אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א חשן משפט › סימן כח

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

חשן משפט · סימן כח

סימן כז

וזאת תשובתו שנית

את שאהבה נפשי בכל לבי אף רוחי בקרבי ישב כתיב אלפני דלפני. הלא זה הו'ר במאד מאד הרב המובהק עצ"ור רב תנא ירושלמאה שושליתא דבי נשיאה כמוהר"ר הד'רת אליהו נר"ו יאיר לכל מראה עיני. וכי ישאל איש בדבר הלכה פושט וקורא קס'תו דרך ויכוננה כאילא ביבנה. ולפי רוב הענוה פנה אל האזוב גדולה תשובה אגמרה בסימני. רב הוא דאמר על דנא פתגם לשנות פרק זה ובעיני יפלא ומה מני. ידענא בנפשאי מיעוט ערכי עלי פחות שבערכין הרי זה מקטני. באמת אמרו אין מסרבין לגדול זאת חובתי ואעשנה ומה' מענה. אליו כי קראתי ותפלתי על חכ'י לעמוד על אמתתה של תורה וזה החלי בעזר משדי אל עליון קונה. כיר"א:

ואען ואומר בהאי ספיקא דדינא אי שומא הדרא לחצאין או לא באמת דברי הגאון בתומים דלא הדרא וחיליה מדברי הרא"ש ופסקו מור"ם צ"ע וכמ"ש ר"ומ שיח"ל דאין ראייתו מכרעת דמ"ש האחין שחלקו לקוחות הן היינו בכל הקרקע ולא בחלק אחיו דוקא ושכן מתבאר מדברי הרא"ש ולא שאחיו חיו יטול קרקע והוא מעות ונמצא כי נחית אדעתא דארעא כולה נחית וראויים הדברים אליו. ובאמת דברי הרא"ש ז"ל הללו צריכים אצלי תלמוד דממ"ש נמצא שאותו שירש שדה אביו מכר חלק שהיה לו בקרקע שגבה אביו בחובו ואחיו מכר לו החלק שיהיה לו בקרקע שהיה של אביו. והו"ל כמו זבנה וכו' משמע דעיקר המכר אינו אלא בחצי השדות חלקו של זה עם חלקו של זה והנשאר הוי חלק הירושה ועכ"ז אמרינן שומא לא הדרא באותו חלק דהירושה משום דכי חלקו אדעתא דארעא כולה נחית ולא שאחיו ירש קרקע והוא מעות וצ"ע דהא מה דקי"ל האחים שחלקו לקוחות הן היינו משום דאין ברירה כדאיתא בפרק מרובה דס"ט ושאר דוכתי ופי' רש"י שלא הוברר הדבר שזה חלק המגיע לכל א' וירושה היא אלא אמרינן חלקו של זה היה ראוי לזה והחליפו וכו' ע"ש. וכ"כ הרא"ש גופיה בכלל צ"ט סי' ד' לענין חזקת חלונות דאף אם היה טוען קניתי ממך לאחר שתחלקו החצר אתה ושותפך ויפול גורלך אצלי לא מהני מהא דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה ונמצא שאותו חלק שנפל לו היה עד הנה של חברו וחלק חברו היה שלו והחליפו עתה נמצא שלא החזיק בשלו כלום וכו' ע"ש. הרי להדיא דכי אמרינן אין ברירה היינו לשדה כולה ולא בחציה לבד וא"כ בלא טעמא דאדעתא דארעא נחית לא שייך דין שומא דהדרא כלל דאין זה אלא חליפין שדה בשדה והוי כמו זבנה או אורתא דלא הדרא ועלה בדעתי לומר דמה שהוצרך הרא"ש ז"ל לטעם זה משום דדין שומא דהדרא היא מתקנת חכמים וקי"ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפ' משילין דל"ח אלא דק' ע"ז דלא היה צריך לומר שאותו שירש שדה אביו מכר חלק וכו' דאפי' את"ל דיש ברירה וכל אחד מהם זכה מכח הירושה מ"מ בשעת החלוקה כל א' מהם אדעתא דארעא נחית וכל כי האי לא תקנו למהדר. גם ממה שנתבאר דבדרבנן יש ברירה קשה מההיא דכלל צ"ט לענין חזקת חלונות דכפי הנראה הדבר ברור בחזקת חלונות אינה אלא מדרבנן ואיך אתי עלה מדין ברירה וצ"ע כעת בכל זה. גם קל"ט על דברי הגאון באורים סל"ו שכתב ע"ד הרא"ש מטעם דאין ברירה. ואחד הרואה דאין רמז מזה כלל. והוא קרי בחיל מטעמא דארעא נחית ולא שאחיו ירש קרקע והוא מעות. ואיך שיהיה הנה נתבאר דאין ראיה כלל מדברי הרא"ש הללו לענין שומא דלא הדרא לחצאין וכמ"ש מני"ר נר"ו. ואדרבה יש להוכיח להפך דאי לאו מטעמא דארעא נחית הו"א דהדרא מיהא לאותו חלק דהירושה. וכזאת יש לתמוה ג"כ על הרב שלחנו של אברהם ז"ל שהבין. בדברי הרא"ש כדברי התומים. גם מ"ש דמדברי הריטב"א נרא' דהדרא לחצאין ומידי פלוגתא לא נפקא וכו' לאחר המחי"ר ונטילת רשות כדחזי לאו מיתייא וזל הריטב"א (בחי' לפ' המפקיר דל"ז) גבי והלכתא שומא הדרא וכו' אע"ג דאייקר וכן נמי אי איכא שבחא דממילא הדרא ליה ללוה אבל שבח הבא מחמת הוצאה אפי' הוי יתר על ההוצאה נראה לרבינו יצ"ו דשקיל ליה מלוה כוליה ובקרקע כיון דמדינא ארעא דידיה היא עכ"ל. ואחד הרואה שדבריו של הריטב"א הללו אינן ענין לנדונו כלל דהשבח שנוטל המלוה פנים חדשות נינהו ושיעור דמי שומתו מחזיר לו ונמצא דשומא הדרא כולה דמה שנתן הוא מקבל והמלוה לא חסר כלום מדמי השומא ששמו לה ואינו ענין לשומא אי הדרא לחצאין. גם י"ל דנדונו של הריטב"א שאני דמעיקרא כי נחית לאו אדעתא דארעא נחית ולהכי אמרינן שומא הדרא חוץ מהשבח. אבל בדין החליטו לו הב"ד קרקע כדי לפרוע לב"ח אחר הענין מוכיח. דבארעא ניחא ליה לקנות וכל כי האי י"ל דלכ"ע ליתיה בדין שומא דהדרא באופן שמדברי הרא"ש והריטב"א הללו אין ללמוד לנדונו כלל ודבריו ז"ל שגבו ממני וכבר כת"ר נר"ו נרגש עליו בזה:

וראיתי למני"ר נר"ו דפשיטא ליה דלא הדרא לחצאין ועם שהשכל מחייב והסברא נותנת מ"מ לא נמנע מהביא ראיה מדין המצרן וכו' והנה מלבד מה שחילק כת"ר דשאני לוקח דאדעתא דארעא נחית וכו'. עוד בה י"ל דשאני התם שהוא לטובת המוכר כי הלוקח ימשוך ידו ולא יקנה השאר וכל היכא דמטי פסידא למוכר לא תקנו הישר והטוב משא"כ גבי שומא דהדרא דהוא לטובת הלוה וליורשיו ולא שייך שהמלוה ימשוך ידו אה"נ די"ל דשומא הדרא לחצאין דגם בזה איכא הישר והטוב ללוה וליורשיו. ומ"ש ר"ומ שיח"ל דאף אם יש שיעור בחצי לא הדרא דבמקום שיש הפסד למלוה אפי' בדרך רחוקה לא תיקנו הישר והטוב לאחר המחי"ר כדת מה לעשות לא ידעתי מה הפסד למלוה כשנוטל שיעור הראוי דהא מעיקרא נמי אי הו"ל ללווה מעות שיעור חציה היה נותנן לו והשאר יטול קרקע ועיין בש"ך סי' ק"ג סוף סק"ד ומשם בא'רה הוא הב'אר ודברי הר' שער אפרים שרמז כת"ר התם שאני דאיהו ארעתא דארעא נחית כאשר גילה דעתו בשעת גוביינא וכמ"ש כת"ר נר"ו בכוונתו:

ואבוא היום אל הע'ין עין משפט לענין ספקינו אי שומא הדרא לחצאין או לא. הנה הר' שער משפט ז"ל מפשט פשיטא ליה דהדרא לחצאין וחיליה מדברי התוס' דקמא ובתרא ובאמת דלעת כזאת נתיישבתי היטב בדברי התוס' הנז' וראיתי ונתון אל לבי שראייתו מבוררת והוא דאם איתא שכוונת התוס' שיתן לו מעות בעבור חלקו ויפדה כל הקרקע אם כן לא מקשו מידי די"ל דאה"נ דגם רב לא אמר דבטלה מחלוקת אלא אם אחיו אינו רוצה לפדות או לא השיגה ידו לפדות כל הקרקע. אבל אם אחיו רוצה ליתן כל המעות ויקח הוא חצי הקרקע או השיגה ידו לפדות חלקו ואחיו יתן לו מעות בעבור חלקו לא אמר רב דבטלה מחלוקת דהא לפי תירוצם נמי מלתיה דרב אינו אלא היכא דזבנה או אורתא הא לא"ה לא אמר רב דבטלה מחלוקת ועוד למה לא תירצו דנ"מ היכא דאחיו אינו רוצה ליתן לו מעות בעבור חלקו והוא נמי אין לו לפדות כ"א חציה דלא הדרא ועכ"ל שהתוספות פשיטא להו היכא דלא זבנה שיכול אחיו ליתן לו מעות בעבור חלקו ויפדה הקרקע. איך שיהיה בין כולה אם השיגה ידו או חציה באותם המעות שקיבל מאחיו ובאמת גם לזה השכל מחייב וטעמא רבה איכא דהא מעיקרא נמי אי הוה ליה ללוה מעות שיעור חציה היה נותנן לו והשאר ישומו לו קרקע אם הוא שיעור הראוי וכמ"ש בסמוך:

ולי ההדיוט נ"ל להביא ראיה לזה מאותה הראיה שהביא בס' התרומות שער ס"ט לענין פרעון זוזא זוזא דפרעון הוי מדאמרינן בפ"ק דקידושין דף ך' מוכר בית בבתי ערי חומה נגאלת לחצאין או לא גאולתו גאולתו משרה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף בתי ערי חומה וכו' ש"מ דאי לאו גאולתו הו"א דנגאלת לחצאין וכו' ע"ש. וכן הוכיח הרשב"א ז"ל הובא למרן בב"י יו"ד סימן עק"ב לענין הממשכן סתם שיכול לפדות לחצאין מדאיבעיא לן שם בקידושין בית בבתי ערי חומה אם נגאלת לחצאין וא"א דמשכנתא אינה נגאלת לחצאין כ"ש מוכר בית וכו' ע"ש. וה"נ י"ל דא"א שומא לא הדרא לחצאין כ"ש וכ"ש מוכר בית בבתי ערי חומה דהשתא שומא דלאו אדעתא דארעא נחית לא הדרא מוכר בית בבתי ערי חומה דאדעתא דארעא נחית כ"ש דלא הדרא. איברא דשם כתב הרשב"א ז"ל דעם שהמשכנתא הדרא לחצאין מ"מ אינו אוכל פירות וכ"כ בס' התרומות וכתב שכן הסכים עמו הרמב"ן ע"ש. וכ"כ הטור בח"מ סימן ע"ד בשם הרמב"ן. וכבר חמו'תי ראיתי או'ר לר"ומ שיח"ל שהביא דין זה להוכיח דלא הדרא לחצאין אלא דמ"ש כת"ר נר"ו ואפי' לסברת הרשב"א וכו' דס"ל דחייב לקבל החצי וכו' כנראה דלדעת הרמב"ן אינו יכול לכופו לאחר המחי"ר מדברי ס"הת הנז' נראה דגם דעת הרמב"ן יכול לכופו אלא שאין מחזיר לו חצי השדה וכך מתבאר מדברי רבינו ירוחם שהביא מרן בב"י סי' ע"ד משם הרשב"א בתשו' כי הדין וכו' וכתב שכ"כ הרמב"ן ע"ש. ואיך שיהיה הנה נתבאר דלכ"ע אינו מחזיר לו חצי השרה וא"כ היה נראה דה"ה לענין השומא דהגם שנאמר דהדרא לחצאין היינו דוקא לענין שיכול לכופו לקבל. ומ"מ לי ההדיוט רב המרחק בין הנושאים דמשכנתא שאני דכולה משכנתא אשתעבידא ליה למלוה וכמ"ש הרשב"א שם בטעמא דמילתא ומעיקרא נמי כי נחית אדעתא דכולה נחית ובארעא ניחא ליה לאכול פירותיה משא"כ בדין שומא דהדרא דלא אדעתא דארעא נחית אלא שהב"ד הורידוהו בע"כ לקרקע כל כי האי י"ל דהדרא לחצאין גם לפירות דמעיקרא נמי אי הו"ל ללוה מעות שיעור חציה היה המלוה מקבלן בסבר פנים יפות ושמחה רבה היא לו כי הוא עייל ונפיק אזוזי והשאר ישומו לו קרקע ואולי דלזה כיוין כת"ר נר"ו וכה אמר מר ולא אכחד שיד הדוחה נטויה לדחות אלא דמ"ש כת"ר דלרוב פשיטותו לא הוצרך לברר ביטולו דעתו רחבה מדעתנו כי לא ירדתי למען דעת בירור ביטול חילוק זה אם לחילוק זה כיוין אליו נר"ו. וכן למה שהוכיח הרשב"א ז"ל מהא דאמר אביי ע"ע נגאל לחצאין וכו' דאם איתא דכל שפורע חצי החוב נוטל חצי הפירות א"כ היאך אמר שהוא פקדון אלא מכאן שאע"פ שגואל לחצאין עדין אינו יוצא מידי שעבודו וכו' ע"ש. הנה מלבד די"ל נמי עבד שאני דאדעתא דעבד כוליה נחית עוד בה דבריו אלו צ"ע טובא. וכבר הרב שער משפט סי' ע"ד סק"ב והרב משכנות הרועים מערכת המ"ם אות ר"ב המה ראו כן תמהו דהרשב"א גופיה בחידושיו לקידושין כתב דההיא מיירי בדקבל סתם ומדינא לא הוי פירעון דבר תורה חשבינן ליה כפקדון אבל אי אתני בפירוש שהוא לפירעון הוי ע"ש. וגם דהסוגיא אזלא אי אמרינן דאינו נגאל לחצאין ולכך מחשב המעות כפקדון. אבל א"א דנגאל לחצאין מדינא פירעון הוי וזכה בחצי פירותיו והעבד אינו עובד את רבו אלא יום אחר וכו' עש"ב. וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לשם בקידושין דא"א ע"ע נגאל לחצאין ר"ל דאי אית ליה למיפלח ד' שנין ופדיונם מנה ולית ליה אלא חמשין כדי חצי דמיו דיהיב חמשין ונגאל חציו ועובד שתי שנים הראשונים ויוצא אבל אין לומר שיהא עבד זה היום מותר בשפחה ולמחר אסור ואח"כ מותר כשיחזור לעבודתו וכו' ע"ש. משמע דאי לאו סברא זו אה"נ דעובד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' ומינה י"ל לגבי השומא דהדרא לחצאין ואף לפירות. גם יש לי להביא ראיה מדין המקדיש שדה אחוזה דגואל לחצאין כדאיתא שם בקידושין ואף שמדברי רשב"ם בבתרא דק"ג משמע דוקא בשתי שדות ולא בשדה אחת כבר התוס' שם ובקידושין דס"ה ד"ה ניקדשו דחו דבריו והוכיחו מסוגיא זו דגם בשדה אחת גואל לחצאין וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' ערכין ה"ב ע"ש. ומדסתמו ולא כתבו לענין הפירות משמע דאוכל גם חצי הפירות. איברא דבס"הת שער ס"ט כתב להדיא דהא דא דאמרינן גואל לחצאין הכוונה שפורע מחצה ומ"מ הלוקח אוכל השדה כולה. א"נ פורע חצי מעותיו לחצי שנה שקודם היובל אבל להחזיר לו שרה לא. וכתב שכן נראה דעת רשב"ם ונראה שזה סיום דברי הרמב"ן שהביא שם. וכ"כ בשיטה מקובצת בתרא בשם הרשב"א ליישב פי' רשב"ם לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי השדה אלא לומר שיוכל לכופו לקבל חצי דמיו שער היובל ונ"מ שאין חצי השדה נחלט לכהנים ביובל וכו' וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין עש"ב. ומ"מ אחד הרואה דהריטב"א ז"ל רב תנא ופליג דבחי' לקידושין שם בדף ך' כתב להדיא שיוצא לחולין כשנותן פדיון מקצתו. גם בחי' לשם דס"א כתב בכוונת רשב"ם דהא דאמרינן במקדיש ומוכר שדה אחוזה שלוה וגואל לחצאין לא שיפדה חציו ויניח חציו ביד הקדש או הלוקח אלא שאם יש עד היובל יו"ד שנים ואלו בא לפדות כולו הי"ל ליתן מאה דינרין ואין לו אלא חמשים נותן לו עכשיו חמשים ויוצא לחמש שנים כולו ביחד וכתב עליו הוא ז"ל דלא נהירא דאע"ג דבממשכן שדה לחבירו אינו יכול לפדות חציה התם שאני דמדינא דעתיה דמלוה אכולה שדה אבל בפדיון הקדש או מכירת שדה אחוזה אין פדיונו מן הדין אפי' בכולו אלא דחס רחמנא עליה ואוקמה בפדיון וכיון שכן כי אמרינן שלוה וגואל לחצאין היינו שיפדה מה שיוכל ויניח השאר עכת"ד ע"ש. ואף במה דכייל לן מוכר שדה אחוזה בהדיה אמקדיש לענין שלוה וגואל לחצאין צ"ע דמשנה שלמה שנינו בערכין ד"ל דלא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין מ"מ הרי כתב להדיא דיכול לפדות מה שיוכל ויוצא לחולין ויניח השאר ובחלקות ישית בין המקדיש ומוכר לממשכן דהתם שאני דהמלוה אדעתא דכולה שדה והוי מדינא משא"כ בפדיון דחס רחמנא עליה וכו' ודון מינה ואוקי באתרין לענין השומא דמדינא נמי לא בעי למיהדר אלא משום דכתיב ועשית הישר והטוב תקנו רבנן למיהדר אית לן נמי למימר כי אמרינן דהדרא לחצאין וכאשר הוכחנו מדין המקדיש או מענין המוכר בית בבתי ערי חומה וכדיליף מינה הס"הת והרשב"א לענין הממשכן שדה סתם וכמדובר לעיל בראש אמ'יר י"ל שפיר דהדרא נמי גם לפירות ולא דמי לממשכן וכמדובר מדברי הרי"טבא ז"ל. ואפי' לדעת ס"הת והרמב"ן והרשב"א דס"ל דבמקדיש לא הדרא לפירות י"ל דמודים לענין השומא דכי הדרא הדרא גם לפירות דמקדיש שאני דבארעא ניחא ליה וכי נחית אדעתא דכולה ארעא נחית משא"כ בשומא דלא אדעתא דארעא נחית י"ל דהדרא גם לפירות לכ"ע וכדעת התוס' קמא ובתרא שהביא הרב שער משפט ז"ל דפשט דבריהם מורים ובאים דהדרא לחצאין וכן נראה מדברי הסמ"ע סי' ק"ג סק"ז והש"ך סק"ה והר' בית אברהם סעיף יו"ד דרל"ב ע"ב ע"ש ודוק. וכן נראה להוכיח גם כן מדברי הרא"ש בתשו' שזכרנו לעיל דלא אתי עלה אלא משום דאדעתא דארעא נחית ולא שאחיו ירש קרקע והוא יטול מעות משמע דאי לא"ה הו"א שפיר דהדרא מיהא לחלק הירושה כנ"ל. וס'לח נא אנכי מבקש ובמטותא מיניה דמו'ר כי ירבה לסלו'ח הגם שנטו אשורי מדרכו כי תורה היא וכו' ומובטחני שמרוב ענותנותו ככה יעשה וכה יוסיף ושכמ"ה. זהו מה שנ"ל להלכה ולא למעשה ואת אשר יבחר יקריב אליו. ולפי מ"ש דשומא הדרא לחצאין ממילא אי אפשר לפרש כוונת הי"א שהביא בע"הת כמ"ש כת"ר נר"ו דקיימי על אופן שהלווה יש לו קרקע לשלם כדי חובו ויש לו מעות לשלם מקצת החוב דהמלוה יכול לומר לו תן לי כל חובי בקרקע כיון שאין לך מעות כדי כל החוב דהשתא אם כבר קבל כל הקרקע ולאחר זמן השיגה ידו לפדות חציה אמרינן דהדרא לחצאין כ"ש בתחלת גוביינא וכמובן. אלא דאכתי י"ל כמ"ש הר' שער אפרים ז"ל וק"ל:

וראיתי לר"ומ שיח"ל שהרבה להשיב ע"ד הרב שער משפט והרב משכנות הרועים ז"ל שלא דקדקו יפה בדברי הרב שער אפרים וכו' ובאמת שאין ספק שכוונת הרב שער אפרים ז"ל כמ"ש כת"ר נר"ו. ומ"ש מני"ר נר"ו על מ"ש הר' שער משפט דצ"ע לדינא בזה דמסתימת הפוסקים לא משמע כן דהא ודאי אין הדין כן שסברא זאת נדחה קרו לה כל הפוס' וכו'. לאחר המחי"ר כוונת הרב שער משפט אינו על סברת הי"א שהביא בעל התרומות שאפי' יש לו מעות ללוה ששומעין למלוה שרוצה בקרקע דהא ודאי כל הפוסקים חולקים עליו ופשיטא שאין הדין כן אך כוונתו לנדונו שם באם הלוה אין לו מעות ובשעת הגוביינא אומר המלוה בב"ד שגובה הקרקע לחלוטין שלא יסלקנו דהסברא נותנת דבכה"ג לא אמרי' שומא הדרא וע"ז הוא שכתב דצ"ע לדינא דמסתמות דברי הפוסקים שלא חלקו בזה לא משמע כן אלא דבכל גוונא י"ל דשומא הדרא וברור:

וראיתי להב"ח ז"ל שכתב דהני י"א ס"ל כמ"ש הרמ"ה בסימן ק"ב שאם המלוה חפץ בזיבורית טפי פורתא דשומעין לו והחולקים על סברא זו ס"ל כהרא"ש שחולק ע"ד הרמ"ה וקסבר דמצי א"ל לא אתן לך אלא כדינך וכו' ע"ש וצ"ע דמבואר בס"הת בשער ד' חלק ג' סי' א' דס"ל כהרמ"ה דכופין ללווה ליתן לו זיבורית וכמ"ש מרן ז"ל בב"י סי' ק"ב דדעת בע"הת כדברי הרמ"ה ע"ש. ואיהו גופיה החולק על סברת הי"א [ואיך כתב דהחולקים ס"ל כדעת הרא"ש. ושו"ר להרב מטה שמעון ז"ל סימן ק"א בהג"הט אות י"ב עמד בזה ע"ש. גם ראיתי להרב חוות יאיר ז"ל בסי' ל' שכתב שכל האחרונים לא הבינו כוונת הי"א הללו שאין כוונתם אלא שהלווה אינו רוצה לשלם או טוען שאין לו מעות וידוע לכל שיש לו או נראה לב"ד שיש לו ושהוא משקר וס"ל דאם המלוה אומר מה לי לכופו עד שיתן מעות כתבו לי אדרכתא על הקרקעות דצייתינן ליה ושיש פנים לזה ממ"ש הטור ס"סי ק' דאם יאמר איני רוצה לשלם כותבין אדרכתא על נכסיו ולא פליג בין ידוע שיש לו מעות או אין לו ומ"מ דחי להו בע"הת וס"ל דלעולם אין כותבין אדרכת' אא"כ סוברים אנו שאין לו מעות משא"כ ביש לו כופין עד שיתן מעות או יתרצה ליתן קרקע עם רצון המלוה וכו' עכת"ד ע"ש ולאחר המחי"ר הוא תימה דהטור שכתב בסי' ק' דאם אינו רוצה לשלם שכותבין אדרכתא ומשמע בין ידוע שיש לו לאין לו וכמ"ש הוא ז"ל הרי הטור הוא מכת החולקים על הי"א וכמבואר בסי' ק"א. גם קשה מבע"הת דאיהו החולק על הי"א ובשער ג' חלק ח' סי' ז' כתב להדיא דאם בא וקבל בפניהם וחייבוהו וא"ל צא ותן לו ומרד על פיהם וכו' אם מצאו הב"ד נכסים ללוה מטלטלין או קרקעות כותבין מיד אדרכתא וכו' ע"ש. ומשמע אפי' בידוע שיש לו מעות מ"מ אין מנדין אותו ליתן מעות אלא כותבין אדרכתא מיד ולפי דברי הר' חוות יאיר ז"ל זאת היא סברת הי"א והבע"הת חולק וצ"ע:

נאם זעיר ש"ם קטונתי מכל כושל שבהן. והוא הצעיר חיים בהן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה