אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א חשן משפט › סימן כד

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

חשן משפט · סימן כד

סימן כג

מודעת זאת כי הרציתי דברי אלה לפני מי שגדול רב משרש'יא מר דינא סולת נקיה הרב המופלא ארי בן ארי רב שמ"ח גאגין נר"ו וגם הוא שרטט וכתב בענין זה וז"ל הטהור:

לקול דודי איש חמודי. רגשו עשתונותי. ואראה במראה ולא בחידות. קרני אור נוצצות מעל שולחני. יזהירו כזוהר הרקיע. כמו פחד ורחב ארגיש בקרבי. לדעת מה זה. ואבליגה כמו רגע ואקרב אליהן. והנה גליון נחמד האיר וזרח מפאתי מערב מלא ידידות. צוף דבש ואמרי נועם מוצק חן. נוטף שכל טוב כיין הטוב המש'מח לבב אנוש. אמרתי הא'ח הא'ח הלא זה הוא כריע כא"ח מנקיי הדעת שבירושלם. הרב המובהק ונוגה ברק מזר"ק טהור ר"מ אליהו בהיר. ונרו יאיר. עלז לבי ויגל כי ראיתי במאהבי לי מלך. יושב על כסא המשפט דן ידין יורה גם הוא מורה. ולהורות נתן הוראתו בקדושה מפי סופרים ומפי ספרים בנדון שאלתו. ורק מאהבתו וחבתו רצה לעמוד ע"ד המעט הוא. אם יכונו דרכי במעגלי צדק יחד עמו. על הדין ועל האמת גם אנכי צ'עיר הח'י לעשות רצונו חפצתי. ע"כ אמרתי אשנה פ' זה בל"ן. ואך כחותה על הגחלים. יען הנני עסוק בהדפסת ספרי הק' ישמח לב. וטרדות הזמן לא נתנוני השב רוחי. עד חובל עולי. ובאשר תשיג ידי אעלה ב' או ג' גרגרים בעזר האלהי. אל ה' ויאר לנו:

הלא מראש אעלה נא ואראה השאלה הערוכה בריש אמיר שר"וש אחים שותפי' שהיו מביאים סחורה וכו' והיו מוכרים אותה בעירם והיו שולחים תמורתם וכו'. ויגד עוד שלוי הלך בחנות שמעון אביו כי הוא היה המתעסק לבדו. ועל שמו היו באים הסחורות והוא היה שולח תמורתם וכו'. אשר נראה מזה לכאורה סתירה גדולה בעיקר ההצעה. שהרי לא שניהם היו מוכרים ושולחים ומביאים לשמם. כי רק שמעון היה לבדו ועכ"פ גם מאלה הדברים הלא נראה ששותפים היו והסחורות שייכים לב'. ורק שהוא היה המתעסק ועל שמו היו באים וכו'. וא"כ מה זה שטוען אח"ך שמעון כי מעיקרא הוא לא עשה שום שותפות עם אחיו הנז' ולא יש ביניהם שום שטר שבזה עוקר הוא ההצעה כולה משורשה שלא היו שותפים כלל. וההצעה כולה מעלה ומטה בהויה על קו תוהו ואבני בוהו. ולא ידענו מעתה מה יענה שמעון על החלוקה שהיו חולקים שניהם. וכתוב מחצה להם ומחצה להסוחר של ליוורנו. האם גם זה יאמר שהוא שקר מוחלט שראובן לא לקח עמו חלק במחצית מעולם. שלא ידעו ולא הכירו מימיו לתת לו חלק בריוח פ"ק. והכחשה גדולה כזאת בהמשך כמה שנים שעברו קשה עליו להאמין אשר לא תוכל להתברר:

עוד יש להתבונן על שמעון אחר אשר טענתו חזקה נגד אחיו שלא ידעו לשותף מעולם ולא נתעסק עמו בשום עסק וריוח כי כל אחד עיסקו לבדו. והרי זה אחיו האומר שותף אני בכל בעלילה גדולה ונוראה בא עליו ולא עוד אלא שמבקש גם לבטל מעשיו עם לוי בנו. א"כ למה זה יבקש טענה בלשונו ועוד שבשום עסק לא שאל ממנו והוא לא ידע שום דבר מעסק השותפות. ובפרט בדבר כזה שהריוח והתועלת להשותפות מבורר וכו'. דמפני מה הי"ל לשאול ממנו ולא שאל וגם מכנה אל עסקו שם שותפות. וכ"כ טרח לעשות קיום להתקשרות בנו לוי. והרי מעיקרא שמעון בעלילה איומה הוא בא לאכול חצי הריוח עצמו ואיך בסוג עלילה כזאת יטעון כנגדו באם תמצא לומר כדי לאכול חלק בנו וכל רואה ישתומם:

כי ע"כ אילין בהיות אין הבע"ד לפנינו לחקור ולדרוש ולתור אחר מחשבותיהם הפנימיות. להוציא הדין לאורה אומר אני לפי השערת לבי בנוסח השאלה הסדורה לפני. כי האחים הנ"ל נשארו אחרי אביהם יחד משותפים בעיסתו בלי תת חלוקה בנכסים כלל ונתעסקו יחד בחנות מוכרים וקונים. מרויחים ואוכלים כאיש אחד חברים ונתעסקו יחד גם עם הסוחר של ליוורנו ככתוב ואך אחרי זמן או שראובן חלש לביה מחמת חולי או זקנה או כי נפשו חשקה בתורה. או כי עצלות נזרקה בו. יהיה מה שיהיה מעט מעט היה פורש עצמו ושמעון בחריצותו בעסקו ואהבתו לראובן אחיו נשא בעול כל המשא הוא לבדו. וגם הסוחר מליוורנו הכירו וידעו אח"ז בשמו לבדו ובזמן הזה האחרון הוא אשר נתגדל לוי ויהי לאיש ויצא אל חנות אביו. ושם נאמר כי שמעון היה מתעסק לבדו ועל שמו היו באים הסחורות וכו'. ואין זה סתירה אל ההצעה הראשונה כי יכונו שניהם בדרך זה. והנה כאשר נתקשר שמעון עם לוי בנו במקום סוחר ליוורנו כי הוכרח להתקשר כי לא לו לבדו הוא העסק. וה' הצליח בידו. רוח הקנאה הטעהו לראובן לבטל קשר שמעון עם בנו. כי ראה ג' חלקי הריוח יובאו ביתה שמעון והן הרביע יגיע אליו ואז גם חמת ש שמעון בערה בו כי לא די לו לראובן היותו יושב ובטל ואוכל חצי מהריוח אשר לא עמל ולא יגע בו. כי גם מבקש תואנות לאכול חצי ריוח בנו אשר המציאוהו בעיון עמל ויגיעה. ע"כ רוח בטנו הציקתהו לטעון כי אעיקרא הוא לא עשה שום שותפות עם אחיו ושום שטר לא יש ביניהם. ושמר פיו ולשונו מלטעון שקר אשר לא היו שותפים. ורק הכי אמר שהוא לא עשה שום קשר שותפות עמו. והמובן שנמצאו ככה מקטנותם נושאים ונותנים ביחד. ושטר באמת לא יש ביניהם וע"פ מאמרו זה. ר"ל שהריוח שהיה נותן לו חצי חלקו בתורת חסד ואהבת אחים הגיעו. לא מצד ההכרח והראוי כי גם קרן מצויין לא היה להם ואיך מעתה יקום עליו לתבוע חלקו בדין וגם לבטל מעשה ידיו ולתבוע בחלק בנו. וע"ז יסובבו הטענות. ובדרך את"ל אמר להציל עכ"פ חלק בנו. זהו המובן מהענין בשיקול הדעת הממוצע בין ב' הקצוות:

ואם כנים אנו בזה הרי יש שותפות מעליא בין ראובן ושמעון לא שהמה נשתתפו כי אם מפאת אביהם שהוריש להם ביחד אם מעט ואם הרבה ולא חלקו כלל ביניהם ונשארו יחד משתמשים מרויחים ואוכלים. ושותפות זה אינו צריך לא שטר ולא קנין ולא שום דרך התקשרות שכתבו הפוס' ז"ל כי רק בשב וא"ת שלא חלקו יתקיים לעולם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל סוף פ"ח מהל' שותפין האחין או שאר היורשין שלא חלקו ירושת מורישן אלא כולן משתמשים בה ביחד הרי הן כשותפין לכל דבר ע"כ ומ"ש הראב"ד ז"ל כי לא האירו דבריו וכו'. הנה הרב לח"מ ז"ל ביאר כוונתו דההשגה היא שלא האיר וביאר את דבריו. אמנם בעיקר הדין שוים הם שאם יירשו מאב ואם יחד ויד ב' שוים בכל הירושה הבאה מאב או אב ואם שהם שותפין לכל דבר וזה פשוט עש"ב:

והנה יש להתבונן דלשון הרמב"ם זל שכתב הרי הן כשותפין לכל דבר דמלות לכל דבר אי סובבים המה על האחים הנ"ל שלכל דבר המה ודינם כשותפים סתם והיינו לרבות על האחים שלא חלקו דלא נימא בהו שאין דינם כשותפין אלא הרי הם בכל דבר כשותפין או נימא דמלות לכל דבר המה על השותפין והכוונה דלא תימא כל האחים שלא חלקו שהמה כשותפין שנשתתפו באיזה עסק בסתם שבשאר ריוח הבא להם חיצוני כמו ריוח כלילא וכיוצא אין לשותף חלק עם חבירו שכמו כן המה האחים שלא חלקו. דלא כן כי אם המה כשותפין אשר נשתתפו לכל דבר בכל מן ריוח ואפי' מציאה בשוק כן המה האחים שלא חלקו. ולכאורה היה נר' להכריע כהצד האחרון והיא ממה שפסק הרמב"ם ז"ל שם סמוך ונראה אחד מן האחים או מן השותפין שנפל לאומנות המלך הריוח לאמצע. ותמהו עליו הראב"ד והכ"מ ז"ל שלא פי' דבריו דזה דוק' אם מחמת אביהם ירד לאומנות זה אבל אם מחמת עצמו וחכמתו היא שעמדה לו דאזי הריוח לעצמו וכמ"ש בגמ' וכתבה הרי"ף ז"ל והרב לח"מ ז"ל נדחק לישב דברי רבי' ז"ל עש"ב. ואם נפרש כפי' הב' שהאחים שלא חלקו המה כשותפין שנשתתפו לכל דבר. א"כ שפיר עבד רבינו שלא לחלק כאן כנז"ל שבכל אופן שירד ואפי' מחמת עצמו הריוח לאמצע. וצ"ל שהוא מפרש ההיא ברייתא דאתמר בש"ס כשחלקו האחים בירושת אביהם ושוב נפל אחר מהם לאומנות דאם מחמת עצמו לעצמו ואם מחמת האחים להאחים והכי דייקי נמי דברי הרמב"ם ז"ל בה' נחלות פ"ט שכתב תחי' דין זה מהאחים שעדיין לא חלקו. וכתב כהאי לישנא הרי הן כשותפין לכל והיינו מתני'. ואילו דינא דברייתא הנז' כתבה אחר כמה דינים בדין ז' אחד מן האחים וכו' דמיירי בשכבר חלקו וכדכתיבנא:

איברא דלהראב"ד ז"ל נוכל לו' שכן הבין גם הוא בדעת רבינו ז"ל אלא דהשיג עליו שקצר מאד ונ"ל דכוונתו שהי"ל לפרש דמיירי בשותפין שלא חלקו בעיסת אביהם. ולהרמב"ם לא הוצרך לפרש אחר דסמיך להאי דינא לדין שלפניו שלא חלקו ירושת מורישן ועלה קאמר אחד מן האחים או מן השותפין וכו'. אמנם הרב כ"מ ז"ל לא אבה שמוע פי' הב' הנז' ודאי ולכן אייתי כאן בה' שותפין דינא דברייתא וביאר כוונת הראב"ד ז"ל למענהו. גם ה"המ ז"ל בה' נחלות דין ו' שפסק הר"מ ז"ל דינא דברייתא הנז' כתב עליו ה"המ ז"ל משנה וברייתא וכו'. גם הרב לח"מ ז"ל שם כתב שהר"מ ז"ל למר כאן ממ"ש שם ושם ממ"ש כאן עש"ב וכבר ראיתי להרב תורת חסד ז"ל בסי' ר"ז עמד ולכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"ם והרא"ש והטור וכל הראשונים ז"ל בזה ואחריו ל'ו קם הרב משכנות הרועים ז"ל באות א' אות נ"ו והמה בררו ולבנו דעת הראשונים בכל חלקי ופרטי דינים הללו מהיכא דירד לאומנות המלך או אומנות אחרת וכל מין ריוח הבא להם וכל אחד לדרכו פנה לך נא ראה באורך וברוחב. ולכל הצדדין וצדדי צדדין נדו"ד ודאי יצא מן הכלל דזה הוי ריוח שהרויח השותף להשותפות אשר להם מתפיסת הבית מכח אביהם דפשיטא שהשכר לאמצע:

והגם דנראה מתוך דב"ק טוב הרב הפוסק נר"ו שלא הניחו קרן לאמצע כלל. ורק שהיו שולחים להם סחורות ומוכרים ומלבישים המעות בסחורות אחרות ושולחים תמורתם. ובין כה וכה היו מרויחים. הנה גם זה נקרא עסק מחמת אביהם שנשארו עוסקים. לא לבד אם הפ'אטור הזה של ליוורנו נתעסק עם אביהם. ואחריו תפסו אותו גם הם. אלא גם אי נימא שאח"ך הם המציאוהו. הרי עכ"פ עשו בשותפות קודם חלוקה וכ"ז שלא חלקו הרי הם שותפים ואפי' כשותפים דעלמ' מצינו בכל כה"ג שנתעסקו יחד בלי שום קרן כ"א בהקפות וחליפות בלי שטר ולא כלום פסק הרב תורת חסד בסי' ר"ו דנתקיים שותפותם ודחה שם דברי החכם הפוסק וכ' עליו שלא כן כתב הטור בסי' קע"ו כ"א כל שהתחילו לישא וליתן דעסק השותפות ליקנות או למכור מהני. ואייתי ממהרשד"ם ז"ל סימן קע"ח שזה הוא מלשון הרמב"ם ז"ל וכו' וכתב הוא ז"ל וא"כ בנ"ד שהיו לוקחים סחורות מאחרים ומטפלים במכירתם ודאי דמי למ"ש הריב"ה והרמב"ם דהיינו התחילו במשאם ובמתנם וא"ץ שום דבר לא בכתב ולא בע"פ מאחר שהחזיקו להיות שותפין והכל יודעים זה וכו' ע"ש. וכ"ש ודאי הוא בנדו"ד שהם אחים שלא חלקו ונשתתפו במשא ומתן להביא סחורות בהקפה ומוכרים ושולחים סחורות אחרות תמורתם דודאי גם הפוס' ההוא יודה שבשותפות הם עומדי' וכל הריוח הוא לאמצע:

והגם שבנ"ד נראה שאחר זמן נתרשל ראובן ונשאר שמעון נושא ונותן לבדו מה בכך בשותפים דמסתמא מחלי אהדדי. ובפרט באחי ושותפי וכמ"ש הטור ומרן ו"ל בסי' רפ"ז וז"ל מרן ז"ל אבל דעת הכל שזה שאמרו ברישא שם שאם השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע היינו דוקא כששבחו הנכסים מחמת עצמן דהיינו ששכרו פועלים וכו' או שנשאו ונתנו בסחורה וכו' וביאר הסמ"ע ז"ל דאף שטרחו וכו' כיון שאין כאן חסרון כיס וכו' מחלי אהדדי עש"ב וע' נתיבות המשפט באות ב' שכתב וז"ל דכ"ז דוקא כשהשביחו בדבר עסק שלא נשתתפו עליו כגון שנטעו שדה לבן של שותפות או בנו חורבה. אבל שותפין שעשו שותפות להתעסק ונתעסק האחד יותר או שאחד לבד נתעסק א"י לתבוע שכרו כיון שאם הודיעו היה חבירו ג"כ יכול לעשות ולהתעסק ובודאי מחל בחושבו שחבירו יעשה ויתעסק למחר. דמה"ט כתב הנמק"י דלא נקט גדולים דודאי מחלי אהדדי מטעם הנ"ל ובפרט בדבר שכ"א מחויב לעשות כל מה שצריך וא"י לתבוע לחבירו מה שנתעסק דהא מחוייב הוא רק לתבוע לחבירו בעד מה שבטלו ממלאכתו והי"ל לתובעו תכף וזה פשוט לדעתי ועמש"ל בסי' קע"ו ע"כ יעו"ש. ואחרי שהדברים האלה ברורים ופשוטים בס' הפוס' ז"ל ראיתי להאריך בהם כי אך למותר הוא:

ותמהני על הרב הפוסק נר"ו שכתב תו"ד שאינו מוצא קיום להשותפות הזה שנעשה בלא קנין ולא שטר ולא הטלה לכיס. ונרגש מזה שכתב מור"ם בסי' קע"ו ויש מי שאומר וכו' וכתב אולי יש לקיימו מטעם שהתחילו להתעסק יחד וכו'. ושוב תבר לגזיזיה וכתב כ"ז אני כותב לרווחא דמילתא דבנ"ד לא היה לא קנין וכו' וגם התחלה לישא וליתן יחד לא היתה בזה כי בתחילה היה מביא הסחורות שמעון על שמו דוקא. ואח"כ לוי בנו על שמו. וא"כ כאשר יתברר שכך היו הדברים וירצה שמעון לזכות בכל הריוח שהוא מוחזק בו מאן ספין ומאן רקיע לאפוקי ממונא מיניה ע"כ. ועהס"ר כי מאי נ"מ אם היה מביא שמעון הסחורות ע"ש ואח"ך לוי בנו ע"ש אחרי כי קודם לזה היו באים הסחורות ע"ש ראובן ושמעון והרי נתקיים השיתוף ואפי' יום אחד. ועוד וכי בהבאת הסחורות ע"ש תליא מילתא וכי לא יתכן ששותפים מביאים הסחורות על שם אחד מהם והעיקר בזה שהתחילו לישא וליתן ביחד והרי חלקו בריוח ביניהם חלק כחלק כמה שנים כמ"ש בשאלה מחצה לסוחר ומחצה ביניהם ואין לך קיום השיתוף יותר מזה. כי ע"כ לדבר הזה יסלח לי רב חבי'בי כי לא שמיע לי כלו' לא ס"ל לבטל השותפו' מעיקרו ושורשו:

כי ע"כ נבא אל עיקר פס"ד שנשתתף שמעון עם לוי בנו בלי שאלה מראובן. וחזה הוית מאי דשק"וט הרב הפוסק נר"ו בתשו' הרא"ש ז"ל וסו"ד כתב דנדו"ד הרי פסקו מרן ז"ל בשלחנו הטהור דאהנו מעשיו וחולקים עם השותף הב' תחילה ועל המחצית שלהם חולקים ביניהם בשוה את"ד:

איברא שגם בזה אני תמיה על המעשה הזה כי היאך יתכן לשמוע שראובן אשר דר בעיר ההוא וכ"כ זמן ששמעון שותפו שולח לוי בנו להעיירות הגדולות ומביא סחורות אל החנות ההוא והוא ראובן לא ידע מזה כלל מצאתו ובואו ולא ראה ולא שמע מהסחורות אשר הביאו אל העיר והמה נמכרים בחנות השותפות ואחרי כי לזרה יתחשב ואין להאמינו. אם כן נמצא ידע מהשינוי אשר שינה שותפו והוא לא מיחה א"כ הסכים למעשיו קרינן ביה. וכבר פסקו הר"מ והטור ומרן ז"ל בסי' קע"ו דפטור. והגם שנחלקו הפוס' ז"ל בהסכמה ההיא אי בעינן בדיבור דוקא או די בשתיקה וחשיבא כהודאה. ודעת מהריב"ל ז"ל בח"א כ"ה דדוקא קנין לא צריך אבל דברים צריך בהסכמתו. וכ"כ הרפמ"א ז"ל בח"א סי' פ"ה ופ"ט והרב"ש בח"מ סי' מ"ב ועיין בסמ"ע שם בס"ק ל"ד כת' דשתיקה ל"מ לומר דהויא כהודאה ע"ש:

לעומת זה מצינו למוהרשד"ם ז"ל כתב איפכא בח"מ סי' שס"ח דלאו דוקא כמו שנראה שאמר הן אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה קרינן ביה הודה. ואייתי ראיה לדבריו מתשו' הרא"ש ז"ל הנז' בדב"ק דאייתי לה הטור ומוהרי"קו ז"ל שורש כ"ד. ואייתי לשון מוהרי"קו ז"ל שכתב וז"ל ואפי' לא היה כתוב בש' השותפות. אם אחר שהשכיר ראובן את לוי ונכנס לוי בהנהגת החנות וראה שמעון ושתק ולא מיחה בשכירותו של לוי הרי נתקיים שכירותו של לוי ואין שמעון יכול למחות עוד עכ"ל. ולשיטתיה אזיל מוהרשד"ם ז"ל וכתב כן גם בסו"סי רי"ט יעוש"ב ועיין במוהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ס"ד ובמוהר"ב אשכנזי ז"ל בסי' מ"ג ועיין להר"הג ז"א ז"ל בסי' ח"י החזיק במעוזם בראיות חזקות יע"ש. ועיין מ"ש בסי' ז' ועיין בכנ"הג ז"ל הג"הט אות פ"ב ולהרב מט"ש ז"ל הג"הט אות ע' יעו"ש ולהרב משכנות הרועים אות ש' אות ר"ך יעוש"ב וברוחב. ועיין להרב הגאון א"א ז"ל בס' הטהור חוקי חיים סימן ג"ל. ואחרי כי הדבר במחלוקת הוא שנוי שפיר יכול לומר שמעון קי"ל דחשיבא שתיקתו של ראובן הסכמה וכדעת כל הני רבוותא הנז"ל. ועיין מט"ש בהג"הט אות ע' ועיין להר"הג נדיב לב ח"ב סי' ג"ל:

אלא דבמעט ההסתכלות יראה הרואה דאין לנו צורך להרים את דגל הקי"ל כנ"ד דבכל כה"ג כ"ע מודו דחשיבא האי שתיקה של ראובן הודאה והסכמה שהרי לא מצי' שנחלקו הפוס' ז"ל כ"א דוקא בהודיעו לשותפו מהשינוי אשר כבר נעשה דאיכא למי' דשתק מפני כי ידע כי לא תועיל לו מחאתו אחר שנעשה וזהו היסוד מוסד וטעמם ונימוקם של הסוברים הנז"ל דלא חשיבא הסכמה וכמו שהאריך הרחיב הרב אהל יצחק ז"ל בסי' ט' ובסי' יו"ד חלק כן בפי' לנדו"ש וסיים במאמרו ברם אי קודם עשותו גילה דעתו במה שרוצה לעשות אז ודאי צריך היה למחות בידו ולומר לו לא תעשה יע"ש. וכ"כ הר"הג א"א ז"ל שם ועיין משכנות הרועים ז"ל שם יעו"ש:

וא"כ בנ"ד כפי השאלה המוצגת לפנינו כי כמה פעמים שם לוי לדרך פעמיו להביא סחורות לאביו למכור בחנות השותפות וראובן ראה ולא מיחה שלא ילך בעסק זה אשר היה מועיל ודאי מחאתו האיך יתכן לומר שבכל פעם ופעם לא ידע קודם הליכתו כ"א בחזרתו. ואכתי כאשר ראה זה ב' פעמים הלך ובא הי"ל לחוש ולצוות שלא ילך עוד ובכל כה"ג ודאי דשתיקתו הויא הסכמה גמורה לדעת כולם וז"ב. ועיין להרב אורח משפט ז"ל בסימן קע"ו הג"הט אות ל"ג אייתי כן לחלק מס' הון רב בח"מ סי' ה' וציין להרמט"ש ז"ל אות ע"א ואהל יצחק שם ועיין להרב בעי חיי ז"ל בח"מ ח"א סי' רמ"ה דף ש"ג ע"א אייתי כן מהחכם הפוסק וסמך שתי ידיו עליו וקלסיה לחילוקיה יע"ש:

אלא דעדיין יש לצדד בנ"ד לזכות ראובן אשר שתק כמה פעמי' שראה ללוי הולך להביא סחורות דל"מ הסכמה שהרי מקום יש אתו לתלות שתיקתו שהוא לא ידע ולא עלה על דעתו שיבקש לוי שכ"ט מנסיעותיו אחר שבהליכותיו אלו מקרב התועלת לאביו אשר הוא סמוך על שולחנו מאכילו ומשקהו. ואדרבה הוא ראו' היה שמח בהליכותיו של לוי כי מרויח גם הוא אחריו אשר לא יצטרכו מעתה לשלם להאיש אשר בליוורנו ומפני מה הי"ל למחות. ועתה כאשר ראה שרצונו ליקח חלק בראש הנה הוא צווח ככרוכיא א"א בהליכות שלך. לא מדובשך ולא מעוקצך וכיון שיש מקום אתו לתלות שתיקתו ודאי לאו כהודא' והסכמ' הויא וכמבואר בסברת הפוסקים ז"ל והארכתי בזה במ"א ועיין להרב משכנות הרועים ז"ל שם דשע"ח ע"ג אייתי כן שמצא לרב"א ז"ל במקו' מציעא ושכ"כ תוס' שאנץ וכת' דכ"ש בשותפות וכו' יע"ש. ועיין להרב אהל יצחק ז"ל בסי' ט' שנסתייע מדברי הרא"ש ז"ל בפרק שבועת הדיינים וממ"ש בפ' הנזיקין משם ריצב"א ז"ל דאם נותן אמתלא לשתיקתו הרי השתיקה לא הויא הודאה כיון שיש לתלות יעוש"ב:

ותמהני בזה למה שראיתי להרב אורח משפט זל סימן קע"ו אות ל"א ציין מ"ש הכנ"הג בהג"הט אות פ"ח. וכתב ומינה דנתי בראובן ושמעון שנשתתפו וראובן היה העוסק ועשו שטר שותפות וכתוב בו שלא יורשה ראובן להקיף מבלי רשות שמעון ואעפ"כ ראובן היה מקיף ושמעון ידע ושתק תדיר וכו' ולבסוף הקיף וכו' וכתב דעדיף ממ"ש מרן החבי"ב ז"ל דכיון דעבר כ"כ זמן והוא היה יודע שהיה מקיף תדיר והוא לא מיחה אדעתא דהכי נחית ועדיף טפי מהודיעו והסכים למעשיו עכ"ל. והוא פלא דאיך קא יליף כן מהרב הכנ"הג ז"ל שכתב ששותף שיודע שחבירו ישנה ממנהג המדינה וכו' ונשתתף עמו דאדעתא דהכי נחית וכו' דהיינו הטעם פשוט וברור דכיון דנשתתף עמו בסתם בלי שום תנאי שלא יקיף ושלא וכו' אחר שידע היטב שסתמו של האיש הלזה איננו כמנהג המדינה א"כ ודאי מורה דאדעתא דהכי נחית ועדיף ממסכים וראייתו מוכחת לדבריו מתשו' מוהרי"ק ז"ל בח"ב סי' ק"ך שכ"כ בפי' לפטור לבאטא'נירו שבעל הבגד פשע בעצמו אחר שידע שהבאטאן הוא פרוץ וקורא לגנב וכו' ואחר שהוא יודע ונותן לו את בגדיו בסתם איהו דאפסיד אנפשיה וכו' ע"ש. ומה דמות יערוך לנדו"ש שהתנה בפי' שלא יורשה ראובן להקיף מבלי רשות שמ' דהגם שראובן היה מקיף תדיר בלתי רשותו והוא רואה מה לו למחות בו אחרי שכבר התנה. ואדרבה טוב לו שיקיף שהריוח הוא ודאי לאמצע ואם הפסיד אין עליו כלום. ובכה"ג פשיטא שלא חשיב הסכמה ומ"ש מס"ק פ"ט אינו ענין לזה כלל ואדרבה מורה שכל שיש טעם לשתיקתו דהיינו שלא ידע וכו' ל"א סבר וקבל עש"ב. גם מתשובת מהרשד"ם סי' מ"ח והגו"ר כלל א' סי' ב' והז"א סי' כ"ג וקרבן אשה סי' כ"ג אין ראיה כ"וע שהם המדברים. כ"א בנדונו שהמנהג או ההרגל ההוא ידוע וזה שבא להשתתף לא חש להתנהג עם שותפו תמורת המנהג וההרגל ונכנס על הסתם כאשר יראה הרואה הלא בספרתם ולא הוצרכתי להביא כל א"וא ולבאר כי הוא ברור לעין כל רואה אין צורך ביאור. וכל כי האי מנדונות ההם ודאי האמת אתם וכבר יוצא הוא דינם לאור מדברי הר"מ ומרן ז"ל וכל הפוס' ז"ל. אמנם כל שיש טעם לשתיקתו אשר שתק וכגון נדון הנז' שכבר התנה הוא בתחי' אין שתיקתו הסכמה דמאי איכפת לו למחות אשר הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד. ועיין להרב מוהרימ"ט ז"ל בח"ב סי' קי"ב ע"ש וזה ברור:

גם על הרב הפוסק שיח"א תמיה לי בזה במ"ש כתב וז"ל. הרי צריך לקיים גם הדרך שהתחילו בעסק שהכל היה נעשה ע"י שמעון. וראובן לא היה מוחה בידו. והא ודאי דעדיף מהודיעו והסכים למעשיו דס"ל להפוס' ז"ל דעביד ומהני. וציין בזה להר' אורח משפט סימן קע"ו אות ל"א. דמה היתה בזה כוונתו לציין לה' אומ"ש ז"ל ואם נדונו היה שש' החליף הפ'אטור פעם וב' וראובן לא מיחה היתה ריח ראיה מהאורח משפט ולא מנדונו ממש כי בנדון הרב ז"ל התנה בפי' והרי לא דמי וגם שאין האמת אתו ורק מהפוס' ז"ל אשר הביא בידו דכיון דלא מיחה זה פעמים א"כ גם עתה הניח את לוי בנו לפ'אטור אלא דגם מהם ומדבריהם אין שום ראיה דעדיין ליכא למימר אדעתא דהכי קא נחית כמ"ש הפוס' הנ"ל ז"ל בנדונם והרי לא דמי כלל. ועוד צדדתי צדדין להבין מה רצה לציין בזה ולא מצאתי מענה:

באופן שמצד הידיעה אשר ידע ראובן ושתק כ"כ זמן איני רואה זכות לשמעון. דמקום יש אתו לראובן לתלות שתיקתו וכאמור. ורק מצד פסק מרן ז"ל בסי' קע"ו דאייתי הרב הפוסק נר"ו דאפי' לא הודיעו שיטול טול הלה חלקו כמו שהתנה עמו ודבר ברור שזכה שמעון לחלק תחילה עם לוי בנו. וכחלק הנוגע לו יחזור לחלק עם ראובן והטעם ברור. כיון שלתועלת השותפות עשה וכמו שהוכיח סופו שהרי הרויחו ביותר ומרן ז"ל בב"י אשר לבין הגרסאות בתשו' הרא"ש ז"ל הנז' לגרסת השאלות שכתוב שהשותף האחר לא ידע. הונח לו הטעם שנקט הרא"ש ז"ל שהיה תועלת להשותפות יעוש"ב. ולכן כתב בש"ע דאפי' לא הודיעו יטול וכו' כלומר שלא ידע השותף כלל ואפ"ה יטול הלה חלקו כיון דלתועלת השותפות עשה:

ולא אכחד כי כמו זר נחשבו בעיני דברי הרב הפוסק נר"ו בזה אשר בהעתיקו דברי מרן הנ"ל שכתב אפי' לא הודיעו לחבירו הכניס מילין במאמר מוסגר. שמשמע דברים אלו שאפי' שהיה צריך להודיעו ולא הודיעו אשר הורה כזה כי נטו אשוריו מן הדרך ובאמת לא ידעתי מה צורך הי"ל לבאר זה שלכתחילה היה צריך להודיעו ואשם שמעון עכ"פ שלא יפה עשה ומתרעומת ראובן לא ניצול. וכ"ש דמאין בא לו לומר כן דמ"ש מרן אפי' שלא הודיעו כוונתו מבוררת שאם הודיעו פשיטא שהרי ידע ומחל וכמ"ש בב"י וכאמור. ואימא אה"נ דיכול השותף להשתתף עם אחר לתועלת השות' ולא להודיעו לשותפו כלל ולקמן אבאר דברי עוד בזה. והכי חזינא להרב ט"ז ז"ל בסי' קע"ו סק"י שכתב נ"ל וכו' ומ"ש בס"ק ל"ט אם לקח שמעון וכו' אפי' לכתחילה שרי ואצ"ל דמיירי שם דוקא בדיעבד עכ"ל ע"ש. ועיין בסמ"ע ס"ק ע"ט כ' דנראין דברי הטור ז"ל שיש רשות לכל אחר מהשותפין לעשות מה שנראה לו שהוא תועלת השותפות ע"ש:

אשר מזה צמח פלוגתא דרבוואתא ז"ל בנמצא הפסד בשינוי והוא טוען שלטובה נתכוון באותו שינוי וכמה חילוקים וחילוקי חילוקים נאמרו כאשר תחזינה מישרים בס' נחפה בכסף ז"ל בח"א סי' ח"י וי"ט וך' נשאו ונתנו בטענה זאת הרב המחבר והרב מוהר"א מונסון ז"ל באורך וברוחב יעו"ש. ועיין להרב ז"ל ח"מ סי' כ"ד ולהרב בני אברהם ח"מ סי' ל'. ומוהר"ש גאון סי' ט"ו ועיין להרב הון רב ז"ל בסי' כ"ח צידד מאד לפטור את השותף אשר שינה והפסיד כי כוונתו היתה ברורה לתועלת השות' יעוש"ב:

ותמהני למה שראיתי לנכדו הרב אהל יצחק בח"מ סי' ז' נשאל בשאלת הרמ"ז הנז' ואייתי דברי הרמ"ז ז"ל וכתב עליו אחהמ"ר נר' דהדברים אלו פלטתן הקולמוס שלא מדעת הבעלים דדבר זה גלוי ומפורסם בפוסקים דלא מהני ליה טענה זו דא"כ כל שליח יאמר כן עכ"ל. ועמו הס"ר שלא נתפרסם בפוס' דלא מהני טענה זו בשותפים אשר יש רשות לכ"א מהם לעשות מה שנראה לו שהוא תועלת השותפות וכמ"ש הסמ"ע וכאמור מור ורבים יש אתו בסברא זאת האומרים שדברי הרא"ש ז"ל שכתב שיש רשות לכ"א מהשותפים המה דברי עצמו ולא הבע"ד הטוען וכמ"ש בכנ"הג זל ומה שראה שאמת נתפרסם בפוסקים שאין בטענה זאת ממש דא"כ כל שליח יאמר פן הוא בשלוחין ועליהן אמרה הרב המבי"ט ז"ל בח"א סימן קע"ט וראייתו מוכחת מפרק הגוזל קמא הנותן מעות לשלוחו וכו' דקאמרו סתמא אם פיחתו פיחתו לו שאם אתה אומר כן א"כ כל שליח כן עש"ב:

תו חזיתיה עמד על הרמ"ז במה שחלק מתשובת הרא"ש ז"ל שנתן מעות לשמעון לקנות חטים וכו' ונשתתפו יחד בשכר ובהפסד והתליעו וכו' דמ"מ שאני התם שהיה עמו. ועוד שטוען הרי נתייקרו. משא"כ הכא שהיה רחוק והחוב מקולקל וכו' ע"כ. וכתב עליו ומה שחלק דהרא"ש מיירי שהיה עמו לא ראיתי חי' זה בשום פוסק שראו עיני עכ"ל. שפתי צדיק ברור מללו שלא ראה חילוק זה בשום פוסק אשר ראו עיניו. האמנם נמצא כן בגדולי הפוסקים כאשר תראה בתשו' מהראנ"ח ז"ל בסי' ס"ה בפס"ד אשר להר' מוהר"י בכמוהר"ש יפה ז"ל שם בנדון דומה לנדו"ד וכתב וז"ל וכ"ש בנדו"ד שהשותף השני היה בעיר אחרת ואם יודיע לו קודם ביני ביני יאבד החפץ ככתוב בשאלה וכו' עש"ב. והוא שכלי ומוסבר. ולא ידעתי למה החריד עליו את כל החרדה. עוד כתב עליו שאיפכא שמענו וראינו במוהרימ"ט שניות סי' קי"ג בראו' שנתן סחורה וכו' וכתב הרי דאפי' דגלוי דלטובה נתכוון וגם לא היה עמו אלא רחוק מאד וביני ביני בודאי שיארע אונס כמו שמוזכר שם ואפ"ה חייבו הרב לשלם מה שהפסיד כיון ששינה וליכא טענה שעכשיו ליכא הפסד כמו נדון הרא"ש שנתייקרו אח"כ וכ"ש בנדו"ד דודאי חייב לוי לפרוע הרביע שמחל עכ"ל.. ולא ידעתי מה ענין זה לזה שנדון מוהרימ"ט ז"ל היינו שראובן עשהו שליח לשמעון ומסר סחורותיו בידו למוכרם דוקא במצרים ופסק עמו על שכר טורחו ואיבוד זמנו כ"וכ לזמן ששה חדשים. והמובן שבין אם ימכרם ביוקר או בזול או בפרוטה הוא יקח שכרו מושלם כאשר קצב. וא"כ מה לו לשנות מדיבורו אשר צוה לו למוכרם דוקא במצרים ומכרם למ"א באומרו שחשב ונתכוון לטובה כי מי בקש טובה מידו כי אף אם רעה היה בא לו לראובן הוא יקח שכרו מושלם ומה דמות יערוך לנ"ד שהוא שותף בחוב. ואם היוונים יתייעצו לאכול כספם יפסיד הוא חלקו. ע"כ מבקש הוא לטובה והפחית להם לקבל כל הכסף בידו ואיך א"כ יתחייב בהפסד מכיסו:

גם מ"ש דליכא טענה שעכשיו ליכא הפסד כמו נדון הרא"ש שנתייקרו אח"כ. דכוונתו פשוטה לסתור מ"ש הרמ"ז ז"ל לחלק מתשו' הרא"ש דהתם ראו' טוען הרי שכבר נתייקרו החטים ועמדו על שער הא' אשר לא כן בנדונו כי לא יאמן שיפרעו כל החוב עספ"א. שהרי הכא לא נתייקרו הנכסים ואיכא למימר דליכא הפסד והיינו כמו חוב היוונים ואפ"ה חייבו הרב לשלם מה שהפסיד כיון ששינה. ואחהמ"ר לא דקדק יפה בתשו' מוהרימ"ט ז"ל דאחר אשר הציע לנו דבמה שהקיף הסחורות להשר זכות היה לראובן שהוא קרוב לשכר ורחוק מההפסד שאם לא ישלם הרי השליח חייב באחריותן מפני ששינה. וא"כ עתה שמכר ללוי בפחות שליש. פחת השליש הוא חייב להשלים מכיסו כי אינו חייב ראובן לשלם בעד הבטחתו שהבטיחם אותם לוי מעתה שהרי שמעון היה חייב בהם מעיקרא וא"כ אם לא היה משלם השר עתה במושלם היה חייב שמעון כל דמי. הסחורות כשיעור שוויים בשעת השינוי דהיינו כדין שעת הגזילה ואז אם דמי הב' שלישים שמכר המה יתרים על שיוויים בעת השינוי. נמצא זכות היה לו לראובן במכר הנז' ללוי שהשכר לו הוי ואם פחות אין זכות לראובן בזה. ואולם עתה שפרע השר בשלימות למפרע זכה ראובן בכל הסך אשר לקח שמעון בידו דהיינו ג' השלישים וא"כ כי מכר ללוי יותר מכרי שוויים בעת השינוי אין זכות לראובן בזה כי חייב הוא להשלים מכיסו כי לא חייב ראובן על הבטחתו כנז'. זהו תמצית דינו של הרב ז"ל. והוצרכתי לבאר קצת כוונתו מפני אשר ראיתי איזה דברים בתשו' הנ"ל משוללי ההבנה שכתוב בה ועתה שמכר ללוי בפחות שליש זוכה הוא לו במה שפחתם ואין לו זכות במה שהבטיחם ודאי כן הוא וכמ"ש הוא ז"ל שהרי שמעון עצמו וכו' אלא מ"ש זוכה הוא לו אם הוא לו לראובן אינו זוכה הוא כלל בזה שהרי בלאו הכי שמעון חייב באחריותם והזכות הוא לשמעון שעכ"פ מובטח מעתה בב' שלישים. ואם האי זוכה הוא לו סובב אל שמעון מלבד דלא שייך ביה לשון זכות במה שפחתם. גם המשך הלשון ואין לו זכות וכו' אין בו הבנה ולחלקם כי האי לו סובב אל שמעון והאי ל אל ראובן הוא דוחק גדולי ע"כ ביארתי הכוונה שעכ"פ היא מבוארת. נקוט מיהא ששיווי הסחורה גלויה וידועה היתה במצרים אשר יכולו לדון עליה על ההפסד או על הריוח בין ראובן ושמעון כל משפטי התנאים הנ"ל. אשר לא כן בחוב היוונים הנ"ל התלוי ברצונם לשלם הכל או המחצה לשליש או לרביע ואין שומתו ידוע. ע"כ איני רואה שום סתירה מתשו' זאת לע"ד:

ולכל הדברות ולכל האמירות בשותפין אשר יש הוכחה שלטובה נתכוון בשינוי ההוא ויצא הפסד מידי פלוגתא ל"נ באיזה אופנים אשר בא בהם ההפסד ויש אופנים שהוסכמו בהם הכי והכי. אמנם ביצא ריוח כאשר חשב אין סברא לומר שיקח השותף חצי הריוח כולו והלה יפסיד ממחציתו בריוח מפני השינוי ההוא שהרי יצא מחשבתו לפעלא טבא וזהו מ"ש מרן השכר לאמצע. אבל בנשתתף עם אחר בממון השות' חיסרון הריוח המגיע אל השותפות החדש לא יוכל צאת מכיס השותפות כ"א יחלקו השותפים הראשו' תחילה ומחלק המשנה יותן להשות' החדש כי ידו הוא ע"הת בשינוי ההוא כמבואר בש"ע שם. ואולם כאשר נשתתף השותף עם אחר בממון הג' דהיינו נדון הרא"ש ז"ל הנז' שפסקו מרן ז"ל שם וכנז"ל. גם כזה אין ספק לומר שיקח האחד מחצית כל הריוח אף מהממון שאינו שלו והלה יטול מחלק השותף המשנה. כ"א יטול תחי' השותף החדש כמו שהתנה ואח"כ יותן חלוקה ביניהם. והכי חזינא באה תשובת הרא"ש ז"ל דלא ליהוי סותרת לפ' הר"מ ז"ל. ודברי הטור ומרן ז"ל סתרי אהדרי. הרב מוהר"י בכמוהר"ש יפה ז"ל הובאה תשו' בתשו' מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ס"ה לך נא ראה. ועיין להרב הכנ"הג ז"ל בהג"הט אות כ"ט הכריח מדברי הסמ"ע ז"ל דהכי ס"ל לחלק בין נשתתף עם אחר בממון השות' לנשתתף עם אחר בממון של הג' עש"ב. וכ"כ הרב נאמן שמואל ז"ל סי' ק' דקכ"ז יעו"ש. וכ"נ מתשובת הרב משפט צדק ח"ב סי' נ"ב ע"ש. ועיין בעי חיי ח"מ ח"א סי' רמ"ה:

איברא דיש לי מה לפקפק בתשובה מוהרר"י ז"ל הנז' במ"ש ליישב דברי הרא"ש ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל דלא לסתרו אהדדי וכת' ע"ד הר"מ ז"ל שכתב וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם הרויח השכר לאמצע וכתב עליו שאע"פ שנפרש השכר לאמצע שיעשו הריוח. ב' חלקים הב' שותפים הראשונים ואח"כ יקח השותף הג' מהב' היינו כשלא שם השותף הג' ממון משלו. אבל כששם ודאי שיקח כפי מעותיו. דייקא דקתני בממון השותפות עכ"ל. ולא הבינותיו בדיוק הזה שנקט בלישניה בממון השותפות דאיך מדוייק שבא לשלול שלא נתן השותף הג' ממון. והרי גם אם נתן הג' ממון מעצמו וזה נתן מכיס השותפות כנגדו ונשתתפו שפיר יאמר עליו שנשתתף עם אחר בממון השותפות. וכי באופן זה לא יקח הלה חלקו כמו שהתנה והרי זהו תשו' הרא"ש ז"ל וזהו פסק מרן ז"ל דאין צורך שישתתפו בממון השותף הג' בלי שיתן גם הוא מכיס השות' דאזי מה לו להשותף שלא נשתתף ליקח חלק כלל:

ועוד דאי מ"ש הר"מ ומרן ז"ל בממון השותפות הכוונה לדייק ולשלול באם הניח הג' ממון משלו. א"כ מ"ש בראשונה אם הפסיד הפסיד לעצמו הוי בדוקא. וזה אינו שאף כשנשתתף והניח הג' ממון ההפסד הוא לעצמו. אלא דאחהמ"ר מכת"ר לא דייק יפה תשלום דבריהם שכתבו אבל אם נשתתף עם אחר בממון של עצמו וכו' דמורה דע"ז הוא שבא הדיוק לומר בממון השותפות שאינו בממון של עצמו והוא פשוט:

תו קש"ל בדב"ק ז"ל במ"ש והמבין יראה שהרא"ש ז"ל האריך בתשו' שכתב הדין עמו ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות שהיה די שיאמר הדין עם שמעון וכו' ובודאי שכפי מעותיו הוא מה שיקח. אלא רמז שאין הדין עמו רק עתה שהרויחו. אבל מעיקרא שלא כדין עשה שלא נטל רשות מראובן עכ"ל. גם הדיוק הזה לענ"ד איני מבין שבשביל שהמעשה היה שהרויחו כתב שיטול חלק בריוח ואיך ישלול בזה שאם היה הפסד הוא לא יתן חלק בהפסד ואיך משמע ממה שהאריך שר"ל אבל מעיקרא שלא כדין עשה שלא נטל רשות מראובן. גם משמעות זה לא יכולתי להולמו. ואיך יצדק לומר שלא כדין עשה. דהיכן מצינו בדין שאם רוצה להרויח לשותפו על ידי שמשתתף עם אחר ע"מ לקיים הדין שלא יתן שותפו חלק בהפסד ויקח חלק בריוח שבודאי שותפו יחזיק לו אלף תודות בזה. והוא יקרא עושה שלא כדין. פלא הוא בעיני ודבריו לא יכולתי להולמם:

ועכ"פ דינו דין אמת דכל מה שכתב ז"ל וילפינן מיניה לנדו"ד דודאי יקח לוי תחילה חלקו כמו שהתנה עם אביו שמעון והשאר יתחלק בינו ובין אחיו ראובן. שהגם שלא הניח לוי דנדו"ד ממון מעצמו הרי חכמתו עמדה לו וכמ"ש הרב מוהרר"י ז"ל הנ"ל דלאו דוקא הניח מעות. וכמו שנסתייע ממנו הרב הפוסק שיחיה. במכ"ש לנדו"ד שגם האחים ר"וש לא הניחו קרן כלל דבודאי וברור הוא שיקח לוי חלק בראש בלי שום ספק:

ובכן אבא אל הערעור אשר שרטט וכתב הרב הפוסק נר"ו שלא נאמרו כל השיעורין הללו אלא באם עשה זה השותף העסק הזה עם איש אחר דודאי אהנו מעשיו אבל כאשר היה מעשהו עם בנו הסמוך על שולחנו אפשר שאין לו חלק ונחלה בריוח וכמ"ש ה"המ בשם התוספתא. וכו' וע"ז יצא לחלק בחילוקים שונים ונכוחים למבין. וכשאני לעצמי לא הייתי צריך להחילוקים הנ"ל לזכות את לוי דנ"ד. דהנה הטעם של התוספתא הנז' כתב. הסמ"ע. ז"ל בסי' רפ"ז ס"ק י"א דכיון שהעמידן סתם מסתמא במקומו העמידן וכל מה שהשביחו כאילו השביח הוא ומחל עכ"ל. דמבואר מדבריו שהבין בנדון התוספתא שהאב פירש עצמו והעמיד במקומו את בניו ע"כ חשיבי במקום אביהם. ועל הסתם מחל שהרי תמיד הוא היה עוסק ולא שאל שכר טרחתו. וכן העתיק הלבוש ז"ל וז"ל א' מן האחים שהיו לו הרבה בנים והשביחו בניו את הנכסים אינו יכול לומר תנו לי מה שהשביחו בני דידם כידו ואין לו אלא כאילו השביח הוא ע"כ. מבואר דהשיעור שהיה הוא רגיל ליקח על טרחתו יקח גם עתה לא יותר דבמקום אב קיימו ואף שהם יותר והשבח יותר על הסתם מחל עש"ב. משא"כ בנדו"ד ששמעון כמו שהיה על עומדו בכל העסק עמר גם כן בהיותו לוי מתעסק עמו שלוי היה הולך להעיירות הרחוקות והוא היה נשאר בעיר עובר כמאז. ובכה"ג לא מצינו בפוסקים דעל הסתם חשיב מחילה. ובפרט כי בלאו הכי היו פורעים מכיס השותפות שכר העבודה הזאת של לוי להפ'אטור מליוורנו. כי אין סברא לומר שיכניס גם בנו עמו לעבוד עבודת פרך בימים ובנהרות כדי להנות את אחיו ובנו יעבוד חנם:

והגם שבתשובת הרב מוהר"י הלוי ז"ל שהביא לנו הרב הפוסק נר"ו אינה כ"כ מבוררת שפירש ראובן מהעסק כאשר עמד בנו בעסק ההוא. ועכ"ז לא זיכה הרב ז"ל את ראובן בטענה זאת מחמת דין התוספתא הנז'. הנה בלי ספק שהרב ז"ל הבין כי ה"המ ז"ל אשר הביאה וגם כתב שהרשב"א ז"ל כתבה. אינו אלא לענין דינא לפסוק כוותה. וסיים גם הוא שגם הרמב"ן ז"ל הביאה שם לפסק הלכה. ולכן כתב דאין שום הפרש במה שהרויח ראובן עצמו למה שהרויח בנו עש"ב. ואחהמ"ר מכת"ר מה שראה להרמב"ן ז"ל בפ' מי שמת הוא הדבר אשר כתב ה"המ ז"ל שכתבה הרשב"א ז"ל דהיינו בד' שי' המיוחסות להרשב"א. ומה שכת' שהרמב"ן זל הביאה לפסק הלכה לא כן שהרמב"ן ז"ל שם לא הביא ראשית דברי התוספתא שאין לו זכות במה שהרויחו הבנים. כי אם הביאה לפסק הלכה דוקא למ"ש בסיפא שאפי' היו לא' בנים וזן אותם מתפיסת הבית שאין מחשבין לו אלא מה שאכלו מן האמצע. ואילו תחילת דברי התוספתא הנז' לא העתיק כלל ע"ש ע"ר קמ"ד מהש"ס. גם ה"המ ז"ל שהביאה ככתבה וכלשונה. עינא דשפיר חזי יראה שאין דעתו להביאה ללמד תחי' דינא כלל כי על מ"ש הר"ן ז"ל האחין שחלקו וכו' אייתי הסוגיא בב"ק וכת' ופי' הטעם מפני שהאחים כל זמן שהם נזונים ומתפרנסי' מתפיסת הבית בסתם מוחלים הם אלו לאלו. ואע"פי שיש לזה הרבה בנים וע"ז אייתי ושנינו בתוספתא וכו' והיינו מ"ש בסיפא שמה שאכלו אכלו מן האמצע דוק בדבריו:

אלא דהאמת מה שהוא אמת וגם לרווחא דמלתא אמינא דדברי הר' הפוסק נר"ו לחלק לנדו"ד המה ישרים ונכונים. וגם הרב מוהר"י הלוי ז"ל יודה בזה ודאי כי מ"ש לחלק דכ"ז דוקא אם הרויחו הבנים מחמת הנכסים:

אשר לא כן בנדו"ד שהרויח לוי מחמת טרחת גופו ועמלו. הנה מבואר יוצא חילוקו מהש"ס והפוס' ז"ל ומרן ז"ל באותו סימן עצמו באין חולק. ומ"ש עוד לחלק דהתם לא התנו הבנים מתחילה ליקח ריוח. משא"כ בנ"ד כי תנאי התנה לוי עם אביו קודם התחלתו בעסק ליקח חלק בראש גם זה מוסבר ואמיתי וזהו טעם התוספתא שכתבו דעל הסתם מחל וכמ"ש הפוס' הנז' והלבוש והסמ"ע ומוהר"י הלוי ז"ל. ועל כל החילוקים הנ"ל יש לי עוד לומר דבכל כה"ג דנ"ד שכבר היו פורעים שכ"ט זה להפ'אטור של ליוורנו א"כ אין זאת נתינה חדשה דנימא בה דעל הסתם מחל. דמאי נ"ל לראובן אם יקח אותו חלק הפ'אטור או יקחהו בן אחיו לוי. ובודאי לא אמרינן בכה"ג מסתמא מחל:

כי ע"כ אילין אמינא ליה להרב הפוסק נר"ו איישר חיליה. ומאן דתוליד ליה אמיה כוותיה תוליד ליה. הלכתא כוותיה ומטעמיה. ונהורא עמיה. ויחי עוד לנצח חי ומלא ברכת ה'. ויעלה ויבא ויגיע על ארצנו וע"נ אבותינו עיר עז לנו ירושלם המהוללה. ונזכה בנחמתה ובחוצות ירושלם קול ששון וקול שמח'ה הנלע"ד כתבתי וח"ש בחדש זיו התר"ל ושש ליצירה ברב עז ושלום:

הצעיר שמ"ח גאגין ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה