אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א חשן משפט › סימן כה

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

חשן משפט · סימן כה

סימן כד

וזאת תשובתי שנית

אורו עיני לחזות בנועם תשובה מאהבה. מרב חביבא. הרב המופלא. וכבוד ה' מלא. בנש"ק רב שמ"ח גאגין נר"ו והאריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו. לא הניח פינה וזוית על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. וחפצי ורצוני היה להשתעשע באמרותיו כי נעמי. ואולם יורע כל שער עמי כי לא בן חורין אני ורבו טרדותי בעסקי הצבור והיחיד ועול מלכות יר"ה כידוע. ע"כ יהיו דברי מועטים לפי העת והזמן:

ראשית אמריו עמד להתבונן בלשון השאלה המסודרת. ותמ"ה יקרא בעיקר ההצעה שכתוב שהם אחים שותפים והיו שולחים ומביאים סחורתם. ושוב כתוב ששמעון לבדו היה המתעסק ועל שמו היו באים הסחורות. ועוד סתירה בעיקר הענין איך שמעון טוען שלא עשה שום שותפות וכו'. כי ע"כ בנה יסוד חדש שהאחים נשארו שותפי' מאביהם בתפיסת הבית וכו'. ומכח יסוד בנין השערתו זאת תמה עלי בעיקר שותפות האחים ולא הייתי צריך להרחיב הדבור בזה. כי לא נשאלנו על עיקר שותפות האחים ולא באנו להשיב ע"ז יען לא נתבררו טענותיהם כראוי לפני ב"ד הצדק. ועיקר מטרין היתה להשיב שואלנו דבר בענין חלק לוי בן שמעון. אף במונח ששותפות אביו ודודו קיימת. ע"כ השואל סידר בחכמה נסח השאלה. במונח שהאחים הם שותפים גמורים. (לא שותפים מצד אביהם. ורק למליצה בעלמא נקט אחים שותפים כמובן) והיו מביאים ושולחים וכו' הגם כי שמעון לבדו היה המתעסק והמוציא והמביא הכל על שמו ואחיו ראובן לא ידע אתו מאומה בכל השינויים ועסקים. (עד ששמעון היה חושב בדעתו כי לשם מצוה היה מהנה אחיו מנכסיו. אך ראובן טען כי הוא שותף גמור רק שלא נמצא ביניהם שטר שותפות. וכל אחד היה מתעצם בטענתו ולא נתלבנו ונתבררו טענותיהם בפני ב"ד כראוי. ועכ"פ מודה היה ראובן שכל העסק היה ע"י שמעון לבדו. וגם ידוע לכל שכן הוא ב

מ"מ במונח שהם שותפים גמורים (אם יברר ראו' טענותיו שנשתתפו מעיקרם) ע"כ מסדר השאלה בחכמה יסד אר'ש שהיו שולחים ומביאים הסחורות. כיון שהבאת הסחורה וכתיבת העסק על שם אחד מהשותפים לא מעלה ולא מוריד. וגם כתב שהיו חולקים בשוה עם הסוחר מליוורנו. כי האף אמנם שמעולם לא באו חשבון ראובן ושמעון האחים הנזכרים לחלוק הריוח. אלא כל אחד היה מוציא מן האמצע. וכל הממון הנשאר היה ביד שמעון. מ"מ לא נפק"מ מידי מאחר שאם יברר שמעון שהיה שותף יקח חלקו משלם. ועתה כאשר בא טעון ראובן כי הוא שותף גמור ותובע מחצית חלקו במושלם ואינו חפץ לתת מאומה לבן אחיו בעד ש"ט ועמלו אף שאביו נתן לו כת"י לקחת חלק הפ'אטור שבליוורנו. על כן באו טענות שמעון בהדרגה. באומרו כי מעיקרא לא ידעו לשותף וגם לא התחילו לישא וליתן יחד יען הכל היה על שמו לבדו והוא הנ"ון משתתף עם אחרים ומחלק שותפותם כאות נפשו. ואף את"ל שיזכה בטענותיו להיות שותף גמור. הרי ברור הדבר שבשום עסק ושינוי לא הודיעו ולא ידע שום דבר והוא לבדו כמצביה עביד בכל עסקיו ומעשיו קיימים. וא"כ גם את זה הכת"י שנתן לבנו כאחד מהם. ועוד שזה נראה לו תועלת השותפות וכמו שאיגלאי מלתא למפרע שהרויחו בזה:

העל אלה באה תשובתי מעיקרא שצדק לוי בטענתו וזוכה בחלקו אף אם שותפות דוד עם אביו קיים. וכ"ש אם יברר אביו ש' את טענותיו שמעולם לא נשתתף עמו ולא נעשה ביניהם שטר שות' וגם התחלה לישא וליתן לא היתה בזה כמו שטוען. דאחר הבירור הגמור ודאי שזכה בדינו. ומאן ספין ומאן רקיע להוציא הממון המוחזק בידו. ובהיות לא באנו להשיב ע"ז דין גרמא כי קצרתי בזה. ומאד אני תמיה על הרב המופלא חי ומלא הפוסק נר"ו אשר האריך בזה בהשערותיו והפליא עצה לאוקומי נ"ד בשותפים מתפיסת הבית. וכ"כ עשה עיקר השערתו זאת עד שהרבה לתמוה עלי איך כתבתי שאם יתבררו טענות שמעון שהשותפות בטל. כי מאחר שהם אחים השותפים מאביהם (כהשערתו). אין צריך לשום דרך מדרכי הקנאת השיתוף והאריך בזה ככתוב בדב"ק. ועמו הס"ר כי לא צדקה השערתו זאת. ודברי השאלה מסודרים בקיצור ועליה באה תשובתי הקצרה וברורה. ובנפול יסוד השערתו נפלו גם תמיהותיו ותכל תלונותיו:

אתאן לחלק לוי בן שמעון כי הוא עיקר שאלתנו ועליו תסוב מלתנו. חזיתיה למעלת הרב המשיב הארי הח"י מופלא שבסנהדרין נ"י דאתא ואייתי לן מחלוקת הפוס' ז"ל בהסכים למעשיו דמהני אף אם שינה. אי בעינן הסכמה בפירוש או שתיקה הוי כהודאה. ומינה יצא לדון בנ"ד שלא מיחה ראו' קודם לכתו לוי דלכ"ע השתיקה הוי כהודאה. ושוב כת' שיש לתלות שתיקתו משום דסבר שלא היתה הליכתו בשכר את"ד בקיצור. והאף אמנם יש לי להשיב אמרים על זה. אבל רואה אני כי אין אנו צריכים לזה בנ"ד. אחרי שכבר ביארנו ומבואר בשאלתנו. כי שמעון לבדו היה המתעסק מוליך ומביא קונה ומוכר. וראובן לא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וא"כ לא הי"ל להודיעו. וגם הוא לא היה יכול למחות כיון ששמעון הוא המתעסק בכל העסק לבדו וכמצביה עביד. ומטעם זה אשר הוא מבואר ונגלה לא הבאתי בעניותי מבוכה זאת. דלא נפק"מ מירי לנ"ד. וכללתי כל זה במלות קצרות ובמה שכתבתי שכל ענייני ועסקי המסחר מתחילה וע"ס היו נעשים על ידי שמעון לבדו מבלי ידיעת ראובן. אשר מטעם זה רוצה שמעון לעקור השותפות מעיקרו. ואם באים אנו לקיימו מפני שהתחילו לישא וליתן יחד (במונח שיקרא זה התחלה לישא וליתן יחד). הרי ודאי שצריך לקיים גם הדרך שהתחילו בו. וכמו שבכל הענינים לא ידע ולא מיחה ראובן הן בדבר של שינוי ונזק הן בדבר שהיה בו תועלת כן נמי בדבר הזה שיש בו תועלת מבורר אין כח בידו למחות. ואתיא במכ"ש ממ"ש הכנ"הג בהג"הט פ"ח בשותף שיודע שחברו ישנה ממנהג המדינה ונשתתף עמו אדעתא דהכי נחית ועדיף מהודיעו והסכים למעשיו ע"כ דהגם שי"ל שזה לא נשתתף אלא אדעתא שלא ישנה ממנהג המדינה. ואם שינה איהו דאפסיד אנפשיה. והסברא הישרה היתה נותנת כן. מ"מ ס"ל להרב ז"ל דכיון שזה ידע בטבעו של זה השותף שמשנה מהמנהג ונשתתף עמו וראה ש שהתחיל לשנות ולא מיחה תו"מ הו"ל כהסכים למעשיו לכל אשר ישנה מעתה. כ"ש בנ"ד שזה רבות בשנים שזה שמעון הוא המתעסק לבדו וראובן לא מיחה בשום דבר. דודאי דלאו כ"כ עתה לומר שלא הודיעו. כי לא יאמר שותף לחברו לא הודעתני ולא ידעתי דבר פ'. אלא אם הוא רגיל לידע כל עניני העסק משא"כ בנ"ד. וק"ו הדברים ממ"ש הר"הג דודי לי ז"ל בס"ה ארח משפט סקל"א שכתב דאפי' התנה בפירוש שלא יורשה להקיף. כיון שהתחיל להקיף שלא ברשותו ולא מיחה. אפי' שהפסיד אח"כ לא הפסיד לעצמו כיעו"ש וק"ו בנ"ד שלא היה שום תנאי שלא יורשה לעשות דבר בלתי רשותו. אלא הוא עושה כחפצו ורצונו. והלה לא מיחה מעולם. דאפי' מי שירצה לחלוק בנדון הרב מ"ד ז"ל בנדון כזה יודה בפשיטות:

הנה הוצרכתי להאריך בזה מפני שמעלת הרב המשיב נר"ו תמה עלי כי מה היתה כוונתי לציין להרב ארח משפט ז"ל בזה. ראם נדונינו היה ששמעון החליף הפ'אטור פעם וב' וראובן לא מיחה היה ריח ראיה וכו' כיעי"ש בדב"ק. ואני תמיה ודאי על יופי שלימותו איך כתב כן. דאטו השינוי צריך שיהיה באותו דבר עצמו. הלא כיון שטענת שמעון היתה כי מעולם לא שאל ממנו ולא ידע בשום דבר מעסק השותפות. והדבר מובן שהיו כמה עסקים ושינויים בכל משך הזמן שעבר והוא לא מיחה. וא"כ גם זה כאחד מהם. וגם מ"ש שבנדון הרב ז"ל התנה בפירוש ולא דמי לנ"ד. לע"ד אחר המח"ר הדברים תמוהים. דאדרבה איפכא מסתברא ונ"ד יפה נלמד מק"ו. וגם מדברי הכנ"הג ודעמיה כבר הוכחתי שיש ראיה ברורה לנ"ד ולאהבת הקיצור ונחיצת הפנאי לא ביררתי הדברים המבוררים. רק ציינתי דבריו כנהוג בכל ספרי הפוסקים ז"ל כידוע:

אתאן למה שתמה על הרב דודי ז"ל שם בא"מ הג"הט ל"א דהכנ"הג קאי במשתתף סתם. משא"כ בנ"ד שהתנה בפירוש ולא הי"ל למחות כי אדרבה טוב לו וכו' ע"ס הלשון אומר אני שכוונת הרב יפה דודי ז"ל ברורה. כי הדבר פשוט שהתנאי שהתנה לאו לטפויי אתא. כיון שבלא"ה הדין כן שלא יוכל לשנות ממנהג המדינה. ואם התנאי אתא דאפי' אם המנהג להקיף שלא יוכל להקיף אלא ברשותו. עכ"פ חזר דינו גם לזה כמשנה מהמנהג שאם הודיעו והסכים למעשיו דמהני ורבו הסוברים דאם ידע ושתק דהו"ל הודאה. ויען חשש לדעות החולקים וסוברים דבעי הסכמה בפירוש ובפרט היכא שיש לתלות בשתיקתו. לזה פירש ד דכיון שבמשך זמן השותפות היה מקיף ושמעון ידע ושתק ושוב נמשך השותפות לז' שנים ותמיד שמעון היה מקיף. ובודאי היה ריוח או הפסד ולא מיחה הו"ל כמי שיודע ודע שחברו ישנה ממנהג המדינה שכתב מרן החבי"ב ז"ל דעדיף מהודיעו והסכים למעשיו. הגם דהתם נמי יש לתלות בשתיקתו דניח"ל שישנה וטוב לו. מ"מ אמרינן כיון שידע שטבעו של זה לשנות. אם כן בשינוי ראשון הי"ל למחות. וכיון שלא מיחה אבד זכותו גם על העתיד. כן נמי בנדון הרב אורח משפט ז"ל כיון שאחר התנאי ידע ולא מיחה י"ל שנתרצה לבטל התנאי ולא תלינן מידי בשתיקתו. ובפרט שעבר זמן השותפות והוא מקיף והולך דאף אי נימא דעל תנאים הראשונים שונים נמשכים. מ"מ זה יכול לטעון כיון שנתרצית להמשיך השותפות אחר שידעתני שאני מקיף הרי נתרצית שאקיף גם בלא רשותך. והרב ז"ל קיצר בדבר. ואולי האריך בתשובותיו כ"י:

גם מה שתמה כת"ר שיחל"א במה שכתבתי במאמר מוסגר "שמשמע דברים אלו שאפי' שהיה צריך להודיעו" ותמה כת"ר נר"ו שהשותף יכול להשתתף עם אחר לתועלת השותפות ואינו צריך להודיעו לשותפו ואייתי בידיה מ"ש הט"ז שם דאפי' לכתחי' שרי כיעו"ש בד"ק. ואתו הס"ר בזה כי מי לא ידע בכל אלה. דמי שרוצה להכנס בספק סכנה דהיינו שאם יפסיד יפסיד הוא לבדו. ואם ירויח שיהיה לאמצע. כי הרשות בידו לחבול בעצמו. והא ודאי דאפי' לכתחילה יכול לעשות כן אם ירצה. אך מפני מה אמרו שאם הפסיד ההפסד לעצמו משום שמן הדין אינו יכול להשתתף עם אחרים בלתי רשות חברו. ואם עבר ועשה שלא כדין ידו על התחתונה. א"כ נמצא שמן הדין הי"ל להודיעו לחברו כדי שאם יצא הפסד שיהיה לאמצע. אלא שאם יצא ריוח יטול הלה חלקו אפילו שלא הודיעו. וכן כתב בפירוש מהר"י יפה ז"ל בתשובת הראנ"ח סימן ס"ה. אלא שהט"ז ס"ל דבכגון דא אפילו לכתחילה שרי. ועכ"פ הדין דין אמת כמו שכתבתי בעניותי. ומעכ"ת תמה ג"כ על מהר"י יפה ז"ל. וכבר בעניותי סמוך להמאמר המוסגר ציינתי להט"ז ולתשו' מהראנ"ח הנז' והיה לי אריכות דברים בזה אלא שאין כאן זמנם ומקומם:

אתאן לסיפא במ"ש בעניותי לחלק נ"ד ממ"ש התוספתא. מני"ר שיל"א הוסיף נופך משלו דבכה"ג שהיו פורעים להפ'אטור של ליוורנו אין כאן נתינה חדשה וכו' כיעו"ש. והם דברים אמתיים וברורים וכבר גם אנכי לעיל כתבתי כי אין כאן מעשה חדש אלא שהחליף לבנו עם הפ'אטור שבליוורנו. ועיין בספר נשמת כל חי ח"ב סי' טו"ב דמ"ה ע"א. וחפץ הייתי להשתעשע בנועם שיח שפתותיו במה שהאריך עוד בענין זה. אבל יודע כל שער עמי כי אין הפנאי מסכים עמדי לרוב הטרדא. ועם אדוני הס"ר על דברתי מלכי צדק להשיב את הארי הח"י שיחל"א כי לעצמי אני מציל וידעתי גם ידעתי כי האמת אהובה ורצויה אצלו יותר מאהבת ריעים ואהובים. וה' אלהים אמת יעזרני על דבר כבוד שמו ואשובה אל נוה קדשי הר ציון אשר אהבתי סלה ונתעלסה באהבים כאשר היתה באמנה אתנו. וש"וט יסגא לעילא מן דרגיה. כיר"א:

עתה קרוב להדפסה נד"מ ספרו הנחמד ישמח לב ושם ראיתי בחח"מ סי' ח' ט' שבשפלנו זכר לנו בתשובתו הרמ'ה על דברי. וישם בסוף הסכמת מרן הר"ל נר"ו:

וחזי הוית כי גם הוא נר"ו מסכים הולך לכל אשר כתבנו. והן הראנו ידו הנפלאה בעוצם בקיאותו. וכבר מלתי אמורה כי אין עתותי בידי לשים עיוני על דב"ק. אך בזאת אבא אעי'ר במ"ש בסו"ד לדחות החילוקים ם הנאים שחילקתי מדין התוספתא לנ"ד. כי אנכי הרואה שיש לי להשיב ותורה היא ואין מחניפין בה. והנה על החילוק שחילקתי בטו"ט ודעת דהתם בדינא דהתוספתא לא שאלו הבנים חלק בריוח קודם שיתחילו להתעסק משא"כ בנ"ד. השיב הר' נר"ו וז"ל אין נראה דהתוספתא האב תובע שכר בניו היותו הוא הזוכה במע"י. ואם התנה עם האב לא התנה עם השותף דעיקר התנאי צריך להיות עם השותף והוא לא ידע ולא אסיק אדעתיה ע"כ ואחרי המחי"ר מכבוד רבנותו לא ידעתי מה זו סתירה. שכבר הוכחנו שעיקר העסק היה ע"י אביו והוא השליט ועפ"ז זכינו אותו במה שנתן לו אביו בכת"י וגם מני"ר שיחיה הסכים עמנו. ואם בנ"ד היה הבן נ"ון בסתם מבלי שישאל חלקו קודם התחלתו להתעסק ואחר כך תובע שכרו. אפשר היה ללמוד מדין התוספתא שכיון ששתק מחל חלף אכילתו מן האמצע. כמו שראינו בנדון התוספתא שהבנים גם עתה אינם שואלים חלקם. וגם האב שתובע בעדם או במקומם לא תבע קודם שיתעסקו. וע"כ אין להם להבנים חלק ונחלה. לא כן בנ"ד שתנאי היו דבריו של בן משעה ראשונה עם אביו הנ"ון בכל העסק ומה שהרגיש כת"ר מהדין דינא דהתוספתא שהאב תובע מע"י בניו. לסברת האומרים דבן הסמוך עש"א מע"י שלו והצ"י. רואה אנכי דאין מכאן סתירה להסוברים שמע"י של בן ולא ראיה לסברת החולקים. כי לא נחלקו אלא אי תבע הבן חלקו אבל אם לא תבע הבן ודאי דמחל לגבי אביו לכ"ע. והכא הבנים לא שאלו ולא תבעו שכר מע"י. והאב הוא התובע שכרם בשם בניו או בשבילם ודוק:

עוד כתב מוהר"ן לדחות חילוקי הא' דהכא בנדון דידן לא הרויח מחמת נכסים וכו' דמדברי מהר"י הלוי בסי' קכ"ד (שהבאתי דבריו שם) נראה דלא ס"ל הכי מדחזינן דגם סרסרות ועסקים אחרים אשר אינם נכסי אביו חייבו להכניס באמצע ע"כ הרואה יראה דבפירוש כתבתי בתשובתי שם שע"פ החילוקים שחילקנו יש לעמוד בתשו' מהר"י הלוי זל אלא ששאלתו סתומה. וכוונתי היתה דאימור שהסרסרות היתה מכח אביהם הזקן כנראה מהשאלה דגם אביו היה מתעסק בסרסרות בחיי אביו. או נימא שהסרסרות והעסקים אחרים היו בנכסי השיתוף או נמשכים ממנו. ובהיות שהשאלה באה בספר החתום וגם הרב ז"ל לא ביאר הדבר בתשובתו. וידעתי כי שערי דחיות לא ננעלו על כן נשמרתי מלתמוה עליו ע"פ החילוק שכתבתי שהוא יפה אף נעים:

ומ"ש בסו"ד לחלק בדרך נכון דהכא כיון שהיה איש זר הפ'אטור ובנו נכנס במקומו כי בדין הוא שיטול שכרו גם כי לא התנה וכ"ש כשהתנה ע"כ הנה כיוננו בעניותין לדעתו דעת עליון בזה וקיימתיהו מסברא דנפשין בתשובתי הראשונה. ועוד אני מוסיף לחלק כעת דמידי הוא טעמא זיכה בתוספתא לשאר האחים משום דכיון דהבנים אוכלים מתפי"ה גם הריוח לאמצע חלף אכילתם. אבל בכגון נ"ד שהריוח שהרויח הבן עולה כרי פרנסתו והותר מאד. אין ספק שזכה בריוח כמתבאר מדברי הרב ברך משה ז"ל בסימן ז"ך ומדברי הרב הגדול שארינו זצוק"ל בספר נשמת כל חי ח"ב ח"מ סי' טו"ב דמ"ה ע"א. ובפרט היכא דהתנה בפירוש כנ"ד ואפי' גילוי מילתא בעלמא סגי כמתבאר בש"ע ח"מ סי' פז"ר וד"ב כעת:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה