שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
חו"מ · סימן כה
תו חזיתיה לכבוד רב חביבא הרב הגדול וכו' רב משרשיא מהנ"ל כקש"ת מוהר"ש הלוי באמבערגער נ"י בחוברת "תורה מציון" הב' סי' ט"ו ד' י"ח ארי עלה ונסתפק כיצד מברכין על ריח זילוף היין וכתב וז"ל וחשבתי אולי לא היו נוהגים בו לריח טוב רק לבריאות הגוף דמשמעות לשון הגמ' (כוונתו למ"ש בפ' מציאת ד' ס"ו ע"ב) ולא היו מברכים עליו. אכן ראיתי בת' אבקת רוכל לרבינו הב"י סוס"י ע' (התשו' הנז' היא לה' המבי"ט ז"ל) וז"ל ואעפ"י שאין אנחנו רגילים לזלף וערבה כל שמחה אפי"ה לכבוד שבת ויו"ט אחר כיבוד הבית בערב שבת ויו"ט ימצאו בעלי מעשה לזלף הבית לריח טוב לכבוד שבת ויו"ט. לכן ספיקו במקומו עומד וגם על זה נצפה לתשו' רבותינו נ"י להאיר עינינו במאור תורתם ע"כ תד"ק:
ואנא נפשאי בראותי שהוא משתוקק לקבל תשו' מאהבה מרבני עיקות"ו. הנה לשעבר השבתי על ד"ק בענין המורייס מה שהשיגה דעתי והיא ל"ו נדפסה בחוברת תורה מציון הנ"ל. ועתה הנני מוסיף להשיב גם על הספק הנז' לפקע"ד. וטרם כל תמיהני אמאי הוצרך לתשו' ה' אבקת רוכל ז"ל מאחר דש"ס ערוך הוא בפסחים ד' כ' ע"ב גבי חבית של יין של תרומה שנטמאת שהק' בש"ס וכי תימא זילוף לאו מילתא היא והאמר שמואל משום ר"ח שותין. מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים והי' בחדש ופירש"י ז"ל בחדש דאין ריחו נודף ואין ראוי לזילוף. ועוד הק' התם בגמ' לזילוף קא בעי ליה בכלי מאוס רמי ליה פירש"י ז"ל לזילוף קא בעי ליה וצריך שיהיה לו ריח טוב ובכלי מאוס רמי ליה בתמיה יעש"ב:
הרי מוכח להדיא דעיקר הזילוף הוא לריח טוב:
ובעיקר ספיקו תמיהני טעמא מאי נסתפק בברכת הזילוף ולא נסתפק בברכת ריח היין עצמו דלדידי יש הפרש גדול בין כשתופס היין בידו והוא ישן וריחו נודף להיכא שמזלף היין בבית שקולטת הבית הריח ואפשר דדמי לכלים המוגמרים ובגדים המוגמרים שאין מברכים עליהם מפני שהוא ריח שאין לו עיקר:
ולפק"ר אמינא דאין לברך על ריח היין אף אם הוא ישן וריחו נודף וכ"ש שאין לברך על זילופו. והטעם דראתה עיני למרן בב"י בא"ח סי' רצ"ז שהביא משם הכל בו שכתב דמברכים על הפת המריח בו ונהנה בורא מיני בשמים ובמ"ש להבדלה וכו' וכתב הוא ז"ל ונר' לי דהיינו דוקא בפת חם שנהנה ממנו דאם אינו חם הויא ברכה לבטלה דאין בו ריח ואח"כ הביא משם הרד"א ז"ל שמברכים על ריח הפת חם אלא שנראה מדבריו שאין לברך במ"ב שאינו בושם אלא נותן רט"ב:
ושוב הביא משם ה' א"ח ז"ל דצריך לברך על פת חם הנותן רט"ב יע"ש. וכתב הוא ז"ל וז"ל ואני אומר שאפי' על פת חם לבי נוקפי מלברך עליו כלל דא"כ לא לישתמיט שום תנא או שום אמורא להזכירו בכלל הדברים שיש להם ריח טוב עכ"ל:
אמור מעתה הדברים ק"ו אם לגבי פת חמה דמצינו לכמה גאונים הכל בו והרד"א וה' א"ח ז"ל ודעימייהו שהצריכו לברך עליו עכ"ז כתב מר"ן ז"ל שאין לברך עליו כלל משום דא"כ לא לישתמיט שום תנא וכו' ועי' לה' יד אהרן ז"ל בהגהב"י בסוס"י הנז' כ"ש וק"ו דאנן נמי נימא דאין לבדך על ריח היין משום דא"כ לא לישתמיט שום תנא או אמורא או אפי' אחד מהגאונים או מהפוסקים ז"ל להזכירו בכלל הדברים שיש להם ריח טוב לברך עליו. ואל יעלה בדעתך שריח הפת חמה גרע מריח היין שהרי מצינו כמה גאונים שהצריכו לברך. ועוד מצינו לרש"י ז"ל בפ' הספינה ד' צ"א ע"ב על ההיא דאמר ר"י נהירנא כד לא הזו מתגרין פועליא למדנח קרתא מריח פיתא הוו מייתין ופירש"י זיל מדיח פיתא שרות מערבית מנשבת ומביאה את ריח הפת שהוא טוב מאוד למזרח העיר ומייתיין מתוך ריח טוב מרובה כן נר' בעיני עכ"ל. הרי דריח הפת טוב הרבה וליכא למימר דביין שריחו טוב פשיטא להו אבל בריח הפת דגרע הוצרכו לאשמועינן:. ולפקע"ד מצאתי קצת סעד וראיה לדברי דאין לברך על ריח היין כלל מההיא דאיתא בש"ס דברכות ד' ן' ע"ב במאי דאיפליגו ר"א ורבנן אי מברכין על היין אעפ"י שאין בו מים ואיתא התם מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עד שיתן בו מים למצוה מן המובחר והק' בש"ס ורבנן למאי חזי ומשני חזי לקוריטי יע"ש ופי' התוס' למאי חזי פירוש למאי אישתני לעילוייא וכוונתם שלא מצינו דאישתני לעילוייא כדי שיברך בפה"ג מאחר שאינו ראוי לשתיה כשאין בו מים וכן פי' רש"י ז"ל יע"ש. ואם איתא דצריך לברך על ריח היין הוה מצי לשנויי הרי אישתני לעילוייא דכשיהיה ישן וריחו נודף דצריך לברך על הריח ולא היה צריך לשנויי חזי לקוריטי דהיינו אנומלין ואלונתית כדפירש"י שם דהנה ידוע דפי' אנו לין הוא יין ודבש ופלפלין ופי' אלונתית הוא יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון לבי מסותא (כמ"ש במס' שבת ד' ק"מ ע"א) דנמצא דהיין לבדו לא אישתני לעילוייא כי אם ע"י תערובת דוקא אחר שיתיישן ואנומלין הוא לאכילה ואלונתית היא לבי מסותא וא"כ שפיר הוה מצי לשנויי דאישתני לעילוייא לברך על הריח כשיתישן בלתי שום תערובת אלא ודאי מוכח דפשי' ליה להש"ס דאין לברך על ריח היין:
ועוד נ"ל להביא עוד כדמות ראיה שאין לברך על ריח היין מההיא דאיתא בפ' כיצד מברכין ד' מ"ג ע"ב בההיא דאיפליגו ב"ש וב"ה הביאו לפניו יין ושמן לב"ה אוחז את היין בימינו ומברך עליו ואח"כ מברך על השמן ולב"ש מברך על השמן וכו' יע"ש ופירש"י דלאו בכוס של ברכה מיירי וכו' נמצא דמברך על היין שאמרו היינו ברכת בפה"ג וכן פסק הרמב"ם בסוף פ' ט' מה' ברכות מברך על היין ושותהו ואח"כ מברך על השמן יע"ש ואם איתא דצריך לברך על ריח היין נימא דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בברכת הריח דלב"ה צריך להקדים ברכת ריח היין לברכת ריח השמן שברכתו בורא שמן ערב כדפירש"י ז"ל שם וכמו שמצינו לעיל דפליגי ב"ש וב"ה גבי שמן והדס והא אשמועינן רבותא טפי דברכת ריח היין קודם לברכת ריח השמן שהוא יותר חשוב משא"כ ברכת השתיה דקודמת לברכת הריח אינו כ"כ חידוש אף דכבר פירש"י ז"ל דלאו בכוס של ברכה מיירי אלא ודאי דאין לברך על ריח היין ומשו"ה קבעו פלוגתייהו דב"ש וב"ה בברכת שתיית היין קודמת לברכת הריח של השמן כדכתבו התו' דמה שהביאו השמן הוא להריח בו יע"ש: ולעיקר ספיקו של מעכ"ת שנסתפק כיצד מברכין על ריח זילוף היין מצאתי שהוא מפורש בתלמוד ערוך ירושלמי סוף פרק כיצד מברכין וז"ל ר' חלבו ורב הונא בשם רב המרביץ אלונתית בתוך ביתו אין צריך לברך ופי' הרב פני משה ז"ל וז"ל המרבץ אלונתית וכו' ויש בו שמן אפרסמון ומעלה ריח טוב אפי"ה אין צריך לברך דאין בריבוץ הבית ממשות הריח ובס' מרא"ה כתב וז"ל וכל כלים המוגמרין אין מברכין עליו מפני שהוא ריח בלא עיקר וזהו טעם רב הונא אמר רב דההיא דהמרביץ הבית אין צריך לברך. ושש ועלז לבי שזכיתי לכוונת עליונים ז"ל. והגאון מהר"ש סיריליו ז"ל כתב הטעם דאין לברך עליו המרביץ אלונתית בתוך ביתו יען דהוי כמו להעביר את הזוהמא דאין לברך עליו יע"ש:
נקטינן דנפשט הספק של ברכת הזילוף במכ"ש דאלונתית שיש בו יין ושמן אפרסמון דמן החיוב לברך עליו בורא שמן ערב כדאיתא בש"ס ופסקוהו כל הפוס' ז"ל אמרו שהמרביץ בתוך ביתו אין צריך לברך כ"ש בזילוף היין לבדו שפשוט דאין לברך עליו. ואחרי כתבי כל זה בא אלי ידי"ן הרב המובהק ח"ק כמוה"ר וידאל אנג'יל הי"ו ותלמודו בידו ס' עדות ביהוסף למהר"י ן' סאמון ז"ל (הביאו ה' חיד"א בשה"ג מערכת יו"ד ומערכת ע') שנשאל על יין טוב וריחו נודף מהו לברך עליו ברכת הריח וכן לצאת י"ח ברכת בשמים במ"ש להבדלה. ובתחי' הביא סוגית פסחים ד' כ' הנז"ל ושוב הביא דברי מרן הב"י דסי' רצ"ז הנז"ל וגם הוא ז"ל הרבה לתמוה דלא לישתמיט שום תנא או אמורא או פוסק אחד לומר דמברכים על ריח היין וכן לבשמים להבדלה. ושוב חזר ותמה לאידך גיסא דלמה יגרע ריח היין בזה מכל דבר שיש בו ריח ואעפ"י שריח היין אינו בתחילתו אלא לאחר שיתיישן מה בכך והרי כתב בש"ע סי' רי"ז שמן זית שכתשו עד שהיה ריחו נודף מברך עליו בע"ב. ומכח תמיהה רבתי זאת העלה וכתב וז"ל לכן נראה דעל היין נמי כשריחו נודף וכו' מברך עליו ברכת הריח ואעפ"י שלא דברו בזה הפוס' וכו' י"ל דפשיטא להו דמברכים וכו' וכההיא דפ"ק דפסחים שותים מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים עכ"ל יעש"ב:
ואני עני ב"א באמת לא אדע שכול ושותיה דמר לא גמירנא ולא אוכל להלום דבריו ז"ל מכמה טעמי'. זה יצא ראשונה שהוא הביא דברי מרן הב"י ז"ל שאחר שהסכימו הכל בו והרד"א וה' א"ח ז"ל ודעימייהו לברך על ריח הפת חם כבר הבאתי לעיל דריחו טוב הרבה כדפירש"י בפ' הספינה ועכ"ז מטעם דלא לישתמיט שום תנא וכו' הסכים שלא לברך עליו ואיך הוא ז"ל החליט המאמר לברך אעפ"י שלא דברו הפוס' בזה. זאת ועוד דלפקע"ד מסוגיאות דברכות הבאתי לעיל מוכח דאין לברך על ריח היין. זאת לא זאת דכסא וסמוכות שלו מההיא דאמרו בפסחים הנז' שותים מלוג בסלע וכו' וכבר כתב בירושלמי דאין לברך על הזילוף ובפרט לפי מ"ש מהר"ש סיריליו ז"ל הטעם משום שהזילוף הוא להעביר הזוהמא ואפי' בשמן אפרסמון וכמש"ל: לכן נר' לפקע"ד דהטוב שלא להריח בו כלל וכמו שפסק מרן ז"ל בש"ע סוס"י רי"ו באתרוג של מצוה יש אומרים שאין לברך עליו וי"א לברך עליו לכך נכון שלא להריח בו כלל יע"ש. וה"נ דכוותה כיון שהרב עדות ביהוסף ז"ל העלה לברך עליו ומכמה מקומות מוכח שאין לברך עליו ומה גם דאיכא טעמא דלא לישתמיט שום פוסק לברך עליו. ובכן לפי דעתי המעט הוא שלא להריח בו' כלל ואף אם בידו כוס של ברכה של יין ישן ויהיה ריחו נודף כשיטלנו בידו לקדש או לברך או להבדיל יטלנו ע"מ לפתותו ואז אף אם יעלה באפו הריח אין לברך עליו כמ"ש מר"ן בש"ע סי' רט"ז ס"ק ב' יע"ש. זה נלע"ד לפי קוצר השגתי וצור ישראל י"מ וימ"ן ויורינו מדרכיו ונלכה בארחותיו באמת וישר. הצעיר יש"א ברכה ס"ט. גירסא דינקותא. ולא היה לי פנאי לחזור עליהם אולי משגה ימצא בו הקורא לבל יאשימיני והדן לכף זכות ידונו אותו לכף זכות:
חי' על מס' יום טוב. ד' ב' ע"ב רש"י בד"ה ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט וכו' הילכך מוקי רב נחמן. למתני' דאיירי ביו"ט ובית הלל כר' יאודה ובעומדת. לגדל ביצים ומשום מוקצה עכ"ל. נ"ב תיבות אלו שכ' ז"ל דאיירי ביו"ט לפקע"ד הם יתירים דהא מתניתין להדיא קתני ביצה שנולדה ביו"ט ולאו אוקמתא דרב נחמן היא ודו"ק:
ד' ד' ע"א תוס' בד"ה אלא בהכנה דרבא קמיפלגי ותימא דהא אמרי' כל ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה וא"כ כשחל יו"ט לאחר השבת והביצה נולדה בשבת היא נגמרת ביום ו' שהוא חול וא"כ מאי הכנה איכא וי"ל וכו' נ"ב לפקע"ד לא זכיתי להבין מאי קשיא להו שהרי לעיל ד' ב' ע"ב הקשה בגמ' לרבא אלא מעתה יו"ט דעלמא תשתרי ותי' גזירה משום יו"ט אחר השבת והקשו עוד שבת דעלמא תשתרי ותי' גזירה משום שבת אחר יו"ט. וא"כ מאן דאית ליה הכנה דרבא בהכרח ס"ל דגזרינן שבת דעלמא משום שבת אחר יו"ט. וכן יו"ט דעלמ' וא"כ כשנולד' הביצה בשבת ונאסרה לאוכל' בשבת משום גזירה דשבת אחר יו"ט הרי אתקצאי לבין השמשות דשמא שבת הוא ומגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכוליה יומא דיו"ט שלאחר השבת וזה המיגו אינו של לשעבר כמ"ש התוס' בדיבור הקודם אלא בתחילת ליל יו"ט אתקצאי ואמרי' מיגו והשתא שפיר מוקי הש"ס פלוגתייהו בהכנה דרבא דרב ס"ל. הכנה דרבא וגזרינן שבת דעלמא אטו שבת אחר יו"ט ומגו דאתקצאי לביה"ש וכו' ואמטו"ל אסורה אבל ר"י לא ס"ל הכנה דרבא ולא גזרינן ולהכי ס"ל נולדה בזה מותרת לזה ודו"ק. ד' ו' ע"א תוס' בד"ה מימות עזרא וכו' וא"ת והאמרינן בעירובין דר' יוסי אוסר הביצה שנולדה בראשון ביום השני וא"כ היכי פליגי נהרדעי אר' יוסי שהוא תנא וי"ל דלר"י אוסר אי איתרמי. ונהרדעי אמרי דלא איתרמי עכ"ל ופי' דבריהם מהר"מ ז"ל וז"ל צ"ל הא דקאמר ר' יוסי הביצה אסורה שאם יתרמי שיעשו הב"ד ב' ימים וכו' שר' יוסי היה בזמן הב"ד שהיו מקדשין עפ"י עדים וקאמר דאי איתרמי. שהיו עושים ב' ימים הוו קדושה אחת וכו' יע"ש. נ"ב וק' לענ"ד דהעלים עין ממ"ש התו' לעיל בד' ה' ע"א בד"ה. הא לן וכו' שהקשו דר' יוסי היה בא"י אחר החרבן וא"כ הוו ב' קדושות ואמאי ביצה אסורה לר' יוסי וכו' יע"ש דהוי הפך דבריו ממש ודו"ק:
ד' ו' ע"ב רש"י בד"ה ביו"ט והכי קאמר יצתה מבעוד יום מותר כי ודאי הוא שנגמרה בחול אבל לא יצתה לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבא עכ"ל. נ"ב לפקע"ד לא זכיתי להבין ד"ק דהא במתני' ביצה שנולדה ביו"ט קתני ואם לפי דבריו ז"ל דכל שלא נולדה ויצאה לאויר העולם לא נגמרה וא"כ אמאי קאסר רבא ביצה שנולדה ביו"ט משום הכנה דאתמול גמרה הרי לא יצאה לאויר העולם קודם יו"ט רק ביו"ט ומאי הכנה איכא ולא עוד אלא דסיים בדבריו ז"ל ואסורה משום הכנה דרבא והוא תימא ועין רואה למהר"מ ז"ל דנדחק לפרש דברי רש"י ז"ל דמיירי בבצים במעי אמן יע"ש. וכל רואה דברי הש"ס בלבבו יבין דלא מיירי אלא בביצה גמורה דנקט אח"כ הש"ס הא במעי אמן וכו' יע"ש ודו"ק:
ד' י' ע"א רש"י בד"ה ולו פתחים הרבה וז"ל כולם פתוחים או כולם סגורים עכ"ל. נ"ב לא ידעתי למה נקט כולם פתוחים מאחר דלא יוצדק לישנא דמתני' דתני בתר הכי נפתח אחד מהם הוא עמא וכו' משמע דבכולם סגורים עסקינן ואנה"נ דגם אם היו כולם פתוחים כולם טמאים כיון דאין אנו. יודעים באיזה פתח יוציאנו מ"מ לישנא דמתני' בתר הכי לא משמע הכי ודו"ק:
ד' ט"ז ע"א אמר'י משום רשב"י כל מצות שנתן הקב"ה נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנא' ביני ובין בני ישר' אות היא לעלם. וכתב מהרש"א בח"א וז"ל מדכתיב לעלם חסר וי"ו דרשו כן עכ"ל. נ"ב ק' מי הכריחו לפרש שמדכתיב לעלם חסר וי"ו דרשו שנתן לנו את השבת בצנעא ומפשט הגמרא משמע דמדכתיב במצות שבת ביני ובין בני ישר' מזה הוכיח שנתנה בצנעא בינו ובינינו מבלי שידעו שום אדם. ואולם לדידי חזי לי לפקע"ד לתרץ והוא דלעיל מזה איתא התם בש"ס לדעת כי אני ה' מקדישכם אמ"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישר' לך והודיע אותם מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיעו לאמו. והנה בפסוק הזה שהביא הש"ס לדעת כי אני ה' מקדישכם רישיה דקרא כתיב ואתה דבר אל בנ"י לאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. אמור מעתה דזה הכריחו להרב ח"ה ז"ל לפרש דמדכתי' לעלם חסר וי"ו דרש רשב"י דנתן בצנעא השבת. ולא מדכתיב ביני ובין בנ"י שהרי לעיל מיניה כתיב ואתה דבר אל בנ"י וגו' כי אות היא ביני וביניכם ואי אפשר לומר דמ"ש הכתוב כי אות היא ביני וביניכם דהיינו בצנעא דהרי סיפיה דקרא כתיב לדעת וגו' דמינה מפיק דהנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו ואיך נוכל לפרש דמדכתיב ביני ובין בנ"י נפק"ל דנתנו להם בצנעא ולזה הוכרח לפרש דמדכתיב לעלם חסר נפקא ליה ודו"ק:
ד' ך' ע"ב איבעיא להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט עבר ושחט מאי רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה רבא בר רב הונא אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב וכו' מתיבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימו' לערב אם זרק דיעבד אין לכתחי' לא בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר"ב הונא קשיא ואיבע"א שאני שבות שבת משבות יו"ט עכ"ל. נ"ב פליאה דעת ממני לא אדע שכול דלעיל בד' י"ז ע"א איבעיא להו עבר ואפה מאי ובי' רש"י עבר ואפה ביו"ט מי שלא הניח ע"ת מהו שיאכל בשבת ואיפשטא בגמרא מההיא דתנן בתרומות המעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל הרי דאחמור רבנן בעובר על השבות דאין מגביהין תרומות בשבת אפי' גבי עונג שבת ודחו בגמרא לא צריכא דאית ליה פירי אחריני. ושוב פשוט ליה מההיא דהטביל כליו בשבת ודחו לא צריכא דאית ליה מאני אחריני ושוב פשיט ליה מההיא דמבשל בשבת ודחו איסורא בשבת שאני ופי' רש"י בבישול בשבת היא אב מלאכה ואיסור סקילה הילכך קנסוהו רבנן למזיד וכו' יע"ש. והשתא קשה אמאי לא דחי הכא הש"ס להפושט שרצה לפשוט הבעיא דעבר ואפה מההיא דהמעשר בשבת והמטביל כלים בשבת דשאני שבות דשבת משבות דיו"ט ולא היה צריך לאוקמי ההיא דמעשר בשבת בדאית ליה פירי אחריני וכן היכא דאית ליה מאני אחריני הוא דאסור במזיד אבל אי אית ליה פירי אחריני או מאני אחריני מותר אפי' דעישר במזיד והטביל כלים במזיד. ונפקא מינה דנוכל לתרץ בזה קו' הלח"מ בפ"ו מה' יו"ט ה' יו"ד שהק' להרמז"ל שפסק בעבר ואפה ביו"ט לשבת דאין אוסרים עליו וא"כ מוכרח דס"ל כתירוצא שתי' בש"ס דבאית ליה פירי אחריני הוא דאסור וכו' וא"כ איך פסק בפ' כ"ג מה' שבת ה' ט"ו סתם המגביה תרומות ומעשרות בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא חילק בין היכא דאית ליה פירי אחריני או לא ונדחק לתרץ דהש"ס סמיך אתי' בתרא א"נ אפשר בשאלה דזה הוי תי' גם לפשיטותא קמא דכיון דאפשר בשאלה כלים מחבירו או פירות מחבירו אמטו"ל במזיד לא יאכל וזהו דעת הר"מ ז"ל דסתם ולא חילק בין היכא דאית ליה פירי אחריני להיכא דלית ליה יעש"ב. ועי' לה' קמ"ר ח"א בה' שבת ד' י"ד ע"ד שהק' עליו דסוף סוף אם לית ליה לחבירו פירות להשאילו וכן כלים או שלא רצה להשאילו הא ודאי דשרי וחזרה הקו' לדוכתא דהי"ל להר"מ ז"ל לפרש ולחלק יע"ש:
אמור מעתה אפשר דדעת הר"מ ז"ל דכל הני שנויי דדחו בגמרא הם דחייה בעלמא דלא כהלכתא אבל האמת דיש לחלק בין שבות דשבת לשבות. דיו"ט כמ"ש בש"ס הכא ואמטו"ל ביו"ט פסק בעבר ואפה אפי' במזיד אין אוסרים עליו ובשבת פסק במזיד לא יאכל בין היכא דאית ליה פירי אחריני ומאני אחריני ובין היכא דלית ליה דבשבות דשבת החמירו כנלע"ד לתרץ בעד הר"מ ז"ל. ועיין לה' שרשי הים ח"א ד' ק"ך ע"א ועיין בס' יגל יעקב בסוגיא זו דביצה ד' י"ז ועי' לה' מהריק"ש ז"ל בשטתו למס' ביצה ד' י"ז מה שפירש דדעתו של הפושט הבעיא מההיא דהמעשר בשבת לפשוט בעבר ואפה דמותר יע"ש בדבריו דהם קשים להולמם לפקע"ד אם לא שנניח ט"ס בדבריו ז"ל ועי' עוד להרב מהריק"ש ז"ל שם בד' ך' בההיא דאמרו שאני שבות שבת משבות דיו"ט דק"ק דזה מילתא דפשי' דשבות דשבת יותר חמור משבות יו"ט ודקארי לה מאי קארי לה יע"ש דנדחק לתרץ עפ"י פירש"י ז"ל ומשם בארה: שוב ראיתי בלימודי ה' בד' ל"ב ע"א דאמרו בגמ' לר' נחמיא וכ"ת דשני ליה שבות דשבת משבות דיו"ט והא תני חדא וכו'. ואסיק בגמרא תרי תנאי אליבא דר' נחמיא ופי' רש"י ז"ל חד אמר שני ליה שבות דשבת משבות יו"ט וחד אמר דלא שני ליה יע"ש. ומעתה הדבר ק' לה' מהריק"ש ז"ל דכתב דשבות דשבת חמיר ודו"ק:
ד' כ"ב ע"ב תוס' בד"ה דנפישא בלישה הקשו על פי' רש"י ז"ל דפי' טעמא דב"ה דמתירין משום דאמר רשב"א ממלאה אשה את התנור וכו' ולא נהירא חדא דא"כ הו"ל לאתויי הא דרשב"א כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי מייתינהו הכא. ותי' וז"ל לכן נר' לי דפת מרובה דקאמר היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כ"כ והכי משמע מהירו' מתוך שאתה מייגעו ממנע וכו' דעת קטן יש בו טורח יותר בעריסת כל אחד ואחד וכו' והא דקאמר בסמוך משום דקא טרח טרחא דלא צריך הכי קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למיעבד יותר מצורך יו"ט עכ"ל. המובן מדברי התוס' ז"ל דבהא פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש דפתין גריצין אעפ"י שאין בהם טורח כל כך אפי"ה אסור לאפות אפי' בכדי צרכו מטעם שמא יעשה יותר מכדי צרכו אבל רקיקין כיון שיש בהם טורח יותר אינו עושה יותר מכדי צורכו ואמטו"ל מותרין ולב"ה לא שנא ובין גריצין ובין רקיקין מותרים ואעפ"י דבפתין גריצין איכא למיחש שיעשה יותר מכדי צורכו ואם זאת היא כוונת דבריהם משמע דעיקר פלוגתייהו אי אמרי' מתוך וכו' דלב"ש לא אמרינן מתוך וכו' ואמטו"ל אסרי לאפות גריצין אלא רקיקין אעפ"י שיש בהם טורח עכ"פ אהניא שלא יעשה יותר מכדי צורכו ולב"ה כיון דס"ל דאמרינן מתוך וכדאיתא לעיל ד' י"ב מותרין בין גריצין ובין רקיקין. וק' לענ"ד דהא איפליגו בה חדא זימנא ולמה להו לאיפלוגי בכל מלאכות דיו"ט אי אמרינן מתוך או לא והיותר תימה דהתוס' ז"ל הם עצמם פי' לעיל בד' י"ב ע"א בד"ה אלא מעתה וכו' וכן בע"ב בד"ה הכא נמי וכן בכמה מקומות דאי איכא צורך יו"ט קצת שרי לב"ה מטעם מתוך וכו':
וחזה הוית להר"ן ז"ל שכתב וז"ל האי פת מרובה לא יותר מכדי צרכו קאמר דאי הכי מ"ט דב"ה דשרו וכי תימא מדרשב"א דאמר דהפת נאפה יפה כשהתנור מלא א"כ הו"ל לפרושי דדוקא בתנור אחד אלא ודאי דאף במה שצריך לו נחלקו ב"ש וב"ה בפת מרובה שב"ש אוסרים לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה א"נ מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צורכו וכו' וב"ה מתירין דלא חיישי להכי עכ"ל. ולפקע"ד לא זכיתי להבין ד"ק דמאי מקשה דאי הכי מ"ט דב"ה שרו נימא דטעמייהו דב"ה דשרו הוא מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' וכמ"ש התוס' וכאמו"ל:
ותו ק' לענ"ד במאי דקאמר וכי תימא מדרשב"א וכו' א"כ הו"ל לפרושי דדוקא בתנור אחד אלא ודאי וכו' דנר' דנעלם מעיני דמר ז"ל מ"ש התוס' בפסחים ד' ל"ז ע"א בד"ה ובית הלל וז"ל טעמייהו דב"ה הוא כדאמרינן מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות אע"פ שאינו צריך רק לככר אחד אבל למלאת התנור פעם אחרת ליכא מאן דשרי עכ"ל הרי דנקטו טעמייהו דב"ה משום דרשב"א ולא ק"ל דהו"ל לפרושי בתנור אחד דוקא דזה פשוט: והנה הרב ח"ה ז"ל בסוגיין דביצה דהכא כתב פי' דברי התוס' הנז"ל ר"ל דבגריצין אפי' כדי צורכו בלבד אסור מיהו רקיקין אפי' ביותר מכדי צורכו מותר משום פת שיהא נאפה יפה לרשב"א וכן הוא לשון:
הר"ן אף במה שצריך לו פליגי ב"ש וב"ה בפת מרובה עכ"ל. ואני בער לא אדע שכול איך השוה התוס' והר"ן ז"ל לפי פירושו ז"ל האמת לא נכחד דכולהו ס"ל דאף במה שצריך לו פליגי אבל לא ראי זה כראי זה דלפי המובן מדברי התוס' ז"ל דכל עיקר טעמייהו דב"ש דאין אופין פיתין גריצין הגם שאין הטורח כ"כ מ"מ חיישי שמא יאפה יותר מכדי צורכו ולפירושו ז"ל דבגריצין אפי' כדי צורכו אסור וברקיקין אפילו יותר מכדי צורכו מותר משום שיהא נאפה יפה ולפי' הר"ן ז"ל אי אפשר לפרש הטעם משום שיהא נאפה יפה דא"כ הו"ל לפרושי בתנור אחד דוקא אלא העיקר שלא יאפה פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה ועוד דמתוך כך אינו אופה יותר מכדי צורכו ונמצאו דכל אחד מהם בחר לו דרך לעצמו וק' לזווגם וצ"י וק"ל:
ד' כ"ד ע"א רש"י בד"ה השתא דאתית להכי דעופות אעופות לא קשו אהדדי וכו' חיה אחיה נמי לא תוקמא כתנאי וכו' רשב"ג אף בביבר קטן פליג אם צ"ל הבא מצודה ונצודנו אי נמי לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי כדלקמן עכ"ל. נ"ב עיין להרב חידושי הלכות מה שכתב על רש"י ז"ל דספוקי מספקא ליה אי רב יוסף אמר"י אמר שמואל דתני לקמן הלכה כרשב"ג אודויי חודי ליה לאביי דלא פליגי רבנן ורשב"ג או ס"ל דרשב"ג פליג אף בביבר קטן אלא דלא חש להשיב כדלקמן בפ' משילין דשתק רב ופסק הרי"ף כותיה דהא דשתק רב משום דלא חש להשיב אלא שרש"י ז"ל פי' לקמן דשיעורא דר' אשי ורב יוסף חד שיעורא היינו לפירושו השני שפירש דלאו לאפלוגי אתא רשב"ג אבל בהנ"א קיימו פי' ראשון של. רש"י דפליגי רב יוסף ואביי וס"ל לרב יוסף דפליגי רשב"ג ות"ק דנראה להם עיקר עכ"ל יעש"ב: ואני אנא עני ב"א בתר דלחיכנא עפרא דתחות רגליי אמינא דלא שלטה עינו ז"ל דהנ"א דבריו שכתב הם לקוחים משא"ז ז"ל וכנר' דלא ראה דברי הא"ז במקומה דהרואה יראה בדברי רש"י ז"ל הם המה מועתקים ממש מדברי הא"ז כדמותם כצלמם בלתי שום תוספת ומגרעת כלל דבתחילה כתב בה' יו"ט בפ' אין, צדין סי' שנ"ב וז"ל השתא דאתית להכי חיה אחיה ל קשייא דתוקמא כתנאי וכו' ורשב"ג אף בביבר קטן פליג שאם צ"ל הבא מצודה אסור א"נ לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי היכי דמי ביבר קטן דב אשי אמר כל היכא דכי רהיט אבתריה ומטי ליה בחד שיחייא וכו' וא"נ כל היכא דאית ליה עוקצי וכו' א"נ כל היכא דנפלי טולי דכותלי וכו'. ושוב כתב וז"ל רשב"ג אומר. לא כל הביברין שרן וכו' אמר"י אמר שמואל הלכה כרשב"ג אמ"ל אביי הלכה מכלל דפליגי וכו'. ושוב כתב היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף אמר"י אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו כלומר שצריך לבקש תחבולות לתופסו והיינו נמי שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך ביבר קטן ורב אשי שערינהו לעיל בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעורא עכ"ל הצריך כעת. אמור מעתה מה מצא הרב ח"ה בדברי רש"י ז"ל יותר מדברי הא"ז ז"ל לומר דספוקי מספקא ליה אי אודי ליה רב יוסף לאביי הלא מכוונים ממש דברי רש"י ז"ל כדברי הא"ז ז"ל בלתי שום שינוי כלל. אלא דהרב א"ז ז"ל סיים בדבריו וז"ל ולאביי רשב"ג אחא לפרושי מילתא דת"ק דאם צריך תחבולות כדי לתופסו אסור עכ"ל הא"ז ז"ל. ומסיום דבריו הללו דן הרב הג"א ז"ל דס"ל להרב א"ז ז"ל דרב יוסף פליג אדרב אשי וס"ל דאפי' ביבר קטן אם צריך תחבולות היאך לתפסו אסור והוא מדקאמר ולאביי רשב"ג אתא לפרושי מילתא דת"ק מכלל דעד עתה דמיירי בס' רב יוסף מוכרח דס"ל דפליג אדאביי וס"ל דכל שצ"ל הבא מצודה דהיינו שצריך תחבולות לתופסו היינו שיעורא דביבר גדול אעפ"י שהביבר הוא קטן דמטי ליה בחד שיחייא או דלית ליה עוקצי וכיוצא אפי"ה הוי ביבר גדול ופליג רשב"ג את"ק ולא חש להשיב לאביי ומ"ש הא"ז ז"ל ורב אשי שערינהו בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעורא אין הכוונה דשניהם לשיעור אחד נתכוונו חלילה דאי הכי לא פליג עליה אביי מאחר דלרב אשי מוקי בעד ת"ק דביבר גדול היינו דלא מטי ליה בחד שיחייא וכו' או עוקצי וכו' או כותלי וכו' ורב יוסף פי' בעד רשב"ג דשיעור זה היינו שצ"ל הבא מצודה והיינו שצריך תחבולות וכו' וא"כ היכי כתב אח"ך הא"ז ז"ל ולאביי רשב"ג אתא לפרושי וכו' הלא בהכי קיימינן דלא פליג רשב"ג ות"ק ומדנקט הא"ז ולאביי וכו' מוכר דס"ל דפליגי רב יוסף ואביי אי פליגי רשב"ג ות"ק או לא ופלוגתייהו בשיעורא דביבר וכמובן:
ואחר כל הדברים האלו לא מצאתי ידי ורגלי לפרש בעד רש"י במ"ש בד"ה הבא מצודה וז"ל כלומר שצריך לבקש תחבולות לתופסו והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך ביבר קטן ורב אשי שיערינהו לעיל בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעור עכ"ל. הבט נא קורא נעים איך רש"י ז"ל מכוונים דבריו. כדברי הא"ז ז"ל ממש והיכן מצא בדברי רש"י ז"ל שכתב דרב אשי ורב יוסף אמרו חד שיעורא באמת אתמהה אם לא שנאמר דלא ראה דברי הא"ז ז"ל בשרשם וסמך על מה שראה בדברי הנ"א ז"ל ודו"ק:
ואחרי הגלות לנו דברי הא"ז ז"ל ועינינו הרואות בדבריו ז"ל הם המה דברי רש"י ז"ל בלתי מגרעת ובהכרח דרב יוסף פליג אדאביי וככל האמו"ל אין מקום לתמיהת התוס' ז"ל כאן במס' ביצה בד' הנז' בד"ה כל שאמר הבא מצודה וכו' שהק' על הש"ס וז"ל וא"ת והרי אמרינן לעיל שיעור אחר. ושוב הק' על רש"י ז"ל ופי' הקו' דאידי ואידי חד שיעורא הוא ודוחק הוא דא"כ אמאי מפרש פעם אחרת והלא וכו'. וכן נמי דומה בדומה הק' בש"ס דשבת ד' ק"ו ע"ב על מ"ש בש"ס היכי דמי מחוסר צידה דמאי קו' מאחר שכבר פי' רב אשי לעיל היכי דמי ביבר גדול וכו' יע"ש. ואחר האמת דליכא שום קו' לא על הש"ס ולא. על רש"י ז"ל דיש לתרץ ולומר דרב יוסף פליג אדאביי וכמ"ש הנ"א ז"ל והא"ז ז"ל ואתא רב יוסף לאשמועינן דאפי' בביבר קטן שפירש רב אשי אם צ"ל הבא מצודה ונצודנו דהיינו שצריך תחבולות לתופסו אף דהוי ביבר קטן אסור ולזה הוכרח לאשמועינן שיעורא אחרינא ועי' להרא"ה ז"ל בשיטתו לביצה בס' מראה האופנים כתב דמ"ש בש"ס היכי דמי מחוסר צידה אינם מדברי הש"ס פי אם רב יוסף הוא דקאמר היכי דמי מחוסר צידה והביא ראיה ממ"ש בפ' אלו מציאות מצא פירות מפוזרים וכו' יעי"ש. ועיין לה' מהר"ם ז"ל בחידושיו לביצה גם הוא ז"ל נתקשה בדברי רש"י ז"ל ודו"ק:
ד' כ"ה ע"א איתא בגמ' אמ"ר בר חמא הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן לימדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הניתוח מאי קמ"ל אי לימא לאפוקי מדרב הונא וכו' וכו' אלא רמי ב"ח אורח ארעא קמ"ל וכו' יעי"ש. ופי' רש"י ז"ל בד"ה מאי קמל"ן דרך ארץ או איסור ולמימר דאסור לאכול ממנה וכו' וכתב מהר"ם ז"ל בשי' לביצה על פירש"י ז"ל הנז' וז"ל לא ידענא למאי נקט רש"י השתא טעמא דדרך ארץ דהא לפי משמעות סוגיית הגמ' משמע דהשתא ס"ד דאיסור יש בדבר וכו' עד לבסוף דמסיק רמי ב"ח אורח ארעא וכו' עכ"ל יעש"ב. נ"ב לפקע"ד המעט הוא דהוכרח רש"י ז"ל למינקט השתא טעמא דדרך ארץ יען כי רמי ב"ח הכי אמר מר הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן לימדה תורה דרך ארץ וכו' נמצא דבפירושא אתמר שלמדנו דרך ארץ מקדשי גבוה וא"כ כשמקשה בגמ' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי וכו' נרגש דש"י ז"ל דמאי מק' מאי קמ"ל הרי פירש דבריו לימדה תורה ד"א וכו' ולזה הוכרח רש"י ז"ל לפרש דקושיית הש"ס היא בזה האופן אם עיקרו של רמי ב"ח לא בא אלא ללמד דרך ארץ או כל עיקרו בא לאשמועינן איסורא לאפוקי מדרב הונא וכו'. הראת לדעת דרש"י ז"ל הוכרח למינקט טעמא דדרך ארץ מפני ההרגש העצום שנרגש כנז' ודו"ק:
ד' כ"ט ע"ב תוס' בד"ה שלא יזכיר לו סכום מדה פירש"י קב או קביים הק' דפשיטא דאסור וכו' לכן נר' כר"ח דגריס סכום מנין וכו' יע"ש. נ"ב לא אדע שכול מאי קא קשייא להו על רש"י ז"ל דהלא רש"י ז"ל פי' כדרכו שמדה הוא קב ומקח הוא דמים ואפשר היה להם גירסא אחרת בדברי רש"י ז"ל בפי' סכום מקח ועכ"ז לא מצאתי ידי ורגלי להבין קושיתם על רש"י ז"ל דלפענ"ד גם בדברי רש"י ז"ל יכולים אנו להעמיס פי' ר"ח ז"ל דלדעת ת"ק שאסור לומר סכום מדה הכוונה תן לי קב וכבר נחת לי עוד קביים הרי שלשה וזה פי' סכום מדה ולדעת רשב"א דזה מותר רק שלא יאמר לו תן לי בדינר אגוזים ועוד שני דינרים שיש לך עלי הרי ג' דזה הוי מקח להזכיר סכום כו"ך ודו"ק:
ד' ל' ע"א תוס' בד"ה דמלייא בחצבה וכו' וא"ת ומאי פריך והא מפשא מהלכה והא אמרי' לעיל דאפושי בהלוכה שפיר דמי כשיעשה דרך שינוי וי"ל דהא מפיש בהלוכה ושינוי נמי ליכא דבחול נמי עבדי הכי עכ"ל. נ"ב לא ידעתי להבין תירוצם דהנה בגמ' אמרו היכי ליעבידו הני נשי שינוי אי דמלייא בחצבא רבא ותמלי בחצבא זוטא הכוונה שרגילים לעולם למלאת בחול בחצבא רבא ויעשו בשינוי שלא ימלאו רק בחצבא זוטא הא מפשה בהלוכה. וע"ז הקשו קושייתם דאע"ג דמפשי בהלוכה כיון שהוא ע"י שינוי שפיר דמי וא"כ איך יתורץ קושייתם באמרם דבחול נמי עבדינן הכי אם בחול נמי הוו עבדי הכי היכי קאמר בגמ' דיעשו שינוי אל"ו דבחול לא הוו עבדי הכי וא"כ נשארה קושייתם במקומה ודו"ק:
ד' ל"ו ע"ב מתני' אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ע"כ. והר"ב בש"מ למס' ביצה כתב דמשנה זו איירי בענין שבותין דאילו מאיסור תורה הא תנן לה במגילה והיינו דלא מקשי' עלה בגמרא אלא משבותין עכ"ל. וכן כתבו התוס' בד' ל"ז ע"א בד"ה ורמינהי וכו' יעו"ש. ועי' לה' תוס' יו"ט במתני' ולהרב מחנה ראובן מה שהשיג עליו. נ"ב לעיל ד' ך' ע"ב אבא שאול פי' פלוגתייהו דב"ש וב"ה אי נדרים ונדבות קריבים ביו"ט או לא. ואח"ך איבעיא להו לדעת מאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבי' ביו"ט עבר ושחט מאי ופליגי רבה ורבא בר רב הונא ואותביה מההיא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' בשלמא לרבה ניחא אלא לרבא ב"ר הונא קשיא ותי' בע"א שאני שבות דשבת משבות דיו"ט יע"ש. והשתא ק' לפקע"ד למאי דאסיק בגמ' רב פפא דמתני' אתיא כב"ש א"כ היכי פסיק ותני אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דהא ב"ש ס"ל דשאני שבות דשבת משבות דיו"ט וכמ"ש לעיל כנז' נמצא דבשבותין יש הפרש בין שבת ליו"ט ודו"ק:
ד' ל"ח ע"א תוס' בד"ה ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה פי' רש"י הואיל ועיסה נפישא ותימא הא הוי דבר שיל"מ דאפי' באלף לא בעיל וי"ל דה"מ מין במינו וכו' ועוד דלא דמי לשאר איסורין דהדבר תלוי בטעם אבל הכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ ובכאן שם בעל העיסה עלויה ולא שם בעלת המים והמלח ולכך יש לו להתבטל אע"ג דיהיב טעמא ולא בטל בשאר איסורין ור' אבא מהדר להו וכו' יע"ש. נ"ב עי' לה' מחנה ראובן וה' יגל יעקב שהקשו שקושית התוס' הנז' הוא תירוצו של רב אשי לקמן שם בגמ' סוף ע"ב יע"ש. ואני עני הנני מוסיף כי לא זכיתי להבין ד"ק גם מ"ש בתירוץ שני במ"ש ולכך יש לו להתבטל אע"ג דיהיב טעמא ולא בטל כשאר איסורין וכו' דאם זו היא כוונת המקשן דלא דמי לשאר איסורין דהדבר תלוי בטעם וכו' וא"כ מאי מתרץ רבא לקמן תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל ולא ידע דין זה המקשה ועכ"ז פריך ולבטיל וכו' ומאי חדית ליה רבא גם יש לעמוד בדברי התוס' שבד' ל"ט ע"א בד"ה משום דהו"ל דבר שיל"מ דדבריהם סתראי נינהו וק' לזווגם ודו"ק:
ד' ל"ט ע"א גמ' רב אשי אמר משום דהוי דבר שיל"מ וכו'. נ"ב עי' לעיל ד' ד' ע"ב אמ"ר מתנה עצים שנשרו מן הדקל וכו' והק' בש"ס ולרב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ותי' ה"מ היכא דאיתא לאיסורא עיניה הכא מקלא קלי איסורא עכ"ל. והשתא ק' מאי קא מתרץ ר' אשי מאחר דהמים והמלח ליתנהו בעינייהו דכבר נבלעו בפת וי"ל ודו"ק:
חי' על מס' הוריות. ד' ב' ע"א למה לי למתני כל הני בשלמא רישא לא זו אף זו קתני אלא סיפא דלחיובא איפכא מבעי ליה זו ואצ"ל זו קתני ע"כ. נ"ב הרב שער יוסף ז"ל בשיטתו הקשה דהלשון דחוק, דהתחיל להקשות למה לי למתני כל הני וסיים איפכא. הו"ל למיתני. והביא משם הרב באר שבע שפי' כוונת הקו' לפי רוחב גאונו והוא ז"ל פירש לפי רוב חכמתו. ואני עני ב"א נלע"ד בדרך פשט דהש"ס מק' ב' קושיות קושיא הראשונה והיא חזקה למה לי למתני כל הני כיון דלחיובא הוה סגי בחדא אי הוה תני שלא עשו ועשה היה די וכ"ש השאר וכמו שפי' רש"י ז"ל ועוד הק' קו' אחרת איפכא מיבעי ליה למיתני כמו רישא דתני ויותר מחויב ברישא הכי הו"ל למיתני לחיובא. ומשני הש"ס הא לא קשיא זו ואצ"ל זו קתני. שם ע"ב תרתי למה לי נ"ב בפי' קושיא זאת הביא הרב שער יוסף ז"ל דיש שפירשו תלמיד וראוי להוראה למה לי וה' ב"ש ז"ל השיב עליהם כמה קו' וגם הוא ז"ל הוסיף נופך להק' על פי' זה. ושוב הביא פי' ה' ב"ש ז"ל דעיקר קושיית הש"ס היא תרתי דהיינו ידע אחד מהן שטעו ותלמיד ראוי להוראה למה לי וכו' יע"ש. והאמת דזהו הפי' היותר מוסבר בכונת קו' הש"ס ותי' כמו שיראה המבין היטב. אך בזאת הא קשיא לענ"ד אמאי לא תי' בש"ס לא זו אף זו קתני דהיינו לא מבעיא ידע אחד מהם שטעו אלא אף אם תלמיד ראוי להוראה ידע שטעו והלך ועשה וכו' וכאשר למעלה תי' הש"ס דרישא לא זו אף זו קתני וסיפא זו ואצ"ל זו קתני. והשתא דאתית להכי היל"ל להש"ס דגם מציעתא דומיא דרישא דלא זו אף זו קתני גם מציעתא דידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה הוי לא זו אף זו. ובאמת לא מצאתי מענה לקו' זאת והיא חזקה בעיני. ואולי יען בעי לאוקמי הש"ס דתלמיד ראוי להוראה הוי כגון שמעון ן' עזאי ושמעון ב"ז לקמן ואמטו"ל לא משני דלא זו אף זו קתני דהרי שמעון ן' עזאי ושמעון ב"ז היו אנשים גדולים אלא שלא היו זקנים כמו הדיינים מדמקשה בש"ס כי האי גוונא מזיד הוא מוכח שהיו כמו הדיינים ואיך יאמר לא זו אף זו בין הדיינים ובין שמעון ן' עזאי דכולהו כי הדדי נינהו ודו"ק:
ד' ג' ע"ב רש"י בד"ה או לא בעינן הורו ב"ד דהורו להם מעיקרא דתהוי להו ידיעה כלומר לא בעינן דתהוי להו ידיעה לב"ד קמא ומצטרפי עכ"ל. נ"ב דברי רש"י לא אדע שכול מאי כונתו דהנה הש"ס איבעיא להו הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט הקהל ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אחר וחזרו והורו ועשו מיעוט אחר אליבא דמ"ד צבור מייתי מאי צבור הא קאי [ופירושו כי הצבור הא קאי ומצטרפי] או דילמא ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן [פי' כיון דהב"ד שהורו מתו ולא הספיקו לידע שטעו בעינן ידיעה דההוא שהורו וליכא] וא"כ איך יבואו דברי רש"י שכתב או לא בעינן וכו' דמורה מתוך לשונו הצד הראשון של הבעיא היינו צבור הא קאי ולא מצטרפי וזה הפירוש אי אפשר לפרש בשום אופן שהרי כך היא בעית הש"ס אליבא דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו והכוונה דכיון שאינם בעולם מי יביא קרבנם כי היכי דנימא דמצטרפי או לא כי תיבעי לך אליבא דמ"ד צבור מייתי מאי צבור הא קאי הכוונה ומצטרפי והצד הב' הוא דלא מצטרפי דבעינן ידיעה דההוא ב"ד שהורו וכבר מהו זהו פשיטות כוונת הבעיא ואולם פי' רש"י ז"ל לא זכיתי להבין ד"ק ואולי אפשר דצריך למחוק תיבת או מדברי רש"י וז"ל והכי פי' צבור הא קאי ולא בעינן ידיעה דההוא ב"ד שהורו וכו' ומצטרפי וזהו שפירש"י להצד האחד והצד השני הוא או דילמא דבעינן ידיעה דההוא ב"ד שטעו וכיון דליכא ידיעה שכבר מתו לא מצטרפי ודו"ק. ועי' בח"ה שכ' על רש"י ז"ל דכך היתה גירסתו בש"ס או לא בעינן וכו' ולא ידעתי מה תיקן בזה וצ"ע:
שם שם א"ר יאושע עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולם פשי' הא קמ"ל דאפי' תלמיד בפני רבו. נ"ב הנה סוגיא זו איתא בסנהדרין ד' ז' ע"ב אמר ריב"ל עשרה שיושבין בדין וכו' כלשון סוגייא דידן ממש ופירש"י ז"ל שם וז"ל לתלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר אם שתק והוא מבין ברבו שטעה עכ"ל. ואני עני לא זכיתי להבין ד"ק דהרי פשט הסוגיא מוכח דריב"ל אשמועינן אפי' עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולם ולא יעלה על דעת אחד מהם שיהא פטור מטעם דהדין נגמר בג' דיינים ומה לי ולצרה אפי"ה קולר תלוי בצואר כולם. וע"ז מקשה הש"ס פשיטא כיון דכולם ישבו לדון כולם נענשים ותי' בש"ס הא קמ"ל דאפי' תלמיד אצל רבו סד"א דאף שהוא ישב עם רבו לדון לא יענש כיון דרבו התם הוייא ליה כמאן דליתיה ולא יענש עמהם קמל"ן דכיון שישב עמהם נענש גם הוא עמהם אבל לא עלה על דעת שום אדם לומר דאלו העשרה שיושבין בדין דידע בהם שלא עשו כדין כלל כי אם שכולם היו שם והסכימו בדבר. וא"כ מהיכא תיתי לומר בעד התלמיד היושב בפני רבו דידע שטעה רבו ושתק ולא כמוהו ככולם דלא ידעו ולא יבינו שטעה הדיין ועכ"ז כיון שהיו יושבים עמו קולר תלוי בצואר כולם וגם התלמיד עמהם. ותו ק' איך יפרש רש"י ז"ל והוא לא נזקק לדבר זה הלא עשרה שיושבים בדין קתני משמע שכולם ישבו לדין. והנה קו' זאת כבר הקשה הרב ב"ש ז"ל בשיטתו בסוגיא דידן וגם הרב שער אפרים ז"ל האריך למעניתו. ואולם לקושייתינו הראשונה לא ראיתי מי שנרגש בה. זולת שהרב ב"ש ז"ל נראה שנרגש בזה וכתב ח"ל אין ספק שמ"ש רש"י ז"ל והוא לא נזקק לכך הוא מפני שלא יקשה עליו פשיטא כיון שהוא נזקק לדון ואחר שהוכרח לפרש שלא נזקק לדון הוכרח לפרש שראה שרבו שטעה בדין ושתק כדי שלא יקשה עליו כיון שלא נזקק לדון למה יענש יע"ש שעל יסוד זה הקשה קושיותיו על רש"י ז"ל ותי' יע"ש. ואני עני ב"א ת'ם אנכי אעיקרא איך יצוייר שיפרש שלא נזקק לדין כיון דלישנא שיושבין בדין משמע שנזקק לדין וכמו שהק' הוא ז"ל אח"כ. ותו דאפי' לא נזקק לכך לא היה צריך לפרש שראה לרבו שטעה בדין ושתק בכדי שיהא ראוי לעונש הלא רב הונא איתא לקמן דהוה מכניף עשרה תנאי דבי רב כי היכי דלימטינהו שיבא בכשורה ובודאי שהם לא היו דיינים רק רב הונא הוה הדיין ואפי"ה היו נענשים הוא דבר דברי רש"י ז"ל לא זכיתי להבינם ודו"ק:
ד ד' ע"א רש"י בד"ה דאמרי כדרכה אסירא גמר ביאה ושלא כדרכה שרייא עכ"ל. נ"ב הדבר תימה לפקע"ד דמהש"ס לא משמע הכי שהרי בש"ס הק' שומרת יום כנגד יום הא כתיבא וספרה לה ותי' דאמרי העראה שרייא גמר ביאה אסור והק' בש"ס דהעראה נמי כתיבא את מקורה הערה ותי' דאמרי כדרכה אסירא שלא כדרכה שרייא עכ"ל. הנה המבין יבין לאשורו דכשהק' בש"ס העראה נמי הא כתיבא וא"כ הרי הצדוקין מודים התי' דאמרי כדרכה אסירא בהכרח הוא דאמרי העראה אסירא בדרכה אבל ביאה דשלא כדרכה שרייא ואיך אפשר לומר דכוונת הש"ס דמשני דאמרי כדרכה אסירא הוא גמר ביאה הלא גמר ביאה כבר אמרי' דאסור מדכתי' וספרה לה והיכי קאמר רש"י ז"ל דאמרי כדרכה אסור שהוא גמר ביאה והרב מהרש"א ז"ל בח"ה נרגש מזה וכתב דלמאי דס"ד השתא נקט הכי עכ"ל ולא ידעתי לכוין אימרא שהרי לגמר ביאה כבר כתיבה וספרה לה וצ"ע. נם הרב שער יוסף ז"ל כתב דרש"י ז"ל לס"ד פי' הכי והביא גירסא אחרת בש"ס מהרמ"ה ז"ל יע"ש וכל זה אינו מחוור אצלי ופירש"י צ"ע:
ד' ה' ע"ב אלא אמ"ר אחא ב"י דכתיב ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים וגו' מאן אתיליד ליה ההיא שעתא בנימן ש"מ ה"ק רחמנא מתייליד לך קהל אחרינא ע"כ והק' בתוס' וז"ל תימא דשביק קרא דאמר קב"ה ליעקב גוי וקהל גויים יהיה ממך והניחו בתימא. והרב חק נתן בשיטתיה ז"ל הקשה קו' התוס' הנז' מדנפשיה ולא זכר שר להתוס' שקדמוהו ותי' דמההוא קרא דפ' וישלח לא הוה שמעינן דשבט אחר איקרי קהל והו"א דהוא על מנשה ואפרים יע"ש שהאריך הרחיב למעניתו. ואני עני לא ידענא לכוין אימרא שהרי יעקב אע"ה הוא מספר מה שהבטיח לו הקב"ה בלוז בארץ כנען שאמר לו הנני מפרך וגו'. והשתא נמצא דדברי יעקב אע"ה הם המה הדברים שאמר לו הקב"ה בלוז וא"כ אם אותם הדברים שאמר לו הקב"ה בלוז גוי וקהל גויים יהיה ממך הוא על מנשה ואפרים גם אומרו השתא ונתתיך לקהל עמים בהכרח צריך לומר שהוא על מנשה ואפרים. ואם דברי הקב"ה ליעקב אע"ה הוא על בנימן גם דברי יעקב אע"ה הוא על בנימן. והנה עיניכם הרואות לרש"י ז"ל בד"ה אלא מהכא ויאמר אלי וגו' שכתב וז"ל והיכא אמר ליה הכי דכתיב וירא אלד'ים אל יעקב וגו' גוי וקהל גויים יהיה ממך וגו' הרי להדיא דהא בהא תלייא ולא נוכל לשנות פי' הכתובים בכל מקום פי' אחד ובפ' ויחי פי' אחר ודו"ק:
ד' ו' ע"א רש"י בד"ה הכל עולות סלקא דעתך והכתיב שעירי עזים לחטאת עכ"ל. נ"ב לא מצאתי כתוב שעירי עזים לחטאת בקרא רק צפירי חטאת שנים עשר. ואולם צפירי פירושו שעירי כאשר תרגם אונקלוס שעיר עזים אחד לחטאת צפיר בר עיזין חד לחטאתא. אבל עזים ליכא בקרא:
שם שם גמ' ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי אלים תשעים וששה כבשים שבעי' ושבעה כנגד מי אלא הוראת שעה היתה ע"כ. נ"ב הרב מופת הדור בס' שער יוסף בשי' להוריות בד' הנז' כתב דאילים צ"ו כנגד ע"ז וכבשים ע"ז כנגד עבודה זרה ר"ת יע"ש. ולא זכר שר שבגמ' כנגד מי ולא מצא מענה רק שהיתה הוראת שעה ולמטוניה הרי שמספר הקרבנות היו כנגד הע"ז שעבדו בימי צדקיהו וכדאמר ר"י על ע"ז הביאום יע"ש ודו"ק:
ד' י"א ע"א רש"י בד"ה אמר אל תצורם וכו' ואפי' צערא לא ליעבד להם ולא עוד אפי' בכירה דקריתיה אב הכתוב פרסמה וכו'. נ"ב תיבת אפי' אין לה מובן. ולענ"ד הוא ט"ס וכצ"ל ולא עוד אלא בכירה דקריתיה אב וכו': שם שם רש"י בד"ה קתני אכל חלב שחוטה זהו מומר וכו'. נ"ב תיבת שחוטה אין לה מובן והיא מיותרת וצריך למוחקה לע"ד: חי' על מס' ערכין. תוס' ד' ג' בד"ה והצרוע בסוף הדבור וז"ל וקשה הו"ל לרבויי אשה מאדם ואיש למעוטי קטן מפריעה ופרימה והצרוע לרבות קטן לטומאה וי"ל דמסתברא למעוטי פריעה ופרימה מאשה גנאי הוא זה עכ"ל. נ"ב לפקע"ד לא אדע שכול הלא אף אי מרבינן אשה מוהצרוע כדאיתא בש"ס וגם קטן לטומאה מרבינן מאדם השתא שפיר קושיתם דבמקום שמיפע אשה מפריעה ופרימה נימא דממעטי' קטן מתיבת איש ולא קטן שאינו פורע ופורם ולמה להו להתוס' ז"ל להפוך הילפותא דרבוי אשה מאדם ורבוי קטן מוהצרוע ודו"ק:
תוס' ד' ג' ע"ב בד"ה לאתויי עבד שברח וכו' א"נ ס"ד דרישא כגון שהרב הולך תדיר לא"י בלא"ה עכ"ל. נ"ב לפקע"ד ק"ק דאם יש חילוק בין היכא שהרב הולך תדיר לא"י להיכא שאינו הולך וכוונתם דלמאן דתני עבדים בהדיא הו"א דדוקא אם הולך הרב תדיר לא"י כפינן אותו להעלותו להעבד ולמוכרו בא"י אבל אם אינו הולך תדיר הרב אפשר דלא היה מן הדין היכא שברח העבד להניחו שם אלא יכוף אותו להחזירו לחו"ל. וא"כ הי"ל להש"ס לתרץ ואין הכל מוצי' לאתויי עבד שרבו אינו הולך תדיר לא"י שכופי' את רבו לעלות ולמוכרו לא"י ולמ"ל לאוקמי בעבד שברח וכו' ודו"ק: תוס' ד' ד' ע"ב בד"ה והא פרה וחמור דליתנהו בערכין ואינו נדון בכבודו וכ"ש כשמקדיש הגוף דפשטה קדושה בכולה עכ"ל. נ"ב דברי התוס' הללו אין להם ביאור כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים להרב בה"ז וה' צא"ק וה' חק נתן וה' יקר הערך ז"ל שהגיהו בדברי התוס' והפכו הנוסחא כל אחד לפי סברתו יעש"ב. ואני עני ב"א נר' לפקע"ד ליישב הגירסא כמות שהיא לפנינו ולפרש דבריהם בדרך שט ממש דהנה בש"ס אמרו בתחי' דקרא והיה ערכך אתא לרבות טומטום ואנדוגוניס לדמים והקשו בש"ס למ"ל קרא לו יהי אלא דמי דיקלא וכו' ולזה תי' רבא דאתא קרא לומר שנדון בכבודו ופי' דבריו דאצטריך קרא לרבות טומטום ואנדרוגינוס שנידון בכבודו דסד"א נדר בערכך נפשות כתי' וכגי' רש"י ז"ל שפי' דגבי ערכין דאיכא נפשות נידון בכבודו משא"כ גבי דמים דאינו נדון בכבודו וע"ז מקשה אביי הלא פרה וחמור דליתנהו בערכין ואינו נדון בכבודו נמצא דנפשות דכתי' גבי ערכין הוא בדוקא דכל שישנו בערכין נדון בכבודו וא"כ ה"ה גבי טומטום ואנדרוגינוס דליתנהו בערכין דאינו נדון בכבודו וע"ז נרגשו התוס' ז"ל דמאי קא מקשה אביי מאחר דתניא בתוספתא דהאומר ראש תמור הקדש הוא והקדש שותפין בו וכן גבי עבד. ודוקא גבי פרה כדאמר רב פפא דהא מזדבן רישא דתורא וכו' וא"כ נימא דקרא דוהיה ערכך אתא לרבות טומטום ואנדרוגינוס ותו ליכא להקשות לו יהי אלא דיקלא דשאני טומטום דאם אמר דמי ראשו עלי הקדיש חציו כמו גבי עבד וחמור אבל כשמקדיש הגוף דפשטה קדושה בכוליה מנ"ל לזה תי' בתוס' דעיקר קו' אביי עתה היא באופן זה דכיון דמצינו בתוספתא במקדיש ראשו לבד הוא והקדש שותפים בו מינה ילפינן במכ"ש דאם הקדיש הגוף לבד דפשטה קדושה בכוליה ולמ"ל קרא והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס הלא מתוספתא נפקא דפשי' ליה באומר ראש חמור הקדש דהקדיש חציו מכ"ש כשאמר דמי גוף טומטום זה עלי דפשטה קדושה בכוליה לדמים ולמ"ל קרא לרבות זה נלע"ד כוונת התוספות ז"ל בפשיטות ודו"ק והבן:
תוס' ד' ה' ע"א בד"ה דמי ראשי לגבי מזבח וז"ל צ"ע אמאי לא נקט ערך ראשי לגבי מזבח כמו בבעיא דבסמוך עכ"ל. נ"ב אנא עני ב"א לא ידעתי לפרש כוונת קושיתם דהא לעיל פירש"י ותוס' בד"ה הא לא קשיא וכו' דכי כחי' נפשות גבי ערכין כתי' דקודשי בד"ה נינהו וכו' א"כ איך אפשר דמבע"ל לרבה ערך ראשי לגבי מזבח וכו' דהרי אף שהזכיר לגבי מזבח ולא אשכחן לגבי מזבח דנדון בכבודו מ"מ כיון שהזכיר ערך ובערכין כבר כתוב נפשות פשיטא דנדון בכבודו דגזרת הכתוב היא דבערכין דנדון בכבודו משא"כ גבי דמים דלא גלי קרא ונשאר הדבר בספק אי נימא כיון דלא אשכחן גבי נדד דאינו נדון בכבודו ה"נ נימא הכי או דילמא כיון דלא אשכחן לגבי מזבח דנדון בכבודו ה"נ נימא הכי. אבל הבעיא דלקמן מוכרח רבא לאוקמי הבעיא בערכין דאית בהו השג יד ולגבי מזבח ליכא השג יד ודו"ק היטיב וכמו שפי' הבעיא בדרך את"ל הרב חק נתן ז"ל יע"ש:
תוס' ד' ו' ע"א בר"ה הני חדא וכו' והא דלא מוקי לה כתנאי דר' יאודה ור"מ וכגון דליכא רפיון ידים כגון מן המלך דא"כ לא הול"ל מקבלין ואינם מקבלין אלא קדושה ואינה קדושה מבעי לוה עכ"ל. נ"ב לא זכיתי להבין דבריהם דהיכי הוה מתוקמא כר"מ דהא לד"מ אין חילוק בין היכא דאיכא רפיון ידים להיכא דליכא דלדידיה אין מקבלין כלל מן הגויים ואליבא דר' יאודה הכי תי' בש"ס הא בתחי' דאיכא למיחש לרפיון ידים אין מקבלין ובסוף דבר שאינו מסוים או שהוא מן המלך דלא הדרא מלכותא מקבלין וא"כ מאי חדית לן התוס' ז"ל ואם כוונת קו' דאמאי לא משני בש"ס הא ר"מ הא ר' יאודה הא כבר הקשו קו' זאת לעיל בד"ה תני חדא ומריהטא דלישנייהו משמע דהיא קוש' אחריתי ואינה הקו' שהק' לעיל: ואולם בהכרח לו' דכו' קושייתם היא דאזלי לשיטתם דלעיל ד' ה' ע"ב בד"ה אלא מעתה דאסיקו וז"ל וטוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר"מ מקרא דלא לכם ולנו וכוונתם דלר"מ דוקא בערכין דמיעט קרא בני ישר' ולא גויים אין מערכין אבל נודרין ומקדישין לבד"ה היכא דליכא רפיון ידים. ול"פ ר"מ ור"י רק בערכין ואם זו כוונת דבריהם שפיר הק' כאן אמאי לא מוקי לה כתנאי דר"מ ור"י דשניהם מודים היכא דליכא רפיון ידים דמקבלין ומן המלך וכו': אלא דלפי"ז ליכא ריח קו' מה שהק' בד"ה דלעיל תני חדא וכו' וז"ל וא"ת ולישני הא ר"מ והא ר"י וכו' דזה סותר מ"ש לעיל דרבא הדר ביה למסקנא זו וכו'. וקו' זאת כבר ראיתי להרב חק נתן שהק' כן ותי' יע"ש ועי' לה' יקר הערך מה שפי' בכוונת התוס' דלעיל בד"ה אלא מעתה וכו' דלפקע"ד כל בניינו נהרס במ"ש התוס' ז"ל בד"ה תני חדא וכו' הדבור השני דעליו קיימין וכמו שיר' המעש"ב ודו"ת:
תוס' ד' ו' ע"ב בד"ה כי פליגי באם הזיק וכו' אבל יש להק' אמאי לא פליגי באם נדר והעריך וי"ל דנקט הזיק משום דקתני חייב בתשלומין אהיזק משמע דאהזיק לחודיה פליגי ובנודר ומעריך שמא יחול מיד אבל גובה מן היורשים עכ"ל. נ"ב עיין לה' ברכת הזבח דכתב דצ"ל אבל גובה מן היורשים. ועי' לה' שע"ה בה' מו"ל פ' י"ט סוף ד' ה' דהק' להתו' שדבריהם הם הפך סוגיא דלקמן ד' ך' ע"א דאמרו בש"ס דאם אמר ערכי עלי ומת אינו גובה מן היורשים אלא כשעמד בדין והיכי פסקו התוס' דחל מיד יע"ש וה' יקר הערך ז"ל תי' לקו' זאת דהתוס' מיירי כשעמד בדין וכו' יע"ש ולא ידעתי היכי ניחא ליה מאחר דהזיק איירי כשלא עמד בדין ונודר ומעריך מיירי כשעמד בדין אתמהה. ותו ק' לשון התוס' שכתבו שמא יחול מיד ולא כתבו בפשי' הנודר ומעריך חל מיד. ותו ק' מ"ש אח"ך אבל גובה מן היורשים ובשלמא לנ"א דגריס ולהכי גובה וכו' ניחא משא"כ לשון אבל אינו מתיישב וה' ברכת הזבח כ' דצ"ל אבל גובה מן היורשים ולא ידענו פי'. ואולם לפקע"ד אמינא והוא דכשנעמיק בכוונת הש"ס דאמרו בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא לא פליגי דנודר ומעריך ומקדיש כי פליגי באם הזיק וכו' והשתא ניחזי אנן לד' ר' יוסי דאם הזיק חייב אפי' כשלא עמד בדין שכן הוא מסקנת הש"ס וטעמו משום מלוה הכתו' בתורה ככתובה בשטר דמייא וא"כ מוכרח דגם בנודר ומעריך הכי ס"ל דאף בלא עמד בדין אם נדר והעריך את אחרים דגובה מן היורשים וא"כ רבנן דלא ס"ל מלוה הכתו' בתורה ככתו' בשטר דמיא מוכרח דפליגי על ר' יוסי ואיך קאמר הש"ס בנודר ומעריך כ"ע מודו ול"פ הרי בהכרח לו' דפליגי כיון דטעם אחד להם זהו קו' התוס' שהק' אמאי ל"פ באם נדר והעריך ולזה תירצו דבנודר ומעריך כיון שלא יש שום מעשה בנופו של נודר ומעריך רק עיקר העמדה והערכה הוא לנערך ולנידר שצריך אומדנא וא"כ יש פעמים אף שהוא יוצא ליהרג אפשר דיש שהות להעמידו בדין לנערך ולאומדו לנידר ונמצא חל מיד וחייבי' היורשי' לשלם ואמטו"ל ל"פ רבנן על ר' יוסי בזה יען שפעמים חל מיד והוי כמו הקדש היכא דהועמד בדין הנערך ואמדו את הנידר משא"כ במזיק דא"א שיתחייב בלתי שיעמידוהו להמזיק בדין ויעידו עליו שהזיק ולד' ר' יוסי ס"ל דנודר ומעריך אף שלא הועמד הנערך בדין ולא אמדוהו את הנידר משום דס"ל מלוה הכתו' בתור ככתובה בשטר. ואמנם רבנן מודו לר' יוסי דנודר ומעריך עכ"פ ואם ביני ביני הועמד בדין הנערך והנידר גובה ההקדש מן היורשים ואם לא הועמד בדין פטורים היורשים וזה רמזו בלשונם הטהור דבנודר ומעריך שמא חל מיד אבל גובה מן היורשים ודייק ה' ברכת הזבח ז"ל דהגי' הנכונה היא אבל הכוונה דלפעמים גובה מן היורשים ולא גרסי' כמו הנ"א ולהכי גובה וכו' דאינו בהחלט שגובה מן היורשים אלא לפעמים והיינו אם הספיקו שעמד בדין הנערך והנידר קודם שיהרגוהו כיון דלאו בדידיה תליא מילתא שיעמוד הוא עצמו בדין כמו גבי מזיק ודו"ק. וקרוב לזה פי' דברי התוס' ז"ל הרב חק נתן ז"ל ואולם לפקע"ד דבריהם יותר מרווחים קצת בפי' התוס' ז"ל והמעיין יבחר: רש"י ד' ט"ו ע"ב בד"ה אותו לא אוכל בהאי קרא לעיל כתיב מלשני בסתר רעהו עכ"ל. והדבר ק' דכל לשון זה הוא מיותר שהרי בש"ס הביאו קרא כדכתיב מלשני בסתר רעהו וגו' אותו לא אוכל אל תיקרי אותו אלא אתו לא אוכל יע"ש וא"כ מה הוסיף רש"י לאשמועינן. ואולי דנרגש דמרישיה דקרא דקאמר אותו אצמית היה יכול לאשמועינן רב חסדא דצריך שיהא נכרת בחייו שהוא לשון יצמיתם ה' אלד'ינו והרי הפסיק הכתוב על מספר לה"ר ואח"כ אמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל נמצא דדרשה זו אותו לא אוכל א"ת אותו אלא אתו שייך דוקא לגסי הרוח ולא למספר לה"ר ולזה תי' רש"י ז"ל במתק שפתיו דס"ל דמקרא נדרש לפני פניו וזה רמז לנו במה שכתב בהאי קרא לעיל כתיב וכו' הכוונה דאלפני פניו דריש תיבת אותו לא אוכל לאפוקי מאן דמתני להא דר' חסדא על גסי הרוח דס"ל מקרא נדרש לפניו דוקא ולא לפני פניו ותמיה לי דבמס' סוטה ד' ה' ע"א הביאו דרשה זו משמיה דר"ח אמר מר עוקבא על גסי הרוח ואיכא דמתני לה אמספרי לה"ר יע"ש ובמהרש"א בח"א שם אסיק דמאן דדריש לה אלשון הרע ס"ל דקאי אותו לא אוכל גם על גבה עינים שהוא גסי הרוח יע"ש. והשתא הדבר קשה לשמוע אי ס"ל לר"ח דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ניחא דקאי אותו לא אוכל על גסי הרוח ועל לה"ר אבל אי ס"ל מקרא נדרש לפניו דקאי על גסי הרוח כמ"ש בסוטה שם א"כ היכי מצי למתני דקאי גם על מספרי לה"ר דהוי לפני פניו. ועי' במס' שבת ד' ל"ב ע"ב דמאן דס"ל מקרא נדרש לפניו הוא בדוקא ולא לפני פניו ודו"ק:
רש"י ד' ט"ז ע"א אמאי דהק' בש"ס קשיא לשון הרע אלה"ר פי' רש"י ז"ל קשיא לה"ר דלעיל דקתני דבגדי כהונה מכפרין עכ"ל. נ"ב הי"ל למימר דקשה נמי דלעיל קתני דמעיל מכפר על לה"ר יען הוא דבר שבקול והכא תני דקטורת מכפרת משום דהוי דבר שבחשאי וי"ל:
תוס' ד' י"ט ע"א בד"ה הוא דאמר כר"ע וכו' תימא ברייתא מאן תניא לא ר"ע ולא רבנן וכו' אבל היכא שהיתור צריך לעולם מודו רבנן דמהני וא"כ ברייתא כמאן תרמיה עכ"ל יעש"ב. נ"ב מצינן למימר דהברייתא אתיא כרבנן דר"ש דס"ל דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש כדאיתא לעיל ד' י"ד ע"א ובבא בתרא ד' ע"א ואף אם אמר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכסף וזו ואצ"ל זו קתני ודו"ק:
תוס' ד' כ"ג ע"א בד"ה דחזקה אין אדם חוטא וכו' וכיון דלא חיישינן שעשה קנונייא להודות כמה חייב כמו כן אין לחוש כאן שמגרש את אשתו ולחזור ולישאנה שאין סברא שיעשה קנונייא על ההקדש גבי גירושין יותר מש"מ עכ"ל. נ"ב הרב צאן קדשים וה' חק נתן ז"ל פי' דכוונת התוס' דמגרשה כשהוא שכיב מרע יעש"ב אך לא אדע שכול אמאי אין סברא שיעשה קנוניא מאחר שאם יהיה בריא מחולייו ויחזור וישאנה הריוח לעצמו משא"כ כשהודה שחייב לאחרים שאינו מגיע לו התועלת כיון דנקיט בידיה שטר מקויים בב"ד ודו"ק:
תוס' בדבור דלעיל מיניה בד"ה אלא הא דא"ר הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' כתבו בסוף הדבור וז"ל וי"ל דקנונייא זוטרתי כגון ליפטר עצמו משבועתו בריא עושה קנוניא להקדש וכו' יע"ש. נ"ב לא אדע שכול מה שבועה רוצה להפטר עצמו הלא השבועה היא לחבירו דהוא ב"ח בשטרו בידו לתבוע המנה וחייב לישבע כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים ומה שייך שבועה לגבי דידיה והוא תימה ודו"ק:
תוס' ד' כ"ד ע"א בד"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' בסוף הדבור כתבו בע"כ וז"ל וי"ל דהכא פי' דאע"ג דאין השנה מתחיל אלא בראש השנה מ"מ יובל אינו מתחיל עד יום הכפורים בין לאחר יובל זה עד אחר ראש השנה של סוף שנת היובל ששנת היובל מאריך עד יום הכפורים עכ"ל כצ"ל וצריך למחוק תיבת לא נאמר וגם צריך להוסיף תיבת עד אחר ראש השנה כנ"ל ודו"ק:
רש"י בד' כ"ד ע"ב בד"ה עולה לכאן ולכאן וכו' כתב וז"ל דעכו"ם הפודה שדה אחוזה וכו' נ"ב צ"ל דנכרי הפודה שדה אחוזה וכו' וכוונתו איש נכרי שאינו בעל השדה דבעל השדה צריך להוסיף חומש' וגם זה הוא דוחק לע"ד ויותר טוב להגיה דזר שפודה שדה אחוזה וכו' ודו"ק: חי' על מס' תמורה. ד' ד' ע"א רש"י בד"ה מפני שהקדים מעשר ב' שבו למעשר ראשון דמעיקרא מקמי דאמר של זו בזו קיימא להפריש ממנה מע"א ומע"ב והשתא כי חוזר ומפריש ממנה מעשר א' ומע"ב בשביל אידך כלכלה נמצא מע"ב של כלכלה זו קודם למע"א שהיה עומד להפריש מאידך כלכלה קודם לכן וכן נמי כי אמר של זו בזו ושל זב"ז שמקדים מע"ב שבו למע"ב שבחבירתה כה"ג נמי ואהכי לוקה וכו' יע"ש. נ"ב מה שכתב בסוף דבריו ז"ל כי אמר של זב"ז ושל זב"ז שמקדים מעשר שני שבה למע"ב שבחכירתה לא זכיתי להבין מאי הוי אי מקדים מע"ב למע"ב שבחבירתה ואולי אפשר דצריך להגיה שמקדים מעשר ני שבה למעשר ראשון שבחבירתה ודו"ק. גם תיבת חוזר שכתב כי חוזר ומפריש אינו מובן דמאי חוזר הלא לא עשה כלום וא"כ כי מפריש וכו' ויל"ל ודו"ק. אך זו היא שקשה לענ"ד לפירש"י ז"ל שפירש שמקדים מע"ש שבה למע"ר בפועל דהיינו כשמפריש ממנה בשביל אידך כלכלה וכו' ולא אפשר להפריש מבלי שיקדים זו לזו היכא שאמר מעשר של זו בזו ותו לא דהשתא מפריש מכלכלה אחת על שתיהן יכול ויכול בתחי' להפריש מעשר ראשון על שתי הכלכלות ואח"כ מפריש מע"ש על שתיהן וליכא שום הקדמה. ובשלמא כשאמר של זב"ז ושל זב"ז התם מהכרח שיקדים ואמטו"ל לקי אבל היכא שאמר של זו בזו ותו לא יכול להפריש בלי שום הקדמה. ולולא פירושו ז"ל היינו אומרים הכוונה מפני שהקדים וכו' היינו באמירתו שאמר מעשר של זו בזו הקדים מעשר ב' שבה למעש"ר שבחבירתה כיון שהאמירה לבדה הוי כמעשה ואוכל מיד. וכן נר' שהבינו התוס' ז"ל שכתבו וז"ל שהרי מעש"ר וב' של ראשונה הוו כאילו הן מופרשים ועדיין מעש"ר של שניה טבל בתוכה וכו' יע"ש ודו"ק:
שם ע"ב רש"י בד"ה ה"ג שאני כהנים וכו' ל"א משני כי פריך והרי מימר שאני התם דאהכי לוקה משום דהוי מימר לאו ששוה בכל דכ"ע אסירי למימר ופריך והרי אונס וכו' דהשתא לאו דידיה לא יוכל לשלחה אין שוה ככל אלא בישר' דאם ישר' גירשה יכול להחזירה ומצי לקיומי ללאו אבל כהן שגירש אינו מחזיר וכו' יע"ש. נ"ב דגם בתמורה אינו שוה הלאו בכל דשותפין וצבור אינם עושים תמורה כדאיתא בפ"ב דתמורה ד' ט"ז ע"ב מתני' הצבור והשותפין מקדישין אבל לא ממירין יע"ש. וא"כ נמצא דגם לאו דתמורה אינו שוה בכל כמו אונס שגירש. ולעיל ד' ב' ע"ב איצטריך קרא לרבות את האשה דהוה אמינא דאינה עושה תמורה יען שאינו שוה ככל הנשים ואף כי ידעתי ביני דגם הצבור והשותפין עוברים על לאו דלא ימיר אעפ"י שאינם עושים תמורה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ה' תמורה פ"א ה"א מ"מ כיון שאינם עושים תמורה וליכא בהו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. הרי דאינו שוה בכל כמו גבי אונס שגירש דאם ישר' הוא מחזיר אבל הכהן עובר על לאו דלא יוכל לשלחה כמו השותפין והצבור שהם עוברים על לאו דלא ימירנו וכהן אינו מחזיר גרושתו ושותפים וצבור אינם עושים תמורה והרי שניהם כחדא שריין ודו"ק:
שם תוס' בד"ה וכל לאו הניתק לעשה וכו' וא"ת וכי תעלה על דעתו דאביי לו' על לאו הניתק לעשה דלקי והרי שילוח הקן וכו' וכן גבי נותר וכו' וכן גבי אונס שגירש וכו' ואור"י וכו'. נ"ב לא זכיתי להבין ד"ק מה שהק' לאביי מאונס שגירש הלא אביי עצמו מקשה בש"ס מאונס שגירש וכו' אף שעיקר הקושיא היא מכהן שלוקה ואינו מחזיר מ"מ גבי ישר' דמחזיר ואינו לוקה מודה אביי שהוא מטעם שאפשר לקיומי תרוייהו וא"כ לא הי"ל להתוס' להק' מאונס שגירש כיון שאביי עצמו מקשה ממנה ודו"ק: ד' ה' ע"ב ברש"י בד"ה לכדאמר ליה רב פפא לאביי וכו' ונמצא שהפסיד לוי לכהן תרי ממאה במעשר שהוא נוטל מעשר לא נטל הכהן כלום וכו' יע"ש. נ"ב תיבת מעשר השניה היא מיותרת ונלע"ד שצריך למחוק תיבת מעשר וכצ"ל ונמצא שהפסיד לוי לכהן תרי ממאה במעשר שהוא נוטל לא נעל הכהן כלום ודו"ק:
שם שם בד"ה שאני התם דכתיב בההוא קרא כי לא לרצון יהיה לכם עכ"ל. נ"ב לא ידעתי אמאי שבק רש"י ז"ל קרא דולנדר לא ירצה שהביא הש"ס וגם הוא ז"ל בד' ו' ע"א הבית הך קרא ולגדר לא ירצה ודו"ק:
ד' ו' ע"א רש"י בד"ה נדבה תעשה אותו וכו' אותה אתה מתפיס וכו'. נ"ב תיבת אותה הוא ט"ס וצ"ל אותו אתה מתפיס וכו' ודו"ק:
ד' ט' ע"ב גמ' בעי ר' אבין הפריש אשם להתכפר בו והומם והוסיף עליו חומש וחיללו חבירו ונתכפר וכו'. נ"ב תיבת חבירו מיותרת וצריך למוחקו לפקע"ד:
ד' י"א גמ' בעא מיניה אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים מי הוי חולין בעזרה או לא. וכתבו התוס' בד"ה היא שלמים וכו' ונר' דמצי למיפשטיה מההיא דלעיל דהשוחט את החטאת ומצא בה ן' ד' חי משמע דלא הוי חולין בעזרה עכ"ל. נ"ב מפשטיות דבריהם מוכח דכל קושית התוס' היא אמאי לא פשיט ליה הבעיא מההיא דהשוחט את החטאת ומצא בה ן' ד' חי דבין לת"ק דאמר דנאכלת לזכרי כהונה וכו' ובין לתנא בתרא דנאכלת לכל אדם וכו' עכ"פ חולין בעזרה לא הוי. אבל לפע"ד כד דייקינן שפיר לשון השוחט אח החטאת ומצא בה ן' ד' חי תיבת ומצא מורה דלא ידע שהיתה מעוברת או שידע שהיתה מעוברת אך לא ידע מתי נתעברה וחשב שהוא נפל וכששחטה יצא חי וזה מורה תיבת ומצא בה ן' ד' חי וא"כ איך יוצדק למיפשט בעיא דהכא שידע שהיא מעוברת והקדיש אותה והתנה בשעת הקדש היא שלמים וולדה תולין ואיך הוא שוחט את אמה בזמן שכלו לו חדשיו ע"מ שולדה יהיה חולין הרי הוא מביא חולין לעזרה לכתחילה אבל כשלא ידע שהוא מעוברת או ידע שהיא מעוברת אבל לא ידע מתי נתעברה וכששחט את אמה לא ידע אם כלו לו חדשיו מהיכא תיתי שיהיה כפי' אסור חולין בעזרה ודו"ק: ד' י"ח ע"ב רש"י בד"ה מהו אומר ותודה ליה יקריב. נ"ב תיבת אלו "האודם ליה יקריב' צריך למוחקן שהם משוללי הלשון וההבנה ודו"ק: חי' על מס' נזיר. דף ב' ע"ב גמ' ודלמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר דקאמר בלבו וכו' מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל עי"ש מ"ש רש"י ותוס' בד"ה ודילמא יעש"ב. נ"ב ע' לה' שמחת יו"ט ד' כ"ו ע"ב שהקשה ממ"ש במס' נזיר ד' ע' ע"א דנזירות דין הקדש אית ביה דכתיב קדוש יהיה גדל פרע וגו' וא"כ כמו בהקדש כיון דגמר בלבו לבד מהני ה"נ נימא גבי נזירות דגמר בלבו בלבד מהני יעושב"ב. ולפקע"ד אחרי המחי"ר מכת"ר לא זכיתי להבין ד"ק מאי קא מקשה אי כוונת קושיתו היא להיכא דאין נזיר עובר לפניו דלא יצטרך למימר אהא הא ליכא למימר דמקרא מלא דיבר הכתוב כי יפליא ומתרגמינן כי יפריש דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה וצריך שיוציא בשפתיו וכמ"ש התוס' ורש"י שם בהדיא:
ואי כונתו להקשות להיכא דנזיר עובר לפניו וגמר בלבו דקרא דכי יפליא אוקמינן ליה להיכא דאין נזיר עובר לפניו דצריך שיוציא בשפתיו אבל היכא דנזיר עובר לפניו דאמאי צריך להוציא בשפתיו כיון דבדין זה נזירות הוי כהקדש ג"ז לא אפשר להקשות דהא דאמרי' בהקדש כיון דגמר בלבו בלבד מהני ה"ד בנדבה אבל בדבר שבחובה כגון חטאת ואשם צריך שיהא מתפיס ויאמר זהו לחטאתי ולאשמי. וכמ"ש רש"י שם בד' ד' ע"ב בד"ה מרבה אני וכו' אבל בדבר של נדבה כיון דגמר בלבו הוי קדוש דכתיב כל נדיב לב וא"כ מהיכא תיתי בנזירות דבגמר בלבו מהני ולדידי אנא עני ב"א צ"י. ומה גם שה' תורת נזיד כתב בהדיא דקרא דכי יפליא אתי לאפילו היכא דנזיר עובר לפניו ודו"ק:
דף ד' ע"א תוס' בד"ה מיין ושכר יזיר משמע אפי' בחד הוי נזיר דהא כבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן למה לי למיכתב מיין ושכר אלא לאשמועינן דאפי' לא נדר כי אם בחד מהני דחייל הנזירות עליו ואפי' כשבא לפרש דהכא חרצן וזג לא כתיבי עכ"ל. נ"ב נראה לפירושם דכל טעמא דרבנן הוא מיתורא דקרא כיון דהיה בכלל ויצא מן הכלל ודאי הוא דאתא לדרשה לאשמועינן דאפי' נדר בחד הוי נזיר ואם לא היה כתיב קרא קמא דמכל אשר יעשה וגו' לא היה מיותר קרא דמיין ושכר ולא היה אמרי רבנן מהאי קרא דאם נדר בחד מהני הוי נזיר כך נראה להדיא בפירושם. וקשה דא"כ מאי מקשו הש"ס אח"כ ורבנן נמי הכתיב מכל אשר יעשה וגו' דמאי קושיא הרי לרבנן איצטריך קרא דמכל לגלויי אקרא דמיין ושכר לאשמועינן דאפי' לא נדר אלא בחד מנהון הוי נזיר ואי לא כתיב קרא דמכל לא הוה שמעינן האי דינא ומאי מקשו הש"ס ובשלמא לפירש"י ניחא דפי' דממשמעות דקרא דמיין ושכר נפקא להו לרבנן האי דינא אבל להתוס' קשיא ודו"ק:
שם בד"ה לאסור יין מצוה כיין הרשות כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר עכ"ל נראה לפירושם דאזלי לשיטתייהו דפירשו בדבור דלעיל מיניה הבאתי לעיל. וק"ק דלקמן בד' ה' ע"א הקשו בש"ס ורב מתנה נילף מנזיר נזרו אמר לך רב מתנה ההוא לדרשא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות הרי להדיא דמתיבת יזיר נפקא להו לאסור י"מ כי"ה ולאו מיתורא דמיין ושכר וי"ל וק"ל:
דף ז' ע"ב תוס' בד"ה וליהוי כל פרסה ופרסה אמתניתין פריך אי אמר מכאן וע"ס העולם וכו' ולא מצינן לפרושי להקל ולא להקשות א"כ היה לו לומר מנין סוף העולם דניחא ליה טפי שיהא כל פרסה ופרסה בפני עצמה שיוכל לגלח עצמו בסוף כל שלשים יום עכ"ל הצריך לנו נראה מדבריהם למעיין היטיב דאם היה אומר מנין סוף העולם לא היה מגלח עצמו כל ל' יום דהא תירצו דניחא ליה טפי שיהא כל פרסה וכו' נמצא דעתה שלא פירש מגלח עצמו כל ל' יום ולפקע"ד הוא פלא דהא הרואה יראה בש"ס ד' ח' ע"ב דאפי' ר' יאודה דסבר כר' תירצו בגמ' מניין שאני ודוקא רבי הוא דס"ל דלא שנא בין אמר מנין ללא אמר מניין אבל ר' יאודה ומכ"ש הת"ק מודים דמנין שאני והיכי מתרצים התוס' תירוצה דלא כהלכתא ולדידי צ"י: דף י"א ע"א תוס' בד"ה האי ע"מ כחוץ דמי וכו' וא"ת והא המקדש את האשה ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הויא מקודשת והתנאי בעל ולא אמר כחוץ דמי ותי' וז"ל וי"ל דגבי קידושין שאני דאפי' אמר בפי' חוץ משאר לא מהניא ליה דיבוריה דאין קידושין לחצאין ואי אמר הרי את מקו' מקודשת וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר וחייב בכולן אבל גבי נזיר ילפינן לעיל מקראי דצריך שיזיר מכולן דאם נדר באחד מהם לא הוי נזיר עכ"ל התוס' עי"ש. ולכאורה דברי התוס' עצמם תמוהים כמו שיראה הרואה לה' מגילת ספר שחמה על דבריהם דמאחר דלס' ר' שמעון קימינן וס"ל דאין נזירות לחצאין וא"כ היינו קידושין דליתנהו לחצאין ומה חילקו נזירות לקידושין יעוש"ב שהניחם בצ"ע. ולפי חומר הנושא נר' לפקע"ד לפרש כוונתם דהחילוק שיש בין נזירות הוא דאצטריך קרא דמכל אשר יעשה מגפן היין למעוטי דאם נדר בחד מנהון לא הוי נזיר לא כן בקידושין בלתי קרא ושום מיעוטא הדין דין אמת דמקודשת זה נלע"ד נכון ודו"ק:
אך את זה חזות קשה לי בדברי התוס' הנז' דהם הפך סוגייא ערוכה דגיטין ד' פ"ב ע"ב והוא דבעי ר' אבא בקידושין היאך תבעי לר"א תבעי לרבנן וכו' לבתר דבעי הדר פשטא אמר קרא ויצאה והיתה יעוש"ב ופירש"י בד"ה בקידושין היאך שקדשה לאסרה לכל העולם חוץ מפלוני יעש"ב הרי להדיא דאיבעיא ליה לר' אבא אי הוו קידושין או לא ואע"ג דאין קידושין לחצאין מספקא היכא דאמר חוץ אי הוו קידושין או לא ומאי שנא דמקדש ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות או באומר חוץ משאר דאמרינן דמקודשת והתנאי בטל ולדידי צ"ע:
עיין ברש"י דחולין ד' ז"ך ע"א בד"ה דלא לשוויה גיסטרא שכתב דהתזת הראש בבת אחת הוי גיסטרא יע"ש. נ"ב דק' לענ"ד מההיא דאיתא בסנהדרין ד' נ"ב ע"ב מצות הנהרגין דמתיז את ראשו בסייף והק' בגמ' ולימא דעביד ליה גיסטרא ומשני ואהבת לריעך כמוך ברור לו מיתה יפה יע"ש. ואם איתא דהתזת הראש קרוי גיסטרא מאי מקשה בגמ' ואימא דעביד ליה גיסטרא כיון דהתזת הראש נמי הוי גיסטרא אלא ודאי דפי' גיסטרא אינו התזת הראש כמ"ש רש"י ז"ל וצ"י:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם יען הפצירו בי להעלות על מזבח הדפוס בשם שרי ישראל הי"ו נאלצתי להקריב על מכבש הדפוס כי הדבר נחוץ להבין ולהורות הלכה לדורות וקראתי שם הקונטריס הזה שנת השבע וה' יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
נדרשתי לאשר שאלוני נמצאתי לאש בקשוני אחוה דעי אודות כי קרבה שנת השבע שנת השמיטה שנת התרמ"ט הבע"ל. וידוע כי מזה זמן לא כביר חשקה נפשם של שרי ונשיאי ישראל לקנות בארץ הקדושה שדות יקרי הערך ונתנו אותם לכמה אנשים אשר יצאו בפחי נפש מערי רוסיא ורומניא וגם כמה מתושבי עה"ק יוב"ב למען יעבדו עבודת אדמה ויהנו מיגיע כפיהם ובנו בתים ונטעו כרמים ואילנות וזרעו תבואה. וחפץ ד' בידם הצליח ויש בידם כלי עבודת אדמה ושוורים וחורשים וזורעים ונוטפים כרמים ואילנות וזורעים חטים ושעורים וכל מיני תבואה וקטניות וירקות ומזה הוא פרנסתם ומחית אנשי ביתם. ועתה לשאול הגיעו מה יעשו אלה היושבים במושבות הנז"ל מאין יבא עזרם ומגינם אי לא יוכלו לעבוד את האדמה וידיהם אסורות בשנה השביעית כי השרים הנדיבים המחזיקים בידם לא יסכימו לתת להם פרנסתם ולשלם מס המלך יצ"ו עבור השדה כמו בכל שנה יען אינם עושים שום עבודה ועל זה שואלים ודורשי' מה יעשו ומי יפרנס אותם ואת כל אנשי ביתם והאדמה תשאה שממה שרפו כל ידי השרים והנשיאים מלתמוך בידם ומוכרחים להרחיק נדוד אולי ימצאו טרף לביתם. ובכן מבקשים האם יש פתח תקוה לבקש איזה צד היתר לעבוד את האדמה באיזה אופן שיוסכם על הדין ועל האמת ולא יגועו ברעב והאדמה לא תשם ושכמ"ה: ואען ואומר הנה עיני ראו כמה מרבני אחינו אשכנזים הע"י שיצאו לבקש צד היתר. והאמת יסוד בנין כי להם משפט הגאולה כי כל יושבי המושבות מאחינו האשכנזים הי"ו. ומאתנו הספרדים ולא אחד בהם. אך בזאת לעשות רצון השואלים כהלכה הנני ב"א לחוות דעתי הקצרה כאשר יורוני מן השמים כדת מה לעשו' אם אמת הדבר שהאדוני' השרי' הנדיבי' המחזיקי' בידם לא יתמכו בידם בשנה השביעית להחיות את נפשם ולשלם עבור השדה מנת מס המלך יר"ה ואין להם שום עזר וסיוע. וזה החילי בעזר צורי וגואלי: והנה ידוע מ"ש התוס' דסוכה ד' ל"ע ע"א בד"ה שאין מוסרין וכו' בסוף דבריהם שאין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית יע"ש:
ואיתא בש"ס ערכין ד' ל' אמ"ר בר חנינא בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו וכו' לסוף מוכר שדותיו וכו' לסוף מוכר את ביתו וכו' לסוף מוכר את עצמו וכו' לגר תושב וכו' יע"ש. וגם איתא במס' שבת ד' ל"ג ע"א בעון ע"ז וג"ע והשמטת שמיטין גלות בא לעולם וכו' יע"ש ואיך לא יחרד לב האיש וילפת לנגוע בקצה שנת השמיטה אשר אסירי"ה בקרבה רבו מהרב'ה ומי יסרב אל לבו לפתוח פתח כחודו של מחט סדקית ולהורות כחה דהיתירא באיסורי שביעית חרישה זריעה קציר בציר זמיר וכיוצא כאלו בשדה ישר' אשר חובה עלינו שתשבות הארץ בשביעית. ואולם קמי שמיא גליא כי לדאבון לבי חוששני מחטתת כי לא יוכלו לעמוד בעצמם ולעצור כח שלא לעשות שום מלאכת עבודת אדמה אשר עבורה השליכו נפשם להשיג אל המטרה הזאת וח"ו חלילה יבואו לעשות מלאכה במזיד ע"י איזה פתח של התיר לסיבת היותם נוטים ברעב וכמאמר החכם לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו' ובפרט כשרואים שיש ויש מחירים ולא לחנם אמרו חז"ל (בפ' הנזיקין ד' נ"ד ע"א) נחשדו ישראל על השביעית ופסקו הרמב"ם בפ"א ה' שמיטה ה' י"ב זוהי סיבת אשר ההכרח יאלצנו לכל רבני וגאוני הדור העומדים בפרץ לחטט אחר צדדי ההיתר ככל אשר תשיג ידו ברוחב מבינתו ולישא וליתן בדין זה דתבר גזיזי להסכים לדעת אחד כולם כאחד והלואי היו מסכימים או לאסור איסר ולומר בקול רם בהסכמת כולם אסור בהחלט או להסכים בצדדי ההיתר באופן אשר ימצאו כאשר כל הבתי דינים בערב חג הפסח ידיהם מלאות עבודה ומלאכה בדיני החמץ שהוא איסור כרת:
ובכן אנכי אי"ש צעיר הנני מציע לפני רבני וגאוני הזמן מה שיש לצדד בענין זה. טרם כל ידוע לעין כל פלוגתייהו דקמאי אי שביעית בזמן הזה הוא מדאורייתא או מדרבנן כבר הסכימו רובא דרובא דרבוואתא ז"ל דשביעית בזה"ז דרבנן וכאשר עין רואה להרב מהרלנ"ח ז"ל בסי' קמ"ג הראה לנו נפלאות מתורתו להשוות דעת רש"י והרא"ש ז"ל עם ר"ח ור"י והרמב"ם ז"ל ובנצר הרביעי הלכה זו העלה דאחר החרבן בית שני אין שום פוסק קטן או גדול שיאמר שנתחייבו בשמיטה כי אם מדרבנן יע"ש באורך ותרוה צמאונך. וגם מרן מהריק"א ז"ל בב"י סי' של"א א ביו"ד כתב דשביעית בזה"ז הוא דרבנן ומייתי מהירושלמי וסיים בדבריו וז"ל וכך הם דברי הרמב"ם בה' שמיטה פ"ט ופ"י וכתב סמ"ג דהכי קי"ל ולא כתנאי דסברי דשביעית נוהגת אעפ"י שאין יובל נוהג עכ"ל וכהסכמת מהרלנ"ח ז"ל בדעת הרמב"ם דהוי דרבנן (הגם כי בכ"מ בפ"ט מה' שמיטה ויובל כתב להפך בדעת הרמב"ם ז"ל כנראה שחזר בו וע' בס' החרדים פ"ה שכתב שהרמב"ם ז"ל בילדותו כתב בפי' המשנה דיש קנין וכו' ובזקנותו חזר בו יע"ש. ולא זכר שר מ"ש בתשו' פאר הדור סי' ט"ז שהיא אחר החבור יע"ש) וגם בתשו' הובאה בתשו' מהרימ"ט בסי' מ"ב כתב בפירוש וז"ל וכיון שכבר נתבאר שדעת הרמב"ם שאינם אלא מדרבנן אין כאן תמיהה עכ"ל יע"ש. וגם הרב המבי"ט בח"א סי' ס"ד התיר להשכיר לגוי השדה של ישראל בהבלעה מטעם דשביעית בזה"ז דרבנן והביא סוגיא דפ' השלחין ודברי הירושלמי וסברת רש"י והחנוך ז"ל וגם דברי ה' בעה"ת ז"ל דכולהו ס"ל דהויא דרבנן וכתב שזהו דעת הרמב"ם ז"ל יעש"ב. וגם מר בריה הרב מהרימ"ט ז"ל בח"ב ביו"ד סי' ב"ן ה' הביא משם מהר"י קורקוס שכתב בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דשביעית דאורייתא דליתא וגם הרב מהר"י קורקוס ז"ל העיר בגודלו שמצא להרמב"ם ז"ל בכת"י שכתב דשביעי' נוהגת האידנא בארץ מדבריהם וכו' יע"ש ובסוף דבריו הביא דמצא להרב מ"א המבי"ט ז"ל שהתיר להשכיר השדה לגוי בהבלעה יע"ש. וע' בס' החרדים פ"ו מהלכות מצות התלויות בארץ וע' לה' שדה הארץ ח"ג ה' שמיטה סי' צ"ע. וגם הרב שמן המר ז"ל בחיו"ד סי' ד' אסף וקבץ כל סברות הפוסקים ז"ל האוסרים ורובא דרבוואתא הסכימו להתיר כיון דהוי איסורא דרבנן וכו' והסכים למכור הכרם לשתי שנים דוקא יעש"ב:
באופן שאין מן הצורך לשאת ולתת עפ"ד כי כבר פרין פתיחו וכאשר כבר מילתי אמורה כי לדעת רובא דרובא דרבוואתא פה אחד בהסכמה עלו דשביעית בזה"ז דרבנן וכן הוא דעת מר"ן ומור"ם ז"ל דאתכא דידהו סמכינן עדת הספרדי' ועדת האשכנזי' וכוותייהו עבדינן אף כי לפעמים כתב בכ"מ כדעת הרמב"ם דס"ל שהוא מדאורייתא עכ"פ איהו דידיה ז"ל ס"ל דהוי דרבנן. וכבר נתחבטו בדברי הכ"מ ז"ל:
ואולם יש מקום לבע"ד לזעוק בקול מר מה בצע כי תאמר אלי ששביעית בזה"ז דרבנן האם, מפני שהוא מדרבנן יוכל איש חכם קטן או גדול להתיר לכתחילה לעבור על דבריהם ולחרוש ולזרוע בשביעית? הלא בכמה מקומות מצינו שחכמים עשו חיזוק לדבריהם זאת ועוד יצעק מרה כל השומע שיש מי שמבקש צדדי ההתר להתיר לחרוש ולזרוע שדה ישראל בארץ ישראל ועל ידי ישראל מטעם שלא יגועו ברעב שלא יהיה להם במה להתפרנס הם ואנשי ביתם יאמר האומר אי שמים זיל קרי בי רב מקרא מלא דבר הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וציותי את ברכתי לכם וגו' הרי להדיא שגלוי וידוע לפניו יתש"ל שיטענו זאת הטענה עם בני ישראל. והאמת מה היו עושים בזמן הבית שהיו ישראל שרויים על אדמתם הא ודאי שהיו יושבים בעלים מעבודה בשנה השביעית ולא היו מתים ברעב כי הקב"ה כביכול היה מזמין להם פרנסתם. וגם עתה יבטחו בחסדיו יתש"ל ולא ימותו ברעב. וזה לא יקרא פסידה כמו ארנונא שהכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית (בסנדהרין דף כ"ו) דאותה פסידה היא חיצונית מלבד הפסידה שלא חרשו וזרעו בשביעית הם חייבים ליתן מכיסם הארנונא אבל פסידה שלא יזרעו בשביעית לא יקרא פסידה כי אם מניעת הריוח כי זהו ציוויו יתש"ל שנפסיד שלא לחרוש ולא לזרוע וזהו עיקר תכלית הציווי שתשבות הארץ ומי שם פה לאדם לבקש צדדי ההתר בדבר יקר כזה בסיבת פסידה הזאת אשר הוא רצונו וציוויו יתש"ל: ועוד זאת יתירה יתחמץ לבב אנוש לומר אם יבקשו סיבות ועילות להתיר לחרוש ולזרוע ולעשות כל עבודת האדמה בשביעית עתה כי הרחיב ד' לנו וניתן רשיום מטעם הממשלה האדירה ובחסדי אדונינו המלך הרחמן יר"ה לקנות שדות וכרמים ובתים וחצרות כל איש ישראל אשר תשיג ידו לקנות שדה וכרם יקנה ויבטח בכחא דהיתירא לעבוד עבודת האדמה בשביעית ולית מאן דימחא בידיה ונמצא על ידי זה תשכח תורת שביעית מישר' מכל וכל לא מדאוריית' ולא מדרבנן. ואיך הינו תאבים מכמה שנים שלא היה לנו אף מדרך כף רגל מקנת כספינו בארץ ישראל היו אומרים מי יתננו חלקת שדה בארץ לקים מצות התלויות רה תרומות ומעשרות ולקט שו"פ ושביעית וכמה מצות התלויות בארץ ועתה כי אינה ד' לידינו נחלת שדה וכרם בהתעוררות שרי ישראל המתנדבים בעם. ומי יודע אם באמת מקיימים מצות הפרשת תו"מ ולשו"פ וכלאים. (והלואי היו משתדלים מע' רבני האשכנזים הי"ו להושיב ב"ד בכל המושבות להשגיח על כל דיני ארץ ישראל בכלל ובפרט) ונוסף גם הוא מצות שביעית שתשתכח מישראל אשר גלותינו ושפלותינו היא סיבת אבקה של שביעית בעוה"ר כידוע: