שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
אבן העזר · סימן יג
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' יבום הלכה ג' מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש וילדה ואמר זה העובר ממני אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום וכו' עי"ש וה"המ ז"ל נראה חלוק בזה. והרא"ש ה"ד הטור בא"הע סי' קנ"ו כתב דגם הרמב"ם ז"ל מודה במיוחדת לו שפוטרת מן היבום ומן החליצה עי"ש ורבו הסוברים כן היכא דדימא מניה ולא דימא מעלמא כמו שכתבתי בעניותי לעיל סי' עיש"ב. אלא שנפל הספק אם זה האיש עבר ונשא אותה הבת עצמה שהודה עליה שהיא שלו ומת בלא בנים ונפלה היא קמיה יבם. מי נימא כיון שנשא אותה גלי אדעתיה דלאו בתו היא כי אין אדם עשוי לישא בתו. או דילמא כיון שאם הבת הזאת הוה דימא מניה ולא דימא מעלמא. והוא גם הוא אמר שהיא בתו. ובפרט אם היתה מיוחדת לו דלכ"ע בתר דידיה שדינן ליה ופוטרת אשת אביה מן היבום והחליצה כמש"ל כ"ש שתציל את עצמה. ואף שנשאה אביה לא מקרי זה גילוי דעת דנימא דאיהו בהפקרא ניחא ליה. דהא אפי' חזר ואמר שאינה בתו אחר שנתחזק ע"פ אומדנות ובהודאת פיו שהיא בתו לאו כל כמיניה לחזור בו. וצד זה נר"ל עיקר שמצלת את עצמה:
ועל פי זה אפשר לפרש בדוחק כוונת רבינו הטור ז"ל בסי' קע"ג שכתב היתה היבמה ערוה על בעלה כגון שעבר או טעה ונשא בתו או חמותו ה"ז לא חולצת וכו' עי"ש. והקושי מבואר דכיון דאית ליה בת מהיכא תיתי יבום או חליצה כי היכי דנפטרה מטעם ערוה. (ועתה נד"מ ספר מעשה רוקח ח"ג והראוני שהרגיש הרב ז"ל בזה עי"ש בפ"ו מהל' יבום הי"ב). ודוחק לומר שהוא ט"ס שהרי לא הרגישו בו כל גדולי המפרשים שהעתיקו דבריו כמו שהם. אכן על פי האמור אולי כוין לומר שאם עבר או טעה ונשא בתו שהודה עליה בתחילה. דלא תימא הא גלי אדעתיה דלאו בתו היא שהרי נשאה ותהיה זקוקה ליבם קמ"ל שאין זו אשתו והיא פטורה מן היבום והחליצה ובקונט' אחר פירשתי דברי הטור אלו באופן אחר ואין כאן מקומו: