שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
חו"מ · סימן יא
נדרשתי לאשר נשאלתי במעב"ד שבא לידי לחוות דעתי. וז"ן בראובן שבא לב"ד בכח הרשאתו משמעון ותבע מלוי שיפרע לו כ'מבייאל אחד מסך מאתים ליראס טור' שחייב לשמעון וב"ד ראו הכ'מבייאל שהוא כתוב כהוגן ככל חוקי הכמבייאל הנהוג בין הסוחרים. ויהי כמשיב לוי שכמבייאל הנז' אינו יודע אם הוא פרוע או שנמחלה לו מהמלוה כיון שעברו כ"כ שנים רבות אינו יודע ואינו זוכר ואח"ך חזר ובא לוי לב"ד וסידר כל טענותיו שיש לו על הכמביי' הנז'. א' שלא יש עדים. ב' שלא יש נאמנות. ג' שהכתב אינו כתב ידו רק החתימה לבד היא חתימת ידו. ד' שהוא שטר אמנה בינו לבין המלוה. ה' שהסך הנז' פרע מקצת ומחל לו דודו השאר. ו' שיש שנים עשר שנים מזמן הכ'מבייאל שהיה זמנו רק לששה חו' ולא תבעו. והמורשה של שמעון הראה כמה מכתבים שכתב לוי לשמעון ע"ד החובות שחייב לו שימתין לו שהוא מוכן לשלם והוא טוען בריא שחייב לו הסך הנז' ולא נפרע. וע"כ אלין הסכימו ב"ד הצדק אשר באותה העיר אחר שנשאו ונתנו ביניהם שחייב לוי לשלם לשמעון הכמבייאל הנז' עספ"א הן מטעם שבפעם ראשונה טען שאינו יודע אם היה פרוע הכמבייאל הנז' או נמחלה לו והן מטעם שראו המכתבים מלוי שמבקש משמעון שימתין לו כנז' עכ"ל המעב"ד וע"ז נדרשתי לחוות דעתי דעת הדיוט מה שורש הדין נותן:
תשובה סהדי במרומים שאין רצוני להכניס ראשי בדבר כזה אחר שכבר הורו ב"ד הצדק העי"א ומה אני? ומי אנכי? ליטפל בזה את אשר כבר עשוהו וחלילה לי להרהר אחר מעב"ד הצדק כלל האמנם אין אני בן חורין ליפטר ממנה מסיבת הפצרת השואל כי חביב עלי עד לאחת ודבורו הקל היא גופא גזירה כ"ש וק"ו כי הפציר בי עד בוש חיובא רמיא ללקט אורות מפי סופרים ומפי ספרים ואחוה דעי כאשר יורוני מן השמים וה' אלד'ים יעזור לי וזה החילי בס"ד ראשית בכור'י נחזי אנן אם כמבייאל נדון ככתב יד אשר אם יוכל לטעון עליה פרעתי הנה הרב התומים ז"ל בסי' ס"ט בח"מ ס"ק ה' כתב וז"ל והנייר בחילוף כתב [ר"ל כאמביאלה] הנוהגים בזה"ז נהגו כל בתי דינים לפסוק דאינו נאמן לו' פרעתי ורב לומדים נתנו טעם משום דינא דמלכותא ובאמת אין זה טעם כי דינא דמלכותא אינו לבד על חילוף כתב רק כל נימוסם הוא כן אפי' על כתי' בעלמא וח"ש בפנקס אינו נאמן לומר פרעתי וכו' וכבר כתבתי לעיל דוקא אם גזירת המלכות הוא שלא יועיל שום שטר רק שער ערכאות אם הוי דינא דמלכותא ולכן נר' הטעם הנכון דכל עצמותו של הטעם דנאמן לו' פרעתי גבי כתי' משום דאין מדקדקים כ"כ להניח כת"י ביד המלוה הואיל ואינו גובה ממשעבדי משא"כ בח"כ דטיבו לתתו לאחרים ונגד אחרים קשה לטעון דאמ"ל לאו בע"ד דידי את זיל תבע למלוה שמכרו לו ולי אתה פורע וכך טיבו של הח"כ דאפי' יש לו שובר מהמלוה צריך לפרוע ללוקח וכו' וא"כ על כת"י כזה ודאי מקפיד מבלי להניחו ביד המלוה אם פרעו באולי ימכרנו וכו' וכן מצאתי בתשו' להרמב"ן סי' כ"ג דכתב להדייא דהיכא דאיכא דינא דמלכותא דאינו יכול לטעון פשיטא דמצי אמ"ל שטרך בידי מאי בעי וכו' ומכ"ש בח"כ דדרכו למכרו מזה לזה אפי' ליד גוי וכו' ודאי מקפיד עליו ויפה הורו בתי דינים בישראל ואלד'ים נצב בעדת אל עכ"ל:
הראת לדעת הרב התומים ז"ל דבכמביאל כי הך דנ"ד שמע' בד"הץ הי"ו מעידין בגודלן דהכמבייאל עשוי ככל חוקי הכמבייאל דנהוגין בין הסוחרים ויכול למוכרו לגוי ויהיה מוכרח לשלם כי בדיניהם לא יוכל לטעון שום טענה אמנה או פרעתי וכיוצא ודאי דחייב לשלם באין תפונה. אשר עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל הללו שהביא התומים ז"ל ה"ן נסתר מחמתו כל מה שהרעיש העולם הוא ניהו ז"ל בח"מ סי' כ"ו על ק"ק מיץ ובשאר קהלות בענין ח"כ דיש רשות לבע"ד לילך לדון בערכאותי' דמי התיר להם זה וכו' עש"ב שהרי הרמב"ן ז"ל שהביא דבריו איהו ניהו ז"ל שכתב וז"ל דכיון דהורמנא דמלכא הוא ואולי אפיק מיניה בערכאות לא מצי למימר פרעתי ואף הוא לא שביק שטרו בידו דחבריה יע"ש. הרי דיש רשות לתובעו בח"כ בערכאותיהם והרב שואל ומשיב ז"ל במ"ב ח"ב סי' ע"ט ד' ס"ז ע"ג המתיק הדברים כיון דאם ישראל זה מוכרו לגוי והגוי חוזר ומוכרו לישר' אחר וזה הישר' השני יש לו דין ישרא' הבא מכח הגוי וא"כ גם הישראל הראשון יש לו זכות זה שהרי כן הוא הענין של ח"כ שמוכרו לישר' וגוי וכו' יע"ש והו"ד בס' ישמח לב ח"ב לכמהר"ח מנחם הי"ו סי' ס' יע"ש: אלא שאני תמיה על ה' ישמח לב הי"ו הנז' המביא סעד למנהג זה שהולכים לערכאות ממ"ש ה' שואל ומשיב המלמד סניגורייא על ישר' ופירש שיחותיו כיון דאם הגוי מכר הח"כ שיש לו על ישראל לישראל אחר הוי ישראל הב' הבא מכח הגוי וכו' וא"כ גם ישראל הא' יכול לתובעו בערכאות וכו' ובזה נחה דעתו על מנהג קושטא יע"א שנתפשט שהולכים בערכאותיהם יע"ש: ולדידי אין ס' שואל ומשיב מצוי אצלי לראות הדברים בשורשן. ואולם עיקר ראייתו לא מכרעא שהרי רמ"א ז"ל כתב בח"מ סי' שס"ט וז"ל ישר' שהיה חייב לגוי והגוי מכר השטר לישראל אעפ"י שאסור להתדיין לפני עכו"ם ואפי' שבא מכח הגוי מ"מ דייני ישראל יפסקו כמו שהיו פוסקים הגוים וכו' יע"ש. והיא תשו' הרא"ש ז"ל כלל י"ח סי' א' וא"כ נמצינו למדים שאין לו רשות לילך בערכאות אפי' שבא מכח הגוי רק שיפסקו לו ב"ד כמו שהיה מרויח בדיניהם וא"כ עדיין צד זכות תולה אתמהה: ועינא דשפיר חזי להרב מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' ס"ה וסי' צ"ז ומהר"י אדרבי ז"ל סי' ת"ד דהסכימו דבכמבייאל אינו נאמן לו' פרעתי דזה הוא מנהג הסוחרים וה' מהרשד"ם ז"ל בסי' צ"ו סיים בדבריו וכתב דהוי מנהג ותיקין יע"ש. איברא דדברי מהרשד"ם ז"ל בב' תשו' הנז' סתראי נינהו בטענת לא לויתי אי מהימן במיגו דפרעתי וכמ"ש ה' המסדר המפתחות שם יע"ש. ועיין להרב גנזי חיים הנד"מ באות פ' פוליסה דנרגש מזה. ולדידי אפשר ליישב דל"ק ול"מ דבסי' צ"ז היא היתה הקודמת ושמע מן הסוחרים שלפעמים אדם נותן כמבי' ומתחילה לוקח מן המלוה לסמך שיגמור לקבל הכל ולא בא לידו להשלים או לא הוצרך ליקח עוד. עכ"פ לא ידע שכותבים קבלנו אעפ"י שלא קבלו אלא שלפעמים מקבלים מחציתם על סמך שיקבלו השאר וכו' ואולם בסי' ס"ה נתחדש לו ידיעה מחודשת דזה מנהג קבוע בין הסוחרים שכותבים איש אל רעהו תפרע לפ' כו"כ מסכום פ' שקבלתי ממנו אע"פ שלא קבל ואמטו"ל נאמנים לו' לא קבלנו כיון שהמנהג קבוע לכתוב כן אע"פ שלא קבל והא דסי' ס"ה היא מאוחרת בזמן שנתחדש לו המנהג הזה ולא סתרי דבריו אהדדי זה נ"ל ליישב על צד הדחק וכן יראה המדקדק בדברי הרב מהר"י אדרבי ז"ל וכמו שיראה המעש"ב:
באופן דדין הכמבייאל כגון הך דנ"ד מוסכם הוא דאינו יכול לטעון פרעתי וכאשר עיני הקורא להרב החביב ז"ל בסי' ס"ע הגהב"י אות כ"ב ובסי' כ"א הגהב"י אות מ"א ומ"ב יע"ש והרב מט"ש בסי' הנז' הגהב"י אות ט"ו ולא זכרו שרים להרב לח"ר שכ"כ בסי' ר"ל וכ"כ הרב משאת משה בח"מ ח"א סי' ל"א ד' פ"א ע"ב וכ"כ ה' בעי חיי ז"ל בסי' הנז' יע"ש וכ"כ בס' משכנות הרעים באות ך' ס"ק כ"ג. ועי' לה' ב"ח בסי' ס"ט ס"ק ט' יע"ש. ומינה כיון דאינו יכול לטעון פרעתי פשי' דאינו יכול לטעון אמנה וא"כ כל טענותיו מהבל ימעטו כ"ש וק"ו בנ"ד דבתחילה הודה שהיה חייב בסך הנז' אלא שאינו זוכר אם נפרעה או אם נמחלה לו וא"כ איך יוצדק לשמוע טענתו שטען אח"כ בטענה הד' שהיה אמנה בינו לבינו כיון דנפל היסוד נהרס הבנין דבטענת פרעתי שהיא היסוד אינו נאמן כ"ש בטענת אמנה שאם היה ספק שנאמין אותו היה בטענת מיגו דפרעתי הא ודאי דעכשיו אינו נאמן אליבא דכ"ע:
ועל הכל דהוי חוזר וטוען דבתחילה טען דאמת דהיה חייב אבל או נפרעה או נמחלה ואיך יחזור ויטעון אמנה היה ולא קבל מאומה מהחוב הכתוב בכמבייאל הנז' ואף דהוי מפטור לפטור מפורש יוצא בדברי מרן ז"ל בש"ע סי' פ' סק"א דאם חוזר וטוען. וסותר טענתו הראשונה אם לא היה יכול לזכות בטענתו הראשונה אינו יכול לחזור ולטעון ובנ"ד הרי לא היה זוכה בטענתו הראשונה כי אינו מועיל טענת פרעתי נגד הכמבייאל וכאמו"ל: ואף אם לחשך אדם לומר דהך כתבייאל דנ"ד מאחר שכבר עבר כל כך זמן רב הלך התוקף של הכמבייאל אף בערכאותיהם כיון שלא עשה פורט'יסטו בזמנו וא"כ חזר הדין דדינו ככתב יד בעלמא דיוכל לטעון פרעתי. לזאת אשיב עם כי אין אנו בקיאים בדיניהם וכפי מה ששמעתי באומרים דהאמת דהלך התקיפות של הכמבייאלה שלא לגבות דאניי"ו אייספ'יזי אינט'יריסי מ"מ פרעתי בשום אופן לא יוכל לטעון כי טוען כנגדו המלוה שטרך בידי מאי בעי כך שמעתי ואף אי נימא דיוכל לטעון פרעתי הנה בנ"ד לא טען פרעתי בטענת בריא אלא כך היו דבריו כפי מה שהובא במעב"ד הצדק העי"א שהשיב בפעם א' אינו יודע אם היא פרועה או נמחלה לו מהמלוה יען שעבר כ"כ שנים רבות אינו יודע ואינו זוכר ממנה כלל ע"כ. נמצא שהמלוה טוען בריא והלוה משיב איני יודע אם פרעתיך ומלתא כדנא כבר פסקה מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ע"ה דחייב לשלם ואין התובע חייב לישבע אפי' שבועת היסת יע"ש:
ועינא דשפיר חזי להגאון נודע ביאודה מה"ת בח"מ סי' כ"ג שנשאל ממש כי הך דנ"ד שעברו שנים רבות וכנראה מדבריו שהיה מלוה ע"פ וחייבו הרב מהרש"א ז"ל לשלם הקרן וגם הגאון הנז' ז"ל הסכים עמו מהך דפסק מרן ז"ל בסי' ע"ה יעש"ב. ודון מינה במכ"ש לנ"ד. ויפה הורו יפה דנו מע' הב"ד הצדק העי"א ולית דין צריך בושש:
ולא אכחד דאם לא היה מסיים בדבריו הלוה בזה הלשון דמאחר שעבר זמנה כ"כ שנים רבות אינו יודע ואינו זוכר ממנה כלל דמדבריו מוכח בבירור דאינו יודע באמת אם פרעו ואינו זוכר מחוב זה כלל ובכה"ג שאינו יודע אם פרע חייב כמ"ש מרן ז"ל בסי' ע"ה ואם לא מסיים בדברים הנז' היינו מפרשים דבריו דבאמת החוב הוא פרוע בברי אלא דאינו יודע אם נפרעה או נמחלה לו הא מיהא טוען כי פרוע הוא החוב הנז' והיה נאמן אם דין הכמבייאל הנז' אחר שעבר זמנו כ"כ שנים חזר דינו להיות ככת"י. וא"כ אף שטען אח"כ אמנה ואף שיצא מב"ד מהימנינן ליה בטענתו זאת במגו דאי הוה בעי היה נשאר בטענתו הראשונה וכסברת הר"י ן' מיגאש ז"ל הביאה הטור ז"ל בסי' פ' ופסקה מרן ז"ל שם אבל לא פירש הטעם דנאמן במיגו דאי הוה בעי הוה קאי בטענה קמייתא כמו שפירש דבריו הר"י ן' מיגאש ז"ל אלא כתב הטעם דהוי טוען מפיטור לפיטור ואולם אחר שסיים בדבריו שאינו יודע ואינו זוכר מחוב זה כלל פיו הכשילו והורה בפי' שכונתו לטעון איני יודע אם פרעתיך דחייב אליבא דכ"ע:
אלא דחזות קשה הוגד לי בדרך אגב דראיתי להתו' בפ' חזקת ד' ל"ב ע"ב דאיתא התם ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמ"ל מינך זבנתא והא שטרא אמ"ל שטרא זיופא הוא גחין אמ"ל לרבא אין שטרא זייפא הוא אבל שטרא מעלייא הוה לי ואירכס אמר רבא מה לו לשקר אמ"ל רב יוסף אמאי קא סמכת אהך שטרא הך שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ואסיק בש"ס הלכתא כרבא בארעא היכא דקיימא תיקום והלכת' כרב יוסף בזוזי ע"כ. וכתבו התוס' בד"ה אמאי קא סמכת וכו' שהקשו לרב יוסף נהמניה במיגו דאי בעי אמר שטרא מעלייא הוא ותי' בשם ריב"ם דלא אמרינן מגו להוציא וכו' וכו' ואח"ך בשם ר"י שדחה תי' זה ותי' ב' תירוצים והתי' הב' הוא משום דהוי טוען וחוזר וטוען דמעיקרא טען והא שערא ועתה חוזר בו ומודה דחספא בעלמא אלא דהוה ליה שערא מעלייא עכ"ל עש"ב. הנה לפי התי' האחרון הזה שתי' התוס' ז"ל יראה המעיין דבהכרח לו' דבהכי פליגי רבא ורב יוסף דלרבא לא הוי חוזר וטוען ונאמן במיגו דאי הוה קאי בטענתיה קמייתא דהוה שטרא מעלייא ולרב יוסף הוי חוזר וטוען כמ"ש התוס' ז"ל אמור מעתה הדבר תמוה לד' מהר"י ן' מיגאש ז"ל דפסק בסכינא חריפא דנאמן במיגו דאי הוה בעי הוה קאי בטענתו קמייתא ולא חילק בין קרקע למטלטלים. ואף כי ידעתי וראיתי להר"ב בש"מ לבתרא שם דכ' בשם ה' מהר"י מיגאש ז"ל דס"ל דטעמא דרב יוסף הוא משום דהוי מיגו להוציא מ"מ הי"ל לחוש לס' התוס' ז"ל דבהכי פליגי רבא ורב יוסף אי הוי חוזר וטוען. ומה גם דחזיתיה להרב"א ז"ל שם דמייתי בשם תוס' הרא"ש ז"ל דמסכים לד' התוס' ז"ל הנז' יע"ש ודו"ק:
איך שיהיה לדאתאן עלה אף אי נימא דכמבייאלה זאת בדיניהם אינה שוה לדין הכמבייאלת הנהוגה בין הסוחרים יען עבר זמנה הרבה מאד ודינה כדין תורתינו הק' שתתעלה כדין כתב יד. ונאמר שכוונתו בטענתו הראשונה שאינו יודע אם פרועה או נמחלה לו הכונה שטענתו שעכ"פ אין עליו חוב כלל דממ"נ או פרועה היא או נמחלה לו וגם מה שסיים בדבריו שאינו יודע ואינו זוכר ממנה יען שעבר עליה כ"כ שנים הוא סיום דבריו שעכ"פ היא פרועה והוא אינו חייב אלא שאינו זוכר מכמבייאלה זה כיצד היה אופן הפירעון הנה אף אם נעמיס לפרש דבריו באופן זה עם שאינו סובלו כמש"ל. ונאמר דעיקר טענתו הראשונה מרישא לסיפא כוונתו לטעון פרעתי באמת. ושוב אחר שיצא מב"ד הצדק חזר ובא וטען שהכמבייאל הנז' היה אמנה בינו לבינו הרי סתר טענתו הראשונה שאמר שכבר היא פרועה וגם בזה נימא דלד' הר"י ן' מיגאש ז"ל להאמינו במגו דאי בעי הוה קאי בטענתא קמייתא שאמר פרעתי ויכול לטעון הכי אף שיצא מב"ד. עכ"ז לא יגהה מזור לפוטרו להנתבע דנ"ד והטעם דאחר שטען שהכאמבייאל הנז' היה אמנה בינו לבינו וכוונתו שלא לוה כלל ואנו רוצים להאמינו שלא לוה במגו דאי הוה בעי לשקר הוה קאי בטענתיה קמייתא שטען פרעתי והיה נאמן עכשיו אנו מאמינים אותו במה שאמר שלא לוה והכתי' היה אמנה שטוען האמת. וא"כ איך טען אח"ך שפרע מקצת ומחל לו מקצת הרי כבר טען אמנה ואמר לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם היה שותק ולא היה טוען שום טענה אפשר היינו מאמינים אותו שהוא שטר אמנה במגו דאם היה רוצה לשקר היה טוען פרעתי כנז"ל אמנם אחר שחזר וטען עוד הפעם פרעתי מקצת ומחל לי מקצת הרי הוחזק כפרן בממ"נ וזה ברור:
ולדידי בלי ספק אמינא דכל דברי רז"ל ברוה"ק נאמרו שכתבו דכשיצא מב"ד אינו חוזר וטוען דשמא למדוהו לטעון שקר. הכי הוה עובדא בנ"ד דבתחילה טען האמת שאינו יודע אם נפרעה הכמבייאל הנז' וכמו שפי' דבריו בתחילה ודקדקתי מסיום דבריו כנז'. ואחר שיצא מב"ד למדוהו דבמה שטען איני יודע יתחייב בדין הנז'. והטוב טוב שיטעון שהוא כת"י שעבר זמנו כ"כ שנים וליכא עדים דמפקי לקלא ולית בה נאמנות ויוכל לטעון מה שירצה או שטר אמנה או פרעתי ובב' טענות אלו יהיה נאמן במיגו. והנתבע הבין בדעתו שיטעון השתי טענות ודאו דאינו נאמן כיון שהודה שלא פרע וכעין דוגמא מצינו להרשב"א ז"ל בח"ב סי' ש"ט שנשאל בראובן שתבע משמעון מנה בכת"י והשיב שמעון שאדרבא ראובן הוא דחייב בחוב זה ואח"ך חזר וטען פרעתי והשיב הוא ז"ל וז"ל ומה שחזר וטען ואמר פרעתי אם באותו מעמד שכפר בו חזר ואמר פרעתי דבר פשוט שאינו נאמן ולא מטעם שהוחזק כפרן אלא משום שהודה מתוך כפירתו שלא פרע כדקי"ל כל האומר לא פרעתי יע"ש. ודון מינה לנ"ד דבתחי' טען איני יודע ושוב טען אמנה היה ביני לבינו ושוב עכן פרעתי בטענת בריא דודאי דאינו נאמן וגם הוחזק כפרן יען אחר שיצא מב"ד חזר וטען הפך הא ודאי אגמרוהו לשקר וכמ"ש העור בסוף סי' קמ"ז ס"ק ה' והכי הוה עובדא בבית דינינו הצדק בזקן אחד נכבד שלמדוהו טענה דיהא נאמן במיגו והוא לא הבין יפה וטען בפנינו הב' טענות הטענה שלמדוהו וטענת של המגו וטרחנו הרבה לברר האמת ומה יקרו דברי הרב מהר"ש הלוי ז"ל בח"מ סי' ט"ו וסי' ב"ך בשם מהר"א הלוי ז"ל וגם הרב מהר"א חסון ז"ל בסי' כ"א הביא דבריהם הכנה"ג בסי' פ' הגה"ט אות ה' דיש לדיינים לחקור אם הנתבע מתהלך בתומו צדיק או אם הוא מזויף וחשוד בגזל וערמה יע"ש. וא"כ בנ"ד שמע' הב"ד הצדק העי"א כבר הסכימו וחייבו אותו בהחלט ולא עלו על שפתי חכמים טעם זה שסתר דבריו באחרונה שאחר שטען שהיה שער אמנה טען שפרע מקצת ומחל לו השאר וגם לא זכרו שרים שאם ירצה הנתבע אף שהוחזק כפרן יכול להחרים סתם על התובע וכמ"ש מרן בש"ע סי' ע"ע ס"ק ח' ועי' בש"ך שם. אבל באמת בלי ספק דכבר מע' ב"ד הצדק ידעו והבינו האמת ומשו"ה לא חששו לו שאם ירצה להחרים ח"ס על מי שנוטל ממונו שלא כדין וגם לא הוכרחו לפרש דבטענה אחרונה שטען פרעתי אחר שטען אמנה בזה נתחייב דכבר הבינו דכל מה שחזר וטען בפעם שניה למדוהו לשקר זה נלע"ד ברור ופשוט:
ועל מה שטען שעברו י"ב שנים ולא תבעו הנה כבר כתבו מע' הב"ד הצדק הי"ו שכבר תבעו כדמוכח מתוך הכתבים כנז' במעב"ד ועיין להרב מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' י"ז שכתב ח"ל אבל לאו מילתא היא דמאן דאסיק בחבריה ממונא או דאית ליה גבייה לית דין ולית דיין דמשום דלא תבעיה דנימא דמחיל אלא דמצי למתבעיה אפי' בתר ארבעין שנין יעש"ב. וכבר הבאתי לעיל מ"ש הגאון ה' נודע ביאודה ז"ל במ"ב ח"מ סי' כ"ג ועיין למרן בש"ע ח"מ סי' צ"ח ודו"ק. וצור ישראל יצילנו משגיאות וימ"ן לעובדו באמת וישר. כ"ד עפר יעקב שאול אלישר ס"ט:
בא סי' יש"א ברכה הי"ו: