שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
חשן משפט · סימן ט
נסתפק הרב מוצל מאש שבסו"ס רב יוסף סי' ט' בראובן ושמעון שהיה להם ד"וד ואותו דין היה תלוי דרך משל אם לוי היה חי באותו זמן שטוען ראובן ובאו עדי' והעידו שהיה חי ונפסק הדין. אחר זמן בא דין אחר כיוצא בזה שתלוי ג"כ לדעת אם לוי היה חי. ובא ראובן להוציא המעשה ב"ד הזה שכתוב בו מפי העדים שהיה חי והעדים הם קרובים לזה. מי אמרינן דזה לא מקרי עדות כיון שאינו תלוי בעיקר הדין. ואף אם תמ"ל דאף בכה"ג קרוב פסול כיון שהדין תלוי בו. בכה"ג שכבר העידו על דין אחר שלא היו קרובים. ואח"כ בא דין אחר כיוצא בזה מתובע ונתבע אחר מהו. כיון דכבר נעשה מעשה ב"ד שהיה תי א"כ נמצא דעתה אינם הם עיקר שהרי ע"פ מעשה ב"ד הוא ולא על פיהם וכשרים או לא וכתב שלא מצא גילוי לזה עי"ש. ולכאורה היה נראה להביא ראיה ממ"ש ביבמות דקי"ט בב' יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי שתיהן אסורות נתייבמו ומתו היבמין אסורות להנשא לזר. נראה מכאן דהגם שלענין יבום התרנו כל אחת מהן להתייבם בחזקת שמתו בעליהן ועבדו עובדא בנפשייהו ונתייבמו. בכל זאת כשמתו היבמין חזרו לאיסורן הראשון. ואין המעשה ב"ד שניתן להם להתייבם מועיל כדי להנשא לזר כיון דלזר אנו צריכים לעדות יבמתה ואין צרה מעידה לחברתה. אלא דאחר היישוב יש לדחות דהתם מעיקרא לא החזיקו הב"ד לבעלה בודאי מת כיון שאין שם עדות ברורה שמת אלא שהתורה האמינתה משום דדייקא ומנסבא. ולענין להנשא לזר היא צריכה לעדות צרתה ואינה נאמנת. ועיין מ"ש בעניותנו בפירוש הסוגיא בחיו"ד סי' כ"ב ובחא"הע סי' ו'. והוצרכתי לבאר דחייה זאת מפני שראיתי מי שנתעצם כזה. ועיין בב"י ח"מ סימן ל"ג סל"ו שכתב וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדא ואשתכח דקרוב ואיפסיל ופסקוה לדינא ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוה מסהיד האידנא כשר הוה מסתבר כיון דאיפסיק ההוא דינא איפסיק ולא סתר דינא ע"כ וע"ע בטור סי' נ"א במחלוקת רבינו האיי והרי"ף ובמ"ש משם הרמב"ם בפי"ד מהל' עדות וע"ש בב"י וי"ל: