אור ברסלב
שות שמחה לאיש חו"מ › סימן כב

שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר

חו"מ · סימן כב

סימן כא

זה שייך לח"מ:

על מה שנשאלתי מזה זמן רב שנה ויותר מאחד חכם רשום מאחינו האשכנזים והוא יקירי שקדן בתורה ומדוכה ביסורין ושלח לי פתקא קטנה ואת שמו לא הגיד וזה נוסחה:

ראיתי שכתב חכם אחד בדין קנית הספרים בכסף לבד בלי משיכה כי יש לומר בזה מעות קונות דלא שייך בזה הטעם דנשרפו חטיך בעליה דהא בלא"ה חייב להציל מפני הדליקה ואפי' בשבת מחויב להציל ע"י נכרי לרה"ר. ועוד דיש לדמות לההיא דד' פרקים בשנה דמשחיטין את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח משום דבמידי דמצוה אוקמוה אד"ת. וכן ביין לקדוש מבואר כן ברמ"א בח"מ סי' קצ"ט. וי"ל דגם בספרים הדין כן משום דעכשיו מקיימים בזה מצות כתיבת ס"ת עכ"ד החכם:

והחכם הב' השיב וז"ל ע' באמרי בינה ח"א בד' ע' ע"ד ומג"א סי' שס"ט ובנתיב חיים שם ולפום ריהטא י"ל בטעם הא' דזה פשוט דחשש שריפה לאו דוקא ואכתי איכא חשש גניבה ע"י גנבי ישראל. ובטעם הב' י"ל דהמצוה רק בספר מוגה דבלא"ה איכא איסור להשהותו בביתו וכ"ז בזה"ז מי יחלק בין ס' דמצוה או בתר איפכא עכ"פ בס"ת י"ל דין זה. עכ"ל החכם השני הי"ו: ושלח לידי בבקשה אחוה דעי ובאותו פרק באותה שעה היו לומדים בביתי בישיבת בית גדליא יב"ץ שלומדים בכל יום שיעור כידוע ולפי רוב טרדותי בקשתי את שאהבה נפשי הרב ח"ר מרדכי ישראל הי"ו. לעיין בזה וישיבני דבר ולמאי דביני ביני אולי אפנה מרוב תלאותי ובפרט להשיב לכל שואלי דבר ואז גם אנכי אענה חלקי ולא איחר הנה'ר ולקח הפתקא איזה ימים ויבא לי פרי עט'ו מה שעלתה מצודתו. וזה נוסחה:

לקדם רבינו גאון יעקב ראש גולת אריאל ציץ נזר הקוד' עטרה בראש כל אדם תפארת ישראל. מר ניהו רבה דעמיה כת'ר לי זהי"ר צביונן של ישר'. הר' הגדול ראש אב"ד מקודש מבצר עז ומגדול. לתורה ולתעודה בישראל כמוהר"ר נר"ו יאיר לא יעדה מינן זיו תפארתו וכירח יכון עולם הוא ובניו בקרב ישראל כיר"א:

אחרי השטתחי מול כסא הדרו ומרדכי בא לפני המלך כורע ומשתחוה כדמ"ל וכמשפט ואעמוד על עמדי תפוש בשרעפי איך ארהיב עוז בנפשי לגשת בארשת אל שער המלך שערים המצויינים בהלכה בחוסר כל לא דעת ולא תבונה. עצמותי רחפו ברגש מקול הקורא מה לך פה באתר די זקוקין דנורא ואיך ובמה המריצך לבך לישא וליתן בדבר הלכה ואתה לא נסית באלה ברח לך אל מקומך כי יחורו פניך. מהליחות ורוק שעיפי השיבוני אם כי ידעת ערכך הפחות אכן חיש מהר לקיים שפיר גזרתו ודבורו הקל איהו ניהוי גזרה ואין להשיב. ובכן שמתי פני כחלמיש ואענותנותיה דמר ניהו רבה קא סמיכנא אשר פנה אל האזוב אשר כמוני קלה כמות שהיא לאמר פוק עיין בה ואם כי ידעתי כי לא בי היא והיו דברי כלא היו לא סרתי במצותו ואכתוב העולה על רוחי ואם באולי אזכה שיעלו דברי לרצון לפני כסא רו"ם וחנני ה' לכוין דבר לאמיתו אגילה ואשמחה כעל כל הון וזה החילי בעזר צורי גואלי. על דבר אשר כתב חכם אחד לא נודע שמו ימ"ב בדין קנית ספרים בנתינת מעות בלא משיכה דיש לומר דקני דלא שייך ביה נשרפו חטיך בעליה דמחויב המוכר להצילם מפני הדליקה ואפילו בשבת מחויב להציל ע"י נכרי לרה"ר. ועוד דיש לדמות להא דד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח משום דבמידי דמצוה אוקמוה אד"ת וכן ביין לקידוש מבואר כן ברמ"א ז"ל סי' קצ"ט וי"ל גם בספרים הדין כן משום דעכשיו מקימים בזה כתיבת ס"ת ע"כ וחכם אחר המשיב עליו כתב ולפום ריהטא י"ל דזה פשוט דחשש שריפה לאו דוקא ואכתי איכא למיחש לגניבה ע"י גנבי ישראל ע"כ הנה דקדק לומר חששת הגניבה ע"י גנבי ישראל משום דאם הוא גנבי גויים מחויב גם כן המוכר להציל כמבואר או"ח סי' של"ד והיינו ודאי איירי באופן שיכול להציל דאל"כ מאי אירייא גנבי ישראל וכיון שכן איכא למשדי נרגא בהאי חששא ולאו כ"ע יודו בה טרם כל נחזי אנן דזה המוכר כשמעות קונות והפירות ברשותו מאי הוי עלייהו אי ש"ח או ש"ש:

והנה הריטב"א ז"ל בשיטתו למציעא הביא ב' דיעות בזה דיש אומרי' דהוי ש"ש וראייתם ממה שאמרו בש"ס שמא תפול דליקה באונס דהש"ש פטור ויש אומרי' דהוי ש"ח ודיעה זו הובאה בהר"ב ז"ל בש"מ למציעא בשם הריטב"א ז"ל דלא סגיא שלא יהא בהם כש"ח ומה שאמרו בש"ס באונס היינו כעין גניבה ואבידה ולאו דוקא אלא. כלפי מאי דהוה ס"ד הש"ס שהיה כפשיעה ועיין להרב זרע יעקב בסי' ל"ה דסבר שהוא ש"ש והכריח גם הוא מזה ונעלם ממנו דברי הריטב"א הללו ועיין תוס' עירובין פ"א ע"ב ד"ה שמא יאמר וכו' ותו' מציעא מ"ג ע"א ד"ה מאי אירייא הוציא וכו' דמשמע דס"ל דהוי ש"ח והרב שולחנו של אברהם ח"מ סי' קצ"ט כתב להוכיח מתו' גיטין דנ"ב ע"ב דסברי דהוי ש"ח והקשה על הרב זרע יעקב יע"ש:

ולפע"ד אחר המחי"ר לא ידעתי מה הוכח הוכיח משם הלוקח כיון שיכול לאכלם הוי ש"ש אבל המוכר לעולם איכא לך דלא הוי אפי' ש"ח ולפי סברתו היה לו להוכיח מכל הפוסקים דסברי הכי כמבו' בסי' קצ"ט ס"ד ועי"ש ברמ"א ז"ל ובסמ"ע סק"ט ויקשה על הרב זרע יעקב ז"ל איך שיהיה למאי דהוינן עלה אף אם נאמר כדעת הסוברים דהוי ש"ח ליכא למיחש לגניבה שלא ימלט שאם יכול המוכר להציל ודאי דחייב לשלם כמבואר בסי' רצ"א ס"ח באו גנבים וכו' ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב יע"ש והרב חוות יאיר בסי' כ"ד כתוב בשאלה בקו' אשר הקשה דלמה הוצרכו חכמים לתקן שמעות לא יקנו כי אם משיכה דלמה לא אמרו שיהיה באחריות המוכר ובו כתב ואפשר אף לפי ד"ת דמעות קונות דינא הכי שאם נפלה דליקה והיה אפ"ל להציל חייב מידי דהוי כאבידת אחיך וכו' וזה המוכר דהוי ממון לוקח ברשותו הוי במקום פסידא כשומר אבידה דפסקו הרמב"ם והרי"ף דהוי ש"ש וכו' יע"ש:

ולפע"ד אחר המחי"ר לא ירדתי לסוף דעתו דכפי"ז כל שומר גם ש"ח שיהיה במקום פסידא דהוי כאבידה יתחייב מדין ש"ש והא ודאי לא פסקו הרמב"ם והרי"ף ז"ל דהוי ש"ש כי אם באבידה ומשום העת שמתטפל לנערה דעסוק במצוה שהבעלים לא ידעו אנה הוא חפצם כמבואר בסי' רס"ז סט"ו ועיין סמ"ע סקט"ז ועוד כי זה המוכר לא יחול עליו דין ש"ש כי אם כשיטפל להצילו ויהיה עסוק במצוה כשומר אבידה אכן כל שלא הציל מאין הרגלים לחייבו מדין ש"ש ס"ד כי נעלמו ממני דברי קדשו מ"מ לפי מה שכתבנו גם אם יהיה ש"ח ודאי דחייב ביכול להציל ואי משום כל שלא יכול להציל לקתה מדת הדין דלמה נעמידם ברשות המוכר משום חששא דגניבה ונפסידהו מאי הו"ל למעבד כיון דאין בידו להציל וכי תימא גם משום חששת שריפה נימא הכי הא ודאי לא דמי שריפה לגניבה שטבע השריפה להתחיל מעט ואם יהיו ברשות המוכר יחיש מהר להציל ממונו אבל אם יהיו ברשות הלוקח יתעצל המוכר עד שיגיע העת שלא יכול להציל וזה מבואר לחוש עין השכל וכמ"ש גם כן הרב חוות יאיר שם בת' יע"ש נמצינו למדים כל דליכא למיחש לשריפ' מעות קונות לגניבה לא חיישינן במפ"נ כמ"ש אמנם ראיתי להרמז"ל בפ"ג מה' מכירה ה"ה נקט חששת גניבה גם כן שכתב ולמה תקנו חכמים משיכה וכו' גזירה וכו' וקודם שיקחנו יאבד באונס וכגון שנפלה דליקה ונשרף או באו לסטים ונעלוהו וכו' יע"ש ומרן בשלחנו הטהור סי' קצ"ח ס"ח נקט כדברי הרמז"ל והא ודאי הוא באופן שבידו להציל כמו שהוכחנו מכח הסברא ואף שכתב שם בה"ו נמצאת אומר וכו' ואעפ"י שיש עדים שאבד באונס ולא היה כח בהמוכר להציל וכו' ה"ז מחזיר את הדמים שהרי תקנו משיכה יע"ש ופסקו מרן בסי' ר"ד ס"ב היינו ודאי אחר שכבר תקנו להיותם ברשות המוכר משום כשבידו להציל והכי דייק טעמא שכתב שכבר תקנו משיכה וא"כ קשה עלייהו ההיא דסי' רצ"א ועיין הרמז"ל ה' שכירות פ"ג ה"ו דבלא"ה יצילם המוכר דאם לא הציל חייב מוכרחים אנו לומר דסברי דאי מעות קונות לא הוי המוכר עלייהו אפי' ש"ח וכמו שהביא ב"י ז"ל בסוף סי' קצ"ח משם רי"ו נ"ט ח"ה מחלוקת בזה דיש שכתבו דהוי ש"ח ויש שכתבו שאפי' ש"ח לא הוי והו"ל כמו הא ביתא קמך וכן נראה עיקר יע"ש ועיין נתיבות משפט ביאורים חות ה' ועיין לה' בית יאודה ח"מ סי' י"ט ומה שהביא מהרמבז"ל ראיה דלא הוי אפי' ש"ח ממ"ש בפ"ד ה"ו יע"ש: ולפע"ד אחר המחי"ר לא מכרעא דבשכירות מקום הטעם דלא הוי ש"ח הוא כיון דצריך שיהיה משתמרת לדעתו או שהלוקח עומד בצד המקום ההוא כמ"ש הה"מ בפ"ג ה"ז יעש"ב לא כן בהגבהה ודו"ק:

וכפי דבריהם מצאה חששת החכם המשיב מקום לנוח דאיכא למיחש בנ"ד לגניבה אכן נלע"ד כל דליכא חששת שריפה לא חיישינן תו לשאר חששות דהנה הרב"י ז"ל בריש סי' קצ"ח הביא ס' העיטור ז"ל דס"ל במקום דליכא למיחש לשריפה מעות קונות ופסקו רמ"א ז"ל בס"ה וכתב הסמ"ע בסק"י ושאר אונסים לא שכיחי כולי האי ועיין להסמ"ע בסי' קצ"ט סק"ט הנז"ל דקשו אהדדי וקשה לזווגם יחד אם לא דנאמר בדוחק לע"ד דדעתו דע"ע הוא דאי איכא למיחש לכל החששות בהצטרפות כלם יחד חששו רבנן ותקנו משיכה אכן בהפקד חששא אחת מהם לא גזרו רבנן ואוקמוה אד"ת דמעות קונות עם כי דבריו שבסי' קצ"ט שכתב ולא תקנו משום חשש שריפה אלא כשיש זולתו עוד חששות והזיקות השליחות לא יסבלו פי' זה ואין לומר דמ"ש בסי' קצ"ח הוא לדעת העיטור ז"ל מלבד דמדברי הנתיבות משפט חידושים או' ט"ז נראה דכן ס"ל מה גם דיהיה מחלוקת במציאות מ"מ יוצא לנו לנ"ד בדליכא למיחש לשריפה לא חיישינן לגניבה וכי תאמר בלבבך הרי הב"י ז"ל דחה ס' זאת מההלכה שכתב דאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ובבדק הבית כתב כי הדליקה מצויה בבית כמו בעליה יע"ש ודו"ק והר' ש"ך ז"ל בסק"ט הוסיף דכן משמע מדברי הרמבז"ל שהעתיק המחבר יע"ש והיינו ודאי ממה שנקטו בדבריהם חששת הגניבה וכמ"ש ראיתי להרב ידי אליהו ז"ל בת' קמ"ו ד"ע ע"א דפי' דבריו הכי יע"ש וכן כתב הרב קהלת יעקב ז"ל דג"ן ע"ג במה שהקשה בדין עבד הנקנה בכסף לחוד וגם במשיכה למה יקנו מעות דאיכא למיחש שמא יאמר לו וכו' דגבי עבד גדול בר דעת הוא וכו' עבד קטן דלאו בר דעת הוא להציל עצמו איכא למיחש ואפי' אם נאמר אף בעבד קטן מסתמא מרחם עליו וטרח ומציל מ"מ הרי איכא למיחש שמא יבואו לסטים ויטלוהו וכמ"ש הרמז"ל וכו' דלאו דוקא לשריפה חיישינן כי יש לחוש נמי שמא יבואו לסטים וכו' ומשום הכי תקנו משיכה וכו' יע"ש ובמה שכתב מסתמא מרחם עליו וטרח ומציל לע"ד אחר המחי"ר תפו"ל דחיובא רמיא עליו להצילו כיון שהוא עבדו הכנעני השייך במצוות כאשה והא ודאי מחויב להצילו כדין ישראל ואפילו בשבת כמבואר באו"ח סי' שכ"ט שוב ראיתי הדבר מפורש בהר' ברכ"י ז"ל שם באות א' משם מהר"י מלכו ז"ל יע"ש אם לא שנא' לדעתו דס"ל דוקא כשיציל מעצמו מצד רחמנותו או מפאת חבת ממונו הוא דלא חיישינן לשריפה לכן אם יצילם מצד מצוה המוטלת על כל הרואה שריפתם בלתי שום חילוק בינו לזולתו החששה לא זזה ממקומה עם כי לכאורה נראה דוחק ובפי' זה נראה חולק על החכם הראשון בנ"ד בספרים ודו"ק מ"מ מכל הני רבוואתא נראה דגם משום חששת גניבה בלחוד תקנו משיכה הפך מ"ש אלא דכפי זה ק' לע"ד דמאי שנא מדין כשהיתה בית הלוקח שכורה למוכר והפירות באותו הבית שפסקו הרמז"ל לשם דמעות קונות ולא תקנו משיכה והסכימו רוב המפרשים וגם הרב ידי אליהו ז"ל שם בסו"ד כפי' מרן הכ"מ דהטעם הוא שהלוקח יצילם אגב ביתו וסברי מרנן אף שאין הלוקח דר לשם ולא כמ"ש רי"ו ז"ל דצריך שיהא הלוקח דר שם וכמ"ש מרן בבד"ה דאין נראה כן מדברי הפוסקים דלא הזכירו זה ועיין סמ"ע סק"ט ועיין בהר' כנה"ג סי' קצ"ח או"ט שכתב כן בפי' לדעת הרמז"ל וסייעתו דלא בעינן דידור שם הלוקח וכו' יע"ש והר' תוי"ט פ' הזהב הקשה על הסמ"ע מנין לו זה ונעלם ממנו דברי הב"י בבד"ה הנז' ומ"ש להוכיח מדברי הטור ז"ל שכתב בחלוקת השכיר המוכר המקום ללוקח והוא דר שם יע"ש אחר המחי"ר לא דמו אהדדי דהתם דלאו ביתו הוא כי אם שכורה לו לא יחוש להציל הבית כדי שנאמר שיציל גם הפירות כי אם בדר לשם לא כן כשבית הלוקח מושכרת למוכר גם אם לא יהיה דר שם הדליקה קלא אית לה ויחיש מהר הלוקח להציל ביתו ואגב יציל גם הפירות ומה שדקדק ממ"ש וכן כבר נתחבטו כל המפרשים לדעת הרמז"ל ופירשו הכוונה לענין הקניה שנקנה במעות בלתי משיכה וכיון שכן להסוברים בחלוקת בית הלוקח מושכרת למוכר דקני גם בלא דר שם אכתי למיחש לגניבה בעי דאף שמצוי הוא אצל ביתו מ"מ לא ימצא שם בעת הגניבה להצילו כמו בשריפה דקלא אית לה כמ"ש אלא ודאי דלגניבה היכא דליכא למיחש לשריפה לא חיישינן ואל תקשה דמש' ממ"ש לס' העיטור במקום דליכא למיחש לשריפה דלא קני משום דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין דרב המרחק בין היכא דהמקום גורם דלא חיישי' לשריפה אבל מצד. הקניה בדבר הנקנה איכא למיחש לה ובין היכא דמצד הדבר הנקנה בעצמו ליכא למיחש משום. דיש מי שיציל אותו אוקמוה אד"ת שמעות קונות אף אם איכא למיחש לגניבה ולא נקטו בדבריהם חששת הגניבה לומר כי בעבורה גם כן היתה התקנה כי אם בהצטרפות חששת הדליקה ויוצא לנו מזה לנ"ד בספרים דיש מי שמציל דהיינו המוכר דקני גם כן במעות כדעת החכם הראשון:

אכן ידי פלוגתא לא נפקא כמו שמבואר מכל האמור ואם כנים אנו במה שכתבנו בדעת הרב קהילת יעקב ז"ל לעיל יוצא דגם חששת השריפה במקומה כי היכי דלא יקנו המעות לכ"ע גם להסוברים דהוי המוכר ש"ח או ש"ש ועיין להרב שם יוסף הנ"מ בח"א קיצורי דינים או"מ סי' ע"ט שהוכיח מהתוס' מציעא דל"ג ע"ב ד"ה כגון פירות וכו' דאפי' במקום דליכא האי גזירה דנשרפו חטיך לא מהני אלא למיקם במ"ש יע"ש ואם כי לשונו שכתב דכבר הפרה היא ברשות הנפקד והוא מקנה לו הכפל שיצא אחר המחי"ר מגומגם כמו שיראה המעיין מ"מ שפתיו ברור מללו דכן ס"ל והתם ליכא שום חששא דהבהמה כבר נגנבה ומקנה לו במה ששילם הכפל שישלם הגנב אם לא דנאמר דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכפי מ"ש לחלק בין היכא דיש מי שמציל הלוקח או המוכר לבין דליכא מציל נוכל לומר דהתוס' יודו בנ"ד מ"מ כבר כתבנו דמידי פלוגתא לא נפקא:

שוב מצאתי להב"י בסי' קצ"ו מחו"ב שהביא משם תשובת מיימוניות סי' ח"י במי שמכר ספר חלוק לב' וכו' ופסקו רמ"א ז"ל ס"ד דנראה משם גם בספרי' תקנו משיכה והגבהה וכמו כן בהרב זרע אברהם ח"א סי' ז' והר' פרי הארץ ח"ב סי' ט"ז דהביאו בשאלתם אשר נשאלו אם מותר למכור ס"ת בגורל שהלוקח שהוכתב הספר עבורו מפה ידו וחזר בו מהמקח שעדיין לא קנה הס"ת ולא משך אותו יע"ש דנראה מדבריהם גם כן שבספרים שייך התקנה ואף אם נאמר דאיירי באופן שלא היה נתינת מעות ומשום משיכה לחודא מ"מ אי סברי דמעות קונות בלתי משיכה לא ימלט ממחלוקת כמו שהביאו הרב אמרי בינה ח"א דיני יו"ט סי' כ"א או"י וח"ב קונטרי' דיני קנין סי' י"ב דהחינוך בסי' שכ"ע ס"ל היכא שאוקמוהו אד"ת שבצד זה לא יקנה משיכה אלא בכסף כדין תורה והוכיח נמי מדברי הר"מ ז"ל בחלוקת בית הלוקח משכרת למוכר לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח וכו' יע"ש:

ולפע"ד אחר המחי"ר מדברי הרמז"ל לא מכרעא דיש לפרש כוונתו שלא תקנו לו חכמים שלא יקנו המעות כי אם משיכה וחבלים מצאתי לפי' זה דאל"כ יקשה עליו מדין עבד כנעני דפסק בה' עבדים פ"ה שנקנה בכסף ובמשיכה יע"ש מ"מ מידי פלוגתא לא יצאנו כמו שיע"ש ואם כן לא הו"ל למנקט בסתמא דלא קנה הס"ת דלא משך אלא דהאמת יורה דרכו דס"ל בפשיטות דספרים נמי בכלל התקנה ועיין תוס' בתרא דקנ"א ע"א ד"ה אבע"ל דכתבו בפשיטות כחי' דס"ת הוי בכלל נכסים שאין להם אחריות לענין קני' יע"ש ודו"ק ובטעם הב"י שכתב החכם הראשון משום דדמי להא דד' פרקים בשנה וכו' די"ל גם בספרים הדין כן משום דעכשיו מקימים בזה כתי' ס"ת וכו' יע"ש כתב עליו החכם המשיב וז"ל ובטעם הב' י"ל דהמצוה רק בספר מוגה דבלא"ה איסורא איכא להשהותו בביתו וכ"ש בזה"ז מי יחלק בין ס' דמצוה או בתר איפכא עכ"פ בס"ת מוגה י"ל דין זה עכ"ד. ולע"ד לא ידעתי מה ספר מוגה שייך הכא כיון דהחכם איירי לסברת הרא"ש ז"ל המובא ביו"ד סי' ע"ר דס"ל דהאידנא מצות עשה ע"כ ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם וכל הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם יע"ש ובפו"ד או"ח וש"כ או"ה יע"ש וכמו שדקדק בלשונו שכתב דעכשיו מקיימים בזה כתיבת ס"ת ואפי' לדעת מרן דפי' בדברי הרא"ש דגם עתה בזה"ז מצות כתיבת ס"ת במקומה עומדת מ"מ איכא ענף מצוה בשאר ספרים כמו שפסק בשה"ט ועיין בה' ברכ"י ז"ל או"ט וכיון שכן מה ענין ספר מוגה בנ"ד אמנם מה שהביא להר' מגן אברהם ז"ל בסי' שס"ט נראה דבמחלוקת היא שנויה להר' ערך השלחן בסי' נ"ז כתב לתרץ קושיית הרב מ"א ז"ל דשאני ההיא דעירו' דאינו אלא לאפרושי מאיסורא וכו' ולא הוי מצוה כולי האי יע"ש ובכן תפס במשלם בסי' תרנ"ח או"ה דאם קנה לולב במעות בלתי משיכה שקנה ולא העמידו דבריהם במקום מצוה ועיין להר' אמרי בינה ז"ל ח"א הנז"ל דהביא משם רבע"א ז"ל דכתב בפשיטות בגליון או"ח סי' תרמ"ט דקונה אתרוג במעות בלתי משיכה ויען אין הספר בידי לראות הדברים בשרשם לא יכלתי להבין כי בהגהותיו לח"מ סי' קצ"ע כתב דמדברי הר"מ ז"ל שכתב כן פ"ו מה' עירובין כתב כן והרב המגיד כתב שכן עיקר מוכח דלא כמוהרי"ל ואם כן יכול לו' קים לי ויכול לחזור יע"ש והוי הפך ממ"ש בשמו מגליון או"ח הרב ז"ל והרב לשון למודים באו"ח דפ"ג ע"א כתב לתרץ קושיא זאת דשאני ההיא דיין לקידוש אף דעל היין מדרבנן מ"מ עיקר קידוש הוא דאוריי' לא כן בעירובי תחומין הוא מדרבנן לגמרי עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה יע"ש בתי' הראשון ואנכי ההדיוט לא ידעתי מאי חיזוק איכא בזה שיאמרו שלא יקנו המעות ולא יעשה המצוה של דבריהם והסברא הוא להיפך דיותר חיזוק איכא אם יקנו המעות ויעמידו דבריהם בדין תורה מ"מ במצוה דאורייתא כנ"ד נראה דס"ל כהרבנים הנז' וגם לפי תירוצו השני נוכל לומר דדעתו כן ומ"ש לחלק בין מצוה הכרחית וכו' אינו אלא דההיא דיין לקידוש דהוי על היין מדרבנן יע"ש וכן הרב תוספת שבת והר' עצי אלמוגים נראה דס"ל כן כמו שיע' בדבריהם אמנם הר' ברכ"י בסי' שס"ט כתב לתרץ קושיא הנז' ומדבריו שכתב בב' החילוקים נראה דכל דאפשר לו לממשך לא קנה יע"ש והר' נהר שלום ז"ל מסיק דההיא דיין לקידוש לאו הלכתא היא שכתבו רמ"א ז"ל בשם י"א יע"ש וכפי מה שכתבנו לעיל בטעם הראשון מדברי הרז"א והר' פרי הארץ ותשובות מיימוניות ותוס' בתרא דגם בטעם השני הלזה סברי דלא קנה מוכרחים אנו לומר כהרב ברכ"י ע"כ הוא מה שעלתה מצודתי לכתוב בזה ורו"ם כתר לי ירבה מחול על התאחרי עד הנה לבוא אל המלך כי יודע צדיק נפשי לא מתוארה מטרדות הזמן ומה גם כי נחלתי ברוב הימים רבות צרות כתרוני סבבוני עד שלא נתנוני השב רוחי ועל כן באו דברי שלא כסדרן אחת הנה ואחת הנה כחותה על הגחלים בדברי קש ותבן ולא נח בהם כלימה כסתה פני איך? ובמה? אבא אל מול כסא הדרתו בדברי עמל והבל אכן מילתי כבר אמורה ועל ענותנותיה דמני"ר נשענתי אשר יפנה לראות דברי אם יצדקו ואם דברי למו ישלח דברו הקודש להשיבני דבר עותתי כי שגיתי ואם אזכה לכוין אפילו בדבר אחד לאמיתו אזי אצא מלפניו שמח שמחת עולם כצאת העבדי' וכסא מעכ"ת ירום ונשא למעלה ראש ושו"ט ישגה לעד אל יחסר לעולם מלכו כנה"ר וכאות נפשי הצעירה העבד ישראל והוא:

הצעיר מרדכי ישראל ה"ו ס"ט:

תוכן העניינים

שות שמחה לאיש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה