שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
או"ח · סימן ב
יום ו' עש"ק לס' והיה ברכה הו"ן ועוש"ר לפ"ק. לדזכי והוה דרופתקא דאורייתא אי אמר עקרנא מורא איעקר מפרקיה מחריפותא דנהרא תפיס לאלפא אומנוון. די על ידיה זהוריתא דאורייתא מתנתבא באובריזוון. ואולפניה שכיח ליה דהוא גלי ומלפא וטעמא כאיסקרטיוון. אופכבא וחכימא דיאודאי יאי ויאי ליעול בי בני זרעא מעלייא בני אריוון. ה"ה ידידי הרב המופלג גדול בישראל ראש ב"ד מקודש אעיקרא קאי עירין קדישין הני כבשי דרחמנא גלי' להו כמוהר"ר יעקב שאול אלישר יש"א ברכ"ה נ"י ברא מזכה לאבא שגדלו המלך הרב הגדול ח"ק בנימן ידיד ה' ממשפחת הפרתמים ששתה מים מים התלמוד שאין לו סוף לתאבון זיע"א:
מנחת אביר יעק"ב נ"י בספרו הבהי' בני בנימן קבלתי בשמחה במעלי דריש שתא למנה ואלף תודות מקירת לבי שכבדני בתשורה זאת. וסמוך לקבלה אמרתי נקי נדר להשתעשע בתורת אמת ליעקב נ"י ובפרט בדברים שנאמרו בשערי בנימן ארי דבי עילאי רועה ישראל הרב הגדול זצוק"ל אבל הזמן גרמה שלא יכולתי למלאת מחשבתי. בכל זאת רחקתי את עצמי לכתוב שורותי אלה מה שחנני הית"ב בהאי סימנ' טבא ט"ל לברכה שבא תחילה בעת פתיחת הספר לנגד עיני וגם היה מעני' דיומא. ויותר ממה שכתב כאן כתוב אצלי ומפני חולשת גופי לא יכולתי לצאת עתק כולו. וזה החלי בעה"י: תמן במס' שקלים פ"ח מ' ג' חל י"ד להיות בשבת שוחט בו מיד ופי' רבי' עובדי' ז"ל ולא אמרינן כיון דשבת הוה וכו' ומחלל את השבת שלא במקום מצוה והוא פי' הרמב"ם ז"ל וקבעו להלכה בחיבורו הבהיר פ"ג משאר אבות הטומאה ובשם רבותיו פי' והוא פי' רש"י ז"ל במס' פסחים ד' ע' דאקופיץ קאי. והתויו"ט הקשה דלפי' הראשון הוי זו ואצ"ל זו. ולדידי ק' הלא נראה כחוכה שלגבי פסח יצא ידי חובתו ולגבי חילול שבת נחוש. וכבר נשאתי ונתתי בהאי ענינא בדברי הרב המופלא ח"ק אענ"ה נ"י בספרו כפי אהרן הל' תערובות סי' ד' ואכ"מ ואמרתי טעם לשבח דהוכרח רבי' לפרש כן דלשטתיה אזל דס"ל לכתחי' בעינן לשחיטת הזבחים כלי שרת כמבואר בפ"ד מה' מעשה הקרבנות הל' ז' והוא ס"ל בפ"א מהל' בהב"ח דאין עושין כל הכלים מתחלתן וכו' ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותם לגבוה. ואם בקופיץ איירי מתני' ק' איך יכול המוצאו לשחוט בו לכתחילה דדילמא הבעלים צריכים אותו רק לשבירת עצמות ביו"ט ואף שטהור הוה מ"מ הא בעי עשיית לשם כ"ש וליכא. לכן הוכרח לפרש דאסכין קאי איברא דק"ל לשי' רבינו ממעשה דהלל במס' הנז' ד' ס"ו שאמ"ל הלכה זו שמעתי ושכחתי וכו' למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו וכו' יע"ש ומריהטא דלישנא משמע דשאלה זו נשאלה בע"ש ואם כשי' רבינו דכ"ש נמי בעי עשי' לשם גבוה הלא כבר היתה מפורסמ' הלכה זאת בירושלי' דהרי פשו האומני' הסכינים לשם גבוה להביאן בשבת לעזרה. דפשי' שלאו כל ישראל פחמים היו להיות צורף בביתו ולעשות הסכין בחשאי. בשלמא לס' הרשב"א והר"ן ז"ל בשי' למס' חולין ד' ג' דקדשו מאתמול יש דחוק ולומר דלא נתפרסם האי קידוש דכל א' קדשו בביתו בחשאי ואין לו' דהאומן עשהו מתחי' לגבוה ובכל זאת לא נתפרסמ' הלכה זאת דהאומן חשב דיוליכו מע"ש לעזרה. אמנם זה ק"ל מהא דתניא במתני' הנז' בשלשה עשר שונה ומטביל וטעמא דשמא לא הטבילום עדיין הבעלים שהי' צריך שהות ביום להטביל ולהעריב שמשה כפירש"י ורבינו הוסיף דבעי גם הזאה. ואם בעינא תחילת עשי' לגבוה בודאי היו נזהרין הבעלים שלא תהי' נטמא ומאי חששא איכא. ועוד דלשיטתו מוכרחים אנו לאוקמי למתני' דוקא בחדתי ומדסתם רבינו משמע בין בחדתי ובין בעתיקי איירי וכבר ארוכה עלתה לי בעזה"י בהאי ענינא אם סכין לשחי' קדשים בעי' כ"ש בספרי זוטא שיח יצחק ח"ב סי' ג' שמסודרי' משנת זר"ת תלי"ת ושם איכא בניי' שקלא וטריא בדברי אביר התורה גאון ירושלם מהריט"א זיע"א בספרו קדושת יו"ט סי' ג"ל. ואפ"ל לשי' רבי' דבערב פסח משום רוב העם בדיעבד הוא ולא בעי' כלי שרת גם י"ל דס"ל כס' הריטב"א בשי' למס' חולין דף הנז' שכ' דמחורתא דסכין היה כ"ש לקדש הדם קצת וכו' ולפיכך אין הסכין חשוב כ"ש לפסל ביוצא. וי"ל דס"ל לרבינו דלא בעי ג"כ עשי' לשם גבוה:
ובמס' מנחות ד' כ"ח ע"ב תניא כ"ש שעשאה של עץ רבי פוסל וריב"י מכשיר וקאמר בש"ס דלר"י מיעט כלי חרס. הרי דלכ"ע כלי חרס אי אפשר להיות כ"ש ומדחזי' דבשלו אף קדשי קדשים בכ"ח לכתחילה כמבואר בכמה מקומות בש"ס מוכרח דכלי בישול לאו כלי שרת הוא ובזה ניחא שאלת ריב"ש במס' ע"ז דף ב"ן ע"ב כלים ששמשו בבית חוניו וכו' כהני' הוא דקנסי רבנן משום דבני דעה נינהו או ל"ש יעו"ש ופשיטא דאף למ"ד דלאו בית ע"ז הוא דבמת יחיד הוא דהא גם בשעת היתר הבמות לא היתה רק במת ציבור אחת לכל ישראל. וק' לשי' רבינו הנז' דבעי' עשיה לשם גבוה. מה שאלה שאל בן שאול בבי מדרש' הא אף דלשמים הוא מ"מ הרי נשתמשו בהן הדיוטות כמו שהקשה כהנא רבא ז"ל במזל שעה די"ל דשאלתו היתה על כלי' כאלו שאינם כ"ש ולשימוש בעלמא הוו ובגדי כהונה ג"כ ס"ל להריטב"א במס' קדושי' דף מ' והובא במל"מ פ"ח מה' כלי מקדש הל' ה' דלא הוו כ"ש אלא קדושת דמים בלבד יעו"ש ובס' מגילת ס' ח"ב ד' ל'. וממילא מתורץ מה שהקשה עוד מלך שלמה ז"ל להראב"ד בהל' שקלים דמשיג על רבינו דבהל' בהב"ח משמע דס"ל כוותיה גם יפה עולה לדינא מה שניבא זכרי' והי' כל סיר בירושלם קודש לה' ולא יהי' עוד כנעני בבית ותרגם יב"ע ולא יהי' תגרא וכו' ופי' הרד"ק ולא יצטרך בית ה' לסוחר שימכור שם סירות וכו' משמע דאף למקדש יהיו מועילים אלו הסירות של כל ירושלם ות"ל הא נשתמש בהן הדיוט אמנם אם הסירות לאו כ"ש היו ניחא [אף שיש לדחות דעפ"י הדיבור שאני מ"מ פשטא דקרא הכי משמע] גם לס' רבותי' בעלי התו' ועוד הרבה מהראשונים ז"ל דס"ל דסכין לא בעי כ"ש י"ל דכו' ריב"ש גם על סכיני היה. ולדינא ליכא נפקותא דהא איפשט' האבטי' לאיסורא דקנסו. ודברי מעכ"ת גאון יעקב נ"י שלא ידע שכול כונת הרב מ"ש ז"ל לא ידעתי להולמן דהא פשיט' דחונ' לאו שפיר עביד בעשות בית דומיא דמקדש בחוץ וכל השוחט והעלה בו נלקה בכרת כדאי' במס' ברכות ד' ס"ג כשירד חנניא וכו' וא"ל יעלה להר אחי' יבנה מזבח וכו' ויאמרו אין לנו חלק וכו' יע"ש ובפירש"י והרי בכהנים דלא שייך בהו עשיה להדיוט אפי"ה קנסוהו משום דלאו שפיר עבדי ה"נ בכלים קנסו' אף דעשיה להדיוט אינה מגרעת. ופשיטא דבית חוניו אינו עדיף מבמת יחיד שהי' כהדיוט לגבי מקדש וכבר זכר עשה גאון יעקב נ"י שבית הכנסת כדין במת יחיד חשבינן לה כמבו' בכמה מקומות וכלי בהכנ"ס נשתמש בהו הדיוט הו'. ומה שהקשה עוד הרה"ג מ"ש ז"ל דאיך יכול ההדיוט להשתמש אף קודם שנתחתכו בעבודה וכו' ולא יהיה אלא קדושת בד"ה דבעינן בהו העמדה והערכה וכו' הדברים כפשטן תמוהים דהא מבואר ברמב"ם פ"ה מה' ערוכי' הל' י"ב דדוקא בבהמה אין חילוק בין קדושת מזבח לקדושת בד"ה דבעי העמדה והערכה אבל במטלטלי קב"ה לא בעי הו"ה אלא ודאי כהן שדעתו יפה הכי קאמר דכלי שראוי לכלי שרת אף בקדושת דמים לבד אינו נפדה דומיא דעצי' ולבונה דבחדא מחתא מחתינהו ויעו' בשעה"מ בהל' א"מ פ"ו ה' ד' וכן נר' משי' רבי' הריטב"א הנז"ל ובזה מתורץ קו' מל"מ בפ"ח מה' כ"מ הנז"ל. ותי' הכהן גדול ז"ל בבתי כהונה בחי' להל' בהב"ח דאפקעתא דמלכא הוא וכו' יע"ש. לפע"ד אינו מובן דמשמע מדבריו דקודם השירות אף קדושת דמים לית בהו. ולאחר נשיקת עפרא דתחו' רגלו' א"א לו' הכי כמבואר בתוס' זבחים ד' ע"ב ובחי' הרשב"א והר"ן למס' חולין הנז"ל דתי' לקו' מעובדא דפסחים שקדשו' מאתמול וכוונת' דקדשו' מע"ש קדושת דמים וקדושת הגוף חל עליה' בשעת השירות ויעו' בקדושת יו"ט סי' הנז"ל. ומה שפי' שם בתחלה שכוונת' דמשחו' אותן מע"ש אחר המחילה רבה א"א לו' הכי דהא האי עובדא בבית שני הוה שלא היה שם שמן המשחה דכבר גנז אותו יאשי' המלך כמבוא' במס' כריתות דף ה' גם מה שכתב הבתי כהונה ז"ל דהא דכלי שנעש' מתחלה להדיוט פסול לגבוה אינו מפורש בכתוב וכו' יע"ש. ובס' אגודה ותשו' מהרי"ל אתי' עלה מהאי דרשה יע"ש ועוד יש להאריך בדבריו המאירות ואכ"מ. והואיל דהביא אותנו משך הענין להירו' דפ"ג דמס' יומא ומס' מגילה אמרתי להעתי' שרש א' מקונטריסי שיח יצחק הנז' וז"ל שם הירושל' במקומות הנז' תמה איך אפשר שביחד הכלי שרת הם קדושים ומקדשי'. משמע דשני פעולות בבת אחת אין אדם יכול לפעו' והוא כס' הש"ך חו"מ סי' קצ"ח סעיף ה' דדוקא כשהשכיר לו החצר תחילה וכו' אבל שניהם כא' לא יעו"ש ובסי' ר"ב וכותי' ס"ל הריטב"א כמבואר יוצא מדבריו בשי' למס' קדושין שהק' למה דמייתי הש"ס דויתן להם אביהם דנימא שאני התם דמדין חצר היה ותי' עם משמע דהקנה להם כא' וזה א"א אלא באגב ולא מדין חצר. וכן ראיתי בשי' לא נודע למי ד' טו"ב מהספר שהביא חי' בשם הב"ח למה שהקשו באבעי' הש"ס אם בעינן צבורי' או לאו תי"ל הרי קנה מדין חצר דתורת חצר ליתא בשהי' שם מטלטלי' מקמי דהו' חצרו אלא בשקדמה קני' החצר לקני' המטלטלי' והמחב"ר ז"ל השיגו מהא דתנן עישור שאני עתיד וכו' ומהא דגיט' וחצרה באים כא'. וכן מבואר יוצא בש"מ בשם תוס' בדף ז"ך מס' מציעה בד"ה חצר שהקשו דלקני לבעל הגל חצירו ותי' דלא אמרי' חצירו קונה שלא מדעתו אלא כשהחצר הי' שלו מקודם וכו' יע"ש. וגם לפי פי' השני של הבע' שנפשטה דנקדש ומקדש כאחת והכי פי' גאון ירושלם מהריט"א ז"ל בספרו קדושת יו"ט סי' הנז' בכל זאת ליכא למידק מיניה אפכא מסברת הש"ך הנז' די"ל שאני כלי שרת שכבר היו קדושים בקדושת דמים ואין הפעולה רק עילוי לקדושת הגוף. ויעו' במח"א פ"י ה' מכירה בקנין חצר סי' ד"י ובתשו' נוב"י מה"ת או"ח סי' ס"ג עכ"ל שם. אחז"ר זכינו לאור החמה מרבינו משה זיע"א חת"ס ח"מ יע"ש סי' ס"ו דבריו מעולפו' בספירים:
ותבט עיני בשורי מה שהקשה גאון יעקב נ"י לתנא דאורייתא מר יאודה ז"ל במה שמסתפק ועולה במל"מ פ"ה מהל' מעילה והניחה בצ"ע ולפע"ד י"ל דהוא ז"ל ס"ל דטעמא שכ"ש אינן נפדין מדרבנן הוא וכמ"ש תוס' במס' מנחות דף ק"א וכן מבו' יוצא ממה שנסתפק בפ"ה מה' עירובין הל' ה' יע"ש. ואף שרבינו ז"ל בפ"ו מהל' א"מ הל' ד' [הובאה במל"מ פ"ג מהל' כלי מקדש] נתן טעם שאינן נפדין משום שנאמר והעמיד וכו' משמע דמדאורייתא אינן נפדין והוא ז"ל ס"ל דאסמכתא בעלמא הוא כמבואר בפי' רבי' הראב"ד ז"ל לספרא פ' בחוקותי פ"ט סי' ה' [שמשם חצב רבינו הרמב"ם מקורו כמבו' בשעה"מ הל' א"מ] שהביא הטעם משום דלא שכיח יע"ש. ובקונט' מחנה ישראל אשר בסוף תשו' קול אלי' ח"ב בהל' מעילה ובמס' ע"ז בדף הנז' קאמר הש"ס ג"כ טעמא אחרינא דאינן נפדין משום דלאו אורח ארעא. איברא די"ל דזה הטעם לא נאמר אלא באלו אבנים שבאו פריצים וחללוה. ולפי"ז תמה אנכי על קו' השעה"מ בפ"ה מהל' ערובין דמה פריך ר"ה בר מנוח וכו' יעו"ש וכבר ארוכה עלתה בסוג' דמס' מנחות דף ק"א הנז"ל בקונט' הנ"ל סי' י"ב וצללתי במים אדירים והעלתי בעז"ה מרגניתא עם מה שתי' בתשו' שאלת יעב"ץ ח"ב סי' קע"ו. והרב ח"ק בעל כפי אהרן נ"י נראה דיפה כיוון דהא הבעל המאור שחולק על ס' הרמב"ן הוא משום דס"ל דאבני מזבח אינן נחשבים לכלי שרת אמנם בכ"ש מודה הוא להרמב"ן ז"ל כמבו' בדבריו המאירות ויעו' בתשו' אמ"ו רשכבה"ג בחתם סופר א"ח סי' ח"ל:
והנה בקדושת בהכנ"ס שהוא לנו כמקדש מעט אפליגו רבותי' הראשונים אם קדוש' הו' קדושת הגוף או רק כתשמישי מצוה כמבואר בד"ן מס' מגילה פ' בני העיר. ובמרדכי שם משמע מי שנותן דבר מבית הכנסת עובר על לא תעשון כן מדאורייתא והובאה במור"ם ז"ל סי' קנ"ב ולא בלבד במחובר עובר אלא גם בתלוש ויעויין בתשו' חו"י סי' קס"ב ובתשו' אמ"ו זיע"א סי' ל"ב וג"ל אמת דהרבה מרבותי האחרונים ס"ל דהאי איסורא רק מדרבנן הו'. ורבינו הרמב"ם לא הביא כלל האי איסורא גם בהכנ"ס. ולפענ"ד נראה דלשטתיה אזיל דס"ל דבהכנ"ס כהדיוט נחשבת לגבי מקדש. ואם בבהכנ"ס איכא האי איסורא דלא תעשון כן דומיא דמקדש אף את"ל דהו' רק מדרבנן בכל זאת נראה כסתראי דבענין סתירה כמקדש נחשבת ובענין כלי שנשתמש בה כהדיוט גמור חשבינן ליה. אלא ודאי שרבינו לא ס"ל להאי איסורא גבי בהכנ"ס. וטעמא דרבינו הוא מש"ס ערובי' ד' ו' דהיתה הגי' לפניו קורה לבהכנ"ס ומשו"ה מוקי נמי לכל התוספ' בבהכנ"ס כמבו' בדברי אמ"ו זיע"א בחת"ס סימן מ' יעו"ש. אמנם לגרסתינו דאינו מוזכר תיבת בהכנ"ס י"ל דגם בבהכנ"ס עובר משום לא תעשון כן ופשיט' דאינה נחשבת כהדיוט לגבי מקדש ותימה לי על מעכ"ת אביר יעקב נ"י שהראה מקום לדברי רבינו מסוגי' דמס' ערובי' הנז'. הלא כבר נאמרו דברי' אלו מפי רבינו משה זיע"א בח"ס סי' מ' אשר הזכירו מעכ"ת ני' ובלי הוספת דברי רבינו משה זיע"א דגרס כן הרמב"ם וס"ל דכל התוספת' על בהכנ"ס קאי דצ"ל כפשטי' אינו ראי' מש"ס כלל דהא בהכנ"ס פשיטא דקילא ממקדש כמבו' לגבי רקיקה ושאר דברים. שאף בהר הבית אסורי' ומותרי' בבהכנ"ס אבל שיחשב כהדיוט לגבי מקדש מנ"ל ולולי דמסתפי' היתי אומר דתוספת' נשנית בזמן שבהמ"ק הי' קים ואז בהכנ"ס כהדיוט נחשבה לגבי מקדש אבל אחר שנחרבה הבית בעו"ה וחכז"ל אמרו שהיא כמקדש מעט ובכמה דברים החמירו שתחשב כמקדש מעט. לאו כהדיוט נחשבת. ונפקא מיני' כיוצא בתשמישי קדושה יש הרבה מרבותי' הראשונים ז"ל דס"ל שאף בפדיון אינם יכולים להפקיע קדושתן ואליבא דכ"ע בעת קדוש' הדיוט אסור להשתמש בהן כמבו' בתוספת' הנז' והובאה בירושל' דמס' מגילה העושה תיבה ומטפחת לספר וכו' ומשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט. ורבינו ירוחם באו"ח נתיב ב' חלק ד' הזכירו ומתפלא אני על הרב השואל נ"י שעלה בדעתו לחלק דשאני כלי מקדש וכו' רק בראות למרן ז"ל שהביא משם האגודה חזר לאחוריו והלא מפורש הוא בתוספת' וכו' הנז"ל וזה הוא דאפסק' הלכת' דאין מורידי' מקדושתן ואין לו' דהאי הורדה הוא בתמידות כמבו' למעיין:
ולכאורה עלה ברעיוני לומר הא דפסק מרן ז"ל בסי' קנ"ד סעיף ח' הארון וכו' מועיל בו תנאי וכו' דוקא בחו"ל נאמר אבל בהכנ"ס שבא"י לא מהני שום תנאי כמבואר בסי' קנ"א יעו"ש. ואף דמרן ז"ל סתמא קאמר י"ל דסמך אלעיל ולא נעלם מאיתי שכבר הוקשה להמג"א בס"ק י"ד דאפי' לארון וכו' מועיל תנאי ותי' נראה לפע"ד שהוא דוחק דמסתמא לשון הפוסקי' לא משמע הכי. וכן מבו' בדברי הגאון מחנ"א בהל' צדקה סי' י"ב דלסברת המג"א אין ראי' כלל לנדונו מבתי כנסיות שבא"י וממשמע מדברי הרה"ג מהרא"י ז"ל בכסא אלי' סי' הנז' שתמה על המנהג פעה"ק ת"ו שאומרים קינות וכו' הא לא מהני תנאי בבהכנ"ס שבא"י יעו"ש ואם ס"ל כהמג"א אין כאן תימה דהא ליכא קלות ראש. לכן נראה לפע"ד לחלק בין תשמישי קדושה לתשמיש דתשמיש שדין קדושת ביהכנ"ס להם. ודוקא תשמישי קדושה וכן הקדושה בעצמה מהני תנאי ויעו' במה שפסק מרן ז"ל בסי' מ"ב ס' ב'. אבל דבר שכל קדושתם מקדושת בהכנ"ס אתי' עלה דומיא דבהכנ"ס הוה ולא מהני תנאי בא"י. ובהאי תשמישי קדושה חמירי אף בא"י דאם בלו צריכים גניזה משא"כ בבהכנ"ס ודומה לה אם נחרבה או בלו יכולים למכור אבנים וכדומה ולא בעי גניזה. ולפי"ז יצא לנו דלגבי פרוכת ודומה לו דהו' תד"ת לא מהני תנאי. ומעובדא דירושלמי ליכא למפרך דבתשמישי קדושה איירי גם אם דברי אלו לא יהיה להם מקום בכל זאת נ"ל שמרן ז"ל ס"ל בשולחנו הטהור דוקא אם התנו בפי' אז מהני אבל לא ס"ל כס' התה"ד שדחק לישב המנהג משום דאמרי' לב ב"ד מתנה עליהם וכאלו התנו דמי אף שהביאו בב"י. ולשון הירוש' מורה כן לכך התנו עליו מתחלה ר"ל שבודאי התנו. ולא אמר כאלו התנו וכן פי' רבינו ירוחם ז"ל בנתיב הנז"ל והובאה בתשו' משפטי שמואל סי' כ"ט יעו"ש וכמבואר יוצא מסעיף ח"י סי' קנ"ג ובסעי' ט' ויו"ד סי' קנ"ד יע"ש במג"א וכן מסעיף ד"י וכן בערך לחם למהריק"ש ז"ל הוסיף בסעיף ח' סי' קנ"ד יש מקילין בלא תנאי מפני שלב ב"ד מתנה עליהם וכן בסעיף י' בראש וכו' בסופו וכן נהגו מטעם לב ב"ד מתנ' עליהם [וטעות הניכר יש שם והכונ' נראה כמו שפירשתי] ובזה נראה לפרש כוונת המג"א בס"ק י"ג וא"פ דלב ב"ד מתנה עלי' וכמ"ש ס"ח ועסי' שהקשה למור"ם אמאי לא הביא שם כבשאר סעיפי' שאין מוחי' במה שמשימין על ראש החתני' משום דלב ב"ד וכו' והציון לסעי' ח' הוא להגה"ה מור"ם ז"ל. ויעוי' בערך לחם בסעי' י"ד שכ' ויש מי שנהגו להתיר משום לב ב"ד. ובהקדמת נכדו ע"ה כ' שפוסקי' כמהריק"ש ז"ל בכל ארץ מצרים וגילילותי' במקום שחולק על מרן ז"ל. ואם כנים אנו בזה נראה דלאו שפיר עבדי פה עה"ק תובב"א דאתרא דמרן יתבינן לעשות מפרוכיות כילת חתנים ולפרוס על כסא אליהו זכור לטוב והסנדק [ומה שהכריח גאון יעקב נ"י ממה שהבי' הרב הגאון כמה"ו חיד"א זצ"ל בשיו"ב מתשו' ר"י בן הרא"ש ז"ל לאמ"ר לאו שמה מתי' דשם איירי בשאר ספרי' קדושי' ולא בס"ת והוא פשוט] ובעינן אנו לאמשוכי נפשי' לישב המנהג שכבר נהגו כתרומת הדשן קודם מרן ז"ל דוגמ' מה שנוהגי' באשה שנתקדשה ע"י שליח שחוזר החתן ומקדש' פ"א ויעוי' בתשו' פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' א' ובתשו' שדה הארץ וכמו כן לעני' אמירת תחנונים בכל חדש תשרי כמבו' בתשו' חיים שאל ח"ב סי' ל"ה יעו"ש וזה הוא דוקא בכילת חתנים ומילה שיד כולם שוה. משא"כ לנוי סוכה שרק איזה יחידי סגולה והחזני' תולין אותה לנוי בסוכה בזה גם הגאון תה"ד ז"ל מודה ואזיל דלא אמרי' לב ב"ד וכו' ותלי"ת דכוותי מצאתי למוח"ו הגאון ז"ל בס' מטה יאודה בסי' מ"ב ס"ק ב' וכן כ' בתשו' בית יאודה לענין הדלקת הפיפא מנר של בהכנ"ס והסכים עמו הגאון כמה"ו א"מ ז"ל בס' שערי תשובה יעו"ש. ועוד הארכתי תלי"ת הרבה ובפרט בדברי רבינו אור זרוע בסי' תקע"א אם מהני תנאי לקדושת הגוף. ובמה שכ' אמ"ו רשכבה"ג ז"ל בסי' ח"ל ד"ה אמנם וכו' ובמל"מ פ"א מהל' כלי מקדש הל' י"ד ובמה שכ' הגאון מהרמ"א נ"י בס' אמרי בינה ח"א בדיני צו"ת סי' י"ב גם בדברי הרב ח"ק נ"י בס' כפי אהרן סי' א' וג'. וכבר דרש ברבים בני הרב נ"י עת נתינת ס"ת הקדושה בחוה"ס שנת תרל"ה כל מה שכ' הרב השואל נ"י על הב"ח נ"י. ואפס קצהו נדפס גלוי בחבצלת שנת הנ"ל גליון ב'. ויעוי' ג"כ בתשו' ושב הכהן סי' ד' ובס' טוב עין סי' ח"י שכ' שאין לזוז מפסק מרן ז"ל כס' האגודה ובתשו' הרדב"ז ז"ל ח"ב סי' תרמ"ד וכנראה שהובאה בס' התקנו' שאינו נמצא במחיצתי. דברי אהובו אמיתי המצפה לשבות יעקב בחיר ה' ואז אי"ה אנופף ידי בעזה"י יותר בארוכה הצעיר יצחק מפראג שמביא כעת תודה כחושה ואם ירחיב ה' את גבולי אביא בעזה"י נקי נדר תודה שמינה. וזאת אשר השבתי יום ח"י תמוז ש' ועליו תבא ברכת טוב. מר ברישא. בוצינא קדישא. מר דטריד בגירסיה למסתור ולמחסה. מר ניהו רבה. נברשתא דדהבא הדר הוא הרב המופלא. גדול מרבן. פום ממלל רברבן. גאון יעקב פחד יצחק יהיה בעזרו. והיה אדירו. כיר"א. מר קדים שדר לן מהני מילי מעלייתא. כמין טיפי מרגליות. זמן נקט מס' "והיה ברכה" ש' הו"ן ועש"ר וענדתים עטרות. והיו למאורות. אך! בושת פני כסתני כי זה זמן רב לא עמדתי להשיב מפני הכבוד. כאשר חיובא רמיא עלי די השיב תשו' מאהבה. כי נעים נאוה. ואולם אל אלד'ים הוא יודע. יעיד עלי כי לא מעצלות חלילה! ואחר עד עתה הס כי לא להזכיר רק כי רבו טרדותי. עצמו מצוקותי. ה' ברחמיו יאמר נא די לצרותי. והנה בעתה אמרתי אל לבי עד מתי אשים מחסום לפי. הלא נכספה נפשי כי לא באתי עד הנה כדת מה לעשות. ובכן יום תמול פניתי לבי מכל עסקי ולמודי ישר הולך. ובלא"ה יום צום התענית אין יוצא ואין בא. ואתנהלה לעט'י לפי סדר קונטריסו הטהור. תחילת חכמה פתח דב"ק יאיר בחקירת חכם על ההיא דתנן במס' שקלים פ"ח מ' ג' חל להיות י"ד בשבת שוחט בה מיד אי קאי אסכין או אקופיץ וכו'. וכתב מעכ"ת ולדידי קשה הלא נראה כחוכא דלגבי פסח יצא י"ח ולגבי חילול שבת ניחוש עכתד"ק. ואנא דאמרי מי יתן ידעתי להבין כונת דב"ק והיכן מצא מעכ"ת דלגבי פסח יצא י"ח ולגבי חילול שבת חיישינן. הלא הרע"ב פירש דבריו רח'ב רח'ב וז"ל בשבת שוחט בה מיד. ולא אמרי' כיון דשבת הוא לא נשחוט בה מספיקא שמא טמאה היא ונמצא הפסח טמא ומחלל השבת שלא במקום מצוה עכ"ל. וגם הרמז"ל בפי' המשנ' דשקלים כתב וז"ל וכן כשיחול י"ד בשבת שמא יעלה על הדעת שלא נשחוט בשבת מספק לפי שאפשר שהסכין טמאה והשחיט' נפסדת וכו' הרי דחששו לשתיהן לחילול שבת ולטומאת הק"פ ועז"א דליכא למיחש לא על הפסח ולא על חי' שבת כלל:
וחזיתי' למעכ"ת שנתן טעם לשבח דהוכרח רבינו לפרש כן דלסברתיה אזיל דס"ל דלכתחי' בעינן כלי שרת לשחיטת הזבחים. ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה. ואי בקופיץ איירי מתני' ק' איך יכול המוצאו לשחוט בו לכתחי' דדילמא עשו אותו רק לשבירת עצמות ביו"ט ואף שטהור הוא מ"מ הא בעינן שיהיו עשויים לשם כלי שרת וליכא. לכן הוכרח לפרש דאסכין קאי עכתדב"ק:
ולפקע"ד אמינא אחרי המ"ר דמלבד דשבירת עצמות ביו"ט היינו לשלמים או לחגיגה וא"כ גם הקופיץ צריך לעשותו לצורך גבוה בכלי שרת וגם כיון דהקופיץ עצמו ראוי לשחוט בו וגם לשבירת עצמות וא"כ הוי כסכין דנעשה לצורך גבוה. וכמ"ש מרן בכ"מ בפי"ג מה' אבות הטומאה דבכלל הסכינים הוא הקופיץ. והתיו"ט שם בשקלים בד"ה חל להיות יום י"ד בשבת וכו' כתב בפירוש דהקופיץ כיון דחזי לשחיטה הוי כמו סכין וכו' יעו"ש וא"כ ודאי דנעשה לשם גבוה:
תו חזיתיה למני"ר דכתב בד"ק וז"ל איברא דק"ל לשי' רבינו ממעשה דהלל בפסחים ד' ס"ו שאמ"ל הלכה זו שמעתי ושכחתי וכו' למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמר וכו' ומריהטא דלישנא משמע דשאלה זו נשאלה בע"ש. ואם כשיטת רבינו דכלי שרת בעי עשיה לגבוה הלא כבר היתה מפורסמת הלכה זו בירוש' דהרי עשו האומנים הסכינים לשם גבוה להביאם בשבת לעזרה דפשי' דלאו כל ישר' היו פחמין להיות כל איש צור'ף בביתו וכו'. אמנם הא ק"ל בהא דתנן במתני' די"ג שונה ומטביל וטעמא דשמא לא הטבילום הבעלים עדין וכו' ורבינו הוסיף גם הזאה. ואי בעינא תחי' עשייתן לשם גבוה בודאי היו נזהרים הבעלים שלא יטמא ומאי חששא איכא. ועוד דלשיטתו מוכרחים לאוקמי מתני' דוק' בחדתי. ומדברי רבי' משמע בין בחדתי בין בעתיקי עכ"ל הזהב וההדרת: ולדידי מ"ש הרב בתי כהונה ז"ל ליכא שום קו' כלל דרבינו ז"ל ס"ל דאף דתחילת עשייתן היו לשם גבוה כל זמן שלא נשתמשו בהם רשאי להשתמש בהם הדיוט כדכתיב אשר ישרתו בהם בקודש וגו' וא"כ אין צריך שיהיו כל ישראל צורפים או פחמין לעשות הסכין בחשאי ח"ו חלילה אלא האומנים היו עושים הסכינים לשם גבוה והיו מביאים אותם לבית הבעלים והבעלים בעת שישתמשו בו מקדישים אותם. וביני ביני יכולים להשתמש בהם בביתם. ואפשר שיטמאו ומטבילים ומזים עליהם. ואף שנעשו עתיקי שכבר נשתמשו בהם בהיותם בביתם. עכ"פ היו עשוים מתחי' לשם גבוה וע"ש הביאום לבהמ"ק או קודם לחנכם לכלי שרת. ועי' בתוס' קדושין דנ"ד בד"ה בכתנות כהונה דמוכח הכי ממ"ש בסוף דבריהם והא ודאי כתנות מתחי' עשו להם לשם גבוה יע"ש:
איברא דבדרך אגב ק"ק לפקע"ד לא ידעתי ליישב דברי הר"מ ז"ל דבפ' ד' מה' מעה"ק ה' ז' פסק דכל הזבחים אין שוחטים אותם לכתחי' אלא בסכין מכלי שרת ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין ואפי' בקרומית של קנה כשרים עכ"ל. דלכאורה קשה איך הכשיר לשחוט בקרומית של קנה אף בדיעבד מאחר דהוי כלי עץ. והוא ז"ל פסק בפ"א מה' בית הבחירה ה' י"ח דכלי עץ פסולים לגבי מזבח. ולא חילק בין לכתחי' לבדיעבד כלל משמע דבכל גוונא פסול. ועיין בתוס' דזבחים ד' מ"ז ע"א בד"ה איזהו מקומן שכתבו וז"ל וההיא דקרומית של קנה איכא למימר שתקנה ועשאה כלי וכר"י בר יאודה דמכשיר בכלי שרת של עץ יעו"ש. ועיין בתוס' דחולין דף ג' בד"ה כגון דמשמע דסתראי נינהו וצ"ע:
ואנכי חזון הרבתי לפר"מ דעל מ"ש בעניותי על ה' מז"ש ז"ל לא אדע שכול וכו' כתב מעכ"ת וז"ל דברי מעכ"ת לא ידעתי להולמן דהא פשיטא דחוניו לאו שפיר עביד בעשותם בית דומיא דמקדש בחוץ וכל השוחט והמעלה בחוץ הרי הוא בהכרת כדאיתא בש"ס דברכות ד' ס"ג וכו' והרי בכהנים דלא שייך בהו עשיה להדיוט אפי"ה קנסום משום דלאו שפיר עביד וה"נ בכלים קנסום (דלאו שפיר) אף דעשיה להדיוט אינה מגרעת וכו' ע"כ תד"ק:
אנא דאמרי' יהלמנ"י צדיק ובהכרח צ"ל דבית חוניו לא גרע מהדיוט שהרי לפי' הק"ו שעשה מעכ"ת דהרי בכהנים לא שייך בהו עשיה להדיוט אפי"ה קנסינהו וא"כ פשי' דבכלים שייך למיקנסינהו וכו' וא"כ אשאלהו למעכ"ת ויוריני ויאמר לי מאי בעית ריב"ש בש"ס כלים ששימשו בבית חוניו אי קנסום או לא דמאי בעיא הרי בכהנים דלא שייך בהו עשיה להדיוט קנסינהו. פשיטא דכלים שייך לקונסם. אבל האמת אינו כן דעיקר הבעיא היא יען דכהנים בני דעה נינהו והלכו במזיד לבית חוניו ושמשו אף דידעו שנאסרו הבמות וכמו שפי' רש"י ז"ל בד"ה כהנים דבני דעה נינהו וכו'. נמצא דפשיטא ליה לריב"ש דמה שקנסו הכהנים הוא משום ששמשו לכתחי' אחר שידעו שנאסרו הבמות וע"ז מבע"ל אי כלים נמי קנסו אותם אף שהיו אנוסים או נימא דכהנים דבני דעה קנסינהו אבל כלים לא מוכח דאם היו הכהנים אנוסים או שוגגים לד' ריב"ש לא הוה קא מבע"ל דודאי דלא היו קונסים אותם. יען כי לש"ש נתכוונו וא"כ מהיכן פשי' ליה למעכ"ת דבית חוניו גרע מהדיוט. אמנם למאי דפשיט הש"ס דגם הכלים אסורים וקנסו אותם אף שהיו אנוסים ממילא נפקא לן דגם הכהנים אסורים משום קנס אף שהם אנוסים במכ"ש. והנה מוכח מפירש"י ז"ל דבעיית ריב"ש שהכהנים ששמשו בבית חוניו היו מזידים וע"ז קא מבע"ל אם קנסו לכהנים דוקא שהם בני דעה ולא לכלים יען הם אנוסים או דילמא לא שנא ופשיט ליה דלא שנא:
אשר בזה כמה אני תמיה על הרב הגאון ח' צבי ז"ל בתשו' סי' י"ג שהביא מה שהק' הרב כ"מ ז"ל על הר"מ ז"ל בפט"ו מה' תפלה ה' ג' שכתב כהן שעע"ז בין באונס בין בשוגג לא ישא את כפיו. ותמה עליו מרן בכ"מ דמנ"ל הא דמכהנים ששמשו בבמות ובבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים עכ"ל והוא ז"ל רצה להביא ראיה לדברי הר"מ ז"ל מבעיית ריב"ש הלזו והעתיק הסוגיא וכתב וז"ל הא קמן דטפי מסתבר למקנס כהנים אף שוגגים משום דבני דעה נינהו מכלים. וכיון דפשיט ליה דאפי' כלים אסורים אף שבודאי אנוסים נינהו. מכ"ש כהנים אנוסים דאסירי עכ"ל ז"ל. ואני אנא ענ"י ב"א לא זכיתי להבין דב"ק מכמה אנפי שהרי באמת כהנים ששימשו בבית חוניו היו מזידים וכמ"ש רש"י ומרן בכ"מ וא"כ לפי מאי דמשמע מריהטא דלישניה דעיקר ראייתו היא מהבעיא ליכא שום ראיה יען היו מזידים ואם ראייתו ז"ל הוא מדפשיט ליה אסורים דמכ"ש הכהנים שהם בני דעה שהם אסורים אף אם הם אנוסים הלא האיסור לאו מדינא אלא שקנסו אותם שהרי בעיית ריב"ש היא למ"ד לש"ש נתכוונו וקנסא הוא שקנסום. וכמו שחי' הוא ז"ל בסוף התשו' דמשמע מדבריו דיש חי' בין ההיא שאסור מדינא להיכא דאסור משום קנסא. וא"כ מהיכא יליף הר"מ לעע"ז באונס דלא ישא את כפיו לפום דינא. ותו ק' לפקע"ד שהי"ל להביא ראיה מסוגי' דלעיל דף נ"ה ע"ב דאיתא התם אבד תאבדון את כל וכו' אמר ר"ע בכלים שנשתמשו לע"ז הכתוב מדבר ורש"י ז"ל פי' גבי בעיית ריב"ש דאמרו בש"ס דלמ"ד לש"ש נתכוונו קא מבע"ל. וכ' רש"י ז"ל דאילו למ"ד לשם ע"ז נתכוונו לא קא מבע"ל דהא אמרי' לעיל בכלים ששמשו לע"ז הכתוב מדבר דאפי' הדיוט אסירי וכו' יעו"ש הרי להדיא דכלים שנשתמשו לע"ז אף שהם אנוסים נאסרו וצריך לאבדם וא"כ כ"ש כהנים דבני דעה נינהו אף שהם אנוסים ודאי דאסירי ומהכא יליף הרמז"ל וזהו שורשו ומקורו ותמיהת מרן בכ"מ נסתלקה לפקע"ד המעט הוא:
ועוד זאת תמיה לי פליאה נשגבה על הגאון הנז' ז"ל שכתב שם בסוף סי' י"ג וז"ל ודע דהא דאמרי' בגמ' כהנים הוא דקנסינהו רבנן לא קאי אלא וכו' ולע"ד וכו' אבל באותן ששימשו בבית ע"ז לא שייך למימר קנסינהו דמקרא מלא הוא יען אשר ישרתו בבית גילוליהם וגו' ולא יגשו אלי לכהן לי עכ"ל. ומן התימה דמאי חדית לן והעלים עין דכך פי' רש"י ז"ל בסוגי' הנז' בד"ה ואין צ"ל בדבר אחר וז"ל כהנים ששמשו לע"ז אין צ"ל שלא ישמשו עוד למקדש כדכתי' ביחזקאל יען אשר ישרתו לפני וגו' וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי וכו' יע"ש האמת אתמהה לפקע"ד:
ועוד זאת אידרש דאיתא בעירובין דמ"ה ע"ב אר"פ פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן מ"ט אנוסים היו עכ"ל. ומרן ז"ל בש"ע פסק כר"פ דאף בשבת מותרי' באכילה כשהוחזרו למקומם אפי' לאותו ישראל שהוציאם לצורכו במזיד מ"ע דאנוסים היו יע"ש והשתא ניחזי אנן מאי שנא בעירובין פשי' ליה שהם מותרים מ"ט דהיו אנוסים ובכלי' ששמשו בבית חוניו מספקא ליה. ואין לחלק דשאני עירובי תחומין דהוי דרבנן כמ"ש התוס' שם בעירובין גבי המבשל בשבת וכו' יעו"ש שהרי בכלים ששמשו בבית חוניו עיקר הבעיא אי אסירי משום קנסא דמדינא אף הכהנים שהם בני דעה לא נאסרו וכמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ע מהל' ביאת מקדש הי"ד דאם שמש במקדש לא פסל וכ' מרן בכ"מ ז"ל וז"ל ומסתבר טעמיה דכיון דקנסא הוא אם עבר לא פסל יע"ש. וא"כ לנו לדע' מאי שנא. ואולם הרמז"ל פסק דלא כר"פ לגבי שבת ופסק בפ"ג מה' שבת בשוגג יאכלו יען לא נעשה בהם שום מעשה ולא נשתנו וכו' יע"ש. ולפי טעם זה דנקט הרמז"ל שפיר יש לחלק בין ההיא דעירובין לסוג' דע"ז. אך זוהי שק' לע"ד כי לא ידעתי מהיכן הוליד ט' זה הרמז"ל ולדידי צ"ת. ועינא דשפיר חזי יתמה על ה' מהרח"ש ז"ל בח"ב סי' ט"ל שנשאל באנשי בודון שיצאו מן העיד לאונסם וחזרו אם הפסידו חזקת היישוב והשיב כיון דיצאו באונס לא הפסידו חזקתם. והביא ראיה מהך דאר"פ פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו דלא הפסידו מקומן מט' דאנוסים היו וכו' וה"ה לנדון דידיה יע"ש. ולא זכר שר שיש לחלק בין אנשים שהם בני דעה והיה להם להתנות לפירות שהם אנוסים ממש וי"ל וק"ל:
ומה שתמה כת"ר על הגאון מהריט"א ז"ל שכתב שמושחין אותם מע"ש וכו' וע"ז תמ"ה תמ"ה יקרא דכבר נגנז בימי יאשי' וכו' האמת שהיא קושיא אלימתא אבל אפשר דכונתו שהיו מושחי' אותם באפרסמא דכיא להיכרא שכבר הוקדשו מע"ש יען לא היו יכולים להקדישם בשבת וכמ"ש בש"ס דכריתות והוריות ולא נעלם מעיני מעכ"ת כמה דיות נשתפכו במ"ש רש"י ז"ל בע"ז דב"ן ע"ב וקדשנום שחזרו ומשחו' בשמן המשחה דהרי קי"ל אותם במשיחה ולא לדורות. וגם בזה נוכל לתרץ דהיינו באפרסמא דכייא כמו שעשו למלכים לסימנא בעלמא. וכמ"ש בש"ס דכריתות והוריות כן נמי נוכל לו' לגבי כלים שמושחי' אותם בשמן הנז' להיכרא בעלמא שכבר הוקדשו: וראתה עיני מה שרצה לתרץ הדר"ג על מה שהקשיתי בעניותי על המשל"מ ז"ל ורו"מ שיחל"א יצא לישע לו' דהוא ז"ל ס"ל דט' דכלי שרת שאינן נפדין הוא מדרבנן וכו' ומ"ש הר"מ בפ"ג מה' א"מ דט' משום שנא' והעמיד והעריך וכו' הוא ז"ל ס"ל דהוי אסמכתא וכו' זהו תד"ק. ולגבי דידי לא ידעתי מה הרוחנו בזה אף אי יהיבנא ליה כל דיליה דס"ל דהוי מדרבנן הלא לגבי קדשי מזבח שמתו פס' הרמז"ל בפ"ג דמעילה דמועלין בהם מד"ס. והיא סוגי' הש"ס עלי' דרבה דמועלין בהם מדרבנן וא"כ אף למטוניה דמר שפיר יופשט ספקו של המשל"מ ז"ל כ"ש וק"ו דליכא למי' חלילה דס"ל דאין נפדין מדרבנן שהרי פ' הרמז"ל בפ"ה מה' כלי המקדש הי"ג דכלי שרת אין קדושתן מסתלקת מהם לעולם משמע דלא יצאו מידי מעילה כלל. וה' משל"מ ז"ל עצמו בהכי אסיק וחיליה מלשון הרמז"ל הנז' ועי' להמשל"מ ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש ה"ה גבי בגדי כהונה שבלו מה שהק' להריטב"א והצ"ע יעש"ב:
תו חזיתי' שהשיג עלי מעכ"ת שלא הבאתי מ"ש הגאון חת"ס ז"ל ח' א"ח סי' מ' דגריס הרמז"ל תיבת לבהכנ"ס ובלי תוספת זה ליכא ראיה. וגם לזה אמינא כבר ראיתי דברי הגאון הנז' ז"ל. והזכרתיו בדברי. רק לא הוצרכתי להביאו יען כבר הבאתי להרב כ"מ ז"ל בסוף פ' ה' מה' בית הבחי' דכללא כייל לן דדעת רבינו דבהכנ"ס נקרא הדיוט לגבי הר הבית. וכן ממ"ש בפ"ח מה' מתנות ענים ה' ח' ולא הוצרכתי להאריך כי אין דרכי רק לקצר:
ומה שתמה מעכ"ת על ה' שעה"מ ז"ל דמאי פריך רב הונא בר מנוח וכו' עפ"י יסודו דתי' זה דלאו אורח ארעא וכו' לא נאמר אלא דוקא באלו אבנים שבאו פריצים וחללוה וכו'. ואני או' דלא שלטה עינו עין הבדולח במ"ש המשל"מ ז"ל בפ"ה מה' בית הבחי' ה' ט"ו דס"ל דתי' זה הוא יסוד חזק ולא חילק בהכי כלל וא"כ הרב שעה"מ ז"ל דמתיב ומפרק על המשל"מ ז"ל לא יוכל לחלק בהכי אמנם בסו"ד אסיק דלפי דברי הר"ן יש לישב דר' הונא בר מנוח לית ליה דר"פ דלאו אורח ארעא וכו' יע"ש. ומ"ש מעכ"ת דיפה כיון הרב כפי אהרן וכו' לא ידעתי מאין החליט המאמר ומהיכן יסודו:
עוד ראיתי בד"ק כתוב למ"ר דטעות הניכר יש בדברי הר' מג"א ז"ל ותקן לפי רוחב דעתו וכו'. ואנא אמינא עיניו יחזו מ"ש המג"א שם ס"ק י"ד על מ"ש הב"ח בשם רש"ל היכא שהוציאו ס"ת מן הארון אם יכולים להניח בתוכו שאר ספרים וכו' ושוב הביא מ"ש בס"ח סי' תתקל"ח שכ' דאסור להניח בו יריעות פסולות וכתב עליו המג"א ז"ל וז"ל ואפ' דשרי משום דלב ב"ד מתנה עליהם וכו' יע"ש. הרי להדיא דהמג"א אסיק בט' זה דלב ב"ד מתנה עלי' יסוד חזק בל ימוט. וא"כ אין צורך להגיה כלל:
ותו חזיתי' לפר"מ שהשיג על הראיה שהבאתי ממ"ש הגאון מו"ה הרב חיד"א ז"ל בשיורי ברכה משם הנ"י ן' הרא"ש ז"ל וכ' מעכ"ת וז"ל לא שמא מתייא דשם איירי בשאר ספרים קדושים ולא בס"ת והוא פשוט עכ"ל לשון הזהב. ובאמת תמהתי איך פה קדוש דוחה דברי ולא זכר ש"ר אי עיקר ראיתו של הרב הר"י ן' הרא"ש מההיא דאמרי' במגילה קומטרי דספרי וכו' וקומטרי דספרי הוא ארגז של ס"ת וכמו שפירש"י ז"ל וכמ"ש מרן בב"י ז"ל שם על מ"ש העור ארגז של ס"ת וכו' כתב הוא ז"ל שהוא ממ"ש רבא במגי' ד' כ"ה ע"ב אמר רבא הני זבילי דחומשים וקומטרי דספרי וכו' תשמישי קדושה נינהו וכו' יע"ש באופן דהר"י ן' הרא"ש ז"ל בארגז של ס"ת מיירי דוקא דלא כמו שפשי' למני"ר שיחל"א:
ומה שמצא להרב מ"ז בס' מטה יאודה ז"ל לדבר הזה יסלח כת"ר שאדרבא ה' מט"י הסכים לס' התה"ד שהבי' מור"ם ז"ל בדבר של צבור שנהגו בו כבר דאי אפ' ליזהר בו מליהנות אמרי' לב ב"ד מתנה עליהם משא"כ בתפילין הסודר וכו' באופן דהרב הגדול זקן ביתו ה' מע"י ז"ל הוא ש"ר המסכי"ם בנ"ד שהוא דבר שצבור נהגו מזה זמן רב להניח על כסא של אליהו זל"ט והסנדק ובחופו' חתנים פרוכיות ודאי דאמרי' לב ב"ד מתנה עליהם. וכן כתב בס' בית יאודה ז"ל סי' ז"ך דבדבר שכבר נהגו רבים מזה זמן אמרי' לב ב"ד מתנה עליהם יעש"ב. ומעכ"ת שיחל"א זה לי מ' שנה ואת היותרת מאהבה מסותרת. שעלה לשכון כבוד פעה"ק ציון היא בית חיינו. ועיני צדיק חזו מישרים המנהג הזה קבוע לפני תקיפי ארעא גאוני ארץ לקדושים אשר בארץ המה זיע"א ואין פוצה פה ומצפצף כלל ומאותו זמן עד היום הזה כבר בלו כמה וכמה פרוכיות והקדישו אחרים תחתיהם. והמקדיש קודם שיקדיש כבר ראה בעיניו שלוקחים הפרוכיות ומשתמשים בהם לדברים הנז' ולנוי סוכה ואפי"ה הקדישום. פשיטא ופשיטא דאדעתא דהכי הקדישו' והוי כאלו התנו בפירו' שישתמשו בהם. ובפרט דאינו שימוש הדיוט ח"ו. הא ודאי גם מעכ"ת יודה דאמרי' בזה לב ב"ד מתנה עליהם ואין בו שמץ איסור כו"ע. ומנהגן של ישראל תורה היא ואין למחו' בהם כלל. זה נלע"ד אי"ש צעיר באמת וישר. ואם גם מעכ"ת יסכים אמינא ליה איישר. כ"ד נא"ה מוקירו ומכבדו אהבתו חקוקה בששר. הצעיר יש"א ברכ"ה ס"ט: