שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
אה"ע
סימן א
שאלה מעשה שהיה יעקב מת וחלי"ש ונשארה אלמנתו ניזונת מנכסיו תחת כבוד מ"ב והשאיר אחריו בן יחיד שמו ראובן והאלמנה הנז' היא היתה נושאת ונותנת בנכסי בעלה עד שגדל הבן ואחר שגדל ויצא לעשות מסחר וכיוצא לא עלתה בידו ומלבד שכלו כל נכסי אביו שמסרה אמו בידו ואף גם זאת עלו עול החובות עליו וכראות אמו שמוכרח בנה למכור כל קרקעות אביו לשלם לבעלי חובותיו ותשאר היא חוזרת על הפתחים אחר היותה גברת הרכה והענוגה שהיה בעלה עשיר גדול והשאיר אחריו ממון רב הלכה לב"ד ותבעה לגבות כתובתה מנכסי בעלה וכל נכסיו משועבדים לכתובתה. וכן עשו ב"ד והגבו לה כתו' ע"י שמאים בקיאים כד"ת. ואחר שהגבו לה כתו' אמרו לה ב"ד שחייבת לישבע שבועת אלמנה שמא התפיסה מבעלה צררי ובפרט שהיא היתה נושאת ונותנת וחייבת לישבע שבועת בן הבית כד"ת. ויען הבן ויאמר לפני ב"ד הצדק שהוא מוחל לה שבועה הזאת מחילה גשו"ק ביודעו שאם היה דבר בידה היתה נותנת לו כי הוא בנה יחידה וע"ז קמו נצבו הבע"ח שאין בידו למחול לה שבועה הנז' כי הוא חב להם שמא התפיסה צררי ושמא הטמינה או בזבזה וכיוצא ונמצא שחב להם במחילת שבועה זאת. והבן טוען כלום נתקנה שבועה זאת כי אם לטובתי אי אפשי בתקנה זאת ואני מוחל לאמי השבועה כי ידעתי כי אין בידה כלום קים לה בנווה הרי אני מחלתי. יורינו המורה לצדקה אם סמא בידיה למחול השבועה אף שחב לאחרים או לא ושכמ"ה:
תשובה קמי שמיא גליא כי ידענא בנפשאי דכתיש חילאי ובפרט אגב טרדאי ושמעתתא בעיא צלותא ודעתי משבשתא ומה מני יהלוך להשיב דבר אפי' בביעתא. אך להפיק רצון השואל כי חביב עלי בריע כאח לי. כל חיך שטועמו אומר לי לי. אמרתי ללקט אודות בעזר צורי וגואלי. וה' אלקים חילי:
ואען ואומר דדין זה דיוכל לומר א"א בתקנת חכמים שרשו פתוח בהכותב ד' פ"ג ובגיטין ד' ע"ז ובב"ק ד' ח' ע"ב יע"ש. הנה בב"ק ד' ז' ע"ב איתא התם אהא דתנייא מי שהיו לו שדות וכו' ואינו מוציא למכור מאכילין אותו מ"ע ולקט שכחה ופאה עד מחצה ופי' הבריתא רבה דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא ואמר התם רב אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן ליה דב"ח דיניה בבינונית ואי אמ"ל הב לי זבורית טפי פורתא אמ"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כי יוקרא דלקמיה. פי' דהבע"ח רוצה שיתן לו זבורית יותר כדי שיהא שוה החוב שיש לו על הלוה כערך הזול דעכשיו ומשיב לו הלוה אי שקלת כדינך בינונית שקול כערך הזול של עכשיו ואם אין אתה רוצה ליקח בינונית שקול זיבורית כערך היוקר השוה בימי ניסן. והק' בגמ' מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין דאמ"ל אילו הוו לי זוזי הוה שקלית כדהשתא השתא דזוזאי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה ומשני לדמויי לכתו' אשה יע"ש:
והר"ב בש"מ לקמא שם הביא משם ריב"א שהק' דאעיקרא דינו דב"ח בזבורית מדאורייתא אלא שחכמי' תקנו בבינונית משום נעילת דלת וא"כ לימא ב"ח אי אפשי בתקנת חכמים ובעינא למישקל זבורית כדינאי ותי' דלא אמרי' א"א בתק"ח אלא להחזיק במה שבידו כגון גבי אשה ולקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא וכו' יעש"ב. וקו' זאת והתי' הביא אותה הר"ב ז"ל שם בשם הרא"ש שכתב משם ריב"א וחפשתי שם בסונייא בד' הרא"ש ז"ל ולא מצאתי ואפשר שהביאם במקום אחר. ואולם דברי ריב"א הובאו בהמרדכי בפ' ב' דייני גזרות אההיא דאמרו בגמ' ד' קנ"ז ע"ב אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו כתב המרדכי ז"ל בסי' רע"ז ומעשה בא לפני הרמז"ל בבית שהיו בו שותפין ראובן ושמעון ולכל אחד היה כדי חלוקה אבל לא היו רשאין לחלק מפני לוי שלא היה כדי חלוקה לחלקו וקנה שמעון מלוי אחיו חלק בבית ולא היה כדי חלוקה ואמר שמעון א"א בתקנת חכמים שיתנו לי אחד מיצרא כ"א אתרי מיצרי וכו' והשיב מור'י דבר זה פשוט דבכה"ג אמ"ל לכי תיהדר וכו' וגם לא מצי למימר א"א בתק"ח להיות ב' חלקים יחד דלא שייכא האי מילתא אלא היכא דליכא פסידה לאחריני והוא מוחזק כמו שהק' ריב"א בב"ק גבי הא דאמר רבה וכו' והק' ריב"א אמאי לא שקיל זיבורית כדהשתא ולימא א"א בתק"ח שתקנו לי בבינונית ותי' דלא שייכא האי מילתא אלא היכא דליכא פסידה לאחריני והוא מוחזק ההיא דאיני ניזונת ואיני עושה שאני שהיא מוחזקת במעשה ידיה עכ"ל יעש"ב:
הנה הוסיף לקח ריב"א ז"ל בדברי המרד' הללו דבעינן ב' תנאים כדי שיאמר א"א בתק"ח דליכא פסידה לאחריני ושיהא מוחזק ומהתימא שהר"ב ז"ל לא העתיק רק תנאי א' שיהיה מוחזק דוקא אף אי מטי פסידה לאחריני במשמע. והרב הכה"ג בסי' ק"ב בהגהט"ו אות ד' הקשה קו' ריב"א הנז"ל מדעתו ולא זכר לריב"א שהוב"ד במרדכי כנז' ובש"מ כנז"ל ותריץ יטיב לחלק יצא בין היכא דבא להוציא להיכא שהוא מוחזק יעי"ש:
ותמיהני שהרי הוא עצמו לעיל באות ג' ציין להמרדכי דפ' ב' דייני גזירות הנז' וגם ציין להרב מהרימ"ט בח"ב ח"מ סי' ט' וכו' דכל שקלא וטרייא שם במהרימ"ט ז"ל בינו ובין ה' מהר"י באסאן ז"ל בלשון המרדכי הנז' והיכי באות ד' עברה לפניו שר של שכחה ח"ו להקשות ולתרץ מדעתו ומעצמו. שו"ר כי במ"ב שם בסי' ק"ב בהגהט"ו אות ג' שכתב וז"ל כתבתי בנדפס וכו' ואחז"ר אחר החיפוש מצאתיו במרדכי וכו' וצירף ג"כ דבעינן דליכא פסידה לאחריני עכ"ל יע"ש ולא זכר שר שהוא עצמו בח"א שם אות ג' כבר ציין להמרדכי ומהרימ"ט וכו' אתמהה:
איך שיהיה נמ"ל דכדי שיוכל לטעון האדם א"א בתק"ח צריך ב' תנאים שיהא מוחזק ולא יבא להוציא וגם דליכא פסידה לאחריני. ואני בעניי לא אדע שכול מאי קאמר דליכא פסידה לאחריני דאי לכשנגדו שלא יהיה לו פסידה זה דבר דלא אפשר שהרי גם באומרת איני ניזונת ואיני עושה היינו טעמא דמעשה ידיה עודפות על המזונות ומטי פסידה לבעל ועכ"ז יכולה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה. וכן גבי לוקח ג' שדות בזה אחר זה דלקמן ד' ח' ע"א ואוקי לה בשלקח עידית באחרונה ועכ"ז אמרו התם אע"ג דנזקין דינם בעדית יכול הלוקח לומר להניזק או לב"ח אי אפשי בתק"ח שאמרו אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ויהיב ליה לניזק בינונית ולב"ח בזבורית והא ודאי דאית ליה פסידה לניזק במקום שדינו מדאורייתא בעדית שיקח בינונית וכן ב"ח. ואף אי אמרינן כפירש"י ז"ל שם דאינו נותן לניזק בינונית ולא זבורית לב"ח אלא דמצי אמר להו שקולו כדינייכו יע"ש בד"ה לא ניחא לי וכו' מ"מ אית ליה פסידה לב"ח ולכתובת אשה שדינם לגבות משדה האחרון שנמכר שהוא העדית ובטענת א"א מפסדי באופן שלא זכיתי להבין כוונת ריב"א ז"ל שהוב"ד בהמרדכי ובהגמ"י ס' קנין סי' י"ד שגם שם הובאה שאלה זאת שנשאל מהר"מ ז"ל שהובאה בהמרדכי ז"ל ואעיקרא דדינא בהכרח צ"ל דחילוק של מוחזק הוא היסוד האמיתי שהרי בסו"ד סיים וז"ל וההיא דמזונות דאיני ניזונת ואיני עושה שאני שהיא מוחזקת במעשה ידיה עכ"ל הרי להדייא דזהו החילוק העיקרי שבנה עליו דיק וכמ"ש בש"מ בשם ריב"א ז"ל וא"כ תיבות דליכא פסידה לאחריני לא זכיתי להבין אמרי בינה:
ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ק"ז שהביא משם הרמב"ן ז"ל שהק' מההיא דאמדי' ואחריו לפ' ואחריו לפ' גובה מן האחרון והטעם משום שאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש ב"ח אלמא מתנת שכ"מ הוייא כמשועבדין ואיך תהיה ניזונת האלמ' ממתנת שכ"מ. ותי' הרשב"א ז"ל דשאני התם דליכא פסידה למלוה אלא בין בינונית לזבורית דמ"מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד בעל חוב חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ"מ וכן במזון האשה והבנות וכו' יעש"ב:
הנה מדברי הרשב"א ז"ל הללו נוכל להבין דכוונת חילוק ריב"א ז"ל דליכא פסידה לאחריני פי' מבואר דהאמת בדבר דליכא פסידה למלוה שכנגדו דבמקום שיקח בינונית לוקח זיבורית עכ"פ גובה כל מעותיו ולא שמה פסידה וכן האשה האומרת איני ניזונת ואיני עושה אין שום פסידה לבעל אלא מניעת הריוח שיעדיפו מעשה ידיה על מזונותיה דזה אינו נקרא פסידה בזה הוא דיוכל לומר הבעל א"א בתק"ח אבל במידי דאיכא פסידה ברורה לשכנגדו לא יוכל לומר א"א בתק"ח ואולם בעניין דאיכא פסידה ברורה לאחריני כי הך דנ"ד דבמחילתו לאמו שבועה זאת יפסיד הבע"ח חובו לגמרי כי אפשר שכבר גבתה כתו' או שהתפיסה צררי או שהטמינה וכיוצא ובפרט שהיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית בכי הא אפשר דלא יוכל למחול לה שבועה כזאת או נימא כיון דליכא פסידה לשכנגדו יוכל לומר א"א בתק"ח אף דאיכא פסידה לאחריני. ומידי חפשי ראיתי להמרדכי ז"ל בפ' כל הנשבעין שהביא פלוגתא דהרב מהר"י ן' מיגאש ז"ל עם הרי"ף ומהר"מ בשכיר שדינו שנשבע ונוטל אם יוכל להפוך השבו' לבעה"ב לומר לו השבע והפטר דלדעת הר"י ן' מיגאש ז"ל יכול להפכה מטעם דאומר א"א בתק"ח שומעין לו ודעת הרי"ף ז"ל דלא יוכל להפוך השבו' וגם דעת מהר"מ כן שלא יוכל להפכה אך נקט הטעם משום שלא לטובתו של שכיר נתקנה אלא לטובתו של בעה"ב שהוא טרוד בפועליו ואינו זוכר יעי"ש משמע מדברי מהר"מ ז"ל שאם היתה התקנה לטובתו של שכיר מודה ליה להרב הר"י ן' מיגאש ז"ל דיכול להפכה מטעם א"א בתק"ח:
והשתא ניחזי אנן מי לא עסיקינן שזה השכיר חייב לאחרי' מעות והיכי יוכל להפוך השבועה על הבעה"ב הרי אם ישבע הבעה"ב ויפטר מטי פסידה לאחריני ואיך יוכל לומר א"א בתק"ח בחב לאחריני מוכח לדעת הגאון הר"י ן' מיגאש ז"ל ומהר"מ ז"ל דיכול לומר א"א בתק"ח. איברא דאם כנים אנו בזה נמצא דברי מהר"מ ז"ל סתראי ח"ו ולא ידענא מאי אידון בה ואולי דנקט הטעם האמיתי ודו"ק:
שוב ראיתי לה' מהר"י באסאן ז"ל בסי' ע"ה דנשאל באלמ' ראובן שמתה ולא נשבעה על כתובתה והוציאו יורשי שמעון שטר שהיה לשמעון על ראובן בנאמנות וכו' אי גובים מהבית שהשאיר אחריו ראובן או לא מאחר שכבר מתה אלמנתו בלי שבו' והשיב דאין מוציאים הקרקע מחזקת היורש כי הוא תופס בו בשביל כתו' אמו שהיא קודמת בזמן לשטר החוב ואם היתה בחיים היתה גובה מהבית הזה כתו' בשבועה והיה נדחה הבע"ח כיון שאין עוד נכסים אחרים והביא ראיות לדבריו אלו וכתב עוד וז"ל ועוד אני אומר שאחר שהוכחנו היורש הוא המוחזק ודאי דיוכל לומר א"א בתק"ח שתקנו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' ובודאי לתועלת היתומים תקנו לא לתועלת הב"ח והרי זה אומר א"א וכדאמרי' בפ"ק דב"ק גבי בינונית וזבורית להעמיד מה שבידו וגם זה ברור לע"ד עכ"ל. הראת לדעת הרב מהרי"ב ז"ל דאף דאיכא פסידה לאחריני לא חשש הרי"ב ז"ל דיוכל לומר א"א בתק"ח יע"ש:
ועינא דשפיר חזי להרב מהרמ"ך ז"ל שם בסי' ע"ו שהשיג על הרב ז"ל בטעם זה וכתב וז"ל דלאו כל כמיניה דיורש להפסי' זכותו של הבע"ח ושאני התם באומרת איני ניזונת וכו' ובההיא דבינונית וזבורית וכו' ליכא פסידה למלוה או לבעל אלא בין בינונית לזבורית ובבעל אינו נוטל מעשה ידיה ואינו זנה אבל הבע"ח יפסיד הכל ובזה לאו דינא שיאמר א"א בתק"ח וכו' וזה קיימתיו מסברא אח"ך מצאתי בהריב"ש סי' ק"ז שהביא משם הרשב"א ז"ל חילוק זה לענין אחר ולע"ד יצדק כאן דאינו ראוי להפסיד לאחרים וכו' יעש"ב. והרב מהר"י באסאן ז"ל חזר להשיב על דבריו והביא דברי המרדכי דפ' ב' דייני גזרות הנ"ל וגם הביא מ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מה' טוען דאפי' התובע שהוא נשבע ונוטל יכול לומר א"א בתק"ח וכו' והיינו דין דשכיר שהבאתי לעיל בשם המרד' ז"ל. וכתב בפי' דליכא פסידה לאחריני היינו דאין הנתבע מפסיד כלום וכו' ושוב דקדק בדברי ריב"א ז"ל דצריך שלא יהיה פסידה לאחריני ושיהיה מוחזק דמאי מהניא הך חילוק דליכא פסידה לאחריני מאחר שהקו' שהק' לא מיתרצא אלא בחילוק דמוחזק וכו' ועוד הק' דאמאי בניזונת יכולה לומר איני ניזונת טעם מוחזק לבד הלא אית ליה פסידה לבעלה אם מעשה ידיה עודפין על מזונותיה ועוד אפשר דאית על בעלה חובות ואילו היתה נותנת לו מעשה ידיה היה משלם לבע"ח נמצא באמירתה איני ניזונת איכא פסידה לבע"ח. סוף דבר ניחא ליה להרב ז"ל דמה שאמרו ריב"א ז"ל דבמקום דאיכא פסידה לאחריני לא יוכל לומר א"א בתק"ח היינו היכא דאיכא פסידה להשייכים בתקנה כמ"ש הנ"י שם בהך סוגייא דב"ק ד' ח' אבל אי מטי פסידה לשכנגדו וכן אי מטי פסידה לאחרים זרים שאינם בכלל התקנה כגון ההיא דנדון הרב כהך דנ"ד דהיורש לא רצה שתשבע האלמנה דהתקנה היא שתשבע בעד טובת היורש והבע"ח אין לו שייכות בכלל התקנה וכו' דהשבו' היא הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' יעש"ב. דבר הלמד מעניינו דהך דינא דנ"ד במחלוק' הוא שנוי בין הרב מהרי"ב ז"ל ומהרמ"ך ז"ל ועוד חזר ונשאל הרב מהר"י באסאן ז"ל שם בסי' ע"ח השאלה כנז"ל ממש והשיב דהדין עם היורש ואחד מהטעמים דכיון דהיורש מוחזק יכול לו' א"א בתק"ח יעש"ב:
גם אשו"ר להגאון הרב שארית יוסף ז"ל בסי' ל"ד שנשאל כשאלתו של הרב מהר"י באסאן ז"ל ממש והשיב דאינם חייבים היורשים לשלם וכתב וז"ל ועוד טעם אחר שאין הנדון דומה לראיה הואיל ששבועה זו אינה אלא תקנתא לטובת היתומים יכולים לומר לה לא ניחא לן בתקנת חכמים כשע"י התקנה בא להם רעה כמו שמצינו שאמרו חז"ל אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו' כמ"ש הטור ח"מ סוס"י קי"ט וכן המרדכי בפ' כל הנשבעין על אודות השכיר וכו' הרי בהדייא ראיה ברורה ואפי' האלפסי והמיימוני דפליגי על הר"י ן' מיגאש ז"ל סוברים סברה זאת רק דאמרי דלא נתקנה לטובת השכיר וכו' ועוד כאן דלהחזיק בודאי אמרינן כמ"ש בתשו' מיימוני סי' י"ד אשר בספר קנין בשם ריב"א וכו' יעש"ב:
הרואה יראה דפי' בכונת מהר"מ ז"ל כמ"ש בעניו' דאם היתה התקנה לטובת השכיר יודה מהר"מ ז"ל דיכול לו' א"א בתק"ח. אך מה בצע שהוא ז"ל עצמו מביא בתוך דבריו תשו' מהר"מ ז"ל בס' קנין סי' י"ד ולא דקדק בדבריו שכתב בשם ריב"א שאם יש פסידה לאחריני לא יוכל לומר א"א בתק"ח ואיך בשכיר יודה אם היתה לטובתו מי לא עסיקינן דהשכיר חייב לאחרים ואם ישבע הבעה"ב יפסידו ואיך יאמר א"א בתק"ח ונמצאו דברי מהר"מ ז"ל סתרי אהדדי ח"ו. אם לא שנאמר שגם הרב ש"י ז"ל מסכים הולך לתירוץ הר' מהר"י באסאן ז"ל דאי איכא פסידה לאחרים זרים שאינם שייכים בתקנה בזה לא נאמר שלא יוכל לומר א"א בתק"ח וכמ"ש הנ"י ז"ל. וא"כ הרי מצינו רב המסייע להרב מהר"י באסאן ז"ל וכן הרב בית שמואל ז"ל באה"ע סי' צ"ו ס"ק ד' הביא ס' הר' ש"י ז"ל כהלכה פסוקה יעש"ב:
ואולם ראתה עיני להרב מהרימ"ט בתשו' ח"מ ח"ג סי' ט' יו"ד שמה הובאו ב' תשו' לה' מהר"י באסאן ז"ל והר' מהרימ"ט ז"ל שם בסי' ח' שדי ביה נרגא בטעם זה שכתב ה' מהר"י באסאן ז"ל שיכול לו' א"א בתק"ח וכתב וז"ל איברא דטעם זה יש לדחותו שהרי חב לאחרים הוא דשמא נפרעה כתובתה וחל שעבוד ב"ח על הנכסים ולא כל כימניה של יורש לוותר על שבועתו כדאמרי' בפ"ב דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ופרכינן דקאמר מאן אי דקאמר מלוה תבא עליו ברכה וכו' ומסיק אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן שמוציאים מזה ונותנים לזה אף כאן אם עד שלא אמרו א"א לא היה בדין שתגבה כתובתה וממילא גובה ב"ח השתא משום שאמרו א"א בתק"ח לא יפסיד ב"ח מלגבות עכ"ל יע"ש: ואני בער עפר יעקב פליאה דעת ממני מה דמות יערוך ה' ז"ל מההיא דפרק ב' דכתובות דאינו נאמן המלוה לומר שער אמנה אם חב לאחרים דהתם שאני דהשטר איתחזק בב"ד או הוא ביד שליש דליכא מיגו דאי בעי מצנע ליה כמ"ש הטור בח"מ סי' פ"ז והיה נאמנות בשטר דהוי ברור החוב ומדאורייתא חל שעבוד הב"ח על נכסיו בכי הא ודאי לא מהני הודאתו היכא שחב לאחרים בודאי אבל בנדון שלו דהוי שמא התפיסה צררי דמדאוריי' שטרא נקיט בידיה ולמה לה לאישתבועי אלא דתקינו רבנן שתשבע משום חשש שמא התפיסה צררי ולהכי תקינו רבנן שתשבע לתועלת היורשי' מהיכא תיתי שלא יוכל לו' לא ניחא לי בתקנתא דרבנן להשביע לאמי כי ידענא בגווה שלא התפיסה צררי והיא נאמנת אצלי. ואדרבא יש להוכיח לפקע"ד מהכא לאידך גיסא שהרי התוס' שם והרא"ש ז"ל שם הקשו דיהא נאמן באומרו שטר אמנה הוא זה במיגו דאי בעי מחיל ליה דקי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ותי' דלא הוי מיגו דזה אינו רוצה להפסידו מעותיו לגמרי אבל באומר שטר אמנה הוא סומך עליו שאינו גזלן וכו' יעש"ב והשתא למטוניה דמני"ר ז"ל מאי מקשו דיהא לאמן במיגו דאי בעי מחיל הלא לא יוכל למחול כיון שחב לאחרים [וע' לה' ש"ך בח"מ סי' ס"ו סי"א ס"ק ל"ה פלוגתא דר' ירוחם עם הרא"ש ז"ל יעש"ב] באופן דלא זכיתי להבין אמרי בינה הדמי'ן יתעבד לנ"ד ודו"ק:
עוד זאת יתירה תמיהא לי טובא שכנר' שלא שלטה עינו ז"ל בתשובות מהר"מ שהובאה בס' קנין בהגמ"י סי' י"ד שהרי ראיתיו להר' ז"ל דרמי ומקשה לה' מהר"י באסאן ז"ל על מ"ש דכונת פסידה לאחריני היינו השייכים בתקנה כמ"ש הנ"י ז"ל בפירוש וע"ז הק' הוא ז"ל וז"ל ורואה אני שהנדון של מהר"מ אע"ג דאיכא פסידה לאחיו דבשביל זה תבטל החלוקה חשיב ליה פסידה דאחריני אע"ג דאין אחיו בכלל התקנה דליתבו ליה אחד מיצרא שלא עשו הדבר אלא לתועלת הבא ליטול ב' חלקים וגם ההיא דאי שקלת כדינך וכו' שמשם עיקר ראייתו של ריב"א והתם אין הלוה בכלל התקנה ואפי"ה חיישינן לפסידה דידיה עכ"ל יע"ש. ואני בער לא ידענא מאי קאמר שאם היה רואה תשו' מהר"מ שהובאה בהגמ"י הנז' היה כותב דברים אלו שהרי ראובן אחיו ג"כ הוא בכלל התקנה שגם הוא קנה חלק אחד משמעון כמ"ש יעש"ב. וגם מה שהק' מההיא דאי שקלת כדינך דהלוה אינו בכלל התקנה וחששו לפסידה דידיה באמת לא זכיתי להבין דברי קדשו דלא חששו לפסידה דלוה אלא משום דהוי להוציא ולא אמרי' א"א בתק"ח להוציא ומה דמות יערוך ולדידי צ"ת:
נקיטינן דהך דנ"ד במחלוקת הוא שנוי אם יוכל היורש דנ"ד למחול לאמו שבועת אלמנה ולגלגל עליה גם שבועת בן הבית שהיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ושתי שבועות הללו אם חייבת לישבע הוא דוקא לגבי היורש לא לגבי ב"ח שהרי נ"ד אינו ככל הנדונות שנשאלו הרבנים ז"ל הנז"ל שהיו ב"ח על אביו המוריש דאפ' היה לומר שיחייבו אותו הב"ח לישבע כמו שכתב ה' מוהרימ"ט ז"ל מההיא דאמרו ראשונה נשבעת לשניה וכו' אלא שלא תקנו שתשבע לגבי ב"ח משום הבו דלא לוסיף עלה מ"מ זאת השבו' של נושאת ונותנת לא נתקנה לטובת היורש לבד והיה אפ"ל שהיתה חייבת לישבע לפני הב"ח וכשימחול הבן השבו' לאמו הרי הזיק שעבודו של הבעל שהיה שעבודו על נכסי המוריש:
אך כאשר אין הנדון כן שהבע"ח הם על היורש דוקא ולא חל שעבודייהו על נכסי המוריש רק על נכסיו אם יהיו לו נכסים וזה מראה להם באצבע שאין לו נכסים אלא שהב"ח אצים אותו שלא ימחול לאמו השבועה שמא התפיסה צררי. ולדידי בודאי דגם ה' מהרימ"ט ז"ל וה' מהרמ"ך ז"ל יודו בנ"ד דיכול לו' א"א בתק"ח ומוחל השבו' לאמו ודמי לההיא דשכיר שכתבתי למעלה דאם השכיר רוצה להפוך השבו' לד' הר"י ן' מיגאש ז"ל יוכל להפכה ונשבע בעה"ב ונפטר ואעפ"י שחייב השכיר לב"ח לא יוכלו לכופו שישבע ויטול כדינו שהוא יאמר א"א בתק"ח. והר"מ ז"ל בפ"א מה' טוען ה' ד' כתב שיכול השכיר לו' א"א בתק"ח וישבע הנתבע היסת ויפטר שומעין לו יעש"ב ועי' מ"ש הר"מ ז"ל וה' כ"מ ז"ל דדעת הרמז"ל שלא כד' הר"י ן' מיגאש ז"ל דשבו' המשנה לא יוכל להפכה וכד' הרי"ף ז"ל אלא דאם נתרצה בשבו' היסת דהיינו שאו' א"א בתק"ח ורצוני שיהיה תביעתי כשאר תביעות דעלמא שהנתבע נשבע היסת ונפטר שומעין לו שהרי תקנה זו לו לבדו נתקנה שיהא נשבע ונוטל וכשאו' א"א בתקנה זו שומע לו ואף דמטי פסידה לאחריני שיהא חייב לב"ח וכשישביע את הנתבע ויפטר הרי מפסידים ועכ"ז לא חיישינן לפסידה דידהו. וכן פסק מרן ז"ל בח"מ סי' פ"ז ס"ק י"ב ועי' להש"ך ז"ל שם בס"ק ל"ה שהוכיח דדין זה הוא פשוט וברור ואין חולק בזה ודלא כמ"ש בד"מ דהתוס' והרא"ש ז"ל פליגי בזה יעש"ב. ואם כן אם כנים אנו בזה הרי הוכחנו בדעת מרן ז"ל דיוכל לו' היורש דנ"ד א"א בתק"ח ומוחל השבו' לאמו בשאט בנפש אף היכא שחב לאחריני:
אלא דאנכי הרואה דדעת מרן ז"ל דיכול לו' א"א בתק"ח אף להוציא דלא כמ"ש ריב"א ז"ל והוא דבההיא דאמרו בגמ' ב"ק ד"ז ע"ב דאי בעי בע"ח בזיבורית טפי פורתא דמצי א"ל אי שקלת כדינך שקול ואי לא שקול כי יוקרא דלקמיה הק' בגמ' א"כ נעלת דלת בפני לווין דא"ל אילו הוה לי זוזי הוה שקלית כדהשתא השתא דזוזי גבך אשקול כיוקרא לקמיה ומשני אלא א"ר אחא בריה דרב איקא אי איכא לדמויי וכו' יע"ש. והטור בסי' ק"ב הביא פלוגתא דהרמ"א ז"ל עם הרא"ש ז"ל דלד' הרמ"ה ז"ל אם תבע המלוה מהלוה שיתן לו זיבורית שומעין לו וכ' מרן ז"ל דזהו דעת בעה"ת בשער ד' יע"ש ולד' הרא"ש ז"ל אין שומעין לו יע"ש. וטעמו של הרמ"א ז"ל הוא מפני שיאמר המלוה א"א בתק"ח לוקח בינונית וכ"כ הלבוש ז"ל שם בסי' ק"ב ס"ק ב' יע"ש וכ"כ הב"ח בסי' ק"א ס"ק ד' יע"ש וכן פסק מרן ז"ל שם יע"ש. וזהו דעת תלמידי ר"פ ז"ל הוב"ד בש"מ לקמא שם שכתבו דזוהי פירושו דמתקיף לה ר' אחא בריה דר' איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין הכונה שאם אי איתא שיאמר א"א בתק"ח הרי נעלת דלת בפני לווין דיאמר אי הוה לי זוזי הוה שקלית כדהשתא וכו' יע"ש:
דבר הלמד דדעת מרן ז"ל דאפי' להוציא יוכל לומר א"א בתק"ח דון מינה לנ"ד דודאי ופשוט הוא דיכול לו' א"א בתק"ח בק"ו דאם אף להוציא אמרי' א"א בתק"ח כ"ש היכא שחב לאחרים דיכול לאומרו ולמחול השבו' לאמו ולדידי זה נלע"ד ברור [ועי' לה' עדות ביהוסף ח"ב סי' כ"ב] ומה גם כי הכא בנ"ד אינו מפקיע בודאי שעבוד הבע"ח כ"א בספק שמא התפיסה צררי כמש"ל בעניותין. ואף דגם בנדון ה' מהרימ"ט ז"ל וה' מהרי"ב ז"ל וה' ש"י ז"ל בכולהו נמי הוי ג"כ ספק כנ"ד. מ"מ כבר מילתי אמורה דנדון דידהו מיהו דהחוב הוא על המוריש ובהיותו בחיים חל שעבוד הבע"ח על נכסיו משא"כ בנ"ד לא חל שעבוד דב"ח בנכסים אלו המשועבדים לכתובת האלמנה רק על נכסי היורש כשיהיו לו נכסים ועדיף טפי מנדון הרבנים הנז"ל ז"ל ואפשר דבכי הא יודו הרב מהרימ"ט ומהרמ"ך ז"ל כאמו"ל: ואולם שאו'ל באחת עמדתי מתמיה על מה שראתה עיני להרב עדות ביעקב ז"ל סי' ך' דמ"ה ע"ג בד"ה ואם אמור יאמר שהחליט המאמר דאם יש למוחזק טענה לזכות בכח קי"ל לא יוכל לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל כיון שחב לאחרים וכתב דזה פשוט ומבואר בספרים ישנים גם חדשים יעש"ב. והכנה"ג בסי' כ"ה בכללי הקי"ל נסתפק בזה אם יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל ורצה להביא ראיה מאותה שאמרו יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה והדר דחי לה דהתם שאני שאין שום זכות לבעל עליה אלא בשביל מזונותיה אבל היכא שחייב לב"ח חיוב החלטי לאו כל כמיניה להפקיע זכות הב"ח ולו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל יעש"ב. וע' בס' בעי חיי ח"מ ח"א סי' קע"ו דר"ח ע"א ובח"ב סי' ל"א דל"ה ע"א ובסי' מ"ב דמ"ב ע"ג יעש"ב:
באופן דבהא פליגי ה' עדב"י ז"ל עם הר' המאסף ז"ל דלדעת הרב עדב"י ז"ל כל שחב לאחרי' אינו יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל ולד' הר כנה"ג ז"ל אם בא להפקיע חיובו ההחלטי אינו יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל אבל אם אינו בא להפקיע חיובו כלל אלא דבאמירתו איני. רוצה לזכות בטענת קי"ל מטי פסידה לאחריני יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל אף שחב לאחרים. והרב הגאון חק"ל ח"ק ז"ל בח"מ מ"ב סי' י"ב ד' קצ"ט ע"א הביא פלוגתייהו והכריח כסברת הרב הכנה"ג ז"ל יעש"ב. והרב בית דוד ח"מ סי' ל"ב ד' ט"ל ע"א והרב חס"ל ח"מ סי' א' דס"ח ע"ד כולם נמשכו אחר דברי הרב הכנה"ג דאינו יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל להפקיע יעש"ב:
וא"כ יפול התימה איך החליטו המאמר כל הרבנים הנז"ל ז"ל לו' בפשיטות שאינו יכול לו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל ולא עלה על דל שפתי צדיקים מחלוקת הרב מהר"י באסאן ז"ל עם ה' מהרימ"ט ז"ל הנז"ל בענין אי מצי למימר א"א בתק"ח במקום שחב לאחרים והיותר תימה ופליאה נשגבה להרב הכנה"ג ז"ל שהוא ז"ל בסי' כ"ה בכללי הקי"ל אות מ"ד הבאתי דבריו לעיל עלה ונסתפק אי מצי למימר איני רוצה לזכות בטענת) קי"ל ורצה לפשוט ספקו ז"ל מההיא שאמרו יכולת אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו' ויצא לחלק בין היכא שמפקיע חיובו וכו' יע"ש נקוט מיהא דדעתו ז"ל דטענת א"א בתק"ח וטענת איני רוצה לזכות בטענ' קי"ל שתי טענות שוות שקולות הן ויבואו גם שניהן מדמייתי ראיה לפשוט ספיקו ז"ל מההיא דיכולה אשה שתאמר וכו' וא"כ איך לא אסיק אדעתיה דספק זה הוא מחלוקתם של הרב מהר"י באסאן ז"ל עם ה' מהרימ"ט ז"ל והוא ז"ל הביא פלוגתייהו בסי' ק"ח הגהט"ו אות פ"ז ובסי' ק"ב הגהט"ו אות ג' יע"ש:
ובהכרח צריכים אנו לחלק דרב המרחק בין דין האו' א"א בתק"ח לאו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל ולא קרב זה אל זה כלל והוא דבאו' א"א בתק"ח לא תמצאהו רק במי שתקנו רז"ל לתועלתו כגון ב"ח דינו לגבות מזיבורית ורז"ל תקנו שיגבה מבינונית לס' האומרים דלתועלתו נתקנה ואם כן כשיאמר א"א בתק"ח הרי צועק בקול שרוצה לחזור לדינו לגבות מזבורית וכן גבי לוקח שדה שהיה משועבד לבע"ח דדינא הוי דהב"ח יבא ויטרוף מהלוקח ורז"ל תקנו שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חרי ואם הלוקח צועק א"א בתקנה זו ויבא ב"ח ויטרוף מידי כדינו אף שהיו בני חורין נמצא דכל צעקתו לזוז מהתקנה ולהזמין עצמו לדין וכן בכל מקום שתמצא שאו' א"א בתק"ח הלא תראה דעשו חכמים תקנה לתועלתו והוא או' א"א בתועלת זה וכמ"ש הרב זקן אהרן סי' מ' יע"ש וחוזר להזמין עצמו לדין וכמו שכן כתב הרב המאירי ז"ל הוב"ד בש"מ לקמא על ד"ח ע"ב פשיטא מכר לוקח בינונית וכו' יע"ש. וא"כ בכה"ג שפיר מצי למימר א"א אלא דבמקום שחב לאחרים אי מצי לאומרו בהא פליגי הרב מהר"י באסאן ז"ל וה' ש"י ז"ל ס"ל דמצי למימר א"א בתק"ח אף שחב לאחרים כל שלא חב להאנשים השייכים בתקנה וכמש"ל והרב מהרימ"ט וה' מהרמ"ך ז"ל ס"ל דלא מצי למימר א"א בתק"ח היכא שחב לאחרי' וכאמו"ל:
אבל באו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל ואינו בא לצאת ידי שמים והוא מוחזק בממון ומן הדין זכה בממון מט' שהוא מוחזק אין לו פה מה להשיב מה ט' אינו רוצה לזכות בטענת קי"ל וכמו דאסברא לן הגאון הרב חק"ל ז"ל שם במ"ב ח"מ ד' קצ"ט ע"א דמעת שנולד הספק וקי"ל בכל ספק אוקי אחזקתיה אם כן הממון הוא של המחזיק מד"ת בכל דבר וא"כ מאי נ"מ אם יאמר איני רוצה לזכות בטענת קי"ל דהוי כאו' על ממונו שאינו רוצה בו וכו' יעש"ב. הרי לפניך חילוק נכון בין טענת א"א לטוען שאינו רוצה לזכות בטענת קי"ל ואין לו שום שייכות לנ"ד:
אלא דבדרך אגב תמהתי מראות שהרב הכנה"ג ז"ל הבאתי דבריו לעיל דרצה לדמות טענת איני רוצה לזכות בטענת קי"ל עם טוען א"א ויצא לחלק וז"ל דהת' אין שום חיוב לבעל עליה אלא בשביל מזונותי' ולכן יש לה כח לו' א"א בתק"ח ולעמוד כל אחד בשלו זה במזונותיו והיא במעשה ידיה אבל היכא שחייב לב"ח חיוב החלטי בלתי שום תנאי או דבר אתר תמורתו לאו כל כמיניה להפקיע זכות הב"ח באומרו איני רוצה לזכות מט' קי"ל וכופין אותו על מדת סדום עכ"ל יעש"ב משמע מדבריו דכל מה שכופין אותו הוא על מד"ס. ובס' בעי חיי ח"ב דח"מ סי' ל"ח דל"ה ע"א פי' דבריו רח'ב רח'ב וז"ל לפי מה שהסכמתי שם באות מ"ד דבמקום דהמוחזק יכול לזכות מט' קי"ל אינו יכול לו' איני רוצה לזכות וכו' כגון אם חייב לאחרים ואין לו לשלם כ"א מזה הממון שתלוי בטענת קי"ל וכו' ונפרע ב"ח ממנו ואם אינו אומר קי"ל זכה האחר בממון וב"ח מפסיד ולכן כופין אותו על מדת סדום שיאמר קי"ל כדי שיגבה הב"ח עכ"ל יע"ש. המובן דדוקא היכא דהוי מדת סדום כופין אותו שיאמר קי"ל מינה דאם הוי בענין שאינו מדת סדום דהיינו שאם לא יאמר קי"ל אדרבא מטי ליה הנאה משמע דאין כופין אותו אף שחב לאחרים. ואילו בנדון הרב חק"ל ז"ל הוה מעי ליה הנאה רבה להבנים כשאינם אומרים קי"ל כמו שיע"ש בשאלתו ז"ל וא"כ איך מייתי סייעתא לדבריו מדברי הכנה"ג ז"ל דלפי טעמו דטעים מני"ר ז"ל הבאתי דבריו לעיל אף שאינו מדת סדום שייך לאומרו ואיך לא העיר כלל על דברי הכנה"ג ז"ל כאלו הם בהשוואה אחת ולפקע"ד ליכא סייעתא מדברי הכנה"ג ז"ל לנדונו ז"ל שאינו מדת סדום. וכזאת יש להעיר לפקע"ד על נכדו הגאון הרב נשמת כל חי ח"ב בח"מ סי' עו"ב ד' נ"ו ע"א דגם בנדונו הוא באופן שאינו מדת סדום כשלא יאמר קי"ל דמטי ליה הנאה שלא לפרוע המס שהיה פורע להכולל ומה דמות יערוך למ"ש הכנה"ג ז"ל ואיכמ"ל: איך שיהיה ניהדר אנפין לנ"ד שכבר הוכחנו דהוי פלוגתא דרבנן ז"ל הנז"ל אם יכול למחול השבועה או לא ולפקע"ד אפשר דבנ"ד כ"ע יודו יען דהחוב הוא על היורש ושעבודיה דב"ח לא חל אלא על נכסיו ומה גם דכבר הוכחנו דדעת מר"ן דיכול לו' א"א בתק"ח אף בבא להוציא וכ"ש כשאינו בא להוציא כנ"ד דודאי דעת מרן ז"ל דיוכל לו' א"א בתק"ח וכמו שהוכחנו מדין דשכיר כאמו"ל וזהו דעת ריב"ם שהובאו דבריו בהרא"ש ז"ל הוב"ד בש"מ לקמא הבאתי דבריו לעיל בתחי' דברי דלא הוזכר בחילוק ריב"ם ז"ל הך דינא דפסידה לאחריני כי אם דוקא הוא חילק בין היכא דבא להוציא או היכא דהוא מוחזק וכנר' דלא גריס בדברי ריב"ם חי' זה דפסידה לאחריני: ועוד איכא טעמא רבה בנ"ד דזה היורש יכול למחול לאמו כל מה שהעלימה ממנו או אם התפיסה צררי מהבעל הוא מוחל לה והרי הוא מוכן לקבל בקני גו"ש שמחל לה ואף כי מחילה אי"ץ קנין מ"מ בנדון כזה דאם התפיסה צררי או אם העלימה שום דבר מבנה לא הוי הלואה דנימא דאינה צריכה קנין כיון שהיו בידה בתורת שמירה או בתורת משכון ובזה ודאי דצריכה קנין אם נותן לה בלשון מחילה והכי אסיק להלכה בס' משכנות הרועים באות מ"ם סי' ו' ד' קמ"א ע"ד יע"ש ואם נותנו לה בתורת מתנה אינו צריך קנין וכמ"ש מרן בש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ק ב' יע"ש וגם ה' מהר"י באסאן ז"ל נקט האי טעמא דיכול למחול לאמו בקבר הצררי או השבועה. וה' מהרימ"ט ז"ל השיג עליו מטעם דבעי קנין ואין קנין למתים נר' מדבריו דהוא מסכים לס' ה' משכנות הרועים דבקנין מהני אלא דאין קנין למתים וא"כ בנ"ד דאמו היא בחיים שפיר יכול למחול לה בקנין או ליתן לה במתנה בלא קנין. ואף אם הם מעות ואינם בעין מ"מ כיון דהיא היתה נושאת ונותנת דין אפוטרופוס יש לה והלואה הוו גבה אם הוציאה אותם ויכול למחול בנ"ד כמו כל היתומים שמגדילים ונותנים שטר פיטורין ומחילה לאפוטרופוסים שלהם ואין המחילה לעצמם כנדון ה' מהר"י באסאן ז"ל דהתם שאני דמיירי שמתה כבר האלמנה משו"ה כתב הרב מהרי"ב ז"ל דמוחל לעצמו היורש ויש לי להביא עזר וסיוע דבריו ז"ל ממ"ש התוס' בפ"ב דכתו' ד' י"ט ע"א בד"ה וכגון שחב לאחרים וכו' יע"ש ואכמ"ל ותו כיון שיכול למחול לאמו הצררי ובקנין כנז' פשיטא דנאמן לומר דהוא יודע שאין ביד אמו מאומה וקים ליה בגווה וכמו שבא בשאלה ובפרט שהוא בנה יחידה והיא אשה כשרה יראת ה' טהורה במיגו דאי בעי מחיל לה וכמ"ש שם בתוס' והרא"ש ז"ל דנאמן המלוה לומר שטר אמנה הוא זה במיגו דאי בעי מחיל ליה וכו' אם לא דהתם אינו מיגו דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו וכו' יע"ש ובנ"ד ליכא הך חששא דיפסיד החוב וא"כ ודאי דנאמן לומר דאין כל מאומה ביד אמו במיגו דאי בעי מחיל לה וידעתי ביני דכלל גדול בידינו אין לא ראינו ראיה ואיך יוכל לומר בעד אמו שלא גנבה ולא העלימה דבר אבל הוא טוען דאמו מוחזקת אצלו שאין בידה כלום והולכת בדרך היושר ואסור לו לצערה ולהשביעה וגם על הב"ד מוטל האיסור שלא להשביעה אחר דבקיאי בגווה שנאמנת בטענתה וכמ"ש הטור בח"מ סי' צ"ט משם הר"מ ז"ל ופסקה מרן ז"ל בש"ע סי' צ"ט ס"ק ד' יע"ש וא"כ מצי טעין כי ידענא בגווה שהיא נאמנת ולא תכחיש ולא תעלים ממני דבר ותועיל לו טענתו במיגו כנז':
ועוד טעם כעיקר דמבואר בשאלה דכבר עשו מעשה מע' הב"ד הצדק דהתם וכבר הגבו לאלמ' כתו' ע"פ שמאים ועתה היא מוחזקת בנכסים דודאי ופשיטא דהיא יכולה לומר קי"ל כהרב מוהר"י באסאן והרב שארית יוסף ז"ל וה' בית שמואל ז"ל דהיורש יכול לומר א"א בתק"ח אף במקום שחב לאחרים וכמו שכן העלה הרב ב"ד ז"ל בתשו' ח"מ סי' ל"ב ד' ל"ט ע"א שכתב וז"ל אמנם אחרי שכבר נעשה הדבר שמסר הבן לאמו בפרעון כתובתה והיה זה במעמד ב"ד כי לא ידעו ב"ד מן החובות הנז' והיא נעלה וקבלה הכל בהגבהה ובקנין המועיל מעתה הדין עם האלמ' מפני שעתה היא יכולה לומר קי"ל כהראב"ד ז"ל ודעימיה וכו' ואעפ"י שהוא חייב לאחרים אין יכולים להוציא מידה אפילו היה החוב שלהם קודם לחובה וכו' יעש"ב ודון מינה לנ"ד במכ"ש כיון שהיא באה ליפטר מהשבועה כיון דשעבוד כתובתה הוא ברור ולית מאן דמפיק לה מידה זולת שחייבת לישבע מטעם התקנה א"כ היא יכולה לומר קי"ל שמחילת בני שמחל לי השבועה הוייא מחילה שיכול לומר א"א בתק"ח אפי' דחב לאחריני לפוטריני מהשבועה דזה ידוע דיכול לו' קי"ל לאפטוריה משבועה והיא ס' הרב מוהרימ"ט ח"א סי' קנ"א ועי' לה' הכנה"ג בח"א ח"מ כללי הקי"ל סי' ע"ד ובס' ח"ש שם סי' ע"ה ובס' מ"ש שם סי' ס"ו ובס' אר"מ שם סי' צ"ב יעש"ב ומ"ש כי לא ידעו ב"ד מן החובות הנז' נראה דכוונתו רצויה דאילו ידעו ודאי לא היו עושים כן אבל אין הכוונה דאילו ידעו דחוזר הדין חלילה דהרי טענת קי"ל דידה מאן מרמי לה מידה מאחר דהיא תפוסה זה נלע"ד בכוונתו ברור:
הנה מכל אלין טעמי תריצי קם דינא לענ"ד דיפה עשו מע' ב"ד הצדק העי"א והבע"ח הבל יפצה פיהם ומאן מוציא להאלמ' מחזקתה ובפרט עתה שהיא מוחזקת בכח ב"ד יפה אך בזאת הנני מציע דברי אלו לפני מי שגדול מרן מלכא הרב הגאון ראש"ל מוה"ר גדול הנאמר באברהם יצ"ו והוא בחכמתו ישפוט בצדק לאשר ולקיים את מה שכבר נעשה ולא יוכל שום אדם לערער אחר מעב"ד ולא להרהר אחריהם כי זהו הדרך הטוב והישר. ישמח לבי גם אני אמינא איישר. וה' אלדים אמת ינחני בדרך האמת והישר. הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט בא סי' יש"א ברכ"ה הי"ו:
סימן ב
ראה ראיתי מאי דשרטט וכתב רב רחומאי הרב המופלא וכבוד ה' מלא ראש אב"ד מקודש כמוהר"ר יש"א ברכ"ה יצ"ו:
בשאלה שנשאל בא' שהי"ל חובות ואמו כשראתה את הדבר הזה פחדה שמא הבע"ח יגבו מקרקעות אשר לו אשר היא מתפרנסת מהם אשר ע"כ תבעה כתובתה בב"ד והגבו לה ב"ד הקרקעות ע"י שמאים בקיאים כד"ת. אמנם אמ"ל ב"ד שהיא חייבת לישבע שבו' אלמ' שלא התפיסה צררי וכו' ובפרט שעד כה היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שגם בעד זו צריכה שבועה ויען הבן ויאמר לפני ב"ד הצדק שהוא מוחל לה שבו' כי היא צדקת בעיניו ואין לה רק זה הבן ואילו היה בידה בודאי שלא העלימה ממנו ואחרי זאת ויהי כשומעם הבע"ח אשר לו כי מחל שבועת אמו שואלים ודורשים דלאו כל כמיניה למחול ולחוב להם כי אין להם לגבות ממקום אחר כי אין לו בלתי אם גויתו והבן טוען כלום תיקנו שבו' זאת כי אם לטובתי א"א בתקנה זאת ויכולני למחול. ועל זה עמד רב אחאי בקונט' אשר לפני ולא הניח פינה וזוית אשר לא עמד בה ומסיק שמעתתא דיכול הבן למחול ואחר שלא השאיר עוללות מה ידעתי ולא ידע אמנם חביבים עלי דברי דודים אמרתי לשנות פרק זה אולי אזכה לחדש איזה דבר ומה' אשאל עזר שלא אכשל בדבר הלכה כיר"א:
הנה רב חביבא הרב הפו' יצ"ו פתח לה פתחא וכה אמר דדין זה דיכו"ל א"א בתקנת חכמים שרשו פתוח בהכותב דפ"ג ובגיטין ד' ע"ז וב"ק ד' ח' והדר אייתי קו' ריב"א ז"ל בסוגיין דקמא ד' ז' ע"ב דא"ר אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן ליה ב"ח דינו בבינונית ואי אמ"ל הב לי זבורית טפי פורתא אמ"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כי יוקרא דלקמי מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין דאמ"ל אילו הוה לי זוזי הוה שקליה כדהשתא השתא דזוזאי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה והק' ריב"א הוב"ד בשי' רב"א משם תוספי הרא"ש דיימא ב"ח לא ניח"ל בתקנתא דרבנן ובעי' למישקל כדינאי בזיבורית ותי' דאין אומרי' א"א בתק"ח אלא להחזיק אח מה שבידו כגון גבי אשה ולקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא והר"מ תי' דלא שייך למימר אלא היכא שהתקנה לטובתו וכאן דהתקנה לטובת הלוה שלא תנעול דלת בפני לווין ע"כ. והן הן הדברים שהובאו בתשו' מהר"מ רבו הארוכות בסי' רל"ז ובהגמ"י ס' קנין סי' י"ד ע"ש אלא ששם הוסיף בדברי ריב"א ז"ל דבעי' להחזיק מה שבידו וליכא פסידא לאחריני והר א"ש השמיעו דכדי לתרץ הקושיא מתרצתא בהכי אבל מהר"מ לנדונו הוצרך להביא הא דליכא פסידא כדי לדמות נדונו על זה. והענין דהנה אמרי' התם בקמא ד"ח פשי' מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עדית לפניו ליתו כולהו וליגבו מעדית דהא אחרונה היא ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה כדי דנימא גבו מבינונית וזיבורית דלא ניח"ל בתקנתא דרבנן אבל מכר עדית ושייר בינונית וזיבורית מאי ס' אביי למימר אתו כולהו גבו מעדית אמ"ל רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון דאלו אתי גבי לוקח א' מצי מגבי להו מבו"ז ואעפ"י דכי זבני בו"ז אכתי עדיין ב"ח הואי ואין נפרעי' וכו' מצי אמ"ל לא ניח"ל בהאי תקנה לוקח ב' נמי אדעתא דכל זכותא דהו"ל לראשון זבין והנה פשטא דשמעתתא משמע דברישא בשייר עדית לפניו לא הוצרכנו לט' מה מכר ראשון גם מוכח הכי מסברת אביי בסיפא ותקשי ברישא אמאי פשיטא להו דגבו מעדית ולימא לא ניח"ל בתק"ח אתר שהוא תפוס וכבר עמדו רבוואתא שם בשי' רב"א ז"ל דהרא"ש תמה אמאי לא קאמ"ל לא ניח"ל בתק"ח שקולו כדינייכו כיון דלוקח א' שבשבילו תקנו אין נפרעי' וכו' לא ניח"ל באותה תקנה מה אנו חוששין להפסד לוקח ב' דאותה תקנה לא שייכא גבי דכולהו משעובדין נינהו ולפי המסקנא ניחא וכו' ושם המאירי ז"ל תי' שאין מקום לומר א"א בתק"ח במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ועוד מט' אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין כלו' איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בו"ז בידו אין לו רשות להפקיע התקנה ע"ש:
ואולם הנמק"י ז"ל כ' דגם לוקח ב' הוא בכלל התקנה ע"ש. והדברים תמוהים בעיני לאחשובי לוקח ב' בכלל התקנה. הנלקט מן האמור דריב"א מחלק דהבא להחזיק מה שבידו יכו"ל אי אפשי בתק"ח אבל אי ע"י זה מטי פסידה לאחרים כגון ההיא דאתו כולהו גבו מעדית דאי"ב לו' א"א ועי"ז יגבו מהלוקח ב' והוי פסידה דלא הדרא אינו יכו"ל א"א אף שהוא תפוס לעולם לא יועיל אפי' לכשנגדו ומכ"ש מטי פסידה לאחרים וגם מהר"מ בתשו' הנז"ל מודה בו אלא שמחלק חילוק אחר והרא"ש המביא דבריו בשי' רב"א ז"ל בסתמא נר' כמודה לו וכן ראיתי להכנה"ג ז"ל בסי' ק"ב הגהט"ו אות ד' כן כ' לתרץ בעד הרא"ש בפסקיו ע"ש ואלולי דבריו שבשי' רב"א ז"ל הגז"ל הייתי אומר שקושית הכנה"ג על הרא"ש לסברתו ל"ק עפ"י דברי המאירי ז"ל שם בשי' רב"א שייך עד"ז ע"ב ד"ה ולענין פסק דמייתי בס' הרא"ש דכשאינו רוצה למכור אין ביד בע"ח לכופו לתת זבורית ולא איתמר בש"ס אלא בדגלי אדעתי' שרוצה למכור אלא כיוקרא דלקמיה ונרגש כקושיין וכה אמר ושמא תאמר יאמר לו לא ניח"ל בהאי תקנתא ואף באין רוצה למכור יכופהו בכך אין זה כלום שהתורה זכתה ללוה לפרוע במה שירצה ואחר שאינו רוצה למכור אין כופהו אלא כדינו וכו' ע"ש ושם הביא יש חולקים לו' דב"ח כופה את הלוה בזיבורית אם הוא רוצה בו מט' דאנא לא ניח"ל בהאי תקנתא וצ"ל לדעת הנך יש חולקים כמ"ש התם בשי' רב"א משם תלמידי ר"פ ז"ל דתי' לקו' ריב"א דהיינו דקא פריך א"כ נעלת דלת כלו' ט' מאי תקון רבנן ב"ח בבינונית משום נעי"ד וא"כ כ"ש שנעלת דלת אי ישאל זיבורית לפי שיאמר א"א בתק"ח אם לא יתנו לי כי זול דהשתא ע"ש. וכ"כ הר"ן פ' מי שהיה נשוי דערבב ט' א"א בתק"ח עם נעי"ד ע"ש. וזוהי ס' הרמ"א ז"ל שפ' מרן ח"מ סי' ק"ב כוותיה ולדבריו אפי' שאינו מוחזק יכול לכופו בט' א"א בתק"ח הגם דמטי ליה פסידה מיהו הי"ד לבעל דינו אבל לאחרי' לא נשמע ממנו:
וראיתי לרב אחא משבחא ובסימו דרוחא הרב הפו' יצ"ו דרמי ומק' דברי מהר"ם ז"ל אהדדי דהכא מייתי דברי ריב"א ז"ל וס' כוותי' ואלו המרדכי פ' כל הנשבעים הביא פלוגתא דמהר"י ן' מיגאש ס"ל בשכיר שדינו נשבע ונוטל יוכל להפוך השבו' לו' לו השבע והפטר מט' דאו' א"א בתק"ח שומעין לו ודעת הרי"ף ז"ל ס"ל דלא יוכל להפוך השבו' ושכן ס"ל למהר"מ אך הי"ט משום שלא לטובתו של שכיר נתקנה אלא לטובתו של בעל הבית שהוא טרוד בפועליו ואינו זוכר ע"ש. משמע מדבריו שאם היתה התקנה לטובתו של שכיר מודה למוהר"י ן' מיגאש ז"ל דיכול להפכה מט' א"א בתק"ח וניחזי אנן מי לא עסקי' שזה השכיר חייב לאחרים מעות ואיך יכול להפוך השבו' על בעה"ב הרי אם ישבע ויפטר מטי פסידה לאחריני ואיך יאמר א"א בתק"ח לחוב לאחרים אל"ו דד' הרא"ם ומהר"מ דיכו"ל א"א בתק"ח ונמצאו דברי מהר"ם ז"ל סתראי נינהו ואני מוסיף דכבר אמרן דכ"ע יודו דמי שאינו מוחזק לא יוכ"ל א"א בתק"ח לחוב לאחריני והשכיר כל שלא נשבע אינו מוחזק בממון:
ובפשיטות י"ל עפ"י מ"ש הרב בעי חיי בסימן קע"ו באשה שנתנ' מתנה לבנה נסתפ' אם יש כח לב"ח להכריח לבעל שימחא במתנת אשתו כדי שיגבה הוא חוב שלו או"ד מצי הבעל לו' איני רוצה למחות והסכים מן הסברא דאין כח לב"ח להכריח הבעל בזה ול"ד למ"ש שיכול להכריחו שיזכה מט' קי"ל דהתם ממילא בשואל"ת זוכה וכדי שלא לזכות צריך לעשות מעשה ולומר איני רוצה לזכות אבל הכא אינה זוכה אלא ע"י מעשה וימחה ואין כח בב"ח לכופו בקו"ע כדי שיזכה הוא עי"ש והגם שאמרו מסברא דנפשיה הנה הרשב"א ח"ב סי' שי"ב שהוב"ד בב"י ח"מ סימן צ"ט סי"ב קאי כוותיה וז"ל כל שכותב נכסיו לאחרים ולא שייר כלום כדי להבריח נכסיו מן המלוים אין מתנותיהן מתנה ויכו"ל בהם אבל כששיירו קצת נכסים מתנה גמורה ואינו יכו"ל אלא"כ התנו בפירוש שיוכל לחזור כ"ז שירצה ומ"מ בין כו"ך לא נשתעבדו נכסים לא לבעל ולא למלוה שהרי הכריחום וקנו מהם בעלי מתנות עד שיחזור בו הנותן ע"ש. הרי הגם דבידו לחזור אין ב"ח יכול להכריחו כדי שיחזור והי"ט דצריך לעשות מעשה המחאה ולו' א"א חוזרני בי וזה אין בידו. ובני כי ביצחק יקרא יצ"ו רצה לדחות ולומר דשאני הא דהרשב"א כיון דהנכסים נקנו למקבל מתנה שוב אין הב"ח יכול לכופו שיאמר הנותן רוצה אני כדי להכניסם תחת שעבודו כיון דמעי' לא נכנסו תחת השעבוד הלוה אחר המתנה את"ד. ואני אומר דהכנה"ג ס' דבריו וא' לאו כ"כ להפקיע זכות הב"ח דמשמע דאפי' לוה ממנו בתר הכי דאלת"ה הי"ל לבאר ולו' דכ"ז הוא בלוה ממנו מקודם אבל לוה בתר הכי אין כופין להכניסם תחת שעבוד הב"ח וכדי דלא תיקשי ליה תשו' הרשב"א אמרתי דעפ"י חילוקו בין שואל"ת לקום עשה א"ש ויש לעמוד בתשו' הרא"ש שהובאה בטוח"מ סוף סי' פ"ו בתנאי שמעון על אחיו שלא יכפהו לפרוע דאם הוא בע"פ יוכל לכפותו וראו' הבא מכחו כופהו ע"ש אי פליג ליה דהרשב"א ז"ל ואיכמ"ל:
אמור מעתה גבי שכיר אינו יכול ב"ח לכופו לעשות מעשה שישבע כדי שירויח ב"ח לא כן כשאו' א"א בתק"ח שתקנו לתועלתי שאני אשבע ליטול ממילא בשואל"ת נשבע שכנגדו ונפטר וממילא מטי פסידה לב"ח שאין בידו לכופו לעשות מעשה ולישבע דהשתא ומה דיבור המחאה חשיב מעשה כ"ש מעשה דשבוע' בפועל. לא כן נדון ריב"א דאו' לו שקול כדינך וב"ח רוצה לכפו' שיודה לו וכה יאמר א"א בתק"ח ויפסיד לעצמו אין כח כזאת להכריחו לעשות מעשה לו' א"א וממילא בשואל"ת זוכה בטענתו שקול כדינך דומה למ"ש הכנה"ג שם בסי' קע"ו ובח"ב סי' ל"א וסי' מ"ב בט' קי"ל דממילא זוכה וכדי להפסיד לב"ח צריך שיעשה מעשה ולו' לא בעינן לזכות ע"י כך קי"ל לפי' אמרינן לאו כל כמינך לעשות מעשה כדי להפסיד אלא משתקין אותו וממילא זוכה ב"ח:
אלא דזוהי שק' עד שאנו מקשים לדברי מוהר"מ מדין שכיר וכאמור ניחזי אנן בתשו' מוהר"מ עצמו דס' קנין סי' י"ד והובאה בארוכות סי' רל"ז דלקו' ריב"א דפ' אמאי לא שקיל זבורית כדהשתא לימא א"א בתק"ח שתקנו לי בבינונית תי' מהר"ם שם וכן הביא בשי' רב"א הרא"ש בשמו דלא שייך התם למימר א"א בתק"ח דל"א הכי אלא היכא שלטובתו של מלוה נתקנה אבל בינונית לטובת הלוה נתקנה שלא תנ"ד בפני לווין ע"ש. משמע הא אי לטובת המלוה נתקנה יכו"ל א"א בתק"ח אפי' להוציא וי"ל דכו' מהר"מ לו' דהקו' אינה צודקת כאן אבל אה"נ אי הוה שייכא מוכרח לתרץ בין שהוא מוחזק לאינו מוחזק ה"נ מסתברא דהרי בריש כתובות אמרי' הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות והק' רבוואתא ותימא ליה האשה ט' מאי איני נשאת משום תקנתא דידי דשקדו חכמים על בנות ישר' שיהא שמח עמה ג' ימים אנא בהאי תקנתא לא ניח"ל אל"ו מוכרח לו' כמ"ש התם בשי' רב"א משם מהריב"ץ ז"ל דלא תועיל ט' א"א כדי להוציא ממון ע"ש:
שו"ר בתשו' בעי מיי ז"ל ח"א סי' ר"ט דרס"א ע"ג דכ' הג"ע שאשה זאת אחר שנתאלמנה לוותה שלא לצורך מזונותיה והמלוים רוצים להתפרע ממנה ואמר שאינם יכולים להתפרע ממנה כדי שלא תחוב ליתומים זו אינה תורה והדברים מראים שאפי' לא תרצה היא לגבות כתובתה כופין אותה שתגבה כתו' ויפרע למלוים שלה דלאו כל כמיניה להפקיע זכות המלוי' ואני כתבתי בס' כנה"ג סי' כ"ה הגב"י כללי הקי"ל אות מ"ד דלוי שיש לו ב"ח ואין לו לפרוע כי אם ממון שזוכה מט' קי"ל שאינו יכו"ל איני רוצה לזכות וכו' מפני שמפקיע זכות הב"ח וה"ן בנדו"ד אי נניח שמכירתו מכי' מאיזה ט' לו' שאין נזקקין לנכסי יתומי' ויאבדו הב"ח חובם כיון שאין תביעתם אלא עם האשה ולא עם היתומים ע"ש. ותמהני דאיך כ' שאפי' לא תרצה האשה לגבות כופין מההיא שכתב בדיני הקי"ל דרב המרחק בינייהו דהתם ממילא זוכה וכדי שלא לזכות צריך שיעשה מעשה ויאמר א"א לזכות לא כן הכא אין הב"ח זוכה אלא עד כדי שיעשה מעשה לישבע ולהתפרע כתובתה כגו"ד מני"ר הוא דאמר לחלק בהכי. עוד ראיתי להכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' קס"א הגהט"ו אות י"ט דחלק להט"ז דס"ל דהגם דקי"ל ר"ק יוצאה בדיינים דוקא כי תבעו. ועפי"ז פ' בא' שיש לו ב"ח ואין לו מה לשלם רק מה שלקחו ממנו ר"ק והנושה בא לקחת זה הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו כיון דאי"כ תביעה מהלוה אין שום כפיה למקבל הרבית להחזירו וכ' עליו דאף אי נודה לו דכל שאינו תובעו הלוה אין יוצאה בדיינים התולדה שהמציא דאפי' חייב לאחרי' אין מוציאין הרבית מן המקבל אין דעתי נוחה דהא קי"ל פריעת ב"ח מצוה ולמה לא נכוף ללוה שיקים המצוה וישאל רבית ויפרע ולא יהא לוה רשע וקי"ל כופי' על מ"ע עד שתצא נפשו ואני כתבתי בכנה"ג וכו' במקום שהמוחזק יכול לזכות מט' קי"ל לאו כל כמיניה לחוב לב"ח לו' איני רוצה וכו' והדברים ק"ו אי בדבר שאינו זוכה אלא מט' קי"ל כייפינן לזכות מע' קי"ל כ"ש בדבר שזוכה אף בלא קי"ל אלא מן הדין הגמור דכופין אותו שיתבע הר"ק ויפרע לב"ח וז"ן לי פשוט ומבואר עי"ש ואתמהא תחי' מה שכ' דכופין על מ"ע הי"ד שיש בידו ואינו רוצה לעשות מצוה אלא דמסתמיך למה דס"ל דכופין לתבוע מההיא דכ' בכנה"ג בדין הקי"ל ועשה ק"ו ולפי מ"ש במ"א ק"ו פריכא הוא דהתם ממילא זוכה אלא כדי שלא לזכות צריך שיעשה מעשה לו' איני זוכה בט' קי"ל ולהכי לא שבקינן ליה לו' וממילא זוכה לא כן הכא אינו זוכה ממילא רק כשיעשה מעשה לתבוע כגו"ד אין ב"ח כופהו לעשות מעשה ובפרט למ"ש המשל"ם ז"ל פ"ד דמלו"ל ה"ג דהמלוה קנה הרבית לגמרי וממון שלו הוא ואם קדש בהם את האשה מקו' רק שיש עליו חוב לשלם משום וחי אחיך עמך ע"ש וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל דח"ב סי' שי"ב הנז"ל למדנו שאין ב"ח כופהו וצ"י נכון ועי' לה' משכנות הרועים אות צד"י סי' ט' דס"ל דעדיף כשהתקנה מסייע להב"ח דכשזוכה ע"י התקנה ממילא בלתי שום אמירה נגרר הב"ח וזוכה וכדי להפסיד לב"ח צריך שיאמר א"א בתקנתא זה אתיא ליה במכ"ש ע"ש ובכן י"ל מאי דהוה ק"ל דמייתי הא דסי' קע"ו ולא נרגש מאי דסותר עצמו באלו מקומות הנז"ל ולהכי דקדק ואמר דנדונו הוי במכ"ש וכלו' דאפי' החולק יודה ודו"ק:
ודע דהוה ק"ל כקו' ריב"א דמק' דל"ל ט' דיכו"ל הב לי זבורית טפי פורתא משום נעי"ד תפ"ל דיכו"ל א"א בתק"ח דתקנו בבינונית וד"ת בזיבורית ומאי קו' דאפי' נעמידהו אדין תורה אטו אם הלוה רוצה ליתן בינונית או עדית האם יוכל המלוה לעכב ולומר תן לי דוקא זבורית לא כן הוא דהתורה אמרה דרך בעה"ב להוציא פחות שבכלים ואם ירצה להוציא הטוב שבכלים המלוה צריך שיקבלם וכ"כ בבינונית אם רצה ליתן אין המלוה יכו"ל לו תן זבורית ולפי' אצטריך בש"ס לו' ט' לעי"ד וכמ"ש הרא"ש ותי' הרא"ש לא משמע ליה. ושו"ר להגאון באורו"ת סי' ק"ב סק"ד דעמד בזה ותי' עפ"י מ"ש ריא"ז בשה"ג דפ"ק דקמא דאם רצה הניזוק לגבות מבנונית או זבורית וב"ח רוצה לגבות מזבורית כגון שהיו סמוכין לקרקעותיו הרשות בידו ע"ש. ובכן נתישב קו' הרא"ש דאיך יכריחו לזבורית לו יהי בנונית הלא הלוה יכול לדחותו משדה לשדה. ולפי"ה ל"ק דמוקי לה דהשדה דחפץ הוא סמוך למצר שלו דהמלוה וס"ל כס' הרמז"ל דסי' קע"ד דיכו"ל פלוג לי אחד מצרא והרא"ש לסברתו אזיל דפליג התם דקי"ל כרב יוסף ובכן י"ל דריב"א ס"ל כריא"ז דבעי זבורית משום דסמוך לשדהו ולהכי הק' לימא א"א בתק"ח ואני נוטל זבורית כדין תורה ופלוג לי אחד מצרא דכופין על מדת סדום ותי' דאין אומרים א"א אלא במוחזק ולית פסידא ע"ש. וכפי דבריו הוי הך דריב"א דומה לנדון אשר נשאל מהר"מ בס' קנין סי' י"ד ובארוכות סי' רל"ו דנשאל על אודות ראובן שיש לו בבית ובחצר שמינית ויש בו דין חלוקה וחלק הד' קנה משמעון ובזה אין בו דין חלוקה ורוצה לחלוק ראו' עם השותפים וללוי יש לו כמו כן שמינית שירש מאביו וחלק הד' שקנה משמעון ועתה מוחה לוי לחלוק עם ראובן ואו' הואיל ובאתי מכח שנים איני חפץ שיהא חלקי ביחד כי אם אתרי מיצרי כדי לבטל החלוקה כי איני חפץ בתקנה להיות ב' חלקו יחד אם יוכל למחות או לא והשיב כך דעתי נוטה דלא מצי לו' א"א בתק"ח להיות ב' חלקיו יחד דלא שייכא הך מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק כמ"ש ריב"א גבי הא דא"ר אחא ב"ר יעקב אי שקלת כדינך וכו' והק' ריב"א וכו' ותי' וכו' ולא מצי למימר אי יהבית חלקי שלא במקום א' שפיר ואי לא מהדרנא שטרא חלק הבא מב' בני אדם למארייהו ותצטרך לחלוק חלקי לשנים וכו' ע"ש וכיון דאמרן דריב"א מיירי בכגון דרוצה זבורית שהיא סמוכה אצל שדהו הוי דומה לנדון מהר"מ וא' כיון דאינו מוחזק אין לו לו' א"א ולהפסיד חלוקת ראובן ומ"ש ריב"א דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק כונתו כמ"ש הכנה"ג ז"ל ח"מ סי' ק"י הגהט"ו אות ל"ב דאין לו' קי"ל אלא במחזיק לעצמו אבל לו' קי"ל לחייב לאחרים אין לו' ע"ש ובס' פאת ים אות ע' ד' צ"ז ע"ג אמבוהא דספרי ע"ש וה"ן אין לו' א"א בתק"ח שאין תועלת לו רק לחוב לאחרים ובשלמא שהוא להחזיק בעצמו שפיר יש לו לו' א"א כשהוא מוחזק אבל או' א"א כדי לחוב לאחריני ולו אין תועלת אפי' מוחזק אין לו לו' א"א ומשכחת לה כגון דזה הלוקח אית ליה ב"ח ואתא ב"ח דמוכר לטרוף מן העדית שלקח באחרונה ס"ל לריב"א לו' דע"כ ל"א בש"ס דאו' א"א בתק"ח ושקולו כדינייכו אלא דמשייר עדית לפניו אבל אי אית ליה ב"ח וטריף ליה מיניה נמצא דאו' א"א כדי להפסיד לב"ח דמוכר ולהרויח לב"ח דידיה שעשה לו, טובה כגו"ד דאיכא פסידא לאחריני ללא תועלת לו לא אמרי' ובהכי אשכחן פיתרי למאי דהרא"ש בשי' רב"א לא אייתי משם ריב"א אלא החילוק דמוחזק ושאינו מוחזק דאיברא דקו' ריב"א מתרצתא בהכי ודין מוחזק וליכא פסידא לאחריני היינו שאמרו בדין אחר כגון מאי דאמרן ומהר"ם ז"ל אייתי בקיצור הא דליכא פסידא משום מאי דרוצה לו' לנדונו דכ' ולי"ל כיון דאתי מכח תרי מה מכר א' לב' כל זכות וכו' דהאי לאו זכות ואעפ"י שחפץ בזה בטלה דעתו ע"ש. ורצונו לו' דלאו זכות לו אלא פסידא דוקא לחברי' ודמי למ"ש ריב"א ז"ל ולהכי אייתי דבריו וכת' דמאי חזית למיזל בתר ב"ח דמוכר ולא בתר תקנתא דב"ח דלוקח י"ל דב"ח דמוכר קדם שעבודו בתוך קרקעות ותו כמ"ש הרב בעי חיי בסי' קע"ו הנז"ל דב"ח דמוכר זוכה בשואל"ת שהדבר נעשה כתחז"ל לא כן כשאתה רוצה להרויח לב"ח דלוקח צריך שיעשה מעשה לו' א"א בתחז"ל להפסיד לב"ח דמוכר ולהרויח לב"ח דלוקח. כגו"ד לא אמרי' זה נ"ל בכוונת דבריו ולישב דברי הרא"ש דפסק דבריו ולא הזכיר הא דפסידא:
ואולם ראיתי לרבוואתא שנתחבטו בכונת דברי ריב"א והביאם מע' הרב הפו' רב אחאי יצ"ו דמהר"י באסאן ז"ל בסי' ע"ה נשאל באלמנה שמתה ולא נשבעה על כתובתה ויורשי שמעון הוציאו שטר שהיה לשמעון אביהם על ראובן בעלה בנאמנות וכו' אי גובים מן הבית שהשאיר אחריו ראובן או"ל יען לא נשבעה והשיב דאין מוציאין הקרקע מחזקת היורש כי הוא תופס בו בעבור כתובת אמו הקודמת לשט"ח דאילו היתה בחיים היתה גובה ממנו בשבו' והביא ראיות ע"ז וכ' ועוד אני או' שאחר שהיורש הוא המוחזק ודאי יוכל לו' א"א בתחז"ל שתקנו הבא ליפרע וכו' לא יפרע אלא בשבו' ובודאי לתועלת היתומים תקנו לא לתועלת הב"ח וה"ז אומר א"א וכדאמרי' פ"ק דב"ק גבי בינונית וזבורית להעמיד מה שבידו עכ"ל ומהרש"ך ז"ל שם בסי' ע"ו השיגו וכ' דלאו כ"כ דיורש להפסיד זכות ב"ח דשאני באו' איני ניזונת וכההיא דבו"ז דליכא פסידא למלוה או לבעל אלא בין בינונית לזבורית וציין להריב"ש בסי' ק"ז דכן חילק הרשב"א לענין אחר דכיון דאינו מפסיד חובו ונוטלו בין בינונית לזבורית לא חשיב פסידא וכן הבעל אינו נוטל מע"י ואינו זנה ע"ש וחזר מהר"י באסאן ז"ל והביא דברי המרדכי דפ' ב' דייני גזירות הנז"ל שהביא דברי ריב"א וכ' שדחה טעם ליכא פסידא לאחריני דמאי מהניא הך חילוק דליכא פסי' לאחריני מאחר שהקו' שהק' לא מתרצא אלא בחי' דמוחזק וכו' ועוד הק' דאמאי בניזונת יכו"ל איני ניזונת מט' מוחזק לבד דלא אית לה פסידא לבעלה אי מע"י עודפין על מזונותיה ועוד אפ' דאית על בעלה חובות דאילו נתנה ממע"י היה משלם לב"ח נמצא כשאו' איני ניזונת איכא פסי' לב"ח לכן פי' דמ"ש ריב"א דבמקום דאיכא פסידא לאחריני לא יוכ"ל א"א בתק"ח היינו היכא דאיכא פסי' להשייכן בתקנתא כמ"ש הנמק"י ז"ל אבל אי מעי פסידא לשכנגדו וכן אי מטי פסידא לאחרי' זרים שאינן בכלו התקנ' לא משגחי' בהו לכן בנדונו דהיורש או' א"א בתק"ח שתשבע האלמנה דהתקנה בשבילו נעשית והב"ח אין לו שייכות בהך תקנה שפיר יכו"ל א"א בתק"ח ע"ש ותמהני דסמך על דברי הנמק"י שכ' דלוקח ב' נכנס בתקנה לו' א"א ותמוהים דבריו כמ"ש הרא"ש בשי' רב"א כנז"ל וכן כתב התוס' קמא ד"ח ע"ב ד"ה הנחתי ואולם ע"י מה מכר א' לב' נעשה שייך בתקנה לו' הנחתי לך מקום על סמך מה מכר וכמ"ש בש"ס אלא שדברי הנמוק"י ז"ל אינם סובלים לו' הכי והוה ליה להרב ז"ל לבאר דבריו:
ולכאורה יש לעמוד במ"ש התוס' קמא ד"ח ע"א ד"ה אין לו או' ריב"א שאם באו כולם בב"א כל הקודם בשער גובה מן האחרון תחי' ואם נזקין קדמו וכו' אפי' הוא זבורית ואם בא ב"ח אחריו יגבה אפי' מן העדית והאשה מן עידי עדית עכ"ל. וניחזי אנן דהלוקח לא ישאר מאומה בידו ואין לו מה לדבר והו"ל הפך הני תלת כאילו תפוסים ונימא ניזקין וב"ח כלום ארז"ל המוקדם קודם לטובתנו א"א בתחז"ל אל"ו כל דאיכ' פסידא לאחריני לא מצו אמרי דהנזקין מפסידין לב"ח וכתובת אשה וב"ח מפסיד לכתו' אשה וכן כ' ר' פרץ ז"ל בשי' לקמא על דברי ריב"א הללו ע"ש הרי דגם דלא שייך בתקנה דרך משל תקנת הניזיקין שהם מוקדמין לב"ח לא נתקנה אלא לטובת הניזיקין ואפי"ה אמרי' כל דמפסיד לאחריני לא מצי אמר א"א וכן ב"ח המוקד' לכתובת אשה כמו כן י"ל דלא חשיבי כתפוסים אלא לגבי הלוקח אבל לגבי שלשתן יחד אין שום א' תפוס יותר מחבירו וק"ל. אמנם דברי המאירי ז"ל שכ' גבי סוגיין דקמא דאמרי' פשי' מכר לוקח בו"ז ושייר עדית לפניו כ' בזה"ל שאין לו' א"א בתק"ח במקום שח"ל מלבד תובע שלו ע"ש נמצא דס"ל דלגבי התובע שלו לא אכפ' ליה בחובתו ויכו"ל א"א אבל אחרים זרים לא מצי חב להו הגם דלא שייכי בתקנתא ומהר"י הלבן ז"ל שהק' גבי הגיע זמן בא' בשבת אינן אוכלות משלו ונימא כלום לטובתי נתקנה מפני שקדו חז"ל שיהו בנות ישראל וכו' אנן א"א בתקנתן נר' דלא איכפת ליה בנזק שכנגדו שהוא הנתבע ויכו"ל א"א ומדמי לאשה האומרת איני ניזונת ואיני עושה כנר' דס"ל דמטי נזק לבעל ואפי"ה יכו"ל איני עושה ואהא תי' מהר"י כ"ץ דשאני איני ניזונת שהיא מוחזקת היינו במונח דאפי' מטי נזק לבעל וזה דלא כמהר"י באסאן ז"ל. אמנם ממקום אחר לכאורה נראה דיש מי שעומד בסברתו והוא הרב בעל ס' שארית יוסף ז"ל סי' ל"ד שהוב"ד להב"ש אה"ע סי' צ"ו סק"ד נשאל גם הוא כשאלת מהרי"ב והשיב שיכולים למחול שבו' אמם ולהפסיד ב"ח אביהם וה"ט ששבו' זו אינה אלא תקנתא לטובת היתומים יכולים לו' לא ניח"ל בהאי תקנתא כשע"י תקנתם בא להם רעה והביא המרדכי דפ' כל הנשבעים על אודות השכיר וכו' הרי בהדיא ראי' ברורה ואפי' אלפסי ומימוני דפליגי על הר"י ן' מיגאש סוברים סברה זו רק דאמרי לא נתקנה לטובת השכיר וכו' ועוד כאן דלהחזיק בא בודאי אמרי' כמ"ש בתשו' מימוני ס' קנין סי' י"ד בשם ריב"א וכו' ע"ש וק"ט דהלא התם בפי' אתמר להחזיק ושאינו חב לאחריני ובנדונו הרי חב לב"ח אביו והוי ראיה לסתור אם לא שנא' דס"ל בכונתו כמ"ש מהר"י באסאן ז"ל וכן ראיתי לרב חביבא הרב הפו' יצ"ו שכ' דכן ס"ל אבל לדידי צריכא רבא לסתום דבריו וסמך על המבין כאלו דברי ריב"א בפשיטות מתפרשן הכי ולא כן הוא פשט דבריו ומה שנ"ל הוא דפי' בכונתו כדאמרן דעיקר הקושיא מתרצתא בין מוחזק לשאינו מוחזק וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשמו והא דמטיל תנאי מוחזק ולית פסידא לאחריני הוא לנדון אחר דהיינו דאית ליה ב"ח דידה וכדאמרן לעיל ובהכי לא נמצא פלוג להמאירי ודעמיה הנז"ל גם מה שנרגש רב אחאי יצ"ו לה' שאר"י הנז"ל דלא נרגש מסתירת דברי מהר"ם אהדדי. לדידי חזי לי מתוך דבריו דבתר דאייתי הא דמהר"י הלוי דשכיר כ' ועוד כאן להחזיק ומייתי דברי ריב"א נראין דבריו דההיא דשכיר לא משמע ליה מוחזק דנהי דהוא מוחזק צד השבו' דתקינו שהוא ישבע ויטול מכל מקום לגבי הממון אינו מוחזק והוא ביד בעה"ב וכל שלא נשבע אין הממון בחזקתו זנ"ב בדבריו וכיון שכן לו יהי שחייב השכיר לאחריני אין יכו"ל לכופו שישבע להפסיד לבעה"ב שהוא תפוס בממונו בעבור ב"ח דידיה: והנה מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"מ סי' ט' וי' הובאו דברי מהרי"ב ז"ל ובסי' יו"ד שדי בהו נרגא שהרי חוב לאחרים הוא שמא נפרעה כתובתה וחל שעבוד ב"ח על הנכסים ולאו כל הימנו של יורש לוותר על שבועתו כדאמרי' האו' שטר אמנה וחב לאחרים אינו נאמן וכו' ואף כאן אם עד שלא אמרו א"א לא היה בדין שתגבה כתובתה וממילא גובה ב"ח את חובו השתא דבעי לו' א"א יפסיד ב"ח מלגבות ותמה עליו רב חביבא הרב הפו' יצ"ו דמה ראיה מהתם דנקיט בידיה שטר גמור ובנאמנות כמ"ש בח"מ סי' מ"ז דהדין נותן לגבותו ומוציאים מזה ונותנים לזה מדר"ן שכבר נשתעבד לזה ולא אתינא משום תקנתא לא כן הכא דטענתו חזקה במאי דאו' א"א בתק"ח שבשבילו תקנוה לעולם אימא לך דיכו"ל הכי אפי' חב לאחריני ואני או' דכל עיקר דברי מהרימ"ט לאתויי דמיון מהתם דכי היכי דהתם משום דחל שעבוד ב"ח בהאי שטרא לפי' לא האמינוהו לו' בתר הכי שטר אמנה ה"ן טרם שיאמר א"א בתחז"ל כבר חל שעבוד ב"ח על הנכסי' וזה בא להפקיע שעבודו ע"י שיאמר א"א ס"ל לו' דלאו כל כמיניה וראיה דכן כונתו ולאו דדמיין אהדדי לגמרי דכ' בתר הכי וז"ל וכבר ראה הרב שיחיה טענה זו ונתקשה לעצמו וכו' ולא ראינו למהרי"ב דמייתי סו' אמנה ומה חי' בה אלא שנרגש מצד הסברא דכל דחל שעבודו ממילא כיצד יפקעו ע"י שיאמר א"א ולעשות פסידא לאחריני ולוה תי' דדוקא פסידא מי שהוא שייך בתקנתא צייתי' לזה אבל פסי' שכנגדו ואחר דלא שייך בתקנתא לא חיישינן:
ולזה דחה מהרימ"ט ז"ל וכ' עליו ורואה אני שהנדון של מהר"ם אע"ג דאיכא פסידא לאחיו שבשביל זה תבטל החלוקה חשיב ליה פסידא דאחריני אע"ג דאין אחיו בכלל התקנה דליתב ליה אחד מצרא שלא עשו הדבר אלא לתועלת הבא ליטול ב' חלקים ורב אחאי יצ"ו תמה עליו דאילו היה רואה תשו' מהר"ם שהוב"ד הגה"מ ס' קנין סי' י"ד לא היה כותב דברים אלו דשם מפורש דעיקר מה שרוצה לבטל החלוקה עם ראובן שהוא כנגדו שגם הוא לקח חלק שאינו ראוי לחלוקה מלבד חלקו הראוי ליחלק את"ד. ואנא דאמרי דאיברא דנדון דס' קנין הוי הכי וכן הוא בארוכות סי' רל"ו ושם יש ט"ס ע"ש מיהו הא דפ' ב' דייני גזירות משמע דעובדא אחריתי הוה דלא היה כ"א אחד דאית ליה אתרי מיצרי ועל הכל הנה מהר"י באסאן המחלק בהכי לא ראה ולא אייתי אלא ההיא דפ' ב' דייני גזרות ולהכי קא מתמיה תמיהא רבתי עליו וז"פ. עוד כתב מהרימ"ט ז"ל להק' למהרי"ב מההיא דאי שקלת כדינך דהלוה אינו בכלל התקנה וחששו לפסידא דידיה ויפה השיב רב אחא משבחא הרב הפו' יצ"ו דהתם שאני דהוי להוציא ול"א א"א בתק"ח להוציא ואי לא דמסתפינא אמינא דט"ס נפל וצ"ל ההיא דהניח לפניו עדית דהלוקח אינו בכלל התקנה דרצונו לחלוק על הנמק"י ז"ל דדבריו מן המתמיהים כנז"ל:
והנה עפ"י חילוק זה דבשניהם שייכין בתקנתא דכ"ע מודו דאינו יכו"ל א"א בתחז"ל לחוב לשכנגדו ואפי' הוא תפוס מיתבא לי מאי דהוה ק"ל במאי דאיפליגו הכנה"ג ז"ל עם הרב עדב"י ז"ל היכא דנפל ס' בין בכור לפשוט כגון דידוע דזה בכור וזה פשוט ונפל ספק בנכסים אי ראוי ליטול הבכור פ"ש או"ל דלדעת הכנה"ג נכסים בחזקת הפשוט קיימי והבכור נקרא מוציא הגם דמעיקרא הוו קיימי בחזקת אביהם ולדעת העדב"י כיון שהנכסים הוו קיימי בחזקת אביהם ושוב נפל הספק בהם נכסים בחזקתם ויד שניהם שוה והפשוט נקרא מוציא עי' בס' עדב"י סי' ע"א וסי' ע"ב בארוכה והוה ק"ל מתשו' הרא"ש שפ' הטוש"ע ח"מ סי' רע"ח באלמנה שמתה ולא נשבעה על כתו' שהבכור נוטל פ"ש כיון שלא נשבעה נכסי אב מיקרו ולא דאם ע"ש. והשתא לדברי הכנה"ג דס"ל דהפשוט מיקרי מוחזק בנכסים למה לא יאמר א"א בתק"ח דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבו' והו"ל נכסים דאם ולא יטול הבכור פ"ש וזה סייעתא לדברי העדב"י דס"ל כיון דהוו בחזקתו דאב מעיקרא כך דנים היכא דנפל הס' בתר הכי למידן בתר חזקתן דמעיקרא והרי לדברי הכנה"ג הרא"ש ס"ל הך חילוקא דכל דהוא מוחזק שפי' מצי לו' א"א אמנם בהא דאמרן היכא דתרוייהו שייכי בתקנתא לא מצי לו' א"א דאידך הבכור יאמר אני אפשי ואפשי ודו"ק:
ועפי"ז מיתבא לי דברי העדב"י ז"ל בסי' ך' דנשאל בראובן שהניח אלמנה. וב' בנות נשואות לבעל ומתה הבת אחת בחיי האלמנה ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתו' והבת הנשארת מוחזקת בנכסים והעלה כיון דפליגי רבנן על חכמי נרבונה וסברי דדיינינן תרי קולי קולא דאבא שאול וקולא דרו"ש ויורשי הבעל הם מוחזקים יכולים לו' קי"ל כמ"ד דגם בנאמנות מפורש על יורשיו דלא מהני וכל שלא נשבעה נכסים ביד חמיו קיימי והרי בעל המחה מת חמיו בחיי אשתו וירשה אותו והבעל יורש חלקה דדב"ת הבעל יורש אשתו וכ' דאין הבת הנשואה וכו"ל אין רצוני לזכות מט' קי"ל כיון דחב לאחרים ע"ש וכ' הרב מרן החק"ל ז"ל במ"ב ח"מ סי' י"ב דקצ"ט ע"א דהכנה"ג חולק עליו בכללי הקי"ל אות מ"ד דנראה מדבריו דדוקא באו' כן לחוב את ב"ח ובא להפקיע חיובו דהוי כאו' סוכה איני עושה דמכין עד שתצא נפשו הוא דאינו יכו"ל איני רוצה לזכות בט' קי"ל אבל אם אין שום חיוב עליו אף אי מטי פסידא לאחריני מצי א' א"א בתק"ח לו' א"א: ואנא דאמרי דאף העדב"י מודה להכנה"ג אלא דשאני בנדונו דשניהם שייכי בתקנה כמו זה כן זה ובעבור הב' בנות נתקנה שבו' אלמנה ולפי' התם דתפסה הבת האחת לא מצי חב לבעל האשה מתה שבאת מכחה וק"ל וכן ראיתי להעדב"י ז"ל דסל"ה והוא דבסי' כ"ד נשאל באשה שיצאת ערבנית קבלנית בעד בעלה לשמעון ויהי כי מת בעלה והניח בנים קטנים וקם ש' לתבוע חובו ממנה לו' שתגבה כתו' ויגבה הוא ממנה והיא אינה רוצה לגבות ותחי' רצה לו' כיון דאין נזקקין אלא משום חינא יכו"ל א"א בתק"ח ושוב כתב כיון דאיכא פסי' לאחריני לאו כל במיניה ונשא ונתן בזה וכה אמר דאחר העיון דבנ"ד בפרטות לא שייך למימר הא מילתא דר"ה דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת דשאני התם מן דינא אין לבעלה במ"י כלום אלא משום מזונותי' ומתק"ח לכן יכו"ל א"א בטובה זו אמנם בכה"ג דנדו"ד שמן התורה כשם דמשועבד לה בעלה בשביל חוב עצמו כך איהו משועבד לב"ח דידה מדר"ן א"כ הרי בע"ח שלה קמו להיותם אינהו ב"ח של בעל וכשם שאינה יכולה לגבות מנייהו דיתמי משום תק"ח כך אינהו ג"כ קיימי בדוכתא דילה ובכן מצו אמרי לה מאי איכפת לן במה שאת אומרת א"א הרי אנו אומרים אפשי ואפשי ולאו כל כמינך לאפסודי לן דבשלנו אי אתה רשאי והאריך בזה ואייתי תשו' הרא"ש שהוב"ד בטוח"מ סוס"י פ"ו ותשו' הריב"ש ז"ל בסי' תפ"א ע"ש הרי דעשה לב"ח דידה שייכין בתקנה כדי שהאשה לא תוכל לו' א"א בתק"ח ועי' נמי להגאון בס' אורו"ת ז"ל בסי' פ"ו סק"ה דכ' דהא דקי"ל אין נפרעין מנ"מ במקום שיש ב"ח לאו לטובת הלוקח לחודיה נא' אלא גם לטובת המוכר כדי שימצא קונים ולהכי אי א' הלוקח א"א יכול המוכר לו' אפשי דשניהם שייכי בתקנתא ע"ש. ועיין בתשובת ה' בעי חיי סי' ר"ט דף רס"א ע"ג:
הלא מעתה נבא לנ"ד כפי"ה מצינו פלוגתא היכא שהחוב הוא על המוריש דלמר מהרי"ב ז"ל והרב ש"י הנז' מצי לו' א"א בתק"ח ולהרמ"ך ומהרימ"ט לא מצי לו' לחוב כיון שכל עוד שלא נשבעה נכסים בחזקת המוריש וחל שעבודא עילווייהו ואולם כאשר יהיה האופן שהחוב הוא על היורש כנדו"ד לכאורה נראה דהיינו הך דכל עוד שלא נשבעה נכסים בחזקת יורשים קיימי וממילא זוכה ב"ח ורב אחאי הרב הפו' יצ"ו מדמה אותו לשכיר דמהפך השבו' ואעפ"י שמשכח"ל שהשכיר חייב אפי"ה לא יכופו שישבע ויטול שהוא יאמר א"א בתק"ח וכשמהפך אותה נשבע ונפטר ולדידי כבר מילתי אמורה למ"ד דבעי' שיהא מוחזק אין זה חשיב מוחזק דאף שהוא מוחזק לענין דאי"ב נשבע מ"מ אנן בעי' שיהא מוחזק בממון ולייתי גביה ואפי' למאן דלא בעי מוחזק וכבר שמעי' מדברי ריב"א ז"ל ומ"ש ר"פ ז"ל לדעתו וכן ראיתי להעדב"י ז"ל בסי' כ"ד דאייתי' דבריו דכל דחב לאחריני לא מצי לו' א"א בתק"ח וריב"א כי אמר אפי' תפיס א"א לו' לא בעי' בתק"ח היכא דמטי פסידא לאחריני כ"ש היכא דאינו מוחזק דלא מצי לו' הכי ולהפסיד לחבירו מ"מ לא חשיב פסידא כל עוד שלא היה זוכה כ"א ע"י שהיה נשבע ומהפך אותה וע"י שבו' נפטר מי איכא ספיקא לו' דזה נשבע באמת וזה נשבע לשקר הלא כולם בחזקת כשר ואילו ידע בעה"ב שלא פרע לשכיר לא היה נשבע ומכ"ש די"ל דהשכיר שמהפך שבו' אפ"ל שאינו רוצה לישבע מפני חומר השבו' וכמה בני אדם מונעי' מן השבו' אפי' שיודעים שטענתם אמת מפני חומר שבה ואיך ב"ח דידיה יכופנו לאיש הירא מן השבו' שישבע בשביל הנאה דידיה כל עוד שאינו מוחל תביעתו בחנם אלא משביעו [ואין כאן פסידא רק משבו' המשנה לשבו' היסת לדעת החולקים] ועל הכל כבר כתבנו לעיל תשו' הרשב"א ז"ל דח"ב סי' שי"ב דכ' הנותן מקצת נכסיו לחבירו כ"ז שירצה יחזור ושוב לוה מחבירו שאין חבירו כופהו שיחזור בו כדי שיגבה הוא את חובו ע"ש. נמצא דלהביא ממון שלא נשתעבד לב"ח אין כופהו להביא אותו תחת שעבודו וה"ן אין יכול לכפותו שישבע כדי להביא ממון שאינו מוחזק בו תחת שעבודו וממש דומה לו כמו דהתם אין כופהו שיאמר ה"ן כן אין יכול לכפות שישבע דהיינו הן וז"ב:
תו כ' רב אחאי יצ"ו דדעת מרן ז"ל בסי' ק"ב דפסיק ותני כהרמ"ה ודלא כהרא"ש ס"ל דאפ"ה יכו"ל א"א בתק"ח דלא כריב"א משום דלדעת הרמ"ה ז"ל שאו' המלוה א"א בתק"ח היינו כמ"ש תלמידי ר"פ ז"ל דזהו פי' אתקפתא דרב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת וכן נר' דברי הר"ן ר"פ מי שהיה נשוי ע"ש דון מינה לנדו"ד לד' מרן דאפי' להוציא יכו"ל א"א כ"ש היכא שחב לאחרים דיכו"ל את"ד. ולדידי לאו כ"ש הוא דשאני עם שכנגדו שהי"ל משא ומתן עמו מוציא ממנו ואפ' אפי' אית ליה פסי' אבל אחריני מה פשעו ומה חטאו דליתוב להו ודברי המאירי הנז"ל בהדיא קאמר הכי דא"א לחוב לאחריני מלבד שכנגדו:
עוד כ' רב אחא משבחא יצ"ו לתמוה למ"ש הכנה"ג סי' כ"ז כללי הקי"ל דנסתפק באות מ"ד במקום שהמוחזק יכול לזכות מט' קי"ל אי יכו"ל אינו רוצה לזכות מט' קי"ל לחוב לב"ח ורצה להביא ראיה ממאי דקי"ל יכולה אשה לו' איני נזונת ואיני עושה כי היכי דהתם מפקיע זכות הבעל כן יכול להפקיע זכות הב"ח ודחה דהתם אין שום חיוב לבעל עליה אלא בשביל מזונותיה לכן כאו"א עומד במקומו זה במזונותיו וזה במע"י אבל היכא שחייב חיוב החלטי לאו כ"כ להפקיע זכות הב"ח לו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל וכופין אותו על מדת סדום ע"ש. והסכימו לדבריו ה' ב"ד ח"מ סי' ל"ב דט"ל וה' חס"ל ח"מ סי' א' דס"ח ע"ד ומרן החק"ל במ"ב ח"מ סי' י"ב דקצ"ט ע"א דכ' דאע"ג דה' עדב"י סי' ך' דמ"ה ע"ג נר' דפליג כוותי' דהכנה"ג מסתברא ואני בעניותי כבר כתבתי לעיל דלא פליג עכ"פ תימה להו ובפרט להכנה"ג דשום א' לא הרגיש דזה פלוגתא דמהרי"ב עם מהרמ"ך וה' שארית יוסף כוותי' דמהרי"ב ומהרימ"ט כוותי' דהרמ"ך ז"ל. ולדידי י"ל דשניא נדון הכנה"ג מנדונם דהם מיירי דהחוב של אביהם ובאומרם א"א לאמותם יאמרו ממילא הם זוכין בממון נמצא דמטי לנו הנאת ממון ולהכי ס"ל דיכו"ל קי"ל אף להפסיד הב"ח אבל בנדון הכנה"ג אם כה יאמר קי"ל אתי ב"ח ושקיל ולא מטי להו הנאת ממון כ"א שמקיים מצות פריעת ב"ח מצוה דלאו ליהנות ניתנו וכגו"ד כופין על מדת סדום:
אלא דהא ק' דכפי דעת רבו אפי' דמטי לה הנאה לעצמו ההוא א' דלא מצי חב לאחריני ואילו לדברי הכנה"ג משמע דוקא משום דלא מטי לדידיה שום הנאה הוא דכופין וכן פי' שיחותיו בבעי חיי ח"ב דח"מ סי' ל"ח דל"ה ע"א הא אי מטי ליה הנאה לדידיה כגו"ד לא יקרא כופין על מידת סדום נמצא שנה משנתו דלא כדעת רבו לכן נ"ל דמ"ש כופין על מידת סדום כונה אחרת בדבריו והענין כפי מ"ש בס' בעי חיי ח"א סי' קע"ו דר"ח ע"ב בתר דאייתי הך דכללי הקי"ל כ' עוד נסתפקתי בנדון שלנו אם יש כח לב"ח להכריח לבעל שימחה במתנת אשתו כדי שיגבה חובו והסכמתי דאין כח בבע"ח להכריחו ול"ד למה שהסכמתי שיכול להכריחו שיודה מט' קי"ל דבשלמא התם כיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא ממילא בשואל"ת זוכה מט' קי"ל וכדי שלא לזכות צריך לעשות מעשה ולו' שאינו רוצה לזכות אבל הכא אינו זוכה אלא כשיעשה מעשה וימחה ואין כח בב"ח לכופו בקו"ע שיעשה מעשה כדי שיזכה הוא עכ"ל וק' דהתם נמי מצריכו שיאמר קי"ל וא' כופין אותו על מידת סדום אל"ו דכך כונתו דכשהוא או' קי"ל כמאן דמזכה אותי אפי' שלא יאמר דינא הכי המע"ה ובפרט למ"ש החק"ל ז"ל התם דקי"ל כל ס' אוקי אחזקתי' והממון דב"ת הוא של המחזיק וכבר הסכים הרב בכמה מתשו' וחדא מנייהו בבעי חיי ח"א סי' ז"ן דט' קי"ל אע"ג דאיהו לא טעין ב"ד טוענין בעדו עי' בדמ"ג ע"ב אלא דכדי לצאת י"ח הסוברים דבעי' שיטעון הוא בפיו ובשפתיו לזה קא' דכופין אותו ב"ד שיאמר קי"ל כמאן דמזכה אותי זהו כונתו במ"ש כופין על מדת סדום ועיקר החילוק הוא דממילא בשואל"ת זוכה משום היותו מוחזק לא כן התם שהממון ביד אחרים דכדי לזכות צריך שיעשה מעשה דמחאה ולהביאו תחת רשותו כגו"ד אין ב"ח כופהו וכבר אמרן דמסייען מילוהי מתשו' הרשב"א דח"ב סי' שי"ב ובכן ניחא לן ההיא דמהרימ"ט דלא תיקשי להכנה"ג דנדון מהרימ"ט הוו הנכסים ברשות היורשים בחזקת אביהם וממילא כשהאשה נשבעת כדינא אתו ב"ח ונפרעי' מן הנכסים דלמפרע חל שעבודייהו וכדי דלא ליזכי ב"ח צריך שיאמר ובדיבורו עביד מעשה ע"י שימחול השבו' כגו"ד לעשות מעשה לא מצי לחוב לאחריני אבל נדון הכנה"ג בהיפך דממילא זוכה הב"ח. ובני שיחל"א פי' הדברים יותר והוא דאפי' להפוס' דס"ל דצריך שיזכה בפי' שיאמר קי"ל ואי לא לא זכה היינו דלא זכה הוא והדבר תלוי ועומד לא כן גבי מחאה דאם לא מחה זכה שכנגדו וכן גבי רבית אם לא תבע זכה שכנגדו וא"כ צריך שיעשה מעשה שיאמר קי"ל היינו לאוקומי בידיה אך להוציאו מזכות שכנגדו אינו צריך לעשות שום מעשה דגם אם לא יאמר שום דבר אינו זוכה שום דבר את"ד יצ"ו. אלא שבהרחבה זאת לא מתרצתא מאי דקשייא לן מדברי מהרימ"ט: עוד כ' רב אחאי יצ"ו לו' ולהק' להכנה"ג דנראה ממנו דרוצה להשוות דין האו' א"א בתק"ח עם דין הזוכה מט' קי"ל וכ' דרב המרחק ביניהם דבאו' א"א בתק"ח לא תמצאהו רק במי שתקנו רז"ל לתועלתו וכשאו' א"א צועק בקולו לו' שרוצה לעמוד בדינו שזכתה לו תורה ולהכי מצי לו' א"א אמנם במקום שחב לאחרי' בזה פליגי רבוואתא דלהרב ש"י ומהרי"ב מצי למי' א"א ומהרימ"מ ומהרמ"ך ס"ל דלא מצי לו' א"א אבל באו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל והוא מוחזק בממון ומן הדין זכה אין לו פה להשיב מה ט' אינו רוצה וכמו דאסברא לן הגאון החק"ל הנז"ל דמעת שנולד הס' והקי"ל אוקי אחזקתי' א"כ הממון של המחזיק בד"ת ככל דבר וא"כ מאי נפ"מ אם יאמר איני רוצה בו וכו' ע"ש הרי דחילוק יש בין זה לזה את"ד. ובני שיחיה ההוא א' דהכנה"ג דמדמי להו להדדי היינו דס"ל דהי"ט דזה האו' א"א לו' קי"ל היינו כונתו דרך משל אילו נכסים הללו ביד שליש ומצינו פלוגתא מי זוכה בהם דינא הוא דאזלי' בתר הפוס' ואי מחצה על מחצה יחלוקו וחילוקי דינים אשר בו וזה האו' א"א לו' קי"ל לאו שמזכה הממון לשכנגדו אלא שאו' תפיסתי לא תשוי לכלום וכאלו מונחת ביד שליש ותובע דין הנכסים המושלשים שידונו בהם וכפי"ז הרי דומה לאו' א"א בתק"ח ועשו לי דין תורה את"ד יצ"ו וצריך אני לראות במ"ש הכנה"ג בס' בעי חיי ח"א סי' ק"ג דס"ל כמ"ד גבי פלוגתא דפליגי רבוואתא אי אמרי' מיגו לאפטורי משבו' דיש מי שס"ל דהך פלוגתא נמשכת ג"כ אי יכו"ל קי"ל לאפטורי משבועה אמרינן ע"ש ואין לי פנאי לעיין בטעמו של דבר: עוד ראיתי לרב אחא משבחא יצ"ו דרמי ומק' למרן החק"ל ז"ל כיון דבנדון החק"ל הוה מטי ליה הנאה לבנים כשאינן אומרי' קי"ל מאי מייתי מהכנה"ג דעיקר ט' משום כופין על מידת סדום וליכא סייעתא ממנו ולדעתי כבר אמרן כונת אומרו מידת סדום למאי אתא והרב כבר ביאר דבריו דקצ"ח ע"א דהסייעתא שמביא ממנו הוא הפך דין הכנה"ג וכה אמר שאין על הבנים מקבלי מתנה שום חייוב עם הלוקח והם מפסידין מתנתם אם יאמרו קי"ל ויש לדון מדברי הכנה"ג דשפיר מצו אמרי אין אנו רוצים לזכות בעד אבינו להפסיד זכותינו ע"ש הרי דאתי לנדונו הן מט' הפסד וגם שאין להם שום חיוב עם הלוקח ודעדיפא קאמר ומאי קק"ל וק"ל ומאי דק"ל הוא דאמאי החק"ל לא אייתי הך פלוגתא דמהרימ"ט וסייעתי' עם מהרי"ב וסייעתי' דדמי לנדונו דהוי הרוחת דידהו ואפ' דלזה כיון לו' דהבנים אין להם שום חיוב עם הלוקח לאפוקי התם אי לא גביא כתו' אית להו לב"ח דין עמהם על הנכסי' שירשו וק"ל:
הנלקט מן האמור מריש ועד כען דאינו יכול לחוב לאחריני ואפי' לשכנגדו היכא דשייך בתקנה זולת היכא דהויא להנאתו וטובתו בזה איפליגו רבוואתא אי מצי חב לאחריני דלד' מהרי"ב וסייעתי' מצי ולד' מוהרימ"ט וסייעתי' לא מצי לחוב גם יש חילוק אם באמירתו אי הוה זוכה בלתי אמירתו כגון שהוא תפוס או נכסים בחזקתו להיכא דצריך לעשות מעשה ולו' א"א כדי לזכות: