אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א אבן העזר › סימן ה

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

אבן העזר · סימן ה

סימן ד

בענין יבום בהיותי בשליחות מצוה מע"הק ירושלם ת"ו בשנת תרל"ב

עובדא הוה בראובן נשוי אשה ולא זכה להבנות ממנה. ובביתו הי"ל משרתת בחורה אשר באהבתה שגה תמיד עד דהוו מרנני כ"ע אבתריה כי היה לו עסק עמה. והבחורה היתה צנועה ביותר עם כל אדם. רק עם ראובן שהי"ל געגועים עמה. וברצונה או בע"כ היתה מוכרחת להשמע לו. כי היא היתה שכולה וגלמודה. ובמות אביה ואמה לקחה ראובן לו לבת. ויהי היום נתגלה סרחותם כי הוכר עוברה. וראובן מודה ואומר כי ממנו היא הרה כי היתה מיוחדת לו לשכב אצלו להיות עמה. אף היא תשיב אמריה כי מראובן היא הרה ושום איש זר לא קרב אליה. וראובן שמח בעבורה כי לא זכה להבנות מאשתו. והיה מנחם לאשתו כי כוונתו היתה לטובה שלא לישא אשה אחרת על אשת נעוריו. והוא אומר שכבר דרש פה החכמים ואמרו לו שאם היא מיוחדת לו וטובלת לנידתה שמותר לעשות כן. ואחר מלאו ימיה וילדה בת. ותגדליה אשת ראובן על ברכיה ואביה ר' שמח עמה כבת ממש. ויהי כמשלש חדשים וימות ראובן ולו אחים. ויחדיו למשפט יקרבו לשאול ירושת אחיהם וליבם אשתו באומרם כי מי יודע אם הבחורה הזאת לא זינתה עם אחרים ומהם נתעברה. וספקא מיהא הוי ואין ספק מוציא מידי ודאי. וגם נבוכים הם אם אשת ראובן מותרת לשוק בזרע ס' הזה ורבה המהומה ביניהם ע"כ לשאו'ל הגיעו דבר המשפט כדמ"ל יורנו המורה צדק כי למחיה שלחך האלהים הנה להורות מה יעשה ישראל ועיני השואלים אליך להגיד להם דבר ה' ותורה מציון ושכמ"ה:

ואומר עם קנ'י יודע רבוני כי מכיר אני את מקומי ניכר שפחמי ואני בתוך הגולה צע'יר המשתלח בשליחותייהו דרבנן קדישי הע"י וספרי דבי רב אינם אתי ואנה אני בא להורות תשובה באיסור ערוה החמורה. ואולם אהבת השואל אשר ביתו בית וועד לחכמים אלצני לבא בכתו'בים ולחוות דעי המעט הוא להלכה ולא למעשה. ותחילת דבר ראיתי חובה לעצמי להעיר אזן השואל שכותב שכיון שהיתה מיוחדת לו וטובלת לנידתה שאין כאן איסור. והוסיף לומר שדבר זה נשאל לחכמים והתירוהו. והחכמים המתירים האלו לא ידעתי אכנם. ואם כנים הדברים הרעים שהחפיאו עליהם שהורו התר בדבר כזה. ודאי שלא שמשו כל צרכם. כי המתיר בזה אינו אלא טועה וגורם רעה לעצמו להחטיא את הרבים ועונו ישא האיש ההוא כי הנה גדול המורים הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מלכים כתב בפירוש שהפילגש אסורה להדיוט ובסדר המצות מצוה שנ"ב כתב שהוא בלאו דלא תהיה קדשה ובפ"א מהל' אישות ה"ד כתב דלוקה מן התורה ואף הראב"ד ז"ל שהשיגו שם נר' דמודה עכ"פ דאיכא איסורא דרבנן דלא מעטיה אלא מלאו ומלקות וגם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נערה ובפי"ח מהל' א"ב יש ללמוד דליכא לאו ומלקות אלא במופקרת לכל. נקוט מיהא דאיסורא איכא לפחות מדרבנן. והטעם פשוט מפני שבושות מלטבול או כדי שלא יפרוצו בעריות כאשר גם הרמב"ן ז"ל במיוחסות סי' רפ"ד הזהירם על זה. וזה נראה לי הטעם שיש חילוק בין הדיוט למלך. לא מפני שמצינו התר מיוחד למלך בזה. אלא דלגבי מלך ליכא הני טעמי לאסור כמובן. וכבר הריב"ש ז"ל בסימן שצ"ח והרדב"ז ז"ל בח"א סי' רכ"ה האריכו בזה ויש לישא וליתן בדבריהם ואין כאן מקומו. ועיין להרד"ך בחדר ט' ובכנ"הג א"הע סי' כ"ו וסי' ל"ח וסי' קנ"ז ומהרי"מט ז"ל בחיו"ד סי' מ"ז. ועתה בא לידי ס' שאלת יעב"ץ ח"ב סי' ט"ו שהאריך הרחיב בפרט זה כיד ה' הטובה עליו ולפע"ד לא יפה עשה שהורה התר בפשיטות כי כי הגם אם יש איזה תועלת בפרט זה אבל נזקו מרובה ותועלתו מועט ורחוק. לכן ראוי לכוף ראשנו לגדולי רבני האחרונים ז"ל האוסרים בפירוש ולעשות סייג לתורה. ודבר זה הגם שאינו ענין לנדון שאלתנו כי מאי דהוה הוה ואותו האיש הנכשל בעברה כבר שקליה למטרפסיה ותהא מיתתו כפרתו. מ"מ אמרתי להעיר אזן השואל הכותב כן בדבר פשוט בשם חכמים או מתחכמים. ולא תהיה ח"ו שתיקתנו כהודאה וראוי לעשות כן להרים מכשול מדרך אחב"י הישרים בלבותם:

ואבא היום לעיקר הדין כי ראיתי שהשואל יצ"ו לא עמד יפה בדברי הרא"ט ז"ל והביאו הטור סק"ט וכתב דהו"ל ס' ואין ס' מוציא מידי ודאי. וטעה בדבר פשוט כי ארכביה אתרי רכשי ולא ידע בין ימינו לשמאלו ע"כ אני אפרש והמבין יבין. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ג דיבום ה"ג כת' מי שזינה עם אשה וכו' ואמר זה העובר שלו ואפי' היא מודה אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הר"ז ס' לענין יבום כשם וכו' ע"כ וה"המ ז"ל נראה חלוק בזה דבפנויה ודימא מיניה דבתר דידיה שדינן ליה ופוטר מן היבום ומן החליצה ואפילו בדימא מעלמא כל שלא ראינו בבירור שבא עליה אח"כ דאפשר דהלכה בל"ב דסוגיין דבב"ק דכתו' אזלא כוותיה וגם הביא דברי הרשב"א כת' (באלפיו סת'רי) שכתב בפשי' דאף בדימא מעלמא כל שבא עליה זה או הודה שבא עליה ואמר זה בני נאמן ופוטר את אשתו יעו"ש. והראנ"ח ז"ל ח"ב סל"ה האריך להוכיח ולישב לשון ה"המ דלא פליג אדברי הרמב"ם אלא שכוונתו לומר שגם הרמב"ם מודה בדימא מיניה שנאמן ומה שסתם כאן הדברים הוא שסמך במ"ש בפ"ד דתרומות עי"ש והגם שדברי דוחק הם מ"מ גברא רבא אמר מלתא. ובפרט אחרי ראינו שגם הרא"ש ז"ל כת' כלל פ"ב סי' א' הביאו הטור בסקנ"ו שאחרי שהביא דברי הרמב"ם ותמה עליו מ"מ רצה להסכים גם דעתו והוא דכיון דמיוחדת לו גם הרמב"ם ז"ל יודה. ולדעת מהראנ"ח ז"ל הגם שהיתה בבית קרובו נקראת מיוחדת לו ובמה שתמה הרא"ש להרמב"ם שאם קוראו ספק למה כתב שיורשו ומוציא ממון מחזקת היורשים הודאים אשר בזה טעה השואל כאלו הרא"ש חולק בזה והלא דעתו דגם לפטור אשתו נאמן. והרב לח"מ תמה על תמיהתו ונר' שלא ראה דברי הרא"ש במקומם. ועיין להרשד"ם א"הע סרל"ג אחר שהביא דברי הרשב"א והרא"ש והאריך בהם כתב הרי ברור מדברי הרא"ש שהוא אחרון וגדול הפוסקים מסכים בפי' לכל מ"ש עד שלפי דעתו מה שאמר הרמב"ם דלענין יבום הוי ספק היינו באשה באקראי וכו' הרי שכל הנביאים פה אחד מסכימים שאפילו יש לאדם בן מאשה אחת בזנות שהוא בנו לכל דבר ואפי' לענין יבום אם אינה חשודה מאחר ודברים פשוטים הם ע"כ. ועיין בשמים ראש סקל"א:

ומה שהביא מכ"י שם משם הריטב"א והנמק"י דאפילו בפילגש המיוחדת לו אינו נאמן עליו ע"כ ט"ס נפל וצ"ל אינה נאמנת עליו דאין נאמנות לאשה בזה. וכ"ז בהיות הבעל במ"ה או מכחיש אבל כשהוא צווח ואומר זה בני ודאי דנאמן. מן. ואע"ג דאין דברי הריטב"א אמורים אלא בירושה כבר כ' מהראנ"ח בס' ל"ה דהסברא מחייבת דה"ה לפטור את אשתו. וכ"כ על דברי הריטב"א מהר"י אדרבי ז"ל בס' פ"ב וכתב עוד אפילו שאמו של ראובן הנז' דימא מעלמא כיון דדימא מניה ג"כ בתר דידיה שדינן ליה כ"ש לפי מה שהוגד לי מפי מגידי אמת דדימא מיניה ולא מעלמא שהיתה מיוחדת לו ואנן סהדי שלא הפקירה עצמה אצל אחר פשיטא דאפי' לל"ק שרינן ליה בתריה וכו' עש"ב ועיין למרן ב"י ס"סי ע"א וכנ"הג שם בהגב"י ועיין ד"מ וסמ"ע בח"מ סי' רע"ט:

באופן שמכל הפוסקים שהבאנו וכיוצא בהם רבים ונכבדים בל אשא את שמותם לאהבת הקיצור כולם פה אחד דבמיוחדת לו כגון שהיא משרתת בביתו כנ"ד ל"מ לדעת הרדב"ז בסק"ב ודעמיה דאפי' בדימא בעלמא בתר דידיה שדינן ליה דרוב בעילות אחר הבעל וה"ד בס' בני אהרן סנ"ה ובעל שמש צדקה סל"ח לח"מ. דכ"ש בנ"ד דלכ"ע בדלא דימא מעלמא והוא והיא מודים כי ממנו נתעברה דבתר דידיה שדינן ליה ליורשו ולפטור אשתו ואף הרמב"ם ז"ל מודה ולא כתב שהוא ספק לענין יבום אלא בפנויה זונה דומיא דא"א שבא עליה באקראי שלזה דקדק לומר דכשם שזינתה עם זה וכו' כמ"ש מהראנ"ח והרא"ש ודעמייהו לא כן בנ"ד שהיא צנועה עם כל אדם ולא דימא בעלמא דודאי הוי ודאי בנו גם לפטור את אשתו ועיין פ"מ ח"א סי' צ"ב מים רבים ח"מ סי' נ"ב נ"ג ובס' נ"ב עמד ע"ד הלח"מ וישבם ואכמ"ל:

אך זה עומד לנגדינו מה שראיתי להרימ"ט ז"ל בא"הע סימן י"ז שנשאל בכעין נ"ד במשרתת מיוחדת והוא מודה שממנו נתעברה וצוה לפני מותו לאמו שתהא פועה ומשפרת לילד הנולד כי זרעו הוא ונסתפק אם פוטר זה הזרע מן החליצה והביא דברי הרמב"ם בפ"ג שפוסק שהוא ספק לענין יבום ודחה דברי שכנגדו שכתב שמ"ש הרמב"ם הוא בנבעלה לפסול ועוד הביא ראיות ודחהם הרב ונראה שסמך ע"ד הרמב"ם כיעו"ש. ואני תמיה על השואל שהלך להביא עצות מרחוק לפטור אשת ראובן מן החליצה וביותר יגדל התימא על הרב המשיב כי גדול כבוד אם סמך ע"ד הרמב"ם בפשטם ולא זכר שר לה"המ והרשב"א והרא"ש גדולי הפוסקים ואחריהם כל ישרי לב גדולי האחרונים ובפרט שלפי פשט השאלה לא נודע שהיתה דימא בעלמא והרב סתם הדברים בדבר פשוט וצ"ע ועיין בס' עבודת הגרשוני ס"א ועיין בתשו' הרב ז"ל המובאה בס' בני אהרן סנ"ו:

ואנכי חזו'ן הרביתי למהריק"ש באהל יעקב סימן צ"א שנשאל על אותו נדון עצמו של הר"ימט ואחרי שנשא ונתן באמונה בדברי הרמב"ם והרא"ש כתב וז"ל עלה בידינו שדינה זו פטורה מן החליצה אליבא דכ"ע גם להרמב"ם ז"ל כפי מ"ש הרא"ש ז"ל ואע"פ שהרא"ש כת' החילוק כדעת הרמב"ם ז"ל אפשר וכו' כיון דבלא"ה פטורה גם מן החליצה לדעת הרוב ה"ה הרא"ש והרשב"א וה"המ ראוי ומחוייב הוא דלא לאפושי פלוגתא ולקיים דברי הרא"ש ותו ל"מ עכ"ד הפך מסקנת הרימ"ט כדכתיבנא בעניותין. ועיין בתשו' הרח"ש סי' כ"ה לח"ג שנטה דעתו בנדון קרוב לזה להצריכה חליצה ואולם הרואה יראה דהתם שאני שהיתה פרוצה ביותר ודימא מניה ומעלמא כיעו"ש. והעומד בשורשן של דברים יראה דאיכא למשרי נרגא גם בנדון ההוא ואכמ"ל:

והנה ראיתי בספר חתם סופר ח"ד סע"ה בפנויה שנתעברה מנער אחד והוא והיא מודים ולא דימא מעלמא ונשאת לו וילדה ומת הבעל בלא נים אחרים ומורה אחד התירו בלא חליצה אחר שחקר ונתברר דלא דימא מעלמא והרב המחבר החריד עליו חרדה גדולה ושויה כטועה בדבר משנה וגם לאחר שנשאת לאחר הצריך לגרש ולחלוץ יעו"ש ובאמת הפריז על מדותיו אחרי שהרא"ש עמוד הימני להוראתם מסכים להתיר והסכים לדעתו גם דעת הרמב"ם וה"ד הוא ז"ל שם בסע"ז ובפרט אחר שנשאת ויש לחוש שישאנה הבעל ולא יחזירנה אחר שלוחיה דודאי כי כדאי היו גדולי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם לסמוך עליהם ואתו הס"ר דחומרא יתירתא עביד ועמ"ש הרא"ש בפסקיו לנדה פ' התינוקת ס"ג. ועיין עוד להח"ס בסק"ד קכ"ג קע"ה וש"וט ע"ד הגאון בפי' ז"ל והאריך להחמיר בפרטים אלו ודבריו תמוהים בעיני ועיין כת' הרב צבי ז"ל סמ"ד פרי האדמה ח"א דקנ"ז הרדב"ז ח"ג סתקכ"ז שיבת ציון סס"ז ובתשו' הרמ"ז ז"ל (ושוב בא לידי ס' נדיב לב ח"ב וראיתי להגאון מז"ה ז"ל בא"הע ס' גד"ה דשק"וט בזה וגם הוא תמה ע"ד מהרימ"ט נוז"ל ולא זכר ש'ר תשו' הריק"ש דמסייע לן) שאלת יעב"ץ ח"ב סקי"ב. כל זה כתבתי בנחיצה רבה ואני בתוך הגולה פה עונאבה המעטירה יע"א בבית מדרשו של שם שר וגדול ליהודים החכם השלם עצ"ור נגיד נגידים בעל אכסניא של תורה כולו מחמדים כמהר"ר מסעוד סיימאן נר"ו העושר והכבוד יהיו לו לאחדים ואחר שכתבתי להשואל אם יש אופן לכוף היבם לחלוץ והשיב שאין כח בידם והוא הקשה את ערפו ונתן עיניו בממון. על כן נטה דעתי לסמוך על הרבנים המתירים ולפוטרו בלא חליצה וצ"י יצילנו משגיאות:

כ"ד הצעיר המשתלח בשליחותייהו דרבנן קדישי בית פלטי'אל בן עז'ן והוא הצעיר אליהו חזן ס"ע

ויען אחרי שולחי תשובתי זאת שמעתי שאיזה מהמורים חלקו עלי בדבר הזה בדברי פה בלי נתינת טעם וראיה רק שהיה הדבר חדש בעיניהם כמ"ש הרשב"א ח"ג ס"א. על כן שלחתי דברי לפני מי שגדול הרב המפורסם המאה"נ מהר"מ פארדו נר"ו ראב"ד מע"הק ירושלם ת"ו ולע"ע ר"מ ור"מ בעי"ת נא אמון יע"א:

וזאת תשובתו אלי ח"י אדר שנת והנ"ה אמ"ת נכו"ן הדבר לפ"ק:

האי מאן דיא'יר מאיר עיני חכמים חוטר מגזע היחס זרע רב ה"ה מעלת הרב הכולל בישראל להלל דין הוא הד"ר מר ש"דר בקדש נהדר הדר"ת אליהו נר"ו יאיר לע"ד כיר"א:

בתר דכפילנא ש"ר מתוך חיבה וקרוב'ת בעין פנים אהבת הקדמונים ותפי' קבע מול האלהי"ם יה"ר תחון זכות אבות ויעלך גם עלה ע"ג מרומי ההצלחות ושובע שמחות וישיבהו על כנו חי ומלא ברכת ה' כי"ר את קס'תי נתתי מכאן תשו' מ"ק ואילך האחת אהובה הלא היא כתובה ט"ז שבט שנתינו ואהיה שעשועים מידיעת ש"וט ור"הק אומרת כ"י וכ"י. נתת שמחה בלבי כפולה ומכופלת כי אותך ראיתי צדיק במעלות אח'ז בדרכי אבותיו ה"ק זיע"א יפוצו מעיינותיו חוצה נפלאות מתורתך ונגילה ונשמחה בו ובתורתו אמור רבנן בכפילה תורה חוזרת על אכסניא שלה. וראיתי אני מספרך אשר כתבת בהדין ספיקא דדינא שנשאל כת"ר ותשובה כהלכה:

ואומר עם קנ'י הגם כי ספרי דב"ר אינם אתי מ"מ לעשות רצונך חפצתי והנה אמת כי לכאורה יש להסתפק טובא כי מרן בש"ע א"ה סק"ט ס"ט פסק כדעת הרמב"ם דחולצת ולא מתייבמת וע"ז הגיה מור"ם דברי המרדכי ואם היו חבושים וכו' בסתם מבואר בדעתו דאף דעת מרן כן וס' הרא"ש במיוחדת לו כתבה בלשון י"א להורות דאין מרן מודה בזה. גם הב"ש סקט"ו ישב דברי מרן דבאיסור דאורייתא חייש יעו"ש. ובעיקר קו' ה"המ בפ"ג דיבום ע"ד הרמב"ם מרן ניצול מהשגה זו דפסק כס' ה' דהוי ס' ממזר ובס' קנ"ו פ' דחולצת כדברי הרמב"ם. ואלו היה סובר מרן כתי' הב"ש דבתרומה דרבנן קאמר הרמב"ם שאוכלת א"כ שייך דין זה לז"וז ומדהשמיטו מוכרח דס"ל שא"כ דעת רמב"ם ובלא"ה הב"ש דחה דברי הב"ח וכן הח"ץ סמ"ד. ומה שהקשה שם הח"ץ והפר"ח במ"ח כבר דחה דבריהם צרור המו"ד לי ה"ה מהרי"ף ז"ל בס' אפי זוטרי בטא"ה והנכון כמו שתי' הרב ז"ל יעו"ש ומעתה לכאורה נראה דנ"ד להא דמיא שהרי לשון השאלה שהבחורה היתה צנועה ביותר ולא נשמע עליה שום דופי בו"ע כי אם עם ראובן הנז' שהי"ל געגועים ודאי דלא הוי חשדא בפרט בדור הרע הזה שהתירו פרוצים את השחוק וק"ר ואפי' עם א"א כ"ש עם פנויה וא"כ הו"ל כדברי הרב מו"ד דעד האידנא היתה בחזקת כשרות ויש להסתפק עתה בולדה. ויהי כמצרף דברי הבית יהודה א"ה סל"א שכ' דכיון דמרן פסק כסתם בדברי הרמב"ם אין לנו כח להקל כנגדו עש"ב:

האמנם אחרי הגלות מ"ש עט"ר מו"הר הגדול הגאון ח"ד בדרא מ"ז זלה"ה בס' הבהיר נדיב לב ח"ב א"הע ס"ג שרבה וקבץ רובא דמנכר מהפו' ואחד הרואה לכל דברי הרבנים שהביא דלא ס"ל חי' הרב מו"ד ז"ל ואע"ג שבחילוקו מתיישבים הם דברי הרמב"ם ומרן על מתכונתם אנן מה נענה. ותו דכיון שהיתה משרתת בביתו והי"ל געגועים ודאי שהיו מרננים אבתריה ובכגון דא שהיא דרה עמו גם הרב מ"ד מודה. וכיון דהרא"ש קאמר על הרמב"ם גופיה דמודה במיוחדת לו והרשב"א בסקר"י והרדב"ז בשניות סק"פ כתבו דבמיוחדת לו כיון דלא דימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה והגם דעל ה"המ קשה לצייר מ"ש הראנ"ח ח"ב סל"ה דלפרש דעתו של הרמב"ם בא מ"מ הרא"ש בהדיא כתב דמודה הרמב"ם במיוחדת והטור ה"ד. ומב"י ה"ד ה"ה שכתב בשם הרשב"א דבלא דימא מעלמא בתר דידיה שדינן דאע"ג דהרשב"א גופיה פסק דאפי' בדדימא מעלמא שדינן בתריה וכבר בפ' אלמנה ביאר כן להדיא. ולפ"ז גם הרי"ף הכי ס"ל כיון שפסק כשמואל. מיהו ה"המ בדימא בעלמא לא ס"ל כוותיה אבל בדימא מניה מודה ליה והכי רהטי כל להקת הפוסקים כמו שביאר הרב הפוסק נר"ו ומה שכתבנו דמור"ם שכתב הא דמיוחדת בשם י"א דר"ל דמרן חולק בסברא זו. שבתי וראיתי דאין זו ראיה וכמ"ש תלמידו הלבוש עי"ש:

ומ"ש הרב הפוסק נר"ו דהר"ב לח"מ לא ראה דברי הרא"ש במקומם הרואה יראה שהרב מו"ד בס' א"ז ישב דבריו ור"ומ נר"ו אחז במעוז הגאון מרן זקנו ז"ל לכתוב דאשתמיט מניה דברי הרא"ש במקומם וכבר מלתי אמורה. ומ"ש כת"ר דט"ס נפל בב"י כמ"ש משם הנמק"י והריטב"א האמת אתו ובב"י שבידו כתוב בהדיא כמ"ש כת"ר שיח"ל. סו"ד ראיתי כל מילי דמור מעט מחזיק את המרובה אשרי יולדתו ירבה כמותו. ודברי הרב בית יהודה בדעת מרן כבר תמה עליו מו"הר הגדול מר זקנו כנד"ל שם והכריח שאין להכריע בדעת מרן שחולק נגד הרא"ש והרשב"א והרדב"ז וכל גדולי האחרונים דודאי בתרייהו גרירנן. ודברי הרימ"ט סטו"ב שתמה ר"ומ כבר קדמו הרב מר זקנו שם והצ"ע (עד בשחק נאמן שבעת ההיא לא היה בידי) ובודאי האמת אתו וכ"ש אחרי הגלות מה שהביא כת"ר שי"ל משם הריק"ש סי"א באותו נדון עצמו:

באופן בהא סלקינן יפה אמר חנן ואף ידי תכון עמו דאתתא דא שריא לאתנסבא בלא חליצה כיון שהיבם מסרב לחלצה ובכן מותרת להנשא לכל גבר דתצביי. וכבר מלתינו אמורה דכגון נ"ד גם הרמב"ם ומרן לא יחלוקו והא ודאי דהכי נקיטינן וצ"י יצילנו משגיאות הנלע"ד כתבתי פה נ"א יע"א בנחיצה רבה וספרי דב"ר אינם אתי ואין הפנאי מסכים וש"וט יסגא לעד:

כ"ד הצעיר משה פארדו ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה