שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
אבן העזר · סימן ד
וזאת תשובתי שנית על השגותיו שבספרו פני יצחק סימן טו"ב
ראשית אמריו בא להשיב על דברתי שלא ניתן ליאמר שתשובת הרשב"א דסי' תשע"א היא מוסכמת מכל הפוסקים וראייתו ממה שהביאה מב"י ופסקי רמ"א ז"ל משום דכיון שלא פסקה מרן בש"ע איכא למימר דמדהשמיטו בש"ע חזר בו מפני שראה חולקים בדבר והבאתי להקת הפוסקים דס"ל הכי והחולקים בזה כיעו"ש ועל זה האריך הרחיב וזה תו"ד בקיצור כי לא נגמרה ס' זאת דמדהשמיטה מיטה בש"ע חזר בו אלא כשראה חולקים בדבר. משא"כ בנ"ד שלא מצינו שום חולק בדברי הרשב"א ז"ל היכי נימא שמרן ז"ל השמיטה מפני שראה חולקים והא ודאי ליתא. ותו דאפי' נימא דגם בכה"ג דנ"ד איפליגו רבוותא בדעת מרן מ"מ מצי המוחזק לומר קי"ל וכו' עי"ש שהאריך ללא צורך כלל כי אחד הרואה יראה שם שדעת שפתי ברור מללו להשיב על מ"ש להביא ראיה שתשו' הרשב"א ז"ל מוסכמת להלכה מכל הפוסקים ז"ל מדהביאה מרן ז"ל בב"י. לזה השבתי שאין זו ראיה לדעת ה הסוברים כי מה שמשמיט בש"ע הוא משום שראה אח"כ חולקים בדבר. וגם בנ"ד איכא למימר שמרן ז"ל אשר כל יקר ראתה עינו ראה איזה חולקים מהראשונים בזה ועדין לא נגלו לעינינו. ובכל זאת הבאתי סברת החולקים בזה וס"ל שכמה דברים משמיט בש"ע אף שהם אליבא דהלכתא. וגם ציינתי הספרים שציינו כל מה שהביא הרב הפוסק נר"ו ואת היות'רת ובפרט הרב מופ"הד שארינו ז"ל בס' חקק"ל ח"א ובס' חיים ושלום ח"א סי' ל' ולכלל קי"ל לא באנו יען שהוא נר"ו כתב שהוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל. ועל זה השבתיו במיעוט שיחה:
ועל מה שהשבתי לו שהח"מ והב"ש לא פשיט"ל שאפי' היה החיוב בחו"ג דפטור בסירוב הבת וכו'. השיב לזה בספרו דק"ט ע"ד וז"ל גם הוא לא שת לבו למ"ש לקמן בד"ה ואולם ששם כתבתי שהח"מ מסתפק בזה יע"ש. ומ"ש הח"מ צריך להתיישב אם זה מקרי אומדנא וכו' לא הוי חזרה ממ"ש קודם לזה דפשיט ליה מגוף תשובת הרשב"א מטעם אומדנא כמו שהבין הוא נר"ו. דלא היא אלא דעתה הוא מפקפק בדין הרשב"א דפטר מטעם אומדנא. ולז"א דמ"מ צ"ל אם זה מקרי אומדנא ואין זה אלא פקפוק בעלמא ולעולם דס"ל להח"מ דהרשב"א פוטר בטענת אונס ואומדנא גם בחיוב החלטי. גם הב"ש דעתו לפטור גם החיוב החלטי וכמ"ש ראיה לזה מסימן ע"ז ונ"ה. אלא שהביא אח"כ שהט"ז חולק בזה. ואני לא כתבתי כ"א דעת הב"ש ולא כללתי עמו הט"ז. והב"ש גופיה בלתי ספק שדעתו נוטה לומר דגם בשט"ח גמור פוטר הרשב"א ואתיא ליה במכ"ש מסי' ע"ז ונ"ה. ומ"ש מר לעיין בב"ש סי' נ"א סק"י. לא שמיה מתיא דאדתוכח מגוף הקושיא שהקשה הב"ש דנימא דמגמת ח"ס הוא להנצל מטעם אונס וכו' דמוכח מזה דבחיוב כדעת ח"ס ל"מ טענת אונס. אדרבה הו"ל לאוכוחי מהתו' שתירץ דצ"ל דכוונת ח"ס היתה לסלק האסמכתא וכו' וא"כ שלא באו אלא לסלק האסמכתא. מצי"ל דטענת אונס פוטרתו וכו' את"ד נר"ו:
ואני לא ידעתי כוונתו בזה כי הן אמת שכת' לקמן שהח"מ נסתפק בזה. אך תוכ"ד חזר וכתב ופשיט ליה דחייב ויותר מזה פשיט"ל טובא להב"ש וכו' כיעו"ש בספרו דק"ו ע"ב וא"כ לא רישיה סיפיה שאם נסתפק לא פשיט ליה. ולא ע"א שגם פה כתב שמ"ש הח"מ צריך להתיישב אינו אלא פקפוק ולעולם דס"ל וכו' ככתוב בדב"ק נר"ו. ולא אני לבדי כתבתי שהח"מ לא פשיט ליה. אלא שרבים אשר אתי בסברא זאת כמו שביארתי בפסק הקודם וכמו שאבאר בעה"ית. ויען ראיתיו עומד על דעתו בזה. על כן אני צריך לפרש כוונת הח"מ באר היטב. והוא דכוונת הח"מ ברורה שעל דין הרשב"א פסקו מור"ם בהגה שם שפטר הזקן באונס הבת. יצא לדון הח"מ דהיינו דוקא במתחייב בקנס כנדון הרשב"א ז"ל וכדנקיט רמ"א ז"ל בהג"ה. אבל במתחייב כדרך שביארו ח"ס ז"ל שחייב אפי' הוא אנוס. והביא ראיה ברורה ממ"ש מור"ם אחר כך דבמתחייב בשטר לא מהני טענת אונס וע"ש בח"מ ס"ק ך'. אך אח"כ רצה לומר דאיכא למימר דהוי אומדנא דמוכח שלא נתחייב בסירוב בתו. וכיון דהרשב"א מטעם אומדנא פטרו איכא למימר דהיכא דהוי אומדנא דמוכח גם בשטר חוב אי אניס פטור ומסיק דצריך להתיישב אם זה מקרי אומדנא דמוכח לומר דהוי כהתנה בפירוש. דגם אי הרשב"א פטר בטעם אונס ה"ד התם דהוא מתחייב בקנס. ע"כ באומדנא כל דהוא פטריה. אבל בחו"ג יש לומר דאף אומדנא דמוכח כזאת ל"מ. ואייתי ראיה מהא דמעשים בכל יום שמניחים שט"ח ולא מהני טעם אונס סירוב הבת. זה הוא ברור בכוונת הח"מ לכל ישר הולך. והרואה יראה איך דעתו יותר נוטה דבחו"ג כדעת ח"ס ל"מ אונס של סירוב הבת וראיותיו מכריעות מההיא דמהר"יו סי' קמ"ב פסקו רמ"א שם ומהמעשים בכל יום שהביא:
ומ"ש כת"ר נר"ו בפסק הראשון שיותר מזה פשיט"ל להב"ש וגם פה כתב שהב"ש בלתי ספק ס"ל דהרשב"א פוטר בטעם אונס אפי' בשט"ח גמור. אתו הסליחה שמדברי הב"ש כאן אין ראיה דפשיט ליה הכי וכמ"ש בראשון. וכמה קשים דברי כת"ר שכותב דהח"מ והב"ש פשיט להו הכי בדעת הרשב"א והרשב"א ז"ל לא דבר בזה. אלא שהם ז"ל באו לחדש דין זה ולומר שלא כתב הרשב"א לפטור אלא בקנס וכו' כי"עוש ודברי הב"ש בסי' נ"א סק"י שציינתי בפסק הראשון הם ברורים דס"ל דחוב גמור כדרך שביארו ח"ס אין האונס פוטרו ואפי' מת האב חייבים יורשיו לקיים. ומזה הוק"ל דנימא דח"ס לא תקנו זה משום חשש אסמכתא אלא לסלק האונס. ותירץ דמדברי הרמב"ם משמע שאם לא עשה חיוב זה הוי אסמכתא. וכוונתו ברורה עכ"פ דבשטר חיוב כזה ליכא תו טענת אונס ולא אסמכתא שהרי הדין שכתב בפשיטות קודם לזה דחיוב כזה לית ביה טעם אונס בריר ליה וכתב שאין לומר לפי"ז למה כתב הטור וכו' די"ל וכו'. ודבר זה ברור עד שעמל הוא בעיני לבאר עוד דברים פשוטים וברורים. ודברי הב"ש כאן בסי' נ"א מכוונים למ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ל' והמש"ל בספי"א מה' מכירה וכ"כ הר' אבני מלואים בסי' ן' דבכה"ג דח"ס לא מהני שום טענת אונס דלא אמרינן אונסא כמאן דעבד עי"ש וכן העלה הרב ברית אבות בדע"ה ע"ג:
ואעיקרא ראיית הב"ש ממ"ש בסימן ע"ז הם דברים תמוהים מאד דלא דמי כמוכלא לדנא וכמ"ש הבית מאיר שם הבאתי דבריו בפסק הקודם. והרב הפוסק נר"ו לא שת לבו לדקדק בדברי ותמה עלי. ושוב בהשמטות שלו דרל"ב ע"ג הודה שכשראה דברי הב"מ הבין כוונתי אלא שהוציא לעז על לשוני הברור. ועיין בס' אבני מלואים שתמה גם הוא כן ורצה ליישב וחזר בו כיעו"ש וכבר ה"ד הרב המופלא כמהר"א מני נר"ו ומ"ש שתירוצו הוא דוחק. כבר גם הרב שם הכיר בחולשת תירוצו והעלה דהשט"ח בתקפו. גם במה שתמהתי על מ"ש עוד הבית מאיר שם על הח"מ. אתא הרב הפוסק נר"ו לסייענו מדברי הב"ש בסקט"ז. ואין כל חדש שכבר אני ציינתי דבריו בפסק הקודם. אך בספרו שם הושמט הציון הלזה (וכמוהו כמה השמטות וחיסרון בדברי בהילוך הפסק ההוא) ולא ידעתי יד מי היתה במעל הזה. ה' הטוב יכפר בעד:
גם על מ"ש בראשון שמדברי המבי"ט בסי' פ"א אין ראיה דהתם היה החיוב בקנס אבל במתחייב בחו"ג שפיר איכא למימר שגם הוא ז"ל מודה דחייב. ולהשיב על זה כתב בספרו שם בדק"י ע"ב שלא ראיתי תשובת המבי"ט במקומה שבפירושא אתמר שלא נזכר בפירוש דנתחייב לפייס וכו' וא"כ איך אמר מר דהמבי"ט בסימן פ"א לא כתב כ"א במתחייב לפייס וכו' ע"כ ואמת שבדברי שם כתוב כן. אבל לא יצאו דברים אלו מקולמוסי מעולם. והלא כה דברי במתחייב לתת בתו וכו'. ואעידה לי עד נאמן על זה כי לקמן בהשגתי על הח"ס ז"ל כתבתי כדברים האלו וז"ל. והרי בנדון המבי"ט בסימן פ"ה כתב שכיון שלא קבל עליו לפייס אינו חייב לכופה וכו' ע"כ וכן כתוב גם בספרו דקי"ד ע"ד. הרי שכבר ראיתי תשובת המבי"ט ז"ל במקומה ורק ט"ס הוא כאן. והוצרכתי להבינה עדות ברורה לזה לבל יחשדני שומע והייתי בעיניו כמתעתע ח"ו. ועל הכל ק"ל טובא על הרב הפוסק נר"ו דאפילו לפי טעותו בכאן קושייתי עליו במקומה עומדת דהמבי"ט ז"ל לא כתב כ"א במתחייב בקנס. ואיך כתב הוא נר"ו בספרו דק"א ע"א שגם המבי"ט פסק דגם בחו"ג פטור האב בסירוב בתו והא ליתא כלל. והוא נר"ו נטרד במלחמת הרשות ולבזוי קמכוין אשר לא כדת. ולעיקר הקושיא לא השיב מאומה. הא ודאי כי שתיקתו זאת הויא כהודאה גמורה:
עוד כתב שם בדק"י ע"ב להעמיד דבריו שכתב בפסק הראשון שמהר"א גאליקו ז"ל נס'תר מחמתו מתשובה אחרת שהביא הכנ"הג בא"הע סי' ן' הגהב"י י"ט ותוכן דבריו הוא דחקירת הרב החבי"ב הוא דמדחזי' ליה למהרא"ד שהוכרח פה לחייבו מטעם זה ולא אתי עלה משום שהיה חיוב החלטי אפש"ל דהדר ביה ממ"ש בתשובה הראשונה ולזה כתבתי שדבריו סתראי נינהו דדוחק לומר עדיפא מינה קאמר דבדברי הפוסקים לא ניתן ליאמר עכ"ד נר"ו. ואני אומר שמה שכתבתי לו בראשון הוא האמת דלא יקרא זה סותר את עצמו. כי דבריו בתשובה שניה הן הם דברי הרשב"א ז"ל בתשובה שם שכ' מיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ולא במסבב וגורם וכו' ע"כ וא"כ מה הוסיף מהר"א גאליקו ז"ל מדיליה. והא דלא אתי עלה מטעם חיוב החלטי. שפיר יש לומר דכוונתו הוא כי היכי דלא תדוק מינה דכשאינו בחוב החלטי דפטור האב גם במסרב. ותמיהת הכנ"הג אחרי המחי"ר אין לה מקום לפי פשטן של דברים. ויען דבריו באו סתומים וחתומים כאן ולא ידענו איך היה הנדון ואיך השיב הרב ז"ל ע"כ אפשר דצדק הכנ"הג בתמיהתו. אבל לא מפני שיש תימה על דבריו נאמר בפשיטות כדקאמר מר נר"ו שסותר את עצמו ואפי' מרן הכנ"הג שכל יקר ראתה עינו לא עצר כח לומר דנסתר מחמתו כאשר יראה הרואה. ועתה שש לבי שראיתי להרב המופלא הרא"ם נר"ו שכיוין לזה והביא ראיה לזה כיעו"ש בסי' הקודם. ושם הביא גם הוא נר"ו כמה וכמה פוסקים דס"ל כוותיה דהרב מהר"א גאליקו ז"ל כמ"ש הרב שלחנו של אברהם שם בסי' ן' וכמ"ש גם אני בעניותי בפסק הקודם. ודלא כהר"ב פני יצחק נר"ו שכתב דהיא סברא יחידאה ושוב לקמן הביא להפוס' דס"ל כוותיה וכתב דרבו החולקים כיעו"ש ומזה תמה עלי שלא ראיתי דבריו לקמן. ואין זה תימה שאני השבתי על מ"ש כאן ובאתי לברר שאין חולק עליו וכמ"ש שם אין צורך לכפול הדברים:
אך את זה ראיתי שעל מ"ש הרב שש"א ז"ל ועיין בב"י ר"סי ר"ז במ"ש משם האגודה. וכתבתי בעניותי שלא ראיתי בדברי האגודה קשר לנדון זה. השיב ה"ה נר"ו שם בדק"י ע"ג וז"ל לדעתי כוונת הרב ברורה ממ"ש הב"י בשם האגודה בסי' ר"ז מחו' ו' וז"ל מעשה באחד ששלח אחר חברו כתב לבא אליו וקבל עליו לפצותו מכל הפסד אמאי פטרוהו והרי הכתב הוא כמו שט"ח ומוכרח דר"ל דקבל עליו בחו"ג וא"כ כפ"ז חייב אפי' באונסא דל"ש. ומשום דיד הדוחה נטויה דלא היה הכתב בלשון חיוב גמור ולק"מ משו"ה כתבה בלשון ועיין לרמוז דיש סתירה קצת מהתם להכא וכמובן את"ד נר"ו. הנה הבאתי רוב לשונו בזה למען ישפוט המעיין ביני ובין הרב הפוסק נר"ו שכתב עלי שלא עיינתי יפה ושכונת הרב ברורה. דאף אי מודינא ליה שלזה כיוין השש"א. מ"מ יפה עיינתי וכתבתי שאין שום קשר לנדון כזה וכמו שהורה גם הוא נר"ו שיד הדוחה נטויה. והאמת דמהא דסברת האגודה אין שום קשר ושייכות לנ"ד דהתם הוי כמאן דקביל כל אונסא דמתייליד ואונסא דל"ש לא קביל. ומה דמות יערוך למתחייב בחו"ג. וגם השש"א ז"ל לא כיוין לזה אלא לאידך הקודם לזה שכ' בשם ס' האגודה בראשונה היה נטמן וכו' מכאן נראה שאדם שנדר לעשות דבר בתוך ל"י ולא נאנס בתוך הזמן והיה יכול לעשותו וביומא דמשלם זמניה נאנס לא קרי אונס וכו' ע"כ וגם מהא לא מצאתי לא סייעתא ולא תברא ולא שום קשר של קיימא לנדון דקיימינן ביה כאשר יראה הרואה ועיין בס' ברית אבות ד"ק ע"ג. ובעיקר דברי האגודה שהביא הרב הפוסק נר"ו עיין למב"י בח"מ סי' קפ"ח מ"ש משם הגהות מרדכי ובב"י סי' ע"ג ובכנ"הג שם ועיין תורת חסד סי' רי"ב ואכמ"ל:
והנה על מה שכתבתי בפסק הראשון דבמתחייב בחו"ג דל"מ תו טענת אונס והבאתי דברי מהרי"ו בסי' קמ"ב והלבוש והב"ח בתשו' סי' י"ד והב"ש בסי' נ"א כיעו"ש להשיב לזה האריך הרחיב הרב הפוסק נר"ו בספרו שם דקי"א ע"א וע"ב ובסו"ד כבר נרגש שכל אריכות דבריו כבר הם רמוזים בדברי במיעוט שיחה. והאמת אגיד שקצרתי מעט בענין זה. ועתה הנני מרחיב הדבור קצת להציל למהר"ם יפה ז"ל מהשגת הרב ב"ח ז"ל בתשובה סי' י"ד שכתב היכא דמת הפוסק ואיכא אומדנא אפי' כתב כ"א שט"ח על עצמו והניחוהו ביד שליש יחזיר השליש לכ"א שטרו כפסק הרא"ש גבי המירה אחות המשודכת ואם התם דאם המשודכת כשרה וצנועה למה לא ישאנה ואפ"ה פטור כ"ש באונס מיתה דאין לך אונס גדול מזה. ושאני נדון מהרי"ו סי' קמ"ב שנתן שט"ח סתם ביד המשודך ולא נזכר בשט"ח אתן וגם לא תלה תנאו באם ישא את בתו אלא סתם נתחייב והמשודך חזר והתקשר וכו' הילכך הוי כמו הלואה ול"מ טענת אונס ומהר"ם יפה שכתב דכשהוא ביד שליש ל"מ טענת אונס וכו' לא עיין יפה במקור ושרש הדין וכו' את"ד בקיצור. והרב הפוסק נר"ו סמך שתי ידיו עליו וכתב שגם הט"ז ס"ל הכי. ומינה יצא לדון לנ"ד דאע"ג שאינו כתוב בלשון תנאי דאם וכו' אלא בלשון שלילה וכו' עכ"ז בתר הכוונה אזלינן ולא בתר לישנא דשטרא וכו' עכ"ד נר"ו:
ולדידי חזי שדברי מהר"ם יפה בעל הלבושים נכונים מאד והוא דבתחילה בס"ה פסק דינא דהרא"ש ז"ל בריש כלל ל"ד ופסקו הש"ע שם בס"ה בהמירה אחות המשודכת דאפילו השלישו השטרות שיחזיר השליש לכ"א שטרותיו. והתם היינו טעמא לפי שיש אסמכתא שנתינת השטרות ביד השליש היתה שאם יעבור אחד מהם שיתנם לצד שכנגדו. ובכגון דא שפיר הוי אסמכתא אע"פ שיש בשטר מעכשיו כיון שאין בנתינת השלישות מעכשיו וכמו שביאר הרשב"א ז"ל בח"ג סימן רי"א באר היטב. ונהי דאי ליכא אונס ואומדנא חייב השליש ליתנם לשכנגדו כמו שהותנה ביניהם. משום דהחוזר חייב בקנס משום בשת כמו שכתב הרא"ש ז"ל שם בכלל ל"ד סימן ב'. אבל בההיא דסי' א' בהמירה אחות המשודכת שיש אונס גדול כזה ובכגו"ד ודאי דליכא בשת כיון שהחוזר לא נתכוון לבייש וא"כ חזר הדין שיחזיר השליש השטרות לכ"א ואם החזיר להמשודכת לא עשה כלום וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם. ואה"ן שגם במת הפוסק אם היו שטרי הקנס נתונים ביד שליש באופן שיש אסמכתא. אפשר דגם הלבוש מודה שפטורים היורשים מהטעמים עצמם שכתב הב"ח בתשובה י"ד הנז"ל. אבל מהר"ם יפה ז"ל איירי התם אחר שביאר האופן שתקנו חכמי ספרד דבאופן כזה ליכא אסמכתא כלל כמו שביאר ג"כ בסימן ר"ז ובכגון א לא מהני שום טענת אונס וכמ"ש רמ"א ז"ל ג"כ שם. והטעם ברור דא דאמרינן שהחתן לא מחל אלא כשיכנס לחופה וכמ"ש התוס' בס"פ הגוזל דק"י הו"ד בספר ידי דוד סי' ב' ד"ד ע"ב:
ומעתה נבא למ"ש הב"ש סי' נ"א סק"י שכתב דהיכא שנתן הש"ח ליד הבע"ד או אם מתחייב נגד הצד השני בחו"ג והצד השני נותן לי כתב וכו' כמ"ש ח"ס דאז אפי' אם מת צריכים היורשים לשלם ע"כ. ולכאורה נראה מדבריו שסובר דאף במשלישים השטרות חייבים היורשים וכסברת מור"ם וע"ז כתבתי בראשון דבמשלישים הא פשיט"ל להב"ח דפטורים ולא ניח"ל לאפושי פלוגתא בין הב"ח והב"ש אחר שהב"ח ראה דברי הלבוש ודחאם. (ולא שכוונתי להקשות על הב"ש מדברי הב"ח כמו שהבין ה"ה נר"ו) וכתבתי דאולי כוונת הב"ש הוא בשני אופנים האחד שנתן השט"ח סתם ליד הבע"ד. והב' שזה נתן לו שטר חוב ושכנגדו נתן לו שטר למחול. אלא שקשה לפ"ז מאי או דקאמר דעכ"פ הא והא חדא הוא כמובן. אבל עתה אני רואה שהב"ש קאי בדעת הלבוש ממש ואתא לבאר השני אופנים כמו שביארם הלבוש בסימן ר"ז דהיינו שנותן הש"ח ליד הבע"ד בעצמו וקונים ממנו לפוטרו כשיכנס לחופה. או שכותבים מזה שט"ח להצר השני וכן אידך וכל אחד כותב לחברו שאם יגמור השידוך שיהיה פטור. והשטרי חובות נותנים אותם ביד שליש שכשיעבור הזמן נותן השליש השטרות להצד השני דבאופן זה אפי' מת חייבים יורשיו לשלם. וראיה לזה ממה שסיים עוד הב"ש שם וז"ל וא"ל לפ"ז מנ"ל להטור וכו' דלימא דא דעשאו החיוב כנזכר כי היכי דלא מהני תו טענת אונס אפי' אם ימות וכו' ע"כ הרי דפשיט"ל דבאופן שכתבו ח"ס אפי' השלישו השטרות חייבים היורשים לשלם כמ"ש הלבוש וכמש"ל. ומה שהביא הרב הפוסק נר"ו מדברי הב"ש בסימן ן' סקי"ח. לא תברא כלל דהתם איירי במשלישים שטרות בדרך אסמכתא כההיא דפרע מקצת חובו והשליש השטר דח"מ סימן נ"ה דבההיא גם הלבוש מודה דפטור וכדכתיבנא. ובעיקר דברי הרב הפוסק נר"ו על דברי מהרי"ו בסי' קמ"ב. נעלם ממנו מ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ו מהל' ז"ומ דין טו"ב וה"ד הי"א שם הגהב"י ז"ך לך נא ראה:
גם ראיתי להרב הפוסק נר"ו שם ע"ג שהשיב על דברתי בראשון שמצאתי שגם הרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"א קאי בסברא זאת דבמתחייב בחו"ג לא מהני טענת אונס דסירוב הבת ע"כ. והוא נר"ו השיב לזה שהרימ"ט לא חייב באותו נדון אלא מפני שקבל בפירוש סירוב הבת וכו' את"ד הי"ו וכן הוסיף לבאר בדקי"ב ע"ב שחילוק זה של הרב מ"מ הוא ברור ושכן כתב הרב חיים שאל ח"א סי' י"א עי"ש. וכל לגבי דידי אומר אני שכל המעיין בדברי מהרי"ט שם שפיר יחזה שלא חייבו אלא מפני שנתחייב בחו"ג שהרי כתב וז"ל גם מה שטוען שבתו אינה מתרצית לא יגהה מזור שהרי זה לא מחל אלא כשתתרצה בתו ומאחר שאינה מתרצית החוב במקומו וכו' ובסו"ד כת' אבל מ"מ חייב לפרוע ומאתים זהובים שהחזיק על עצמו כחוב גמור ואין בהם אסמכת' וכו' עכל"ה והדברים האלו מבוררי' ומפורשים שכוונתו לחייבו מפני שנתחייב בחו"ג ואין בו אסמכתא והחתן לא מחל אלא כשתתרצה הבת. ובלי ספק שלזה. כיוין תלמידו הרב כנ"הג בהגהב"י י"ט שציין דברי רבו הנז' בחילוק מהר"א גאליקו בהדי תשו' מהר"ם ד"ב סי' ל' שכ"כ. וכן מתבאר מציון הרב שש"א הנז"ל. ובזה ניצול הכנ"הג מהשגת היד אהרן בהג"הט כ"ח למה לא חילק הכנ"הג כחילוק המ"מ הנז' בין תשובת המבי"ט ותשובת מהרי"ט בנו ז"ל. כי האמת אתו שלא חילק כן יען חילוק המ"מ ז"ל אינו נכון וכמו שביארנו. ועיין חיים ושלום חלק ב' סימן ל"ב חקות החיים סימן ע"ב:
ועל מה שכתבתי לקמן בפסק הראשון בעיקר חילוקו של מרן הכנ"הג בהג"הט ל' ממ"ש הרשד"ם והרש"ך דמחייבי לתשובת הרמ"ע מפאנו ז"ל דפוטר. וחילק הוא ז"ל בין כתוב בפירוש אפי' סירוב הבת להיכא דלא כתיב כן ואנא נפשאי כתבתי בעניותי שם שכבר הרשד"ם שם בסימן כ"ו ביאר זה בפירוש. אתאן למהרש"ך ז"ל איכא למשדי נרגא בהאי חילוקא לכאורה מדברי הרב בח"ד סי' ל"ז וכמ"ש הי"א בהג"הט כ"ח. אלא דלק"מ על מרן החבי"ב ז"ל כיון שחילוקו מבואר בדברי הרש"ך בח"א סי' ס' וכן מבואר בח"ג סי' ג'. והרב הפוסק הי"ו השיב בספרו שם בדקי"ב ע"ג ולא דיו שלא הבין כוונת דברי. אלא שדבר אתנו קשות אשר לא כדת. ועם כי עמל הוא בעיני להאריך במקום שאמרו לקצר ולפרש את המפורש. אך חוששני פן יחשוב שתיקתי כהודאה. ואומר שכוונתי בפירוש. דברי שם הוא. דלכאורה איכא למשרי נרגא בחי' הכנ"הג על מהרש"ך מדבריו ז"ל בח"ד סי' ל"ז וכמו שתמה הי"א. אלא דלא על הכנ"הג תלונותיו כיון דהכי מפורש שם בח"א סי' ס'. ואי קשיא ליה שהרב סותר את עצמו בח"ד שם. הא ל"ק להכנ"הג כיון שלא נדפס בימיו. ואי קשיא הא קשיא על תשובות הש"ך הסותרות ומאחר שבח"ג סי' ג' מבואר כמ"ש בח"א סי' ס' כמו שביארתי בראשון. שפיר איכא למימר סמי חדא מקמי תרי אלא שהרב הפוסק נר"ו בספרו שם הרבה בהתולים ורב גובריה למימר דההיא תשובה דחו"ג אינה ענין כלל כי לא נזכר שם טענת אונס סירוב בתו וכו' כיעו"ש וכל מי שיש לו עינים לראות ישכיל להבין כוונתי דההיא דבח"ג אתיא כההיא דח"א שכתב דכיון שקבל בפירוש סירוב בתו חייב לשלם. וכן מבואר בח"ג שכתב אמנם הנערה הנזכרת עומדת במיאונה וסירובה בהפסקת השידוכין ואדרבה היא אומרת שתבחר מחנק נפשה ולא תנשא לשמעון וא"כ מה מקום לומר שלא יהא חייב ראובן וכו' ועי"ש בכל הילוך תשובתו שמתבאר כן. ואחר כל הכבוד הגדול הזה כחו של הרב הפוסק הי"ו לומר שאינה ענין כלל ושאני לא עיינתי בזה. וכיוצא מדברים אשר ראוי היה להשיב עליהם בצדק וביושר. אבל גבול שמנו לבלתי ענות על דברי נרגן כאלו. ודי להראות לו כי הוא נר"ו במחי"כ שלא דקדק יפה:
ובעיקר ישוב הני תשובות הסותרות כתב הרב הפוסק יצ"ו בפסקו הראשון ליישב שאפ' דבההיא דח"ד דפטרו היינו מטעם האסמכתא או מטעם אומדנא וכו' ואני השבתי על דבריו כי אי אפ' לפוטרו מטעם אומדנא אחר שקבל בפירוש ואמרתי כי אולי טעמו מטעם דהיה בשבועה והאדם בשבועה פרט לאנוס וכתבתי שהוא דוחק כיעו"ש. והשיב לזה בדקי"ג ע"ב וג' וזה תו"ד מ"ש דמטעם השבועה פטרו לא ניתן ליאמר טע"ז כלל דמאחר שקבל בפירוש ונשבע ע"ז. אדרבה מכח השבועה דחמירא חייב. ומה גם דאנכי הרואה טעמא דידי ודידיה חדא נינהו דטענת האונס עצמה היא גופיה מכח האומדנא כמ"ש הפ"מ בח"א סי' ס"ב וש"פ דע"ד כן לא נתחייב ולא היה מקבל בפירוש כ"א בחשבו שיתרצה בנו וכו' ועוד האריך בזה שם. וגם פה לא עזב מנהגו לשפוך עלינו בוז וקלון כיעו"ש. והנני בא להשיב בנוגע לעיקר הדין דוקא. ואומר כי בהיות באו דברי הראשונים בקיצור נמרץ דין גר'מא שדימה ה"ה נר"ו דטעמא דידי ודידיה חדא נינהו ושאין ביניהם כמלא נימא. ואין האמת כן כי גבה טורא בינייהו כאשר אפרש. הוא הדבר כי הגם שבתשובה שבח"א וח"ג היה גם כן שבועה ובכל זאת חייבו הרב ז"ל מפני שפירש סירוב בתו. מ"מ לא דמי לההיא דח"ד סי' ל"ז דהתם תלה חיוב הקנס בשבועה וכיון שפטור מהשבועה גם מהקנס פטור. ומ"ש ה"ה נר"ו דאדרבה חייב להשלים מכ"ש. אלו היה רואה תשובת הרב ז"ל בח"ג סי' ל"ד דהתם נמי חייבו בקנס השידוכין מטעם זה היה מפליא פלאות. אבל בקושטא לא דמי כלל שכל זה דא דאמרינן דחייב להשלים מכח שבועתו היינו היכא שנשבע על דבר שאין לו קיום אלא מכח השבועה וכמו בשעה שנשבע כמו עתה בידו קיים שבועתו אזי ודאי דמחייבינן ליה להשלים מכ"ש כיון שעיקר השבועה היתה בדבר שבידו לקיימה. וכן נמי כשנתחייב בקנס אף אם לא תרצה הבת כנדון הרש"ך בח"א וח"ג. אז ודאי דחייב דנהי דהאונס פוטר את השבועה וכמ"ש הרשב"א בח"ג סימן רי"א. מ"מ חייב בקנס כי דל מהכא חומר השבועה הרי חייב לשלם הקנס מפני שנתחייב בפירוש אפי' תסרב הבת ואומדנא אין כאן. כי אדרבא אדעתא דהכי נתחייב ואונס נמי לית ליה כי בידו לקיים חיובו ולשלם הקנס שנתחייב. אכן בתשובה דח"ד שנראה שתלה חיוב הקנס בשבועה ואתה בא לחייבו בקנס מצד השבועה שנשבע. וכיון דשבועה אין כאן שהאונס פוטרו גם מהקנס פטור. זאת היתה כוונתי בקיצור מילין. והוא מבואר לכל העומד בשרשן של דברים. ועכ"פ כתבתי שהוא דוחק מפני שהיה לו לבאר החילוק הזה אשר איננו מוסכם ואמתי בכל פנות חלקיו:
ועתה לכו נא ונוכחה עם הרב הפוסק רב יצחק נר"ו איך כתב שטעמא דידי ודידיה חד נינהו ובכל זאת לא אפשר לפוטרו מכח השבועה והפריז על המדה לומר ששכחתי דברי הראשונים על דברי הכ"מ וכו'. והם דברי תימה כי הן אמת שהאומדנא והאונס חדא נינהו היינו היכא שלא קבל בפירוש סירוב הבת כי אז הוא אנוס מכח האומדנא כנדון הרשב"א וכמש"ל. אבל כשקבל בפירוש סירוב הבת נהי דהוא אנוס שאין בידו לקיים. אבל אומדנא דאדעתא דהכי מאן דכר שמיה כיון דקביל עליה בפירוש. והכי דייקי דברי הרשב"א בח"ג שם שכתב וז"ל ואפי' התנה וכו' על השבועה פטור אם הוא אנוס שהאונס פוטר את השבועה ע"כ ועיין בתשובת הריב"ש סי' שפ"ז. ועיין ג"כ בס' אבני מלואים סימן ן' ס"ז שכתב וז"ל הצריך דהתם בשעת חלות הנדר כבר היה אנוס פטור וכו'. אם כן ה"ן כיון דאין השבועה אלא על הקנס אם לא יקיים והוא היה סבור שיכול לקיים החיוב וכיון דאירעו אונס אפי' אונס ממון לא הוי האדם בשבועה ולא חל הנדר וכו' יעוש"ב. ועוד יש לי להאריך בפרט זה אלא שאין תשובות מהרש"ך ז"ל כעת מצויות בידי וגם אין הפנאי מסכים כי אני בתוך הגולה עד אבא אל מקדשי אל אפרש הדברים יותר יה"ב. ועיין בס' אדמת קדש ח"א א"הע סי' ל"ח ודוק כי קצרתי:
גם מ"ש להשיב בדקי"א ע"ד על מ"ש בראשון שגם מדברי הרמ"ע ז"ל בסימן פ"א אין ראיה דאף בחו"ג לדעת ח"ס שהחתן מוחל בהכנסו לחופה שיהיה פטור בסירוב בתו כי שפיר י"ל דהרמ"ע ז"ל לא קאי באופן זה אלא בחו"ג לסלק האסמכתא. וה"ה נר"ו כתב שבלי ספק עיולי פילא וכו' זה הוא ממש ודברי הרמ"ע שכתב אע"פ שהוציאוהו מדין האסמכתא וקבלוהו לחו"ג וכו' האי לחוב גמור שכתב הרמ"ע הוי תיובתיה דמר בפירוש בלתי ספק עכ"ד נר"ו ולא ידעתי מה הביא מן החדש שהרי דברים הללו שכתב הרמ"ע כבר הבאתים בקונטריסי הראשון והנם לפניו שם ובכל זאת לחלק יצאתי והוא מוסבר האמתי דבדרך שכתבו ח"ס ז"ל לא מהני שום טענת אונס וכמו שהבאנו דברי הפוסקים ז"ל אחת למעלה וכיון שהרמ"ע לא ביאר באיזה לשון ואופן היה כתוב השטר מצוה ליישב דבריו כי היכי דלא לאפושי פלוגתא. ועתה ראיתי שגם הרב החסיד מהר"א מאני נר"ו כתב לפרש כן דעת הרמ"ע וכמ"ש בסימן הקודם. ומ"ש עוד ה"ה נר"ו דאף אם נפרש כן דעת הרמ"ע אפי"ה איכא למילף לנ"ד כיון שכתוב הפיטור בתוך השט"ח ואינו כשאר שט"ח דעלמא וכו' כיעו"ש גם בזה לא צדק כי אף אם כתוב הפיטור בתוך השטר לא נפק"מ מידי וכל שהחיוב הוא בדרך שביארו ח"ס ז"ל אין שום טענת אונס פוטרו. ואכתי לא חזינא מי שיחלוק בזה בפירוש. זולתי הרב הפוסק נר"ו אשר מסתבך להעמיד סברתו ומייחסה לכמה מרבוותא. וליתא כלל כאשר ביארנו ונבאר בעה"ית:
והנה הרב הפוסק נר"ו בפסק הראשון (בספרו דק"א ע"ב וע"ד) הביא ראיה לנ"ד שכתוב שלא יפטר משום צד וכו' שיש לפרש דוקא על המניעה שתבא מצדו ולא מצד הכלה. ממ"ש המ"ץ ח"ג סימ' כ"ט דהגם שכתוב שם שאם ח"ו יתחרטו כ"א מהנזן לאיזו סיבה שתהיה לתת המתחרט וכו' ושוב מיאן החתן ואפי"ה פטר הרב לאבי החתן כיון שלא פירש בפירוש אם יתחרטו החתן והכלה ע"כ וה"ה לנ"ד. גם הביא עוד ראיה מדברי המשפ"ץ בח"א סי' א' וסי' ג' שמתבאר מדבריו דאפי' כתוב בפירוש הצד האחר דמשמע עליה ועל אביה עכ"ז יכול לפרש דבריו שלא נתכוון אלא עליו ועל אביה ולא על הבת ועיין להרב מ"מ א"הע סי' ל"ז שהסכים לדברי המ"ץ בח"א סי' א' וכן מתבאר בדברי הב"ד א"הע סימן ל"ב וכו' את"ד נר"ו ואני בעניותי השבתיו ע"ז שאין לו ראיה מדברי הרב משפט צדק ז"ל כלל דהתם כתוב אם יתחרטו אחד מהנז' שהוא מובן דקאי על המתחייבים לא על המשודכים וגם ביאר הרב ז"ל בח"ג סי' כ"ט דחרטה לא שייך אלא במי שהיה כבר מפוייס והם האבות דוקא ובכן מה שכתוב בשטר לאיזו סיבה שתהיה הכוונה שהחרטה תהיה מאיזה סיבה שתהיה וגם בח"א אזיל לשיטתיה. וגם בנדון המ"מ בסי' ל"ז כתוב אם יעבור עליו והרי הוא לא קעבר וגם בנדון הב"ד כתוב אם יתחרט המורה על חרטה דידיה ובכן לא דמו כלל לנ"ד דאיתיה כמה לישני יתרי המורים גם על הבת ע"כ. והרב הפוסק נר"ו חזר להשיב לזה (בספרו שם דקי"ב וקי"ג) וזה תו"ד שהוא לא כיוין לדמות הנדונות והלשונות יחד אלא ראייתו היא שמ"ש בשטר דנ"ד שלא יפטר משום צד הדמי'ן יתעבד לנדון המ"ץ שכתוב שאם יתחרט לאיזו סיבה שתהיה ועכ"ז פטרו הרב וה"ה בהאי לישנא דנ"ד דאידי ואידי חד שיעורא ואין ביניהם כמלא נימא וכו' ובתשובת דח"א המ"ץ ז"ל לא הרגיש פה במלת חרטה אלא דהאמת הוא דקאי על תיבה הצר האחר דמשתמעי לתרי אנפי דהיינו עליה גם כן ועל זה כתב שיכול לומר לזה נתכוונתי וכו' וא"כ מזה הוכחתי דגם מ"ש בשטרא דנ"ד דלא יפטר משום צד דמשתמע לתרי אנפי וכו' את"ד בקיצור ושם האריך הרבה וידכאנו במילים וילעג ואין מכלים עד שבא לכלל שנים חציו שנונים. ואנו כבר שמנו גבול לבלתי השב על הדברים הרעים האלה. י והנני בא להשיב בנוגע להשגותיו בעיקר הדין דוקא:
והנה הדבר ברור שלא כתב המשפט צדק בח"ג סי' כ"ט שמ"ש בשטר לאיזה סיבה שתהיה שהוא על האבות. אלא מפני שכבר קדם לו תיבת המתחרט שמורה דוקא על האבות שהיו מפוייסים כבר כמו שביאר הוא ז"ל שם. וע"כ כביר מצאה ידו לפרש כן כל לשון השטר. וגם ביאר שהאבות היו במרחקים ולא היה באפשרות לומר ששאלו את פי הבנים ונתרצו. וכן מתבאר מדברי מהראנ"ח ומר בריה ז"ל שה"ר המ"ץ שם. אבל בנ"ד שהכלה היתה מפוייסת וקבלה את החתן בספ"י ושוב נתחרטה ככתוב בשאלה. ובלשון השטר כתוב שלא יהיה לו פיטור בשום צד ואופן שבעולם והדר מפרש זולת בהכנס הכלה לחופה וכיון שאין בידם להכניס' לחופה על כרחה א"כ מוכרח כוונתם להכניס' מפוייסת. ובכן הוי כפירשו גם סירוב הבת. ומה גם שבסוף השטר אזיל ומפרש אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם וכו' וא"כ איך יכול לפ' מ"ש בתחילה בשום צד שהוא על האבות. ובתוכ"ד כבר פירש דקאי גם על הבת. ועוד זאת יתרה כתבתי בראשון דכשהוא בלשון חיוב כנ"ד או שהחתן כותב שטר למחול. גם אם כתוב משום צד ולא פירש עוד אפי"ה חייב בסירוב הכלה כי החתן יאמר בצדק אני לא מחלתי אלא בהכנסי לחופה ולא באופן אחר. גם נדון הרב מ"ץ בח"א הוה כתיב ביה חרטה ולא דמי לנ"ד כלל. ומעולם לא ראיתי מי שיפרש תחילת הלשון לתרי אנפי וסיום הלשין יסתור כל פירושו ובניינו. ואם ר"ומ נר"ו כתב כ"ז להתלמד למקום אחר שכתוב לשון שלא יפטר בשום צד ואופן דוקא וס"ל כי הדמי'ן יתעבד לנדון המ"ץ. עכ"פ בצדק כתבתי שבנ"ד לא ניתן ליאמר. ואפי' בעלמא נ"ל דלא דמי לשון אם יתחרט הצד האחר. ללשון לא יפטר בשום צד ואופן שבעולם דמלבד דהיכא דכתיב חרטה מורה ובא דקאי על מי שהיה מפויס כבר. ודבר זה לרוב פשיטותו לא ביארו הרב כאן בח"א וביארו בח"ג שם. עוד זאת שאם החיוב הוא החלטי וכתוב שלא יפטר בשום צד ואופן ודאי דחייב גם בסירוב הבת וכמש"ל. וכ"ש בנ"ד שהוסיף כמה לישני יתרי המורים בפירוש גם על הבת. ועל זאת יתפלא כל חסיד על הרב הפוסק נר"ו שלא די שדחה דברים המצודקים כאלה בשתי ידים אלא שדבר אתנו קשות שלא היה ראוי לפה קדוש שכמותו לאומרם:
ומה שכתב להשיב עוד שם בדקי"ג ע"ב שהוא לא הביא ראיה מהמשאת משה בסי' ל"ז והב"ד סי' ל"ב והרדב"ז בס' דברי דוד סימן ס"א אלא שכתב שהסכימו לסברת המשפ"ץ וכו' כיעו"ש. ועד כדון לא חזינא תשובות כאלו כי אחר שהוא נר"ו תקע יתר במקום נאמן בדברי הרמ"ץ ונסתייע ממנו לנ"ד ואח"ך כתב שכן הסכימו הרבנים הנז' שכל שלא נכתב בפירוש אפי' תסרב הבת דהוא פטור וכו' כיעו"ש בדק"א וא"כ איך כותב עתה שלא הביא מהם ראיה כלל אם לא שכשראה עצמו מנוצח הציע דבריו לכוונה אחרת. וגם פה חזר להביא ראיה מדברי הב"ד ז"ל ששלל כל הלשונות זולתי כשנתחייב בפירוש אם לא תרצה הבת. וכל שלא כתב כן אף שכתב כמה לשונות של ח"ס ושופרי דשטרי לא יועילו לחייבו וכו' עכ"ד נר"ו. והוא פלא כמה גדול כחו לכתוב ולהדפיס דברים כאלו שאין בהם שורש ויסוד כלל בדברי הב"ד. וכל הקורא בתשובת הב"ד סי' ל"ב בין יבין את אשר לפניו כי הרב לא דבר אלא במתחייב בקנס אם יתחרט שהוא פטור. ואם כתוב בפירוש אף אם לא תרצה הבת הגם שפטור מצד הקנין חייבו מפני השבועה. ואיך מובן מדבריו אלו שאפי' כתוב כנסח דתקינו חתם סופר ובכמה לישני יתרי כנ"ד שהוא פטור הא ודאי לא עלה אפי' במחשבת הרב"ד ז"ל והוא ברור:
ובעיקר דברי הרב הפוסק נר"ו שרצה לחשוב אונס זה דסירוב הבת שהוא אונס דל"ש ורצה לפוטרו לזקן דנ"ד מטעם זה. ואני השבתי לו תשובה נצחת דאפי' תימא דאונס זה הרי ל"ש מ"מ חייב. מפני שמלשונות היתרים בשטר החיוב הוי ככלל כל הכללים וחייב ועוד זאת דבכגו"ד שהחיוב הוא החלטי אלא שיש לו פיטור כשתכנס בתו לחופה אפילו אם הוא אונס דל"ש אכתי כל שלא נכנסה לחופה החיוב במקומו עומד ואין פוטר אותו. וגם ע"ז כתב להשיב בדקי"ג ע"ד וגזרה גזר דלא מקרי כלל כל הכללים כ"א באומרו שלא יוכל לטעון שום טענת אונס זה"ל דוקא קרי כלל כל הכללים וכו' ולא ידעתי אנה רמוזה גזרה זו. ואם גזרה היא מלפניו אין אנו אחראין לקבלה. והוא תימה על בקי במשפט הלשון שכמותו איך לא דקדק שהלשון שכתוב בשטר דנ"ד שלא יפטר וכו' כ"א בהכנסם לחופה וכו' ואפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם וכו' שאין לך כלל כל הכללים עדיף מלשון זה. גם מ"ש כי דוקא בחו"ג ומוחלט ל"מ לטעון טענת אונס דל"ש אבל בגוונא דנ"ד שנזכר בתוכו פיטור מהחיוב מצי"ל אונס דל"ש לא קבלית וכו' עכ"ד. ואף בזה לא צדק כי מאי נפק"מ אם כתוב הפיטור בתוך השטר. כל שהחיוב הוא החלטי ומבורר כאשר ביארנו כמה פעמים. וחילוקי מוסבר ואמתי ומתבאר היטב מדברי הרב מגן גבורים ח"מ סי' נ"ג ובכנ"הג סי' רכ"ה הג"הט ז"ן שציינתי בפסק הקודם:
ועל מה שכתב הרב מהרי"ך ז"ל בתשובה שבספר חיים שאל ח"א סימן יו"ד דאונס דסירוב הבת חשיב שו"לש. והרב חיד"א שם הביא משם מהרא"י שתמה עליו שמתשו' הרשב"א בסי' תשע"א משמע דהוי ל"ש והוא ז"ל ישב בטוב טעם. והרב הפוסק פחד יצחק נר"ו תמה עליהם מתשובת הרשב"א דח"ג סימן רי"א דמשמע בפירוש דהוי ל"ש. ויען אני בעוניי השבתי ע"ן שאין שום תוספת בההיא דח"ג. על כן חזר כאן בדקי"ד ע"א וב' והרחיב הדבור לפרש את המפורש. וכ"ז גרם לו קיצור לשוני. ע"כ צריך לברר לו כי יפה כתבתי שאין מתשובות הרשב"א ז"ל שום ראיה דחשיב ליה ל"ש ומלבד שאין קושיא כלל על הרבנים ז"ל מההיא דח"ג שלא נדפסה באותו פרק (וכמו שהשיב לו הרב מהר"א מני נר"ו). וההיא דח"א סימן תשע"א אין מקום לחול קושיית מהרא"י ז"ל מעיקרא. כי הנה הרב מהרי"ך ז"ל אחר שכתב איברא דמדברי תשו' הרשב"א דסי' תשע"א נראה דזה חשוב כמו שו"לש וכו' ותוכ"ד כתב אבל מ"מ אין כוונת הרשב"א דל"ש וכו' ותדע שהרי כתב דלא שכיח שתמאן וכו' ע"כ הורונו ונדע כוונת דבריו הסותרים את עצמם בתוכ"ד. והוא בעצמו מביא שהרשב"א כתב דל"ש שתמאן. אלא מוכרח בכוונתו דהגם שכתב הרשב"א דל"ש שתמאן אין הכונה דל"ש אלא דלא הוי שכיח. וזהו שכתב מהרי"ך דהוי כמו שו"לש. וגם מב"י בסי' ן' כשהעתיק תשו' הרשב"א לא כתב דהוי ל"ש אלא אנוס הוא. וכ"כ הרשב"א בח"ב סי' ל"ה וז"ל ואם אין הבת רוצה אנוס הוא ויש טענת אונס בממון ע"כ. ומוכרח דס"ל דהוא שול"ש דאלו בל"ש אין הפרש בין גיטין לממון כמ"ש הרשב"א עצמו בחי' פרק מי שאחזו. וא"כ גם דבריו שבסי' רי"א בח"ג יפורשו הכי שכוונתו לומר דזה ודאי אינו אונס דשכיח והרי גבי מיתה בפ' הכותב אמרו מיתה שכיחא מכירה ל"ש וכן בפרק המגרש גרות ל"ש מיתה שכיחא. וביומא אמרו מיתה ל"ש וכתב הרשב"א בפרק המגרש דמיתה שכיחא טפי (ועיין תוס' פרק הכותב לב שמח סי' ב' חק"ל א"ח סי' ק"ב וק"ד ואכמ"ל). ובכן יש לפרש שכוונת הרשב"א ז"ל כאן לומר דלא הוי שכיח. אבל אי אפשר לומר דס"ל דל"ש כלל שהרי כאן כתב שיש מיעוט מן המיעוט שמסרבות הרי דעכ"פ לא הוי בסוג ל"ש. זה ברור בעיני עד שלרוב פשיטותו איני צריך להרחיב הדבור בזה. ושש לבי שגם הרב מהרא"ם נר"ו סובר כן כמ"ש בדב"ק בסימן הקודם:
עוד השיב על תמיהתי ע"ד הרב מהרי"ך ז"ל שכתב דהטעם שרוב הבנות מתרצות במעשה האב והקרובים לאו משום כבוד א"וא דהרי איכא גם הקרובים דלית בהו כיבוד אלא משום דסתם בנות כסומות וכו' ותמהתי ע"ז בסי' הקודם דל"מ כן מדברי הרשב"א וכו' כיעו"ש ובהיות באו דברי שם בקיצור והרב הפוסק נר"ו לא רצה לדקדק בכונת דברי ע"כ שיח ושיג לו על זה בספרו דקי"ד ע"ג. וכמו צער בנפשי שמצריכני לבאר ולפרש דברים פשוטים וברורים. וזאת חובתי ואעשנה להציל את עצמי מהשגותיו ופליאותיו. והלא כה דברי כי אחרי שהוכחנו שגם הרשב"א ז"ל שכתב דל"ש שהבת תמאן במעשה האב. שאין הכוונה דל"ש כלל אלא דהוי כמו שו"לש כמ"ש הרב חיד"א ומהרי"ך ז"ל שם. א"כ חות דרגא לגבי הקרובים דהוי שכיח. שהרי בנדון הרשב"א מצא בת ממאנת במעשה האב וגם כתב דמיעוט מן המיעוט ממאנות גם במעשה האב. א"כ כ"ש וק"ו שימצא המיאון במעשה הקרובים. וכן כתב הרמ"ע ז"ל שם וז"ל ולא ע"א אפי' בשאר קרובים אמר הרשב"א שדרך הכשרות להיות נשמעים למאמרם ומי לא ידון ק"ו לבתו וכו' ע"כ. והרב הפוסק נר"ו הביא דבריו לכוונה אחרת והפריז על המדה לומר שגם בשאר קרובים הוי ל"ש דבר שאי אפשר לשמוע. וגם הרדב"ז בסי' שכ"ט כשהעתיק תשובת הרשב"א לא העתיק כ"א האב והאם כיעו"ש ומינה קמתמה הרב חיד"א ז"ל על מהרי"ך במה שהבין דהרשב"א ז"ל סובר דהוי שול"ש שהרי הרדב"ז כתב דהוי ל"ש. וע"ז. כתבתי שהרדב"ז ז"ל צדיק עת'ק דברי הרשב"א ואשגרת לישן הוא והכונה דלא הוי שכיח. ועל מ"ש הרב מהרי"ך דהטעם הוא משום דסתם בנות הם כסומות דלא בקיאי וכו' על זה השבתי שפיר שהרי מצינו להרדב"ז שם והרש"ך בח"ד שכתבו כן גם בבנים (ועיין מ"ש בעניותי בענין זה בפרטות בסי' ) ובזה סרו מהר כל תלונות ה"ה הי"ו מעלינו. ועכ"פ דבר ברור היא שאם אונס סירוב הבת לגבי האב חשיב שול"ש. לגבי הקרובים ודאי דחשיב שכיח טובא. וגדולה מזאת כתב הרב חיד"א ז"ל שם וז"ל ק"ו בנ"ד כי היא יתומה וליכא מורא אב דודאי שכיח קצת בת קמה באמה ומו'רא לא תעלה על ראשה סר'בת היא וחשיב שפיר שול"ש ע"כ ואם זה כתב לגבי האם ודאי דבשאר קרובים חשיב שכיח. ואם רבני האחרונים כתבו דהוי ל"ש היינו שנגררו אחר לשון הרשב"א ז"ל ודברי הרשב"א כבר ביארנום הדק היטב. ודברי הפמ"א בח"ב סי' ס"ו והחק"ל ח"ג סי' פ"א ופ"ב שהביא הרב הפוסק יצ"ו בדקט"ו ע"ד כבר ציינתיו בהגהותי לס"ה ישרי לב א"הע אות ק' ואין כל חכם כי הם ז"ל ש"וט בדברי הרשב"א ולא נשאלו על זה כמובן:
והנה על החילוק הנכון שחילק הרב מוה"ד חיד"א ז"ל בס' חיים שאל שם שאף אם בזמן הרשב"א ז"ל היה סירוב הבת ל"ש מ"מ בזמנינו לא חשיב ל"ש סירוב הבת דעין רואה סירוב רבות בנות ואבע"א קר"א בספרי האחרונים בנדוניהם כמה בנות סירבו וכו' עי"ש וה"ה נר"ו רצה לחלק כי דוקא בערי אדום מעם לוע'ז הוא דשכיח אבל בעיירותנו ל"ש כלל והאריך הרחיב בזה בדקט"ו ע"ג. ואין הפנאי מסכים להשיב על פטפוטי דברים שאין בהם הכרע. כי הוא נר"ו להחזיק סברתו מכחיש את המוחש. וכל ישר הולך בין יבין שחילוק הרב חיד"א ז"ל הוא נכון ואמיתי ואין צריך סעד לתומכו ואחר שמצינו רבות בנות שסירבות בנדונות של הפוס' האחרונים ז"ל מלבד אלו שלא באו בכתובים עתה ודאי כבר נעשה שכיח ועיין להגאון מז"ה הגדול בחק"ל ח"מ ח"א ס"סי קמ"ח. ומ"ש ה"ה נר"ו שהרב חיד"א ז"ל לא על זמנו דוקא דבר שהרי מביא ראיה מנדוני האחרונים וכו' ע"כ לא דק דחדא ועוד קאמר מלבד דפשיט"ל דבזמנו לא חשיב ל"ש. ואבע"א קר"א בספרי האחרונים דאפי' בזמנם שכיחי בנות מסרבות כיעו"ש. וכבר גם הרב המופלא מהר"א מני נר"ו בסי' הקודם השיב לו כן ובכל זאת אינו סב מידיעתו. ומה בצע להאריך עוד. ועיין מ"ש עוד בדקי"ט ע"א ובמה שכתבתי די אין צורך להרחיב הדברים בזה והמעין יבחר ויקרב:
ובמה שהאריך הרחיב בעיקר הדין אי אונס דשו"לש קביל עליה או לא וש"וט בדברי מהר"י אדברי והת"ח ז"ל ודעמייהו כבר אני בעוניי הארכתי בזה בתשובה בחח"מ באורך וברוחב כנודע לדין זה וזו הלכה העליתי דגם באונסה דשול"ש אינו נפטר וכפסק מרן ז"ל בתשובה דיני יבום וחליצה סי' ד' שקבלנו הוראותיו בכל מקום. ובפרט שהדקדוק שדקדק מרן ז"ל שם מדברי הרמב"ם ז"ל שלא פטר אלא בדבר שאינו מצוי אלא בדרך פלא. הוא דקדוק נכון ואמיתי וכן פסק הוא ז"ל בש"ע ח"מ סי' רכ"ה. ואכמ"ל שכבר דברנו באותה תשובה ככל הצורך קחנו משם. וגם בענין קבלת דעת מרן ז"ל בתשובה שחזר הרב הפוסק נר"ו להשיג עוד ועומד על דעתו שהמוחזק יכול לומר קי"ל גם נגד מרן ז"ל בתשובה. רואה אני שהוא להג הרבה ויגיעת בשר להשיב עוד ע"ז. וכל חבילי תשובות נצחות ולמבין נכוחות לא יספיקו להפק רצון מה"ה הי"ו להודות על האמת. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בח"המ לך נא ראה:
ומ"ש עוד הרב הפוסק נר"ו בדקטו"ב ע"ד דהתנאי דנ"ד אצטריך לגופיה משום דאם לא היה נכתב תנאי חיוב הקנס לא היה חייב החוזר דאנן לא קי"ל כהתוס' לחייב משום מנהג כיון דלא פסקו מרן בש"ע. ואפי' טעמא דבשת שפסקו בש"ע כאן ובסימן ר"ז. מ"מ היינו דוקא אם נתחייבו בפירוש אבל אם לא נכתב בפירוש לית דינא ולית דיינא שיחייבהו. ודבר זה קיימתיו מסברה ומצתיו בפירוש בס' משכנות הרועים אות ק' סמ"ט. אלא שהבא"הט בסי' ן' הביא משם מהרי"ק שורש נ"ט שכתב דאפי' לא עבדי קנס קרוב הוא בעיניו שחייב לשלם דמי בשתו ע"כ. ואפי"ה לא תברא לנ"ד דעכ"פ לא היה מתחייב משום בשת כל זה הסך הכתוב את"ד נר"ו והנה אמת שמרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ר"ז הביא ס' ז"ל לחייב משום בשת. אך הביאה בשם י"א אחר שפסק בסתם סדר התקון של ח"ס ז"ל וסיים וכן אנו נוהגים. ודעתו ודאי לפסוק כסתם שהרי בא"הע סי' ן' שהוא מקור הדין בשידוכין השמיט לגמרי ס' הי"א. ועיין לה"ה נר"ו בס' פני יצחק שם סי' כ"ה ומ"ש בעניותי לקמן בחלק ח"המ ואכמ"ל בזה. (ועתה נד"מ ס' הנחמד צדק ומשפט ושם בסי' ר"ז האריך עי"ש:)
ואף לדעת ר"י ודעמיה שכדאי הוא להתחייב החוזר בקנס משום בשת היינו ודאי היכא שקצבו הקנס. אבל אם לא קצבו כלל נראה דפטור וכמ"ש ה"ה הי"ו משם הרב משכנות הרועים אות מ"ט ומה שהביא ה"ה הי"ו משם מהרי"קו שורש כ"ט שהביא דבריו הבא"הט שכתב דאפי' לא עבדי קנס אפילו הכי קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בשתו ע"כ. וכתב הרב הפוסק נר"ו שהוא הפך המשכנות הרועים ונדחק לומר דלא תברא לנ"ד כיעי"ש. וכל זה גרם לו שלא ראה דברי מהרי"קו בשרשם כי אדרבה המעיין שם יראה שהוא תנא דמסייע לסברת הר' משכנות הרועים ז"ל. והבא"הט העתיק הדברים מס' ב"ש בא"הע סי' ן' סקי"ד שקיצר וחיסר כוונת מהרי"קו ז"ל ויען דבריו שם קצת מגומגמים אמרתי לבארם וז"ל שם בשורש כ"ט ועוד דקרוב אני לומר דאפי' ממון נתחייב לו מפני בשתו דעדיף הכא מביישתו בדברים דהוא פטור דהא איכא מעשה רב. אלא שאין גובין אותו בבבל. ומ"מ אין לנו לפוטרו בלא כלום כיון דאפשר לו לגבות מהם דמי בשתו בלי הוצאה בדיניים. דבהא לא עבדינן שליחותייהו דבני א"י. וכ"כ ר"י דבקנס שידוכין לא שייך אסמכתא כיון דמביישו כשחוזר בו וגמר ומקנה לו. ומ"מ אין מכאן ראיה גמורה דנוכל לומר אע"ג דאין באן חיוב. מ"מ מהני לענין דלא נקרא אסמכתא ולא חשיב גוזמא עכת"ד בשינוי לשון קצת. וביאור דבריו נראה לי דאע"ג דבנדון דידיה נראה שלא היה חיוב הקנס קצוב. מ"מ כתב לחייבו מטעם בשת. וכי היכי דלא תימא דבשת עצמו אינו חייב עד שיעשה מעשה כגופו כדאיתא בפ' החובל. לזה אמר דעדיף מביישתו בדברים דהא איכא מעשה רב. (אלא שלא ידעתי מאי מעשה האשה והכל הוא בשוא"ת. ועיין ש"ך בסי' ז"ר סקכ"ד ובקצות החשן שם ואכמ"ל) והגם דעכ"פ הוי קנס ולא מגבינן בבבל. מ"מ כיון שזה יכול לגבות בעצמו כיון דאגידא ביה ואינו מוציא כדיינים אין לנו לפוטרה. ושוב הביא דברי ר"י דס"ל דחייב משום בשת. ונרגש שנדון דידיה שאני שלא קצבו הקנס ובאופן כזה אינו מחייב ר"י. לזה השיב דעכ"פ אהני לן דל"ח אסמכתא וגוזמא וכיון שהוא גובה מעצמו יכול לגבות אע"ג דלא קצוב. הנה למדנו מדבריו כי דוקא היכא דאגידא ביה או אי תפיס שאינו מוציא בדיינים. דאז הדין עמו אבל בעלמא כל שלא קצבו הקנס פטור דאע"ג דליכא אסמכתא כיון דאית ליה בשת מ"מ הו"ל קנסא ולא מגבינן. וכן ראיתי בס' פתחי תשובה בסי' ן' לא"הע סק"ט שהביא כן משם הרב בית מאיר וכעת אינו מצוי אצלי. וכך דייקי דברי המשכנות הרועים שם בסוף אות מ"ט דהיכא דתפיס חייב. ובטלה מחלוקת וכמובן הפשוט. וגם הקצות החשן בח"מ סימן ז"ר נמשך אחר פשט דברי מהרי"קו שהביא הב"ש כיעו"ש:
אמנם הא חזינן בכל הבתי דינים דמוציאים מיד החוזר קנס לפי ערך המבייש והמתבייש וטעמא ודאי דלא גרע גם ממבייש בדברים שמוציאים ממנו כפי הראוי כי זה הוא תקון העולם וכ"ש בשידוכין דאיכא ביוש גדול ולדעת מהרי"קו ז"ל שם בשורש כ"ט חשיב מעשה רב. ועוד דכיון שנהגו תמיד לעשות קנס ולכתבו אעפ"י שלא נכתב הוי כנכתב ומגו דבל"מ גמר ומקנה כמ"ש התוס' בפרק אז"ן ופז"ב ומרן ז"ל ה"ד בב"י סי' ר"ז ואיהו ז"ל ס"ל הכי כמ"ש הכנ"הג ח"מ סי' כ"ב כמו שהכרחתי בתשובה בח"המ ועיין להרש"ך ח"א סי' ס'. וכן העלה הרב עבודת הגרשוני בח"א סי' ע"ד דאפי' לא נכתב הקנס משערין לפי כבוד הצדדין עי"ש וכגון נ"ד גם הרב בני אברהם ז"ל בח"מ סי' מ"ב ה"ד המט"ש בסימן ר"ז הגהב"י צ"ה מודה דחייב כיעו"ש. ומ"ש ה"ה נר"ו דאפי"ה לא היה מתחייב בכל זה הסך אפי' לשליש ולרביע. ולא ידענא מאי קאמר מאחר דלא פורש בשאלה סכום החיוב ולא כבוד הצדדין אם מעט ואם הרבה. ומעיקרא אני כבר ביארתי שם דאותו. לשון שכתוב ובפירושא אתמר וכו' הוא מיותר לגמרי ובודאי דלטפויי אתא גם סירוב הבת אפילו אי חשיב אותו האונס ל"ש וכמובן. ועיין בתשו' המבי"ט ח"א סי' ע"ח:
עוד כתב להשיב שם בדקט"ו ע"א וע"ב שהרשב"א ז"ל קאי בהתנה לפייסה וע"כ מחייב לפייסה בדברים ושוב הביא דברי המבי"ט בח"א סי' פ"א דמחייב לרצותה אף שלא התנה ושכן העלה הרב המלי"ץ ז"ל בתשו' הבאה בחק"ל חיו"ד ח"ג סי' פ"א בדעת הרשב"א ושהגאון חק"ל שם בסי' פ"ב צידד בזה וכתב דא"נ דהרב למה שהציע דאף אם התנה לרצותה השיב כן וכו' יעו"ש וע"ז תמה דמלבד שנעלמה מעיני תשובות הנז' עוד זאת הפליא פלא שכתבתי בדעת המבי"ט שאם לא התנה לפייסה לא מחייב לפייסה אפילו בדברים והוא פלא דהמבי"ט באמת ס"ל דחייב לרצותה בדברים אף שלא התנה וכו' את"ד נר"ו המדקדק בדברים אלו בעיניו יראה כמה תמוהים דבריו ועד כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא רבא נר"ו לכתוב בפשיטות דברים דליתנהו כלל. ראשונה במה שכתב בפשיטות דהרשב"א קאי בהתנה לפייסה. לא ידעתי אנה מצא ס' זאת להרשב"א והרי תשובות הרשב"א ז"ל לפנינו וליתא להא לא בח"א סי' תשע"א ולא בח"ג סי' רי"א ואדרבה מדבריו שכתב ואפילו התנה לפייסה וכו' נראה ברור דלא קאי בהתנה לפייס. ואפי"ה סיים וכתב וז"ל מיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ולא במסבב וגורם האונס וכו' ע"כ דמשמע שלא יסבב אפי' בשתיקתו שתמאן הבת דודאי ופשוט שאם הבת ממאנת והאב שותק שלא תתרצה עוד הבת בשום אופן שבעולם. ומ"ש הרב הפוסק נר"ו דעל שתיקותיה דאב לא אמרה אדם מעולם שיקרא אפילו גורם והדברים ברורים ע"כ ואני אומר שאם לפניו ברור כן הוא מפני שלא דקדק בענין זה. ואם היה רואה ומדקדק בדברי הרמ"ע ז"ל בסי' פ"א שכתב בתוך דבריו וז"ל כ"ש בנ"ד שהאב שותק והבת מדקדקת אין לנו לחוש לטענה זאת אי לא יונח היותה מלומדת שתמאן אין זאת אפילו גרמה וכו' אבל אם הועילו עם הבת עצות מרחוק וכו' אף שידע האב ולא מחה וכו' עי"ש אז ודאי שהיה זורק עלינו חצי אשפתו. אך גם בזה לא יירא לבי יען דברי הרמ"ע ז"ל הללו כבר הצ"ע הרח"מ בסי' ן' סקט"ז והעלה שכל שנעשה מרצונו אין זה אונס והביא תשובת הרמב"ן ז"ל בסי' רע"ב דכל שסבב האונס בין על ידו או שלוחו ואפילו אחרים עושים על דעתו אין זה אונס אלא רצון עי"ש ובודאי ששתיקתו אחר שהיא ממאנת לא גרע מאחרים עושים על דעתו. וכ"ש לדעת הע"הג והח"ס ז"ל שחייבו אותו חרם ושלא יתן נדן עד שתתרצה דודאי ופשוט שחיובה רמיא עליה שלא יגרום נזק בשתיקתו. ועיין בתשובת מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' י"ט וכ"א:
ומ"ש שמרן החק"ל ז"ל בחיו"ד ח"ג סי' פ"ב צדד בזה וכו' כיעו"ש אתו הסליחה שחלילה למז"ה החק"ל ז"ל לצדד בזה ודברי הרשב"א ברורים ומפורשים דקאי בלא התנה לפייס ולא יצדד בזה שום אדם מעולם. כ"ש מרן החק"ל ז"ל אשר משנתו קב ונקי. ודבריו בזה שכתב אי נמי דהרב למה שהציע וכו' פשוטים הם דקאי על מה שהקשה איך הרשב"א פטרו מהשבועה והיא ש"ש והאריך בזה כיעו"ש ואין כאן מקום לצדד דהרשב"א קאי בהתנה שהרי בפירוש כתב דאפילו אם התנה וכו' וכמובן. ולא אוכל להתאפק במה שהעליל עלי שאני כתבתי בדעת המבי"ט ז"ל שאם לא התנה לפייס שאינו חייב לפייס והפליא פלאות כדרכו. והלא כה דברי שם וז"ל והרי נדון המבי"ט ז"ל בסי' פ"ה באב המשדך בתו ולא רצתה הבת וכתב שכיון שלא קבל עליו בפי' לפייס לבתו אינו חייב לכופה אפי' בדברים אלא דעכ"פ אמר דלפייסה בדברים חייב עכ"ל בפסק הראשון. ובעיני יפלא על בקי במשפט הלשון כמוהו איך לא רצה להבין החילוק הגדול שבין כפייה לפיוס. ותו"מ כתבתו דעכ"פ חייב לפייס בדברים והכוונה פשוטה דלכופה אפי' בדברי' לא מחייב ודבר זה פשוט והן הם הדברים אשר דבר בקדשו המבי"ט ז"ל שם וז"ל נראה שאם לא תרצה שהוא חייב לרצותה ובלא"ה אינו פטור אבל אינו חייב לכופה אלא אחר שפייסה בדברים בכל לבו ב' או ג' פעמים ולא נתפייסה פטור עכ"ל הרי בפירוש כמו שכתבתי בעניותי ממש. וכתבתי כן בפירוש בפסק הראשון וכן נדפס בספרו שם ובכל זאת רצה לעור עיני פקחים ולהרבות בפליאותיו אשר לא כדת:
עוד כתב להשיב על דברתי ע"ד הרב מגן גבורים ז"ל בסי' ע"ג שאם כל אחד מסר שט"ח סתם לחברו דאין בו מועיל כיון דאין העדפה למקיים מהמבטל הכתב ע"ז בדקט"ו ע"ב דהגם דליכא שום העדפה למקיים מהמבטל מה בכך ומן הדין שיתחייב המבטל כיון דליכא אסמכתא א"ד נר"ו ומה אענה ומה אומר לזה כי הן אנפי ביודעי ומכירי את בקיאות הרב פחד יצחק הפוסק נר"ו דמייתי לדבר בקצרה. וחשבתי שגם הוא נר"ו ידקדק בדברי הנאמרים במיעוט שיחה והוא לא כן עשה כי ברוב חשקו להשיב עלי לא שת לבו להבין אמרי בינה. וחזו מאי דקמן שכותב דאף דאין העדפה למקיים מהמבטל מה בכך. והדין והסברא הוא כל בתר איפכא. אבע"א סברה דהא כי אתו לקמן לדינא והמקיים בא לחייב שכנגדו בכח השט"ח הסתמי שבידו והלא גם שכנגדו יוציא גם הוא השט"ח שבידו. ונמצא דאין לזה ע"ז כלום כיון דהשטרות בזמנם ושומתם שוים הם. ואין זה אלא חוכא וטלולא. והגם שדבר זה הוא מוסבר ואמתי ואינו צריך לראיה לכל שופט בצדק. מ"מ לא אחדל להביא ראיה ברורה לזה מדברי מרן ז"ל בתשובת אבקת רוכל סי' פ"ט דאף אם נתנו משכונות ז"לז כתב מרן ז"ל שנתינת זה לזה מחזי כחוכא ולא יתכן. גם המבי"ט ז"ל בח"א סי' ע"ח כתב וז"ל ואם כל אחד שם כדי הקנס ביד חברו הרי כל א' אין לו מחברו שום דבר כי כדי מה ששם חברו אצלו שם הוא ביד חברו ואין כאן ערבון כלל ואפוכי מטרתא למה לי עיש"ב ואם זה נאמר אפי' במשכון דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה כ"ש בשטרות והוא ברור:
ומ"ש עוד שם בדקט"ו ע"ב איך נקיטנא בפשיטות שהתקון של ח"ס ז"ל די בשטר אחד והדבר שנוי במחלוקת דלדעת הסמ"ע בסי' ר"ז סקמ"ה בעי ב' שטרות ומכח זה קראו ערער רבני שאלוניקי בנדון המובא בס' חק"ל א"הע סי' ל' אלא שהגאון בעל חק"ל ז"ל שם ובחיו"ד ח"ג סי' קי"ב דחה דברי הסמ"ע ושגם הסמ"ע לא כתב דבשטר אחד הוי אסמכתא וכו' עי"ש ועכ"פ ברור הדבר דכל זה נעלם מעיני דמר נר"ו דקורא ופושט דלא כסמ"ע וכו' עכ"ד נר"ו וכל לגבי דידי אמינא שת"ל שלא נעלם ממני דברי הגאון מז"ה ז"ל בזה ושמעתתיה תמיד בפומן (וכבר הו"ד בספר ישרי לב א"הע אות ק') אלא שאין דרכי להרחיב הדבור ללא צורך והרי מהר"ם אלשיך סי' ל' והרי"מט סי' קל"א והמ"ץ ח"ג סי' י"ג שהיה נ"ד החיוב והפיטור בשטר אחד והעלו דחייב כדברי ח"ס וכמ"ש הגאון מז"ה ז"ל שם. וגם מני"ר שיל"א בנ"ד אשר עמד בכל כחו לזכות להזקן דנ"ד ולא הניח דבר קטון וגדול כדי להעמיד סברתו. ובכל זאת לא נסתייע מדברי הסמ"ע ורבני שאלוניקי ז"ל בזה. והאמת שאין מקום לפקפק מטעם זה כמו שנראה פשוט מדברי הראשונים והאחרונים ז"ל שלא הרגישו בדבר. וגם הסמ"ע לא פשיטא ליה וכמ"ש הרמ"ז ז"ל שם. וא"כ מה היה לו להרב הפוסק הי"ו כי יצעק עלי כדי להגריל ספרו ולהראות בקיאותו ולהתכבד בקלון חברו ואהובו בלא צדק:
עוד השיב בדקי"ח ע"ב על מ"ש בעניותי בראשון דבאופן שתקנו ח"ס דהיינו שמתחייב בחו"ג בלי תנאי אלא שאח"כ מוחל לו השני אם יכנס לחופה והוכחנו דבכגו"ד אפי' נאנס חייב כיון שחיובו הוא החלטי והמוחל יאמר לא מחלתי אלא בתנאי זה וכל שלא נתקיים התנאי בין באונס בין ברצון חייב וכתבתי דמן הדין אפי' באונס מיתה שמתה הכלה או החתן ב"מ דאפי"ה לא מפטר מחיובו דמה לי אונס מיתה או אונס אחר. והוא נר"ו השיב לזה דאיך יעלה על הדעת במתה הכלה או המשודך שיתחייב ומה יעשה אותו הבן ומ"המ אנסיה ומה דמות יערוך לההיא דמהרי"ו ודעמיה שנתחייב האב ושעבד נכסיו לאותו חוב וכו' את"ד מלבד החירופין והגידופין ולעג הרבה שלא אעלם על ספר יען כי גבול שמתי להיות שומע חרפתו ולא אענה רק הנוגע לעיקר הדין. והנה נראה ברור שה"ה נר"ו לשיטתיה אזיל דס"ל דהאי שטרא דנ"ד לא חשיב שט"ח כדי לחייבו אפי' באונס. ואנו כבר הוכחנו וביררנו שסברתו זאת היא דלא כהלכתא וכבר הארכנו בביטול דבריו בזה וזו הלכה העלינו דלא יפטר בשום טענת אונס וא"כ ממילא רווחא דאפי' באונס מתה לא יפטר דמ"ש. והגם שלא נהגו כן היינו מפני שהצד שהוא בחיים לא יעצור כח לתבוע החוב אחרי מות הכלה או החתן ב"מ. אבל מן הדין ודאי דחייב דהרי אפי' בנדוניא ומתה המשודכת לדעת הש"ג והתוספות ודעמייהו מוציאים מהאב. ואפי' הת"הד סימן שכ"א שפוטר היינו מטעם דאדעתא שתהנה בתו הוא מה שנתחייב משא"כ בחוב הקנס כמובן. וכבר השיב לי כן הרב המופלא מהר"א מאני נר"ו במלות קצרות כיעויין בסי' הקודם וה"ד ה"ה הי"ו בהשמטות שלו בדרל"ב ע"ב ורצה להשיב ע"ד מפני שלא ירד להבין סוף כוונתו ואני הנראה לע"ד כתבתי ות"ל כי סגנון אחד עולה לשנינו:
ועתה הגיע לידי ס' זכור לאברהם אביגדור וראיתי להרב המחבר ז"ל שם בהשמטות דקנ"ט ע"א וע"ב שנסתפק בזה וכתב וז"ל אם היה החיוב ע"ד חכמי ספרד שהחתן נתחייב ק' דינרים וקנו משכנגדו שכשיכנס לחופה מחולים לו מעכשיו לכאורה נראה שלא נפטר החתן מחיובו ששכנגדו לא מחל לו אלא כשיכנס לחופה והרי לא נהיה הדבר ובהשקפה ראשונה היה נראה לחלק בין מת החתן למתה ה הכלה וכו' ובנ"ד נמי אם מתה הכלה אין החתן מפסיד וכו' אבל אם מת החתן החיוב במקומו עומד והיורשים חייבים כיון שלא נכנס לחופה ומי פטרו מהחיוב שנתחייב וכו' ואין לומר כיון שהוא אנוס פטור כההיא דעכבו נהר וכו' ה"נ המיתה אנסו זה אינו דהתם הוא פטור שהחיוב היה ע"ת וכו' אבל בנ"ד שהחתן נתחייב בלא תנאי. ושכנגדו מחל כשיכנס לחופה וכיון שלא נכנס מה לי באונס מה לי ברצון הרי לא נכנס והרי זה דומה וכו' עיש"ב. הרי ת"ל מצאתי הון לי תנא דמסייע לן בכל מאי דכתיבנא. דאפי' באונס מיתה מחייב בפשיטות וכ"ש וק"ו בעיקר נ"ד שהוא אונס סירוב הבת דודאי דחייב כדס"ל לכל הנהו רבוותא שהבאנו וכמו שנבאר עוד לקמן בעה"ית. ומה שהרב ז"ל לחלק יצא בין מתה הכלה למת החתן היינו מפני שהוא ז"ל העתיק הסדר של ח"ס בסדר זה שקונין מהחתן שחייב וקונין מהכלה שמחלה בהכנסה לחופה. וע"כ קאמר שאם מתה הכלה אין לחייב לחתן שיאמר תנו לי כלתי וכו' ואבי הכלה פטור מלשלם מפני שלא קנו מידו שחייב חו"ג וכו'. אבל באופן שביאר מרן ז"ל בש"ע שקונין מזה שחייב לזה ומזה שחייב לזה. ה"ה שאם מתה הכלה שחייב אביה לשלם שהרי יאמר החתן אני לא מחלתי אלא בהכנסי לחופה. ודבר זה פשוט אלא שלא ידעתי למה נקטיה הרב סדר החיוב מהחתן דוקא ושאבי הכלה מחל. ודוק כי קצרתי:
ומ"ש הרב פני יצחק נר"ו בפסק הראשון שדברי מרן החבי"ב ז"ל בהאי חילוקא שכתב בספר בע"ח ח"ב סי' ל"ז אינם מוסכמים להלכה דהלא הרב פ"מ ח"א סימן י"ב והמ"מ סי' ל"א והוא עצמו בסימן קמ"ז לא אתו עלה מטעם זה אף שכתוב וכו' ולזה השבתי לו תשובה ארוכה וקצרה דלא דמו כלל אותם הנדונות לההיא דסי' ל"ז שכתב הרב בע"ח ז"ל (וחיסור לשון יש בספרו שם כאשר יראה הרואה וההי"ב). וכשחזר עתה להשיב לזה בדקי"ח ע"ג הרבה להשיב אפו עד שבא לכלל שנים. ואני תמיה כי הוא נר"ו אשר רוב שנים הודיעו לו חכמה הרבה. איך לא נתישב היטב להבין קצור הדברים. ואחרי שמכריחני לבאר המבואר אני אפרש כונת דברי ותכל תלונותיו. כי הנה הרב כנ"הג בבע"ח סי' ל"ז חשביה ללשון זה דעד שיעשנו דמים ככל כל הכללים וכמפרש שלא יוכל לטעון שום טענת אונס כמפורש בתשו' שם ובכנ"הג סימן רכ"א הג"הט מ"ד. משא"כ בההיא דסי' קמ"ז שקבל אחריות הדרך עד שיגיעו המעות לידו כי מבואר הדבר דהיינו היכא שישלחם הוא ואז אפילו אירע אונס דל"ש ודאי דהיה חייב אבל התם מסר המעות ליד שלוחו של שמעון ושלוחו כמותו. וגם בנדון הפ"מ ח"א סי' י"ב אינו כתוב עד נמל פ' אלא שקבל א אחריות הדרך וכמדומה שהוא נר"ו סמך עמ"ש בס' מט"ש סי' רכ"א סקט"ז ולא דקדק בזה. ותמה אני על ה"ה נר"ו שרגיל להביא ראיה מדברי רבני המאספים ז"ל כשקובעים דבריהם ע"ד הטור ז"ל (כמ"ש בספרו דקט"ז ע"א) איך לא הביט שהר' כנ"הג שם הביא שני תשובותיו הנז' וחילוקו מבואר בס"ק מ"ד וגם המט"ש בס"ק ז"ך ונ"ל הביא דברי השני התשובות הנז' ותשו' הפ"מ והמ"מ ודעימהו ולא הרגיש כלל. והאמת אתו שלא הרגיש בזה כי אין זה אלא דקדוקי עניות לחלק עלינו את השוים מפני דלא אתי עלה מטעם זה ואימור לא שמיע להו. ובפרט אחרי ראותו דברי מהרש"ח בס' משפטים ישרים סי' פ"א שכ"כ בפשיטות לענין סירוב הבת והוא נר"ו כתב שיש להשיב. ולא השיב כלום. ועיין חיים שאל ח"א סי' ס"ג:
עוד כתב בדקי"ט ע"א להשיב על מ"ש בעניותי בפסק הראשון דבנ"ד גם מז"ה הגדול בחק"ל ח"מ ח"א סי' צ"ז יודה דל"מ טענת אונס. והוא נר"ו הפליא פלא כיון דהחק"ל קאי ע"ד מהרמ"א והמש"ל והוכיח דרבו החולקים וא"כ איך יודה בנ"ד את"ד. ואני אומר כי המעיין היטב בתשובת מרן החק"ל ז"ל שם יראה שלא הכריח דרבו החולקים בפירוש וס"ל דגם לזכות בטענת אונס אמרינן דמהני. ואדרבא רבו כמו רבו הסוברים כס' מהרמ"א ז"ל דלא מהני טענת אונס ואף אי איכא חולקים ונימא דמידי ס' לא נפיק היינו בעיקר הדין אי מהני טענת אונס לזכות או לא. אבל בגוונא דתקינו ח"ס ז"ל ופסקוהו הרמב"ם והש"ע ודאי דלא ימצא פוטר בטענת אונס כיון דהחוב הוא חיוב החלטי מה יועיל טענת אונס והוא יאמר אני לא מחלתי אלא בתנאי זה וכל שלא נתקיים התנאי באונס או ברצון החוב במקומו עומד וכמש"ל וכן ביאר יפה הרב ז"לא ז"ל בסימן הנז"ל. ובאופן כזה איכא תרתי לטיבותא שבא לזכות בטענת אונס ולדעת רובא דרבוותא ל"מ טענת אונס ואפי' אי איכא חולקים התם יודו הכא בנ"ד שיש טעם אחר מספיק שהמוחל יאמר אני לא מחלתי אלא בתנאי זה ומה איכפ"ל באונס דידך. ועתה נד"מ ספר צדק ומשפט וראיתי להרב המופלא דרופתקא דאורייתא אבי התעודה כתב המחבר נר"ו בסי' ר"ז שהאריך בפרט זה ואין הפנאי מסכים להאריך. ולגבי דידי נ"ל פשוט דבכגון דא אין חולק בדבר ואין טענת האונס פוטרו. וגם דאיכא למיחש לנעילת דלת בפני לווין דאם אתה אומר דגם בשט"ח גמור ומוחלט מהני טענת אונס אתה נועל דלת בפני הלווין האמתיים דלא משמע להו לאינשי ההפרש שביניהם כיון דהשטרות שוים הם. וביארתי זה להסיר טעותו של ה"ה נר"ו כמ"ש ע"ד בדקי"ט ע"ב ואין צורך עוד להאריך:
ועכ"פ בנסח שטרא דנ"ד שיש בו תוספת נופך ולישני יתרי כמש"ל לכ"ע חייב לשלם במט'בא ואין פוטר אותו. וחפץ הייתי להסכים עם נהירו דעיינין הרב המו' הפוסק נר"ו אבל האמת יותר אהובה ורצויה אצלינו. ובפרט כי איני רואה מקום לכל האריכות שהאריך הר' הפוסק נר"ו בענין אין מטבע נ"ב והגם שהשבנו על דבריו חזר להעמיד סברתו בדקי"ט ע"ב. וכל לגבי דידי כל אריכות זה הוא משנה שאינה צריכה מאחר שבנ"ד נעשה השטר כנסח דתקון ח"ס ז"ל ומאחר שפסקו מרן ז"ל בש"ע א"הע סי' ן' וח"מ סימן ר"ז בפשיטות בלתי שום חולק וכתב מרן בכ"מ בפי"א מהל' מכירה שתקון זה יועיל להקנות במטבע (ומה שיש לעמוד בדב"ק כבר כתבנו בחח"מ בפסק אסמכתא ע"ע) והיא דרך ישרה לצאת ידי כל הספקות. אם כן מה לנו ולכל הפלפולים ואריכות דברים ללא צורך ותכלית כי מי יבא אחר פסק מרן ז"ל בש"ע ועיין במשפ"ץ ח"א סי' א' ובחק"ל א"הע סי' ל' וד"ב. ועוד זאת יתרה דהכי אזלא סוגיין דעלמא והמנהג כן כמ"ש מרן בש"ע שם. והכי דייני כולהו דייני. ומה שהשיב לזה הרב הפוסק נר"ו בדק"ך ע"ב דמצי"ל קי"ל נגד סוגיין דעלמא וציין מחדש להרב ידי דוד הנד"מ בסימן קמ"ב ולהגאון מז"ה בס"ה נדיב לב ח"ב בח"מ סי' מ"ב והנה מה שנסתייע מדברי הרמ"ז ז"ל לא דק כי אין הכוונה שם כמו שהבין הוא נר"ו שהרי הוא ז"ל פסק להפך בס' נדיב לב ח"א חיו"ד סי' צ"ה וצ"ו והו"ד בס' אחי וראש סי' ז' ועי"ש בסי' ל"ד והביא דבריהם ה"ה הי"ו בספרו שם בסי' ז' ופסק כן בפשוט וכאן ובסימן כ"ה סתר את עצמו. ועל הגאון ז"ל אין כאן תימה כמו שיישבתי דבריו במ"א בטוב טעם ועיין לו בס"ה ישרי לב ח"מ אות ק'. ועיין למהרימ"ט ז"ל בח"ב ח"מ סי' טו"ב בית דוד א"הע סי' ח"ן ובתקון זה של ח"ס נהגו רוב העולם כן וכל הדיינים עושים מעשה בכל יום וכמ"ש מהרש"ך ז"ל בח"א סי' ס' ומז"ה הגדול ז"ל בחק"ל א"הע דס"ד ע"ד. ולדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל אין אנו צריכים לכל זה וכמדובר. ועתה כרגע נראה לי ספר בית אפרים וראיתי בחא"הע סי' ס"ג שהאריך הרחיב בפרט זה ולפום ריהטא ראיתי שיש קום עיון בדבריו לפי מש"ל. אלא שאני בתוך הגולה מחוסר הישוב וספרים ואין הפנאי מסכים כעת ובעה"ית לכשאפנה אשנה:
סוף דבר זה הוא מה שעלתה מצודתי בענין זה. ואכתי דעתי נוטה לחייב להזקן דנ"ד מכח השט"ח העשוי בכל ת"וח ולית נגר דליפריקניה. ועד בשחק נאמן שכמו צ'ער בנפשי על שהכעיסני בדבריו היורדים חדרי בטן ומכעיסות את הקשה לכעוס. ובאיזה מקומות הכריחני להשיבו לפי דרכו. והרואה יראה איך לא מדדתי לו כמדתו ושמתי לפי מחסום. ובהיות גם הוא נר"ו ניחם על הרעה ושדר לן מר נר"ו מכתב הודעתו להפיצה ביש' להראות הרבנים והחכמים כי שגגה יצאת מתח"י מבלי כונה וענותו ירבנו לדרוש סליחה על כל דבר פשע. ואנן בדידן סלחנו כדבריו והאמת והשלום אור לנתיבתנו ואת והב בסופה. וכסא כבוד תורתו ירום ונשא וגבה ברבות הטובה גם עד זקנה ושיבה כאות נ"הר וכנ"אה הדורש תמיד שלומו וטובתו החותם פה העירה קצומטינא יע"א בחדש רחמים התרל"ג ליצירה הן בעודני בשליחות מצוה מרבנן קדישי חסידי דארעא דישראל המקוה רחמי האל הזן והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט וז"ל הטהור בכתב הודעה
בשבטי ישראל הודעתי נאמנה כי הנה אמת אנכי עפר ואפר שגגה יצאת מתחת ידי בפליטת הקולמוס שדברתי קשות נגד שני צנתרות הזהב אהבי וריעי אלופי ומיודעי מיקירי וגדולי עיר הקדש ירושלם תוב"א ה"ה מע' הרב המובהק מופלא שבסנהדרין זר"ק מג"ן בעדי כמהר"ר שמ"ח גאגין נר"ו ומע' הרב המובהק שמן תורק ש"י למורא תנא תונא תנא דבי אליהו בכור קריה רחמנא כמהר"ר אליהו חזן נר"ו בספרי הקטן פני יצחק הנד"מ בסי' טו"ב ובסי' כ"ב ונגעתי בכבודם ח"ו ללא צורך כלל. עם כי נפלאה אהבתנו יחד תמיד כל הימים ואין דבר חוצץ ביני'נו זה כלל. עכ"ז אמרתי אודה עלי פשעי מפני היד שנשתלחה בעידן רתחא אורייתא מרתחא ופלט הקולמוס דברים הדברים אשר לא כדת של תורה כי לאחד קראתי נועם אלו ת"ח שבא"י שמנעימים ז"לז בהלכה כידוע. וגם כי יצאתי משורת דרך ארץ ומתורת האנושיות והמדיניות. ואולם הלא לאמונה עדותי זו נאמנה כי לא במרד ובמעל עשיתי זאת לבזותם ולקנטרם ח"ו חס ליה לזרעא דאבא קדישא לעשות זאת. ועיין למרן באבקת רוכל ס"סי י"ט ע"ש וגם אנכי העבד העברי את האלהים אני ירא. והנני בעי ומתחנן נא לשון בקשה אל ישיתו לב לכל הדברים הקשים שכתבתי שם ואת והב בסופה. ומכאן ולהבא אני מקבל עלי מ"ומ שלא לדבר קשות כלל עם שכנגדי לא מינה ולא מקצתה כי לעולם יראה אדם כאלו בעל שמועה כנגדו. וממעלת הרבנים טובים השנים הנז' יצ"ו אני מבקש מחילה וסליחה וכפרה במטו מנייהו מלכי ולא יהיה המוחל אכזרי ח"ו כי אנשים אחים אנחנו אחים וריעים אהובים ונאמנים ז"לז וז"לז כידוע ומפורסם. והרואה יראה להרב הגדול בעל שושנים לדוד ז"ל בהקדמתו מתו לח"ב שכתב להתנצל על שדבר קשות כנגדו של הרב ב"ד בח"א וקבל עליו שלא לדבר עוד כנגדו. ובעקבותיו אלך גם אני לקבל עלי כזאת וכזאת. ושל"ית שכל באי שער עירי יעידון יגידון כי מעולם לא נסיתי באלה לדבר קשות אפילו לצעירים ממני לימים. ואפי' להמכעיסים אותי כי לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. ועד בשחק נאמן. וכל הדן אותי לכף זכות המקום ברחמיו ידינהו לכ"ז אמן:
הלא כ"ד עבד נרצע לכל יודעי דת ודין מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם זעירא דמן חברייא והוא הצעיר יצחק אבואלעפיא ס"ט