת מצאתי ראיתי בתשו' הרש"ך ח"ג סי' ג' שכתב בפירוש כמ"ש בח"א סימן ס' שגם שם הנדון הוא שקבל אביה לפרוע הקנס אם יבא הפרוד מצד בתו ונתקדשה הבת לאחר והשיב הרב ז"ל ע"ז וז"ל ה"נ בנ"ד. כיון שנשבעה הנערה וכו' והתנו שאם תפרד משידוכיה יתחייב אביה לפרוע הקנס שנתחייב לא היתה יכולה וכו' והפרוד שנתפרדה במה שנתקדשה ללוי פירוד גמור הוי באופן שנתחייב ראובן לפרוע לשמעון הקנס ובסו"ד כתב א"כ מה מקום יש לומר שלא יהיה חייב ראובן הקנס שהתנה לתת אם תבא הפירוד מצד בתו. עוד כתב והפרוד במקומו עומד ורוצה שיתן לו ראובן הקנס שנתחייב כיון שבא הפירוד מצד בתו וכו' וא"כ חייב ראובן לפרוע הקנס שהתנה לתת לשמעון אם יבא הפירוד מצד בתו ע"כ. הרי להדיא באר היטב שכאן ס"ל להרש"ך כמ"ש בח"א והוא סותר למ"ש בח"ד באופן שתשובות אלו סתר'אי נינהו וצ"י לעת הפנאי שי"ל בדוחק גדול:

הדרן לדברי רב חביבא הרב הפוסק נר"ו שהביא ראיה לדבריו מדברי המשפט צדק ח"א דאף שכתוב אם יתחרטו הצד האחר דמשמע יותר דקאי עליה ועל אביה כמ"ש הרב מהרח"ש ז"ל שם עכ"ז כתב הרב ז"ל דיכול לפרש שהוא דוקא עליו עכ"ד. ולא דמי כלל לנ"ד דהרב המחבר ז"ל אזיל לטעמיה שכתב בח"ג סי' כ"ט דחרטה לא שייך אלא במי שהיה מפוייס כבר ועל כן כתב דהגם שבכאן כתוב הצד האחר שנראה ודאי על כל הצד מ"מ כיון שכתוב נמי חרטה יכול לפרש דקאי דוקא עליו ששייך חרטה ולא על הבת. ועל זה כת' שהוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי דאיכא צד השוה שנכנסת גם הבת ואיכא חרטה המוציאה את הבת בכגו"ד יכול לפרש דבריו ולומר לזה נתכוונתי. וכן משמע ממה שהשיג הרב המחבר על דברי מהר"י אבא ז"ל שם. ובנ"ד יאמר קדוש איך יאמר לזה נתכוונתי דמלבד דליכא זכר מחרטה כדי שיאמר לזה נתכוונתי. ואדרבה הוא מפורש באר היטב דקאי על הבת דהרי קאמר לא יפטר משום צד זולת בהכנס הכלה לחופה הרי מפרש כוונת הצד דלעיל דקאי גם על הבת עצמה. ואם איתא כמ"ש כת"ר הכי הול"ל ולא יפטר כ"א אם יתחרט וכו' או ולא יפטר כ"א בתתו את בתו כמש"ל משם הראד"ב סי' נ"ט דאז אפשר דהוה משתמע דעליה דידיה דאב קאי. ולא עוד אלא שפירש דבריו יותר אחרי כן באומרו אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם. ואם כוונת הצד הוא הכל על האב דוקא מי הצריכו לכל הני לישני יתרי דמורה ובא בפירושא אתמר דקאי גם על הבת. ולא כתב המשפ"ץ דאף בדברים שבינו לבין חבירו יכול לומר לזה נתכוונתי אלא היכא דהוי לישנא דמשתמע לתרי אנפי כנדון דידיה דכתיב נמי חרטה גמורה דוקא עליו. לא כן הכא בנ"ד שאי אפשר לפרש שלא כיוין כ"א על צד ואופן שיהיה מצדו אחר כל אלה הדברים ואריכות הלשון. ואיך יאמר דקאי עליו דוקא לשון מי שיהיה בעולם ולישנא דבהכנס הכלה לחופה ויתר הדברים המורים על הבת בלי שום פקפוק. וכל הבקי במשפט הלשון בצדק יאמר דלא יקרא זה לישנא דמשתמע לתרי אנפי ועיין למהר"ם חסון ז"ל בסדר משפטים ישרים סי' טו"ב שהשיב על תשובת המשפ"ץ הלזו. ועיין בספר ידי דוד הנדפס בסימן ב':

ואף נדון הרב משאת משה ז"ל בא"הע סי' ל"ב לא היה כתוב הקנס כ"א אם יעבור עליו. ובכגון דא לית דין צריך בשש דפטור בסירוב הבת דהרי הוא לא קעבר. ואה"ן שאם היה כתוב דברים ככתבם דנ"ד. שגם הרב מ"מ והמ"ץ ז"ל הוו אזלי ומודו ומסכי'מים ומעריבים דגם סירוב הבת בכלל וחייב לשלם במיט'בא. וגם נדון הרב ב"ד ז"ל היה כתוב אם יתחרט המורה על חרטה דידיה וכמדובר. ומה שציין להרדב"ז ז"ל בס' דברי דוד סי' ס"א הרואה יראה דאין ראיה כלל לנ"ד. ואדרבא משם ראיה שהרי כתב דאם זקפן עליו במלוה דחייב לשלם כסברת כל אלין אריוותא דאורייתא הנ"ל וכאמור:

ואחזה אנכי להרב הפוסק נר"ו דאייתיה בידיה מ"ש הרב י"א ז"ל משמיה דגברא רבא הרב מהרש"ך ז"ל בח"ד. וכתב הוא נר"ו שאפשר שהוא מטעם האסמכתא או אפשר שהוא מטעם אומדנא דאלו היה יודע שבנו לא יתרצה לא היה מתחייב. את זה כתב מעצמו לפי שתשובת הרש"ך הלזה לא נמצאת אתו ע"כ. ואני ש"ל זכיתי וראיתי התשובה במקומה והיא סותרת לתשובות אחרות. ונראה דטעמא דהתם שפטרו הוא מטעם השבועה דהאדם בשבועה פרט לאנוס והוא דוחק. אכן שותיה דמני"ר. שיל"א לא ידענא דאיך לא עלה על לבו שמטעם אומדנא פטרו כיון דהרשב"א והרמ"ע פטרי מטעם אומדנא ומינה רצה ללמוד בנ"ד כיעו"ש. ואיך יתכן זה אחר שפירש וקבל עליו בפירוש שנפטרו מטעם אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב. והוא קבל בפירוש. ותו ק' בדבריו איך לא ראה תשו' הרש"ך ז"ל בח"א וח"ג דמחייב אי קביל עליה בפירוש. וכ"כ מרן החבי"ב ז"ל בשמו. ולא שת לבו להבין אמרי בינה דברי הרש"ך ז"ל בתשו' הללו. ואמת שקשים הם תשו' אלו עם ההיא דח"ד. ואולי י"ל בדוחק כנז"ל. ועל הרב י"א ז"ל ק"ט דקמקשה על הרב החבי"ב מבלי ראות תשובות הרש"ך במקומם והוא פלא כדכתיבנא:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת אין צורך להשיב על דברי מע' הרב הפוסק נר"ו במ"ש דאין אנו צריכים לזה וכו' דכל לגבי דידי אחרי הס"ר אין שום ראיה כלל לנ"ד מכל האמור בדברי הפוסקים ז"ל ואדרבא נראה כל בתר איפכא מאחר דכבר הוכחנו לרובא דרבוותא דבחו"ג כעין נ"ד אין פוטר אותו. ומה גם שפירש וכתב שאין לו פיטור כ"א כהכנס הבת לחופה דהוא מורה דקאי דוקא על הכלה. וגם באומרו אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם. דאי כוונתו על האב והכוונה אפי' מאיזה אונס שיהיה. הכי הול"ל אפי' שיהיה העכוב מאיזה אונס שיהיה. ואפשר דגם אם היה כתוב כן היה נכנס סירוב הבת. ובכגון דא לפי הלשון שכתוב ודאי שנכנס אונס הבת לכ"ע. וכבר הוכחנו דאינו יכול לומר לזה נתכוונתי אפי' לדעת המשפ"ץ ז"ל אלא כשהוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי וכמדובר:

ואבא היום להשתעשע בדב"ק לא נצרכה אלא לפלפולא ותבט עיני בשו'רי במ"ש עוד וז"ל והגם דבנ"ד כתב וכו' ונראה דקביל עליה כל אונסא דמתיליד וחייב הא נמי בורכא ממ"ש מרן בש"ע בסי' רכ"ה דאונס דל"ש אינו נכלל וכו' והרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דסירוב הבת הוי אונס דל"ש וכו' את"ד נר"ו ואען ואומר דזו אינה משלנו דבהא דהכא שכותב דאין לו פיטור כי אם בהכנס הבת לחופה ומפרש אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם. מי הוא זה אשר יעצור כח לומר דפטור בסירוב הכלה. כיון שכבר כלל כל הכללים שלא יפטר בשום אופן כ"א בהכנסם לחופה הרי זה דומה למ"ש מהר"ם אלאשקאר ז"ל בסי' ל"ב וכתב מרן החבי"ב ז"ל שם דאף הרשב"א ז"ל לא פליג באופן זה. ותו דהתם היכא דקביל עליה כל אונסא דמתייליד דאמרינן דאונס דל"ש לא נכנס בכלל היינו היכא דהמוכר בא לקבל האונס ולא פירש אמרינן זה לא קביל וזה קביל. אבל כעין נ"ד שזקן הבת כבר נתחייב בח"וג כאדם המתחייב במה שאינו חייב. אלא שהחתן פוטרו ומוחל לו בהכנסו לחופה עם הבת. בכה"ג ודאי דהו"ל לאתנויי שאם לא תרצה הבת נמי שיהא פטור. ולא כתב הרשב"א ז"ל דכיון דהוי אונס דל"ש לא הו"ל לאתנויי. אלא במתחייב בקנס דוקא. ולא בחוב גמור כנ"ד שהוא תלוי בדעת אחרים ולאו כל כמיניה לומר לזה נתכוונתי אלא בלישנא דמשתמע לתרי אנפי וכמ"ש הרב משפ"ץ ז"ל וכנז"ל. ומעין לזה מצאתי ראיתי סמך לזה ממ"ש הרב מגן גבורים ז"ל בח"מ סי' כ"ג דפ"ד ע"ד לך נא ראה וירוה צמאונך. והכי משמע מדברי מרן החבי"ב בכנ"הג ח"מ סימן רכ"ה הג"הט נז' במ"ש ע"ד הרב מקור ברוך ז"ל והוא ברור:

ולכאורה היה נראה בעיני דבכגון דא דלא הוי דבר פלא וגוזמא ויכול להיות שתסרב הבת. ואלו הרשב"א והרמ"ע מפאנו ז"ל שכתבו דהוי מלתא דל"ש היינו משום דהזמן גורם. והנה בעתה אשתני לגריעותא ועמא דארעא אזלא ומדלדלא. ואם בזמנם מצאנו שסירבו הבנות ק"ו הדברים בדור הרע הזה דהא ודאי דרבות בנות יתנו כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביהם בדבר הזה. וכבר כתב מהרד"ך ז"ל בבית ל"ב דלא א אמרינן מלתא דל"ש לא אתני אלא בדבר פלא. מיהו כבר כתב מרן החבי"ב ז"ל שם אות ט"ל דמהרי"קו חולק ומהר"י אשכנזי בתשו' כ"י כתב שאין דברי הרד"ך עומדים בפני מהרי"קו וסיים הכנ"הג שנראים דבריו. אבל עכ"פ גם מהרי"קו לא חלק אלא דאף שאינו דבר פלא הוי מלתא דל"ש. ונראה דבזמן הזה סירוב הבת ודאי דלא חשיב ל"ש כלל. והרי זה דומה לירידת המטבעות שכתב מרן החבי"ב באות ל"ז ע"ד מהרשד"ם ז"ל ועיין למהר"ם אלשיך ז"ל בסי' קט"ו אלא דבנ"ד אין אנו צריכים לזה וכדבר האמור:

ובמסילה נעלה להבין אמרי בינה של הרב הפוסק נר"ו במאי דש"וט בתשובת הכ"הג הר' מהרי"ך ז"ל בתשו' הבאה בס' חיים שאל ח"א סי' יו"ד ובמה שהשיב ע"ד הרב מו"הד חיד"א ז"ל ורמי ומקשה קבא דקושייתא. תחילה וראש ראו הביא לנו מ"ש רב כהנא ז"ל שם דאונס דסירוב הבת חשיב שו"לש והרב הגדול המחבר ז"ל הביא משם מהר"א ישראל ז"ל דהקשה עליו מתשובת הרשב"א ז"ל עצמו ומר באתריה הרב חיד"א יישב דברי הרשב"א בטוב טעם ודעת. וה"ה יצ"ו לחלק יצא נגד פני עליון הרב מו"הר ז"ל בישובו וכתב שמתשובת הרשב"א הלזו שהובאה באורך בח"ג סי' רי"א מבואר שם פעמים שלש דאונס זה חשיב חשיב ל"ש כלל ודבריו שם אין סובלין שום העמסה כאשר יראה המעיין עכ"ד נר"ו. ואנא דאמרי הגם כי איני מאנשיה ומכיר אני את מקומי בכל זאת עיינתי כדי יכולתי בתשובה דסי' רי"א ולא מצאתי שום תוספת בדבר זה יותר ממה שהביא מרן הב"י בסי' ן' מההיא דח"א סי' תשע"א. ויותר אני תמיה איך נחית להקשות הרב מהר"א ישראל מתשובת הרשב"א הלזו מאחר דהרב מהרי"ך כבר הביא הדברים האלו בצלמם ודמותם שם סמוך ונראה ומוכרח שכוונתו פשוטה דרצה ללמוד ממ"ש ואפי' שו"לש כמ"ש הרב חיד"א בכוונתו ובפרט דאתמחי גברא רבא דנא דמשנתו קב ונקי וזר'עו יירש אר'ש נאמרים באמת נכוחים למבין. והרב הפוסק נר"ו פשיט ליה כל בתר איפכא מכ' גדולי המורים רבנן תקיפי ראשי אלפי. ועיין גם כן למהר"ם די בוטון ז"ל בסי' ל' שהבין בדעת הרשב"א כדעת הרבנים הנז"ל:

הן אמת שדברי מהרי"ך ז"ל שם קשים בעיני במה שרצה ללמוד מדברי הרשב"א ז"ל דלא משום כיבוד א"וא הוא דל"ש מדכתב דרוב הבנות מתרצות במעשה האב והקרובים ובקרובים ליכא ודאי כיבוד. אלא דסתם בנות הם כסומות לפי שאינם יודעים בטיב מ"ומ. ואחרי המחי"ר לא משמע כן מדברי הרשב"א ז"ל כי כוונתו לומ' שהבת לא תסרב במעשה האב דרוב הבנות מתרצות במעשה האב והקרובים. ואם כן ודאי דל"ש שתמאן במעשה האב. ותדע דהכי הוי שאם א' קרוב שידך קרובתו לא אמרינן דל"ש שתמאן. אלא פטור מטעם האסמכתא וכמפורש יוצא בדברי הפוס' ז"ל ולא נאמר דל"ש אלא בא"וא דוקא ובקרובים אף דמתרצות. מ"מ לא חשיב ליה ל"ש. ולא משום דהם כסומות ולא בקיאי בטיב מ"ומ אלא שאין דרך הקטנים לסרב. והרי הבט ימין וראה דהרדב"ז ז"ל בח"א סימן שכ"ט והרש"ך ח"ד סי' ל"ז פשיט להו דגם רוב הבנים מתרצים במעשה אביהם ומיהו עכ"פ נראה מתשובת הרשב"א הלזו דסירוב זה חשיב שו"לש כי איך נוכל לומר דל"ש כלל ובנדונו שפיר מצא בת ממאנת ועכ"פ איכא מיעוטא שאינם מתרצות והו"ל שו"לש וגם מדברי הרדב"ז אין ראיה כי צדיק עת'ק דברי הרשב"א ופשוט ועיין בדברי הרב מהרשד"ם ז"ל בחלק אבן העזר סימן כ"ו:

תו ק"ל במ"ש שם מהרי"ך ז"ל בדט"ז ע"א שרצה להוכיח דהיכא דלא נתחייבה לפייס דאינה חייבת לפייסה אפי' בדברים והוא פלא דהמעיין היטב בדברי הרשב"א שם יבין וישכיל דאינו חייב לפייס בממון אפי' התנה אבל בדברים פשיטא דחייב והדבר פשוט כן שאם היא תראה שהאב שותק הויא לה כהודאה ובודאי תסרב. והרי כתב הרשב"א ז"ל ולא במסבב וגורם האונס ולא כתב באומר לה לא תתפייס. והכוונה ודאי שלא יהיה הוא גורם אפי' בשתיקתו ואין צורך להאריך בזה לרוב פשיטותו. וגדולה מזאת ראיתי בספר חתם סופר ח"ג סימן קי"ד שהביא דברי הרשב"א והרמ"ע והסכים דראוי להחרים להאב שלא יתן נדן לבתו כי מי מכריחו לתת לה נדן ומוקי נדון הרשב"א בבת הבן שיש לה נדן מאביה וזקנה הוי כאפוטרופוס עכ"ד. ואין דבריו נראים לי כלל דהדבר פשוט דאין חייב האב כ"א לפייסה בדברים כדי שלא תבין הבת שאין אביה מוסכם בחתנה ומפני זה שותק ואז ודאי תסרב. ומה שכתב הרשב"א ז"ל דאטו תרקבא דדינרי בעי למתן לה היינו לפייסה בממון. ואפי' במתנה בפירוש שיתחייב לפייסה א אמרינן אטו וכו'. אבל היכא שלא נתחייב לפייס כלל אלא שאם יתחרט יתן קנס. אז שפיר יכול לומר הרי אני לא נתחרטתי ולא מחייב אלא בהתברר שהוא מסבב וגורם האונס. דאז יתחייב כשהוא גורם הפרוד וכמ"ש הוא עצמו שם בתשובה ק"ד. והרי אמרי' בש"ס דאסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפ' אני רוצה ואיך נכריחהו לאב שיקיים נישואי בתו אף אם היא אינה חפצה בו יהיה מאיזה טעם שיהיה. וברור הדבר דכשהאב לא יתן לה נדן דהיא תכוף כאגמון ראשה להנשא למי שגעלה נפשה בו כי מה בידה לעשות דמי יקח אותה בלא נדן. ואם מפני הקנס הוא לא נתחייב אלא אם יתחרט והרי הוא אינו מתחרט ובפרט אם פייסה בדברים ולא נתפייסה דודאי דפטור וברור ובאמת שותא דמר הח"ס בזה לא ידענא. והרי נדון המבי"ט ז"ל בסי' פ"ג הוא באב המשדך בתו וכתב שכיון שלא קבל עליו לפייס לבתו אינו חייב לכופה דברים וכמוהו רבים ונכבדים. אלא דעכ"פ אמר דלפייסה בדברים מחייב כדי שלא יהיה גורם האונס. אבל אם לא פייסה בדברים אינו חייב מפני זה הקנס דאלו דברים המסורים ללב. אבל להחרים לאב שלא יתן לה נדן זה לא ראינו ולא שמענו ואין לסברא זאת שורש וענף מדברי הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים וכאמור. ועיין להרב ב"ד ז"ל בח"ב א"הע סימן ל"ב:

ומה מאד ק"ל במ"ש עוד להקשות ע"ד הרמ"ע ז"ל שכתב דאפי' היה האב גורם לא מחייב אלא מדינא דגרמי ולא בריא היזקא. וכתב שדבריו תמוהים מאד מאי גרמי שייך כאן וכי אנו מחייבים אותו על שגרם אלא שחייב עצמו לפייס הבת במה שיכול ומכ"ש שלא יגרום להפך ואי לא עביד כלל מה דאפשר מחוייב לשלם קנס ע"כ. ודבריו נפלאו ממני דמי אשר לו לב להבין בין יבין שדברי הרמ"ע ז"ל חזקים כראי מוצק כי בנדון שלו לא נתחייב לפייס אלא לשלם קנס החוזר ואומר שהוא אינו חוזר אלא הבת וכתב דלו יהי שהיא מלומדת כיון שהוא אינו חוזר הוי גרמא ולית בה חיובא אבל כתב שאם יתברר בב"ד שהוא הגורם דחייב אך אם הועילו עם הבת שתחזור בה ותמאן דפטור כיון דאין להשביע ע"ז ואין בחיובו אלא אם יחזור הוא עצמו. ואם תחזור הבת באיזה אופן שיהיה כל זמן שלא נתברר שהוא הגורם פטיר ועטיר ובכן לא ידעתי תו מאי קשיא ליה. ועיין בתשובות מרן ז"ל בס' אבקת רוכל סי' פ"ז ופ"ט ודוק שם כי אכמ"ל:

ובהיותי בענין זה חזי הוית להרב מגן גבורים בסי' ע"ג. דש"וט בענין האסמכתא. ואתי עלה דליכא אסמכתא כיון שכבר נהגו לתת קנס וחייבים מטעם מנהג דמבטל הלכה וכמ"ש מהרש"ך בראשון סי' ס'. ואני תמיה דלפי סגנון השאלה הוא שנתחייבו בחו"ג ומ"ז וכתוב בפירוש ולא בדרך קנס. ולפי דרך זה היה נראה דליכא אסמכתא. וכעין זה שמעתי מקשים על דבריו ממ"ש ע"ד החכם השואל דמה שמוציא נו מדין האסמכתא הוא המנהג דבדרך זה נראה דליכא אסמכתא. ואולם לדעתי טעמו ונימוקו מהרב מ"ג ז"ל הוא דכיון שאינו עשוי כדעת ח"ס לתת אותם ביד שליש או אפי' לכתוב בשטר אחד דלא יפטר כ"א בקיום התנאים דאז ודאי דליכא אסמכתא. אבל בכגון נדון דידיה שכל אחד מסר שט"ח לאחר מה מועיל מסירה זו כיון שלא יש שום העדפה למקיים יותר מהמבטל. וגם בשטר שכתבו שני הצדדין לא כתבו שיהיה החיוב מעכשיו אלא כשיעבור אחד מהם על התנאים ובכה"ג ודאי דאיכא אסמכת' וכמ"ש הרשב"א ז"ל בח"ג סי' רי"א. ובכן האמת אתו שעיקר החיוב הוא מטעם מנהג וכל דבריו נאמנו מאד כי הגם שכתוב דלא כאסמכתא ל"מ מידי כיעויין להרב בית דור ח"ב סי' קי"ד:

איך שיהיה שוב אשוב לראש לדברי רב חביבא ה"ה אחי וראש נר"ו שהביא לנו מ"ש הרב חיד"א ז"ל דאף אי בזמן הרשב"א ז"ל ודעמיה חשיב סירוב הבת אונס דל"ש מ"מ בדורנו זה דאחס'ור דרי חשיב ודאי שכיח ומכ"ש בנ"ד דהיא יתומה ואין לה מורא אב וכו' כיעו"ש וע"ז טרח וכתב לדחות דבריו דכל הפוסקים ז"ל לא כתבו חילוק זה ומאין לנו לחלק בין הזמנים ובמ"ש דהוא יתומה ואין לה מורא אב הרבה להפליא עליו דהרשב"א כתב דרוב הבנות מתרצות במעשה האב והקרובים ע"כ. ולדידי חזי לי אר'ש הרב הגדול חיד"א ז"ל זבת חלב ודבש ושש לבי שכיוונתי לדעת עליון וכמש"ל בעניותי. ומ"ש להקשות עליו הרב הפוסק נר"ו מלבר דגברא רבא אמר מלתא ומי יבא אחריו. עוד זאת דמעיקרא דבריו בענין זה באו שלא בהשגחה כי מ"ש דמנ"ל לפלוגי בין הזמנים לא ידעתי מה קושיא היא זאת וכי דבר חדש הוא זה. והלא הראתי לדעת בתחי"ד משם מרן החבי"ב ז"ל שכתב כן בירידת המטבעות ודבר פשוט וברור הוא. ומ"ש דלא אשתמיט לחד מן הפוסקים לחלק כהאי חילוקא. הלא ישים לנגד עיניו דברי הגאון חיד"א ז"ל וישכיל להבין מה שכתב דבזמנינו הוא דשכיח ולא בזמן הרבני' הקודמי' וכוונתו דמאחר דאף בדורות הראשונים כמלאכים כים ראה ראינו רבות בנות שלא הסכימו למעשה אביהם ודאי דבזמנינו הוי שכיח טובא. ומ"ש ק"ו בנ"ד דלית לה מורא אב והקשה כת"ר נר"ו שהרשב"א כתב דמתרצות נמי במעשה הקרובים. לא אדע שכו'ל כוונתו בזה דהלא הרשב"א ז"ל שכתב לא שכיח היינו דוקא באביה או אבי אביה ולא בקרובים. דבקרובים אפשר דשכיח אלא דרוב מתרצות אבל עכ"פ שכיח שלא תתרצה. וכמו שהוכחתי למעלה ראש. וכוונת הרב ז"ל פשוטה דאחר דא דאמרינן דבז"הז חשיב שכיח אפי' באב לאו ק"ו הוא למי שאין לה אב והרי הוא כמבואר. ועיין להרדב"ז ז"ל סי' שכתב דכ"ש בזמנינו דאונס דעניות חשיב שכיח דבע"כ יורדים מנכסיהם וכו' כיעו"ש ודון מינה:

וחזיתיה תו להרב הפוסק הי"ו שעמד על דעתו דסירוב הבת חשיב לא שכיח דלא כהרבנים הנז' וכתב שלדבר הזה יס'לחו הצדיקים דאין מופת חותך לדבריהם ואדרבה משמע כל בתר איפכא. ואנכי הרואה שדברי הרבנים הגדולים חיים וקיימים ואין ראיה מדברי הפוסקים הקודמים וכדכתיבנא. ובפרט בדורותינו אלה דהוא ודאי שכיח טובא כאשר בעינינו ראינו מעשים בכל יום. והרי גם הרב החבי"ב ז"ל מחלק בין הזמנים ואיך עצר כח מר באתריה לאשווי ספק עד שכתב דהממע"ה נגד שני עמודי ההוראה אשר בית ישראל נכון עליהם. ולא מצא שום חולק בפירוש כ"א שיקול דעתו מדברי הראשונים והאחרונים. והרי כתב הכנ"הג בסי' רכ"א משם מהר"י אשכנזי שאין דברי הרד"ך עומדים בפני מהרי"קו ז"ל וכתב שנראים דבריו. והא ודאי דבר זה כשגגה יצאת מן קמיה ענוותנותיה ויקר אורייתיה. ואתו הסליחה:

הנה מבואר דעכ"פ לדעת הרב הגדול חיד"א ז"ל אונס דסירוב הבת חשיב שו"לש בזמנינו זה ודבריו חזקים כראי מוצק. אלא דחזיתיה למע' הרב הפוסק נר"ו דקשיתיה תירוץ הרב חיד"א ומהרי"ך ז"ל שכתבו לפרש בדעת מהרי"א ז"ל ורצו לומר דבנ"ד דלא איצטריך לגופיה כמאן דמקבל כל אונסא דמתיליד דמי דהתם גם מהרי"א אזיל ומודה. ולא חלק אלא בנ"ד בסיגורו שהוא רגיל ותדיר עי"ש וע"ז כתב מני"ר יצ"ו דהרב הכנ"הג שם בסי' רכ"ה משוה אותו חולק עם מהרשד"ם ודעמיה וגם הרב משאת משה ז"ל בח"מ סי' ל"א כ"כ. ואם איתא לדבריהם הרי הוא מוסכם עמהם בהאי חילוקא עכ"ד נר"ו. ואען ואומר דאי מהא לא איריא דמ"ש הכנ"הג שהוא מחלוקת מהרי"א ומהרשד"ם האמת אתו כיון שמהרשד"ם קאי בנדון עצמו של מהרי"א זל ובכל זאת חלק עליו בזה והביא ראיה מריש דברי הר"ן ז"ל. וכפ"ז אין מקום להקשות ממה שהביא מהרי"א סו"ד הר"ן. וע"ז נתעורר הרב מהרי"ך ולחלק יצא כנז"ל. גם הרב מ"מ שם שהביא דברי מהר"ש יונה בסי' מ' והקשה ע"ד שלא ראה דברי הרשד"ם בסי' ק' דאף להוציא אמרה מר למלתיה. ועל זה כתב דראיות הדברים וסמוכות שלהם מהתוס' והר"ן לא מכרעא כולי האי מכולהו אתרי ומקום יש בראש לסבב פני ההוראות משם כוותיה דהרשד"ם ומהרמ"א ז"ל ע"כ. ומה גם שדברי מהר"ם יונה קשים להולמם דלא זכר שר דברי הרשד"ם ז"ל. והיכא דמצינו לחלק בין הנדונות כחילוק מרנא הרב חיד"א והגאון מהרי"ך ז"ל מאן ספין ומאן רקיע לאפושי פלוגתא בין המלכים האדירים. ואם גם איזה פוסקים כתבו דפליגי ואנן בדידן מצאנו ראינו להביאם אל עמק שוה מי הוא זה אשר כדי להחזיק ביד המוחזק במה שבידו יחלוק על רבותיו לחלוק עלינו את השוים. זה ודאי לא ניתן ליאמר ולהעלותו אפי' במחשבה כלל. ולא אכחד דאי לאו דמסתפינא מרוגזו של הרב הפוסק הי"ו אחרי רואי שגם על הרב מו"הד חיד"א ז"ל דרך קס'תו. הוה אמינא מלתא כי אחר שהוכחנו דשפיר יש לחלק בין הזמנים מדורות הראשונים. דודאי דבזמנינו זה סירוב הבת חשיב שכיח טובא כי הן בעון עמא דארעא אזלא ומדלדלא וחוצפא יסגא. ומדורו של הרב חיד"א לדורנו זה הדל ורזה אחס'ור דרי עשר מעלות אחורנית עד שלא נכנס אפי' בסוג דשו"לש כלל והמעיין יבחר:

ואף כי יהיבנא כל דיליה וחשבינן האי אונסא לאונס דשו"לש מ"מ יפה כתב הרב החבי"ב ז"ל שכן נראה מדברי מהר"ש יונה ז"ל כיון שלא מצינו כ"א שעיקר סמיכתו הוא בדברי הרשד"ם ז"ל. והרי מהרשד"ם ביאר בסי' ק' כל בתר איפכא ושפיר אמרינן דאלו היה רואה תשובת רשד"ם הלזו לא היה כותב כן וכמ"ש עליו הרב מ"מ ז"ל שם אחר שכ' שהיה הבע"ד יכול להפטר. גם מה שהביא לנו תורה חדשה סברת הרב תורת חסד ז"ל בסי' רע"ט שכת' דאף דקביל עליה כל אונסא דמתיליד שו"לש לא קביל ע"כ. ותמה כת"ר נר"ו איך נקיט כן בפשוט ומ"מ כתב דרב גובריה אמרה ובכן יכול הזקן המוחזק לומר קי"ל את"ד נר"ו לזאת אשיב שהמעיין היטב בעיניו יראה דאם בדברי הרב ת"ח ז"ל איכא לפלוגי כחילוק הרבנים הנ"ל ויותר ממ"ש כאן הת"ח מפורש יוצא בס' דברי ריבות שם ובכל זאת לחלק יצא מני"ר מהרי"ך ז"ל. ובנדון שלו נמי התנאי שהתנו הוא דוקא ההוצאה ואינו מיותר דאי לא היו כותבים כן לא היו חייבים גם בזה. א"כ ודאי דאמרי' הבו דלא לוסיף עלה ואפי' שו"לש. אבל כעין נ"ד שהתנאי הוא מיותר לגמרי דאף אם לא היה כותב תנאי זה היה חייב האב הזקן בקנס אם היה הוא החוזר משום בשת או מנהג ובפרט דאחר שכתב ולא יפטר כ"א בהכנס הכלה לחופה. לאיזה צורך הוצרך ללישנא יתרה לומר ובפירושא אתמר וכו' אלא ודאי שכוונתו להכניס גם סירוב הבת. ובכגו"ד אפי' אי הוה אונס זה ל"ש היה חייב כיון שהרי הוא כמבואר גם סירוב הבת בלשון התנאי וכמו שהוכחנו למעלה. ותשובת הת"ח הלזו הובאה במט"ש שם בהג"הט י"ח. ומעתה אני תמיה על הרב רב דגן בח"מ סימן רכ"ה שה"ר מהרי"א ז"ל הללו ותמה עליו מדברי הר"ן והרשב"א ומהראנ"ח ח"ב סי' ל"ו וממה שמבואר במרדכי פרק מי שאחזו חזו ובא לצ'יון להרב תורת חסד בסי' רע"ט שכ' כדברי מהרי"א ושיחס כן להרשב"א ז"ל וסיים שדבריו תמוהים עיש"ב וזה העל'מה מעינא דשפיר חזי תשו' הרב חיד"א ומהרי"ך ז"ל הנז"ל שחילקו בטוב טעם ודעת:

ובצפייתנו צפינו להרב הפוסק נר"ו אתא ואייתי לן תשובת מרן ז"ל בא"הע סי' ד' ח"ד מרן החבי"ב ז"ל שם דמר ברישא אשר קבלנו הוראותיו ס"ל דלא כמהר"א ז"ל ואזיל ומורה כסבר' הרשד"ם ז"ל ודעמיה. ובכן יצאנו מידי כל הספקות דאנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל אשר סברנו וקבלנו הוראותיו בכל מקום שהם. ומ"ש הרב הפוסק נר"ו שהרב שער המים ז"ל בסי' ט' כתב דלא קבלנו הוראותיו בתשובה. הרואה יראה שהרב ז"ל כתב שמעתי וכו' והדבר ידוע דאין למדים מפי השמועה. ובפרט שהרב ז"ל עצמו לא היה עיקר סמיכתו ע"ז כאשר יראה הרואה. וס' דין אמת שהביא אינו מצוי אצלי. גם מ"ש שהרב מהר"ם סוזין ז"ל פליג עם מרנא הרמ"ז החק"ל ז"ל דס"ל דלא קבלנו הוראות מרן בתשובה ואף שביטל דעתו נגד דעת עליון מרן החק"ל שם מ"מ עמד על דעתו בתשו' שבס' חוקי חיים בסי' ט"ל והסכים דלא קבלנו דעת מרן בתשובה. וא"כ מידי פלוגתא לא נפקא ומצ"ל קי"ל כהרב שער המים ודעמיה עכת"ד נר"ו ודבריו שגבו ממני וכפי הנראה לא ראה כת"ר שיחיה תשובת מרן החקרי לב במקומה כי אב הוא ביטל את סברת הרב שער המים ז"ל כיון דמפי השמועה אמרה למלתיה. וגם הרב מ"ס המלך ז"ל הודה לו בזה. ומ"ש מני"ר נר"ו שהרב מהרמ"ס ז"ל הדר תנא לדעתו הראשון לא היא ושניא ההיא תשובה שבס' חוקי חיים סימן ט"ל שבאותו נדון עצמו אמרה הרב שער המים כמ"ש שם. ועכ"ז רצה להסכים גם דעת מרן ז"ל. ועוד זאת שהרב ז"ל סותר עוד את עצמו ממ"ש בתשובה אחרת הובאה בס' מים קרושים ח"מ סי' ג' דשם נקיט בפשוט שקבלנו הוראות מרן בתשובה ולא העלה על דל שפתיו אפי' שמועתו של השער המים ז"ל כיעו"ש. ועיניך תראנה להר' מהר"א זאבי ז"ל הו"ד בס' זרע אברהם סי' ד' שכתב אפי' על דברי מרן. בב"י דאנן דיתבינן באתריה דמר לדידיה צייתינן כהלכה למ"מ אפי' להקל ע"כ. אמת שדבריו שם תמוהים מאד וכמו שתמה עליהם הרב יד אהרן ז"ל בח"א סימן י"ז אות רל"ב עכ"פ שמעינן מן הדא דלדידיה דמרן צייתינן גם במ"ש בב"י. ומה מאד אני תמיה על תמיהת הרב יד ימין ז"ל בסי' ז' על הרב י"א ז"ל ודבריו קשים לשמוע כאשר יראה הרואה דאחרי המי"ר לא ירד לסו"ד הי"א דכוונתו פשוטה דמאחר שאנן בדידן קבלנו הוראות מרן ז"ל הא ודאי דכוותיה נקיטנן היכא שכתב כן בפירוש. מ"מ ראוי לחוש לסב' הרמב"ם דאף אי לא ס"ל כוותיה מ"מ חש לה. ומה מקום יש לומר דלא קבלנו הוראותיו בע"הק ירושת"ו במ"ש בתשובה כ"א מה שפוסק בש"ע. דהדבר ידוע כי הלא מראש קבלנו בכל גלילות א"י ומערב דעת הרמב"ם ז"ל ואחריו ל'ו קם מרן הקדוש ז"ל ולא פסק מרן ז"ל הפך דעתו אלא לחו"ל אבל בא"י ודאי חש לה לס' הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל. ומעיקרא איך יכול לומר כן בדעת מהר"א זאבי והוא כותב גם על דבריו שבב"י דקבלנו לפסוק כוותיה כהלכה למ"מ. אלא שכיון שפסק בש"ע בסתם דהלכה כסתם. ועוד ק"ל במ"ש סיוע לזה מתשו' הרב מהרמ"ס ז"ל והרב ז"ל בפסק שבא לידו נקיט בפשוט כל בתר איפכא וכמש"ל ואולי פסק זה קודם בזמן ואכמ"ל בזה:

עכ"פ זאת עול'ה דס' הרב מ"ס המלך ז"ל אין לדון מינה כלל בזה. דמלבד שכבר חזר בו והסכים לדברי מרן החק"ל במה"ב שם. עוד זאת דגם איהו גופיה סותר את עצמו וכדכתיבנא. וכל לעומת זה רבו כמו רבו גדולי המו'רים דס"ל דקבלנו הוראות מרן גם בתשובה. והרי גם הרב הגדול בע"ס פמ"א ז"ל בח"א סי' נ"ו כתב על מרן בתשובה דכבר נודע מ"ש הרב מהראנ"ח ז"ל על כל דברי מהריק"א שקבלנו הוראותיו בכל תפוצותינו וה"ד הר' יד ימין שם ולא זכר שר ממ"ש בתחי"ד. הנה מבואר דהרב פמ"א ומהראנ"ח ומהר"א זאבי והרב נחפה בכסף והרב מ"מ ס"ל כן. והר' הגדול חיד"א בס' חיים שאל ח"א כתב דהתשובה עדיף מהש"ע והגם שכתוב בהשמטות שם שיש לצד דלא קבלנו הוראותיו כ"א במ"ש בש"ע כמ"ש הרב הפוסק נר"ו מ"מ לא מצאתי מקום לקושייתו על הרבנים שלא ראו דבריו אלה. דעכ"פ דבריו ברור מללו דהגם שיש לצדד כן מ"מ נראה דעדיף מהש"ע וטעמו ונימוקו ראויים הדברים למי שאמרם וכבר ה"ד הר' ויקרא אברהם נר"ו בכלליו. גם מרן החק"ל שם כגבור יצא לבטל דברי הרב מהר"ם סוזין ז"ל בטוב טעם ודעת ומה גם למה שהביא משם התשב"ץ ושאר פוסקים כיעוש"ב הא ודאי דאין מי שיקל ראש נגדם ע"פ השמועות. ועיין בספר משכנות הרועים הנד"מ באות ן' סי' טו"ב:

ולרווחא דמלתא הרי מצא כת"ר נר"ו להרב המפורסם בע"ס בירך משה ז"ל בסי' י"ד דהכי ס"ל והוא מאריה דאתרייהו. ומ"ש מני"ר דמי יימר שקבלו הוראותיו אף כי אחרי מות משה ז"ל והביא מופת חותך לזה שהם פוסקים בעניינים אחרים דלא כוותיה להחזיק ביד המוחזק במה שבידו ע"כ נדון זה לא דמיא לכל הנדונות. דהכא רוב ככל גדולי המו'רים לקדושים אשר בארץ אשר בית ישראל נכון עליהם הכי ס"ל. ואין חולק בדבר זולת שמועת הרב שער המים ז"ל דאין ללמוד ממנה. ואף אם מהר"ם בולא ז"ל הכי ס"ל בפירוש יחיד הוא בדבר. ובהצטרף כל זה עם סברת הרב מאריה דאתרא ודאי דכוותייהו נקיטנן. ומה גם שהרב אג"ן ז"ל שם שכת' על רודיס על הרב מ"מ ז"ל שהוא מ"ד וקבלו הוראותיו לא חילק אם הוא דוקא להחזיק ביד המוחזק או גם להוציא דנפק"מ לענין דינא אם תפס שכנגדו או אחד מהם והו"ל לפרושי. ומה שהביא ראיה לזה ממ"ש הרב מ"ס המלך ז"ל דאין לנו אלא מ"ש השער המים וכו'. הא לא תברא דאפשר לא זכר הרב ז"ל מזה. ובפרט שאיהו ניהו הרב מהרמ"ס גופיה כתב כדברי הרב אג"ן ז"ל על רודיס בתשובתו הרמ'תה בספר מים קדושים סי' ע'. וכבר כתב מהר"ם אלאשקאר ז"ל בסי' נ"ג משם תשובת הרשב"א ז"ל דאם היה רב במקומם הולכים אחר רבם. ועיין למרן החבי"ב בכנה"ג סי' כ"ה בריש כללי הקי"ל שכתב דבאתריה דמר אני רגיל לעשות כמותו אפילו לאפוקי ממונא. ובפרט היכא שהוא להחזיק קבלתנו בעיקר פסק מרן בתשובה דהדבר ברור דעדיף מהש"ע כמ"ש הרב ח"ש ז"ל וכנז"ל. ועיין בס' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד שכתב המ"ב בשם מהרי"ל שיש לילך אחר התשובה דמעשה רב והוא דבר ברור ואמיתי וראוי לעשות כן אפי' לאפוקי ממונא כיון דרבו כמו רבו הסוברים כן:

ובעיקר דבריו דאין לומר שקבלו הוראות המ"ד אפי' לאפוקי ממונא הא ודאי שכן הוא וכמו שהאריך בזה הר' כמהרח"ף נר"ו בס' חקק"ל ובס' סמיכה לחיים חא"הע סי' יו"ד ועי"ש במ"ש ע"ד הגאון מז"ה ז"ל. אלא דבנ"ד כבר הוכחנו דלא נשאר תרי מנייהו רבנן המסייעים להמוחזק לומר קי"ל כוותייהו. כיון דס' הר' שער המים דל מהכא כיון דמפי השמועה אמרה ואין לדון מינה כמ"ש מרן החק"ל. גם ס' הרב מהרמ"ס היא הפוכה כמו רגע וסותר מדידיה אדידיה וגם ביטל דעתו מעיקרא מן קמיה ס' הגאון חק"ל ת"ק ז"ל וכדכתיבנא ועיין למו"הר הי"ם הגדול ז"ל בס' שפת הים ח"מ סי' ס"א:

ולמאי דכתיבנא מרישא דעניינא דבכעין נ"ד שכתוב בפירוש שנתחייב בסך כ"וכ ולא יפטר כ"א בהכנס הכלה לחופה. לית דין ולית דיין שיפטרנו לזקן הבת בסירוב נכדתו דהרי כלל כל הכללים דאינו יכול לטעון אפי' אונס דל"ש וכמ"ש מהר"ם אלשקאר בסי' ל"ב. הנה ראו הביא לנו מעלת הרב הפוסק נר"ו תשובת מרן החבי"ב בס' בעי חיי ח"מ ח"ב סי' ל'ז שכתב דמתוך השאלה הבנתי דנכנס כל מין אונס אפי' דל"ש כלל כיון שכתוב שקבל שמעון אחריות הסחורה עד שיעשנה דמים וכל זמן שלא עשאה דמים יהיה מאיזה אונס שיהיה אפי' דל"ש כלל נכנס באחריות הסחורה ע"כ. וא"כ הכא נמי בנ"ד כל זמן שלא נכנסה הבת לחופה אפי' אם יהיה אונס דל"ש סירוב הבת חייב כיון דקביל עליה שלא יפטר כ"א בהכנסה לחופה וכמש"ל. ועדיפא מינה טובא נ"ד דהכא זקן הבת נתחייב כאדם המתחייב במה שאינו חייב בלתי שום תנאי. אלא שהחתן פטרו כשיכנס לחופה עם נכדתו. וכל זמן שלא נכנסו לחופה אפי' אם יארע אונס דל"ש חייב כיון שלא פטרו אלא בהכנסם לחופה:

ומה שהשיב מני"ר שיל"א דהגע עצמך שהיה אונס מיתה לאחד מן הצדדין היתכן שיהיה חייב לפרוע כיון שלא נכנסו לחופה וזה לא אמרה אדם מעולם ומעתה דן ק"ו מאונס מיתה שנחלקו הפוסקים אי חשיב שכיח וכו' כ"ש בסירוב הבת דלכ"ע הוי אונס דל"ש מלבד הרב מהרי"ך והרב חיד"א דס"ל דהוי שו"לש דודאי דלא עלה על דעתם והדברים פשוטים עד מאד עכ"ד נר"ו דברים אלו המה באו בספר החתום ואין פותח ואני לא אוכל להולמם. כי לא ידעתי במה סתר בנ"ד החילוק היפה ממרן החבי"ב ז"ל בק"ו ממיתה. והוא פלא בעיני דמאי דפשיטא ליה למר הי"ו שאם ח"ו היה מת אחד מהמשודכים דהב' היה פטור מהקנס. לדידי מפשט פשיט"ל כל בתר איפכא כיון דהוי שט"ח ולא פטרו החתן כ"א בהכנסם לחופה. אף אם אירע אונס מיתה ודאי דחייב. ולא גרע ממיתת האב דאם נתן שט"ח דחייבים יורשיו לתת ול"מ טענת אונס כמ"ש רמ"א ז"ל בסי' ן'. והח"מ שם הביא משם מהרי"ו בסי' קמ"ב דאם נתן האב ש"ח על הקנס הרי כמו הלואה ול"מ טענת אונס ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם. וכ"כ הב"ש בסי' כ"א. והכי משמע מתשובת הב"ח שהבאתי לעיל דכשנתן השט"ח ביד הבע"ד אפי' מת חייב לשלם במט'בא וה"ה אם ב"מ מתה המשודכת או המשודך דחייב לשלם. כיון דהעיקר הוא שבש"ח ל"מ טענת אונס. וכן הוא דעת מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ל' והמש"ל בשם מהר"ש הלוי ז"ל כמש"ל דתקון זה הוא כי היכי שלא יוכל לטעון שום טענת אונס. וכמ"ש מרן החק"ל ז"ל שם והוא ברור. ובכן מה ישיב כת"ר לכל אלין אריוותא דאורייתא הרבנים דסלקין לעילא דס"ל דאינו יכול לטעון אונס דסירוב הבת בח"וג האם ישיב כת"ר וידון ק"ו מאונס מיתה. ומלבד דגם באונס מיתה נראה פשוט דחייב. עוד זאת דלכולהו רבוותא ס"ל בפשיטות דל"מ שום טענת אונס כשהוא בח"וג כנ"ד משום דהוי כמו הלואה. ואלו בהלואה בשטר מוני ליה טענת אונס אפי' אונס מיתה הא ודאי לא ניתן אפי' להעלותו על לב:

ואף כי יהיבנא ליה. כל דיליה דבקנס בח"וג אם אירע אונס מיתה. דפטור ומינה ידין בק"ו לסירוב הבת. מ"מ אף אי ניתן להאמר היינו בשטר סתמי אבל במפרש כנ"ד ואומר ובפי' אתמר אפי' יהיה העיכוב ממי שיהיה החיוב במקומו ואין לו פיטור כ"א בהכנסם לחופה. שפיר יש לדון מתשובת מרן החבי"ב הלזו דכיון דכלל כל הכללים הוי כמי שנתחייב וקבל אחריות הסחורה עד שיעשנה דמים דאז אפי' אירע לו אונס מיתה או גנבו הסחורה ודבר אחר כיוצא וצא בו קודם שיעשנה דמים דודאי גם יורשיו חייבים לשלם. והכא נמי דכוותא כיון שאמר שאין לו פיטור כ"א בהכנסם לחופה. וכל זמן שלא נכנסו לחופה חייב לשלם. כיון שזה לא פטרו אלא כשיכנס עמה לחופה וכל עוד שלא נכנסה מ"ל אם נתחרט האב או היא עצמה או מתה הרי לא נכנסה לחופה והחוב במקומו עומד ואין פוטר אותו. וכמו זר נחשב בעיני איך יצאו דברים אלו מפי עליון מני"ר ה"ה שיח"לא אם לא שפלטן הקולמוס שלא מדעת. ועיין היטב בהגהת מש"ל ספי"א מה' מכירה ודוק. ומ"ש עוד כת"ר נר"ו דאין מי שיסבור דסירוב הבת חשיב שו"לש אלא הרב מהרי"ך והרב חיד"א ז"ל בעיניו יראה שכן כתב בפשוט הרב מהר"ם די בוטון ז"ל בסי' ל' בדעת הרשב"א כמ"ש הר"הג חיד"א ז"ל וקשה איך נעלמה תשו' זאת מהרב חיד"א ז"ל ובכן הרי לפנינו שלשת הרועים רבני אלפין דפקיעי שמייהו דס"ל הכי בדעת הרשב"א ז"ל. ואם בזמן הרשב"א הוה שול"ש ודאי דבזמנינו זה חשיב שכיח טובא. ולדבר כזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות דשפיר יחזה מעשים רבים בכל עת וזמן מסירובים כאלו. ואף אם היה לו להזקן המוחזק דנ"ד על מי לסמוך בטענת קי"ל בצדק יכול להוציא מידו. ועיין למרן החק"ל בח"מ חלק א' סימן ל':

ותבט עיני לכת"ר הרב הפוסק נר"ו שכתב עוד שבעיניו ראה שדברי הרב החבי"ב ז"ל אינם מוסכמים דהלא הרב פ"מ ז"ל בח"א סי' י"ב והר' מ"מ בראשון סי' ל"א והוא עצמו בסי' קמ"ז לא אתו עלה מטעם זה אף שכתוב שקבל אחריות הדרך עד בואו לנמל פ' וכו' עכ"ד נר"ו. ואחרי המחי"ר לא דק בזה דרב המרחק ביניהם ולא דמי כלל לאותם הנדונות דהתם שקבל אחריות הדרך עד נמל פ' הוי כמאן דקביל עליה כל אונסא דמתיליד דא דאמרינן דאונסא דל"ש לא קבל. לא כן בנדון הרב בע"ח בסי' ל"ז שקבל האחריות עד שיעשנה דמים בעין דשפיר הוי בכלל כל הכללים דלא מצי טעין עוד טענת אונס וכמו שיראה המעיין והאריכות בזה יגיעת בשר ולהג הרבה ומה גם למה שהביא כת"ר נר"ו מתשובת הרב מ"י ס"סי פ"א והוא פשוט. ומעתה האורך ללא צורך להאריך עוד בדברי הר' הפוסק נר"ו בהפתח שמצא לפטור לזקן דנ"ד דכיון דאונס מיתה לא אסיקו אדעתייהו אם אונס דסירוב הבת לא אסיק אדעתיה. דהא לא מכרעא כלל כמו שהוכחנו לעיל דאף באונס מיתה חיובי מחייב לשלם במט'בא והוא הדין נמי לאונס דסירוב הבת דאין פוטר אותו וכדבר האמור דכיון שנתחייב בח"וג הרי היא אצלו כמו הלואה לכל מילי:

ומה גם בנ"ד דהאריך הרחיב בלשונו הזקן הזה באומרו בפירושא אתמר אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה וכו' ולא פטרו אלא בהכנסם לחופה דוקא. וכל אלו הדברים הארוכים הם ללא צורך והא ודאי שרצה להכניס גם סירוב הבת ולטפויי אתא האי לישנא יתרה וכמתבאר שפיר כ"ז מדברי הרב מ"מ ז"ל שם בסי' ל"א והוא פשוט וברור וכמ"ש מעין לזה ג"כ מהרי"ך ז"ל בתשובה שבס' חיים שאל שם דהיכא דהתנאי לא אצטריך לגופיה שדינן ליה לשו"לש. ומעתה לא אדע כוונת הרב הפוסק נר"ו במאי דרמי ומקשה להרב מהרי"ך ז"ל במ"ש דכיון דאונס מיתה אסיקו אדעתייהו אף דל"ש טפי מחזרה א"כ אם החזרה אסיקו אדעתייהו כיון דיש פנים דהוי בנדר שכיח טובא. והק' כת"ר דיכול לפרש דבריו שהחיוב הוא על חזרת אמה וקרוביה. ולק"מ דחזרתם של אלו חשיב ודאי שכיח דלא מצינו שהם מתרצות במעשה הבנים וכמתבאר שפיר כן מדברי הרב ז"ל שם וכיון דהתנאי לא אצטריך לזה עכ"ל דהתנאי הוי לשו"לש והוא חזרה דידיה. ומה שהקשה עוד כת"ר במה שחייב הרב מהרי"ך ממ"ש בשטר מפני כל איזו סיבה כיון שהוא אינו מתחרט. ממ"ש המשפ"ץ בח"ג סי' כ"ט דפטר לאב אף שכתוב אם יתחרט מפני כל איזו סיבה כיון שהוא אינו מתחרט ואשתמיט מנייהו מלכי תשובה זאת והצ"ע דבריהם כיעו"ש. ואחרי הסליחה ל"ק כלל וכדכתיבנא בעניותי אחת למעלה דשניא ושניא נדון הרב מ"ץ שכתוב בו חרטה והרב ז"ל כבר פירש שיחותיו דחרטם לא שייך אלא במי שכבר היה מוסכם. לא כן נדון מהרי"ך ז"ל דהוי כנ"ד דלא כתיב חרטה. וכיון שכתוב מפני כל איזה סיבה וכ"ש בנ"ד שכתוב אפי' יהיה העכוב וכו' הא ודאי דנכנסת גם סירוב ואינו יכול לומר לכך נתכוונתי בדבר שבינו לבין חבירו אלא בדבר דמשתמע לתרי אנפי דכתיב חרטה וממי שיהיה כמ"ש המ"ץ ז"ל וכמדובר:

עוד ראיתי לכת"ר שכתב דמ"ש הרב חיד"א ז"ל לחלק בין הזמנים ושפר קדמיה דבזמנינו זה חשיב סירוב הבת שו"לש הוא בערי פ'ראנקיאה שכן דרך בנותיהם אשר לא ישמעו לקול הו'רים לא כן הדבר בארץ הצבי וסוריא דהנם סרות למשמעות אביהם ואשה בכל אלה לא מצאתי שתתן כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביהם אנא דאמרי כי הן אמת שבערי צרפת ואיטאליא רבות בנות יתנו כתף סוררת ולא כצורנו צורם והתם ודאי דהוי שכיח טובא. אכן גם בעיירותנו אלה הן בעון אחסור דרי והן ל'ו ראינו בעינינו כמה בנות שלא יתרצו במעשה אביהם ואיך יכול כת"ר לומר דאשה בכל אלה לא מצא ואפי' בזמן ראשון אשר חי בו הרשב"א ז"ל נמצא בת אשר לא נתרצתה וגם אחריו ראה ראינו בכמה מספרי הפוסקים ז"ל שאירע כן. וק"ו הדברים בדור הרע הזה. ועוד זאת שהרי מהרי"ך כתב שגם הרשב"א מודה שהוא שו"לש והסכים עמו הרב חיד"א ד"א וכתב זה ליותר יפו"ך כיעו"ש וכן מצינו למהר"ם די בוטון ז"ל דס"ל הכי בדעת הרשב"א וכדכתיבנא. ומה מאד קשה שכת"ר לא רצה לחלק בין הזמנים ועתה רוצה לחלק בין העיירות והוא פלא:

תו חזיתיה לכת"ר שהביא להקת הנביאים דקיימי בשיטת מהר"א גאליקו ז"ל וכל לעומת זה החולקים עליו. וככר הוכחתי לעיל דסברת הרב ח"מ ז"ל אין לדון מינה כו"ע כי הוא מסתפק בדבר ורפיא בידיה וכמ"ש כן הרב שלחנו ש"א ז"ל וגם הרב ב"ש לא פשיט"ל ובעיקר ראייתו איכא למשדי נרגא וכמ"ש ע"ד הבית מאיר. גם בדברי הרמ"ע מפאנו יש לחלק כמש"ל וחיובא רמיא עלן ליישב דבריו כי היכי דלא לאפושי פלוגתא ולהסכים דעתו עם גדולי המורים ז"ל. ומה שהביא כת"ר מ"ש מרן החק"ל ז"ל בח"א סי' צ"ז שהביא תשו' הר"ם אלשיך והקשה ע"ד. הרואה יראה דבכעין נ"ד גם מרנא החק"ל מודה דחייב דכיון שהפוטר הוא החתן הרי לא פטר אלא בהכנסו לחופה וכל שלא נכנסו לחופה יהיה מאיזה טעם שיהיה חייב כאשר הארכתי למעלה וא"צ לכפול הדברים האמתיים וברורים ומ"ש רו"ם נר"ו בדעת מהר"י וייל ז"ל להיות כי אין ס' מהרי"ו מצוי אצלי כעת לא יכולתי להשתעשע בדברות קדשו:

ומה שרצה כת"ר להוכיח מדברי הרשב"א ז"ל שבח"ג סי' רי"א דאף במתחייב בחו"ג יכול לפטור עצמו בטענת אונס. כל ישר הולך בעיניו יראה מהמג"א מדברי הרשב"א לנ"ד מלבד דהתם השלישו השטרות ול"ד לנ"ד כמ"ש הרב ב"ח בתשובה וכנז"ל. עוד זאת דאיכא למימר שלא היה החיוב כעין נ"ד וכמ"ש כת"ר ג"כ. ומאחר שראינו שהר' מהר"א גאליקו ז"ל ס"ל דכל שנתנו ביד הבעל דבר והיה בחו"ג דחייב ול"מ תו טענת אונס והכי ס"ל למהרימ"ט ז"ל ואנו מוכרחים לומר דס"ל הכי גם בדעת ר' אבהו המבי"ט ז"ל וכן ס"ל למהר"ם אלשיך ז"ל בפירוש ודבר גדול דבר משה רעיא מהימנא ואף אם יש להשיב על ראיותיו עכ"פ בעיקר הדין מי יבא אחריו. וגם בהגהת מש"ל כ"כ בשם מהר"א רוזאניס משם רבו מהר"ש הלוי וה"ד הגאון בחק"ל וכתב שכן הוא דעת הרמ"א ז"ל ויש קצת סיוע לדבריהם מדברי הרמב"ם ז"ל. וכל לעומת זה לא מצאתי מי שכת' בפירוש דפטור ובפרט בכעין נ"ד. ואיך יכול המוחזק לומר קי"ל. ועוד שהרי הסכימו הרבנים מהרי"א ומהרי"ך ז"ל דסירוב הבת חשיב שו"לש והו"ל לאתנויי והאריכו למעניתם להסכים גם דברי מהרי"א ז"ל בזה. ובפרט שמרן ז"ל בתשובה פוסק כן והוכחנו דגם בזה ליכא למימר דלא קבלנו הוראותיו בתשובה כדי שיהיה יכול לומר קי"ל. וכמ"ש הגאון הרמ"ז ז"ל ומדברי התשב"ץ דכיון שקבלו סברת איזה פוסק עשאוהו כרבים. ואין לחלק ממ"ש בש"ע למ"ש בתשובה ועיין להרשב"א בסי' רנ"ג ולמרן החבי"ב בס' בעי חיי חיו"ד סי' ק"ז אורים גדולים דכ"ג ע"א ב"ד של שלמה דצ"ח. ועוד דכיון שפירש שיחותיו דאין לו פיטור כ"א בהכנסם לחופה כל שלא נכנסו לחופה יהיה מאיזה אונס שיהיה חייב משום דהוי בכלל כל הכללים דל"מ תו טענת אונס וכמ"ש הרב בע"ח ח"ב סי' ל"ז וכנז"ל וכ"מ מדברי הרמ"מ בסי' ל"א. באופן דכל לגבי דידי אין פוטר אותו להזקן דנ"ד מלפרוע פרעות דמי החיוב שנתחייב כאדם המתחייב במה שאינו חייב ול"מ פטר נפשיה באונס נכדתו והוא ברור:

ועתה בא לידי ס' צרור הכסף וראיתי לו בסי' י"ב דש"וט בכעין נ"ד ולפי מה שראיתי לפום ריהטא חזי הוית שיש לישא וליתן בדבריו ואולם יען כי רבו טר'רין עלי אדמת הקדש כאשר מני"ר שיל"א שפיר ידע לה דין גר'מא שלא יכולתי להאריך ככל הצורך וכ"ז כתבתי כחותה על הגחלים. גם כי מאחר שכבר הביא כת"ר נר"ו שמרן בסי' פ"ז ס"ל דהרשב"א לא קאי בחו"ג לדעת ח"ס. לא נשאר לנו עוד מה לדון בה. ואף אם מני"ר הי"ו נשא ונתן בדבריו במ"א לא מפני זה נדחו דבריו של גדול אדונינו מרן ז"ל. ומ"מ דברי מהרשד"ם ז"ל בחא"הע שהשוה דעת הרשב"א עם כת הסוברים דליכא אסמכתא בשידוכין קשים לשמוע מההיא דסימן רי"א וכמ"ש כת"ר וי"ל בדוחק. ומה שהקשה כת"ר להרב מהרי"ך ה"ד הרב חיד"א על הברכ'ים בסי' א"ך למאן דס"ל דאונסא דשכיח הו"ל לאתנויי אם יש חילוק בין מתחייב בתנאי להיכא שכבר היה מחוייב. והקשה רו"מ דאף במתחייב בלא שום תנאי במחלוקת הוא שנוי אפי' באונס דל"ש. אנא נפשאי לא מצאתי מי שחולק בזה ולכולהו רבוותא אינהו בדידהו ס"ל דבמתחייב בחו"ג בלי שום תנאי כעין נ"ד ובא לפטור עצמו בטענת אונס אין פוטר אותו. ולא חלק הרב מ"מ בחיו"ד סי' ז' על הרב פ"מ במתחייב בחו"ג. דאז ודאי דל"מ טענת אונס. ואי לת"ה נעלת דלת בפני לאוין. והרי מהרימ"ט בסי' קל"א מחייבי אף כשלא נתרצית הבת ה"ד שם הרב מ"מ. ואין דברי הרפ"מ אמורים בכעין נ"ד כאשר יראה הרואה. עכ"פ הנה מבואר דבחו"ג כעין נ"ד חייב האב הזקן לגד"פ הסך הנ"ל שנתחייב ואין לו פיטור. ל"מ אם הוא המסבב וגורם האונס דודאי חייב אפי' לא הוה בלשון חיוב. אלא אפי' אם באמת הבת היא מעצמה המסרבת אפ"ה חייב וכאמור. ומ"ש ה"ה נר"ו דאין לו חיוב ש"ח דלא כס' הע"הג ז"ל צדקו דבריו בזה שדברי הרב ע"הג תמוהים מאד ויש להשיב ע"ד. וכן ראוי להורות דלא כוותיה ודלא כמ"ש ג"כ החתם סופר שהבאתי לעיל וכדכתי' בעניותי:

אתאן לסיפא חזיתיה לכת"ר שיצא לדון בדבר חדש דמצ"ל ש' המוחזק דנ"ד קי"ל כמהר"י ן' מיגאש ז"ל ודעמיה דל"מ לשון חיוב במטבע דאין מטבע נ"בח וקי"ל כהרב מהרמ"ס ז"ל דס"ל הכי בדעת מרן ז"ל ע"כ ולישרי לן מר כי אי מהא לא איריא כאשר הארכתי גם אני במ"א ואנכי עשיתי אר'ש רחבת ידים בענין זה וזו הלכה העליתי מפי סופרים וספרים דבל' חיוב שמתחייב כתקון ח"ס ז"ל שפסקו מרן בש"ע מהני ליה אפי' קנו מניה. וכיון דאם לא היה שם קנין הוה מהני הרי זה דומה למקנה בב' קניינים דאע"פ שאין האחד מועיל דקנה באחר דליפות כחו כ"כ וכמ"ש הריב"ש ז"ל סי' שע"ה. וגם שס' הרב מהר"ם סוזין נדחה קרי לה הגאון מז"ה בחק"ל בשתי ידים בראיות מספיקות. ועיין למהר"ם די בוטון בסי' ל' חק"ל ח"מ ח"א סי' ל"ב ובא"הע סי' ל' שפת הים בתשובת מהרב פונטרומילי ז"ל בס"ס מ"ב ובשבט בנימן סימן קי"א זכר דבר אות ח' לח"מ משפטי שמואל דל"ו. ותו דאפ' דהקנין היה לקיום ההודאה ולא לעיקר ההקנאה כמ"ש מעין לזה הרב כמהרי"ש ז"ל הו"ד בספר חוקי חיים בדפ"ז ע"א. ועוד דכיון דעיקר החיוב כתוב שהוא לדעת ח"ס מה שלא היה צריך לכותבו כיון שכבר נעשה כתקונו הא ודאי דהכוונה הוא דעיקר ההקנאה הוא לדעת ח"ס והקנין היה על הפיטור או על עיקר השידוכין. וסוגיין דעלמא הכי אזלא והכי נהוג. ראשונים כמלאכים בכל השטרי שידוכין אפילו לאפוקי ממונא ומי יבא אחריהם. ומהגם לפי מה שהכריח מרן הגאון החק"ל במה"ב סי' ג' שכן הוא דעת מרן בראיות מספיקות אשר אין לנטות ימין ושמאל דהא ודאי דאנו אין לנו אלא דב"ק המכריחות כן לעין כל הישר הולך והרב מהרמ"ס יחיד הוא בדבר ולא השיב על ראיות אלו ועיין בס' מים קדושים סי' ג'. ולדידי בנ"ד אין אנו צריכים לזה וכאמור. ועיין תשובת הרשב"א בח"ב סי' ש"א הביאה מב"י בח"מ סי' קצ"ה וע"ע שם שהביא משם תשובות המיוחסות להרמב"ן סי' ש"ו דהקנין באחרונה מתקן הכל כמשפטו ועיין משכנות הרועים הנד"מ אות מ' סי' ש"ט והכנ"הג בא"הע סי' נ"א הגהב"י ו' כתב דכיון דאינו צריך קנין וקנו מידו לא אמרינן אין מנ"ב ועיין ידי דוד הנד"מ סי' ל"ג פרמ"א ח"ב סי' ס"ו אבקת רוכל סי' פ"ז קהלת יעקב ח"ג אות ש' ומ"ש מב"י בסי' ר"ז ואוקי באתרין:

זאת תורת העו'לה היא העולה דזקן זה דנ"ד חייב לשלם במט'בא דמי החוב שנתחייב כדבר האמור. ואם חפץ כת"ר אעתיק לו הרשום אצלי בענין זה דאין מנ"ב לענין חיוב וידעתי בי'ני שכת"ר נר"ו יקבל האמת ממי שאמרו ויודה לדברי שאין לנטות מדברי מרן החק"ל אפי' כמלא נימא. וסלח נא אנכי מבקש מאת כסא כ"ת במקום גדולתו על איזה דברים שפלטן הקולמוס מרוב הנחיצה. ואם נטו אשורי מני דרכו דרך הקדש אל נא ישת עלי חטאת ביודעי ומכירי את כבודו ואת גדלו זך וישר פעלו מקבל האמת בספ"י והאמת יותר אהובה ביני'נו זה. ואם יקשה בעיני כת"ר דבר מדברי יודיעני נא והנני מוכן להשיב כהלכה כי להיות העת נחוץ קצרתי באיזה מקומן וסמכתי על חכמת אלהים שבקרבו מבין דבר מתוך דבר:

ומעתה אשים קנצי למילין ואוחילה לאל עליון השוכן בציון. יסובבנהו יבוננהו. כאישון עינו ינצרהו. אורך ימים ישביעהו. וכבוד והדר יעטרהו. ביום רעה ימלטהו. כי ה' מחסהו. ושבתי בשלום. הלא כה דברי החותם פע"הק ירושלם שלם תובב"א בחדש סיון שנת אהבה תזכר לפ"ק שועל דאתי מגוית הארי. אהב דבק כריע כא"ח והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט

עתה מקרוב נד"מ ס' פני יצחק למע' הר' כמהרי"ץ אבואלעפיא נר"ו והגיע לידי בעודני בתוך הגולה בשליחותייהו דרבנן קדישי תקיפי ארעא דישראל תוב"ב בעי"ת אלג'יר יע"א וראיתי בסי' טו"ב שהדפיס תשובתו הארוכה ותשובתי על דבריו. ויהי כמשיב ידו לקיים דבריו הראשונים ושפך עלי כאש חמתו דרך קס'תו בש'בט עברתו דברי נרגן כמתלהמים כמקלהלה יורה זיקים בלעגי שפה וחרבו שלופה ברוח זלעפות וקצף תועפות. ואם בצדק כל אמרי פיו החרשתי. אבל אנכי הרואה שכל דברי הנאמרים מרים בקיצור נמרץ לנחיצת הזמן באותו פרק. קראם כאגרת ולא שת לבו להבין אמרי בינה וידכאני במילין וילעג ואין מכלים. ומה מאד יפלא בעיני על הרב המחבר פחד יצחק נר"ו אשר מכירו הייתי לשעבר מתון ומסיק ויראת חטאו קודמת לחכמתו וענותנותו במקום גדולתו ובדברו מער'יב ערב'ים בחכמה מלאים זיו ומפיקים נגה מתוקים דבש ונופת צופים. והנה בעתה אורייתא מרתחא ליה כבר שחסר וישפוך לאר'ש מרירתו בדברים היורדים חדרי בטן ומכעיסות את הקשה לכעוס. ואנן מה נענה אבתריה בבואנו להשיב על דבריו ולהציל את עצמנו מהשגותיו הן הן נוראותיו ונפלאותיו. אכן בכל זאת גבול שמתי שלא לענות על דברי המבצ'רות אשכלות מרורות רק הנוגע לעיקר הדין דוקא. אי משום כבודו כי רב הוא ואכתי חביבותיה גבן ועכ"פ תכסה אהבה וחבה יתרה. ואי משום כי גם הוא נר"ו הכיר בעצמו אשר לא טוב עשה ושדר לן מר נר"ו כתב התנצלות בבקשה להפיצו בישראל (ויובא לקמן בסוף תשובתי בעה"ית). ועכ"פ יען טבע הענין מחייב לצאת לפעמים מגדר המוסר ולדבר דבר שלא כשורה. ע"כ גם אנכי אדרוש סליחתו אם פלטה הקולמוס בהילוך תשובתי איזה דבר נגד כבודו ואת והב בסופה:

וטרם בואי להציג פה תשובתי הנני מביא כאן תשובת הרב המופלא רבין חסידא כמהרר"א מני נר"ו ר"מ דע"הק חברון תוב"א (אשר שלחה אלי להדפיסה בספ"הק הזה) והוא תשובה על פסק הראשון של הרב הפוסק נר"ו שמסרו לידו כמ"ש בהשמטות ס' פני יצחק שם. והגם שהרב רא"ם נר"ו לא ראה תשובתי הנז"ל מ"מ סגנון אחד עולה לשנינו ושש לבי שכיוונתי לדעת עליון שכמותו שיחל"א ע"כ אציגנה פה. ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו בעה"ית וז"ל הטהור:

סימן ג

מאורי אור דב"ק ראיתי ויאורו עיני כי טעמתי טעם כעיקר דאורייתא. שלם הוא ושלמה משנתו וכל מקום ששנה ופירש בטעמא ובחכמתא. א"כ איפה אני בעוניי מה אענה ומה אומר ותושיה נדחה ממני ואין בי לא דעת ולא תבונה לא מינה ולא מקצתה. ומה גם לאורח שנטה ללון כמוני כל שאינו מן המוקף בספרי הקדש ובשגם הוא בצ'ר וכאבו נעכר בהאי מדינתא. ואולם מאשר יקרת בעיני אמרתי ויהי מה ארוצה אחר איש האלהים ואבא בדברות שתים זעיר שם זעיר שם אשר ישים אלהים בדעתי בהאי מלתא. וזה החלי בס"ד:

מ"ש הרב הפוסק הי"ו שתשובת שבח"א היא היא תשובה שבח"ג ותמה על כמה פוסקים. לפקד"ן דתשובה שבח"א לא אפשר לפ' מטעם אסמכת' שאין הלשון סובל כאשר יראה הרואה. וגם בח"א לא נזכר כלל שהשטר הושלש וכיון שלא הושלש ליכא אסמכתא. וא"ת אכתי קשה שבח"ג שהושלש שיש טעם אסמכתא למה לא אתי עלה מטעם אונס. די"ל דלדברי השואל קאי דפטר עצמו מטעם אסמכתא ומטעם אונס ולזה הוכרח לומר שהשני טעמים צודקים שכן דרך המסכים כידוע:

גם מ"ש הרב הפוסק הי"ו שבב"ש ובחלקת מחוקק הכריחו שאפי' היה החיוב בשטר וכו' הרואה יראה שהרב ח"מ לא החליט הענין ודברי ב"ש לפק"ד צ"ע שאין דומה חיוב הנדן שבודאי לבתו. לחיוב הקנס שעקרו לחתנו אם חזר בו. ועוד יש לעמוד על דבריו וכבר הרב אבני מלואים סי' ן' ס"ק ה' עמד עליהם. ולפקד"ן שמה שיישב הרב הנז' הוא דוחק וכמעט מן הנמנע ובל"ן במ"א נעמוד עליהם ואולי יזכנו הש"ית לרדת לאמתותן של דברים:

גם מ"ש הרב הפוסק נר"ו וכן כתב הרב המבי"ט ח"א וכו' לפקד"ן לפי חילוק ח"מ וכן חילק הרב מש"ל הלכות מכירה פי"א הלכה ח"י בשם הר"ש הלוי ונתן לו את השבח ועיין חק"ל ח"מ ח"א דקכ"ז ע"ג הטעם. והוא הוא חילוק מוהרא"ג שהזכיר הכנ"הג סי' ן' הגהב"י אות י"ט. ומה שהקשה הכנ"הג שם מתשובה אחרת דלמה לא חייבו משום שהיה חיוב מוחלט. מלבד שהרב כנ"הג ז"ל סמך ידיו על חילוקו שהרי ציין על תשו' מהרימ"ט ס"סי קל"א שכתב וז"ל אנוס הוא בשבועתו אבל מ"מ חייב לפרוע מה שהחזיק על עצמו בחוב גמור יעו"ש. ואע"ג שבשאלה שם לא נזכר שהיה בחוב גמור מוכרח לומר שהיתה בקיצור ונפש צדיק יודעת שהיתה כן. וגם כדי שלא תקשה עליו מתשובת הרשב"א הנז' שלכאורה היא סותרת דבריו מוכרח לומר כן. וכן ביאר דבריו מהר"ם די בוטון סי' ל' ד"ז ע"א. ומהתימא על הרב מ"מ חיו"ד סי' ז' דמ"ג ע"ב שלא דקדק במהרימ"ט ובכנ"הג ז"ל שמוכרח לומר שדעתו כן מאחר שציין דבריו על חילוק מהר"א גאליקו הנז' וכן ציין למהר"ם די בוטון ז"ל. ועיין יד אהרן הג"הט אות כ"ח ודבריו לפי ק"ד צ"ע ולא עת האסף:

וקו' הר' כנ"הג הנז' לא זכיתי להבין שלפי שהנראה מלשון שהעתיק דחייב אותו מטעם יותר חשוב שמעיקרא אינו אונס כיון שמה שממאנת הבת הוא מכח אביה. מ"מ כיון שלא זכינו להתשובה אין אני רשאי להחליט הענין. מ"מ הרב כנ"הג הנז' מוכרח שהסכים לחילוק הנז' ממה שסיים ועיין יד אהרן סי' א הגהב"י אות כ"א שרמז לכמה פוסקים דקיימי בהאי שיטה יעו"ש וכן דעת הרדב"ז כמ"ש הרב הפוסק הי"ו ועיין חק"ל ח"מ ח"א סי' צ"ז באורך דכמעט שהסכים לחילוק זה ובמ"א הארכתי והבאתי כמה אחרונים שהסכימו לחילוק זה שלזכות בטענת אונס לא שייך ועיין בית אברהם מיוחס חח"מ סי' טו"ב ונחפה בכסף ח"ב דק"ס ע"ד ותש"י ח"ב סי' ט"ז וי"ז וסי' ך' ונכח השלחן דפ"ט ע"ג ודצ"א ע"א:

ומה שהביא הרב הפוסק הי"ו מתשובת הרמ"ע ז"ל ומ"ץ אינו ענין לחילוק זה דשם לא היה חיוב פסוק. והפיטור על ידי אונס דוק ותשכח ואין להאריך יותר. ובפרט דלענין דינא לא נפקא לן מידי כיון דיש מן הפוסקים דלא ס"ל האי חילוקא. ועיין חק"ל שם דקכ"ח ע"ד. וכן היא סברת ב"ש הנז'. א"כ המוחזק אם באים אנו לחייבו מטעם זה יכול לטעון קי"ל ואין לומר דאדרבה ב"ש דקאי על ח"מ דבטענת אונס חייב אותו עד דנסיב לטענת אומדנא כאשר יראה הרואה. א"כ גם הוא ס"ל דאין טענת אונס לזכות דמ"מ בנדר"ן ס"ל יש אומדנא ויכול המוחזק לומר קי"ל. ואין לומר כיון דמרן בכ"מ בהל' מכירה תמה על הרמב"ם ולא חילק חילוק מש"ל הנז' א"כ לא ס"ל האי חילוקא וכמ"ש מר ואהלות דקי"ג ע"א דמה שתמה על המרדכי ולא חילק לא ס"ל כהאי חילוקא. דבמ"א הוכחתי שכמה מן האחרונים ס"ל דכל כה"ג אמרינן לא סליק אדעתיה האי חילוק' ואה"ן אם היה בא לדעתו היה שר המסכי'ם ובפרט כפי מ"ש הרב נכח השלחן דפ"ט ע"ג שמרן ז"ל דעתו כחילוק זה יעו"ש. אם כן לא אפש"ל לא ס"ל ואדרבה אם אמת כמ"ש נכח השלחן מכאן ראיה שאינו כמ"ש מר וא ואהלות הנז' ואין הזמן מספיק לראות בטוב. וגם אפי' מר ואהלות לא החליט הענין אלא כתב נראה וכו' כיעו"ש:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה