אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א חשן משפט › סימן כז

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

חשן משפט · סימן כז

סימן כו

וזאת תשובתי אליו בחירי רצתה נפשי הרב הכולל דינא דנחית לעומקא דדינא ענותן כהלל אור החיים אור גולל כהן לאל עליון בישראל להלל נר"ו:

קראתי בכל לב האי ספקא דדינא דשדר לן מר בענין שומא הדרא. ולדידי חזי כי הדבר פשוט דשומא לא הדרא לחצאין בכל אופן. כי ידוע שעיקר דינא של שומא הדרא היא תקנת חכמים משום ועשית הישר והטוב ומדינא לא בעי למהדר (כדאיתא בפ"ק דב"מ דט"ז) ובכל דהו מבטלינן להאי תקנתא כמבואר בכל הפוס' ז"ל. והכא אי הלוה עצמו אתי לפדות חציה. והמלוה יאמר דמטי ליה פסידא בחזרת החצי אחר שזכה בכולו וטוען או שיתן לו כל ממונו ויחזיר לו הכל או לא יחזיר כלום. הא ודאי דלהמלוה שומעין שאמר כהלכה. כי נהי שאם יתן לו כל מעותיו הדרא ארעא למ"ק משום ועשית הישר והטוב. היינו משום שהמלוה לא יפסיד כלום. כי ממון היה חייב לו וגם עתה יקח מעותיו וכשנחית להאי ארעא לאו אדעתא דא דארעא נחית. ואי איהו ניח"ל בקרקע דלא יכול לקנות קרקע אחר בממון זה. אבל אם אומר דלא ניח"ל לקנות קרקע בחצי הממון או להמתין עד שיחזיר לו החצי האחר ויקנה בכולו. נראה פשוט שהאמת אתו ודבר זה השכל מחייבו ולא היה צריך לראיה:

מ"מ לא אמנע מלהביא ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' שכנים לענין מצרן בא' שלקח שדה אחד ובא המצרן לסלקו מחציה אינו יכול לסלקו אלא א"כ מסלקו מכולה או מניחו בכולה וכ"פ הטור ש"ע ח"מ סי' קע"ה (ועיין בש"ך שם). ואע"פ שדין זה וכיוצא בו לא נתבאר בתלמוד סברא ישרה היא וכמ"ש הר"מ ז"ל שם. וידעתי בי'ני שיש לחלק דגבי מצרן ה"ט דלוקח אדעתא דארעא כולה נחית ולא אדעתא דחציה. אבל הכא גבי שומא דמים אית ליה גביה ופרעון זוזא זוזא פרעון הוי (עיין מה שאכתוב עוד לקמן בזה). מ"מ גבי שומא נמי כבר ביארנו שיש טעם גדול בדבר שבחצי הממון לא ימצא או לא ירצה לקנות קרקע כפי רצונו. ולא מבעיא אם לא ישאר באותו חצי חלק ראוי כשיעור דאז אפילו בשעת השומא כיפין את הלוה למכור הקרקע או למשכנו כדי לשלם לבע"ח כמ"ש בש"ע סי' ק"ג סק"ח. וכ"ש בשעת חזרת השומא דלא הדר בכה"ג. אלא אפילו אם יש שיעור בחצי נ"ל דלא הדר דבמקום שיש פסידא למלוה אפי' בדרך רחוקה לא תקנו הישר והטוב (ועיין בספר שער אפרים סימן קכ"ז) ואע"פ שלא נתפרש דין זה בפוסקים הסברא נותנת כן. וכמו שמצינו גבי מצרן כי האי דינא דועשית הישר שר והטוב הנאמר בדין שומא לדעת רוב הפוסקים ז"ל הוא דומה לדין מצרן וכמ"ש הרב יהונתן ז"ל בתומים סי' ק"ג ס"ח. ועיין בש"מ לב"מ בדל"ה ובב"י סי' קע"ה. וכ"כ בפירוש הרב הנז' בתומים סי"א דברור דלא אמרינן שומא הדרא לחצאין או כל שדה או לא כלים ע"כ והם דברים ברורים ואמתיים. הגם שבראייתו שהביא ממ"ש הרא"ש ז"ל בכלל פ' סי' ה' יש לי להשיב שאינה כ"כ מכרעת דהאי דקי"ל האחים שחלקו לקוחות הן היינו בכל הקרקע ולא בחלק אחיו דוקא וא"כ כי נחית לארעא אדעתא דכולה נחית. ולא שאחיו חיו יטול כל חלקו בקרקע והוא יטול חצי קרקע וחצי מעות. וזה מתבאר יפה בתשו' הרא"ש שם ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ו. וגם אפשר דדמי נמי לדין חליפין דקי"ל גבי מצרן בסי' קע"ה דאין בודין בעל המצר. ועיין להרב עצמו בסי' ק"ג באורים סל"ו ובתומים סט"ו ודוק שם. עכ"פ הדין דין אמת וכדבר האמור:

ומה שהביא כת"ר נר"ו מדברי הרב שש"א ז"ל בסי' ק"ג שכתב דמידי פלוגתא לא נפקא והמלוה שבידו הקרקע הוא המוחזק ע"כ. (עיין בקצ"הח שם סק"ו) אני איני רואה מחלוקת בזה. ודברי הריטב"א שהביא לחולק בזה לא הראה איה מקום כבודו. והנראה שהעתיק הדברים ממ"ש בתומים סי"א שגם הרב ז"ל לא כתב היכן כתב הריטב"א כן. וגם הוא ז"ל לא כתב שהריטב"א חולק בעיקר דין זה דשומא לא הדרא לחצאין. והאמת שיש לחלק טובא כמובן. ואני לא מצאתי לדברי הריטב"א ז"ל במקומם כדי להתיישב בדבריו

ועוד נ"ל ראיה ממ"ש הטוש"ע ח"מ סי' ע"ד וז"ל אם משכן שדהו או אפי' שתי שרות. כתב הרמב"ן שאינו יכול לכופו שיחזיר חצי המשכונה בחצי המעות שיאמר לו על כולם נתתי מעותי לפיכך אינו מחזיר לו משכונותיו עד שיפרע כולו ע"כ ואפי' לסב' הרשב"א ודעמיה שה"ד מב"י שם דס"ל שחייב לקבל החצי משום דקי"ל גואל לחצאין מ"מ אזיל ומודה שלא יחזיר חצי השדה אלא אוכל פירות כל השרה עד שישלם הכל ומעתה צא ולמד אם במשכנתא שעדין לא הוחלטה לו ודינא יתיב שפרעון זוזא זוזא פרעון הוי וכשישלם לו כל הממון חייב להחזיר המשכון מן הדין. מכל מקום לכוליה עלמא אינו מחזיר לו חצי השדה כיון דאדעתא דכולה נחית. בשומא שכבר הוחלטה לו ומן הדין אינו חייב להחזיר רק משום טעמא דועשית הישר והטוב לא כ"ש שלא יהא חייב להחזיר החצי ויהיה יכול לומר כשתחזיר לי כל הממון אחזיר לך הכל. ואין בזה חילוק בין משכנתא לדין שומא (ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל כלל פ' סי' ז'). ולא אכחד שיד הדוחה נטויה לדחות ולחלק אבל לרוב פשיטותו לא הוצרכתי לברר ביטולו. ועיין בש"ך וט"ז שם בסי' ע"ד ודוק:

ומעתה נבא לנ"ד דמאחר שהוכחנו שגם הלווה עצמו אם יבא לפדות חציה לא שמעינן ליה כ"ש יורשיו דלאו כל כמיניה דחד מנייהו לפדות חלקו דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ומדברי התוס' בב"ב דק"ז ד"ה ורב אין ראיה כלל דשפיר יש לדחות שכוונת התוספות הוא שאם אחיו אינו רוצה בביטול החלוקה הרי יכול לתת לו כל המעות לפדות כל הקרקע. ויקח הוא חצי הקרקע וכמ"ש כת"ר נר"ו. אלא שהוסיף ר"ומ לומר ש פדה הקרקע כולו מיד הבע"ח בכח הרשאת אחיו או שאחיו נמי ילך עמו ויפדנו ע"כ. ולא ידעתי הרשאה והליכה זו של אחיו למה. וכמדומה שר"ומ שיח"ל נסתפק שמא הבע"ח יאמר אני איני מחזיר אלא לשניכם וכשיבא אחר לבדו לא יחזיר לו חציה משום דלא הדרא לחצאין. ולא הכל מפני שאין לו בה יתר על חציה ולכן הצריך כת"ר הרשאת אחיו וכו' ואנא דאמרי דסברא זו אף אי ניתן ליאמר בעלמא.. הכא בעובדא דקיימי התוס' ליכא ספקא שהרי הבע"ח טרפה מיד זה הבן. ואי הוה ליה מעות הוה מסלק ליה באותו זמן. ה"ה שחייב להחזיר לו הכל מדין שומא הדרא כשעת הגוביינא. ואפי' בעלמא היכא שהוחלטה למלוה בחיי אביו ומת האב והניח בנים והשיגה ידו של אחד מהבנים לפדות כולה. נלע"ד דהשומא הדרא ליה ולא יכיל הלווה לעכב מפני חלק אחיו דמאי נפקא ליה מניה כיון דאיהו לית ליה פסידא. וגדולה מזאת כתב הרב משכנות הרועים ז"ל שם באות ש' דאפי' בחיי האב אם השיגה יד הבן יכול לפדות. ואפי' הרב ב"ח ז"ל בתשובה סי' י"ג שהביא הרב שם שנראה חולק עליו בהא כיון שהאב קיים ועליו נתקנה התקנה. מ"מ בנ"ד יודה הרב ז"ל שאחד מן היורשים יכול לפדות כולה היכא שלא השיגה ידי אחיו לפדות עמו חלקם. ודבר זה פשוט הוא כיון שאין הלה יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את כיון שגם הוא שייך בגויה כדאיתא במס' כתובות דצ"ד. וכ"כ הרשב"א ז"ל בח"ד סי' זך:

ובהיותי בזה ראה ראיתי להרב שער אפרים ז"ל בסימן קכ"ז שנשאל על הסברא שהביא בע"הת והו"ד בטוח"מ סי' קי"א שאם בא מלוה לגבות חובו ורוצה הלווה לתת מעות או מטלטלים שכופין אותו שיתן לו קרקע כרצון המלוה. ועל זה תמ'ה יקרא דהא אפי' נתן לו קרקע יכול לסלקו אח"כ בזוזי וכדקי"ל שומא הדרא לעולם וכ"ש שלא יוכל לכופו עתה בשעת גוביינא שיתן קרקע כיון שרוצה לתת מעות. והשיב הרב ז"ל דמדין שומא הדרא לק"מ לבעל הסברא הזאת שיש לומר דס"ל לבעל הסברא הזאת דלא נאמר דין זה דשומא הדרא אלא היכא שמתחילה רצה המלוה במעות ולא נמצא לו ועל כרחו קבל הקרקע. אז דינא יתיב שכשיהיה לו מעות ללווה לסלקו במעות שזהו הטוב והישר לשניהם. ללווה שיוחזר לו קרקעו. והמלוה לא לא הפסיד כלום כי אדרבה אותה היה מבקש מתחילה ודטבא להו עבדינן להו. אבל אם מתחילה גלי אדעתיה דלא ניח"ל במעות אלא בקרקע (ולדעתו שבית דין מחייבים את הלווה לתת לו קרקע) תו ליכא דינא דשומא הדרא כיון דחשיב כיש הפסד למלוה דאיהו אדעתא דארעא דנחית כאשר גילה דעתו בשעת הגוביינא א"כ תו ליכא תקנת הטוב והישר את"ד בשינוי לשון קצת:

והוצרכתי לפרש דברי הרב ז"ל מפני שראיתי לאיזה מרבני האחרונים שלא דקדקו בדבריו. הראשון אדם הרב שער משפט בסי' ק"ג סוף סק"ח שהביא דברי הרב ש"א ז"ל הנז' וכתב שתירוצו אינו מובן. ובא ליישב וז"ל ולפמ"ש ניחא כיון דהלווה גלי דעתיה דאדעתא דארעא נחית הוי כתליוהו וזבין דלא הדרא זביניה מהאי טעמא ולא אמרינן שומא הדרא אלא דוקא בלא היה ללווה מעות וגבה הקרקע בסתם וכמ"ש כן היה נ"ל נכון מאד מסברא אלא שצ"ע לדינא בזה דמסתימת הפוסקים לא משמע כן עכ"ד. ואנכי הרואה שהן הן הדברים אשר דבר בקדשו הש"א וכמש"ל. ומ"ש שצ"ע לדינא וכו' הא ודאי שאין הדין כן כיון שסברא זאת נדחה קרו לה כל הפוס' כמבואר בטור וב"י וב"ח שם. וכן ראיתי להרב חוות יאיר ז"ל בסי' ל' שפירש גם הוא ליישב דעת הי"א שהביא בע"הת הנז"ל דלא קשה עליה מדין שומא וכמ"ש הרב ש"א והשער משפט ז"ל וסיים וז"ל ואף כי זה נגד הסברא מ"מ מהא דשומא הדרא ל"ק עליה וכו' אף כי דעת הי"א מצדה תברה ע"כ. הרי שגם הרב ז"ל לא נטפל אלא ליישב דין שומא הדרא שהוא דין מוסכם ואי אפשר שהי"א חולק בזה. ע"כ בא ליישב לזה אף שאין הדין כן. וזה נ"ל ברור בכוונת הש"א ג"כ וכמדובר:

גם ראיתי להר"ב משכנות הרועים ז"ל באות ש' סכ"ג שה"ד הש"א הנז' ותמה עליו וז"ל ואיני מבין דבריו דמה ענין הטוב והישר לגבי גביית החוב דהישר והטוב הוא בחזרת הקרקע לבעלים וכו' אבל בעיקר גביית החוב מאן דכר שמיה דהישר והטוב עכ"ל. והאמת הברור שלא דקדק בכוונת דבריו כאשר יראה הרואה באופן שהעתיק לשון הש"א כיעו"ש. ולפי מש"ל אין מקום למאי דמקשה עליה כי דבר זה דליתיה לדינא דועשית הישר והטוב אלא בשעת השומא גם הרב ז"ל ידע ליה וגם הי"א ס"ל כן. א לא שסובר דליתיה אלא כשמעיקרא רצה המלוה במעות וכמו שביארתי למעלה אין צורך לכפול הדברים ועיין בתומים בסי' ק"א ס"ג:

עוד כתב הרב שער אפרים ז"ל שם ליישב לזה כפשוטו דמ"ש בסי' ק"א הוי דומיא דאגבייה מדעתיה כי כשיש לו מעות אז אין צריכים הב"ד לשום לו קרקע בחובו רק שיתן לו קרקע ולא מעות משא"כ בשומא הדרא ע"כ. וכתב ע"ז בס' משכנות הרועים שם וז"ל ולא הבינותי גם את זה דעיקר קושיתם עמ"ש המורים הוא דהיכי כייפינן ליה ללוה להגבותו קרקע דודאי דבע"כ דכתבו המורים היינו ע"י ב"ד דאינהו כייפי ליה להגבותו קרקע והדרא קושיא לדוכתא עכ"ד ואין בהם מובן כי הרב ש"א בא לתרץ בעד המורים הסוברים שהמלוה גובה קרקע בע"כ דלא תקשי להו מדין שומא הדרא. דאינהו סברי שלא אמרו שומא הדרא אלא כשאין ללוה מעות אלא קרקע ולא בעי למשים ליה הקרקע שאז הב"ד שמין לו וכשיהיה לו מעות הדרא ארעא למ"ק. אבל היכא דאית ליה מעות וקרקע והוא רוצה לשלם אלא שאין המלוה רוצה לקבל אלא קרקע ואז באו לב"ד לדעת אם יכול לתת מעות ולא קרקע והב"ד פסקו (לסברת המורים) שחייב לתת לו קרקע ואזל ויהיב ליה. א"כ הו"ל כאגבייה מדעתיה כיון שלא באו לב"ד על עיקר השומא. ובכגון דא ס"ל דשומא לא הדרא. זהו פשוט בכוונת הש"א. הגם שהוא דוחק ולא כפשוטו. מ"מ לא ידענא מאי קמקשה המשכנות הרועים ז"ל בבאו לפרש כוונת הקושיא על המורים. ודברי הש"א ברורים כדכתיבנא:

ואשר אני אחזה לפקע"ד לפרש כוונת הי"א שהביא בע"הת הוא שהי"א קיימי באופן שהלווה יש לו קרקע כדי לשלם חובו ויש לו מעות לשלם לו מקצת החוב והלווה רוצה לשלם לו מקצת החוב במעות ולתת לו השאר בקרקע (ובאופן שיש שיעור בקרקע לפי מקצת החוב). והמלוה אומר הן לי כל חובי בקרקע או במטלטלים כיון שאין לך מעות כדי כל חובי. וע"ז סובר הי"א שהדין עם המלוה שלא לקבל מקצת במעות ומקצת בקרקע אלא יקח הכל בקרקע. כדמצינו בדין שומא דלא הדרא לחצאין. אבל כל הפוס' ז"ל חולקים בזה וס"ל דכיון שאין דינו אלא על המעות חייב לקבל מה שיש לו במעות ועל השאר ישומו לו קרקע כדמשמע מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות מלוה ופסקו הטור ש"ע ח"מ סי' ק"א. ולא דמי לדין שומא דלא הדרא לחצאין דהתם כששמו לו הקרקע בכל חובו לא גרע ממשכון שאינו חייב להחזיר החצי וכמש"ל. משא"כ בשעת הגוביינא שאין דינו אלא על המעות. זה נ"ל יותר פשוט ומדוקדק בדבריהם והמעיין יבחר:

זה הוא הנלע"ד בענין זה לפי קיצורי עם רוב הטרדות כאשר שר עיני אדוני רואות. ואני תפלתי לאל חי אשים דברתי למען יפוצו מעינותיו. ותארכנה סרעפותיו. ילכו יונקותיו. הן הן נוראותיו. וחי לעולם. בריא אולם. צדיק בארץ ישולם:

הכ"ד החותם פה טראבלס המערב יע"א בש"א שבט התרל"ז ברוב עז ושלום:

נא"ה הצעיר אליהו חזן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה