אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א חשן משפט › סימן ז

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

חשן משפט · סימן ז

סימן ו

לעוב"י תוניס יע"א כסליו תרל"ה

שאלה ראובן אשר הן בעודו בחיים חייתו עקר דירתו מעיר מולדתו שהיתה בערי תוגרמה. ויט אהלו לשכון כבוד באחת מערי אירופא ואיזה שנים קודם מותו עשה ותקן צוואותיו ע"פ חוקי המדינה שהוא יושב בה. וחילק נכסיו במתנת בריא בין יורשיו ובין קרוביו ומיודעיו. וצוה את מקבלי המתנות לתת כל אחד מחלקו סך גדול להקדשות וצדקות כדבעי ליה למעבד לעשות רצון יוצרו לפי כבוד עשרו. ואת הכל עשה יפה בעט'ו בכת"י וחתימתו מבלי שום דרכי הקנאה. רק באופן המועיל ומספיק לפי דתם ונימוסהם. כי כן נהגו רבני הגלילות ההם לאשר ולקים הצוואות העשויות לפי חוקי המדינה. והן עתה יורשיו השוכנים עדיין בארץ תוגרמה באו אל העיר שמת בה המוריש והם מערערים בצוואותיו על כי אינם עשוים ע"פ דין תו"הק. והם טוענים שגם אם חכמי הארצות ההם נהגו להכשיר צוואות כאלו היינו דוקא לבני עירם אבל בכגון דא שהם היורשים מדין תורה שוכנים בארץ אחרת שאין להם מנהג זה. ועתה נפלו נכסי קמייהו ואינהו חשיבי מוחזקים צריכים לדון צוואות אלו לפי דין תו"הק שתתעלה. ואם על פי דיננו אין ממש בצוואותיו. אין מקום להכשירם מפני מנהג המדינה שמת בה המוריש כי מנהג זה כלא חשיב לגבייהו. ומקבלי המתנה שקבעו דירתם עם המוריש באותה מדינה טוענים. דכיון שהמוריש נתן במתנת בריא כבר זכו בגוף הנכסים מחי הנותן. ולא חשיבי אינהו מוחזקים. ועוד דכיון שהשטר צוואה נעשה בחי המוריש ע"פ חוקי המדינה אשר גר שם והממון שם אתו עמו כבר זכו מקבלי המתנה לפי חוקי הארץ ומנהג רבני הגלילות ההם. ועל אלה נגשו למשפט לדעת להיכן הדין נוטה. והיכי לדיינו דייני ישראל דין זה:

תשובה על כיוצא בזה נשאלתי בהיותי בעי"ת ליוורנו יע"א זה ימים והשבתי בקיצור להעדר הספרים ונחיצת הזמן. והיתה תשובתי לזכות בעלי המתנה בריבם. והיא לו נדפסה בקונט' ישמח משה ח"ב. ויען הייתי שם ימים במספר אומן בלא כלים וגם כי הייתי בתוך הגולה אגב מטלטלי ע"כ היו דברי מועטים. ועתה כי חזרה ונשנית שאלה זאת מהעיר הגדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים הוא העיר המהוללה תוניס המעטירה יע"א. והאלהים אינה לידי לחזור על למודי אמרתי אשובה אשנה פרק זה כאשר יורוני מן השמים. ואם שגיתי הודה ואומר טעות הוא בידי. ואם כיונתי אל האמת ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה ישמח לבי גם אני:

ואען ואומר הנה לכאורה היה נראה לזכות את היורשים. כיון דקי"ל שבכל ס' אשר יפול אינהו חשיבי מוחזקים דנכסי בחזקת היורשים קיימי והו"ל אינהו נתבעים ודינא יתיב שהתובע הולך אחר הנתבע וכמנהג מקומו של נתבע דינינן ליה ואפי' בא הנתבע לעיר התובע אינו מפסיד זכותו וכמנהג מקומו דיינינן ליה. כמתבאר מדברי הרב גו"ר ז"ל בחח"מ כלל ד' סי' טו"ב ולא עוד אלא שאפי' אם חייב הנתבע לילך ולדון במקום התובע מפני שהמעות שם כמ"ש רמ"א בסי' י"ד וכיוצא. אפי"ה לא הפסיד זכותו. כמו שהכריח הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב בח"מ סי' מ"ו מדברי המרדכי בפרק המקבל סי' ת"ה. ועיין חקקי לב ח"מ סי' ת"ן. וכן הסכים הרב הון יוסף סי' כ"ה. והגם שהרב הגדול מהר"מ סוזין ז"ל בתשו' הבאה בס' שם חדש ד"ג ע"ד חולק בזה. הנה הוא יחיד בדבר. ועיין למהר"ר החסיד ז"ל בס' חוקי חיים סימן כ"ב. אך אחר הישוב הא ודאי בורכא כי לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא בין אדם לחברו תובע ונתבע. ולא במוריש ויורשיו כה"ג. ובודאי דאין מקום לדון צוואות המוריש כמנהג מקום היורשים. כי התורה נתנה רשות להמוריש להוריש ולהנחיל נכסיו כאות נפשו. וכמצבייה עביד למעט ולרבות. והיה כאשר יהיה האופן שבמקום שקבע דירתו המוריש נהגו לקיים הצוואות והמתנות ע"פ שטרות העשויים באופן שלהם. אי מטעם ד"ד אם המלכות מקפיד בזה. או נשתרבב המנהג מזמן שהיתה הקפדת המלכות אף שעתה אינו מקפיד. או מפני דלא שכיחי סופרי דווקני גבייהו. וכמ"ש מרן ז"ל בתשובה א"הע דיני כתובה סי' יו"ד לחכמי מורינא שבמלכות איטאלייא וז"ל ומ"ש שהוא מנהגא בלא טעמא טעם נכון יש בדבר כי בכמה מקומות כפרים ועיירות בגליל ההוא אין סופרי ישראל מצויים וצריכים הם לסמוך על סופרי גוים ע"כ ועיין בתשו' הריב"ש סי' ק"ה ושמ"ה. ואם נהגו רבני הגלילות להכשיר שטרותיהם מאיזה טעם מהטעמים הללו והסכימו כן במנהג ותיקים מנהגם קיים כמ"ש במ"א (עי"ל סי' ) ובדורות אחרונים האלו אשר מלבד הטעמים האלה איה סופר בקי היודע בהלכות שטרות לעשותם כדת וכהלכה באותם העיירות. ואיך יעלה על הדעת לחייב את המוריש לנדוד ממקומו וללכת אחר סופר בקי לתקן צוואותיו ע"פ מנהג מקום יורשיו והגע עצמך שהמוריש הוא מאתר דדיני שטרותם ע"פ דין תו"הק שת"ת. ותקן שטרותיו ע"פ מנהג מקום יורשיו לקיים שטרי נימוסיהם. והיורשים ניח"ל בהכי ורוצים בקיומם. דיכול נוכל להכשירם מכח מנהג מקום יורשיו ומשום דאינהו חשיבי מוחזקים. זה דבר שאי אפשר לשמוע. כי אנן בתר מקום המוריש ועשיית השטר אזלינן בלי ספק וזכר לדבר מ"ש הריב"ש ז"ל בסי' תע"ה. וטעמא רבא איכא דהמנהג הו"ל כהתנו על כן לקיים כל דבר ע"פ מנהג המדינה. והרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' תקמ"ה אמרה אפי' לענין ירושה. ועיין בעי חיי חח"מ סי' קפ"ד דרי"ו ע"ד ועיין להרדב"ז ז"ל שם והריב"ל ח"א סי' ס"ב שדנו להכשיר צוואה כזאת מטעם מנהג אף שנראה שעתה באו לדור ולדון במקום הדינים בשטרותם כדין תו"הק ועיין תורת חיים ח"ב סי' י"ג חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות יו"ד ועיין חק"ל א"הע סימן מ"ב דפ"ט ע"ד. וכבר הארכתי בדבריהם במ"א. אשר מכח זה אני אומר שאפי' חזר המוריש וקבע דירתו בארץ מולדתו ומת שם דאפי"ה הצוואה כשרה וקיימת. כי בתר מקום עשייתה אזלינן כמתבאר היטב מתוך תשו' הרש"ך ז"ל בח"ב סי' ק"ב ה"ד הכנ"הג סי' ר"א הגהב"י ט"ל וע"ע להרש"ך שם סי' רכ"ט וח"ג סי' מ"ה ועיין להגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב חח"מ סי' מ"ו שהאריך:

ובהיותי בזה כרגע נראה לי ס' נד"מ ממש צל הכסף ושם בסימן ל"ב עמד להשיב את הארי הגאון מז"ה ז"ל בתשובתו הנז' דסי' מ"ו והאריך הרחיב כמדתו לכל רוח. ועמל הוא בעיני להשיב על כל דבריו הארוכים גם כי אין ספרו מצוי אצלי. אבל זאת חובתי לקיים מילי דאב'ות וכגון דא מצוה גם כן להציל אותו צדיק הרב הגדול מהר"א גאטיניו המחבר נר"ו משגיאה כזאת. כי אחרי המחי"ר מכבוד רבנותו רואה אנכי שלא דקדק יפה בדברי הרמ"ז זלה"ה אשר כל דבריו נאמרים באמת ונכוחים למבין. כי הנה הגאון מז"ה ז"ל כתב לחלק שם במלות קצרות שלא נאמרה סברא זאת דבתר מקום השעבוד ועשיית השטרות אזלינן. אלא במנהג הסוחרים והמדינה שאם נעשה העסק באותו מקום צריכים להתדיין כמנהג המקום ההוא משום דדיניהם ומנהגם חקוקים בששר גלויים וידועים באופן שלא יפול במנהגם שינוי ותמורה כי דבר זה ידוע וברור שכדי שיקרא מנהג לחייבם ע"פ המנהג ההוא צריך שיהיה מנהג פשוט וידוע ומפורסם לכל. וא"כ מסתמא אמרינן דאדעתא דהכי נחתי וידע ונתחייב ואפי' טוען שהוא לא ידע מהמנהג. אין טענתו טענה כיון שהמנהג הוא ידוע ופשוט. לא כן בספק דדין שיתיילד אחרי כן ותו"הק רחבה מני ים וכפטיש יפוצץ סלע עד שעל הרוב גם הדיין היושב על כסא המשפט לא ידע להיכן הדין נוטה עד אשר יקרא וישנה ואולי לא ימצא הכרעה מבוררת בספרי הפוסקים שבידו. ואפי' בדעת מרן כמה סברות ופירושים חלוקים אנו רואים בדעתו. ואפי' היכא שמפורש בש"ע רבו המחלוקות בסתם וי"א וי"ח וי"א. וי"א וי"א היכי קי"ל כידוע. וא"כ איך יעלה על לב לומר שעל סברא זאת סמכו בעת עשיית השטרות. ומזה דן מורי הגאון ז"ל שאם נעשו השטרות בא"י ואח"כ יצא אחד לדור בחו"ל אין לומר שסמכו וקבלו דעת מרן ז"ל המקובלת במקום העסק. כיון שאין לו דמיון עם מה שפסקו הפוסקים לענין מנהג סוחרים. דהתם המנהג ידוע ומפורסם לכל ואף אם הוא לא ידעו בטלה דעתו משא"כ בקבלת דעת מרן ז"ל דאף אם ידע שקבלנו דעת מרן ז"ל באותו מקום. עכ"פ לא ידע אם מרן ז"ל מזכהו או מחייבו ולא באנו לחייבו אלא מכח הקבלה שקבלנו הוראותיו. והוא לא נתחייב אלא בהיותו דר שם וכאשר יצא משם מב ש חזר הדין לסיני לדונו כמקום שהוא גר שם. והוצרכתי לברר חילוקו של הגאון מז"ה ז"ל הגם שהוא מבואר יפה בספרו נדיב לב בסי' מ"ו. יען שבכל זה הבין בדבריו שכוונתו לומר דדוקא היכא דידע ונתחייב כמנהג הסוחרים הידוע לכל דאז אזלי' בתר מקום העסק וע"פ מונח זה האריך הרחיב לבאר המבואר שגם אם לא ידע הוא מתחייב וכל כך נשתקע בס' זאת עד שכתב שאם היה נגלה כל מ"ש לפני הגאון מז"ה ז"ל שהיה חוזר בו. ואני אומר במחילת כבודו כי רב הוא. אם לפניו היה גלוי תוכן כוונת חילוקו של מז"ה ז"ל לא היה נצרך להרחיב הדברים ללא צורך שהוא ודאי משנה שאינה צריכה. ולא אוכל להתאפק במה שהוציא לעז להשיב את הארי אחר מותו שהוסיף על לשונו מה שלא כתב. והוא דבר שלא יאמן מן כי יסופר. ועדיו בחותמיו שהרואה יראה שאין צורך להוספה זאת וכנטול דמי. אבל האמת המובן שהגאון ז"ל שמר בהעתקת דבריו הכוונה לא המלות. כי להיות פסקו ארוך מאד קיצר הדברים במובן. ואדרבה הי"ל להרב אג"ן המחבר הי"ו להחזיק טובה למז"ה ז"ל שבלשונו לשון הזהב וההד'רת שמר כוונתו במלות קצרות. וחפץ הייתי לבאר איך על פי מה שפירשנו כוונת מז"ה הברורה לא נשאר לו ראיה מכל ספרי הפוסקים שהביא. אלא שאין הפנאי מסכים והאמת עד לעצמו:

ומעתה נחזור לנ"ד ואומר דמאחר שאם המוריש היה עומד בשטר משטרותיו העשויים לפי מנהג מקום קביעותו. הא ודאי שהיו מחייבים אותו לשמור ולעשות ככתוב בשטר העשוי במקום השעבוד. וכמ"ש הבע"ח בח"מ סי' קנ"ח וז"ל אין כח ביד תושבי ליוורנו לחייב לתושבי עיר אחרת למנהגם שאם מנהגם מנהג היינו לתושבי ליוורנו או אפי' לתושבי עיר אחרת כשהם תובעים לתושבי ליוורנו וכו' ע"ש. הרי דלגבי המוריש היה חייב לקיים מנהג המקום ההוא בלי ספק כיין שהיה דר שם. וא"כ גם אם היורשים חשיבי נתבעים נגררים אחריו דלא עדיפי מגברא דאתו מחמתיה וכאשר נבאר עוד להלן בעה"י. ויותר מזה אני רואה שאפי' בעיר הנוהגים בכל שטרותיהם רק ע"פ התורה אשר יורו חכמי ישראל. אפ"ה אם המוריש היה מנהגו ולשונו כמנהג הלועזים ועשה צוואותיו כלשונם ומנהגם שהן קיימות. וכמ"ש הרד"ך ז"ל בבית ל' חדר ג' וז"ל ובר מן דין אמינא כיון שש"מ זה נתגדל בין הלועזים ומה שצוה צוה וכתב בלשון לעז ומנהג הלועזים הוא וכו' שיש לנו לילך אחר לשון בנ"א וכו' וא"כ בנ"ד שהש"מ המצווה מנהגו ולשונו כל' הלועזים פשיטא דקנה וכו' אפי' שנאמר שמן הדין לא קנה המקבל מתנה בלשון זה. הואיל והעולם רגילים בכך ר"ל מנהג הלועזים וכו' קנה מה שהניח לו ע"כ הרי דאפי' במקום שדנים ע"פ תו"הק ומן הדין הגמור לא קנה המקבל מתנה בלשון זה. מ"מ זיכהו הרב ז"ל מפני מנהגו ולשונו של המצווה. כ"ש בנ"ד שמנהג כל המחוזות ההם להכשיר השטרות ההם כידוע. והמצווה הזה עם היות לשונו כלשון עמו וארץ מולדתו הנהיג צוואותיו בדרך הנהוג בארץ מגורו. ומאחר שהן קיימות לפי מנהג רבני הגלילות ההם. ודאי שאין לחוש לטענת היורשים שאין להם על מה שיסמוכו. ועיין למהרשד"ם זל בחח"מ סי' שכ"ח שכתב וז"ל כלל הדברים אני אומר שבאלו השאלות שקדמו ראוי לדון אותם כפי מנהג המקום שאירע שם הענין ושוב הביא דברי הרד"ך ז"ל הנז' וכתב שערבו לחיכו מאד. והאמת שראוים הדברים לפה קדוש שאמרם וכן הסברה הישרה מסכמת ומחייבת:

ואם לחשך אדם לומר שכיון שאחרי מות המוריש נפלו נכסי קמי ירתוהי. יכולים לומר נהי שמורישנו נתחייב במנהגי המקום שהיה דר בו. מ"מ עתה שמקבלי המתנות באים להוציא מידינו. הרי אנו לא נתחייבנו ולא קבלנו המנהג ההוא. אף אתה אמור לו דמלבד שכבר ביארנו דכיון שהמתנה היתה מתנת בריא כבר זכו מקבלי המתנה בגוף הנכסים מחיי הנותן עוד זאת דכיון שצוואת המוריש היה שיזכו גם בפירות לאח"מ. א"כ הו"ל כקבל בפירוש גם על יורשיו דחיובא רמיא עלייהו לאשר ולקיים מה שקבל. וכאשר מצינו בדין נאמנות שאם היה נאמנות סתם ל"מ לגבי יורשים ואם קבל בפירוש גם על יורשיו דשפיר מהני ותו לא מצו. יורשיו לערער. והנה ראיתי להרב פרי האדמה בח"א דס"ב ע"ד ובח"ב דנ"ט ע"ב ולהרב פרי הארץ בח"ב ס"סי י"א בענין קבלת ס' הפוסק שכתבו נהי דאהניא קבלה זו לגביה דידיה ולא ליורשיו עד שיהיה בה שעבוד נכסים וחילייהו מתשובת מהראנ"ח ח"א ס"סי ס"ו כיעו"ש. ואף שיש לחלק בין תשו' הראנ"ח ז"ל לנדון הרבנים הנז'. מ"מ גם כי אזלי ומודו דהיכא דאיכא שעבור נכסים דחייבים היורשים לקיים וכמ"ש הרב בני יעקב בדצ"א ועיין בס' ויוסף אברהם הנד"מ בסי' כ"ו שהאריך הרחיב להוכיח דחייבים היורשים גם היכא דליכא שעבוד נכסים עיש"ב ואין הפנאי מסכים להתיישב בדבריו. ועיין בס' צל הכסף הנד"מ בח"מ סי' ל"ו שהאריך בזה ובדרך העברה בעלמא ראיתי שתמה על הפרי הארץ בתשו' הנז' וכמדומה שלא ראה סוף דבריו שכתב בפירוש דהיכא דאיכא שעבוד נכסים דחל גם על יורשיה כהסכמת כל הפוס' זל ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב סי' פ"ב ובמה"ב סי' ג' וד'. ועתה נד"מ ס"ה חקות החיים להגאון שארינו ז"ל ושם בסי' כ"א הרחיב הדבור והעלה דלכ"ע היכא שנשתעבדו הנכסים מחיי הנותן דמהני הקבלה גם ליורשים עיש"ב וא"כ דון מינה לנ"ד שהיא מתנת בריא שזוכה בגוף מהיום כמתבאר בטו"שע ח"מ סי' קי"ב ורנ"ז והוא מוכרח כמו שאכתוב לקמן בעה"י א"כ כבר נשתעבדו הנכסים מחיי הנותן וקבלתו מהני גם ליורשיו לכ"ע והוא ברור:

אכן זה עומד לנגדינו מה שראיתי בתשו' מהריט"ץ ז"ל סי' רי"ח דקע"ג ע"א שכתב וז"ל ואפי' יש מנהג באותה העיר להכשיר נוגעים בעדות אפשר דלא מהני להוציא מחזקת היורש כיון שהיורש הוא מעיר אחרת ובעירו לא נהגו כן יש לו לטעון ולומר אתה בא להוציא מחזקתי בשטר זה ושט"ז חצפא בעלמא הוא במקומי ובארצי מפני וכו' אע"ג שמורישו קבלם עליו היינו אם היה בא להוציא אבל עתה שהם באים להוציא מפני שהנכסים בחזקת היורש לא עכל"ה וע"ש שהביא ראיות לזה. ובטרם אקרב לדבר בראיותיו. צאינה נא עמך אשר אני אחזה כי יש לדון בעיקר דינו שאין דבריו ז"ל מובנים אצלי. הוא הדבר כי מבואר בשאלתו כאן ובסימן רי"א ששטר מתנה זה נכתב כהוגן וכתחז"ל מהיום ומעכשיו לאח"מ. וא"כ הרי זכו בני הקהלה מחיי הנותן גופא מהיום ופרי לאח"מ כמבואר בטח"מ סי' קי"ב ורנ"ז. וגם הנותן בעצמו לא היה יכול לחזור בו וכמ"ש הוא ז"ל בסי' רי"א וא"כ איך כתב כאן שהיורש הוא המוחזק ובעלי המתנה באים להוציא. ודברים הפוכים אני רואה כי אדרבא בעלי המתנה שכבר זכו בגוף מחיי הנותן הם המוחזקים. וקבלת הנותן לערי הקהלה הוי קבלה הגונה. ולאו כל כמיניה דיורש לומר אני לא קבלתי:

איברא שראיתי עתה בס' חק"ל מ"ב חח"מ סי' ד' שהביא הרב הגדול מהר"מ סוזין זלה"ה משם מהריט"ץ בסי' נ"א דס"ל דלא אמרינן דמתנה מהיום ולאח"מ דקני גופא מהיום ופרי לאח"מ אלא בבנו אבל באחר אפי' הגוף אינו קונה אלא לאח"מ ולא אמרינן דהוי כמתנת בריא. אלא לענין שלא יוכל לחזור בו ע"כ. ובכן נימא דהכא בסי' רי"ח אזיל לשיטתיה וסרו מהר תלונותנו מעליו. אבל המדקדק יפה שפיר יחזה דלא היא. כי מלבד שסברא זאת לא ניתן ליאמר בעד הרמב"ם ז"ל מפני שהוא הפך סברת כל גדולי הראשונים ז"ל דסברי מרנן שמתנה מהיום ולאח"מ אפי' באחר קני גופא מהיום ופרי לאח"מ. ובפרט לפי מה שהביא הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל מ"ב שם ממ"ש בירושלמי בפ' מן שאחזו דמתנה מהיום מתנה גמורה היא למאי הלכתא כתב לאח"מ לשייר בה אכילת פירות ע"כ דמשמע ודאי דקני הגוף קניה מעליא ועדיף ליה להביא ההיא דירוש' הגם דהכי מוכרח גם בבבלי משמעתין דפי"נ דקנה הגוף לגמרי מהיום וכמתבאר מתשו' הרשב"א בת"א סי' שכ"ז ה"ד הגאון ז"ל שם ויותר מבואר בתשו' שבח"א סימן תקס"ג דאם איתא דלא הוי קניה גמורה א"כ אין ההקדש יונק משל חול. אלא דטפי עדיף ליה לישנא דירושלמי בפ' מי שאחזו ובפי"ן דקאמר מתנה גמורה מתנה ברורה דמשמע מצד הלשון כשאמר מר מהיום כבר זכה בגוף לגמרי. וכשאמר לאח"מ לא שייר אלא פרי. וכיון דזכייתו הוא מצד הלשון אין לחלק תו בין בנו לאחר ומ"ש הריט"ץ ז"ל לדקדק מלשון רבינו שכתב אינו זוכה בו ואוכל פרות אלא לאח"מ. וכתב דהול"ל אינו זוכה בפירות אלא לאח"מ. או אינו זוכה בו לאכול פירות דהוה משמע אינו זוכה בגוף לאכול פירות אלא לאח"מ וע"כ פירש דר"ל דאינו זוכה גם בגוף בעצם אלא לאח"מ כיעוש"ב. והרואה יראה דגם לפי פירושו קשיא רישא דקאמר אע"פ שקנה הגוף מהיום וכו' דמשמע דקנה הגוף בעצם. ותו שכבר ישבו הלשון הטור וש"ע בסי' נז"ר וכתבו אינו זוכה בו לאכול פירות וכמ"ש מהר"י הגאון בחק"ל שם. אלא שאני תמיה במ"ש מהרשד"ם ז"ל בח"מ סימן מ"א שלא די שהבין בכונת הרמב"ם ז"ל שאינו זוכה גם בגוף אלא לאחר מיתה ושוויה מתנה דמהיום ולאח"מ כמתנת שכיב מרע לגמרי. אלא שכתב כן אחר שהביא להטור בסי' נז"ר ולפי הלשון שהעתיק הטור ואינו זוכה בו לאכול פירות ע"כ מוכח דזכה בגוף מהיום כמתבאר מדברי מהריט"ץ ז"ל בסי' כ"א וכ"כ הרשב"ש ז"ל בסי' ק"ץ:

והנה ראיתי להרב צרור הכסף ז"ל בח"מ סי' כ"ב שיצא לישע להליץ בעד הרשד"ם ז"ל וכתב דמכח ג' דיוקים הוכרח מהרשד"ם לפרש כן בדברי הרמב"ם האחד דלמה ליה למכתב כמתנת ש"מ. ותו דהול"ל אע"פ שקונה הגוף מהיום אינו אוכל פירות וכו' עיש"ב. וכל לגבי דידי לא סבירא לי למימר שדיוקים אלו הכריחוהו להרשד"ם להבין כן. כי הדיוק הראשון אשר לא שערוהו הראשונים ז"ל היינו מפני שעינם ראה דהכי הוא לישנא דתלמודא בפי"נ. דקאמר איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ וכו' ופירשו בו הכוונה דהוי מתנת בריא לענין שקונה הגוף מהיום ככל מתנת בריא והיא כמתנת ש"מ לענין שאינו זוכה בפירות אלא לאח"מ. וידוע שהרמב"ם ז"ל דרכו דרך הקדש לאחוז כלשון הש"ס ותו"מ פירש הדברים וכתב דאע"פ שקונה הגוף וכו' כפירוש כל הראשונים. ומה שהיה קשה בלשונו שכתב אינו זוכה בו ואוכל פירות וכו' כדקשיא להריט"ץ ז"ל כבר ישבו הטור והרשד"ם כל יקר ראתה עינו. וא"כ סרו מהר כל דיוקיו. גם מה שדקדק בלשון הטור שכתב לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו ע"כ שאם הגוף קונה מיד מהיכא תיתי שיוכל לחזור ע"כ אחרי המחי"ר הם דברי תימא דכבר היה אפש"ל דתקנה הגוף כל זמן שאינו חוזר. והרי אם אמר מהיום אם לא אחזור. בי דינא הכי דאע"פ דקונה הגוף מיד יכול הנותן לחזור. והטור שדרכו לפרש פירש ואמר דאינו יכול לחזור כיון שלא אמר אם לא אחזור בי. ולכל הפירושים שנאמרו בש"ס לא נפק"מ מידי לדינא כמ"ש ה"המ. שם והיינו דקשיא ליה למב"י שלא היה צריך לזה מדברי הרמב"ם ודוק:

ואני אומר שגם בלשון שכתב הרמב"ם ז"ל אינו זוכה בו ואוכל פירות וכו' מוכן היטב שקנה הגוף מיד לגמרי. והפירות לאח"מ. כי דבריו ז"ל הם נאמרים בחכמת הלשון. וכאשר המשכיל יבין בשינוי לשונו שכתב בתחילה אע"פ שקנה הגוף מהיום אינו זוכה בו וכו' ולא קאמר אינו קונה אותו ואוכל פירות משים דהפרש גדול יש בין קנייה לזכייה כי זכייה יכולה היא שתאמר גם על דבר שאינו קנוי לו אבל יש לו זכיה בו וכיוצא. וגם על דבר שהוא ממונו וקנינו אלא שאין לו רשות לדור בו ולהשתמש ממנו יכון לומר שאע"פ שהוא קנינו אין לו בו זכיה כעת. ולפיכך כתב רבינו הכא דאע"פ שקנה הגוף מהיום קנין גמור. מ"מ אין לו זכיה פרטית בגוף הקרקע להשתמש ולשלוט בו ולאכול פירות עד לאח"מ. וכן ראיתי בחי' הרמ"ה ז"ל לב"ב שם בסוגין שכתב וז"ל אמר אביי וכו' דאע"ג דקני גופא מהיום לית ליה רשותא לאשתמושי ולא למשלט בגופא ולא בפירא אלא לאח"מ ע"כ וכל זה השמיענו רבינו הרמב"ם במלות קצרות וברורות דאע"פ שקונה הגוף מיד אינו זוכה בו כלומר למשלט ולאשתמושי ביה ואינו אוכל פירות עד לאח"מ ונכון. ושוב אחר ימים בא לידי ס' פרי צדיק וראיתי לו בסי' ח' דל"ז ע"ב וג' שהאריך בזה לבאר דמתנה מהיום ולאח"מ זוכה בגוף ובפירות מהיום אלא שעכב האב בידו שלא לשלוט בגוף הקרקע ולאכול הפירות עד אח"מ מבלי ששייר בו קרקע לפירות. והיינו מחלוקת ר"י ור"ל דלר"י שייר האב גוף לפירות וס"ל קנין פירות כקנין הגוף. ולר"ל ס"ל דלא שייר האב גוף לפירות ולכן קנין פירות לאו כקנין הגוף וקנה לוקח. ועל דרך זה פירש נמי לשון הרמב"ם ז"ל דאע"פ שקנה הגוף לגמרי לא זכה בו לשלוט בו ולאכול פירות עד לאח"מ עיש"ב. והדברים מכוונים למ"ש בעניותין וכן ראיתי תנא דמסייע לן הוא מהר"מ אלשיך ז"ל בסי' י"ח שכתב במחלוקת ר"י ור"ל גבי מכר הבן ומה בחיי האב דלר"י לא קנה לוקח משום דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי והאב שייר לו כח בגוף לפירות ולר"ל דקי"ל כוותיה לאו כקנין הגוף וכאלו לא נשאר לאב שום כח בגוף עי"ש שהביא ראיות לזה:

הדרן לדברי מהרשד"ם ז"ל והנ"ל בכוונתו הוא. דהרב ז"ל הוכח יוכיח שמתנה דנ"ד הוי מתנת שכיב מרע מפני שכתוב שאם ימות פלוני אז יהיו פטורים וא"כ כבר קדמה חיוב הכתובה דמשועבד מחיים וכתב הרמב"ם מתנת בריא וכו' הרי שכתב בפי' דכיון שכתב ולאח"מ דהוי כמתנת שכ"מ שאינו אלא לאח"מ וכ"ש בנ"ד ע"כ כוונתו מבוארת דאפי' במתנת בריא מהיום יש בו דברים שדומה למתנת ש"מ משום דאמר ולאח"מ והיינו ודאי לענין אכילת פירות הגם שאמר מהיום וקנה הגוף מיד. כ"ש בנ"ד שלא יש בה מהיום שכל זכייתו הוא לאח"מ דודאי דגובה כתובתה. זה נר"ל להליץ בעד הרשד"ם ז"ל לפי חומר הנושא. ועיין להרב ז"ל בח"מ סי' שט"ז. והגם שראיתי רבים ושלמים שתפסו דבריו כפשוטן במושכל ראשון. מ"מ אמרתי ויהי מה אחוה דעי גם אני ליתובי דעת עליון. ומכלל הרבנים הנ"ל ראיתי להרמ"ע ז"ל בחח"מ סי' ט"ז שהבין גם הוא כדבריהם ונסתייע מדברי מהריט"ץ זל הנז"ל. גם כתב שמצא למהר"ם אלשיך ז"ל בסי' י"ח שכ' דהכותב נכסיו מהיום ולאח"מ משייר לעצמו בגוף הקרקע ומכח זה דן דהוי כמתנת ש"מ עכ"ד ודבריו תמוהים שמהר"ם אלשיך ז"ל לא כתב כן אלא לס' ר"י דס"ל דקנין פירות כק"הג. ובפירוש כתב דלר"ל דס"ל דלאו כקנין הגוף וקי"ל כוותיה לא נשאר לו שום כח בגוף. והם שני נביאים המתנבאי' בסגנון אחד הרמ"א והרב פרי צדיק בסי' ח' וכנז"ל. ותו ק"ל דאפי' תימא שנשאר לאב כח בגוף כלומר גוף לפירות מ"מ לא יוכחש שהבן קנה גופא מהיום וא"כ מה ראיה מייתי מניה. (ולמודעי אני צריך כי בהיותי בע"הק ירושלם תוב"א א'ף עסו'ק בענין זה. הרציתי דברי הרב מ"מ הללו לפני הדרת כבוד עט"ר מו"הר ר"ל במהר"א אשכנזי נר"ו ובו בפרק לא מצא מענה ליישב דבריו. ועתה נד"מ ממש ספר בני בנימן וראיתי תשובה לו שם בסוף הספר בסי' מ"ה ואגב אורחיה הבליע בנעימה קושיא זאת על הרמ"מ ז"ל ואותי לא. זכר. ורצה לרפאות שבר זה דעכ"פ גם לר"ל ס"ל להר"ם אלשיך דשייר מקום צמוח פרי דאלת"ה איך האב כשמכר מכורים דאפי' דלעצמו משייר אפילו דשלב"ל מ"מ איך יפרנס מכר האב וכו' אלא ודאי דשייר מקום צמוח פרי ואפ"ה לר"ל לא הוי כק"הג. וזה הוא מה שהבין הרמ"מ ז"ל את"ד בקיצור הצריך. והרואה יראה כמה תמוהים הדברים האלו להעומד על דברי מהרמ"א ז"ל במקומם שאם כיוין לזה אין נפקותא בין ר"י לר"ל דכיון דשייר מקום צמוח פרי הרי יש לו כח בגוף הקרקע וא"כ היינו דר"י. והוא ז"ל בפירוש כתב דלר"ל אין לו כח בגוף. הקרקע כלל וכך מפרשם הרב פרי צדיק ז"ל שציין הוא נר"ו שלא נשתייר כלום מהגוף ביד האב אלא שהפירות משויירים לאב בלא שום שיור כח בגוף כיעו"ש. ואי ק"ל מכר האב איך מכורים. הא ל"ק דכיון שהשיור לעצמו בפירות עביד ומהני אפי' בלא שיור כח בגוף אותו הזכות יכול למוכרו. ואפילו לכי יהיבנא ליה כל דיליה דגם מהרמ"א ז"ל צריך לזה כמ"ש מרן נר"ו מ"מ לא יכחיש שאין בדברי הרב ז"ל הכרח לזה. ואיך הרמ"מ נקיט בפשוט שכן כ' הרמ"א וליתא. ועוד דבפירוש כתב מהר"ם אלשיך שם דהבן קנה הגוף מחיי האב וקנין פירות דאב לאו כק"הג דמי כיון דקי"ל כר"ל והאב אין לו שום כח בגוף. וא"כ מה סייעתא מייתי מניה הרמ"מ ואדרבה הויא תיובתיה באופן שדבריו צל"ע) ועיין למהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קט"ז ואכמ"ל:

אתאן לתשו' מהריט"ץ דסי' נ"א שכתב דבמתנה לאחר אף במהיום ולאח"מ דהוי כמתנת ש"מ דאינו זוכה בגוף אלא לאח"מ. ולפי דרכו שם נר' דס"ל דלהרמב"ם מזון האשה והבנות נגבית במתנה דמהיום ולאח"מ. וא"כ עדיפא מינה הו"ל להרמב"ם לאשמועינן בפ"ח מהל' זכייה ופי"ט מהל' אישות ולמה פסקיה לדיניה במתנת ש"מ. ובאמת שדבריו קשים לשמוע דלפי מ"ש בריש התשובה כאן. הוא דגם להר"י בן הרא"ש אינה ניזונת האשה רק מהפירות. והחולקים עליו ס"ל דגם מהפירות אינה ניזונת. וכתב דטעם החולקים טעמא דמסתבר הוא וראוי לסמוך עליו. ואלו בסי' רי"ג תבריה לגזיזיה וכתב דס' ר"י בן הרא"ש ז"ל ס' נכונה היא. וכבר תמה כן הגאון מז"ה הגדול בחק"ל מ"ב שם וכת' דסמי חדא מקמי תרי והגם דבהך תשובה דבסי' רי"ח דעסיקינן בה נראה דאזיל לשיטתיה במ"ש בסי' נ"א מ"מ נימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקמיה לדינא כס' גדולי הראשונים ז"ל הנז'. וכדי ליישב דברי הריט"ץ ז"ל במקצת נ"ל שמ"ש בסי' רי"ג שס' הר"י בן הרא"ש נכונה היא. לא למעבד עובדא כוותיה קאמר שהרי סמוך ונראה אייתיה בידיה סברת החולקים הרבים וטעמם. ובודאי דהלכה כרבים נגד יחיד אף אי מסתבר טעמיה. וכ"ש אי מסתבר טעמייהו דרבים החולקים. וזהו שכת' בסי' נ"א דטעם החולקים על הר"י בן הרא"ש טעמא דמסתבר למעבד עובדא כוותייהו והיינו שסיים בתר הכי וראוי לסמוך עליהם שהם רבים. ומ"ש בתר הכי לחלק במתנה מהיום ולאח"מ מבנו לאחר היינו להסכים גם דעת ר"י בן הרא"ש שיודה בבנו. לא שהוא ז"ל ס"ל הכי שהרי דעתו מפורש בסי' מ"ב דאפי' לגבי אחר קנה גופא מהיום ואפי' לס' ר"י בן הרא"ש שכתב כן לא כתב אלא לפלפולא בעלמא ראיה לזה שבסימן רי"ג לא זכר מזה כלל. וגם בתשו' זאת דסי' רי"ח נר' פשוט שלא ירד לחלק כן דמלבד שסותר את עצמו. עוד זאת דהי"ל לבאר ולפרש אם כיוין לזה ועיין בתשו' שערי צדק להגאונים שער ג' סי' ה' שכתב דמהיום ולאח"מ לא קנה אלא לאח"מ. והכוונה ברורה שלא קנה גם הפירות עד לאח"מ וראיה ממ"ש שם בסימן כ"ג שאם מכר או נתן דינו ככותב לבנו עי"ש ובסימן יו"ד ודוק היטב:

והנה ראיתי בס"ה כפי אהרן הנד"מ בסימן י"ג תשובה שלמה ממו"הר הגדול ר"ל כמהר"א אשכנזי נר"ו שהאריך בפרט זה ומצא חבר לס' הריט"ץ הנז' הוא הרשב"ש בסי' ק"ץ שגם הוא הבין כדעת הרמב"ם דבמתנה מהיום ולאח"מ לא קנה גם הגוף אלא לאח"מ מכח הדיוקים שדקדק בהם מהריט"ץ הנ"ל יעו"ש. ולדידן לא נפ"מ מירי מאחר שדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו מפורש בב"י ובתשובה א"הע דיני כתובה סי' ה' וכב"ה א"הע סימן קי"א וגם בש"ע שם פסק דלא כוותייהו. מ"מ לצאת י"ח ס' הרשב"ש ז"ל ניבין ונדון בדבריו ונפקא מינה נמי למקומות שלא קבלו דעת מרן ז"ל. כי רואה אנכי להרב ז"ל בסי' קל"ג שכתב בפשיטות דבמהיום ולאח"מ קני גופא מהיום. ולא זו בלבד שאינו יכול לחזור בו אלא שאם הם מטלטלים יכול הוא לומר שינתנו ביד שליש או שילקח בהם קרקע שמשמע דברים אלו שקנה קניית הגוף לגמרי מהיום. וזה סותר ההיא דסי' ק"ץ וגם בסי' קל"ה סמוך ונראה כתב דלא קנה אלא לאח"מ כי ע"כ נלע"ד שהרב לא כתב כן בפשיטות גמור בסי' ק"ץ. וכוונתו היתה לומר דלא הוי כמתנת בריא ממש ותו"מ כתב דאף אם היה שום ספק וסברה וכו' וחזר להורות שבנ"ד לא הקנתה הגוף וכו' עי"ש. ומר סבר דבעלמא קני גופא מהיום כמ"ש בסי' קל"ג. ואי ק"ל ההיא דסי' קל"ה דמשמע איפכא לק"מ דהתם מבואר שנתנה חצי נכסיה לבתו ואי נמי נימא שקנתה גוף הנכסים מהיום מ"מ כיון שהיו מטלטלים וכבר בלו ונתאכלו. והיא לא נתחייבה לתתם ביד שליש וכיוצא דבפירוש אמרה מה שימצא אחר מותה וכיון שבלו ומתה הבת אין לה זכות בנכסים שקנתה אחרי כן. שאותם נכסים שלא היו מצויים אי אפשר לומר שקנתה גופא מהיום כיון שעדין לא היו בעולם ובשעת הזכייה כבר מתה הבת. וכן מתבאר מדברי הרב ז"ל בסי' קי"ד בדרך השלישי ומפורש יוצא מדבריו דבקרקע קני גופא מהיום לכ"ע. ובמטלטלים נמי קני גופא מהיום ויכול הוא לומר שינתנו ביד שליש או שילקח בהם קרקע כמ"ש בסי' קל"ג ועיין חשק שלמה סי' ס' הג"הט ל"ה. ובהיותי בזה ראיתי להמט"ש בסי' נז"ר הג"הט י"ג וי"ח שהביא תשו' הרשב"ש דסימן קל"ה ותמה עליו דהא דאמרינן דלא זכי אלא לאח"מ היינו לגבי פירות אבל הגוף קנוי לו מעכשיו ע"ש. ונראה שנעלם ממנו בעת ההיא תשו' הרב בסי' ק"ץ שנראה חולק על זה. ואף לפי מה שכתבתי בעניותי בכוונתו שם מ"מ לק"מ דההיא דסי' קל"ה שאני דאיירי במטלטלין שכבר בלו וכמש"ל. והגם שהרב שם עשה סניפים בזה ובסניף הראשון כתב בפשיטות שלא קנה מהיום הגוף. אבל הנדון מפורש שהוא במטלטלין שבלו ונאבדו ומפני זה פסק דלא זכתה הבת. ובסניף השלישי פירש שלא זכתה כלל מפני שהוא דבר שלב"ל כיעו"ש. ודבר זה מתבאר שפיר ממ"ש בסימן קל"ג ובסי' קי"ד דס"ל בפירוש דבמטלטלים אף שיכול המקבל לתבוע שיניחם ביד שליש או שיקנה קרקע. מ"מ אם לא קנה ונתאכלו כלו או בלו אין לו זכות עוד. ואע"פ שלא ביארו הרב הוא מבואר וכמדובר. ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל בח"ג סימן קי"ח הו"ד בב"י סי' ר"ן מחודשות ט"ו ועיין בתשו' נודע ביאודה מ"ק ח"מ סי' כ"ט ויש מקום עיון בדבריו לפי מש"ל אלא שאין הפנאי מסכים כעת. ועיין להגאון מז"ה ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב סי' פ"ב דקמ"ב ע"א מ"ש ע"ד הרשב"ש דסי' קל"ה וי"ל. עתה נד"מ ספר בני בנימן עי"ש בתשו' מו"הר ר"ל נר"ו בסי' מ"ה דקי"א ע"ג ואכמ"ל:

ומעתה אחר דשרינן נרגא בעיקר דינו של הרי"טץ בסי' רי"ח אשובה אראה אם ראיותיו מכריעות. ונחל בראייתו הראשונה שהביא ממ"ש הטור בסי' ל"ג באם היו עדי הצוואה קרובים לנותן ורחוקים מבניו שהצוואה פסולה ע"כ. וכתב דכ"ש הוא אם היו רחוקים לו וקרובים לבניו. ומזה יצא לדון בנ"ד באלו העדים דהגם שהיו כשרים לאביו מצד המנהג והוי כאלו קבלם עליו מ"מ כיון דחשיבי כקרובים לבניו שפסולים והמתנה בטלה עכת"ד. וכמה תמוהה בעיני ראיה זאת שהרי האי דינא דפסקיה הטור בסי' ל"ג היא סברת הרי"ף והרא"ש ז"ל בפז"ב והתם איירי בצוואת ש"מ דבעינן הגדת העדים מפיהם וכיון שלא היה תחילתם בכשרות פסולים. אבל בנדון שלו שהיא מתנת בריא בשטר הא קי"ל דעדים החתומים ע"הש כמי שנחקרה עדותם בב"ד והו"ל כמו שהעידו העדים בשעת כשרותם וכמ"ש הרא"ש בפז"ב בההיא דהיה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו דאחרים מעידים עליו וכשר וכתב הטעם מב"י בסי' מ"ו דעדים החתומים ע"הש כמי שנחקרה עדותם וכיון שבשעת חתימה היה כשר הו"ל כקבלו הב"ד עדותו בשעת כשרותו. וא"כ ה"ן נימא אחרים מעידים עליו שראום חתומים קודם לכן וכשר. ואם תאמר מאן מעיד עתה על חתימתם. הא נמי ל"מ היא שכבר כתב הרב ז"ל בסי' רי"א שיש קהלות אחרות בעיר ואלו ודאי יכולים להעיד על חתימת עדי בני קהל קלבריא. ואולי דאפי' מבני קלבריא כשרים לעדות הקיום כיון דהוא מדרבנן ואפי' קרובים כשרים לערות שהביא מב"י שם. ואי פיסול נוגע בדבר מדמינן ליה לפיסול דקורבה או לפיסול הגוף כגזלן עיין במרדכי בפ' ד"מ תנין בסי' תרצ"ו. ועיין בתי כהונה ח"ב דס"א ובס' חשק שלמה סי' מ"ו הג"הט מ"ז ולדידן לא נפק"מ שכבר העלנו דבמתנת בריא כה"ג כבר זכה המקבל מחיים ובתר דידיה אזלינן וקבלתו קבלה כדבר האמור:

ורגע אדבר בעיקר מחלוקת זה של הגאון והרא"ש ז"ל בעדי צוואה הקרובים לנותן ורחוקים מבניו שהגאון ז"ל הכשירה והרא"ש והרי"ף פסלוה. ועל ס' הגאון רבים קמים עליו עד שכתבו שהיא ס' יחיד ואין לסמוך עליו. וכן מרן ז"ל בש"ע פסק בסתם כהרי"ף והרא"ש ז"ל. ומהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"ה חקר לישב דבריו ועיין בתומים סי' הנז'. ואנכי הרואה דאדרבא על ס' הרי"ף והרא"ש יש לדון וכמ"ש הר"ן ז"ל בתשובה סי' ע"ה. וס' הגאון הוא רב נטרונאי הובאה בשערי צדק שער ז' סי' כ"ו ציינה המט"ש בסי' ל"ג:

ונר"ל שמחלוקותם תלוי אי אמרינן דברי ש"מ ככת"ומ דמו לענין זה. והו"ל שעת מסירת העדות כחתימת השטר והו"ל כנחקרה עדותם בב"ד וקונה למפרע משעת נתינה. וכיון שבשעת מסירת העדות שהוא שעת הקניה למפרע היו העדים פסולים לנותן הצוואה פסולה אף דלית ליה הנאה לנותן. זהו ס' הרי"ף והרא"ש. אבל לדעת הגאון הוא דלא קנה אלא לאח"מ ולא אמרינן בזה ככת"ומ וכנחקרה עדותם למפרע משעת נתינה. וכיון שבשעת הגדה שהוא שעת הקניה כבר נפלו נכסי קמיה יתמי והעדים רחוקים להיורשים לפיכך הצוואה כשרה. ויש סמך לזה מדברי הגאון רב נטרונאי בתשו' המובאה בשערי צדק הנז"ל שכתב וז"ל וציוה בפניו עדות שצריך להעיד לבן שמעון ע"כ שמשמעות דברים אלו שעיקר הקפידה הוא מפני שצריך להעיד בע"פ לבן ש' ושעת ההגדה הרי הוא כשר ותדע דבהכי תלוי מחלוקותם שהרי הרי"ף והרא"ש וגם הגאון ז"ל נראה שתלו דין זה בההיא דיודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו וכו' וכתב הרא"ש שמעינן מינה דהיכא דתחילתו בפסלות אע"פ שסופו וכו' ומינה למד לפסול בדין זה שנשאל מקמי גאון והתם ודאי דהוי בעדות שבשטר דהו"ל כנחקרה עדותם. ומאי ראיה מיתי לצוואת ש"מ ע"פ. אלא ודאי דס"ל שדין אחד להם. והגאון אית ליה דלא אמרינן לענין זה ככת"ומ להחשב כנחקרה עדותם. ויותר מבואר הדבר בטוב"י ח"מ סי' ל"ג. ויש הוכחה גדולה לזה ממ"ש הרא"ש ז"ל בסופ"ק דגיטין ובתוס' שם די"ד ע"ב ד"ה הא בש"מ ודוק היטב. ועפ"ז יתישב שפיר קושית מב"י ע"ד הטור בסי' ר"ן שכתב דבמתנת ש"מ זוכה למפרע משעת נתינה ותמה עליו דלא קנה אלא לאח"מ. ולפי דרכנו למדנו שהטור אזיל בשיטת אביו הרא"ש וס"ל דהגם דעיקר קניתו הוא לאח"מ ואין חולק בזה. מ"מ דברי שכ"מ חשיבי ככת"ומ כאלו קנה באותה שעה. וקשה על מב"י ז"ל שלא נזכר כאן מדברי הרא"ש והתוס' בסוף פ"ק דגיטין. ועיין בב"י סי' קנ"ה. ועוד יש לי להכריע ענין זה ממקומות אחרים אלא שאין כאן מקומו וכעת יספיק הקיצור. ועיין להרב ב"ד ז"ל בחח"מ סי' קל"ב (ועתה נד"מ ס"ה ישמח לב ושם בחח"מ סי' כ"ה האריך הרב המופלא המחבר נר"ו ועי"ש בסי' כ"ב ולעת הפנאי אשובה אשנה פרק זה לבררו וללבנו בעהי"ת ועיין ג"כ להגאון הרמ"ז ז"ל בס' נדיב לב ח"מ סי' נ"ט ובס' ישמח לב ח"א להרב כמהרח"ם נר"ו בהשמטות לסימן ל"ג ואכמ"ל:)

ולפי זה מ"ש הריט"ץ שם ע"ד הרא"ש והטור דכ"ש הוא אם היו רחוקים לו וקרובים לבניו דהצוואה פסולה. לא צדק בזה. ואדרבא איפכא מסתברא דל"ד הרי"ף והרא"ש דס"ל שדברי ש"מ ככת"ומ וקנה למפרע משעת נתינה. משום דהוי כנחקרה עדותם. אפשר דכל שרחוקים לנותן שכשרה. וגם אם האמר דזה אינו מוכרח מ"מ לדעת הגאון דס"ל דאזלינן בתר השתא מודה דפסולה כיון שהם קרובים למקבל ועכ"פ לא נחלקו אלא במתנת ש"מ ע"פ. אבל במתנת בריא בשטר כנ"ד גם הגאון מודה ליה להרא"ש דכשרה היכא שהם כשרים בשעה שנמסר להם העדות וחתמו בו. וכזה אין חולק בדבר. ואפי' למאן דס"ל בטעמו של הגאון שהכשיר דה"ט דאפי' בשעת מסירת העדות חשיבי כשרים משום דעיקר הצוואה הוי על היורש. ולפי טעם זה בקרובים לבניו מודה דפסולה. מ"מ בעדות שבשטר מתנת בריא שזוכה המקבל גופא מהיום אימור דס"ל נמי דכל שרחוקים לנותן שכשרה כיון שהיורש עדיין אין לו זכות בנכסים. ועיין כנ"הג ח"מ סי' ל"ג הג"הט כ"ו ובתשו' בעי חיי ח"מ סי' פ"ז ודוק בדבריו. ומן האמור בענין למדנו ראיה ברורה לנ"ד דכל דקנה המקבל מתנה גופא מהיום תו לא מצו היורשים למימר מורישנו קבל קבלה זו ואנו לא נקבל כי על כרחם חייבי' לקבל כיון דהזכיה באה מחיי הנותן ובאותה שעה אינהו מאן דכר שמייהו וכמדובר:

עוד הביא ראיה הריט"ץ שם מנא מנות הלוה למלוה דקי"ל דאינו נאמן על יורשיו אלמא דלגבי דידיה המניה וקביל עליה אפי' פ"ע אבל לגבי יורשיו לא קביל ע"כ וגם ראיה זו איני מכיר דמלבד דלפי מ"ש דקני גופא מהיום מחיי הנותן. א"כ מה ראיה מהתם. דהכא אין דינו על הי ורש כיון שכבר זכה מחיים ולכ"ע דלהוציא לא נאמרה סברה זאת. ותו דלא אמרו כן אלא בנאמנות סתם והיינו ודאי משום דאמדינן דעתיה דמה שהאמינו מינו הוא לגבי דידיה משום דאין אדם מעיז להכחיש את החי. אבל לגבי יורשיו דיכול להעיז נגדם ולומר לא נפרעתי לא המניה והוא טעם נכון כמ"ש הסמ"ע שם סקל"א משא"כ בנ"ד כמובן. ואדרבא רואה אני גם בזה ראיה לסתור כי שמעינן מן הדא כל בתר איפכא דקבלת המוריש בפירוש אם האמינו גם על יורשיו דמהני כמ"ש הטוש"ע שם. ונדון הריט"ץ ונ"ד ודאי דחשיב כקבל בפירוש אלו העדים גם על יורשיו כיון שכתוב מהיום ולאח"מ שלאח"מ כבר נפלו נכסי קמיה יורשים. וא"כ הו"ל קבלה מפורשת דמהני לכ"ע. וע"פ האמור נדחה קרינן לה הראיה שהביא הרב חתם סופר בחח"מ ס"סי מ' ממ"ש הש"ע בסימן ק"ח סי"ח דלא מהני תנאה גבייהו עי"ש דהתם נמי י"ל שהוא לא התנה אלא אם ישלם הוא בעצמו ולא אסיק אדעתיה לחייב את יורשיו ובפירושה אתמר שם שאם כתב בפירוש גם על יורשיו דמהני תנאה. וא"כ לא מצאתי ראיה למתנת בריא שכבר זכה לגמרי מחיי הנותן. וגם דכיון שאמר ולאח"מ הוי כמתנה בפירוש וכמש"ל. ועתה בא לידי ס' ויוסף אברהם ושם בסי' כ"ו האריך הרחיב בפרט זה ולא ראה תשו' הריט"ץ הנז"ל ומ"מ טעמו ונימוקו עמו. וכן ראיתי אחז"ר להרב מור ואהלות בח"מ סי' ל"א שהעלה ככל החזיון שכתבתי בעניותי שש לבי שכיוונתי לדעת עליון. והבט ימין וראה למז"ה הגאון ז"ל בחק"ל מ"ב ח"מ סי' ד' דקפ"א ע"ב וז"ל גם מה שנסתפק לפי סברתו דכיון דהנכסים נפלו קמיה יורשים וכו איני רואה בזה ספק כיון שחל החיוב בחיי המוריש וכו' מה לו להקדש עם היורשים הרי נשתעבדו להקדש וכו' גם מ"ש לפקפק שלא קבל ס' יחיד על יורשיו איני רואה בזה פקפוק וכו' כאן אין הס' נופל אלא בין המתחייב להקדש ולא עם היורש ואם הוא כבר נתחייב נתחייבו יורשיו לפרוע מנכסיו וכו' את"ד ועיין בחק"ל ח"מ ח"א סי' כ"ג ובס' חקות החיים הנד"מ מהרב הגדול שארינו כמהרח"ב ז"ל בסי' נ"א שהאריך בזה:

ובעמדי על זה חזה הוית להרב בני חיי בח"מ סימן ל"ז הג"הט י"ג שציין לתשובת מהריט"ץ ז"ל הלזו וכתב עליה הנפק שדברים של טעם הם ע"ש ולפע"ד ניטל הטעם לגמרי ודבריו ז"ל אינם אלא מן המתמיהין. וכזאת וכזאת אני תמיה על הרב ערך השלחן בח"מ סי' ס"ט אות יו"ד שגם הוא ז"ל נסתייע מדבריהם. ואחר המחי"ר הוא סיוע שאין בו ממש. ומה שהביא עוד הע"הש מתשו' הג"ור סוף כלל ז' דמשמע דבתר אזלינן. גם משם אין ראיה מספקת דאפשר שגם דינה הנותנת מתה בח"ול. ואפי"ה ס"ל למהרא"י ז"ל דכיון שהיורש כאן נמצא בא"י דלא מצי לומר קי"ל הפך מרן ז"ל. וע"ז הוא שחלק עליו הג"ור ובזה סייעו הברכ"י ח"מ סי' ג' מתשו' הרדב"ז סימן שס"ח. ובכן לא ידעתי איך כתב וז"ל הרי בהדיא דאם היורש ממ"א דנים כמקומו כדברי הרדב"ז והג"ור וכ"כ הריט"ץ סי' רי"ח וכו' עי"ש. והרואה יראה דאין לדמות מ"ש הג"ור והרדב"ו למ"ש מהריט"ץ כי גבה טורא בינייהו. גם ק"ט איך לא נרגשו שדברי הריט"ץ קשים להולמם:

לכן נר"ל שמה שרצה ה' ע"הש להביא ראיה מדברי הריט"ץ הוא היכא דהיורש והמוריש הם מאתרא דנהיגי למדן בדגל הקי"ל או שלא נהגו להכשיר פס"ע וכיוצא לזה. ואח"כ בא היורש לעיר המקבל מתנה שלא נהגו כן. דאז ודאי אזלינן בתר מקום היורש שהוא ג"כ מקום המוריש. ולא מפני שבא למקום המקבל הפסיד זכותו. וזה הוא ודאי ס' הג"ור ויש לסייעו מתשו' הרדב"ז כמ"ש הברכ"י ז"ל. וגם יתבאר כן מדברי הריט"ץ ז"ל במכ"ש. ואולי כיוין לזה ה' בני חיי ז"ל הגם שדבריו סתומים ואלו ודאי דברים של טעם הם. אבל בדברי הע"הש אין להסתפק בכוונתו כי בודאי כיוין לזה. ויש לדקדק עוד מדבריו שכתב והביא תשו' הריב"ש בסי' נ"ב שכתב זה אמת וכו' אבל המצווה הזה היה דר במיורקא וכו' עי"ש הרי בהדיא דאם היורש וכו' כדברי הרדב"ז והג"ור וכ"כ הריט"ץ וכו' עכת"ד. הרי מפורש כדכתיבנא ועיין סמ"ע סי' שס"ט. ובכן בנ"ד שהיורש בא למקום המוריש שהוא מקום עשיית השטרות והוא מקום הנוהגים לקיים צוואות כאלו ושם הוא המקבל מתנה. דודאי דלכ"ע כמנהג אותו מקום דיינין להו. ובפרט שכבר הוכחנו דהוי מתנת בריא דמהיום ולאח"מ דקונה הגוף מהיום וכבר חל החיוב מחיי הנותן וזכו בגוף הנכסים באותו זמן שעדין לא חלה זכות ירושת היורש. וא"כ לאו כל כמינה דהיורש לומר אני לא קבלתי קבלה זו וכמו שהוכחנו למעלה ראש:

את זה כתבתי גם עתה כחותה על הגחלים. ולמעשה הדבר תלוי בראשי שבטי ישראל הע"י כי להם משפט הגאולה. וצור ישראל יראנו מתורתו נפלאות ויצילנו משגיאות לבל נכשל בדבר הלכה אכי"ר:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה