שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
חו"מ
סימן א
להיות אמו"ץ שנתנאל פרחי בן הגביר השר גי' יוסף פרחי ז"ל היה דר בחצר אחד מחצרות שלהם האחרון שבחצרות שפתחו פתוח ברחוב תלית אל זנקאת בחיי אחיו גי' שמואל פרחי וגי' יחזקאל פרחי נ"ע והיה החצר הנז' חרב ושמם והעידו לפנינו אנן תרי מגו תלתא אנן ב"ד דח"ל עדים כשרים שנתנאל פרחי הנז' בנה בחצר הנז' עליות בנין חדש משובח במקום שהיה במקומם טבאק חריבים והיה דר בהם נתנאל הנז' ושוב דרו בו אשתו ובתו היחידה בת יורשת נחלתו וכשמתה אמה ג"כ הלכה הבת אצל קרוביה והיתה משכרת החצר הנז' לאחרים והיתה לוקחת השכירות לה לעצמה וגם השוכרים עצמם היו שוכרים ממנה דוקא והיו פורעים לה השכירות לה דוקא ושוב נשאת הבת הנז' לבחור אחד מקרובי אביה והוא גי' רפאל יאודה פרחי הי"ו ושוב מתה הבת הנז' והניחה בת וירש אותה הבחור בעלה הנז' וירש בכלל החצר הנז' וגם בנה הוא בחצר הנז' חדר אחד חדש ומחודש אשר לא היה בחצר הנז' כלל כפי מה שנתברר לנו אנן תרי מנו תלתא ב"ד דח"ל מפ' מגידי אמת והיה גם גי' רפאל הנז' משכיר החצר הנז' ולוקח השכירות לעצמו דוקא זה כמה שנים רבות ושום אחד מבני דודיו השותפים עמו בשאר חצרותיהם לא תבעוהו לפרוע להם חלקם משכירות החצר הנז' ולא ערער עליו שום אחד מהם בהיות החצר הנז' בידו דוקא כלל וכעת קם גי' אהרן שמואל פרחי הי"ו שהוא בן אחיו של נתנאל פרחי הנז' ותבע לדין לגי' רפאל הנז' הי"ו היורש את בת נתנאל הנז' כנז"ל ועמדו לדין לפנינו שניהם יחד שהם גי' אהרן שמואל פרחי הי"ו התובע וגי' רפאל יאודה פרחי הנתבע ותבע גי' אהרן הנז' הי"ו מגי' רפאל הנז' שיפרע לו כל חלקו המגיע לו בכל שכירות השנים שעברו שהשכירו החצר הנז' הוא ואשתו וחמותו זה ט"ו שנים מ"מ ואחר שיפרע לו כל חלקו משלם מעכב עליו עוד שלא ישכירנו עוד לאחרים מכאן ולהבא כלל כי אם רוצה הוא לדור בו כ"כ שנים כנגד חלקו בכל השנים שעברו וגם להחליף דירתו בדירת גי' רפאל הנז' בחצר הנז' באומרו שהוא שותף עמו בחצר הנז' כשאר החצרות המשותפים בהם מאבותם ואבות אבותיהם ז"ל וגי' רפאל הנז' הי"ו השיב על טענות הנז"ל כי הוא ירש החצר הנז' מכח אשתו שירשה אותו מאביה שהיה בידו מכמה שנים וזה כמה שנים שהחצר הנז' בידם וגם משכירים אותו לאחרים ולוקחים השכירות לעצמם והוא וחמיו נתנאל הנז' הוציאו על החצר הנז' כמה הוצאות רבות ובנינים וכיוצא הן אלה טענות שני הצדדים הנז' אשר טענו בפיהם וגם במכתב בחתימת ידם ודינא קבעו מנן אנן ב"ד דח"ל דקביע פה עירנו יע"א ואנן בדידן אחר שמוע טענותם הנז"ל נשאנו ונתננו בדבר הלכה מפי סופרים ומפי ספרים בדין זה ואסיקנא שמעתתא אליבא דהלכתא ועלתה הסכמתינו דלפום דינא זכה גי' רפאל הנז' הי"ו הנתבע בטענתו שהוא יורש כנז"ל ומלבד דהוא פטיר ועטיר מלפרוע שופ"ק מכל שכירות שנים שעברו לשום אחד מבני דודיו השותפים יחד בשאר חצרותיהם זאת ועוד זכה בדין בכל הוצאות הבנין אשר בנו בחצר הנז' הוא וחמיו והרשות נתונה בידו לדור הוא בחצר הנז' וגם להשכירו על ידו לאחרים ולגבות השכירות לעצמו דוקא כמאז ומקדם ואינו יכול גי' אהרן הנז' לעכב על ידו ולא להחליף דירתו בדירת החצר הנז' כלל מאחר שטען גי' רפאל הנז' הי"ו טענת ירושה כנז"ל ואנן טענינן ליה נמי טענת מכר או מתנה לחצר הנז' וזכה בחצר הנז' ובכל הבתים ועליות שבחצר הנז' אשר הם תחת ידו דוקא כי כן שורת הדין נותנת ככל אשר הורנו מן השמים עפ"י הדין האמו"ץ זולתי האוצ'א האחת שהוא החדר הקטן שבצד דרום החצר הנז' אשר פתחן פתוח לתוך הליוואן שבחצר הנז' אשר הוא ביד ני' אהרן הנז' משנים קדמוניות ועד עתה הוא שייך לגי' אהרן הנז' לבד ואין לגי' רפאל הי"ו בו שום שליטה ואחיזה כלל ולראית אמו"ץ ומכתב לחזקיה'ו ביד גי' רפאל הנז' הי"ו כתבנו לו מעשה ב"ד זה פה עוב"י דמשק יע"א וח"ש בש"א לחו' ניסן ש' הת"ר וששה ושלשים ליצירה והכל שריר ובריר ונכון ואמת וקיים:. הצעיר הצעיר שלמה סוכרי יצחק אבואלעפייא ס"ט ס"ט:
סימן ב
ביום ערב חג השבועות האיר וזרח אור בהיר מאת מעלת השר המפואר רב ועצום נשיא נשיאי הלוי הי"ו לשם מע' מרן מלכא גאון ירושלים ראש"ל הרב הגדול אחד היה אברהם הי"ו ונשאל אם יסכים על המעב"ד הנז"ל ויבא על החתום ליותר אומץ וחוזק הענין. ולפי רוב טרדותיו בקש ממני אחוה דעי דעת הדיוט קלה. והאמת שגם אנא נפשאי היתי טרוד הרבה לא הייתי מופנה משום צד לעשות רצון צדיק ואף נם עתה דחקתי ונכנסתי לעיין בדבר. ואנכי הרואה כי בודאי כדין הסכימו מע' הב"ד הצדק דהתם תרי מגו תלת העי"א ומי יוכל להרהר אחריהם חלילה. מאחר שהאחים הנז"ל היו חלוקים בעיסתם וכל אחד הוצאותיו לבדו ובאמת דזאת הבת באה מחמת ירושה וגם בעלה הי"ו ג"כ בא מחמתה ואנן טענינן ליה כמבואר במעב"ד עליון וזו אינה צריכה לפנים. אך בזאת שאו'ל באחת לא ידעתי מה אענה דהנה החצר הזה שעליו אנו דנים בתוך החצרות וידועים לבני המשפחה הרוממה פרחי שושנים הי"ו מזמן מורישם זלה"ה לקדושים אשר בארץ המה ויד כלם שוה בו וא"כ כשנכנס ודר סי' נתנאל נ"ע הנז"ל בחצר הנז"ל אף אם היה לאחר פטירת מ"א ז"ל כיון שידוע שיד כלם שוה בו אף שהיו חלוקים בעיסתם ובהוצאותיהם מ"מ כיון שידוע ומפורסם שחצרות אלו הם משותפים ביניהם וא"כ כל היורשים יש להם חלק בחצר הנז' ומה שדר בחצר הנז' סי' נתנאל הנז' נ"ע ומה שדר ברשות מיקרי ואין להם טענת חזקה לעולם וכמ"ש הריב"ש בסי' שכ"ז הביאה מרן בב"י ס"ס קמ"ט וז"ל מסורת בידינו מגדולי האחרונים ז"ל ועליהם אנו סומכי' שלעולם אין חזקה מועלת אלא א"כ ירד מתחילה בתורת מקח וכו' שכל היורדין ברשות אין להם חזקה לעולם וכו' וכו' יעש"ב. וכבר ידוע כמה מהרבנים גאוני ארץ הרב מהרש"ך ז"ל והרב מהר"א ששון וכמה מרבני האחרונים חששו לס' הריב"ש הלזו ועי' בס' משפט צדק ח"ב סי' כ"ו ולפורטם אי אפשר לך נא ראה הלא בספרתם ויש דלא חששו לס' הריב"ש ז"ל עי' להרשד"ם ז"ל בח"מ סי' רמ"ט ואף אם החצר של גי' יוסף ז"ל הוא לו לבדו וירשו אותו בניו אחריו שלשה המה מטיבי סי' נתנאל וסי' יחזקאל וסי' שמואל ז"ל שפיר יכולים לטעון בני סי' שמואל דלא חלקו ביניהם הבתים כלל וכולם נמצאו דרים שם מזמן מורישם שהשאיר להם זה החצר והוו כדין יורדים ברשות דאין לכם חזקה לעולם וכמו שעלה ונסתפק הרב בני שמואל ז"ל סי' ס"ו:
איברא דכבר ראה והתקין ה' כמהראד"ב ז"ל בסי' קס"א בס' לח"ר דיצא לחלק דכ"ז שכתב הריב"ש ז"ל דאין להם חזקה לעולם הוא באופן שע"כ יש לו להודות שלא ירד מתחילה בתורת מקח אבל אם טוען שמתחילה ירד בתורת מקח או מתנה מורה הריב"ש ז"ל דטענינן ליורש דבתורת מקח או מתנה ירד יעש"ב ודון מינה לנ"ד דהוי עדיפא מינה דכפי השאלה מוכח דאחר מיתת אביו ז"ל דר בחצר הנז' דודאי טענינן ליורש הבא מחמת ירושה דבתורת מקח ירד או בתורת מתנה:
ברם דא עקא דהרואה יראה לנכדו הרב עדות ביעקב סי' קמ"ג ז"ל דהק' לה' מ"ז ז"ל דדבריו סתראי נינהו למ"ש בסי' קס"ג והניחה בצ"ע. וגם הרב מש"ל ז"ל בפי"ג מה' טוען ה' ח' הקשה שתי תשו' הרב מהראד"ב ז"ל הללו והניחה בצ"ע יע"ש. והבי"ד הרב מע"ש בח"מ סי' ק"ן הגהט"ו אות י"א יע"ש:
ואני בעניי לא אדע שכו'ל מאי קק"ל להרבנים ז"ל על ה' לח"ר ז"ל דהנה בסי' קס"א הכי הוה עובדא דטען הבן דכשנכנס לבית הנז' שנשא אשה ירד לתוכה בתורת מתנה ונשאר דר בבית הנז' כמה שנים ואף אחרי הפרדו מעל שולחן אביו וגם אחרי מות אביו וע"ז יצא לחלק הרב ז"ל דכיון דהריב"ש ז"ל בהכי איירי היכא שהמחזיק בע"כ יש לו להודות שמתחי' נכנס שעה אחת שלא בתורת מקח בהא הוא דאמרי' דיורד ברשות אין לו חזקה. מינה דן את הדין הרב ז"ל לנ"ד שטוען שמשעה ראשונה נכנס בתורת מקח או מתנה אף דירד ברשות בהיותו סמוך עש"א מאי הוי כיון שמתחילה נכנס בתורת מתנה בהכי לא דבר הריב"ש ז"ל ומודה דמהני חזקתו:
ואולם בסי' קס"ג דמיירי דזה הבן לא טען הכי דאם היה טוען שקנאה מאביו בתחילה כניסתו לחנות אנה"נ דטענתו טענה אלא שיצא לטעון דאביו קנאה בשבילו ושער המכר נכתב על שם אביו לא יועילו דבריו להחזיק בחנות בטענה זאת כיון דירד ברשות וכן כתב הרב ז"ל בפי' וז"ל ועוד אפי' היה מועיל לו חזקה וכונתו בין לדברי הסוברים הרמ"ה והרי"ב דאף שירד ברשות מועיל לו החזקה לאחר שחלק מאביו אם החזיק שני חזקה ובין אם היה טוען שמתחי' ירד בתורת מקח זה אינו טוען שלקחה מאביו אלא שאביו לקחה לו ובטענת זאת אין בה ממש וכונת דבריו ז"ל כך הם דאם היה טוען שלקח מאביו מתחילת כניסתו לחנות היתה מועלת לו לכ"ע החזקה שהחזיק אחרי הפרדו מאביו ואחרי מות אביו או אם היה טוען שקנאה אחר כשחלק מאביו והחזיק שני חזקה לדעת הסוברי' היה מועיל אבל כיון שטען שאביו לקחה בשבילו הא ודאי אינו מועיל לא טענתו ולא חזקתו. זה נלע"ד כונת הרב לח"ר ז"ל ואין נסת'ר מחמ'תו:
אך בזאת הא קשייא לענ"ד על הרב ז"ל דאמאי לא מהימנינן ליה בטענתו זאת דאביו קנאה בשבילו והוא נתן דמי המקח במיגו דאי הוה טוען דמתחילה ירד בתורת מקח שלקחה מאביו בשעה שנכנס וכההיא דאיתא בש"ס פ' חזקת ד' ן' ע"ב דאוקי רב יוסף לעולם באחר דטוען שמיניה זבינתיה דזבינתה ניהליה ונאמן במיגו דאי הוה מוכן ממך זבינתה הרי דאע"ג דירד ברשות דהיינו בחיי הבעל נאמן במיגו וה"נ נימא הכי אבל באמת דכונת ה' לח"ר ז"ל הוא דכיון דהיה רווק ולא נשא אשה והיה סמוך עש"א דינא הוא דמתנתו ומציאתו של אביו ואין לו יד לזכות כמ"ש בא"ח סי' שס"ו ובח"מ סי' ע"ר וכמו שהוכחתי בעניותי בתשו' בס' בני בנימן וקרב אי"ש ח"א סי' ט"ז ד' מ' ע"ד דבנשוי אשה אף שהוא סמוך עש"א יש לו יד לזכות והוכחתי בכמה הוכחות אמיתיות דבנשוי יש לו יד לזכות וזוכה במתנה שנותן לו אביו יעש"ב ולהכי דקדק הרב ז"ל הן בשאלה והן בתשו' כמה פעמים כיון שהיה רווק וכו' דלכאו' היל"ל כיון שירד ברשות ומה איכפת לן אם היה רווק או לא אם לא שכל עיקר כוונתו דכיון שהיה עדיין רווק ולא נשא אשה אף אם סיגל מעות הם לאביו כיון שהוא סמוך עש"א ואי אפשר לנו להאמינו שהחנות הוא נתן דמי המקח בטענת מגו וכו' מאחר דאף אם נאמינהו אינו מועיל שהמעות שנתן דמי מקח החנות הם זכות אביו ולא הרויח כלום ומעתה כונת הרב שכת' ועוד אף אם היה מועיל לו חזקה פי' דבריו דוקא אם היה טוען שקנאה אחר שחלק מאביו לדעת הסוברים דמהני ודאי כמ"ש לעיל ובזה מה מחוק לחכי הראיה שהביא מההוא שרצה לזכות בשטר ובחזקה ויצא השטר מזוייף דגם החזקה אזדא ליה ואם היה טוען טענת חזקה לחוד הוה מהנייא:
והשתא ניחזי אנן מה דמות יערוך דהתם שאני דבא לזכות בכח שטר החזקה ויצא השטר מזוייף אנה"נ דהפסיד גם החזקה אבל הכא דזה הבן לא בא לזכות אלא מכח החזקה והדמים שנתן ולא ראינו שיצא מזוייף בשום אחת מהן. אם לא דכונתו רצוייה דהטענה שטוען שנתן הדמים בהיותו רווק כיון שלא היה נשוי עדיין הם זכות אביו ואין בטענתו ממש זה נלע"ד כונת הרב לח"ר ז"ל ונתלבנו ונתחוורו דבריו ז"ל כשמלה ולא סתרי דבריו אהדדי לפקע"ד ודו"ק. וחילוק זה שחי' ה' מהראד"ב ז"ל הביאו הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא הוב"ד כש"מ לבתרא ד' ן' ע"ב בשם יש אומרים ויש מי שתירץ יעש"ב:
תו חזיתיה להגאון הרב מש"ל ז"ל שם בפי"ג מה' טוען הלכה ח' שכתב וז"ל הא דכתב הריב"ש דכל שלא ירד בתחילה וכו' אפשר דהיינו דוקא כשטוען הבן דאחר זמן שהחזיק בנכסי אביו לקחה וכו' אך אם טוען דמתחילה כשירד לקרקע זה בתורת מקח ירד אף שבתחילה לא הו"ל חזקה כיון שהיה סמוך עש"א מ"מ כיון שיש לו שני חזקה לאחר שחלק מאביו מהני ליה חזקתו ע"כ: והדבר ק' לענ"ד דחילוק זה הוא הוא החילוק שחילק ה' לח"ר ז"ל בסי' קס"ה שהק' עליו למעלה והן דברי היש אומרים שהביא הרשב"א והביאם הרמב"ן ז"ל בשי' לבתרא בד' ן' ע"ב ג"כ בשם יש אומרים יחלק עליו וגם נמק"י ז"ל הביא דברי הרמב"ן ז"ל והי"ל להביא דבריהם הרב מש"ל ז"ל גם מ"ש אח"ך וז"ל ואפשר נמי דאם אינו ידוע לעדים שהחזיק בבית בעודו סמוך עש"א דנאמן לומר דאחר שחלק לקחה במגו דאי בעי טעין שמעול' לא החזיק בבית זה בעודו סמוך עש"א ע"כ:
גם דברים אלו הם אמה דברי הרמב"ן ז"ל דהוצרך לאוקומי הסוגיא דפ' חזקת ד"נ ע"ב דתירץ רב יוסף לעולם באחר וכגון שאכלה מקצת שנים בחיי הבעל וג"ש לאחר מיתת הבעל דנאמן במיגו דאי בעי טעין מינך זבינתה לאחר מיתת הבעל ובאותו זמן ירדתי בה כיון שאינו ידוע בעדים שדר בחיי הבעל וכו' יע"ש. באופן שכל מה שצידד הרב משנה למלך ז"ל בזה הוא מחלוקותן של ראשונים ומהתימה שלא העלם על דל שפתיו כאילו הוא המוליד והמחזיק לחילוקים הללו:
איך שיהיה נמצא דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דאם הוא ידוע שירד ברשות בזה איפליגו הרמ"ה והר"ב עם הרמב"ן והרא"ש ז"ל לד' הטור ז"ל דאחר שחלק מאביו לד' הרמ"ה ז"ל אף שירד ברשות אם אכל שני חזקה יכול לטעון לאביו חזרתי ולקחתי ממך וכ"ש אם טוען דמתחי' ירד בתורת מקח וכמ"ש הרב לח"ר ז"ל וכמו שמבואר כל זה בדברי הרמ"ה ז"ל בשיטתו לבתרא בד' נ' ע"ב וגם בשי' הרמב"ן ז"ל הנז"ל שהביא משם יש אומרים יע"ש. ואם אינו ידוע שירד ברשות גם הרמב"ן ז"ל יודה דנאמן בטענתו שקנאה אחר שחלק בטענת מיגו כנז"ל יעי"ש. וא"כ דון מינה ואוקי באחרין להיכא שאינו ידוע אם ירד ברשות. ואם ידוע שירד ברשות בזה הוי פלוגת' ולהלן נבאר דעת מרן ז"ל דאתכ' דידיה סמכינן וכוותיה עבדינן כידוע: אלא שראתה עיני להרב מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קל"א שנשאל בשמעון ודן אחים שירשו חצר מאביהם ואשת אביהם רחל כשמת אביהם היתה הרה וילדה ללוי אח"כ ומת דן בלא בנים ונפלה ירושתו לשמעון ולוי הקטן ואם רחל היתה דרה בחצר הנז' בחיי דן כמה שנים וכשנכנסה לדור בחצר הנ"ז היה בתורת שכירות ואחרי מות דן ישבה רחל ובנה לוי בחצר כמה שנים ועתה בא שמעון לתבוע מלוי החצר ולוי טוען כנגדו שמאחר שהית' אמו דרה כמה שני' אחרי מות דן קנתה משמעון חלקו בכל החצר. ושמעון טוען כי מאחר שבשעה שנכנסו לדור בחצר בשכירות ירדו ברשות מיקרו ולא אהני להו חזקה והשיב הרב ז"ל דטענת לוי טענה מעליא היא וכתב וז"ל דאנה"נ דלגבי דן היא יורדת ברשות ולא היתה רחל נאמנת לו' חזרתי ולקחתי ממך כיון שדרה בבתים ברשות בתורת שכירות וכו' אמנם אם היתה טוענת לשמעון חזרתי לקחתי ממך אחרי מות אחיך דן וכו' ודאי דהיתה מועלת וכו' דמאי דאמרינן דהיורד ברשות אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך היינו כשירד ברשות המערער באופן דאין לספק ולגמגם בזה משום שדרה רחל בבתים בחיי דן עכ"ל יעש"ב. הרי אשמועינן הרב ז"ל חידוש נפלא דכל מה דאמרינן דיורד ברשות אין לו חזקה לעולם היינו כל עוד ימי המערער שהורידו ברשות או ממשכן או משכיר או משאיל וכיוצא אבל לגבי היורשים שלהם לא הוי יורד ברשות ויכול לטעון חזרתי ולקחתי ממך מהיורש:
ולא אכחד עצמי שראיתי להרב מהרח"ש ז"ל בח"א סי' מ"ו שהביא פוסק אחד הרב ר"י אבא ז"ל ראיה לדבריו ממ"ש מהרש"ך ז"ל לנדונו שיוכל לטעון המחזיק נגד היורש אחר שהחזיק שני חזקה אחר שמת המוריש שקנה מאת היורש דלאו ברשותו ירד אלא ברשות אביו וכו' יע"ש. והרב מהרח"ש ז"ל שם בדף ס"ד ע"ב מקהה בא אקהיתא על עיקר חילוק זה של הרב מהרש"ך ז"ל ויש לפקפק שהרי טעמא דהנהו רבוואתא ס"ל דכל היורד ברשות וכו' היינו טעמא משום דהוי כעדים וראיה גבי מטלטל וא"כ אם ראובן הפקיד או השאיל חפץ לשמעון בעדים ואח"כ מת ראובן ורואים החפץ ביר שמעון אטו נאמר דאינו יכול יורש ראובן להוציא החפץ מיד שמעון הא ודאי ליתא דכיון דאיכא עדים דבתורת שאלה או פקדון בא לידו ואיכא עתה עדי ראיה שראו החפץ בידו ודאי דיש ביד היורש להוציא החפץ מידו אפי' עברו כמה שנים ויר' שלא ימצא מי שיחלוק בזה וה"נ דכוותה עכ"ל:
ואני עני תמיהה לי מילתא אמאי לא הקשה להרב מהרש"ך ז"ל מיניה ובים דבח"א סי' צ"ב הכריח מתשו' הריב"ש ז"ל דנקט דיורד ברשות אין לו חזקה לעולם דמתיבת לעולם משמע דס"ל דכיון דירד ברשות אף שכלו ימי המשכונה אין לו חזקה יע"ש. וא"כ היכי פשיט ליה דתוכל לטעון נגד שמעון שלא ירד ברשות שהוא המערער מאי נ"מ הלא לא יוכל להכחיש שירד ברשות ואין לו חזקה לעולם. ובהכרח צריכים אנחנו לומר דהרב מהרש"ך ז"ל אף שלא הביא שום ראיה לדבריו כל חיליה הוא ממ"ש רשב"ם ז"ל בההיא סוגיא שהבאתי לעיל רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכלה מקצת שני חזקה בחיי הבעל וג' שנים לאחר מיתת הבעל מיגו דאי בעי אמ"ל אנא זבינתא מינך כי אמ"ל נמי אנת זבינתה ליה וזבנה ניהלי מהימן. ופי' רשב"ם בד"ה רב יוסף וכו' וז"ל ולא דמי לאריס שאינו יכול לטעון אח"כ לקחתיו וכו' אבל זה שלקחה מן האיש וכו' התם ודאי כשמת הבעל הרי זה כאילו יורד עכשיו מחדש לשדה אשה זו והיא שותקת ג' שנים איכא למימר דזבוני זבינא ליה עכ"ל יעש"ב:
הרי להדיא דחילוק זה של ה' מהרש"ך ז"ל מאיש לוקחה זאת מדברי רשב"ם ז"ל שנתן טעם דלא דמי לאריס דכשמת הבעל הרי זה כאילו יורד עכשיו מחדש לשדה אשה זו והיא שותקת ג' שנים יכולה לטעון חזרתי ולקחתי ממך וכמ"ש מהרש"ך ז"ל. גם הרב מהר"ש גאון בס' מ"י בסי' ט"ל חילק האי חילוקא דהר' מהרש"ך ז"ל יעש"ב מבלי הביא שום ראיה כאילו היא הלכה מוסכמת ובאמת תמהתי שלא מצאתי לשום אחד מהגאונים הנז' שנסתייעו מדברי רשב"ם ז"ל הנז"ל ואמרתי אולי משגה הוא ואתי תלין:
ואחר החיפוש יגעתי ומצאתי להרב כמוהראד"ב ז"ל בס' לח"ר ז"ל סי' רי"ט דחי' חי' זה מסברתו והביא ראיה לדבריו מדברי רשב"ם ז"ל הללו. ושוב דחה דליכא ראיה וכתב וז"ל וכד מעיינינן לאו מילתא היא שלא כתב רשב"ם ז"ל כן אלא משום דס"ל הפך סברת הרמב"ן שכתב הטור בסי' ק"ן וכו' והוא דעת הרשב"א וכו' אבל הרמב"ן ז"ל וסייעת האחרונים אית להו בהדייא דלא מהני חזקה ליורד ברשות בשום גוונא אפי' דשלמו ימי המשכונה וכו' יעש"ב ועלז לבי באמת דכיונתי אל האמת. שוב ראיתי להרב מהר"י קאואליירו ז"ל הוב"ד בתשו' הרב הכנה"ג בס' בעי חיי סי' צ"ד ד' ק"ג בח' ח"מ ח"א שכתב כן להדיא כדעת רשב"ם ז"ל וכתב דזהו דעת הרא"ש ז"ל והריב"א בנו ז"ל יעש"ב. ועי' מ"ש הרב הכנה"ג ז"ל שם בסי' צ"ה ובסי' צ"ו:
נקוט מהא מדברי ה' כמהראד"ב ז"ל הללו דבהא תלייא פלוגתא דהרמב"ן והרמ"ה ז"ל דלהרמב"ן ז"ל יורד ברשות אין לו חזקה לעולם ולעולמי עולמים אפי' עד מאה דרי וכמ"ש ה' מהר"ש פרימו וה' מהר"ח אלפאנדארי ז"ל בס' כהונת עולם סי' א' ב' יע"ש. ולהרמ"ה ז"ל ודעימיה דאף דירד ברשות אם כלו ימי המשכונה והחזיק ג' שנים אח"ך דהוייא חזקה גם אם נתרוקן הרשות דמת הממשכן או המשאיל או המשכיר או המוריש והחזיק אח"ך ג"ש דעלתה לו חזקה דמיתת המוריש הו"ל ככלו ימי המשכונה והו"ל למחות מאחר דלא ירד ברשותו אלא ברשות המוריש ומדלא מיחה מצי טעין דחזר ולקחה. וכ"ש כשאין השוכר או השואל עצמו בחיים אלא יורשים עם יורשים דודאי דטענינן ליורש שקנה אביו מהיורש דלגבי דידיה לא הוי יורד ברשות:
והכי חזיתיה להרב מהרש"ח ז"ל בסי' ח"ן דכתב בעד רשב"ם ז"ל דס"ל כהרמ"ה ממ"ש בסוגיא הנז"ל יע"ש. וא"כ עפ"י דברי מהראד"ב ז"ל הללו נחה שקטה קושיתו של ה' מהרח"ש ז"ל על ה' מהרש"ך ז"ל דהו"ל כעדים וראה ומאי נ"מ שלא ירד ברשותו של המערער דאפשר לתרץ דס"ל כהרמ"ה ז"ל דאף יורד ברשות לאחר שכלו ימי המשכונה יש לו חזקה מטעם דהי"ל למחות וכן נמי בנדון ה' מהרש"ך הי"ל לשמעון למחות בלוי קודם שיחזיק ולא הוי כעדים נראה כיון דלא מיחה ובזה יתורצו דברי ה' מהרש"ך ז"ל ממה שהק' עליו ה' מהרח"ש ז"ל:
ואולם תמיהתי שתמהתי בעניותי על ה' מהרש"ך ז"ל דסתר דידיה אדידיה ממ"ש בח"א סי' צ"ב ובכמה תשו' כתב המחוור אצלי מ"ש הריב"ש ז"ל וכו' הרי סותר עצמו והוא פלא. שוב ראיתי בספר מטה אשר שגם ה' מהר"ש פלורינטין ז"ל יצא לחלק. כחילוק של ה' מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קל"א הנז"ל וה' כמהר"ר ח"ק ז"ל השיג עליו בזה והרבה להפליא על ה' מהרש"ך ז"ל בסתירת הב' תשו' הללו בדף כ"כ ע"ד יע"ש:
עוד ראיתי להרב תורת חסד סי' קפ"ה ד' קי"ו ע"ד שגם הוא חילק בהכי היכא דאיכא שינוי בעלים יש לו חזקה ולא מיקרי יורד ברשות לגבי המערער עתה ויחזקהו במסמרים לא ימוט ואח"ך הביא כמהראד"ב ומהרש"ח ז"ל דדקדקו מד' רשב"ם הנז"ל דלא ס"ל כהרמב"ן ז"ל והוא ז"ל הק' עליהם שלא ראו ד' רשב"ם אשר כתב בד' ט"ל דכ"ב ע"ב וז"ל וי"מ דעטמא דצריך למחות בסוף כל ג' כדין שלא יטעון לאחר המחאה מכרת לי ולא נהירא דכיון דעל כרחו מודה דמעיקרא לאו בתורת מכירה נחית בה אינו נאמן לו' אח"ך קניתי וכו' ומפני דברי רשב"ם ז"ל דחק עצמו לפ' דברי רשב"ם שבד' ן' ע"ב הנז"ל יעש"ב:
וכשאני לעצמי אמינא דדברי רשב"ם ז"ל הללו שכ' בד' ט"ל אין נסת'ר מחמתו דאפשר לחלק בין היכא דאיכא שינוי בעלים אז יוכלו לטעון טענת חזקה אך היכא דליכא שינוי בעלים ודאי דלא יוכל לטעון חזקה כל שירד ברשות ובהכי מיירי רשב"ם בד' ט"ל יעש"ב. ואולם מילתא דתמיהה לי טובא. בדברי ה' ח"ח ז"ל הנז' דאחר דחיזק החילוק הנז' והביא כמה מהגאונים דהכי ס"ל וסוף כל סוף אסיק דנקטינן כדברי האומרים דאין חזקה אפי' יש שם שינוי רשות ודלא כמ"ש התוס' ורשב"ם והרא"ש ולא קי"ל כוותייהו וזה דלא כמ"ש מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קל"א עכ"ל יע"ש ופליאה דעת ממני דלא כתב טעמא מאי נקטינן כדברי האומרים וכו' ודלא כמ"ש התוס' וכו' שהרי הביא להקת הפוס' דס"ל הכי וס"ל הכי ואמאי דחה דבריהם של אלו כנגד דברי המנגדים אתמהה! איך שיהיה הנה נא ערכתי שלחני רשב"ם ז"ל לד' ה' כמהראר"ב ז"ל ומהרש"ח ז"ל וגם ה' מהרש"ך ז"ל וה' מהרש"ג ז"ל וה' מהרש"ף ז"ל כולהו רבוואתא ס"ל דאם נתרוקן הרשות ואח"כ החזיק ג"ש יכול לטעון חזרתי ולקחתי ממך כיון דלא ירד ברשות המערער. שוב האיר ה' את עיני וראיתי להסמ"ע ז"ל בסי' ק"ן ס"ק ד' וגם בדרישה סי' ק"ן שהאריך והרחיב הדברים רח'ב רחב דגם הרא"ש ז"ל הכי ס"ל דבנשתנה הרשות יש לו חזקה והסכים דזהו דעת מרן ז"ל בש"ע יעש"ב: ואני עני הנני מוסיף להכריח בדעת מרן ז"ל דהכי ס"ל שהרי באה"ע סי' פ"ז ס"ק ב' פסק וז"ל מי שהחזיק בנכסי אשת איש לא עלתה לו חזקה אא"כ החזיק בהם ג' שנים אחר מות הבעל עכ"ל. והשתא אם איתא דס"ל כהריב"ש והרמב"ן ז"ל הי"ל לפרש אם החזיק ג' שנים אחר מות הבעל כשלא נודע שירד בחיי בעלה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' בפי' הסוגייא אלא ודאי בהכרח דס"ל דעלתה לו חזקה לאחר שנתרוקן הרשות דמת הבעל והו"ל כאלו ירד השתא מחדש בשדה זו. ודקדק בדבריו ונקט אא"כ החזיק בהם ג"ש אחר מות הבעל דתיבת בהם אין לה מובן והיה די שיאמר והחזיק נ"ש אחר מיתת הבעל אם לא דאתא לאשמועינן דאוקמתא דרב יוסף דהחזיק מקצת בחיי הבעל וג"ש אחר מיתתו והרי נודע לכל שהיה מחזיק בהם ועכ"ז אהני ליה חזקתו בטענת מיגו וכדכתב רשב"ם ז"ל ועי' בלבוש הבוץ באה"ע סי' פ"ז ס"ק ב' שפי' להדיא וז"ל אבל אם החזיק בהן ואח"כ ג"ש אחרי מות בעלה אפי' אם התחיל להחזיק בחיי הבעל וכו' הוייא חזקה במיגו שהיה יכול לו' שקנה ממנה אחרי מות בעלה עכ"ל יעש"ב. ומכ"ש אי אמרי' דס"ל למרן ז"ל דיכול להחזיק אחר שכלו ימי המשכונה אף שלא נתרוקן הרשות וכמ"ש הרב משכנות הרועים ז"ל באות מ"ם סי' רי"ג דדעת מרן ז"ל לפסוק כי"א בתרא והדרינן לכללין וכמו שהעלה רב אתאי הרב הג' המפ"ה בספרו הנחמד צדק ומשפט הנד"מ ואין צורך לכפול הדברים שכבר העמיק הרחיב ברוח מבינתו ירבו כמותו:
ובאמת יש אתי להאריך הרבה בענין זה רחבה מני ים אך לפי קוצר השערתי אין צורך לנ"ד דבודאי כשנכנס סי' נתנאל נ"ע בבתים הללו היה אחרי מות אביהם גי' יוסף נ"ע והיו האחים ג' המה מטיבי נ"ע חלוקים בעיסתם ובהוצאות ביחם ובודאי דבהכי אהני להו חזקה ובפרט לגבי היורש דאנן טענינן ליה ואי"ץ לטעון שום טענה וז"פ. ועי' בס' ויוסף אברהם הנד"מ סי' י"א ד' ע"ד ע"א וע"ב יעש"ב:
אלא דלפי ד' הרב משכנות הרועים ז"ל ורב אחאי גאון הרב המפ"ה בס' צדק ומשפט הנז' יבואו דברי מרן ז"ל שפסק שם בסי' קמ"ט ס"ק י"ט אין מחזיקים בנכסי קטן אפילו הגדיל וכו' עד שיאכל ג' שנים רצופות אחר שהגדיל כס' הי"א בתרא דלא כהרמב"ן ז"ל דבחי' בפ' חזקת ד' ן' ע"ב כתב דבקטן מוכרח להודות שלא ירד בתורת מקח וכו' יעש"ב. דכיון שהגדיל הוי כדין כלו ימי המשכונה וכיון שהחזיק אח"ך לא הוי יורד ברשות. ולטעמא דידי אף אם נאמר בדעת מרן ז"ל דטעמיה כמ"ש הרא"ש ז"ל דלא הוה ידע שהיתה שלו כדי שימחא וכמו שהעתיק העור ז"ל דבריו שם מ"מ שנייא נ"ד דכיון שמת המוריש ובניו ובני בניו ודאי ופשיטא דליכא דינא דיורד ברשות כלל:
וכל לגבי דידי לפקע"ד אמינא לפי מיעוט שכלי וקוצר השגתי דבאחים שירשו קרקע מאביהם לא איתמר הך דינא דיורד ברשות דהשכל מחייב דסתם בנים הם דרים עם אביהם ביחד בחצר אחד וכשמת האב יחלוקו הבנים ביניהם הבתים וישארו דרים שם הם והבאים מכחם לעולם. ואם איתא דגם בכי הא נאמר דהוי יורד ברשות יקומו בניהם אחריהם לערער על בני דודם דלא זכו בבית אף שיעברו כמה שנים מטע דירדו ברשות אם לא דצריך שישמרו שטרותיהם לעולם מה שלא מצינו דין זה בשום פוסק. ויש סעד לדברי ממתני' בפ' חזקת ד' מ"ב ע"א האחין שחלקו נעל גדר ופרץ כל שהוא הוייא חזקה דאינם יכולים לחזור זה על זה. והשתא ניחזי אנן מאי אהני להו חזקה זאת כיון דאחר זמן יקומו בניהם לערער זע"ז לבטל חלוקתם וחזקתם מטעם דירדו ברשות מורישם אם היו סמוכים על שלחנו והי"ל למתני' לאשמועינן דיעשו שטר ביניהם ויזהרו בו כל ימי עולם. אלא ודאי ליתא להאי טעמא דיורד ברשות באחין שחלקו ונלע"ד כפתור ופרח אך חוששני פן ירוצו את גולגלתי דאיכא כמה רבנים שחששו לזה ודו"ק:
ועוד יש לי להביא ראיה לחילוק זה שחי' הסמ"ע ז"ל בד' הרא"ש ז"ל דבנשתנה הרשות לא נאמר דין יורד ברשות כמ"ש רשב"ם ז"ל ומהרש"ך ומהרש"ג ומהרש"ף ז"ל ודעימייהו והוא דמצאתי תשו' להרא"ש ז"ל כלל צ"ט סי' ז' שנשאל בראו' שהיה לו בתים ודר בהם כל ימי חייו וכשמת נשאר שמעון בנו דר בבתים כל ימי חייו ובהיותו בחיים יצאו עליו בעלי חובות ועשו שומא והכרזה באלו הבתים שהיו בחזקת שמעון והורידו ב"ד להבע"ח בקצת מן הבית. והיו לראובן הנז' ב' בנות והשיאם בחייו ונתן להם בחייו כל הבתים במתנה גמורה מעכשיו ולאח"מ ויצאו הבנות עם בעליהן לדור בעיר אחרת כל ימי חיי שמעון אחיהן באופן שלא נכנסו בבתים כלל. ואחרי מות שמעון יצאו עוד הבע"ח להחזיק בבתים הנז' ועתה באו הבנות לתבוע הבתים הנז' בכח שטר המתנה הנז' וכו' והשיב וז"ל מילתא דפשיטא היא שלא הפקיע זכות הבנות ולפסול שטרן מחמת שהניחו שמעון אחיהן דר בבתים כיון שהוא אינו טוען שקנה מהם דדוקא ליורש טענינן דיורש כרעיה דאבוה הוא והוא מוחזק בנכסים והבא להוציא ממנו טענינן ליה וכו' אבל בע"ח קי"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא בא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה וגם אין מחזיקים בנכסי אשת איש וכו' הילכך נר' להעמיד הנכסים בחזקת הבנות עפ"י שטר שבידן עכ"ל יעש"ב: הנה מדבריו אלה נלמוד דכתב כיון שהוא אינו טוען שקנה מהם וכו' מוכח דאם היה טוען הוה צייתינן ליה והיינו מעמידים הבתים בחזקתו. והשתא הדבר ק' היכי הוה צייתינן ליה והלא שמעון היה יורד ברשות כמ"ש בשאלה דמזמן אביו היה דר שם ומאי אהני ליה טענתיה שקנה מהן. ובפרט למ"ש הטור בסי' ק"ן דדעת הרא"ש ז"ל כהרמב"ן ז"ל אלא ודאי מוכרחי' אנו לומר כמ"ש בדרישה דשינוי רשות מהני ליורד ברשות כד' הרא"ש ז"ל: ואל תתמה על החפץ בדברי הרא"ש ז"ל דאמאי לא טענינן לבן שמעון שאביו קנה כיון שהוא בא מחמת ירושה מאביו אנן טענינן ליה ומה יועיל שטר המתנה שביד אחיותיו דאפשר שקנה מהן אף שהיה יורד ברשות כמו כשהיה טוען שמעון שכ' הרא"ש ז"ל דהוא מהני. ולדידי נר' דהרא"ש ז"ל מיירי ששמעון לא הניח יורשים ואחיותיו היו יורשות אותו ואם היו באים ליקח הבתים מחמת ירושה היו זוכים הבע"ח ולזה באו בכח שטר המתנה ונ"ל פשוט:
שוב מצאתי הדבר מפורש בתשו' הרא"ש כלל פ"ו סי' ד' שהביא תשו' לרב פלטוי הגאון ז"ל שנשאל בראובן שמשכן שדותיו לשמעון ואחר שמשכנם כ"ד או כ"ה חדשים הלך ראובן למדה"י ואכל שמעון אותם שדות שנים הרבה ומת שמעון ואכלם בנו יותר מך' שנה ומת ראובן במדה"י ובא בנו ומצא אותם שדות ביד בן שמעון ואמ"ל מה אתה בתוך שלי ואמ"ל שירשתי מאבי אמ"ל בידי אביך היו ממושכנות וכו' אמ"ל אם משכנם לו אפ' חזר ולקחם אבל אני איני יודע אלא שירשתי מאבי. והשיב הכי אמר"י הבא משום ירושה וכו' ויוכל לשמותי בר ראובן לפני בר שמעון דלא שמיע ליה משמעון אבוהי וכו' אבל שבו' ודאי לית ליה וכו' דלא דמי לשטר הלואה דהתם קא אתי בר שמעון לאפוקי מבר ראובן וכו' אבל הכא אילין ארעתא בחזקת בר שמעון קיימי ולית ליה לבר ראובן אלא שמתא בב"ד בעלמא וכן היה דן ר' מאיר ז"ל עכ"ל. דון מינה לנ"ד אף שהיה בודאי יורד ברשות ולא ירד אפי' שעה אחת בתורת מקח קרי ליה לבר שמעון מוחזק ודינו כדין הבא מחמת ירושה ממש ודו"ק:
באופן כי מכל הצדדי' יורד ברשות ליכא למיחש בנ"ד כ"ש אם אינו יודע דירד ברשות כמ"ש לעיל וכ"ש וק"ו בנ"ד דידוע דלא ירד ברשות דהחצר הזה שדר בו סי' נתנאל נ"ע היה חרבה ושממה ולא היה ראוי לדירה כלל ובא סי' נתנאל נ"ע ובנאו והוציא כמה הוצאות מכיסו וגם חתנו בנה בית גדולה חשובה ודאי דטענינן ליה ליורש שאף אם לא ירד בתורת מכר כי זה לא שייך בנ"ד הא ודאי בתורת מתנה ירד שלא היה חשוב אצל כל האחים לכלום ויש להביא ראיה לזה שהיתה משכרת על ידה בפני השותפים כמה שנים ולא ערערו עליו שום אחד מהם ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרב כמוהר"י הלוי ז"ל כלל ז' סי' ס' דבנדונו היה בודאי ידוע שירד בתורת משכנתא ועכ"ז אחר שהאריך בענין וצלל במים אדירים כ' בסו"ד וז"ל ולרווחא דמילתא אני או' דע"כ לא קאמר הרמב"ן דכל שירד ברשות אין לו חזקה אלא היכא שלא נתחדש שום דבר מאשר היה בשעה שירד בתוכה וכו' אמנם בנ"ד שהלך שמעון ובנה ושינה בתוך הבית בכמה בניינים ושינויים חדשים דכל כי האי הי"ל למחות ויש לו ראיה גדולה ע"ז החי' ממאי דאמרי' בגמ' בפ' חזקת באריס בתי אבות וכו' דאמר ר"ן שאם הוריד אריסים תחתיו יש לו חזקה וכו' יעש"ב. ודון מינה לנ"ד שהרי בנה כמה בנינים ושינויים והוסיף בית גדולה ואין חולה מהם ודאי דבתורת מתנה ירד ועי' להרב הכהנה"ג בהגהט"ו סי' ק"ן אות ט' שהביא ס' מהר"י הלוי ז"ל הלזו כהלכה פסוקה בלי שום חולק. ולא אכחד שהרב מהר"ש פרימו ז"ל בס' כהונת עולם סי' א' הביא ס' הרב מהר"י הלוי ז"ל הלזו ויצא לחלק בין היכא דבנה לצורך דאין בזה שינוי אך אם עשה שינויים חדשים והורס ובונה ואיכא הפסד הרבה בהא הודה להרב מהרי"ל ז"ל דיש לו חזקה. ועי' בסוף ס' עזרת נשים סי' ב' תשו' ארוכה להרב מהר"י כולי ז"ל ותרוה צמאוניך. ודון מינה ואוקי באתרין נעשו סניגורין:
כל זה כתבתי בעט'יו של נח'ץ כי לדעתי המעט הוא הנני מסכי'ם ומערי'ב למעב"ד הצדק הנ"ל מכל הטעמים הנז"ל. ועוד טעם כעיקר סמיכתינו על הב"ד העי"א וכמ"ש הרשב"א בסי' תתק"ז יע"ש. אך בזאת אם יסכים עמי מע' מרן מלכא גאון עוזינו מוה"ר ראש"ל יצ"ו והיו דברי אלה להלכה ולמעשה למסתור ולמחסה למעב"ד הצדק הי"ו. וסלח נא אנכי מבקש מאת רב רחומאי נשיא ישראל מסג"ל אוהב התורה ולומדיה מלאך רפאל יהיה בעזרו כי לפי רוב טרדותי כי רבות אנחותי עצמו מצוקותי ולא היתי פנוי משום צד ואחר עד עתה והוא רחום יכפר. כ"ד נא"ה באמת וישר. המעתיר לקונו אולי יישר. הוא ברחמיו י"מ ויורינו מדרכיו הדרך הטוב והישר. הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט:
סימן ג
הסכמת הרה"ג ראש"ל נ"י ראה ראיתי את דברי רב אחאי מע' הרב המופלא ראש ב"ד מקו' כמהר"ר יש"א ברכ"ה יצ"ו בעובדא דאתי קמן בדין חזקה שירד מתחי' ברשות. פתח דבריו יאיר הכי אמר מר דהוי פלוגתא בין הראשונים דאית דאמרי כל היורד ברשות אין לו חזקה לעולם ואיה דאמרי אע"ג דירד ברשות אי החזיק בתר הכי ג"ש יש לו חזקה והריב"ש בסי' שכ"ז פסיק ותני דאין חזקה מועלת כל בירד מתחי' ברשות ורוב האחרונים נמשכו לדעתו. מיהו מהראד"ב ז"ל בסי' קס"א יצא לחלק דע"כ ל"ק הריב"ש אלא היכא דע"כ יש לו להודות שלא ירד מתחי' בתורת מקח אבל אי טוען שמתחי' ירד בתורת מקח או מתנה מודה הריב"ש דטענינן ליורש וכו' ע"ש: אלא דנרגש ה' עדב"י ז"ל סי' קמ"ה דדברי ה' לח"ר הללו סותרין למ"ש הוא עצמו בסי' קס"ג וכן המשל"ם בפי"ג דטוען ה"ח וצ"ע דבריו ומע' הרב הפו' רב נהוראי תחי' רצה לפרש דל"ק דכונת מהראד"ב דכ' בסי' קס"ג בזה"ל ועוד אפי' היה מועיל לו חזקה אינו טוען שלקחה מאביו אלא אביו לקחו לו ובטענה זו אין בה ממש ע"כ כונתו לרמוז לאותו חילוק דא' מר בסי' קס"א והיינו דקא' דאפי' היה מועיל לו חזקה ר"ל כדאמרי' במקו"א לחלק דדוקא היכא דבע"כ יש לו להודות שלא ירד בתורה מקח והרי הכא אינו מודה לז"א דל"א הכי אלא היכא דטעין מתחי' שלקחו מאביו אבל הכא דטעין שאביו לקחה לו שאין בט' זו ממש כגו"ד הוי כאלו לא טעין מידי והדרן לכללין דכל היורד ברשות אין לו חזקה. והדר נרגש דאמאי לא מהימנינן ליה בטענתו דאביו קנאה בשמו ובעדו במיגו דאי בעי הוה טעין דמתחי' ירד בתורת מקח שלקחה מאביו ומכח זה הדר ופנה לדרך אחרת בכונתו במה שדקדק דקפיד מהראד"ב ז"ל לו' כמה פעמים דהוה רווק אל"ו דכונתו הוא לו' דמשום היותו סמוך על שלחנו והוה רווק דין גרמא לו' דחשיב יורד ברשות משום דאין לו יד לזכות וכל מה שסיגל הוי לאביו לא כן בסי' קס"א נכנס בהיותו נשוי דכגו"ד אית ליה יד לזכות אפי' סמוך עש"א והצריך להטעים דבריו בכונת מהראד"ב את"ד:
ואנא דאמרי תחי' מה שרצה לפר' בדבריו דרצה לרמוז ההיא דסי' קס"א כבר ה' מעה אשר בסי' י"ד דל"ה רע"ג כ' כן בכונתו ונרגש ממה שנרגש הרב הפו' יצ"ו וכ' דאין להק' כן בדרך גזרה עי"ש. ולכאורה היה נר' לו' דהי"ט דלא מהימנינן במיגו משום דהא איכא שטרא לפנינו דמבו' בו שלא קנאו אלא לעצמו ולא לשם בנו ואם איתא דקנאה ממעות בנו והרי נתודע לו שכתוב ע"ש אביו למה לא לקח השטר מידו. ושו"ר להרשב"א ז"ל בח"א סי' קמ"ה דכ' דאין קפידא בשטרי מכר ליקח הכוחות אשר ביד המוכר דדוקא בשטרי הלואה נא' שטרך בידי מאי בעי ע"ש ועי' בס' מטה אשר שם בריש הפסק דמייתי דהכי ס"ל להמבי"ט ח"ב סי' ח"י וסי' פ"ה ומהרש"ח בסי' כ"ח ומהרימ"ט בסי' מ' ומהרש"י סי' ל"ו עי"ש וא"כ חזר הדבר לטענים במיגו שלקחו מאביו בשטר ועשה חזקה דתו לא מצטרך לשטרא:
והנר' לי בכונתו דזה בעצמו נרגש הרב ואייתי הא דבא לידון בשטר וחזקה לו' שאין להאמינו במיגו. והוא דנדון מהראד"ב מלבד שאינו סותר ממ"ש בסי' קס"א אלא הוי דומה ממש למ"ש הריב"ש ז"ל דכשמודה שירד שעה אחת ברשות שוב אינו מועיל חזקתו והיינו דהרב דקדק בלשון השאלה לו' דתכף אחר הקניה ירד בנו בחנות וא"כ אם באנו להאמינו במיגו דלקחה ממנו אינו נאמן כיון שזה תכף כשקנאה אביו ירד בתוכה ואם איתא שלקחה ממנו מוכרח שהוא אחר שירד בחנות והרי הוא מודה דכשנכנס קודם שקנאה ירד ברשות והרי זה כמ"ש הריב"ש ז"ל ומ"ש שהרי היה רווק הוא לו' דבודאי היה סמוך עש"א מכח דהוא רווק וכל זמן שהוא רווק חזקה הוא דסמוך עש"א שאין לו מי שישמשנו. וכן כ' רשב"ם ז"ל בבתרא דמ"ז ע"א ד"ה בין שחלק וז"ל הפליג מאביו ואין סמוך על שלחנו כגון שנשא אשה ע"ש. וכ' עוד דאפי' היה מועיל לו חזקה כלו' דאפי' למאן דפליג וס"ל דחזקה מועלת אכילת ג"ש אפי' להיורד ברשות הי"ד כשטוען שלקחה מאביו אבל זה טוען שאביו לקחה לו ובטענתו זאת אין בה ממש דודאי כיון דהשטר ע"ש אביו אמרינן דהוייא של אביו ודמיא לבא לידק בשער וחזקה וכו' כונתו דבעלמא חזקה במקום שטר קיימא ואינו צריך לשטר דאפי' נאבד ממנו הרי חזקה במקומו ולהכי קי"ל הבא לידון בשטר וחזקה ונמצא השטר מזוייף חזקתו כלא חשיב יען דהחזקה במקום אותו השטר היה עומד וכיון דהשטר בטל גם חזקתו בטילה ואי הוה שתיק מן השטר ובא לידון בחזקה לחוד הים מועיל והן עתה דבא נידון גם בשטר ל"א מיגו דהוה שתיק מן השטר והיה נאמן והשתא נמי נימא דל מהכא שטרא והרי חזקה ונהמניה אלא לא אמרי' מיגו כיון דאיהו טעין שטרא והך חזקה דעבד על סמך אותו שער וכבר נמצא מזוייף דון מינה לנדונו דטעין חזקה ומעות שלקח ממעותיו דאלו לא הוה בכאן שום שטר אז היה מועיל לו טענתו שאביו קנאו לו ובעבורו ועשה חזקה במיגו דאי"ב א' שקנאה מאביו והחזיק ג"ש אבל עכשיו דאיכא שטר אנן סהדי שהוא של אביו כיון שנכתב על שמו והוי כמיגו במקום עדים וכמו דבא לטעון בשטר וחזקה דבלאו שטרא היה זוכה ובעבור טענתו דבא לידון בשטר איבד חזקתו כן נמי דחלה החזקה בטענה שקנאה אביו לשמו ובט' זו אין להאמינו שהרי השטר מכחישו נמצא דדמי לדהתם דהתם נמצא השטר מזוייף וכאן נמי אנן סהדי שקנאו לשמו כמו שמוכיח השטר והוי כמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' רנ"ב:
באופן נקיטינן ממנו בין לדעת הריב"ש בין לדעת החולקים אין לו' מיגו ז"ן בכור בכונתו. ועי' הריב"ש סי' שע"א ע"ש ולח"ר סי' רי"ט. ותו ל"ק ממ"ש בסי' קס"א דהתם כבר ידוע לכל שהחזקה של אביו ולא נפל הספק רק כשנפרד מאביו בהשיאו אשה והלך עמה באותה חזקה דאימור אפשר שמעל שלחן אביו יצא והחזיק בבית זהו אי הוה שתיק ולא א' הבן מידי מצד הסברא היינו אומרים כן ואנן לא טענינן ליה דאימור קנאה מאביו וחזקתו תועיל לו אבל כשהוא טען בפי' שלא נכנס בתוכה אלא בתורת מקח ומתנה לדבריו שפיר תועיל לו חזקתו ודוק בדבריו וכששאלתי הני תשו' אהדדי לחכם בני כי ביצחק יקרא יצ"ו ההוא אמר בכונתו ככל האמור ומדובר ולדעתי יפה אמר חנן:
והנה מ"ש רב נהוראי הרב הפו' יצ"ו בכונתו דמשום דהוי רווק מה שסיגל הוי לאביו דאין לו יד לאו מילתא פסיקתא היא דזהו ס' ר"ת ז"ל אמנם הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"ן דעת הרמז"ל בה' עירובין פליגי עליה וס"ל גדול הסמוך על שלחן אביו יש לו יד לזכות לעצמו כמ"ש המח"א ז"ל ה' זכו"מ סי' ב' ע"ש ומוכרח דכונתו דמ"מ כשבא ממון בנו תחת יד אביו יכו"ל אביו קי"ל כר"ת ז"ל ואני זוכה בו הלכך לא תועיל טענתו שאו' אבי קנאה ממעותי וכיון דהשטר נכתב לשם אביו הרי המוכר דעתו להקנות לאביו וקם הקרקע ברשות אביו והבן נקרא מוציא ז"ן בכונתו לדעת רב אחאי אשר לא כן בהי' קס"א דירד תכף בהשיאו אשה וכגו"ד יש לו יד לזכות לעצמו:
ולדידי מה שנ"ל דוחק באוקמתא זו מכח מאי דסתם הרב את דבריו ולא הביא הך פלוגתא ולו' דמצי לו' קי"ל כר"ת ועל מי סמך לסתום דבריו דאלו היה הדבר פשוט דבן הסמוך על שלחן אביו וגדול דאין לו יד שפיר י"ל דכיון למ"ש רב אחאי אבל אחר דשנוי הדבר בפלוגתא לא הי"ל לסתום מזה ותו מי לא משכחת לה שנתנו לו אחרים ע"מ שאין לאביו רשות בו ועי' לה' תורת חסד בסי' קפ"א דקט"ו ע"ב דמייתי משם יש דוחקים להליץ ע"ש:
איברא דחילוק זה דהרב לח"ר ז"ל לא נפלאת היא ובפלוגתא שנוי גבי מ"ש בש"ס דבתרא ד"ן רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון דאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל וג"ש לאחר מיתת הבעל מיגו דאי"ב אמ"ל אנא זבינתא מינך כי אמ"ל נמי את זבינתא ליה וזבנא ניהליה מהימן ולכאורה הך סוגייא מוכחת פשטא כמ"ד יורד ברשות ואכל ג"ש אית ליה חזקה והק' למ"ד דלא מהני וכ' הרמב"ן ז"ל בשי' די"א כחילוק הרב לח"ר הנז"ל ואיהו לא מסתבר ליה הכי ואוקים שלא נודע שירד בחיי בעלה עי"ש וכ"כ הנמק"י ז"ל בשמו והרשב"א ז"ל הוב"ד בשי' רב"א לא ניח"ל באוקמתת הרמב"ן ומסיק כהי"א ע"ש וכבר רמז דברי הרמב"ן הללו בשי' הריב"ש ז"ל בסי' שכ"ז וכאשר כן נרגש ה' תורת חסד ז"ל בסי' ק"פ דקי"ד סוע"א ע"ש. ומאחר עלות דאפי' הסוברי' יורד ברשות אין לו חזקה מחלקים בין יורד ברשות ממש להיכא דירד בזמן שאין לו חזקה דיורד בזמן דאין לו חזקה אפי' שמתחי' ירד בה בתורת מקח והם הי"א והרשב"א ואלו ע' הרמב"ן והנמק"י והריב"ש דמייתו דבריו ל"ש להו וס"ל דאפי' יורד בזמן שאין לו חזקה אתמר הך כללא. מעתה ניחזי אנן דברי הטוח"מ סי' קמ"ט ס"ט דפ' לאוקמתת הש"ס דנאמן במינו ולפי סברתו דפ' כהרמב"ן והרא"ש סס"י ק"ן ס"ד דיורד ברשות אין לו חזקה הי"ל לבאר דבריו כאן בסי' קמ"ט דמיירינן שלא נודע שירד בחיי בעלה ומדסתם מוכרח לו' דע"כ לא ס"ל כהרמב"ן אלא היכא דיורד ברשות אבל יורד בזמן שאין לו חזקה לא פסיק כוותי' דון מינה דעת מרן בש"ע אה"ע סי' פ"ז דפסק מי שהחזיק בנכסי א"א לא עלתה לו חזקה אלא"כ החזיק בהן ג"ש אחר מות בעלה ע"כ והיא אוקמתת הש"ש הי"ל לבאר שלא נודע שירד בחיי בעלה ואין לו' דמ"ש אלא א"כ החזיק בהן ג"ש דהוי מלתא בפני עצמו דא"כ הכי הול"ל ואם החזיק ג"ש אחר מות בעלה עלתה לו חזקה ומדקא' אלא"כ משמע דקאי אדלעיל שהחזיק בנכסיה בחיי הבעל ואח"מ וה"ן מסתברא דאלת"ה פשי' לכן נר' דפסיק אוקמתת הש"ס והא קמ"ל כל שהחזיק בזמן שאין לו חזקה אי עביד בתר הכי חזקה מהני ט' דבתורת מקח ירד ועי' לה' לח"ר בסי' רי"ט דנרגש מזה ולפי"ה א"ש:
איברא דלדעת מרן ז"ל אין אנו צריכים לזה דאיהו בסי' ק"ן ס"ב מייתי הך פלוגתא י"א וי"א וכפי מה שאנו רגילין לפסוק כי"א בתרא כפי הכלל אשר מסרו לנו הרבנים הקודמים זיע"א דדעת מרן דס"ל הלכתא כי"א בתרא והכי פסקי כל הבתי דינים שקדמונו וכן אנו נגררים אחרי' והרי דעתו דס"ל דאם החזיק ג"ש בתר הכי אפי' שירד ברשות יש לו חזקה אמור מעתה דבריו שבאה"ע דסי' פ"ז דפ' אוקמתת הש"ס כפשטיה היינו דאתייא כמ"ד אפי' יורד ברשות יש לו חזקה:
תו חזיתיה לרב חביבא הרב הפו' יצ"ו דמייתי מ"ש מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קל"א דאשמועי' חידושא וא' דע"כ ל"א דיורד ברשות אין לו חזקה לעולם היינו כל ימי המערער שהורידו ברשות או ממשכן ומשכיר ומשאיל וכיוצא אבל לגבי היורשי' שלהם הוי יורד ברשות ויכול לטעון חזרתי ולקחתי ממך ומהר"ש גאון זיל בסי' ט"ל הכי א' מר ע"ש גם מהרח"ש ז"ל בח"א סי' מ"ו הביא משם מהר"י אבא ז"ל דס"ל כמהרש"ך ומהרח"ש עצמו מקהא אקהיתא להא דמהרש"ך ז"ל גם הסמ"ע ובדרישה ח"מ סי' ק"ן כ' כחילוק מהרש"ך ז"ל ומדבריו מתורץ קו' הראשונה דמהרח"ש על מהרש"ך ז"ל דאיברא גם דאיכא עדים וראה הבן שירש ונשתהא בידו כל כך זמן שאין רגילים בעליו להשהותו נאמן לו' אבי זבנה ממך במיגו דאי"ב טעין אנא זבינתיה ממך גם קושייתו השניה דסבר לה מר דשניהם היו שותפים אינו מבורר דבר זה במהרש"ך וי"ל דכשמת מורישם הי"ל ב' חצרות וחלקו חצר כנגד חצר וזה נפל בגורל דן אחיו או שקנה דן חלק אחיו ונשאר כולו לעצמו אלא עכשיו שמת נפל לו חלק אחיו בירושה וראיה שראובן לא הוזכר שמו בכל אותם השנים אלא עתה שנפל החצר בירושה וק"ל:
אלא דזוהי שק' להדרישה שם דרצה להשוות ולו' דגם הרמב"ן ז"ל מודה ע"ש ולא ראה דהרמב"ן ז"ל בשי' לבתרא שייך ע"ד נו"ן חולק על רשב"ם ז"ל דס"ל לחלק בהכי גם הדרישה ז"ל לא זכר דרשב"ם ז"ל מחלק כדבריו וכבר מוהראד"ב ז"ל בסי' רי"ט רצה לחלק כן והביא דברי הרמב"ן ז"ל החולק ע"ש אלא דמה שכ' הרשב"ם ז"ל קאי כדעת החולקים להרמב"ן וס"ל דמהני ליורד ברשות חזקת ג"ש דבתר הכי ע"ש הנה ודאי דמכח לשון רשב"ם דייק לה הכי דכ' דלא דמי לאריס דאריסותיה לעולם ואי איתא עדיפא מינה הול"ל דהגם דאין אריסותי' לעולם כל שירד ברשות שוב אין לו חזקה אבל אין זה מוכרח דקושטא דמילתא קאמר ואשתמיטיתי' מ"ש רשב"ם ז"ל דט"ל ע"ב וכתב עליו הרמב"ן שם דס"ל דיורד ברשות אין לו חזקה לעולם וכבר הושג בהכי מאת ה' תורת חסד ז"ל בסי' קפ"ה דקי"ו ע"א ע"ש. ומה שרצה לחלק רב אחאי הרב הפו' יצ"ו בדברי רשב"ם הללו לא הבינותיו כלל: ואני מרגיש בדברי מהראד"ב ז"ל הללו דסי' רי"ט דהכא דחה דברי רשב"ם דלא קיי"ל כוותיה ואלו בסי' קמ"ג בהסכמתו למהרש"ך דח"ב סי' רכ"ב חילק לנדונו בהכי ואייתי סיועא לדבריו מדברי רשב"ם ז"ל הללו ע"ש וכפי דבריו שם בסי' ק"ס דכ' כל שיצא משם ואח"ך חזר הוא מוסכם אליבא דכ"ע גם נדונו דסי' רכ"ב אמרי' הכי וע' מהרש"ך ח"ב סי' מ"ח ע"ע: אך דא עקא מה שהק' מע' הרב הפוסק יש"א ברכה יצ"ו ב' תשו' מהרש"ך אהדדי הא דח"ב סי' קל"א עם מ"ש בח"א סי' צ"ב אי לזאת יפה השיב חכם בני כי ביצחק יקרא יצ"ו לו' דנדון מהרש"ך דח"ב אליבא דכ"ע אמרו ולהכי לא הביא דברי רשב"ם לסיוע. והוא במה שעמד לבאר גוף התשו' ההיא דסי' קל"א דבתחי' רצה לו' דהשנים שדר עם דן אינן נחשבים לחזקה יען שהיה דר עמה ושוב כ' דהשנים שדר אח"מ דן אית בהו חזקה וכ' דלא תימא דכיון דדרה ברשות שנשכרו הבתים מדן ל"מ חזקתה וכו' דאיברא לגבי דן לא היתה רחל נאמנת לו' חזרתי ולקחתי ממך כיון שדרה בבתים ברשותו בתורת שכירות עכ"ל וע"כ צ"ל דלא דר עמה דן בפעם הזאת דאלת"ה בלא"ה אינו מועיל חזקתה מט' דמעכבה וכמ"ש הוא ז"ל בתחי' אל"ו דכונתו דאם היה באופן שדן לא היה דר עמה והשכיר הבית לשנה לרחל ושוב דרה בו ג"ש בלא שום תביעת שכירות אז לא היתה נאמנת בחזקתה כיון שהיתה חזקה ברשות ועתה ניחזי אנן אי ס"ל למהרש"ך גבי משכונה דאף דהיה ברשות מהני כדעת הסוברים הכי וגם ס"ל דרשב"ם קאי בס' זו א"כ ק' אמאי לא מהני חזקתה כיון דזה היה ברשות כלה זמנו ושוב יועילו ג"ש דבתר הכי ואין ס' לחלק בין שכירות למשכנתא עי' משל"ם פי"ג דטוען ה"ז ע"ש. ובהדיא כתב הרשב"א ח"ב סי' קצ"ז שהוב"ד בב"י ח"מ סי' קמ"ג מ"ל או שכירות עי"ש. אל"ו דס"ל כל שירד ברשות שוב לא תועיל לו חזקתו לעולם ומ"ש אח"ז אך לגבי ראו' מהני החזקה היינו כוונתו דאינו יכו"ל נכנסת ברשות דלאו ברשותו נחית ובשום פעם לא השכיר מידו ולא הכירו שותף בחצר ואף דלפום קושטא הכי הוא וכדאמרן לעיל וא"כ נמצא שלא ירד ברשות המער' דהמערער היה דן והוא היה בעל הרשות ולגבי דידי' לא היה מועיל אך לגבי דן לא היה המערער ותועיל חזקתו ול"ד למשכונה ודין האשה בנכסי מלוג דאיידו רשב"ם עם הרמב"ן דהתם בעל המשכונה והאשה הם המה בעלי הערעור ובעלי הרשות דוק בדבריו ויראה המעיין דלהכי איכוון ובהכי לק"מ ממ"ש בח"א סי' צ"ב דאיברא דמילת לעולם הכי דייק לאפי' נשלם זמן השכירות ובהדיא כתבו הרמב"ן לבתרא שייך עדל"ה ד"ה דאלת"ה וראייתו מסוגיין דאומן ע"ש. וכמ"ש הרשב"א בשמו בתשו' ח"ב סי' קצ"ז ושם דחה ראייתו וחלק עליו ע"ש ולסברתו זאת הק' לרשב"ם השייך עדנו"ן וכ' עליו דאינו מחוור דאטו משכן לו בית ושדה ליו"ד שנים והחזיק אח"ך ג"ש בתר דנשלם זמנו מי הוי נאמן לו' חזרתי ולקחתיו ממך הא ודאי לא ע"ש והיינו דמסתמיך על ראייתו דסוגיין דאומן אבל כשבא לרשות אחרת ועביד חזקה ג"ש זה ענין אחר ופנים חב"ל ואע"ג דנדון מהרש"ך דח"א סי' צ"ב מיירי דנכנס הקרקע ברשות לוקח מ"מ אינו מבואר דהחזיק ג"ש ברשות לוקח ומיירי דקודם שהחזיק ג"ש ברשות לוקח אתי ומערער על מה שאכל ג"ש ברשות מוכר אתר שכירתו ולפי' לא מהני ליה כיון דירד ברשות מעיקרא את"ד יצ"ו. ובהכי אפ"ל דתתיישב תמיהתי על הדרישה כמש"ל:
שוב חזרתי לראות דברי הרמב"ן ז"ל במקורם שייך עדנו"ן וראיתי דהקשה הרמב"ן בזה"ל ותו מאי אשת איש צריכה למחות הרי כשהיא א"א אינה צריכה למחות ואין מחאתה בחיי הבעל מועיל לה כלום ע"כ הרי דאינה היא בעלת הרשות ומערערת כל זמן שבעלה קיים ושוב במות בעלה הו"ל כפנים חדשות באו לכאן כמו יורש שיורש נכסי אביו איברא דסו"ס חילוק יש דהכא גוף הנכסים שלה הם ובעלה אין לו כ"א פירות:
ואפי' למוכרו לפירות לא מצי משום רווח ביתא אשר לא. כן יורש דבחיי אביו אין לו בנכסי אביו שום קנין. מ"מ הרי כ' דאין במחאתה בחיי הבעל מועיל כלום ונר' דהדין עמו שהרי במחאה צריך לומר דאוכל בגזל והדר תבענא ליה בדינא וכיון שכן היא לא תוכל לו' הכי דהפירות דבעל הוו ועי' הרשב"א ח"ג סי' קצ"ה ע"ש ועדיין לא נתיישב לי מאחר דהיא גם היא אוכלת וכמו שאמרו משום רווח ביתא למה לא תועיל מחאתה כי נמצא למפרע שהבעל לא הורידו לפירות וי"ל דהוא העיקר דתקינו ליה רבנן פירי ואיהו בעי למחויי ולא היא שו"ר דטעות הוא בידי דמ"ש אין מחאתה מועיל לה כלום היינו להועיל לה לאח"מ ודו"ק היטב וגם בדברי רשב"ם ז"ל: וכפי"ה סלקא בידן דתשו' מהרש"ך דסי' קל"א אפי' הרמב"ן יודה כל שנשתנו הרשויות מזה לזה וזה הזוכה לא הי"ל שייכות למחו' תחילה כגו"ד לא. אמרי' יורד ברשות ופנים חדשות באו לכאן וזה דלא כמ"ש ה' תורת חסד סי' קפ"ה דמסתמיך ואזיל למאי דנקטו רבוואתא רבני סאלוניקי יע"א לפסוק כהרמב"ן ז"ל בסוברו דהרמב"ן פליג ולפי"ה כ"ע יודו עוד האריך מע' הרב הפו' יצ"ו לחזק את נדו"ד ולו' דליכא למיחש גבי נדו"ד משו' ליתא דיורד ברשות ועילא מנהון פ' מרן ז"ל דקפסיק ותני כמ"ד יורד ברשות אית ליה חזקה כפי הכלל די"א בתרא דנקט בסי' ק"ן ולהיות כי נתארך הענין בהיותו בידו דעבר זמן רב מזמן שניתן בידו היותו טרוד הרבה בענינים אחרים וה"ן עתה דוחקני לאמר כלה מלאכתך להריצו לבעליו דין גרמא אך אי יום או יומים נשאר בידי קראה סירוגין מרוב הנכנסים ויוצאין ועול שחל בחשבוני דין גרמא שלא אבא בארוכה כמנהגי והי"ל לעמוד בדברי ה' עדב"י סי' ז"ן ומ"ש עליו בס' מטה אשר ז"ל וש"פ אלא שאין פנאי ומאי דאתי' בידיה רב חביבא יצ"ו תשו' מהר"י הלוי ז"ל עי' בתשו' עד"ב שם ולהיותי חובב דבריו כתבתי את זאת מן המעטן ולו באתי בהסכמה באותות שתים לכן אני אומר דיפה דנו מע' ב"ד רבני דמשק יע"א ואחריהם רב נהוראי הרב המופלא ראש ב"ד מקודש הרב יש"א ברכה יצ"ו כפי פ' מרן והנה צורף מטעמים אשר הטעימנו רב אחאי יצ"ו כ"ד הכותב ומעתיר לצור עזי ומעזי למען יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א אני אמרתי בחפזי:
הצעיר אברהם אשכנזי ס"ט:
סימן ד
ישאלוני משפטי צדק להיות כי מזה זמן רב שהמלך הוציא שטרות לפרוע לכל מוכ"ז ונקראים בשם קונסוליטי. ואח"כ הוציא עוד שט"ח הנקראים אוב'ליגאסין. ואח"כ הוציא עוד שט"ח הנקראי' שימין די פ'יר. וכולם כתובים לכל מוכ"ז כנז'. רק בעי"ת דמשק יע"א מזה זמן נתנו עוד שטרות מאוצר הממשלה הכתובים על שם המלוה כ"א לפי שיעור חובו ונקראים סארנג'י וכל השטרות הנז' הם כריבית קצוצה. ומאז יצאו כל השטרות הנז"ל נעשה עסק גדול בין השולחנים והסוחרים במכירת השטרות הללו אך! כל השטרות הנז"ל זולת מהסארג'י הנז' נמכרים מהמוכר ללוקח במסירת השטרות לבד בלי שום כתיבה בתוך השער ולא חוץ לשער רק שטרי הסארג'י הנז' אי אפשר למוכרם בלי כתיבה יען כתובים על שם המלוה כנז'. וצריך שיכתוב המלוה בתוך השער שהסך הנז' העבור אותו לפ' יען כבר נפרעתי ממנו וכן מהקונה לקונה אחר. ולפעמים מרוב טרדה אינו צריך לכתוב רק מניח שיעור שיטה אחת חלק וחותם את שמו לבד. והקונה כשירצה לגבות מאת השררה או להפוך השט"ח על שמו כותב בשיטה חלק הנז' השורה הנז' המועלת לפי נימוסם. וזה נקרא ג'ירו. כי זהו מנהג נהוג בין הסוחרים בכל המקומות לעשות כן בכאמבייליס. והכי הוה עובדא דראובן ושמעון ולוי ויאודה היו שותפים בעסק הנז' וכדומה לו להלוות לכפרים וכיוצא. והוצרכו למעות השותפים הנז' ולקחו מזבולון סך מה ונתנו לו במשכון שטרות סארג'י הנז' וחתמו בתוך שטרי הסארג'י דהיינו ג'ירו כנז' ולקחו ממנו שטר הטבה ובעד היתר הריבית כתבו לו שטר עיסקא כמנהג דמשק יע"א. ושוב הוצרכו עוד למעות ולקחו עוד סך מה ונתנו לו שטרי סארג'י כנז"ל ועשה להם הטבה וכתבו לו עוד עיסקא ושוב הוצרכו עוד למעות ועשו ככל הנז'. ובחו' אייר התרל"ה הוצרכו עוד למעות ונתנו לו שטרות סארג'י למשכון וחחימתם בתוך השטרות כנז' וזבולון עשה להם הטבה בעד כל הסארג'י שבידו מתחילה וע"ס דהיינו כי בראש הנייר רשם כל הסך שחייבים לו עפ"י השטרי עסקא שבידו מכל אחד בזמנו. ושוב רשם הסארג'י שבידו כולם ואח"ך כתב בזה הנוסח בלשון ערבי. וזה העתקה בלה"ק אות באות ממש. ביום הנז' למטה קבלתי אני הח"מ מיד פ' ופ' כו"כ ניירות סארג'י על אוצר הממשלה בדמשק מסך פ' ופ' וחתומים בחתימתם בתוך הסארג'י תחת נייר חלק בשורה [ר"ל ג'ירו כנז"ל] שעולים כולם סך כו"כ וזמניהם בח' תשרין אוואל רומי 91 והם בדרך משבון עד שאפרע הסך הנז' מהם כפי השטרי עיסקא שבידי מהם שעולים סך כו"כ ואין להם זכות לתבוע הסארג'י הנז' כ"א עד שיפרעו החוב שעליהם עם הריוח שיעלה עד אותו זמן שיגיע זמן הפירעון הנז"ל. ולראיה שקבלתי הסארג'י הנז' במשכון על הלווים הנז' כתבתי זה השטר אחת ושתיים ביד כל אחד מאיתו העתקה אחת לעת הצורך היום 22 בח' 92 שהוא אייר תרל"ה. הכותב פ' ס"ט:
והנה מע' השותפים הנז"ל היו מתעסקים בעסק הנז' והיו פורעים בכל זמן ריוח הנוגע לזבולון כד"ת. והן כהיום כי מטה יד הממשלה והוזל מחיר כל השטרות מהם למחצה או לשליש. ויש מהם שירדו לעשירית מחירם. ובסיבה זאת ירדו לשברים השותפים הנז' שבר על שבר והפסידו כל ממונם וגם נכסי אחרים רח"ל. ועם כל הבע"ח כבר גמרו ביניהם ונשתוו בין רב למעט כי ראו את דוחקם וכי אין בהם נפתל ועקש ולא שום ערמה בפיהם ח"ו. זולת זבולון המלוה הנז' לא רצה להתפשר עמהם בשום אופן והוא מבקש שעד יום ירידת השטרות שיפרעו לו ריוח הנוגע לו ומשם והלאה יפטרו אחר שישבעו ש"ח כפי תנאי שטר העיסקא שבידו והשותפים הנז' משיבים שכל מה שהרויחו בשנים שעברו מלבד מה שהוציאו לצורך פרנסתם ומזונותיהם דוקא והיה הנשאר רוב ככל היה כלול בתוך השטרות והופסד הכל. נמצא שכל מה שנתנו לזבולון בכל הזמנים שעברו הכל היה בחשבם שהיה ריוח יען היו ערך השטרות הנז' בערך השוה והנה בעתה שהוזלו כל השטרות נמצא למפרע שלא היה שם ריוח כלל ומה שנתנו לו לחש' ריוח היו טועים וחושבים שיש ריוח ואיגלאי מילתא דליכא ריוח והם מוכנים לברר טענותיהם כי על אדני האמת והצדק הטבעו. וא"כ הם שואלים שינכה להם מהקרן מה שכבר קבל לחש' ריוח והשאר יפרעו לו לתשלום הקרן. וראיה לדבריהם אומרים שהמלוה בעצמו יודע ששטרות הסארג'י הנ"ל לא היה פורע אוצר הממשלה יר"ה בזמניהם רק היה מוסיף הריבית על השטר ועושה לו שטר חדש דהיינו בד"מ אם היו חייבים לראובן אלף גרושי' וכותבים ריבית עוד מאה גרושי' בעד י"ב חו'. לשנה הבאה אינם נותנים המאה של ריבית כי אם היו מחשיבים הקרן והריבית שהוא אלף ומאה גרושי' ומוסיפים עוד מאה ועשרה גרושי' וכותבים לו שטר מסך אלף ומאתים ועשרה גרושי' באופן כי כל הריוח כלול בשטר מבלי ליקח פ"ק כמעט בידם. וא"כ הם בחשבם שכבר הרויחו שהרי ניתוסף בשטר רד"ו גרושי' על הקרן נתנו לזבולון ריוח משא"כ עתה שנתגלה שברון הממשלה ואי אפ' להשיג פ"ק מהקרן וכ"ש מהריוח א"כ כל מה שנתנו היו בטעות. ובפרט כי לא אמרו בפירוש שנותנים לשם ריוח כלל. ע"כ הגיעו טענותיהם ומבקשי' מהמלו' שיחזי' להם המשכון והשט"ע והם ישלימו הקרן שלו אחר ניכוי מהקרן מה שקבל לחש' ריוח. יורינו המורה לצדקה היכי לידיינו דייני להאי דינא לשמור הדת והחקה ויבא שכמ"ה: תשובה עידי בשמים כמו צער בנפשי דידענא בנפשאי שאיני כדאי ואנה אנא עני ב"א לא צילא דעתאי ושמעתתא בעיא צלותא ומה אנכי ומה אני להשיב גדולם תשו' בדינים התלוים בשערה. אך אמנם להפצרת השואל כי חביב עלי עד לאחת דחקתי ונכנסתי ללקט אורות ותהיינה סדורות אענדם עטרות. ועיני לשמיא נטלית לבל אכשל בדבר הלכה וה' אלד'ים חילי הוא צורי וגואלי וזה החילי. בס"ד:
ואען ואומר מלתא כדנא דזה המלוה הלוה על המשכון והוזל מחיר המשכון ואבד ערכו נחזי אנן אי איכא לדמותו לההיא דאמרו בהאומנים ד' פ"א ובמס' שבועות ד' מ"ג ע"ב תניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול את מעותיו דברי ר"א ר"ע אומר יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו. ופי' רש"י בהאומנים בד"ה אבל וכו' דהא משכון ודאי לגוביינא שקליה לגבות הימינו דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות ויש לו מהיכן לגבות ובטוח הוא וגם לכפור אינו יכול דהא קאי שטרא הילכך לאו לזכרון דברים נקטיה עכ"ל. וכן פי' הנ"י ז"ל בהאומנים יעש"ב. האמנם התוס' ז"ל בהאומנים ד"ה דברי הכל וכו' דחו פירש"י ז"ל ופי' דרישא דברייתא מיירי דמשכנו בשעת הלואתו ובהכי פליגי ר"א ור"ע וסיפא דברייתא מיירי שלא בשעת הלואתו והיא לדברי הכל ושטרא דנקט לאו דוקא אלא לומר דאיירי שלא בשעת הלואתו דכיון שעשה שטר מסתמא לא לקח משכון בשעת הלואה רק אח"כ וכו' יעש"ב דבסוף דבריהם כתבו וז"ל ובה"ג דר' יאודאי גאון נמי משמע דסיפא דהלוהו בשטר מיירי שלא בשעת הלואה דמוקי הא דאמרי' דב"ח קונה משכון היינו דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קני היינו דוקא בשטר דכיון דאיכא שטרא לא סמיך אמשכון אלא אשטרא אבל בלא שכר אפילו כשעת הלואה קני והוי ש"ש ואע"ג דאיכא שטרא דודאי אמשכון סמיך וא"כ סיפא דהלוה בשטר מיירי שלא בשעת הלואתו דבשעת הלואתו לא איבד מעותיו דאשטר סמיך ומה שר"ל דהיכא דליכא שטרא קאי אפי' בשעת הלואה לא מטעם דר' יצחק דקרא לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אלא קני מדשמואל וסברי דהלכה כשמואל ואין הלכה כרב יוסף עכ"ל:
ורגע אדבר דלפקע"ד המך והשפל כל דברי התוס' מרפסן איגרי מכמה אנפי. חדא דהנה עיני ראו לה' בה"ג ז"ל בדיני שבועה ד' קי"ז ע"ב דפוס ויניצייאה דבתחילה הביא הברייתא הנז' ואוקי רישא דפליגי ר"א ור"ע בדאוזפיה ויהב ליה משכון דשוי טפי ונטריה מלוה כדרך השומרים ונאבד בהא פליגי ר"א ור"ע וכו' וסיפא מיירי היכא דאוזפיה ולא נטריה מלוה כאורחא דנטורי ואע"ג דכתב מלוה על הלוה שערא בין ר"א ובין ר"ע מודו דכיון דנאבד המשכון אבדו מעותיו דתניא אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו וכו' יעש"ב. הרי להדייא דלד' הבה"ג בהכי מחלק בין רישא לסיפא ומאין הרגלים לומר דלד' הבה"נ דרישא איירי במשכנו בשעת הלואתו וסיפא מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו כמ"ש התוס' בעד הבה"ג ז"ל הן אמת דבדברי ר' יצחק כן פי' בה"ג כמ"ש התוס' ז"ל ממש. אבל מה שהוציאו התוס' ממשמעות דברי הבה"ג שפי' דברי ר' יצחק כמ"ש הם מינה הוציאו דהבה"ג מפרש הברייתא כמ"ש הם ז"ל זה לא ידעתי מהיכן הוציאו זה הפך מ"ש הבה"ג בפי' הברייתא הבאתי דבריו האמת אתמהה! זאת שנית ק' לפקע"ד במ"ש ומה שר"ל דהיכא דליכא שטר קני אפי' בשעת הלואה לא מט' דר' יצחק וכו' אלא קני כדשמואל וסברי הלכה כשמואל. וכו' באמת פליאה דעת ממני הלא הם עצמם כתבו דברי הבה"ג למעלה דהיכא דמשכנו בשעת הלואתו קני היכא דלא כתב שטר הטעם משום דהוי ש"ש וכמתני' הלוהו על המשכון ש"ש ולא מטעם דר' יצחק ולא מטעם דשמואל. ועיקרא דמילתא איך כתבו דס"ל דהלכה כשמואל מאחר דבפירוש אתמר בדברי בה"ג ז"ל וליתיה לדשמואל והלכתא כמתני'. ועוד יגדל התימ' דהתו' עצמם במס' שבועות דמ"ג ע"ב בד"ה מתני' בדפריש וכו' כתבו משם בה"ג דאין הלכה כשמואל. ומוה"ר ראש"ל יצ"ו כה הראני ס' הנד"מ מעייני החכמה שי' למס' מציעא דהק' אחת מהנה על מ"ש התוס' דס"ל דהלכה כשמואל ולית הלכתא כר' יוסף כ' וז"ל ובחי' ישנים כתבתי וכו' אמנם כתבתי שם דבה"ג עיינתי שם וכתוב בהפך דפ' כרב יוסף עכ"ל ולא זכר שר דהתוס' עצמם במס' ב"מ ד' כ"ט ע"א בד"ה והוי שואל עלייהו וכו' כתבו בפי' דר"ח ובה"ג פסקו דהלכה כרב יוסף מההיא דאין. בין המודר וכו' יעש"ב. סו"ד דברי התוס' ז"ל לא:
זכיתי להבין ד"ק ובודאי כבר קדמו שרים ז"ל ולא. ראיתים וצ"ע: באופן אי הך דנ"ד דמי לאבד המשכון הרי הוייא פלוגתא דרש"י והתוס' ז"ל דלרש"י ז"ל ס"ל דעיקר סמיכת המלוה הוי על המשכון ולד' התוס' עיקר סמיכתו על השטר וכן דעת בה"ג כשמשכנו בשעת הלואתו וכתב שטרא. אך האמת אגיד דלא דמי כלל. וטרם בואי לפרש שיחתי טעמא מאי לא דמי הך פלוגתא לנ"ד אציגה נא עמך קורא נעים מה שראתה עיני להגאון הרב מהריק"ו ז"ל בסי' פ' שנשאל בראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו שט"ח והתנה עמו שאם יביא לו משכון שיחזיר לו השטר ופירש התנאי הזה בשטר ואח"ך הביא ראובן המשכון לשמעון והחזיר לו השטר ואח"כ נאבדו המשכונות ורצו יורשי ראובן ליפטר מהחוב כיון דעשה מעשה רב שקבל המשכון והחזיר השטר הרי גילה דעתו דנקט המשכון לגוביינא וא"כ פטורים הם מלשלם. וע"ז השיב הרב ז"ל וז"ל נלע"ד דבר פשוט הוא דאע"ג שקבל ר' יעקב נ"ע מכמ"ר אביך נ"ע את המשכנות והחזיר לו את השטר כאשר התנו ביניהם וכו' משום כך לא נפטר אביך נ"ע משעבוד החוב ועליו היה מוטל שהרי לא החליט לו המשכונות משעת מסירתן לידו אלא לאחר ח' חוד' אם לא יפרע:
בתוך אותו זמן כאשר כתבת הרי לא נמסרו בתורת פירעון והיאך יעלה על הדעת שהיה מסתלק משאר נכסי' קודם שיחול הפרעון. ומה שהחזיר ר' יעקב נ"ע את השטר לאביך נ"ע מחמת התנאי שהתנה עמו עשה כן וכו' אלא רצה אביך נ"ע שר' יעקב יוכל לבא עליו מב' צדדים מכח שעבוד השטר ומכח תפיסת המשכון וגם לא רצה שר' יעקב יוכל לכפור המשכון ולתבוע מכח השטר וזה דבר פשוט אבל שהיתה הכונה שהיה אביך נ"ע מסתלק משעבוד החוב בהחזרת השטר פשי' ופשי' דלא. שמתחילה קודם חזרה היתה מלוה בשטר ואחר חזרת השטר היתה מלוה ע"פ על המשכון ומ"מ שעבוד החוב לא זז ממקומו ופשיטא דאין לו' דמ"מ כיון שאבד המשכון אבדו מעותיו דר' יעקב אם היה קיים בשעת אבידה היה פטור וכו' כיון דנאנס וכו' ואין לך אונס גדול מזה עכ"ל יעש"ב. והביא דבריו מרן בב"י בסי' ע"ב כהלכה פסוקה. וגם הש"ך ז"ל הבי"ד שם בסי' ע"ב בס"ק ט"ו יע"ש:
ואני בער לא אדע שכול דין זה דפס' ה' מהריק"ו ז"ל דחייבים יורשי הלוה לשלם מט' דנאנס המשכון כאילו הוי מילתא דפשיטא אליבא דכ"ע דבנאנס המשכון אין שום חיוב על המלוה ואיך לא זכר שר ס' רש"י ז"ל בהאומנים ד' פ"ב ע"א ובכמה דוכתי והראב"ד ז"ל בס' תמים דמים סי' רל"ח ובהשנות בה' שכירות פ' יו"ד ה' ב' ורבינו אפרים הבי"ד ה' בעה"ת שטר מ"ט דכולהו ס"ל דחייב המלוה אף באונסים וא"כ כיון דהוי פלוגתא דאשלי רברבי איך החליט המאמר ה' מהריק"ו ז"ל להוציא מיד היורשים כשנאנס ולא אמרי' דמצו למיטען קי"ל כרש"י והראב"ד ז"ל ודעימייהו:
וכ"ת איך הביא מרן הב"י ז"ל ס' ה' מהריק"ו ז"ל להלכה פסוקה דאי מהא לא אירייא יען מרן ז"ל אזיל לסברתי' דכתב לעיל שם בסי' ע"ב דרש"י ז"ל יחיד בדבר דמחייב באונסים. וכבר תמה על דבריו ה' גד"ת ז"ל שם ועי' לה' הכנה"ג ז"ל שם בסי' ע"ב הגהב"י אות ט' וה' מע"ש שם הגהב"י אות י"ד. וכבר פי' הכנה"ג ז"ל שם בעד מרן הב"י ז"ל שכתב דס' רש"י ז"ל היא יחידאה והוא דאף דכל הגאונים ז"ל ס"ל דחייב באונסי' הי"ד היכא דמשכנו שלא בשעת הלואתו דקני מדר' יצחק קנין גמור בהכי הוא דמתחייב באונסי' אבל היכא דמשכנו בשעת הלואתו או שלא ע"י ב"ד אף שמשכנו שלא בשעת הלואתו אינו מתחייב באונסים לכ"ע. זולת לרש"י ז"ל דס"ל דאף דמשכנו בשעת הלואתו מתחייב באונסים דלא כמ"ש ס' גד"ת ז"ל בעד רש"י ז"ל דכתב בסיום דבריו וז"ל דודאי לא סבר רש"י לחייבו באונסי' יע"ש. וגם הרדב"ז ז"ל כ"כ בח' ה' סי' שני אלפים ק"פ גם בעד רש"י והראב"ד ז"ל יע"ש:
אך תמיהה קיימת על הש"ך ז"ל דהוא ניהו שם בס"ק ט' האריך הרחיב בדין זה רח'ב רח'ב וכתב דמצא גדולים דקיימי בשי' רש"י ז"ל הלא המה הראב"ד ור' אפרים והרז"ה בס' המאור ובעל העיטור וראב"ן ז"ל ותוס' רי"ד ור' ברוך שבהגהמ"י והר"ן יעש"ב. וא"כ תמיהני איך אייתי דברי מהריק"ו ז"ל כהלכה פסוקה ולא נרגש כלל. באופן דברי ה' מהריק"ו ז"ל נפלאו ממני. ואף דס"ל לה' מהריק"ו ז"ל דס"ל דגם רש"י ז"ל אינו מחייב באונסים אלא דוקא היכא דמשכנו שלא בשעת הלואתו. והאמת דכן משמע מדבריו בתשו' הובאה בתשו' לס' משפטים סי' י"ב והביאה מרן בב"י שם מחו' ב' יע"ש. אלא דאני תמיה על מרן ז"ל ממ"ן איך ס"ל בד' רש"י ז"ל דכתב דהוי יחיד בדבר דהרי מתשו' שהובאה לס' משפטים לא משמע הכי ודו"ק. וזהו ס' גד"ת בעד רש"י ז"ל הבאתי דבריו לעיל וזוהי ס' הרדב"ז ז"ל. אך דא עקא דראיתי לה' ערך השלחן שם ד' קנ"ו ע"ג דכתב דדעת בעל העיטור והרמב"ן ז"ל כדעת רש"י דחייב באונסי' אפי' משכנו בשעת הלואתו דקנאו קנין גמור ושכן הוכיח ה' מח"א ז"ל בה' זכיה מהפקר סי' ט' מההיא דגוי שהלוה לישראל על חמצו יעש"ב:
העולה מכל המקובץ דכל הדרכים הנז"ל במחלוקת הם שנויים הן מחלוקת רש"י והתוס' הנז' גם מחלוקת רש"י ז"ל והגאונים אי מחייב באונסים המלוה על המשכון היכא דמשכנו בשעת הלואתו וגם בדעת רש"י ז"ל פליגי. ועוד זאת יתירה ראיתי בדעת הראב"ד ז"ל שהרי בס' תמים דעים סי' רל"ח כ' וז"ל כ' רב אלפס ז"ל והלכתא המלוה את חבירו על המשכון הוי ש"ש וכו' ולא שנא משכנו וכו' כ' הראב"ד ז"ל אנן לא ס"ל הכי דהיכא דמשכנו שלא בשעת הלואתו כיון דקי"ל כר' יצחק דאמר דב"ח קונה משכון קונה לגמרי משמע ואפי' באונסים נמי מחייב אבל אם משכנו בשעת הלואתו הוי עליה ש"ש לאחיוביה בגניבה ואבידה אבל מאונסי' פטור עכ"ל. וכן נמי מוכיחים דבריו בהשגה בפ"י מה' שכירות:
ואולם עינא דשפיר חזי להרב בש"מ למצי' על ד' פ"ב דכתב וז"ל כתוב בס' המאור ומ"ש הרי"ף בהלכותיו בהלוהו על המשכון וכו' וכ' עליו הראב"ד וז"ל א"א יש לי ראיות על משכנו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו בין שנתן לו מדעתו בין שלא מדעתו שהוא חייב באונסי' משום דפרעון הוי ואין אנו צריכים לפרוטה דרב יוסף בזה עכ"ל. הרי נמצאו דברי הראב"ד ז"ל סתראי וכעת לא ראיתי מי שנרגש כזה כלל והוא פלא:
איך שיהיה כל זה לא יגהה מזור לנ"ד כלל דמלבד דהכל במחלוקת הוא שנוי והמלוה הוא המוחזק בסארג'י שבידו ומאן מפיק ליה מידיה. ותו דאנן בדידן בתר מרן ז"ל גרירינן דפסק דהיכא דנאנס המשכון דפטור המלוה וגובה חובו מן הלוה משלם. דהכי פסק שם בסי' ע"ב ס"ק ל' וז"ל ראובן שהיה בידו משכון של שמעון ומשכנו ביד לוי ונאנס מיד לוי אם יש עדים ששמרו לוי כראוי ונאנס ממנו דפטור ראובן יע"ש. זאת ועוד דהך אונס דנ"ד שהוזלו הסארג'י אינו אונס אבידה וכיוצא ואינו דומה לשום אונס לפקע"ד דלא נתהוה האונס לסיבת היותו המשכון ביד המלוה כדי לחייבו באונסים דגם אם המשכון ביד הלוה הוו זיילי הסארג'י ובכגו"ד נאמר מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ודמי ממש לההיא דפ' המפקיד ד' ל"ו ע"ב פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה פטור דאמרי מלה"מ מ"ל הכא מ"ל התם וכן פסק מרן בש"ע בסי' רצ"א ס"ק ט' וה"ן הוי דכוותה. אלא דדעת הראב"ד ז"ל שהבי"ד בש"מ ז"ל משמע דבכל אופן שיהיה האונס חייב המלוה שהרי סיים בדבריו ז"ל משום דפרעון גמור הוי ואין אנו צריכים לפרוטה דרב יוסף בזה עכ"ל מוכח מדבריו דהוי פרעון גמור וא"כ אם הוזלו ברשותו הוזלו. רק יען ראינו דכ' בס' תמים דעים ובהשגות הפך דבריו אלו בהכרח צ"ל סמי חדא מקמי תרתי ובודאי דחזר בו:
ועין רואה להסמ"ע ז"ל שם בסי' ע"ב שכתב עמ"ש מרן ז"ל בס"ק ל' הנז"ל כ' הוא ז"ל בס"ק צ"ד וז"ל ואין ראו' יכול לו' אילו הוה גבך לא היה נאנס דבכל אונסי' שהוא דבר דלא שכיח לבא ובא אמרינן מלה"מ מ"ל הכא מ"ל התם ודוקא לענין גניבה ואבידה שהוא מילתא דשכיח ונעשה מתחילה ע"י קצת שינוי בפשיעה אמרינן אילו לא שינה לא היה נעשה עכ"ל. וה' ש"ך ז"ל שם בס"ק קל"א כ' עליו וז"ל ואיני מבין דבריו דודאי בשומר חינם ג"כ אם הביא עדים שנגנב משומר הב' נמי פטור וכו' וכן משמע להדייא ממ"ש הרמב"ם פי"א מה' שכירות וכו' והא דנקט כאן נאנס היינו משום דס"ל לעיל ס"ק ב' המלוה על המשכון ש"ש וכו' יעש"ב. וה' כרם שלמה ז"ל בסי' מ"ה ד' ר"ו פירש דברי הש"ך דמק' על הסמ"ע ז"ל דלאו בכל אונס דלא שכיח יוצדק לו' מה"מ מ"ל הכא מל"ה דיש אונס אף דלא שכיח יוכל לו' אילו הוה גבך לא היה נאנס עי"ש:
ודרך אגב ראיתי לה' מט"ש ז"ל בסי' ע"ב בהגהט"ו אות ע"ח שהביא דברי הסמ"ע והש"ך ז"ל וגם דברי ה' ב"ש ז"ל הנז' והק' הוא ז"ל וז"ל ולא ידעתי מה תמהו עליו מאחר דדברי הסמ"ע לקוחים ממקורם והם דברי בעה"ת ז"ל עכ"ל. ואני עני לא ידענא מאי קאמר דהנה הרואה לה' בעה"ת ז"ל דממנו הוא מקור הדין והוא בשער מ"ע ח"ג דנתן טעם לדבר היכא דיש עדים שנאנס ביד השומר הב' א"כ לא נשאר עסק שבו' ביניהם כדי שיוכל לטעון השואל את מהימנת בשבועה וכו' כיון שיש עדים שנאנס וכו' יעש"ב ולא יש שום רמז בדברי בעה"ת ז"ל טעמו של הסמ"ע ז"ל משום מה"מ מ"ל הכא מל"ה כלל ואיך קאמר ה' מע"ש דדברי הסמ"ע לקוחים ממקורם מדברי בעה"ת ז"ל ואי משום דנקט הדין בנאנס דוקא ולא אשמועי' דדינא הכי גם בשומר חינם ומזה הוא דדקדק הסמ"ע לומר טעם זה הנה מלבד דכבר נרגש הש"ך ז"ל מזה וחי' כמו שהבאתי דבריו לעיל. זאת ועוד דאדרבא מדברי ה' בעה"ת ז"ל איכא למידק הפך דדין זה שייך גם בש"ח נמי דזיל בתר טעמא שכ' ה' בעה"ת ז"ל דליכא עסק שבו' ביניהם כדי דנימא את מהימנת לי וכו' וטעם זה שייך גם בש"ח וכמ"ש הש"ך ממ"ש הרמז"ל וכו'. ודברי ה' מע"ש ז"ל שגבו ממני:
אתאן לנ"ד דפשיטא לענ"ד דאונס זה דזיילי השטרות בכל המדינות ובכל העיירות ירדו לטמיון הא ודאי דאמרינן מה"מ מ"ל הכא מל"ה ולא חזינא שום זכות להלווים השותפים הנז' מאחר דכבר פסק מרן שם בסי' הנז' דאם נאנס המשכון גובה חובו מהלוה משלם ודכוותי' דמרן נקיטינן וז"ב: ואולם יש לדמות הך דנ"ד לההיא שנשאל ה' בית יאודה עייש ז"ל בח"מ סי' ס"ד בראובן שהיה בידו קרקע משכונה משמעו' ומכר מקצתה ללוי בכתי' ומסירה ואח"ך החל הקרקע הנז' וע"ז נשאל אם ההפסד הוא על ראובן המוכר ויד לוי הלוקח עה"ע וכו' והשיב וז"ל ואם באנו לחייבו לראובן מדין אחריות דהרי גם במוכר שט"ח לחבירו יש דין אחריות וכו' אין טעם לזה דדין אחריות הוא כשבא בע"ח וטריף וכו' אבל מה שיולד אח"ך ברשות הלוקח דנסתחפה שדהו דכיון דבשעת המכר מיהא היה שוה קרן המכירה וכו' אלא מה שנר' טעם יפוי הלוקח הוא משום דהמוכר הקנה לו כל שעבודו דאית ליה בגוף אותו השטר בסך המעות שקבל ממנו וכו' דהרי המוכר כתב לו קנה לך דאית ליה בהאי שערא בכתי' ומסי' שנמצא דבהקנאת קצת ממון מקנה לו כל השעבוד שיש לו בשטר ולא נשאר זכות למוכר אא"כ יש מותר על הלוקח וזנלע"ד ברור. ויש מי שחולק וס"ל דיד שניהם שוה עכ"ל יעש"ב: הראת לדעת ה' בית יאודה ז"ל דדינו הוא במשכנתא דביד הבעלים לסלוקי ללוקח בזוזי ומידי הוא טעמא דראו' כשמכר מקצת המשכנתא ללוי מכירה בכתי' ומסי' כס' הר"י ן' מיגאש ז"ל הבי"ד ה' בעה"ת בשער נ"א ח' ו' הביא פלוגתייהו הטור ומרן ז"ל בח"מ סימן ס"ו דהגאונים ז"ל ס"ל דאין צריך מסירה רק כתיבה לחוד סגי כשהחזיקו בקרקע יע"ש. וא"כ נמצא דהו"ל הלואה ממש ואיך קאמר ה' בית יאודה ז"ל דאמרי' ליה ללוי דנסתחפה שדהו נהי דמדין אחריות לא אתינן עליה מ"מ אמאי לא אתינן עלה מדין שעבוד נכסים דלוי יחזור על ראובן וראו' יחזור על שמעון הממשכן. ולא עוד אלא דאסיק ה' בית יאודה ז"ל דחוזר לוי על ראובן מטעם דהקנה לו כל הקרקע דמשמע דאם היה כותב לו בפי' קנה לך במקצת איהו ומקצת שעבודיה פשיטא ליה לה' ז"ל דהפסידה על הלוקח מט' דנסתחפה שדהו אף דהוי הלואה ממש. אם לא בהכרח צ"ל דס"ל לה' בית יאודה ז"ל דכיון שהלוהו על המשכון והמשכון היה שוה בשעת הלואה ואח"כ הוזל דאמרי' דנסתחפה שדה של הקונה דאחריות שיולד אח"ך לא קביל עליה ומזלו גרם וגם החולק על ה' בית יאודה שהביא בסו"ד כנז"ל ס"ל דכיון דראו' מכר מקצת המשכנתא ללוי ההפסד על שניהם. ועכ"ף מודה ליה לה' בית יאודה ז"ל דאין להם לחזור על שמעון הממשכן כלל. אע"ג דמצי לסלוקי להו בזוזי. וא"כ דון מינה לנ"ד דהסארג'י מכרום מכר גמור שעשו לו ג'ירו אלא דהוא נתן להם הטבה דבתורת משכון הם בידו ואין להלווים בהם שום זכות עד שיסלקו לו קרן הפיסקא והריוח והוזל מחיר הסארג'י הנז' ודאי דאית לן למימר לזבולון הקונה נסתחפה שדך ומזלך גרם. ועי' להרב מהריק"ש ז"ל בתשו' סי' ז' והרב פרי הארץ חושן משפט ח"א סי' ד' והרב עדות ביעקב סוס"י כ"ב:
וטרם אכלה לברר וללבן אי דמיוני עולה יפה הך דנ"ד למ"ש הרב בית יאודה ז"ל והחולק עליו אי לא. אציגה לפניך קורא נעים את אשר ראתה עיני בדרך אגב להרב מהריט"ץ ז"ל בסי' קס"ז שנשאל בראו' שמשכן ביתו לשמעון בעד סך שלשים גרוש במשכנתא בנכייתא ושמעון מכר קרקע הנז' ללוי בסך יו"ד גרוש וכתב לו בשטר שמכר לו הכח והזכות והשעבוד שיש לו בקרקע הנז' ללוי הנז'. ועתה בא ראו' לפדותו ורוצה לפדותו בסך עשרה גרוש דוקא בטענה ששמעון לא היה יכול למכור הבית שהיתה ממושכנת אצלו וכיצד ימכור דבר שאינו שלו וכו' ולוי טוען שהוא קנה משמעון כל הכח והזכות והשעבוד שהיה לו וא"כ הוא נכנס במקומו ואם יתרצה לפדותו יתן לו שלשים גרוש שקבל משמעון. והשיב הרב ז"ל דזכה לוי בדינו שנכנס במקום שמעון ואם ירצה לפדותו חייב ליתן ל' גרוש וחיליה ממ"ש הטור בח"מ סי' ס"ו בשם בעה"ת בשער נ"א בשטר משכונה שמכרו והחזיק הלוקח בקרקע אם יכול למחול דפליגי בזה הר"י ן' מיגאש ז"ל והראב"ד ז"ל בשם הר"י בן מרן הלוי וכו' ומזה דן את הדין דהמכי' קיימת יעש"ב: ואחר שסיים התשו' הרב ז"ל הוק' לו מההיא דכ' ה' בעה"ת במוכר שער משכונה דלד' הר"י ן' מיגאש ז"ל צריך כתיבה ומסירה כיון דיכול הלוה לסלקו במעות הו"ל הלואה ולד' הגאונים ז"ל דבכתי' לבד סגי ובלבד שיחזיק הקונ' בקרקע וכו' נמצא דנסתרו כל דבריו הראשונים בפסק דהדין עם לוי שהרי לא מכר לו בכתו"מ. וע"ז תי' וז"ל אמנם כד עיינינן בה נשכח דלאו מילתא היא משום דהא דנחלקו הר"י בן מיגאש והגאונים ז"ל היכא שלא מכר לו גוף הקרקע אלא מכר לו החוב שעליו הילכך נחלקו וכו' אמנם אם מכר לו גוף הקרקע של המשכונה כולי עלמא מודו דמהני וכו' יעש"ב:
ואני בער אמינא כל דבריו נפלאו ממני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש ז"ל מאחר דעי' הטעם דהצריך הר"י ן' מיגאש ז"ל כתו"מ בשטר משכונה הוא יען אין לו זכות בגוף הקרקע דבכל עת וזמן יוכל הממשכן לסלוקי בזוזי ואף הגאונים הכי ס"ל אלא דסברי דדי בכתיבה לבד היכא שהחזיקו בקרקע מ"מ כתיבה מיהא בעי ואיך יסבול הדעת לו' דבמכר לו קרקע כ"ע מודו מאריה דאברהם יציבא בארעא וכו' באמת במוכר החוב כ"ע ל"פ דצריך כתו"מ רק בשטר משכונה הגאוני' ס"ל דבכתי' לחוד מהני והר"י ן' מיגאש ס"ל דצריך כתו"מ כסתם הלואה כיון שאין לו שום זכות בקרקע ואיך כ' ה' ז"ל דבמוכר החוב פליגי אבל במוכר הקרקע כ"ע מודו הפך השכל המחייב לכ"ע דהוי מוכר דבר שאינו שלו מאחר דמצו הבעלים לסלוקי בזוזי בכל עת שירצה או בהגיע זמנו. זאת ועוד אחרת פליאה נשגבה דדבריו הם הפך סו' ערוכה דפסחים דל"א ע"א דאיפליגו אביי ורבא אי בע"ח למפרע הוא גובה דרבא ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ואיתא התם בש"ס כל היכא דאקדיש לוה וזבן לוה כ"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק דתנן וכו' כי פליגי דזכין מלוה ואקדיש מלוה אביי סבר למפרע הוא גובה וכיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא ס' מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הו"ל זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא קא קני עכ"ל. ופרש"י ז"ל וז"ל כי פליגי דאקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו והוא בא לגבותו מן הלוה חוזר בו מן ההקדש כיון דאילו הו"ל זוזי ללוה ביום הזמן הוה מסלק ליה למלוה מן הקרקע בזוזי אשתכח שלא היה הקרקע קנוי לו עדין אלא עכשיו כשהוא גובה אותה בחובו היא נקנית לו עכ"ל יעי"ש וידוע דהלכה כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה: