שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
או"ח · סימן ד
האיר אל עבר פני דא דורונא האי פיסקא דדינא דשדר לן רב חביבא נברשתא דדהבא דרופתקא דאורייתא הרב המובהק לנגה ברק איש ירושלם היושב היום הזה בעי"ת ביקורישט יע"א כש"ת מתתיה צורמני נ"י לעד לעולם נסו"א. ארי נעשה שואל אודות מנהג שנהגו בק"ק בעי"ת הנז' להוציא ביום ש"ת וגם בלילה כל הס"ת שבהיכל ולהקיף בהם הבימה כנהוג ז' הקפות ועור שנתיים ימים א"ב הוא ראה דאנשי צורה הנכבדים אינם נושאים הס"ת להקיף בהם רק המון העם וילדים ואינם נוהגים בהם כבוד התורה כדת מה לעשות ראה והתקין שיוציאו בלילה ז' ספרים לבד וביום ז' ספרים ובמנחה ז"ס באופן שכל הס"ת שבהיכל יוציאו אותם להקיף בהם רק לא כולם בבת אחת כ"א חוזר חלילה וע"ז לשאול הגיע אי אצריך למיעבד הכי לשנות המנהג הקדום (וכנר' שיש מערערים בדבר) ושלח לפע"ק למע' הגביר הנכבד על פתגם דנא והגביר אהובו הנז' שאל את פי מע' הרב הגדול גאון יעקוב אשר אהב כש"ת פחד יצחק פראג נ"י והרב הנז' נדרש לל'ו שאלוהו והשיב בקיצור מילין דלא נכון לעשות כן. ועוד זאת שאל הגביר הנז' מאת הרב פחד יצחק יצ"ו הנז' בשליחותו של הרב המובהק מ"ץ ה"י הנז' אם שפיר עבדי בעי"ת הנז' לקדש את הכלה בהיותה לובשת בתי ידים וחוצצים בין ידה ובין הטבעת של הקידושין וגם על זה השיב הרב פחד יצחק הי"ו הנז' דלא נכון לעשות כן וצריך לתת לה הקידושין בידה דוקא בלי חציצה וכמ"ש בס' כרם שלמה ז"ל בתשו' אה"ע סי' פ"ו ומשם באר"ה:
ועל כל אילין דהוו קם שבט ויעורר את חניתו דרך קסתו נהדרת מאהבה מסותרת נגד הרה"ג פחד יצחק נ"י הנז' והאריך למעניתו ברוחב מבינתו ומטיבותי' אוטיב ואותי שאל לחוות דעתי דעת הדיוט וכשאני לעצמי אשאלהו ויורני מא מצאת בי איזי וחביבי ידענא בנפשאי ערכי עלי ומה גם כי רבו טרדותי המו עשתונותי מעול הצבור והיחיד מאז הבקר לא יתנוני השב רוחי אם כח אבנים כחי ולהשיב שואלי דבר או חצי דבר אין לי פנאי עם שאיני כדאי ואולם לעשות רצון צדיק אמרתי אפנה ואשנה לבקרים לרגעים ואהיה שעשועים אחת שאלתי הנה נא הואלתי אל ישת עלי חטאת עון עכב'י כל זה הזמן ואחר עד עתה. האמנם לא מעצלות דאית בי ובפרט כי רוב אהבתו חקוקה תוך מורשי לבבי. רק כי מיום בא האי פס"ד מסר אהובו הגביר ליד הרב פחד יצחק ה"י הנז' והיה בידו עד אחר הפורים והוא אמר שכבר האריך בקונטריסו ולא ראיתיו עד הנה. ובכן הנני ב"א לגלות דעתי ב"א בקצרה מהעולה על רוחי רוח נשברה בדבר הנוגע לפו"ד וזה החילי בעזר צורי וגואלי. פתח דברי בקס'תי אפת'ח ואען ואומר בודאי הגמור כי מ"ש מע' הרב פחד יצחק ה"י הם המה דברי ה' מש"ל בפ"א מה' נערה בתולה ה' ג' וז"ל וכיוצא בזה מצינו בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו וכתי' ויצא מעמך הוא ובניו עמו ואיתא בפ"ק דקדושין מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז"ל דאע"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו ובניו מ"מ כיון דהמנהג היה שהבעל היה זן את אשתו ובניו חייב הכתוב להאדון בכל מה שהיה נוהג שהיה מפרנס את אשתו ובניו וכו' יעו"ש:
כל לגבי דידי אמינא דלאו לדמותו לגמרי דין זה דנשאל בשאלה לדין העבד אמרה הרב פחד יצחק ה"י הנז' חלולה. אלא כוונתו רצויה להודיענו כמה גדול כחא דמנהגא דאלים דאפי' התורה צותה לאשר ולקיים המנהג שהיה נוהג העבד לזון אשתו ובניו הגם שמנהג זה הוא מנהג אנושי וגם השכל והטבע מחייבו מ"מ הרי מצינו שהתורה הסכימה לקיים המנהג וכל עיקר כונתו של הרב פחד יצחק ה"י הנז' להודיענו מאי דמרגלא בפומיה לפרש מאי דאמרי' מנהגן של ישר' תורה היא דהוא רמז לההיא דמזונות אשתו של העבד ובניו דהסכימה התורה להמנהג:
ברם אם באמת אמרה הרה"ג פחד יצחק ה"י הנז' לדמות הך דנ"ד ממש לההיא דמנהג העבד לזון את אשתו ובניו דמיון אמיתי. הא ודאי אמינא לשרי לן מר ולא שמא מתייא ומה דמות יערוך? וכאשר עיני הקורא תחזינה מישרים להרב קרבן אהרן פ' בהר פ' ו' ד' רמ"ה בדפוס ישן ע"ב שהביא קו' הריטב"א ז"ל שהק' דאיך יתחייב האדון לזון את אשתו ובניו מה שאין העבד בעצמו חייב מן התורה ותי' דכיון דמסתמא כל אדם זן ומפרנס את אשתו ובניו רצתה התורה שלא יפסידו מפני מכירתו ושיהיה הקונה זן ומפרנס אותם דקים ליה לרחמנא שאילו לא נמכר היה זן ומפרנס אותם הלכך האדון חייב במזונות אשתו ובניו וכסותם עכ"ל יעי"ש:
אמור מעתה אחרי ראותינו דברי הריטב"א ז"ל הללו דס"ל שמה שחייבה תורה לאדון לזון אשתו ובניו של העבד הוא מטעם דקי"ל לרחמנא שאילו לא נמכר היה זן אשתו ובניו ומדלא נקט טעם דמנהג מוכח דתיבת מנהג' דנקטו הראשונים השגרת לישן כי באמת כך הוא המנהג אבל לא מטעם מנהג רק מן הטבע האנושי האב זן אשתו ובניו וכמובן:
ומה שהעלה הרב מ"ץ ה"י הנז' דעיקר חיוב מזונות הבנים משום שהם כרוכים אחר אמם ועל יסוד זה בנה דייק והצ"ע דברי מש"ל ז"ל בה' עבדים. לדבר הזה יסלח כת"ר ועיניו תחזינה מישרים לה' קרבן אהרן ז"ל שם שדקדק בסוגייא דקדושין דנקט ר' שמעון קרא דויצא מעמך הוא ובניו ללמדנו דהאדון חייב במזונות בניו ובנותיו ואחר כך נקט דרשה דקרא דויצאה אשתו ללמדנו דהאדון חייב במזונות אשתו הגם דקרא דויצאה אשתו היא הקודמת בתורה וגם השכל מחייב דאשתו קודמת לבניו. ותריץ יעי"ב דבקרא דויצא מעמך הוא ובניו רמיזי המזונות יען כבר דרשו כי עוב לו עמך עמך במאכל וכו' והא אשמועינן קרא ויצא מעמך דהיינו החיוב שהיה לו עמך במאכל וכו' עכשיו יצא. נמצא דרמז חיוב האדון במזונות הוא גבי בניו ואילו בקרא דויצאה אשתו דמשם הוציאו מזונות אשתו לא אדכרו מזונות בקרא:
הראת לדעת דלאו משום שכרוכים אחר האם חייבו ך לאדון כע"ש הר"ן ז"ל ועיין להרב ידי אליהו תיקון נ"ה שהביא משם הר"ם מרוטנבורג ז"ל דאפי' נפלו להם נכסים מבית אבי אמם חייב האב לזונם אפי' יש להם במה להתפרנס וכו' יע"ש שהוכיח כן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מה' אישות דהנותן בנו למנקת שגירשה דחייב ליתן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשתה וסיכה וכו':
דבר הלמד מעניינו דאפי' אם מתה אשתו חייב האדון במזונות בניו שהרי הר"מ ז"ל חייבו לאב לתת שכר ההנקה ואת היותרת אחר שגירשה ומינה נלמד לגבי האדון ונמצאו דברי הרב מש"ל בה' עבדים בדעת הרמב"ם נכונים וחזקים כראי מוצק וקושייתו של ה' מ"ץ הי"ו על הרב מש"ל ז"ל שהצ"ע נשארה מעל ועמו הס"ר וגם הרב ידי אליאו ז"ל שם הכי אמר מר דאף אי נימא דמדין מזונות האם נגעו בה עכ"ז חייב האדון אפי' מתה האם משום דכבר זכו וכו' ובדעת הרמב"ם ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה יעש"ב מ"מ אנן אחרי ראותינו דברי הרב קרבן אהרן ז"ל דהכריח בהכרח דעיקר חיוב המזונות בבניו כתיב ומהם למדנו לחיוב מזונות לאשה וכאמו"ל. ובודאי דזהו דעת המשל"מ ז"ל בדעת הרמז"ל אין כאן מקום להסתפק וכמובן. אלא דיש לתמוה על ה' מש"ל ז"ל בה' עבדים שם דאסיק בפשיטו' דאם יש נכסים לבנים במה להתפרנס דאין האב חייב במזונותיהם וכו' יע"ש ולא זכר שר לדברי ה' מהר"מ שהביא הרא"ה ז"ל בשמו כאמו"ל דאפי' אם נפלו להם נכסים מבית אבי אמם דחייב לזונם ואולי אפשר לחלק וק"ל:
באופן דתיבת "מנהג" דנקט הרב מש"ל אשר הביא דבריו הרה"ג פחד יצחק ה"י אין הכוונה מנהג שנהגו כאשר חשב הרב הנז' ה"י שהוא כשאר מנהגים שהוקבעו בעיר אחת או בכל העיירות אלא הוא מנהג אנושי ושכלי וטבעי קרא כדכתי' כרחם אב על בנים וגו' דזהו טבע העולם בין בישראל בין באוה"ע שזנין את נשותיהם וב"ב בכל לב ובכל נפש וזהו גלוי וידוע לפניו יתש"ל שהוא ברא ויצר טבע האדם שבודאי יזון האב את אשתו ובניו ואמעו"ל חייבו לאדון וכאמו"ל:
ואולם הקו' שהק' הרב פחד יצחק הי"ו להמשל"מ ז"ל עמ"ש בהל' נע"ב למ"ש בהל' סוטה דדבריו סתראי אף שהיא קו' גדולה וחזקה לעין כל רואה. ולא אכחד דזוהי כוונת הר' הגאון מהר"י כולי ז"ל המגיה שציין שם בה' סוטה וז"ל וע' בה' נע"ב וכו' וכמ"ש הרב המובהק מ"ץ הי"ו. ומציאה מצא הרב המו' מ"ץ הי"ו בס' ישרי לב בק"א להרב הגאון אור היר"ח ז"ל שהק' קו' זאת והרבה להפליא על הרה"ג פחד יצחק הי"ו עד שהחליט המאמר כי ח"ו משם העתיק הדברים חלילה הס כי לא להזכיר והערה איזה הערות על הרב הגאון ז"ל הנז"ל וסיים בדבריו דזהו שציין הרב ז"ל לחזור על לימודו ולא הספיק אתד"ק הי"ו. ונעלם מעיני דמר שכבר חזר על לימודו בחק"ל אה"ע סי' פ' ד' קס"ט ע"ב וע"ג באר היטיב יעש"ב. אך מה שלבי אומר לי לפקע"ד דאין כאן שום קו' על הרב מש"ל ז"ל כו"ע. ועם הרבנים הגאוני' הס"ר שהפליאו עצה בדברי הרב מש"ל ז"ל דסותר דידיה אדידיה. ואען ואומר כי הנה אמת דבה' נע"ב כתב הרב מש"ל ז"ל דאתא קרא לקיים המנהג שנהגו לכתוב כתובה כמו שמצינו גבי עבד דאתא לקיים המנהג ולחייב לאדון במזונות אשתו ובו"ב של העבד וכו'. אבל לומר שיבא קרא לבטל מנהג שנהגו לכתוב כתו' דנימא דאתא קרא להפסידה כתובתה ולבטל המנהג בזה לא מצינו בשום מקום דלייתי קרא דכי תשעה אשתו לומר שתפסיד כתובתה ולהכי קא מתמה המשל"מ ז"ל בה' סוטה קרא למה לי וכי אפשר דאתא קרא להפסידה כתו' שהיא מדס"ו. וכונתו מסתיים דנימא דאתא קרא לאשר ולקיים מה שעתידים רז"ל לתקן או לנהוג אבל שנאמר דאתא קרא לבטל המנהג שינהגו או לעקור התקנה שיתקנו רז"ל לא יסבלהו שכל האנושי וזוהי תמיהת המשל"מ ז"ל שתמה פעמיים קו' זאת בה' סוטה ולמטונייהו דהרבנים הגאונים ז"ל תקשי להו ממ"ש המשל"מ ז"ל עצמו שם באותו פרק בה' סוטה על מ"ש הרמז"ל שם ה' ח' בבועל ארוסתו בבית חמיו דאין המים בודקין אותה משום דכתי' ונקה האיש מעון. וכ' ה' מש"ל ז"ל שם דטעם הרמז"ל משום דאסרו חז"ל לבעול בלא חופה הרי דאתא קרא לקיים התקנה שתקנו רז"ל הפך דבריו ז"ל שם. אבל עפי"ה ליכא קו' כלל זה נלע"ד לתרץ בעד המשל"ם ז"ל ודו"ק:
ואולם עיקר הקו' שהק' המשל"מ על הרמז"ל בה' נע"ב דמאחר דפסק דכתו' מד"ס איך חייב למפתה כתובה כמהר הבתולות וכו' לא אדע שכול מאי קק"ל שהרי הכי כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו במס' כתובו' ד' יו"ד וז"ל וראיתי מפרשים דאפי' הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מורו דכתו' אשה מדרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף ומדאורייתא פי' משקלם האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוהו אקרא דכמהר הבתולות משו"ה נהיגי למכתב דחזו ליכי מדאוריי' שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא חמשים סלע מדינה ודברים של טעם הם עכ"ל:
הראת לדעת דמפותה כיון דגלי קרא כמהר הבתולות פשי' דחייב בכתו' כבתולה. ומינה אסמכוהו רבנן לשאר הכתובות של הבתולות לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא. והכי איתא בירוש' בפ' אלו. נערות ד' ה' אמ"ר חסדא המפתה לכשיוציא כשלא רצה לכנוס וכו' תני ר' ישמעאל כסף ישקול כמהר הבתולות מגיד שהוא עושה אותם עליו מהר ואין מהר אלא כתובה כמד"א הרבו עלי מאד מהר ומתן עכ"ל. ואילו במס' נז' בסוף איתא בירוש' במתני' נותן לה ממעות א"י ודא אמרה שמטבע א"י יפה מכל הארצות הדא מסייעא למ"ד כתו' אשה מן התורה ודלא כרשב"ג. והדבר ק' לשמוע וכי לא מצא עזר למ"ד כתו' מן התורה רק ממ"ש במתני' נותן ממעות א"י הלא כתב בפ' אלו נערות דכמהר הבתולות היינו כתובה כמד"א הרבו עלי מאד מהר ומתן משמע דכתו' היא מן התורה. אל"ו בהכרח לו' דבמפותה גלי קרא דוקא דדינה כבתולה ולא כבעולה יען הוא עשה אותה בעולה. וא"כ לא נשאר שום קו' על הר"מ ז"ל לפקע"ד המעט הוא ודו"ק:
וחזיתיה להרב מ"ץ הי"ו שהביא דברי הגאון חת"ס ז"ל בח' יו"ד סי' קצ"א מה שחקר דמאי שנא דבמצוה דרבנן שייך לברך וצונו וכו' ומ"ש מנהגא דקי"ל דחיובא איכא וכו' א"כ אמאי לא יברך עליהם ויאמר וציונו לקיים אל תטוש תורת אמך והרי מנדין על העובר וכו' ועל חקירה זאת רצה הרב מ"ץ הי"ו לחלק ג' חילוקים וכו'. ואשר אני אחזה דכל הג' פנים שכתב עמו הס"ר אין בהם כדי שביעה ראשונה מ"ש דעל מצוה דרבנן מוזהר לקיימו מטעם לאו דלא תסור וכו' אבל קרא דאל תטוש אינו אלא אסמכתא וכו' אבל פשטיה דקרא לאו בהכי מיירי וכו'. לדידי מאחר שעינינו הרואות דר' יוחנן אסר להו לבני בישן מלילך בע"ש מצור לצידון וחיליה מקרא דאל תטוש הרי נכלל בכלל לאו דלא תסור. שנית מ"ש דהיאך נברך על חבטת ערבה וציונו וכו' דהיכן ציונו הלא קרא דאל תטוש וגו' לא יורה רק שלא ליטוש מנהג אבותינו ואם היינו מברכים וציונו לקיים מנהג אבותינו היה צודק וכו' אבל היאך נברך על דבר בפרטות וכו' גם בזה לא ניחא לי לענ"ד חדא דאיך יאמר היכן ציונו הלא כבר הקשו כן בש"ס היכן ציונו ותי' מקרא שאל אביך וגו' וא"כ במנהג נמי וציונו מאל תטוש וגו'. ותו דבאמת נימא דזו היא כונת חקירתו של הרב חת"ס ז"ל דאמאי לא אמרי' אקב"ו לקיים מנהג אבותינו והיכן מצא להרב חח"ס ז"ל שאמר לברך על דבר בפרטות? ואל הג' ל"ו ב"א שכתב דיש מנהגים גרועים וראוי לבטלם וכו' האמת אתמהה! איך יאמר דברים כאלו דאעיקרא ראשונים כמלאכים לא ינהגו מנהגים גרועים חלילה! חלילה! ותו דלא הק' הגאון ז"ל כל מנהגים גרועים רק על מנהגים שנהגו מימות הראשונים עד עתה עדיין נוהגים אותם ואינם גרועים חלילה! למה לא יברכו וציונו: תו חזה הוית להרב המו' מ"ץ הי"ו שהק' לר' יוחנן דלמה אמר לבני בישן קרא דאל תטוש ולא אמר להם קרא דשאל אביך ויגדך וכו' והצ"ע. ולדידי אין זה מן הקושי דהרי בני בישן שאלו כהוגן אם חייבים לקבל חומרא שנהגו אביהם וכל זה השיב להם כפי שאלתם דחייב הבן לעשות מעשה אביו ולזה השיב להם מקרא דאל תטוש וגו'. שו"ר להלק"ט סי' ק"ג שנרגש מזה ותי' כעין מ"ש בעניותי ושש לבי ועלז. אלא דלדבריו ז"ל קשה ממ"ש בחולין ד' ק"ה אמר מר עוקבא אנא לגבי אבא חלא בר חמרא וכו' והלא כיון שזה היה מנהג אביו היה חייב לקיים מדכתי' אל תטוש וגו' ועי' בס' סמיכה לחיים סי' ה' ד' ל"ב כמה תי' נאמרו על קו' זאת כמ"ש יעש"ב. ולדידי חזי לי להליץ דקרא דאל תטוש משמעותו הוא מנהג משא"כ קרא דשאל אביך דמשמעותו הוא דין ולא מנהג זה נלע"ד ודו"ק:
עוד הביא לנו הרמ"ץ הי"ו מ"ש הגאון חת"ס ז"ל שהק' לדעת החולקים על ר"ת ז"ל וסוברים דאין לברך על המנהג מההיא דאיתא בפ' מקום שנהגו ר"י חזא לבני חוזאי דמפרישין חלה מן אורוזא ואר"י וליכלה זר באפייהו וכו' ועל זה הצ"ע הרב חת"ס ז"ל והרב מ"ץ הי"ו העיר עליו מב' הצדדים יעש"ב. ואנא דאמרי אחרי המחי"ר מכת"ר דברי ה' חת"ס ז"ל מגומגמים וקשה לזווגם דבתחי' כתב משם התוס' דאיכא אינשי דלא ידעי וסברי דאורז חייב בחלה מן התורה וע"ז כתב וז"ל וצ"ע לד' החולקים על ר"ת וס"ל דעל שום מנהג אין מברכים א"כ הכא ע"כ לא ברכו על חלת האורז שהרי ידעו שהוא פטור מן התורה וכו' ובאמת פלא דעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתבו התוס' דאיכא אינשי דלא ידעי וסברי דאורז חייב בחלה מן התורה ודאי שיברכו ג"כ ואם עיקר קושיתו שאם אין מברכין על המנהג והעולם לא ידעו שאורז פטור מן החלה ובודאי מברכין א"כ יפה אמרי' ניכליה זר באפייהו ומאי פריך דברים המותרים וכו' אם זו היה כונת קושיתו הגם דלא משמע הכי מדבריו גם לזה יש תשו' דודאי אם היינו רואים שמברכים על הפרשת חלה פשי' דהיו מונעים אותם אבל ר"י חשש שכיון שהנשים הם המפרישות החלה מי רואה אותם כ"א נשי לקראת נשי וכ"ז אמרי' ניכליה זר באפייהו כדי שלא יברכו ברכה לבטלה. וע"ז השיב אם יאכל זר באפייהו יתבטלו מלהפריש חלה מן האורז כי יבינו שאין עליו דין חלה. ולזה השיב דהוי דברים המותרים וכו' אבל אנה"ן אם היית עושה תקון אחר שלא יתבטלו מלהפריש חלה רק מלברך כן דברת אבל לאוכלה זר באפייהו ויתבטלו מלהפריש חלה לא יתכן מטעם דברים המותרים זה נלע"ד לפרש בכונת הש"ס לד' החולקים על ר"ת ז"ל. תו חזיתיה לה' מ"ץ הי"ו שהביא מ"ש הרמב"ם בה' ממרים וכו' וחילק לפי דעתו הפרש שיש בין תקנה למנהג ועפ"י יסוד חילוקו דחה דברי הגאון חק"ל ז"ל וכתב דמה לתבן את הבר וסו"ד העלה דברי הר' חק"ל ז"ל דצ"ע. ואנא דאמרי סלח נא הידיד! דלא הביט למ"ש המרדכי ז"ל בפ"ק דב"ב משם הרב אביגדור לענין דמנהג מבטל הלכה הביא ראיה לדבריו מההיא דאיתא בפ' השוכר את הפועלים ד' פ"ג ע"ב אמר ר"ל פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב שנא' תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו וגו' והק' בש"ס וניחזי היכי נהוג עלמא וכו' מוכח דמנהג דוחה את דין התלמוד גמור הגם שמצאו לו סמך מן התורה וכו' יעי"ש. ולפי"ז נפל יסוד החילוק אשר רצה לחלק ובנה עליו דייק ונהרס הבנין לפקע"ד ודברי החק"ל ת"ק ז"ל שרירים וקיימים. ומ"ש שמצא תבלין לדבריו ממ"ש רש"י ז"ל במס' ביצה ד' ד' ע"ב בד"ה לימא וכו' ובד"ה והא רב אסי וכו' ובד"ה ספוקי וכו' לדידי לא ראיתי שום תבלין כלל:
מעתה ניהדר אנפין לנדון השאלה דנ"ד העולה לפו"ד לפקע"ד המעט הוא. הנה מור"ם ז"ל בא"ח סי' תרס"ט דקדק בלשונו הטהור וכ' וז"ל ועוד נוהגים במדינות אלו להוציא בש"ת ערבית ושחרית כל ס"ת שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות וכ"מ לפי מנהגו וכו' יע"ש הרי להדיא דנקט דהמנהג הוא להוציא כל הס"ת שבהיכל ומייתי לה משם ס' המנהגים ועיני ראו בס' מנהגי מהרי"ל ז"ל שכתב בפירוש בה' לולב דביום ש"ת מוציאים כל הס"ת ואחרי ראות דברים הללו מפורשים דדקדקו לו' להוציא כל הס"ת מאן ספין ומאן רקיע לשנות המנהג אשר נהגו ראשונים כמלאכים על פיהם:
והן ידוע דשורש דין זה הוא במהריק"ו ז"ל סי' ט' שהביא משם רב האיי גאון ז"ל דאפי' בדבר דאיכא משום שבות המנהג שנהגו לכבוד התורה דוחה אפי' איסור שבות וכו' דאפי' היה אותו כהן חכם כשמעון ן' עזאי וחביריו וכו' דאין לנו לשנות המנהג וכו' יעש"ב מה שהאריך הרחיב הדברים. כ"ש בנ"ד דכבר נמצא בדברי מור"ם ז"ל ומנהגי מהרי"ל ז"ל בפירוש איתמר דמוציאים כל הס"ת מי יערב אל לבו לבטל המנהג הקדום עפ"י השערתו ועינא דשפיר חזי להבאה"ט ז"ל בא"ח סי' תר"ץ על מ"ש מהר"ם ז"ל בס"ק טו"ב דנוהגין להכות את המן ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבע וכו' כ' הבאה"ע ז"ל משם מהריק"ו ז"ל בשו' קמ"ד דאם נמצא המנהג בשום פוס' אין לשנו' המנהג ואפי' יש במנהג צד איסור ואפי' במנהג מקום אחד לבד אמרינן מנהג מבעל הלכה יע"ש אחר כל אלה הדברים מה מקום נשאר לשום חכם לשנות שום מנהג:
ומה מאד צר לי בראותי מ"ש הרב ב"ח ז"ל בא"ח סי' ס"ח על מ"ש הטור ז"ל דטוב ויפה לבעל קריאת קרוב"ץ שהיה מנהג להפסיק בברכות דק"ש ולקרותו והיו מפסיקים בדברי הבאי ושיחה בעלה ואפי"ה העד העיד הרב ב"ח ז"ל שחכם אחד רצה לבטל מלו' קרוב"ץ וב"מ לא השלים שנתו ואם היה רואה הרב ר"א הקליר ז"ל זה בודאי שהיה מסכים לבטלו עם כ"ז כתב שאין לשמוע לדברי ריב"ה ז"ל בזה וכו' יעש"ב ובאמת נרתע כל גופי בראותי דבריו אלו:
ואחר שכבר ראו עיניו של הרב מ"ץ הי"ו מ"ש הרב לב חיים ח"ב סי' ט' מה שהאריך הרחיב בדיני המנהגים וחומרותיהם איני צריך להאריך עוד ושם בסי' קכ"ז חזר וינופף ידו בענין הושענות אם לעשותן קודם קס"ת אחר ההלל או אח"ך וחלק על הרב כמוהר"י אביגדור ז"ל דאין לשנות המנהג: ועינא דשפיר חזי בס' סמיכה לחיים בח' א"ח סי' א' עלה בדעתו לאסור איסר על חבירים של החברה שיוצאים מביהכ"ן בשעת קס"ת ואפי' באמצע הקריאה כמ"ש רז"ל מדכתי' ועוזבי ה' יכלו דאיכא איסורא וסכנתא והרב הגאון מ"ז החק"ל ז"ל לא הסכים עמו לבטל המנהג בשום אופן יעש"ב זאת ועוד ראו עיני להרב פרח שושן ז"ל כלל ב' סי' ה' דעשה מעשה בק"ק שכבר עלו כל היחידים לס"ת ביום ש"ת ועדין לא באו אנשי החברה וגזר אומר שיחזרו עוד הפעם יחידי הקהל לעלות לס"ת הגם דאיכא טורח צבור הרבה וס' ברכה לבטלה ואסיק דליכא שום נדנוד איסור נגד המנהג וחיליה ממ"ש הרב כמהר"י פ'אראג'י ז"ל שחלק על ה' גו"ר ח"א כלל ב' סי' כ"ב שרצה לאסור לאלו שעולים לס"ת בש"ת בכמה קהלות וקורין אותה קריאה עצמה מטעם ס' ברכה לבעלה והר"י פ'אראג"י ז"ל חלק כליו שם ממ"ש הרב מהריק"ו ז"ל דדבר שהוא לכבוד התורה אפילו דאיכא איסור שבות המנהג דוחה את האיסור יעש"ב:
ואחר כל אלה הדברים באמת מוכרחים אנו לומר דאין נכון להתיר לשנות המנהג בשום פנים כי אם בזאת שאו'ל באחת ועלתה לו להיות להדר עזר לידי"ן הרב מ"ץ ולהסכים לסברתו שהלכה כמותו והוא דמצאתי ראיתי להרב מקור ברוך ז"ל סי' א' שנשאל במנהג שהיו נוהגים בשמחת תורה ובשבת חתונה שהיו מתאספים בבית החתן יחידי הקהל והיו אומרים כל הזמירות בבית החתן עד נשמת כל חי וביני ביני היו מתאספים היחידים והיו מוכרחים להפסיק בזמירות שאחר ברוך שאמר לו' להשמשים שיקראו לפ' ולפ' ואחר שמתאספים כלם היו מוליכים את החתן לבה"כ בפיוטי' וכך היה מנהגם. ופעם אחת נמצא שם חכם א' ורע בעיניו המנהג הזה שמפסיקים בין ב"ש לנשמת כ"ח בדברים בטלים וכיוצא ותקן להם שיאמרו בבית החתן עד ב"ש דוקא וימתינו להיחידים ויוליכו להחתן ויתחילו בביהכ"נ מב"ש וסברו וקבילו כל הקהל התקון הלזה בשמחה ואח"כ בא חכם אחד וצווח ככרוכיא שאינם רשאים לבטל המנהג שנהגו כבר בזמן הראשוני' ובפרט שאם יתאחרו יותר יתאספו אנשים יותר וברוב עם הדרת מלך והחתן דינו כמלך והשיב דיפה עשה החכם המתקן אחר שהאריך הרחיב ברוחב מבינתו ז"ל אסיק להלכה ולמעשה דמאחר שקבלו התקון הלזה ועשו כדבריו אין ראוי להחמיר עליהם שיעשו כבתחי' כיון דאיכא צד איסור בדבר יעש"ב:
וא"כ אף אנן נימא הכי בנ"ד עפ"י השאלה המוצגת לפנינו דהתיקון כבר נעשה להוציא כל הס"ת בין כל הפעמים שעושים ההקפות וסברו וקבילו כל הקהל התיקון הלזה ברצונם הטוב וכונתו של המתקן היתה לכבוד התורה אינו מן הראוי לחזור ולשנות התיקון שיעשו כמנהגם הראשון אחר שכבר נעשה מעשה בהסכמת כל הקהל ואנה"נ אם היו שואלים ודורשים קודם מעשה היינו אומרים שלא לשנות מנהגם אבל אחר שכבר עשו מעשה רב שנה או שנתיים בהסכמה יש לנו להחזיק ביד המתקן והמערער עליהם מחמת המנהג לא יפה הוא עושה וכמ"ש הרב מקור ברוך ז"ל והם דברי טעם ויפה הורה הרב מ"ץ הי"ו אף ידי תכון עמו באופן כזה זנלע"ד אי"ש עט"י ודו"ק: מעתה נסעה ונלכה אל הספק הב' שנסתפק אי שרי לקדש את האשה כשהיא לבושה בבתי ידים והדר"ג פחד יצחק הי"ו אסיק דלא אצריך למיעבד הכי וכו' וסו"ד הביא תשו' הר' כרם שלמה האס ז"ל בח' אה"ע סי' פ"ו דכתב דלא נכון לעשות כן וחיליה ממ"ש רמ"א ז"ל בה' גיטין באה"ע סי' קל"ט דצריך שינתן הגט בידה ממש והטעם משום שלא יהא דבר חוצץ בין הגט ובין ידה [והאמת שכ"כ ה' הכנה"ג בס' נתינת הגט א"ו שצריך שתסיר הטבעת מידה כדי שלא יהא דבר חוצץ וכ"כ בסד"ה של הרב בית שמואל אות ר"ך וכ"כ בסד"ה של הרב יד אהרן בדיני הנתינה אות א' וכ"כ הרב גט מקושר למהר"מ בולה ז"ל בסד"ה אחר שכתב שיצוה לאשה שתסיר הטבעת וכו' כ' והט' משום חציצה ושוב הביא דברי המרדכי פ' הזורק וכו' יע"ש] ומינה למד דגם בקידושין דינא הכי הוי משום דמקשינן הויה ליציאה והרב מ"ץ הי"ו דעתו דנכון וראוי לתת הקידושין בבתי ידים ובפרט אי איכא מעט טורח צבור שהבתי ידים אדוקים הרבה מחמת הזיעה צריך טורח להוציאן וביני בינו ימתינו הצבור עומדין וממתינין והוא נר"ו עשה מעשה שלא להוציאם שלא להטריח את הצבור והאריך למעניתו ברוחב מבינתו להתיר: ואנא דאמרי לפי דברי הרב כרם שלמה ז"ל צריך להזהיר להכלה שלא תתקשט בצמידים על זרועותיה בשעת קבלת הקידושין שהרי כתב בס' הלק"ט ז"ל בקו' לגיטין אות י"ט וז"ל יצוה להאשה שתסיר הטבעות מידה ושאר תכשיטיה שבזרועותיה בשעת קבל' הגע והרב לחם שלמה ז"ל בקו' ס' תרוכין אות ן' הביא דבריו וכתב הטעם דחיישינן שמא יפלו הצמידים ויטה כלפי ידה ויבא לידי חציצה וא"כ לפי דברי הרב כרם שלמה ז"ל דמקשינן הויה ליציאה היל"ל דין מחודש שכל העולם אפי' לעניה שבישראל מלבישין צמידין בזרועותי' בתורת שאלה בשעת הקדושין מאחר דמקשינן הויה ליצי' משא"כ האמת:
ואחרי המחי"ר הראויה אליו אמינא דשגה ברואה ולא נתן אל לבו לבקש שורש ומקור דין זה דפסק רמ"א ז"ל שצריך לתת הגט בידה ממש ולא בתוך חיקה וחצירה ומלבושיה כמ"ש המרדכי פ' הזורק מהיכא נפק"ל ואף גם הוא חומרא בעלמא כמ"ש הרב מהר"ם מלובלין ז"ל סי' א' והביאו הכנה"ג בסי' קל"ט הגהב"י אות ה' מ"מ לנו לדעת על מה אדני המנהג והחומרא הטבעו כדי ללמוד ממנו לקדושין שהרי הטור ז"ל כ' בסי' קל"ח וז"ל אע"ג דכתיב ונתן בידה וכו' אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה וכו' ואיך ינהגו או יתמידו להצריך שיהיה נתינת הגט בידה ממש ולא ברשותה ולא בחצירה ולא במלבושיה נתן טעם ר' יחיאל שמא יהיו שאולים ולאו להכי אושלינהו אבו בחצירה מאי איכא למימר אם לא שיש שורש ומקור לדין זה והוא דאיתא בסוגייא דגיטין דע"ז ע"ב א"ל שמואל לרב יאודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גט לידה והתו' בד"ה ואת וכו' כתבו דזהו דוקא ברה"ר אבל בחצירה אין צריך שיגיע גט לידה כדאמרי' לעיל דע"ז ע"ב גבי גט שכ"מ בשבת תיזיל איהי ותיחוד ותפתח וכו' ומיהו בערוך ע' גט כתב משם ר"ח קבלנו מרבותינו אפי' זרקו לה בתוך חצירה לא משתריא לעלמא עד דמטא גט לידה ומייתי מהא דאמרו בירוש' המחוור שבכולם עד שיתננו לידה ואינה ראיה דאיכא למימר דמיירי ברה"ר דבהדיא מסיק אאין קרוב לה וקרוב לו ומסתמא לא אתא לאפוקי חצירה עכ"ל. וגם הרא"ש ז"ל תמה על ר"ח כמ"ש התוס' ז"ל וגם הטור ז"ל בסי' קל"ט הביא דברי ר"ח ז"ל ותמיהת הרא"ש ז"ל והסכים למ"ש אביו ז"ל יע"ש:
אבל הרי"ב ז"ל פסק כשמואל דבעינן עד שיגיע הגט לידה דס"ל דהלכה כשמואל דמחמיר בגיטין אבל הא דבעינן שיגיע הגט לידה הוא ברה"ר דוקא וכן פי' הר"ן ז"ל וגם בעד פי' דברי הירוש' כ' הר"ן ז"ל שנוכל לפרשו דברה"ר מיירי ואין ראיה למ"ש ר"ח ז"ל דאף בחצירה אינו גט עד שיגיע לידה ואף הרמז"ל פ' כשמואל בה' גירושין פ"ה הי"ג וז"ל היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ה"ז פסול עד שיגיע גט לידה ותנשא לכתחי' והר"ן ז"ל בפרק הזורק הק' על הרמז"ל וז"ל ודבריו תמוהים הרבה שהוא פוסק כשמואל ואעפ"כ אינו דוחה הא דר' יוחנן שהרי כ' וכו' ובודאי שהוא ז"ל כך הוא סובר דשמואל לא פליג אדר"י וא"נ פליג כר' יוחנן נקיטינן וכמש"ל שהרי לענין קדושין הוא פוסק כמותו בפ"ד מה' אישות וכו' והי' וז"ל ונ"ל שהוא סובר דכיון דהא דר"י לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קני' תלויה בשום מקום בשמירה [פי' מה שחילק ר"י הוא. יכולה לשמרו והוא אינו יכול זהו קרוב לה וכן להפך] והלכך אע"ג דשמואל מודה לר"י כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתא דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה מדאורייתא ולפי' כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז"ל דהיא ס' מגורשת וכו' ועדיין לפי"ז היה ראוי לומר דכיון דשמואל עקר לה לתקנתא וכו' משום חומרא דגיטין אף בקדושין היה ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקדושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקדושין היא יכולה לשמרו והוא אינו יכול דמקודשת ודאי. אבל נראה שהוא סובר דכיון דשמואל עקר לה לתקנתא דיכולה לשמרו גבי גיטין ומודה לר' יוחנן בקדושין סמכינן אתקנתא דיכולה לשמרו מקו' גמורה משום דלא חזינן דמיעקרא התקנה בקדושין כלל זה נר' בדעת הר"מ ז"ל עכ"ל: באופן הבט נא קורא נעים כמה מדרגות המה כולהו רבוותא ז"ל מסכימי'ם ומעריבי'ם דברה"ר הוא דאמר שמואל לרב יאודה לא תעביד עובדא עד שיגיע הגט לידה. אלא דפליגי דאיכא דפסק כר"י דכל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול זהו קרוב לה וכן להיפך. ואיכא דפסק כשמואל דבעינן עד שיגיע הגע לידה. והר"מ ז"ל שינה את טעמו דבקדושין פסק כר' יוחנן כל שהיא יכולה לשמרו וכו' הויא מקודשת ודאי ובגיטין פ' כשמואל דבעינן שיגיע הגט לידה ואף הירושלמי ז"ל דכתב המחוור שבכולן עד שיגיע הגט לידה כבר פי' התוס' ז"ל והר"ן ז"ל דמיירי ברה"ר כנז"ל ולקו' הר"מ יצא הר"ן ז"ל לחלק דבגיטין שאני דעקר לה לתקנתא דיכולה לשמרו ולא מקישינן בזה ויצאה והיתה. ותי' זה של הר"ן קלסיה מרן ז"ל בכ"מ בה' גירושין ובב"י בסי' קל"ט אחר שהביא תי' הה"מ והרשב"א סיים בדבריו והדרך המתיישב אצלי בדעת רבינו הוא דרך הר"ן ז"ל זולת ר"ח ז"ל הביא דבריו בערוך דס"ל דאפי' בחצירה בעי' שיגיע הגט לידה וכולם דחו דבריו רק יען כתב שקבל מרבותיו שצריך שיגיע הגט לידה ויען הם דברי קבלה ראו לחוש לדבריו כמ"ש מרן בב"י ז"ל שם ואמטו"ל הזהירו דראוי לחוש שלא ליתן הגט רק בידה בלי חציצה וכמ"ש הרב לחם שלמה ז"ל שם דאם לא נזהר בזה לא עיכב יע"ש:
הראת לדעת דכל החומרות הללו בגט נמשכו מההיא דאיתא בש"ס דאמר שמואל ואת לא תעביד עובדא וכו' ומהירושלמי כאמור והרמב"ם ז"ל שהוא המחמיר ופסק בגט דבעינן שיגיע הגע לידה בקדושין לא פסק הכי ומוכרח לתרץ כמ"ש הר"ן ז"ל דדוקא בגט נאמר הך דינא ולא בקדושין כי היכי שלא יהיו דבריו סתרי אהדדי. וא"כ מהיכא תיתי לחוש בקדושין בחציצה:
ועוד למטוניה של ה' כרם שלמה ז"ל אמינא ברור לי לדעת ר"ח ורש"י ז"ל דס"ל דאם אמר לה התקדשי לי בכוס זה דזכתה ביין ולא בכוס והרב מהרשד"ם ז"ל בח' אה"ע סי' ה' כתב דאם אמר לה בכוס זה של יין זכתה ביין ולא בכוס אליבא דכ"ע יעו"ש הרי איכא חציצה שהכוס חוצץ בין ידה ובין הקדושין שהוא היין ובפרט כשהיה שמן בכוס לד' ר"ת והרמב"ם שמתקדשת בשמן ולא ביין ובשמן א"א לומר שתשתה אותו תכף כמו יין והיאך מתקדשת בשמן והרי הכוס חוצץ בין ידה ובין השמן שהוא הקדושין אלא דבהכרח לו' דבקדושין ליכא חומרא זו דחציצה כלל דאין צריך ליתן בידה שהרי אף אם נתן הככר לכלב שלה מקודשת אע"ג דלא נגעה בככר כלל ומזה סתירה למ"ש ה' כר"ש ז"ל דהקדושין הם קדש וד"ב ולפקע"ד המעט הוא אמינא דזו ראיה שאין עליה תשובה:
ומצאתי ראיתי להרב לחם רב ז"ל בסי' כ"א שנשאל באחד שלקח ירך תרנגולת מתוך הסעודה והניחה בתוך טיסטימיל שלקח בשאלה מאת אחיו וקדש את משודכתו ונסתפק אם איכא צד גזל בירך התרנגולת שלקח מהשלחן והו"ל מקדש בגזל וגם הטיסטימיל היה בשאלה ונמצא מקדש בחפץ שאול. ועל הירך של התרנגולת השיב דלא הוי גזל מטעם אמדנא וכו' כאשר יראה המעש"ב. אמנם על הטיסעימיל שהיה שאול ואיכא פלוגתא דרבוותא ונמצא דאם הירך של התרנגולת היא שלו הטיסטימיל אינו שלו הרי זה דומה למקדש בכוס של יין דאמרינן במה שבתוכו ולא בו כדאמרינן לעיל וגם בזה לוכל לומר שנתקדשה בירך התרנגולת ולא בטיסטימיל. ושוב יצא לחלק דשאני התם דלא סגי בלא"ה ליתן המים או היין או השמן בכלי ומשו"ה אמרינן במה שבתוכו ולא בו משא"כ בירך תרנגולת בתוך הטיסטימיל וכו' עש"ב ולא עלה על דעתו דעת עליון דבלא"ה אי אפשר לפרש ולומר שהיא מקודשת בירך התרנגולת לבד יען הטיסטימיל היה חוצץ בין הירך ובין ידי הכלה אלא ודאי דבהכי לא איכפת לן אם הטיסטימיל חוצץ:
שו"ר הדבר מפורש יוצא מפי הרב הלק"ט ח"ב סי' ר"ס שנשאל וז"ל מ"ש גבי גט דלא סגי שתטול האשה גיטה מיד בעלה וגבי קדושין אעפ"י שנטלתן מע"ג קרקע שפיר דמי. תשו' בגט הקפידה תורה ונתן בידה ולא שתטול ואע"ג דהקיש הויה ליציאה לא לכל מילי הוקשו כי ההיא דצווח ר"ל ככרוכייא ויצאה והיתה ויש סמך לדבר נתתי כסף השדה קח ממני שאם כבר פשט עפרון את ידו וקבל הכסף לא שייך קח אלא כלומר מוכלים הם בידי קחם בידך. וטעמא איכא דהתם דלרחוקה קאתי לא מקדי' איניש פורענותא לנפשי' ושקליה מדידיה עד דיהבא לידה אבל היכא דלקרובה קאתי אשה בכל דהו ניחא לה עכ"ל. העתקתי כל דבריו ז"ל למען יקראנה הקורא ויראה וידע דאיכא תנא דמסייע לן מי לנו גדול ושום נ"ש לא יוכל לפצות פה כנגדו ח"ו וכל הרוצה לחלוק על דבריו ח"ו עליו הראיה:
ואין אנו צריכים לישא וליתן בכל מ"ש הרבנים העי"א ולהבדיל בין החיים הרב כר"ש ז"ל וסלח נא אנכי מבקש מכבודו במקומו מונח ויפה דן יפה הורה הרב מ"ץ יחל"א והלכתא כוותיה ובאמת חפץ הייתי להשתעשע בכל מ"ש בפרט זה. אך! סהדי במרומים כי אין הפנאי מסכים עמדי מרוב טרדותי ה' יאמר די לצרותי ויצילנו משגיאות וימ"ן ויהיו דברי אלה עשוים באמת וישר:
הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט: