שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
חו"מ · סימן ג
הסכמת הרה"ג ראש"ל נ"י ראה ראיתי את דברי רב אחאי מע' הרב המופלא ראש ב"ד מקו' כמהר"ר יש"א ברכ"ה יצ"ו בעובדא דאתי קמן בדין חזקה שירד מתחי' ברשות. פתח דבריו יאיר הכי אמר מר דהוי פלוגתא בין הראשונים דאית דאמרי כל היורד ברשות אין לו חזקה לעולם ואיה דאמרי אע"ג דירד ברשות אי החזיק בתר הכי ג"ש יש לו חזקה והריב"ש בסי' שכ"ז פסיק ותני דאין חזקה מועלת כל בירד מתחי' ברשות ורוב האחרונים נמשכו לדעתו. מיהו מהראד"ב ז"ל בסי' קס"א יצא לחלק דע"כ ל"ק הריב"ש אלא היכא דע"כ יש לו להודות שלא ירד מתחי' בתורת מקח אבל אי טוען שמתחי' ירד בתורת מקח או מתנה מודה הריב"ש דטענינן ליורש וכו' ע"ש: אלא דנרגש ה' עדב"י ז"ל סי' קמ"ה דדברי ה' לח"ר הללו סותרין למ"ש הוא עצמו בסי' קס"ג וכן המשל"ם בפי"ג דטוען ה"ח וצ"ע דבריו ומע' הרב הפו' רב נהוראי תחי' רצה לפרש דל"ק דכונת מהראד"ב דכ' בסי' קס"ג בזה"ל ועוד אפי' היה מועיל לו חזקה אינו טוען שלקחה מאביו אלא אביו לקחו לו ובטענה זו אין בה ממש ע"כ כונתו לרמוז לאותו חילוק דא' מר בסי' קס"א והיינו דקא' דאפי' היה מועיל לו חזקה ר"ל כדאמרי' במקו"א לחלק דדוקא היכא דבע"כ יש לו להודות שלא ירד בתורה מקח והרי הכא אינו מודה לז"א דל"א הכי אלא היכא דטעין מתחי' שלקחו מאביו אבל הכא דטעין שאביו לקחה לו שאין בט' זו ממש כגו"ד הוי כאלו לא טעין מידי והדרן לכללין דכל היורד ברשות אין לו חזקה. והדר נרגש דאמאי לא מהימנינן ליה בטענתו דאביו קנאה בשמו ובעדו במיגו דאי בעי הוה טעין דמתחי' ירד בתורת מקח שלקחה מאביו ומכח זה הדר ופנה לדרך אחרת בכונתו במה שדקדק דקפיד מהראד"ב ז"ל לו' כמה פעמים דהוה רווק אל"ו דכונתו הוא לו' דמשום היותו סמוך על שלחנו והוה רווק דין גרמא לו' דחשיב יורד ברשות משום דאין לו יד לזכות וכל מה שסיגל הוי לאביו לא כן בסי' קס"א נכנס בהיותו נשוי דכגו"ד אית ליה יד לזכות אפי' סמוך עש"א והצריך להטעים דבריו בכונת מהראד"ב את"ד:
ואנא דאמרי תחי' מה שרצה לפר' בדבריו דרצה לרמוז ההיא דסי' קס"א כבר ה' מעה אשר בסי' י"ד דל"ה רע"ג כ' כן בכונתו ונרגש ממה שנרגש הרב הפו' יצ"ו וכ' דאין להק' כן בדרך גזרה עי"ש. ולכאורה היה נר' לו' דהי"ט דלא מהימנינן במיגו משום דהא איכא שטרא לפנינו דמבו' בו שלא קנאו אלא לעצמו ולא לשם בנו ואם איתא דקנאה ממעות בנו והרי נתודע לו שכתוב ע"ש אביו למה לא לקח השטר מידו. ושו"ר להרשב"א ז"ל בח"א סי' קמ"ה דכ' דאין קפידא בשטרי מכר ליקח הכוחות אשר ביד המוכר דדוקא בשטרי הלואה נא' שטרך בידי מאי בעי ע"ש ועי' בס' מטה אשר שם בריש הפסק דמייתי דהכי ס"ל להמבי"ט ח"ב סי' ח"י וסי' פ"ה ומהרש"ח בסי' כ"ח ומהרימ"ט בסי' מ' ומהרש"י סי' ל"ו עי"ש וא"כ חזר הדבר לטענים במיגו שלקחו מאביו בשטר ועשה חזקה דתו לא מצטרך לשטרא:
והנר' לי בכונתו דזה בעצמו נרגש הרב ואייתי הא דבא לידון בשטר וחזקה לו' שאין להאמינו במיגו. והוא דנדון מהראד"ב מלבד שאינו סותר ממ"ש בסי' קס"א אלא הוי דומה ממש למ"ש הריב"ש ז"ל דכשמודה שירד שעה אחת ברשות שוב אינו מועיל חזקתו והיינו דהרב דקדק בלשון השאלה לו' דתכף אחר הקניה ירד בנו בחנות וא"כ אם באנו להאמינו במיגו דלקחה ממנו אינו נאמן כיון שזה תכף כשקנאה אביו ירד בתוכה ואם איתא שלקחה ממנו מוכרח שהוא אחר שירד בחנות והרי הוא מודה דכשנכנס קודם שקנאה ירד ברשות והרי זה כמ"ש הריב"ש ז"ל ומ"ש שהרי היה רווק הוא לו' דבודאי היה סמוך עש"א מכח דהוא רווק וכל זמן שהוא רווק חזקה הוא דסמוך עש"א שאין לו מי שישמשנו. וכן כ' רשב"ם ז"ל בבתרא דמ"ז ע"א ד"ה בין שחלק וז"ל הפליג מאביו ואין סמוך על שלחנו כגון שנשא אשה ע"ש. וכ' עוד דאפי' היה מועיל לו חזקה כלו' דאפי' למאן דפליג וס"ל דחזקה מועלת אכילת ג"ש אפי' להיורד ברשות הי"ד כשטוען שלקחה מאביו אבל זה טוען שאביו לקחה לו ובטענתו זאת אין בה ממש דודאי כיון דהשטר ע"ש אביו אמרינן דהוייא של אביו ודמיא לבא לידק בשער וחזקה וכו' כונתו דבעלמא חזקה במקום שטר קיימא ואינו צריך לשטר דאפי' נאבד ממנו הרי חזקה במקומו ולהכי קי"ל הבא לידון בשטר וחזקה ונמצא השטר מזוייף חזקתו כלא חשיב יען דהחזקה במקום אותו השטר היה עומד וכיון דהשטר בטל גם חזקתו בטילה ואי הוה שתיק מן השטר ובא לידון בחזקה לחוד הים מועיל והן עתה דבא נידון גם בשטר ל"א מיגו דהוה שתיק מן השטר והיה נאמן והשתא נמי נימא דל מהכא שטרא והרי חזקה ונהמניה אלא לא אמרי' מיגו כיון דאיהו טעין שטרא והך חזקה דעבד על סמך אותו שער וכבר נמצא מזוייף דון מינה לנדונו דטעין חזקה ומעות שלקח ממעותיו דאלו לא הוה בכאן שום שטר אז היה מועיל לו טענתו שאביו קנאו לו ובעבורו ועשה חזקה במיגו דאי"ב א' שקנאה מאביו והחזיק ג"ש אבל עכשיו דאיכא שטר אנן סהדי שהוא של אביו כיון שנכתב על שמו והוי כמיגו במקום עדים וכמו דבא לטעון בשטר וחזקה דבלאו שטרא היה זוכה ובעבור טענתו דבא לידון בשטר איבד חזקתו כן נמי דחלה החזקה בטענה שקנאה אביו לשמו ובט' זו אין להאמינו שהרי השטר מכחישו נמצא דדמי לדהתם דהתם נמצא השטר מזוייף וכאן נמי אנן סהדי שקנאו לשמו כמו שמוכיח השטר והוי כמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' רנ"ב:
באופן נקיטינן ממנו בין לדעת הריב"ש בין לדעת החולקים אין לו' מיגו ז"ן בכור בכונתו. ועי' הריב"ש סי' שע"א ע"ש ולח"ר סי' רי"ט. ותו ל"ק ממ"ש בסי' קס"א דהתם כבר ידוע לכל שהחזקה של אביו ולא נפל הספק רק כשנפרד מאביו בהשיאו אשה והלך עמה באותה חזקה דאימור אפשר שמעל שלחן אביו יצא והחזיק בבית זהו אי הוה שתיק ולא א' הבן מידי מצד הסברא היינו אומרים כן ואנן לא טענינן ליה דאימור קנאה מאביו וחזקתו תועיל לו אבל כשהוא טען בפי' שלא נכנס בתוכה אלא בתורת מקח ומתנה לדבריו שפיר תועיל לו חזקתו ודוק בדבריו וכששאלתי הני תשו' אהדדי לחכם בני כי ביצחק יקרא יצ"ו ההוא אמר בכונתו ככל האמור ומדובר ולדעתי יפה אמר חנן:
והנה מ"ש רב נהוראי הרב הפו' יצ"ו בכונתו דמשום דהוי רווק מה שסיגל הוי לאביו דאין לו יד לאו מילתא פסיקתא היא דזהו ס' ר"ת ז"ל אמנם הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"ן דעת הרמז"ל בה' עירובין פליגי עליה וס"ל גדול הסמוך על שלחן אביו יש לו יד לזכות לעצמו כמ"ש המח"א ז"ל ה' זכו"מ סי' ב' ע"ש ומוכרח דכונתו דמ"מ כשבא ממון בנו תחת יד אביו יכו"ל אביו קי"ל כר"ת ז"ל ואני זוכה בו הלכך לא תועיל טענתו שאו' אבי קנאה ממעותי וכיון דהשטר נכתב לשם אביו הרי המוכר דעתו להקנות לאביו וקם הקרקע ברשות אביו והבן נקרא מוציא ז"ן בכונתו לדעת רב אחאי אשר לא כן בהי' קס"א דירד תכף בהשיאו אשה וכגו"ד יש לו יד לזכות לעצמו:
ולדידי מה שנ"ל דוחק באוקמתא זו מכח מאי דסתם הרב את דבריו ולא הביא הך פלוגתא ולו' דמצי לו' קי"ל כר"ת ועל מי סמך לסתום דבריו דאלו היה הדבר פשוט דבן הסמוך על שלחן אביו וגדול דאין לו יד שפיר י"ל דכיון למ"ש רב אחאי אבל אחר דשנוי הדבר בפלוגתא לא הי"ל לסתום מזה ותו מי לא משכחת לה שנתנו לו אחרים ע"מ שאין לאביו רשות בו ועי' לה' תורת חסד בסי' קפ"א דקט"ו ע"ב דמייתי משם יש דוחקים להליץ ע"ש:
איברא דחילוק זה דהרב לח"ר ז"ל לא נפלאת היא ובפלוגתא שנוי גבי מ"ש בש"ס דבתרא ד"ן רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון דאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל וג"ש לאחר מיתת הבעל מיגו דאי"ב אמ"ל אנא זבינתא מינך כי אמ"ל נמי את זבינתא ליה וזבנא ניהליה מהימן ולכאורה הך סוגייא מוכחת פשטא כמ"ד יורד ברשות ואכל ג"ש אית ליה חזקה והק' למ"ד דלא מהני וכ' הרמב"ן ז"ל בשי' די"א כחילוק הרב לח"ר הנז"ל ואיהו לא מסתבר ליה הכי ואוקים שלא נודע שירד בחיי בעלה עי"ש וכ"כ הנמק"י ז"ל בשמו והרשב"א ז"ל הוב"ד בשי' רב"א לא ניח"ל באוקמתת הרמב"ן ומסיק כהי"א ע"ש וכבר רמז דברי הרמב"ן הללו בשי' הריב"ש ז"ל בסי' שכ"ז וכאשר כן נרגש ה' תורת חסד ז"ל בסי' ק"פ דקי"ד סוע"א ע"ש. ומאחר עלות דאפי' הסוברי' יורד ברשות אין לו חזקה מחלקים בין יורד ברשות ממש להיכא דירד בזמן שאין לו חזקה דיורד בזמן דאין לו חזקה אפי' שמתחי' ירד בה בתורת מקח והם הי"א והרשב"א ואלו ע' הרמב"ן והנמק"י והריב"ש דמייתו דבריו ל"ש להו וס"ל דאפי' יורד בזמן שאין לו חזקה אתמר הך כללא. מעתה ניחזי אנן דברי הטוח"מ סי' קמ"ט ס"ט דפ' לאוקמתת הש"ס דנאמן במינו ולפי סברתו דפ' כהרמב"ן והרא"ש סס"י ק"ן ס"ד דיורד ברשות אין לו חזקה הי"ל לבאר דבריו כאן בסי' קמ"ט דמיירינן שלא נודע שירד בחיי בעלה ומדסתם מוכרח לו' דע"כ לא ס"ל כהרמב"ן אלא היכא דיורד ברשות אבל יורד בזמן שאין לו חזקה לא פסיק כוותי' דון מינה דעת מרן בש"ע אה"ע סי' פ"ז דפסק מי שהחזיק בנכסי א"א לא עלתה לו חזקה אלא"כ החזיק בהן ג"ש אחר מות בעלה ע"כ והיא אוקמתת הש"ש הי"ל לבאר שלא נודע שירד בחיי בעלה ואין לו' דמ"ש אלא א"כ החזיק בהן ג"ש דהוי מלתא בפני עצמו דא"כ הכי הול"ל ואם החזיק ג"ש אחר מות בעלה עלתה לו חזקה ומדקא' אלא"כ משמע דקאי אדלעיל שהחזיק בנכסיה בחיי הבעל ואח"מ וה"ן מסתברא דאלת"ה פשי' לכן נר' דפסיק אוקמתת הש"ס והא קמ"ל כל שהחזיק בזמן שאין לו חזקה אי עביד בתר הכי חזקה מהני ט' דבתורת מקח ירד ועי' לה' לח"ר בסי' רי"ט דנרגש מזה ולפי"ה א"ש:
איברא דלדעת מרן ז"ל אין אנו צריכים לזה דאיהו בסי' ק"ן ס"ב מייתי הך פלוגתא י"א וי"א וכפי מה שאנו רגילין לפסוק כי"א בתרא כפי הכלל אשר מסרו לנו הרבנים הקודמים זיע"א דדעת מרן דס"ל הלכתא כי"א בתרא והכי פסקי כל הבתי דינים שקדמונו וכן אנו נגררים אחרי' והרי דעתו דס"ל דאם החזיק ג"ש בתר הכי אפי' שירד ברשות יש לו חזקה אמור מעתה דבריו שבאה"ע דסי' פ"ז דפ' אוקמתת הש"ס כפשטיה היינו דאתייא כמ"ד אפי' יורד ברשות יש לו חזקה:
תו חזיתיה לרב חביבא הרב הפו' יצ"ו דמייתי מ"ש מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קל"א דאשמועי' חידושא וא' דע"כ ל"א דיורד ברשות אין לו חזקה לעולם היינו כל ימי המערער שהורידו ברשות או ממשכן ומשכיר ומשאיל וכיוצא אבל לגבי היורשי' שלהם הוי יורד ברשות ויכול לטעון חזרתי ולקחתי ממך ומהר"ש גאון זיל בסי' ט"ל הכי א' מר ע"ש גם מהרח"ש ז"ל בח"א סי' מ"ו הביא משם מהר"י אבא ז"ל דס"ל כמהרש"ך ומהרח"ש עצמו מקהא אקהיתא להא דמהרש"ך ז"ל גם הסמ"ע ובדרישה ח"מ סי' ק"ן כ' כחילוק מהרש"ך ז"ל ומדבריו מתורץ קו' הראשונה דמהרח"ש על מהרש"ך ז"ל דאיברא גם דאיכא עדים וראה הבן שירש ונשתהא בידו כל כך זמן שאין רגילים בעליו להשהותו נאמן לו' אבי זבנה ממך במיגו דאי"ב טעין אנא זבינתיה ממך גם קושייתו השניה דסבר לה מר דשניהם היו שותפים אינו מבורר דבר זה במהרש"ך וי"ל דכשמת מורישם הי"ל ב' חצרות וחלקו חצר כנגד חצר וזה נפל בגורל דן אחיו או שקנה דן חלק אחיו ונשאר כולו לעצמו אלא עכשיו שמת נפל לו חלק אחיו בירושה וראיה שראובן לא הוזכר שמו בכל אותם השנים אלא עתה שנפל החצר בירושה וק"ל:
אלא דזוהי שק' להדרישה שם דרצה להשוות ולו' דגם הרמב"ן ז"ל מודה ע"ש ולא ראה דהרמב"ן ז"ל בשי' לבתרא שייך ע"ד נו"ן חולק על רשב"ם ז"ל דס"ל לחלק בהכי גם הדרישה ז"ל לא זכר דרשב"ם ז"ל מחלק כדבריו וכבר מוהראד"ב ז"ל בסי' רי"ט רצה לחלק כן והביא דברי הרמב"ן ז"ל החולק ע"ש אלא דמה שכ' הרשב"ם ז"ל קאי כדעת החולקים להרמב"ן וס"ל דמהני ליורד ברשות חזקת ג"ש דבתר הכי ע"ש הנה ודאי דמכח לשון רשב"ם דייק לה הכי דכ' דלא דמי לאריס דאריסותיה לעולם ואי איתא עדיפא מינה הול"ל דהגם דאין אריסותי' לעולם כל שירד ברשות שוב אין לו חזקה אבל אין זה מוכרח דקושטא דמילתא קאמר ואשתמיטיתי' מ"ש רשב"ם ז"ל דט"ל ע"ב וכתב עליו הרמב"ן שם דס"ל דיורד ברשות אין לו חזקה לעולם וכבר הושג בהכי מאת ה' תורת חסד ז"ל בסי' קפ"ה דקי"ו ע"א ע"ש. ומה שרצה לחלק רב אחאי הרב הפו' יצ"ו בדברי רשב"ם הללו לא הבינותיו כלל: ואני מרגיש בדברי מהראד"ב ז"ל הללו דסי' רי"ט דהכא דחה דברי רשב"ם דלא קיי"ל כוותיה ואלו בסי' קמ"ג בהסכמתו למהרש"ך דח"ב סי' רכ"ב חילק לנדונו בהכי ואייתי סיועא לדבריו מדברי רשב"ם ז"ל הללו ע"ש וכפי דבריו שם בסי' ק"ס דכ' כל שיצא משם ואח"ך חזר הוא מוסכם אליבא דכ"ע גם נדונו דסי' רכ"ב אמרי' הכי וע' מהרש"ך ח"ב סי' מ"ח ע"ע: אך דא עקא מה שהק' מע' הרב הפוסק יש"א ברכה יצ"ו ב' תשו' מהרש"ך אהדדי הא דח"ב סי' קל"א עם מ"ש בח"א סי' צ"ב אי לזאת יפה השיב חכם בני כי ביצחק יקרא יצ"ו לו' דנדון מהרש"ך דח"ב אליבא דכ"ע אמרו ולהכי לא הביא דברי רשב"ם לסיוע. והוא במה שעמד לבאר גוף התשו' ההיא דסי' קל"א דבתחי' רצה לו' דהשנים שדר עם דן אינן נחשבים לחזקה יען שהיה דר עמה ושוב כ' דהשנים שדר אח"מ דן אית בהו חזקה וכ' דלא תימא דכיון דדרה ברשות שנשכרו הבתים מדן ל"מ חזקתה וכו' דאיברא לגבי דן לא היתה רחל נאמנת לו' חזרתי ולקחתי ממך כיון שדרה בבתים ברשותו בתורת שכירות עכ"ל וע"כ צ"ל דלא דר עמה דן בפעם הזאת דאלת"ה בלא"ה אינו מועיל חזקתה מט' דמעכבה וכמ"ש הוא ז"ל בתחי' אל"ו דכונתו דאם היה באופן שדן לא היה דר עמה והשכיר הבית לשנה לרחל ושוב דרה בו ג"ש בלא שום תביעת שכירות אז לא היתה נאמנת בחזקתה כיון שהיתה חזקה ברשות ועתה ניחזי אנן אי ס"ל למהרש"ך גבי משכונה דאף דהיה ברשות מהני כדעת הסוברים הכי וגם ס"ל דרשב"ם קאי בס' זו א"כ ק' אמאי לא מהני חזקתה כיון דזה היה ברשות כלה זמנו ושוב יועילו ג"ש דבתר הכי ואין ס' לחלק בין שכירות למשכנתא עי' משל"ם פי"ג דטוען ה"ז ע"ש. ובהדיא כתב הרשב"א ח"ב סי' קצ"ז שהוב"ד בב"י ח"מ סי' קמ"ג מ"ל או שכירות עי"ש. אל"ו דס"ל כל שירד ברשות שוב לא תועיל לו חזקתו לעולם ומ"ש אח"ז אך לגבי ראו' מהני החזקה היינו כוונתו דאינו יכו"ל נכנסת ברשות דלאו ברשותו נחית ובשום פעם לא השכיר מידו ולא הכירו שותף בחצר ואף דלפום קושטא הכי הוא וכדאמרן לעיל וא"כ נמצא שלא ירד ברשות המער' דהמערער היה דן והוא היה בעל הרשות ולגבי דידי' לא היה מועיל אך לגבי דן לא היה המערער ותועיל חזקתו ול"ד למשכונה ודין האשה בנכסי מלוג דאיידו רשב"ם עם הרמב"ן דהתם בעל המשכונה והאשה הם המה בעלי הערעור ובעלי הרשות דוק בדבריו ויראה המעיין דלהכי איכוון ובהכי לק"מ ממ"ש בח"א סי' צ"ב דאיברא דמילת לעולם הכי דייק לאפי' נשלם זמן השכירות ובהדיא כתבו הרמב"ן לבתרא שייך עדל"ה ד"ה דאלת"ה וראייתו מסוגיין דאומן ע"ש. וכמ"ש הרשב"א בשמו בתשו' ח"ב סי' קצ"ז ושם דחה ראייתו וחלק עליו ע"ש ולסברתו זאת הק' לרשב"ם השייך עדנו"ן וכ' עליו דאינו מחוור דאטו משכן לו בית ושדה ליו"ד שנים והחזיק אח"ך ג"ש בתר דנשלם זמנו מי הוי נאמן לו' חזרתי ולקחתיו ממך הא ודאי לא ע"ש והיינו דמסתמיך על ראייתו דסוגיין דאומן אבל כשבא לרשות אחרת ועביד חזקה ג"ש זה ענין אחר ופנים חב"ל ואע"ג דנדון מהרש"ך דח"א סי' צ"ב מיירי דנכנס הקרקע ברשות לוקח מ"מ אינו מבואר דהחזיק ג"ש ברשות לוקח ומיירי דקודם שהחזיק ג"ש ברשות לוקח אתי ומערער על מה שאכל ג"ש ברשות מוכר אתר שכירתו ולפי' לא מהני ליה כיון דירד ברשות מעיקרא את"ד יצ"ו. ובהכי אפ"ל דתתיישב תמיהתי על הדרישה כמש"ל:
שוב חזרתי לראות דברי הרמב"ן ז"ל במקורם שייך עדנו"ן וראיתי דהקשה הרמב"ן בזה"ל ותו מאי אשת איש צריכה למחות הרי כשהיא א"א אינה צריכה למחות ואין מחאתה בחיי הבעל מועיל לה כלום ע"כ הרי דאינה היא בעלת הרשות ומערערת כל זמן שבעלה קיים ושוב במות בעלה הו"ל כפנים חדשות באו לכאן כמו יורש שיורש נכסי אביו איברא דסו"ס חילוק יש דהכא גוף הנכסים שלה הם ובעלה אין לו כ"א פירות:
ואפי' למוכרו לפירות לא מצי משום רווח ביתא אשר לא. כן יורש דבחיי אביו אין לו בנכסי אביו שום קנין. מ"מ הרי כ' דאין במחאתה בחיי הבעל מועיל כלום ונר' דהדין עמו שהרי במחאה צריך לומר דאוכל בגזל והדר תבענא ליה בדינא וכיון שכן היא לא תוכל לו' הכי דהפירות דבעל הוו ועי' הרשב"א ח"ג סי' קצ"ה ע"ש ועדיין לא נתיישב לי מאחר דהיא גם היא אוכלת וכמו שאמרו משום רווח ביתא למה לא תועיל מחאתה כי נמצא למפרע שהבעל לא הורידו לפירות וי"ל דהוא העיקר דתקינו ליה רבנן פירי ואיהו בעי למחויי ולא היא שו"ר דטעות הוא בידי דמ"ש אין מחאתה מועיל לה כלום היינו להועיל לה לאח"מ ודו"ק היטב וגם בדברי רשב"ם ז"ל: וכפי"ה סלקא בידן דתשו' מהרש"ך דסי' קל"א אפי' הרמב"ן יודה כל שנשתנו הרשויות מזה לזה וזה הזוכה לא הי"ל שייכות למחו' תחילה כגו"ד לא. אמרי' יורד ברשות ופנים חדשות באו לכאן וזה דלא כמ"ש ה' תורת חסד סי' קפ"ה דמסתמיך ואזיל למאי דנקטו רבוואתא רבני סאלוניקי יע"א לפסוק כהרמב"ן ז"ל בסוברו דהרמב"ן פליג ולפי"ה כ"ע יודו עוד האריך מע' הרב הפו' יצ"ו לחזק את נדו"ד ולו' דליכא למיחש גבי נדו"ד משו' ליתא דיורד ברשות ועילא מנהון פ' מרן ז"ל דקפסיק ותני כמ"ד יורד ברשות אית ליה חזקה כפי הכלל די"א בתרא דנקט בסי' ק"ן ולהיות כי נתארך הענין בהיותו בידו דעבר זמן רב מזמן שניתן בידו היותו טרוד הרבה בענינים אחרים וה"ן עתה דוחקני לאמר כלה מלאכתך להריצו לבעליו דין גרמא אך אי יום או יומים נשאר בידי קראה סירוגין מרוב הנכנסים ויוצאין ועול שחל בחשבוני דין גרמא שלא אבא בארוכה כמנהגי והי"ל לעמוד בדברי ה' עדב"י סי' ז"ן ומ"ש עליו בס' מטה אשר ז"ל וש"פ אלא שאין פנאי ומאי דאתי' בידיה רב חביבא יצ"ו תשו' מהר"י הלוי ז"ל עי' בתשו' עד"ב שם ולהיותי חובב דבריו כתבתי את זאת מן המעטן ולו באתי בהסכמה באותות שתים לכן אני אומר דיפה דנו מע' ב"ד רבני דמשק יע"א ואחריהם רב נהוראי הרב המופלא ראש ב"ד מקודש הרב יש"א ברכה יצ"ו כפי פ' מרן והנה צורף מטעמים אשר הטעימנו רב אחאי יצ"ו כ"ד הכותב ומעתיר לצור עזי ומעזי למען יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א אני אמרתי בחפזי:
הצעיר אברהם אשכנזי ס"ט: