שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
אבן העזר · סימן יא
שאלה אשה ששהתה כמה שנים ולא ילדה והיה בעלה רוצה לגרשה או לישא אשה אחרת אולי יבנה ממנה. ובתוך זה הזמן בא בעלה וסיפר לשכנו איך אשתו מעוברת שכבר עברו ימי וסתה ולא ראתה דם. וכשומעה השכנה הדברים האלה צעקה לאמור הלא זה כעשרה ימים שהביאה אלי אשתך הבגדים מטונפים מדם נדתה ודמעתה על לחיה אשר לא ניתן לה הריון. והבעל כשומעו התברך בלבבו לאמור עתה אגרשנה בע"כ והשכים לב"ד לאמור שהיא הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לו שהיא טהורה ושמשה עמו בעודה נדה. והאשה צועקת ואומרת שמעולם לא אמרה לו שהיא טהורה וגם לא שמשה עמו ואדרבה הרחיקה עצמה ממנו כדת הנשים הכשרות. ונותנת טעם לדבריה שאם היא רצתה לשקר לבעלה באמור אליו שהיא טהור' מי הכריחה להראות בגדיה המטונפי' לשכנתה. ואין זה אלא כי תואנה הוא מבקש לגרשה מעל פניו וע"כ למשפט יקרבו לדרוש את ה' אם יכול לגרשה בע"כ אחר שהוא מושבע ועומד שלא לגרשה בע"כ ושלא לישא אשה אחרת עליה יורנו המורה ויבא שכמ"ה:
תשובה עם היות דין זה פשוט ומבואר בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דלאו כ"כ דבעל לגרש את אשתו בע"ח בעלילות דברים כאלו מ"מ לא אמנע עצמי לברר פרטי דין זה למען יהיו מבוררים לפני השואל ה"י כדי להתלמד גם כן למקום אחר. ואען ואומר עיקרא דהאי דינא איתא בפ' המדיר דע"ב ע"א כי המשמשת בעלה נידה כגון שהוחזקה נידה בשכנותיה יוצאת בלא כתובה. והסכימו הפוס' ז"ל דל"מ אמתלא כיון דעבדא מעשה ללבוש בגדי נידה עיין בטור יו"ד סי' קפ"ו. מ"מ נראה שכדי להפסידה כתובתה צריך שתאמר לבעלה שהיא טהורה כדמשמע מפירש"י בסוגיין ומפשט דברי הש"ע בא"הע סי' קט"ו והיינו ודאי באופן שהיא מודה שאמרה מרה לו טהורה אני או ששמעו עדים כשאמרה לבעלה שהיא טהורה. אבל אם היא מכחשת ואומרת לא נבעלתי או אמרתי לו טמאה אני שאינה סותרת החזקה. נראה וראי דלא מפסדא כתובתה ע"פ דברי הבעל ועיין בב"ש וח"מ שם וכמו שנבאר עוד להלן:
ומה"ט נ"ל דמאי דנקט רב יאודה (שם ובשלהי מס' קידושין) הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה. ולא קאמר דשניהם לוקין משום דיכולה אשה לפטור עצמה מהמלקות באומרה טהורה אני. דאף דקי"ל דל"מ אמתלא אחר שהוחזקה נידה בשכנותיה. היינו לענין להפסידה כתובתה וגם לגבי בעלה שלוקה עליה היכא דהתרו בו וחשבינן ליה כודאי נדה ולא חשיב התראת ספק לגבי דידיה כמ"ש רש"י במה"ק הו"ד בש"מ שם. והטעם פשוט משום דלגבי דידן ולגבי דידיה דבעל אי אפשר לידע האמת וכיון דעבדא מעשה ללבוש בגדי נדה ולבעלה אמרה טהורה אני ונבעלה לו חשיבא האי חזקה טובא להפסידה כתובתה וללקות בעלה עליה. אכל איהי דקים לה בדידה שאינה נדה ואכתי אומרת טהורה אני אין לנו כח להלקותה מספק כמו שנראה מפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' תמורה והגם שיש לחלק טובא בין הנדונות מ"מ נקיטינן מהתם דאין מלקין מספק כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל שם. ולדידה ודאי הוי התראת ספק:
וכ"ת אם איתא להא צא ופרנס מאי דמסיק התם בשלהי קידושין איש ואשה תנוק ותנוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין ונשרפין זה ע"ז וכמעשה שהיה באותה אשה שבאתה לירושלם ותנוק מורכב על כתפה והגדילתו ובא עליה והביאום לב"ד וסקלום לא מפני שבנה ודאי אלא שכרוך אחריה ע"כ והשתא קשה בשלמא התנוקות דלא ידעי מי אביהם ואמם ולא ברירא להו מלתא ועברו על ההתראה הא כבר מסרו עצמם למתה. אבל האיש והאשה למה יומתו הא יוכלו לומר בריה לן שאין אלו בנינו ואם נתנו אמתלא למה החזיקום עד עתה לבנים איך יוסקלו או יושרפו מספק. אין זה תימא דהתם שאני דע"י החזקה הזאת נפיק מינה חורבא גם לעתיד כגון לפטור את האשה מן היבום ולחייב את התנוק אם בא על התנוקת ולמעט בחלק ירושת בניהם וכיוצא בזה הרבה. וגם דהאיש והאשה כבר עבדו איסורא רבא להיות מתיחדים עמהם עד שבאו מן הקל אל החמור למעבד איסורא רבא. ולאו כל כמנייהו אחר כ"ז לומר בריא לן כדי לפטור עצמם מן המיתה. ועיין לרש"ל ז"ל בס' יש"ש לחולין פ"ק סי' ח' שכתב כה"ג עי"ש ועפי"ז יתישב שפיר מה שי"ל בש"ס שם במעשה דאותה אשה דקאמר לא שבנה ודאי אלא שכרוך אחריה שנר' שפת יתר דהא השמיענו דבשביל החזקה הוא שנסקלין. אבל נ"ל שבא לומר דלא תימה כיון שאין בנה ודאי איך תסקל היא מספק (דבודאי קאי גם אם היא אומרת עתה אין זה בני) לזה אמר אלא שכרוך אחריה וכיון שכרוך אחריה כבנה ונפיק מינה חורבא כנז"ל מפני זה ל"מ תו בריה דידה. ועיין למהרי"קו שורש פ"ז. משא"כ בהוחזקה נדה שאין שום איסור נמשך מחזקה זאת כמובן דא"ז מהני בריה דידה שלא להלקותה מספק:
והנה רמ"א ז"ל בתשובה סי' ב' רצה לחלק באופן אחר דהתם גבי סוקלין ושורפין על החזקות שאני דהחזקה לא היתה על פיה על אחרים החזיקוה בכך כדמשמע הלשון וכו' אבל כשהוחזקה על פיה כמו בנדות שאין אחרים יודעים אלא על פיה וכו' אימא לעולם דלא מקרי חזקה וכו' עיש"ב ולא הבנתי חילוקו דכמו איש ואשה תינוק ותינוקת שאין אחרים יודעים האמת אלא מפני שכרוכים אחריהם אנו מחזיקים אותם לבנים גמורים לסקול ולשרוף. כן נמי דומה בדומה גבי הוחזקה נדה כי היא לא אמרה בפירוש שהיא נדה וגם ששכנותיה לא ידעו בודאי שהיא נדה אלא שעשתה מעשה ומורה שהיא נדה ואולי אינו אמת והרט"ז ביו"ד סי' קפ"ז אייתי דברי רמ"א ז"ל וכתב וזל ולי נראה דרבותא קמ"ל דאפילו הוא שיש לו צד לטיבותא במה שלא הגידה לו שהיא נדה כדרך הנשים שמגידות לבעליהן ויכול לומר סמכתי ע"ז ותליתי שינוי בגדים במידי אחרינא קמ"ל דאין זה כלום ולוקה כנ"ל עכ"ד ומלבד שבכלל דברי רמ"א דבריו כיעו"ש למעיין בם. עוד זאת אין דבריו ברורים שנראה מדבריו שחיוב המלקות על הבעל הוא מפני ראיית הבגדים. והא ליתא דאפי' לא ראה אותה לובשת בגדי נדה כל שערים התרו בו והודיעוהו שאשתו הוחזקה נדה (דהא עדיפא מהגדת האשה) והוא לא חש לדברי העדים ומסר עצמו למלקות ודאי דלוקה. משא"כ הא דקים לה בגווה שטהורה היא וכמדובר:
וראה ראיתי בסו"ס שמ"ח בחידושי בכור שור על קידושין שהביא גם הוא דברי רמ"א ז"ל וכתב וז"ל ונלע"ד דאדרבא הוא לוקה אפי' בלא חזקה כ"א באמירה בעלמא שאמרה טמאה אני ולא חזרה באמתלא וראיה מדברי הרמב"ם בפ"ך מהלכות א"ב דהאומר כהן אני ובא על גרושה לוקה עכ"ד וגם דבריו אינם מובנים דאה"ן שאם היא שאח"דא ואכתי לא חזרה ונתנה אמתלא לדבריה דודאי דלוקה גם היא. וגם בהוחזקה נדה בשכנותיה והתרו בה וקבלה ההתראה ומסרה עצמה למלקות ודאי דלוקה אבל אנן קיימינן היכא דבשעת ההתראה אמרה בריא לי שאיני טמאה דאז אינה לוקה מספק וכמו שנבאר להלן. משו"ה קאמר ר"י בעלה לוקה בפשיטות דהיינו אפי' לא קבל ההתראה משים דלדידיה לא בריא ליה. אבל היא צריך דוקא שתקבל ההתראה דאז לא הוי נמי התראת ספק כיון שקבלה ההתראה אחר שהחזיקה עצמה בודאי וכמ"ש ה"המ ז"ל שם לגבי כהן. גם מ"ש דבלאו הכי אורחא דמלתא הוא למתלי המלקות בדידיה אע"ג דהיא נמי לקיא כמ"ש ביבמות בעלה לוקה עליה משום זונה אע"ג דהיא נמי לקייא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' א"ב ע"כ הא נמי לא תברא דאה"ן דהיכא דאי אפשר לה למימר בשעת ההתראה בריא לי ודאי דנקיטינן דהיא נמי לקייא דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. אבל היכא דמציא למפטר נפשה כהכא ודאי דאמרינן דפטורה כיון דקי"ל דאין מלקין מספק והוא ברור:
וכן ראיתי להרב פני יהושע ז"ל בפ"ב דכתובות על דכ"ב בד"ה ועדיין שכתב וז"ל לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשתה תורה ספק זה כודאי עד שהב"ד עונשין וסוקלין על חזקה זאת כיון שהעובר מוזהר עליו בודאי. משא"כ אם העובר אומר ברי לי נגד החזקה וכו' וממילא שאין הב"ד נזקקין להם כיון דאיכא למימר קושטא קאמרי ומספקא לא קטלינן להו והתורה אמרה נקי אל תהרוג ובזה מצאתי טעם לשבח במה שאין הכ"ד עונשין לא מיתה ומלקות עד שיקבל התראה ויאמר אעפ"כ והיינו משום דאי לא קביל ההתראה מצי למטען ברי לי נגד הרוב או החזקה היכא דשייכי את"ד וביאר הדברים יותר בקונט' אחרון שם עש"ב ובכן הכא נמי ה"ט דא דאמרינן בעלה לוקה עליה בפשיטות משום דאיהו לא קים ליה. ולגבי דידה לא משכח"ל מלקות אלא בהתרו בה ואמרו אעפ"כ. וגבי איש ואשה תנוק ותנוקת דנקט בפשוט דשניהם נסקלין או נשרפין אע"ג דחד מנייהו יכיל למטען בריא לי. משום דהתם ל"מ תו בריא דידהו מאחר דעבדי איסורא ונפיק מינא חורבא כמש"ל. ועיין להרב חתם סופר בח"ד סי' ק"ג שהביא דברי הפנ"י הנז' וכתב דבההיא דבנה מורכב על כתפה שסוקלין על חזקה זו ולא מהמנה לומר שאינה אמו של זה משום דהתם הוי חזקה של מנהג העולם ואנן סהדי שכשנוהגים כך בודאי בנה הוא ושוב לא מהני בריא וכו' עכ"ד ועיין עוד לו בח"ג סי' ע"ו וסי' ע"ח דפשיט ליה דבעלה דוקא לוקה עליה והיא אינה לוקה ודבריו נכונים כדבר האמור:
ובדרך זה יתיישב שפיר מה שתמה מהרי"קו ז"ל בשורש פ"ז למה ר' יוחנן לא עריב ותני סוקלין ושורפין ומלקין על החזקות עיש"ב ולפי מש"ל יבא על נכון משום דרצה להשמיענו דגבי מלקות משכח"ל שהוא לוקה והיא אינה לוקה מפני שאנו מלקין גם אם אין עדות בדבר כלל וא"כ יש מקום שאחד מהם יפטר בטענת ברי והב' ילקה. אבל גבי סקילה ושרפה דחמירא טובא ואי אפשר שיהרג האחד והב' יפטר בטענת ברי לי. דאנן לא קטלינן להו אלא היכא דאיכא עדים או היכא שע"י מעשיהם החזיקו עצמם לדבר ברור שאין בו ספק וכמש"ל. ועיין בס' זכרון יוסף סי' ח' ובס' שער יוסף בהשמטות ואכמ"ל:
ובהיותי בזה כרגע נראה לי ס' בן הרמה הנד"מ ושם ראיתי להרב המחבר נר"ו חיים ברצונו לעשות לו שם כשם הגדולים לחלק יצא על גדול הדור הגאון מז"ה ראש"ל ח"ד בדרא זלה"ה כמ"ש בס"ה נדיב לב ח"ב סי' י"ד בענין עוברת על דת וה"ה הנ"ז נר"ו מר"פ ואילך בספרו הנז' העי'ר ממז'רח והרחיב פה האריך לשון להשיב את הארי אחרי מותו. והביא בידו נסח השאלה שמצד הבעל וכתב עליה הנפק שאין בה נפתל ועקש. ורמי ומקשה על הגאון מז"ה ז"ל לפי סגנון השאלה שמצד הבעל. ואם באנו להשיב על שינויי השאל' והנדון תקצר היריע' מהכיל השינויי' וההפרשיות ולא נפק"מ מידי לענין דינא כי מי לא ידע בכל אלה שבהשתנות השאלה ישתנה הדין. ובעיקר הנדון נאמן עלינו הדיין המכריע הרב הגדול יפה דודי תדב"א זלה"ה אשר בירר וליבן דין זה אחר החקירה והדרישה מב' הצדדין מפיהם ומפי כתבם ולפניו נגלו השאלות מצד הבעל והאשה. ואסו"ד העלה להלכה ולמעשה ככל דברי אחיו הרמ"ז ז"ל. ולולי כי המחבר הזה נר"ו בתר דידיה דהגאון מז"ה ז"ל קאזיל מתיך שנאה וקנאה ותחרות (כמתבאר מדבריו שבהל' שחיטה ותשובתנו על דבריו בחיו"ד סי' אב"ג) מה הי"ל להכנס בתגר זה אחר שהאיש והאשה והרבנים הפוסקים ז"ל כולם קיימי בעלמא דקשוט. ואם רוח בטנו הציקתהו על כל הכתוב על בעל האשה נ"ע (כמ"ש באורך בדפ"ה ע"ב) כדרכו הטוב לקנאות לכבוד התורה ולומדיה כמתבאר בהילוך ספרו וכאשר יעידון יגידון כל באי שער עירו והזקנים עדים. הלא שר התורה הרמ"ז ז"ל כסהו ולא גילה מי הוא זה ואיזהו ואיה מקום כבודו. ואדרבה הוא המגלה סוד ומבאר הדברים שהיה ראוי גם לו לכסותם. אם לא הוא כי הוא אהב לטעון ולסתור דברים המצודקים בקורי עכביש. ואני לא באתי עתה להשיב ולהרחיב הדבור בדברים בטלים שאין בו ממש. רק את זה הנני בא להשיב כהלכה במה שתמה בעיקר הדין וממילא יתבאר ג"כ פרטי השאלה שנשאלנו עליה:
והנה מז"ה ז"ל הכריח שם בס' נדיב לב ח"ב סימן י"ד דבעינן עדים שאמרה לו טהורה אני ושמשתו אחר שהוחזקה נדה ואפי' לסברת מהר"י הלוי בסי' ט"ל דס"ל דלא בעינן עדים שאמרו מרו לו טהורה אני מ"מ בעינן עדים שנבעלה לו אחר החזקה וכו' עי"ש וע"ז תמה הר' בן הרמה נר"ו ברפ"א ע"ד וז"ל הרואה יראה דמאי דמפורש בדבריו הוא דהתם דבעינן עדים שנבעלה לו כמו שהכריח מדברי הטור. מ"מ כבר פי' שם דבריו להדיא דמש"ן סגי בעדים שלא הרחיקה עצמה ממנו ובסתמא א אמרינן דודאי לא פירש ממנה ובא עליה וכו' ע"כ וכך כפל הדברים כמה פעמים בספרו הנז' כיעו"ש והגם שאין ס' מהר"י הלוי אשכנזי ז"ל מצוי פה העירה. מ"מ אנכי הרואה במה שהעתיק הוא נר"ו דברים הפוכים שהרי כתב שהכריח מדברי הטור דבעינן עדים שנבעלה לו והכרחו מדברי הטור ש"ע בסי' קט"ו הוא מוכרח שהרי כתב הוחזקה וכו' ואמרה לו טהורה אני ובא עליה ע"כ והתם ודאי דבעדים מיירי כיון דלהפסידה כתובתה קאי. ופשיטא שאינה מפסדת כתובתה על פיו. (ועיין בס' נדיב לב שם בסי' ט"ו בדמ"ג ע"ג ובדמ"ד ע"א בהגהת הרמ"ז ז"ל ודוק שם) וא"כ איך חזר ופירש שאין צריך עדים שנבעלה לו אלא כל שלא הרחיקה עצמה ממנו די וכו' וזה דבר שאי אפשר לשמוע דבעדות כזה יהיה בו די. וההפך מבואר בכל הפוסקים ז"ל וכמו שביאר הרמ"ז ז"ל שם:
ואשר אני אחזה כי אולי כוין מהרי"ל ז"ל לומר דבעינן חדא מתרתי. והוא דלא בעינן עדים שיעידו שאמרה לו טהורה אני וגם שראו ששמשתו אלא בחדא מנייהו סגי דאי יש עדים שאמרה לו טהורה אחר שהוחזקה נדה וגם ראו שלא הרחיקה עצמה ממנו כרת הנשים שאינם טהורות. אז אין צריך עדים על השמוש דכיון שלא הרחיקה עצמה ואמרה לו טהורה אני בודאי שנבעלה ג"כ דאל"כ מי הכריחה לומר לו שהיא טהורה. וכן אם יש עדים שנבעלה לו אפי' לא יש עדים שאמ"ל טהורה אני די בזה. והגם שסברא זו לא מצאנוה בספרי הפוסקים ז"ל ויש לתמוה עליו כמ"ש הרב כס"א ז"ל. מ"מ כתב מז"ה ז"ל דגם לפי דעתו בעינן חדא מתרתי ודבריו נכונים ועיין להרב דבר משה ז"ל בח"ג סי' יו"ד. וה"ד היד אהרן שם:
עוד כ' מז"ה הגדול זל שם בד"מ ע"ד דע"פ הודאת האשה שש"נ אינה נאסרת על בעלה כמ"ש הר' פנים מאירות בח"ב סי' י"ב והסכים כן הר' המחבר ז"ל שם בסי' י"ג דאם חוזרת ומכחשת שאינו יכול לגרשה ע"כ והשיב לזה ה"ה הנז' הי"ו דהמעיין יראה דלא פשיט"ל הכי כ"א מצדד אצדודי. ובעיקר הדין תמה עליו דכל זה דאינה נאסרת היינו אם חוזרת ונותנת אמתלא לדבריה ושוב ראה שכבר קדמו בזה הר' המחבר בסי' י"ג (והרואה יראה שכבר רמז לו זה הגאון מז"ה ז"ל במיעוט שיחה כדרכי בקדש) ובנדון זה לא מצינו שנתנה אמתלא לדבריה ואפשר דאיזה איניש דחכים למד אותה וכו' עכ"ד והנה מ"ש דהרב השואל לא פשיט"ל ומצדד אצדודי. לא צדק בזה דאף שכ' בתחילה אפשר וכו' ומפני זה הוא שטעה לומר דמספק"ל. אך אנו בצדק נאמר לו שפיל לסיפיה שכתב וז"ל אבל לאוסר ודאי אינה נאמנת וכו' עי"ש הרי דפשיט"ל בפי' כמ"ש מז"ה ז"ל. וגם הרב המחבר בסי' י"ג הודה לו גם כן היכא שחזרה ונתנה אמתלא לדבריה. וא"כ כ"ש בנ"ש שכתב מז"ה שאין כאן הודאת האשה כלל ואכתי מכחשת מתחילה וע"ס ודאי דלכ"ע שאינה נאסרת. ובהשתנות השאלה שהאריך בה בכל פרטי הפסק הזה כבר מלתנו אמורה שאין לנו עסק בזה כיון דלא נפק"מ מידי:
גם מה שהאריך לומר דגם הר"ב פ"מ שם ס"ל דא דאפי' נתנה אמתלא לדבריה שיכול לגרשה ולא כתב שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אלא לדעת הרב השואל ואין מזה ראיה דאיהו נמי ס"ל הכי וחיליה ממה שכתב אחר הודאת עצמה וכו' ולא פירש שלא היה בה חזרה ונתינת אמתלא ונראה דלא איכפ"ל להרב בהא וכו' עי"ש שהאריך כמדתו. והם דברים בטלים לכל רואי השמש דהא הנדון מפורש שלא היה בו חזרה ואמתלא ואכתי בהודאתו קיימא בתחילה ובסוף והוכרח הרב לבאר שהיא האשה הודית בב"ד פעם ראשונה ושניה שש"ן ולא חזרה בה כלל והאורך בזה הוא להג הרבה ויגיעת בשר:
וכתב עוד בדפ"ג ע"א וז"ל ומלבד כל האמור נר' דעיקר הטעם דהאומרת שזינתה דאינה נאמנת הוא משום שמא עיניה נתן באחר. ומעיקרא לא שייכא האי טעמא בנדונות כאלו משום דודאי לא ידעה היא דמשום הא יגרשנה בעלה בודאי ופשוט דדינא לא גמירי את"ד. והרואה יראה כמה תמוהים דברים אלו דהא כשהאשה מודית שש"ן והבעל אינו מאמין לדבריה לית דינא ולית דיינא שיאמר שיש אפילו מצוה לגרשה. ובכן כשהבעל אומר שמאמין לדבריה ורוצה לגרשה שפיר יש לומר ולחוש שמא הוא נתן עיניו באחרת כמו דאמרינן גבי האומרת טמאה אני לך דעכשיו שיש חרגמ"ה לאו כ"כ למימר שמאמין משום דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת כמ"ש רמ"א בסימן קע"ח. הגם דהתם נמי היא כשאמרה טמאה אני לא היו ברור לה שיגרשנה אם היא נתנה עיניה באחר כיון דהעיקר תלוי בבעל אם הוא מאמין. ולכן חיישינן שמא הוא נתן עיניו באחרת אם אומר שמאמין ועיין להרב פ"מ בסי' י"ב דנ"א ע"א ודוק שם כי קצרתי:
עוד כתב מז"ה ז"ל שם דאפילו להסוברים דאם הודית נאמנת ה"ד כשעומדת בהודאתו אבל כשחוזרת ואומרת לא שמשתי כי נמי איכא עדים דהודית מצי למימר הודיתי אבל באמת לא שמשתי והביא ראיה מדברי הרמ"מ בחא"הע סי' כ"ט. וה"ה נר"ו יגע ולא מצא בהרמ"מ זולת מ"ש בדקצ"א ע"ד עי"ש שהאריך הרבה מאד ואין הפנאי מסכים להשיב על דברים ארוכים כאלו שאין בהם ממש ורובם ככולם תלויים בשינוי השאלה והוא מקשה להרמ"ז ז"ל ומפליא פלאות על פי השאלה שהביא בידו והודה שהיא מסודרת מצד הבעל. ויתר פליאותיו הוא מקוצר הבנתו בדברי הרב מר"ז ז"ל כהא דקמן. ע"כ אני אפרש לו כוונת ראיית מז"ה מדברי המ"מ ותכל תלונותיו. והוא שמז"ה רצה לומר דגם אם הודית בפני עדים שש"ן וחזרה בה ואמרה לעדים אמת שאמרתי לכם כן אבל שקר דברתי דבכה"ג לא אמרינן אין דבריו של אחד במקום ב' מפני שאינה מכחשת לדברי העדים ואומרת להד"מ ולא אמרתי לכם כן דאז ודאי דאינה נאמנת. אלא היא מודה לדברי העדים שאמרה כן אבל מכחשת הענין. ובכגו"ד ודאי דנאמנת כיון דהעדים לא ראו את האיסור בעיניהם אלא מפיה הם חיים והרי היא מודה גם עתה שאמרה כן אלא ששקר דיברה מאיזה טעם כמוס אתה. וזה מבואר מדברי המ"מ ז"ל שם. ולא הוצרך להאריך בזה כיון שכבר ביאר דמעיקרא הודאה ליכא ודרכו לקצר כידוע. ועיין למהרי"קו שורש פ"ב פסקו מור"ם בסי' קט"ו ס"ו ועי"ש בב"ש סק"ל ואכמ"ל:
והנה מז"ה ז"ל כתב שם בד"מ ע"ב דאי ליכא עדים אפילו מצוה לגרשה ליכא ע"כ והושג מאחיו הרה"ג ז"ל שם בסי' ט"ו דמ"ד ע"א דהש"ע שכתב ומ"מ מצוה לגרשה קאי לב' החלוקות בין יש עדים בין אין עדים ע"כ והשיבו מז"ה ז"ל שם בהגהה דראיתו הוא מדברי הב"ש והב"ח והלבוש וה' דינא דחיי ז"ל כיעו"ש וה"ה בן הרמה ט"ו שם בדפ"ד ע"ב האריך לשון לומר דגם מדברי הנ"ל אין ראיה כיעוש"ב והא לן דברי הח"מ שם בס"ק י"ח וז"ל מ"מ מצוה עליו וכו' ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצוה רק רשות וכו' ע"כ והב"ש בס"ק י"ט כתב ולשיטת תוס' והרשב"א נפשט הבעיא שיכול לקיימה ומ"מ ס"ל דמצוה לגרש אותה ע"כ והרב דינא דחיי בדמ"ט ע"א כתב וז"ל והרשב"א כתב דאם רצה לקיימה הרשות בידו ומשמע מדבריו דאפילו מצוה ליכא לגרשה כדברי הראב"ד וכן משמע מדברי הרמב"ם וה"המ שכתבו אבל אם רוצה לא יוציא משמע דברשותיה תליא מלתא ואפילו מצוה ליכא עכת"ד ועם היות שלא הבאתי דבר חדש כי את כל זה רמזו הרמ"ז ז"ל במעוט שיחה. ובכל אלה מצא מקום להסתבך בקורי עכביש ולומר שגם דבריהם יתפרשו דקיימי אפילו ליכא עדים. ע"כ הבאתי תורף דבריהם למען הקורא בצדק בעיניו יראה איך המחבר הזה אין כוונתו אלא לסתור דברים המצודקים. והדבר מוכרע מעצמו דאי ליכא עדים שעברה על דת מהיכא תתי שיהיה מצוה לגרשה. הא אפשר להיות שלא עברה על דת ואוייבים אפקוה לקלא. ובאיכא עדים הוא דפליגי אי איכא מצוה או לא. ועיין לה' דבר משה ח"ג סי' יו"ד ומהר"מ מפאדובא סי' י"ג והרב יד אהרן ז"ל שם בהג"הט סכ"ד:
ועוד יש לי להכריע כן בדעת מרן הש"ע מדברי מור"ם ז"ל בהגה שם שסיים שיכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה ע"כ ובודאי דקאי דוקא באיכא ערים שכתב מרן ז"ל שמצוה לגרשה לכן סיים רמ"א שיכול לגרשה ג"כ בע"כ דבמקום מצוה לא תקן רגמ"ה. דאי ליכא עדים איך אפשר שיתיר רמ"א המחמיר מאד בזה (עי"ל סי' קע"ח ובתשובה סי' י"ב ועיין נו"ב מ"ת סי' י"א) לגרשה בע"כ אלא ודאי שהבין דהש"ע קאי באיכא עדים. וכן ראיתי להרב בית יעקב בתשובה סי' קכ"ג שכתב כן בפירוש עיש"ב. וגם כל הבקי במשפט הלשון ישפוט בצדק שכן הוא כוונת הש"ע דאחר שפסק שאם רצה לקיימה מקיימה מה והתם היינו ודאי באיכא עדים סיים ואמר מ"מ מצוה לגרשה כלומר אע"פ שאמרנו שיכול לקיימה מ"מ איכא מצוה לגרשה וכן יתבאר יותר מדברי הלבוש שם שהביא מז"ה ז"ל ולא נשארו אלא דברי המבי"ט ז"ל בח"ג סי' קכ"ו וכבר תמה ע"ד הרב כמהר"יץ ישראל נר"ו בתשובה והו"ד בקיצור בס"ה רוח חיים הנד"מ בא"הע סי' קט"ו סי"א:
ומן האמור בענין תורה יוצאה לנ"ד שנשאלנו עליו דלאו כל כמיניה דבעל לגרשה בע"כ אחרי שאין עדים בדבר ששמש"ן ואפי' אומדנא ברורה ליכא. והא דקי"ל דהוחזקה נדה בשכנותיה שיכול לגרשה היינו ודאי הכא שיש עדים ששמ"ן או לפחות שאמרה לו טהורה אני בפני עדים. אבל על פי דבורו שהוא בא להעליל עליה זו לא אמרה אדם מעולם. ואם אתה אומר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. שאם בעלה רוצה לגרשה יבא לב"ד אחר שהוחזקה נדה ויאמר ששמשתו. ואפי' מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות גירושין שאשה שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות שמצוה לגרשה ע"כ היינו היכא שהעדר צניעותה מפורסם ומבורר ולא ע"פ דבורו של בעל. ובפרט בכגון נ"ד דאריה דשבועתא רמיא עליה שלא לגרשה בע"כ כי בודאי ופשוט דלכ"ע אין פוטר אותו משבועתו בעלילות דברים כאלו ואפי' רבני האחרונים ז"ל שהסכימו להתיר שבועה כזאת באומדנא דאדל"ן. היינו ודאי היכא שהמעשה הוא מבואר לפנינו בלתי שום ספק אזי אפשר דמתרינן מכח אומדנא. אבל היכא שהמעשה אינו ברור ואולי שקר הוא דובר ואין כאן איסור כלל בודאי דאין להתיר מכח אומדנא. וכמו שביאר היטב הרב הגדול דודי לי תדב"א ז"ל בתשובתו בתו הבאה בס' נדיב לב ח"ב שם ס"סי ט"ו ודבריו נכונים ואמתיים ראויים לפה קדוש שאמרם. ולמה שהשיב לזה הר' בן הרמה ה"י בדפ"ז ופ"ח אין צורך להשיב כי הם בטלים מעצמם לכל חוזי בו. ועיין עין משפט א"הע סי' א'. ולמז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"א סי' ע"ח ובתשו' נחפה בכסף ח"ב א"הע סי' י"ב ועיין למהרי"קו ז"ל בשורש קכ"ט שכתב כן להדיא ועיין בספר ידי דוד הלוי סי' ס"ז ואכמ"ל בזה:
בר מן דין כבר כתב מהראנ"ח ז"ל בח"ב סימן כ' דהא דאמרינן להתיר באומדנא דאדל"ן היינו כשההיתר הוא בשוא"ת אבל בנשבע שלא לישא אשה אחרת או שלא יגרשנה בע"כ אפשר דאין אנו מתירים בקו"ע לעבור על שבועתו ע"כ והן אמת כי רבים קמים עליו ותמהו על הוראתו זאת והרפ"מ בח"ב סימן קי"ז כתב שאין ספק הראנ"ח מוציא מידי ודאם של הרשד"ם והריב"ל והרח"ש ז"ל דס"ל דגם בקו"ע שרינן ע"כ. אלא שהגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חקרי לב חיו"ד ח"ג סי' פ"ז כתב דאדרבא אין ודאם של הרבנים האחרונים ז"ל מוציא מידי ספק הראנ"ח אחרי שראינו בחידושי הריטב"א והנמק"י לנדרים דכ"ז שחילקו כן להדיא דבקו"ע לא א אמרינן אדל"ן ואין ס' אלו ראו את דבריהם לא היו חולקים על הראשונים ובסו"ד סמך להתיר בקו"ע משום דהוי ס' קיל ובהצטרפות סניפים אחרים כיעוש"ב. גם מר בריה הרמ"ז ז"ל בס' נדיב לב ח"א סי' ע"ח הביא דברי מהראנ"ח והחולקים עליו ודברי הגאון אבינו מלכנו זלה"ה והעלה דלו יהי אלא פלוגתא דרבוותא נקיטינן להחמיר אפי' אם רבו המתירים עי"ש ועיין בחק"ל מ"ב חח"מ סי' ב' וכן כתב בנדיב לב ח"ב חא"הע סי' י"ד. ועיין למהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' פ"ט שהתיר שם לגרשה בע"כ בקו"ע כיעו"ש והתם שאני שמן הדין חייב לגרשה והוי נשבע לבטל המצוה ולא חלה השבועה מעיקרא וכמו שביאר הרב שם והוא ופשוט:
והנה ראיתי להר' המופלא כמוהר"יץ אבואלעפיא נר"ו בס' פני יצחק הנד"מ בסי' ט"ו וסימן כ"ו שהאריך בזה ושם בסי' ט"ו ה"ד הראנ"ח בסי' ך' ומה שהק' ע"ד הרפמ"א ז"ל בסי' ס"ו וק"ו ושוב הביא דברי הגאון מז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"א סי' ע"ח ומה שיישב לקושיית הרב משאת משה בחיו"ד סי' ט' ועלץ לבו שכוין לדעתו. ותמה עליו שלא זכר שר לקושיית הרפמ"א שם ונראה דאשתמיטתיה ח"ו ע"כ ואין כאן השמטה כי ט"ס הניכר הוא שם בנדיב לב ח"א בדקנ"ו ע"ג במ"ש שכן ראינו להפ"מ ח"ב סי' ס"ו וק"ו וקי"ז וצ"ל להפמ"א ח"ב סי' ס"ו וק"ו והפ"מ סי' קי"ז. וכן נדפס בח"ב א"הע סי' י"ד דמ"א ע"א. ומה שקבע תירוצו ע"ד המ"מ היינו מפני שהרב ז"ל ביאר קושייתו יותר וגם תמה זאת ועוד אחרת ובא ליישב אגב חדא תרתי. ולא היה צריך לאבד הנייר והזמן בפקפוקי דברים כאלו. לא נצרכה אלא להפיק רצון הרב פני יצחק נר"ו הרגיל בזה. ומכאן תשובה לשאר תמיהותיו ופליאותיו שבדרך זה:
עוד תמה הרב פנ"י נר"ו שם על דברי מהראנ"ח ז"ל הנז"ל מההיא דפרק הגוזל דק"י בחטאת שמתו בעליה ויבמה שנפלה לפני מוכה שחין דעל ידי האומדנא מפקינן קדשים לחולין ושרינן יבמה לשוק בקו"ע והצ"ע (וכן תמה הרב ידי דוד הלוי בסי' ס"ז) ושוב כתב שהמעיין בתירוץ הרב מופת הדור המלך דוד נר"ו שם לקושיית הרמ"מ מההיא דקונם אשתי שגנבה את כיסי ימצא מזור לקושייתנו ברם הרואה יראה דלא איפרק מחולשא ועדין קושיא דידן עומדת במקצת ואחז"ר חזיתיה להרב נשמת חיים בתשובה א"הע סי' ג' שהקשה כן ותירץ ע"כ. ובסי' כ"ו כתב שלא יתורץ קושייתו ע"פ דברי הרמ"ז ז"ל ולא מצא תי' נכון זולתי מה שתירץ הרב נש"ח ז"ל שמחלק בין איכא דעת אחרת לליכא עיש"ב. ואנכי הרואה שע"פ תירוץ הרמ"ז לקו' הראשונה של הרמ"מ נתיישבה קושייתו ולא חלו בה ירים כלל. כי הדבר פשוט שאנו לא באנו להוציא קדשים לחולין ולהותיר יבמה לשון בקו"ע. אלא שהאומדנא מבטל ההקדש והקידושין מעיקרם. ואין אנו עושים מעשה להוציא ההקדש לחולין ולהתיר היבמה להנשא לזר. כי אין זה תלוי בזה. ואם אח"כ עבדו עובדא לית לן בה כי לא יקרא אחר כך קו"ע. משא"כ בנשבע שלא ישא אחרת ולא יגרשנה בע"כ כי ע"י האומדנא אנו מתירים בקו"ע לעבור על שבועתו ולישא אחרת ולגרשה ובכגון דא הוא דאמר מהראנ"ח דלא מתירינן. ותי' הרב נש"ח ז"ל הוא כלול ג"כ בתי' הב' של מז"ה ז"ל וכבר ציין לו שם להרב נש"ח ז"ל. והרב פנ"י נר"ו כתב שאחז"ר זכה לראותו כאלו מציאה מצא:
ואעיקרא אומר אני שלא אמרה מהראנ"ח ז"ל ץ אלא היכא שאין האומדנא ברורה ומחייבת לגרשה או לישא אחרת אלא שהוא בא להחמיר על עצמו מצר חסידות או מצד אחר שאינו סובל קול של זנות על אשתו אפי' אינו אמת וכיוצא בזה. וע"ז קאמר הרב ז"ל דגם בכיוצא לזה מצינו שיכול להפטר משבועתו מטעם אדל"ן כההיא דנשתמדה אחות המשודכת שכתב הרא"ש וכיוצא בה וא"כ ה"ה הכא. לזה השיב דהתם הוא בשוא"ת והכא בקו"ע ובאומדנא כהאי לא מתרינן בקו"ע. אבל אי האומדנא אמתני ותקיפ' דגם מצד הדין יש לו התר ודאי דאין אנו מונעים מצד השבועה גם אם הוא בקו"ע וכמתבאר כ"ז בדברי הראנ"ח שם ובסי' פ"ט. וא"כ גם בההיא דפרק הגוזל אם האומדנא היתה מוכחא טובא ודאי דהוה מתירינן גם בקו"ע ולהיות שאין האומדנא בריאה וחזקה לכן דחי לה תלמודא התם ודוק היטב. ודון מינה לנדון הרמ"ז ז"ל ונדון דידן שאין האומדנא חזקה כיון שאין בירור בדבר וגם מצד הדין אין לו חיוב לגרשה כי לא נאסרה עליו. ודאי דכגו"ד לא מתירינן שבועתו בקו"ע ופשוט מאד:
תו חזיתיה להרב פני יצחק נר"ו שכתב שבדברי הריטב"א והנמק"י הנז"ל נחלקו האחרונים בכוונתם אי דעתם לחלק בין קום עשה לשוא"ת כחי' הראנ"ח ז"ל או דעתם לחלק בין חלה השבועה מיד ואח"כ בא האונס להיכא שבא האונס קודם חלות השבועה (כחילוק מהרימ"ט ז"ל בחיו"ד סימן מ"ט) וחיליה ממ"ש מהר"י אבא ז"ל הו"ד בספרו משפ"ץ ח"א סי' ד' שיצא לחלק כן ונסתייע מדברי הריטב"א הנז' וכתב שכן הבין הר' נכח השלחן וה' ערך השלחן בחיו"ד סי' רל"ב עיש"ב בדרכ"ב ורכ"ה. והנה ס' נכח השלחן וע"הש שהביא אינם מצויים אתי. ודבריו נר"ו לא יכולתי להולמם דקמשוה מחלוקת בדעת הריטב"א והנמק"י מה שלא ניתן ליאמר. שהרי דברי הריטב"א ז"ל והנמק"י ז"ל ברור מללו שכוונתם לחלק בין קו"ע לשוא"ת ואין מקום להסתפק ולחלק בדבריהם. אלא שמהרי"א ז"ל נסתייע מדבריהם לחילוקו ע"כ. ולכן כתב הגאון מז"ה ז"ל בח"א סי' ע"ח שדברי מהר"י אבא ז"ל מטים כן. כלומר שגם הוא מסכים לחילוק זה מדנסתייע מדברי הריטב"א הללו שחילק כן להדיא וגם הוא נר"ו כתב כלשון זה ממש בסי' ט"ו ולא הזכיר שהן הם דברי מז"ה בנדיב לב שכבר הביאו שם וש"וט בדבריו אלא שכאן בסי' כ"ו הדר ביה ויצא לתמוה על מז"ה ז"ל שכתב כן כיעו"ש בדרכ"ב ע"א ואין כאן תימה כמש"ל. עכ"פ גם הוא נר"ו הסכים אסו"ד שראוי להחמיר כס' מהראנ"ח וכמ"ש הגאון מז"ה הגדול בחק"ל והרמ"ז בנדי"ל והביא לנו מן החדש שכן כתב הרב שמן המשחה משם גדול הר' מהר"ם אשכנזי בהל' אישות ר"סי ע"א:
וכן בקדש חזיתיה להרב המופלא כמהרמב"ן ז"ל בס' בני בנימין הנד"מ בח"א סי' י"א שהסכים גם הוא ז"ל להחמיר מטעם זה משום חומר שבועה כיון דהדבר במחלוקת הוא שנוי. אלא שראיתי להרב ז"ל שם שכתב שסברא זאת של מהראנ"ח ז"ל של כת הקודמים היא הוא הר"ן ז"ל בסוגיא דכ"ד שכת' דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאלו התקבלתי כיון שאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר וכו' אבל בביטול מעשה לא שייך למימר הכי וכו' ומה מאד אני מתמיה דסברא זאת היא מהרשב"א והר"ן ולא זכיתי להבין למה לא זכרו אותם ומה הפרש יש בין אומדנא להריני כאלו התקבלתי וכו' עכת"ד ואתו הס"ר כי הדין עם הרבנים ז"ל שלא זכרו לדברי הר"ן והרשב"א הנז' לסיועי לחילוק מהראנ"ח. ני הפרש גדול ועצום יש בין אומדנא להריני כאלו התקבלתי. כי הריני כאלו התקבלתי הוא מטעם מחילה וכאלו נתקיימה השבועה ולכן שפיר יש לחלק בין קיום מעשה לביטול מעשה. דבביטול מעשה לא שייך לומר הכ"ה וכאלו קיימת השבועה. אבל באומדנא שאנו באים לעקור השבועה לגמרי היה מקום לומר שגם בביטול שייך לומר אדל"ן כדי להפטר מהשבועה ועיין בתשו' מהרי"מט ח"מ סי' ק' ומ"ש מז"ה בס' נדיב לב ח"ב סי' ל"ב. ועוד יש לחלק ביניהם אלא שמה שכתבתי נ"ל יותר ברור:
וראיתי בס' בן הרמה שם בדפ"ד ע"ג שכתב וז"ל שדברי מהראנ"ח אינו אלא מסתפק וכו ולא דסל"ה בפשיטות ועוד דרבו החולקים דס"ל להתיר וכמ"ש מ"מ שם בדצ"ב דאין ספקו מוציא ודאם של כל הרבנים וכמ"ש הפ"מ בח"ב כמ"ש מ"מ שם. ועם שהרב עשה לה סמוכות מדברי הריט"בא והנמק"י מ"מ אסו"ד הסכים להתיר כס' הרבנים המתירים גם בקו"ע כמו שיראה הרואה שם בדצ"ב ע"ב את"ד נר"ו. והנה כתב שהראנ"ח אינו אלא מסתפק כאלו חדשות הוא מגיד. וכלשון הזה ממש כתב מז"ה הגדול ז"ל. ומ"ש דמ"מ החק"ל כתב שאין סברת הראנ"ח מוציא וכו' וכי אסו"ד הסכים להתיר כסברת המתירים וכו' והוסיף לומר כאשר יראה הרואה. אין לי לדון בזה אלא חדא מתרתי. או דשותא דמרן החק"ל לא גמיר כי הן אמת שכתב כן משם הפ"מ בח"ב. אבל הוא ז"ל חלק עליו וכתב וז"ל וכשאני לעצמי אין ודאם של רבני האחרונים מוציא מידי ספקו של הראנ"ח וכו' ואסו"ד כתב דבס' קיל כנ"ד שיש בו כמה סניפים להתיר יש לסמוך על המתירים. הרי שדעתו ז"ל שס' הראנ"ח אלים טובא נגד ודאם של המתירים משום דסברתו ז"ל תלויה באשלי רברבי. וכן הבינו בדברי מרן החק"ל ז"ל כל הרבנים שזכרתי. או אפשר שבחפצו להשיב ובאהבתו לטעון מתוך שנאה וקנאה ותחרות הוא עובר ומתעבר גם על ריב לא לו. ורצה לעור עיני המאמינים בכל דבריו מבלי פתוח ספר. וקורא בחיל על דברים שלא היו ולא נהיו כאשר יראה הרואה. ומי עור ולא ידע כי הוא מוציא דבה שלא כדרך שארית ישראל שלא ידברו כזב. וכל אשר לו עינים לראות יבא ויראה בספר הישר בחק"ל במקומות שציין ויטפחו על פניו. ומן הפרט הזה יקישו על הכלל כולו איך קנאתו ואש עברתו קלקלו דרך לימודו ויצדיקו את הצדיק הראשון מז"ה ז"ל כי צדיק באמונתו כל דבריו חיים וקיימים ונכונים ואמתיים. ומה שהאריך עוד לחלק חילוקים בין נדון הראנ"ח לנדון מז"ה ז"ל הם דברים שלא יש בהם כדי הש'בה כי הוא מסתמיך ואזיל על נסח שאלתו שכתב עליה הנפק ומגדיל המדורה ואין לנו עסק בזה:
גם מ"ש עוד בס' בן הרמה שם ע"ד. ממ"ש מרן החק"ל ז"ל בס"סי פ"ז שיש סמך להתיר בענין שבועה זו יען שהיא ע"י אחרים ובלא שם וכינוי ע"כ י וכתב הוא נר"ו כי ממנו יקח לנ"ד להקל בק"ו וכו' כיעו"ש. גם בזה לא צדק ואין לו על מה לסמוך. כי לא כתב כן מז"ה הגדול ז"ל אלא היכא שיש מקום להתיר בלא"ה מכח סניפים חזקים אחרים אזי מצטרף גם סמך זה לחזק ולאמץ כחא דהתרא וכמ"ש מר בריה הרמ"ז ז"ל בס"ה נדיב לב ח"מ ח"ב סי' מ"ב משם הרב משאת משה ז"ל בחיו"ד סי' ט'. אבל היכא שאין מקום להתיר כנדון מז"ה שבא"הע סי' י"ד וכנדון דידן הא ודאי שאין לסמוך על טעם זה כלל. וכמו שכתב הגאון מז"ה הגדול ז"ל גופיה בס' חק"ל מה"ב חיו"ד סי' ח'. וכבר האריך בזה הר' פני יצחק נר"ו בסי' ט"ו כמדתו הטובה ואפריון נמטייה. ועוד לו שם בסי' כ"ו ועיין בס' טוב לישראל בש"ות שבסו"הס די"ח ודי"ט ואכמ"ל:
באופן עלה בידינו לנדון דידן שהאיש ר' דנ"ד אינו יכול לגרש את אשתו בע"כ בטענה רעועה כזאת כי אריה דשבועתא רמיא עליה. וגם כי הסברא נותנת כי תואנה הוא מבקש לגרשה זהו הנראה לע"ד לפי קיצורי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן: