שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
אה"ע · סימן כז
נשאלתי מעוב"י נא אמון יע"א בראובן שהוא נשוי אשה ומושבע בכתובה שלא ישא אשה אחרת עליה ויש לו בנים ובנות מאשתו ומת אחיו שהיה משודך עם ארוסתו שהיתה מקודשת לו כד"ת ונפלה יבמתו לפניו ורוצה ליבמה ואשתו מונעתו בכח השבועה שנשבע בכתו' והוא טוען שהוא אינו נושא אשה אחרת כי אם ליבמתו שהיא אשה שהקנו לו מן השמים. ומנהג העיר שלה לייבם כי אם לחלוץ היאך שורת הדין נותנת אם למונעו מליבם מפני חומר השבועה או לא. ואם הדין נותן למונעו האם יכולים הב"ד לעשות לו איזה הרחקה או כפיה כדי שיחלוץ או לא:
תשובה יודע כל שער עמי כי הנה נא זקנתי וחדלתי מהיות לאי"ש תופס הקס"ת וע'ט לחננה וחולשת עיני לא יתנוני לקבוע לימודי בלילה כאשר היתה אתי באמנה. וביום רבו טרדותי מעול הצבור והיחיד דינא רבא ודינא זוטא שגבו תלאותי והיו לי למנה. ולא צילא דעתאי לא חכימאה אנא ובפרט כי השאלה באה מעיר אחרת וכנראה שהוא מעוב"י נא אמון יע"א העיר המדינה. התם הא איכא מר עוקבא ר"מ ור"מ הרב הגדול משה רעיא מהימנא. ומה לי ליכנס בתחום שאינו שלי לא מקצת' ולא מינה. באתרי' דמר הרב המפ"ה לו העוז והמשרה מר דיינא:
ואולם לבקשת הרב המופלא מ"מ סוב'ר הרזי'ם אחד היה אברהם הי"ו לחוות דעתי דעת הדיוט ממין הטענה. בושת פני כסתני להשיב פני ריקם מיחזי כדמות רוחא והורמנא. אמרתי אגלה דעתי הקצרה כקורא בתורה עדות ה' נאמנה. וה' אלד'ים יעזור לי שלא אכשל בדבר הלכה אנא ה' הצליחה נא: ואען ואומר מילתא כדנא היא מחלוקת ישינה הא איפליגו בה חדא זימנא הרשב"א ז"ל הוא ראשון לכל בית יוסף באלפיו סי' תתי"ב אסיק דאסור לייבם דחיילא השבועה בכולל גם בח"ד סי' רס"ז וסי' ר"פ נשאל כעין השאלה בסי' תתי"ב ופירש דבריו דאפילו אם נשבע שלא לייבם לא הוי נשבע לבטל את המצוה כיון שאפשר לו לחלוץ. ובתשו' אלו של הרשב"א ז"ל כמה דיות נשתפכו לפרש כוונתו ועי' בב"י ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח ועי' למהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' צ"א שתצאה בכתיבה וכמה פירושים פירש בכו' דבריו יע"ש. דבר הלמד מתוך דבריו ז"ל דאסור לייבם במכל שכן שאם נשבע שלא ישא אשה אחרת דודאי חלה עליו בכולל איסור שבועה כיון דאפשר בחליצה. גם מהריב"ל ז"ל הכי ס"ל ומהרשד"ם ז"ל ועוד כמה רבנים ומרן מהריק"א ז"ל הכי ס"ל ואביא דבריו להלן. וכאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בס' צל הכסף ח"א סי' י"ג באה"ע וגם בסי' ו' האריך בזה ואולם בסי' י"ג אסף כעמיר גרנה כל סברות האוסרים לייבם וגם סברות הסוברים דעבדינן ליה הרחקה דר"ת יע"ש שהאריך הרחיב ברוח מבינתו אשרי יולדתו ובמ"א הארכתי בעניותי לברר תשו' הרשב"א ז"ל ותשו' מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קי"ח הנה הוא עולה על מזבח הדפוס בעזרת האל יתב' בקרב ימים: אלא דכל זה לא יגהה מזור לנ"ד כי כבר מילתי אמורה כי עובדא דנ"ד הויא בעי"ת נא אמון יע"א שהיא נגררת אחר רבני מצרים ז"ל וזהו החיוב המוטל עלינו להבין ולהשכיל סברות רבני מצרים ס"ל היכי ס"ל ומהם נלמוד לנ"ד:
הנה הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' קי"ד נשאל כעין נ"ד והעלה דלהסוברים דמצות יבום קודם לא חלה השבועה ומותר ליבמה ואפי' התרה אינו צריך ואע"ג דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ובודאי שדעת האשה דאפי' שנפלה יבמתו שלא ישא אותה אפי"ה כיון דהוי מילתא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ולא חלה השבועה דכל חיליה ז"ל הוא מתשו' הרמב"ם ז"ל אביא אותה לקמן בס"ד והוא נמשך אחריו יע"ש. גם ה' מהר"י אסכנדרני ז"ל הוב"ד בס' גו"ר אה"ע כלל ב' סי' ח' האריך הרחיב לחזק דברי הר' רדב"ז ז"ל ובסו"ד כתב וז"ל וכ"ז כתבתי להלכה אבל למעשה כיון דסוגיין דעלמא אזלא כהרדב"ז ז"ל הכי נהגו וכו'. גם ה' דרכי נועם באה"ע סי' מ"ב נשאל כעין נ"ד אלא דבנדונו כבר היבם עשה בה מאמר וזו הלכה העלה דמותר ליבמה ולא חלה השבועה וכהכרעת הרמב"ם והרדב"ז ז"ל יע"ש. גם הרב לב שמח ז"ל ביו"ד סי' ב' הוא העתיק תשו' הרמב"ם ז"ל כצורתה בקומתה ובצביונה שמצא אותה בכתי' ואסיק להלכה דמותר ליבמה יע"ש:
ולעומתם הרב מהריק"ש ז"ל בהגהותיו לאה"ע סי' א' כתב וז"ל נשבע לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה ונפלה יבמתו לפניו אין זה בכלל השבועה ומותרת לו וכו' הרדב"ז סי' אלף תשע"ט אבל מהריב"ל ומהריק"א ז"ל חולקים ואוסרים לגמרי וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשו' עכ"ל. ומדהביא תשו' הרדב"ז לבד ושוב הביא ס' רבים החולקים והוכיח הרב ג"ור ז"ל שם דדעתו לאסור. ואישתמיט מיניה דברי הרב ר' אבהו ה' דרכי נועם ז"ל שכתב דדעת ה' מהריק"ש להתיר ומה שהביא לס' מהריב"ל ומהריק"א וכו' הוא לד' הסוברים דמצות חליצה קודמת וכו' יע"ש. ופליאה נשגבה בעיני מאחר דכל חיליה של הרדב"ז ז"ל היא מתשו' הרמב"ם ז"ל אמאי לא הביא מהריק"ש ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל שהוא היסוד העיקרי ובאמת הוא פלא אלא ודאי בהכרח לומר דגם הרב מהריק"ש ס"ל בעד הר"מ ז"ל דלא פטר אלא מן הממון ולא מן השבועה וכדבעינן למימר לקמן. ובמ"ש דדעת האוסרים לייבם טעמם הוא דס"ל דמצות חליצה קודמת תמיהני דהרי מרן ס"ל דמצות יבום קודם ועכ"ז אוסר. גם מוהר"א מונסון ז"ל רבו של מהר"י אסכנדרני ז"ל הוב"ד בס' פני משה ח"ב סי' ט' די"ז ע"ב שהיתה אצלו תשובתו כת"י הסכים לאסור לייבם ועבדינן ליה הרחקה דר"ת ולא עוד אלא שכתב כי גם מהר"י בי רב ז"ל הסכים לאסור ושיעשו לו הרחקה יע"ש. גם הרב דוד גרשון ז"ל הוב"ד בס' גו"ר שם והביא פלוגתא דרבוואתא וכ' מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים ולא ירוצצו את גולגלתו אלא שאני מסתפק במצרים אם גם בנדון זה נגררים אחד הרמב"ם ז"ל דהוא מאריה דאתרא וא"כ הוא שנהגו במצרים כוותיה גם אנחנו נגררים אחריהם. באופן דדעתו לאסור מסיבת המחלוקת דהוי ספיקא דשבועה דאורייתא אלא אם באמת נהגו להתיר גם אנחנו נגררים אחריהם. גם הרב גו"ר באה"ע כלל ב' סי' ח' אסיק לאסור לייבם והשיג על כל דברי מהר"י אסכנדרני ז"ל ולא עוד אלא דגם במ"ש דסוגיין דעלמא אזלא כהרדב"ז כתב הוא ז"ל דאישתני מנהגא לאסור יע"ש. ופליאה נשגבה איך יחלוק על הר' מ"א הרב דרכי נועם ז"ל הבאתי דבריו לעיל ולא הביאם בתוך דבריו כאילו לא ראה ולא שלטה עינו בה אתמהה:
ואשר אנכי אחזה לדבר דבר אחרי התבוננתי בתשו' הרמב"ם ז"ל הנה כי חושש אנכי כי ירוצו גולגלתי כי באמת וצדק מי אנכי ומה אני אף עפר תחת כפות רגלי הגאונים ז"ל ובפרט גדול אדונינו הרדב"ז זלה"ה איך אעיז מצח לפרש כו' הרמב"ם ז"ל נגד מה שפירשו ראשונים כמלאכים אשר אף כיתוש קטן איניני כנגד כבודם ותורתם והשערתם. אבל הנני יושב דן לפניהם בקרקע כשועל היוצא ואם אשגה ח"ו והיו דברי כלא היו. ואם אזכה ויתקבלו דברי אגיל ואשמח ותורה היא וללמוד אני צריך וחלילה לי לומר קבלו דעתי נגד גאונים ומלכים לכסא ז"ל וזיע"א:
והנה בתחילה מוכרח אני להעתיק לפני הקורא תשו' הרמב"ם ז"ל אשר הובאה בס' לב שמח סימן ב' ליו"ד והעיד לנו שנמצאה בכת"י כדמותה וכצלמה העתיקה לפני הקורא אפריון נמטייה וזכותו יגן עלינו שהאיר עינינו להבין אמרי בינה מי לנו גדול ממשה רבן של ישראל אשר כל ישר' ילכו לאורו וז"ל שאלה אדם נשא אשה והתנה על עצמו בכתובה התנאים הנוהגים בארץ מצרים שלא ישא אשה אחרת עליה ואימתי שישא אשה אחרת עליה יפרע לה מאוחרת אפי' שלא ירצה לגרש ואחר שנשאה מת אחיו בלא בנים ונפלה אשתו לפניו ליבום ואמרה לו אשתו שיחלוץ לה ואם תיבמנה נמצא שנשאת ברצונך ופרע לי מאוחרי והוא אומר שלא נתכוון בעת התנאים על אשת אחיו והוא רוצה ליבמה. יתחייב לפרוע לה המאוחר או לא:
תשובה אינו חייב לפרוע המאוחר בסיבת התנאי הכולל זולתי אם יהיה בתנאי מבואר שלא ישא ולא ייבם לפי שהיבום הוא אופן נשואים אחרים להיותם קשורים במיתה לא ברצון מורה ע"ז אומרם ז"ל ומה אשה שקנה הוא לעצמו מפר נדריה אשה שהקנו לו מן השמים וכו' ונתלו באופן אחר והכל מודים שהיבמה אשה הוא שהקנו לו מן השמים שקדושיה מדרבנן ואמנם אמרה לו שיחלוץ זה היה סובר אותו האדם בתחילת ההבטה אילו היו היבום והחליצה שוים אבל העיקר אצלינו מי"ק למצות חליצה וכו' ויש לו לומר אני לא מנעתי אלו הנשואין שהן בבחירתי אשר הם רשות אמנם נשואי מצוה לא התניתי עליהם ולא היו בדעתי ולא לאשה בעת שהתנת עלי ועם זה אין להוציא מידו ממון אלא בראיה ברורה והוא הביאור בתנאי. והראיה הברורה על היות זה היבם לא יתחייב במאוחר לנוסח זה השטר אומרם ההוא דזבין ארעא לחבריה וכו' וכו' מכאן שנאמר שלא התנה זולתי על מה שעלה בדעתו וכן מפורסם מזה התנאי אשר יתנו בני אדם שלא יתבע אשה אחרת וישא אותה מרצונו להזיקה או ליופי האחרת בעיניו וכו' דכל מילתא דלא שכיח אינו נכנס בתנאי וכו' יעש"ב:
והנה כל רואה דברי מרן ז"ל בתשו' ה' יבום סי' ד' יורה שלא ראה מרן ז"ל תשו' הרמב"ם ז"ל כצורתה שאילו היה רואה לא היה כותב דלאו הר"ם ז"ל חתים עלה שהרי מלבד הר"ם ז"ל איכא כמה גאוני עולם שחתמו והסכימו לדבריו כמו שיראה הרואה בס' לב שמח ז"ל. וא"כ אחר שמרן ז"ל לא ראה אותה כי אם מקצתה הרשות בידינו להתבונן בדברי הרמז"ל ולהעמיק העיון ולדקדק בדברי השואל שכתב וז"ל אדם נשא אשה והתנה על עצמו בכתובה התנאים הידועים בארץ מצרים שלא ישא אשה אחרת עליה ואימתי שישא אשה אחרת יפרע מאוחרת וכו' המובן מתוך דברי השואל דזה האיש כתב בכתובה כל התנאים הידועים במצרים אלא דבתנאי שלא ישא אשה אחרת עליה פירש דבריו דלא לעולם אסר עצמו מלישא אשה אחרת אלא יכול ויכול לישא אשה אחרת לרצונו רק דנתחייב לפרוע לאשתו המאוחר. באופן שהנשואין הם ברצונו כשיפרע לה המאוחרת מדנקט בלשונו ואימתי שישא אשה אחרת ואם איתא דעיקר השבועה היא שלא ישא והקנס הוא אם יעבור על השבועה יפרע לה המאוחר כך היל"ל ואם יעבור וישא או ואם ישא אשה אחרת יפרע אזי היינו מבינים שהשבועה הוא בפני עצמו והקנס הוא בפני עצמו ומדכתב ואימתי שישא אשה אחרת יפרע וכו' מורה דהשבועה עיקרה ניתק אל פרעון המאוחר שלא יוכל לישא אשה קודם שיפרע לה המאוחר ממילא שברצונו ליכא אשה כשיעלה ברצונו ובתנאי שיפרע לה המאוחר. וע"ז שאל השואל אם יחויב לפרוע לה המאוחר ולא שאל על חומר השבועה אם יוכל לישא אשה אחרת או לאו. ועל זה השיב הר"מ ז"ל בזה הלשון אינו חייב לפרוע המאוחר' ופירש דבריו "בסיבת זה התנאי הכולל" הכונה שלא יכלה על דעתך כיון שנשבע שלא ישא אשה אחרת חיילה השבועה בכולל גם על היבמה שאם כשישא היבמה יתחייב לפרוע לה המאוחר מגו דחיילה אשאר נשים אין הדין כן ונתן טעם לדבר שאם היה מפרש שלא ישא ולא ייבם אנה"נ דחייב לפרוע המאוחר אבל זה נשבע הלא ישא מרצונו בבחירתו ונשואי היבמה אינם ברצונו אלא נשואי מצוה וכו'. וע"ז הביא ראיה מההוא דזבין ארעא לחבריה וכו' הכונה דכיון דעשה תנאי זה עם אשתו שכשיעלה ברצונו לישא אשה או מסיבת יופי או מסיבת דבר אחר נשבע לה שלא ישאנה ואימתי שישאנה יפרע לה המאוחר באופן דזה כל חכם לב יודה מודים דרבנן דלא אסיק אדעתיה שימות אחיו בלא בנים ותפול יבמתו לפניו בהכרח שהרי הוא בדעתו לישא אשה שתמצא חן בעיניו ויבחר אותה לפי רצונו והכי דייק בדבריו ז"ל וז"ל אני מנעתי על עצמי הנשואים שהן בבחירתו ולא נשואי מצוה וכו':
ואם כן זהו כו' הרמב"ם ז"ל כמ"ש בעניותין מה נעמו דבריו ז"ל בסיום דבריו לא יתחייב. במאוחר "לנוסח זה השטר" הבט נא קורא נעים שנזהר ללמדנו דדוקא לנוסח זה השטר לא יתחייב במאוחר מפני שהשבועה נעתקה לפרעון לפקע"ד. אבל אם נשבע סתם שלא ישא אשה אחרת יודה הר"ם ז"ל דגם היבמה בכלל השבועה:
וכן מצאתי ראיתי להרב מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' פ"ח שנשאל בראובן שנשבע לאשתו וקבל עליו בחרם שלא לישא אשה אחרת בחייה בין שיהיו לו בנים ממנה בין שלא יהיו לו בנים ממנה ואם לא יהיו לו בנים ממנה וירצה לישא אשה אחרת תכף ומיד יתן לה כתובתה וכו' וגם נשבע לקיים וכו' והלך ראובן אחר שעברו יו"ד שנים ויותר נשא אשה אחרת בלא רשות אשתו הראשונה וע"ז השיב הרב ז"ל באורך ובסוף התשו' כתב וז"ל ואין לומר בזה האיש ראובן אעפ"י שנשבע שלא יקח אשה אחרת בחיי אשתו כבר זאת השבועה נעתקה לפרעון כתובתה שכן כתב ואם לא יהיו לו בנים ממנה וירצה לישא אשה אחרת תכף ומיד יתן לה כתובתה וזה האיש שאין לאל ידו לפרוע. כתובתה הרי הוא אנוס הא ודאי לאו מילתא היא מתרי טעמי דודאי כוונתו היתה דמלבד שיעבור על שבועתו נתחייב לפרוע לה כתובתה כשישא אשה אחרת דאם לא כן למה נשבע בתחילה שלא לישא אשה אפי' שלא יהיו לו בנים ואח"כ נשבע לפרוע לה כתובתה אם ישא אשה אחרת הוה סגי בזאת השבועה השניה אלא ודאי כדכתיבנן. ועוד דאע"ג דנימא דאין השבועה חלה אלא שאם ירצה ליקח אשה שהרשות בידו ושיפרע לה הכתובה אפי"ה הוא עובר על השבועה אם ישא אשה אחרת כיון שאין לו כרי לפרוע תכף ומיד כמ"ש בכתו' עכ"ל יעש"ב:
הראת לדעת דאם לא היו שתי שבועות רק אחת שבועה שלא ישא ואם ישא יתן לה הכתו' מודה מוהריב"ל דהוה אמינא דהוה נעתקה השבועה אל הפרעון. ואפי' בהיותם ב' שבועות אם היה רוע לה כתובתה תכף ומיד לא היה עובר על השבועה:. נמצא דעיקר השבועה תלויה ועומדת לפרעון החיוב שנתחייב אם יפרע יפטר מהשבועה וע"ז נשאל הר"ם ז"נ אם יתחייב לפרוע לה המאוחר והשיב דאינו חייב לפרוע המאוחר וממילא כיון שאינו חייב לפרוע המאוחר גם איסור שבועה ליכא דהשבועה נעתקה אל הפרעון וכמ"ש בעניותין. ואם היה מפרש בשבועתו שלא ישא ושלא ייבם כבר כתב הר"ם ז"ל בפירוש שהיה חייב לשלם המאוחר כמו שביאר דבריו וז"ל אינו חייב לפרוע בסיבת זה התנאי הכולל זולתי אם יהיה בתנאי מבואר שלא ישא ושלא ייבם וכו' וכוונתו שאם מבואר כן בתנאי היה חייב לפרוע המאוחר דוקא אבל לא היה עובר על השבועה מסיבה שנעתקה אל הפרעון וכאמור. ועל אופן התשובה הנז' הסכימו אחריו כל הגאונים ז"ל אשר הובאו דבריהם בספר לכ שמח ז"ל: ומידי חפשי מצאתי להרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' קמ"ו דפירש דברי הרמב"ם כמ"ש בעניותי בדעת הרמב"ם ז"ל דהשבועה נעתקה לפרעון וכשיפרע חין כאן שבועה ודקדק מדכתוב בשאלה ואם ישא יפרע לה המאוחר והיל"ל ואם יעבור וישא היה נראה דכוונתו שיעבור על השבועה יתן וכו' ומדכתב ואם ישא משמע שאם יתן אין כאן שבועה אבל אם היה גשבע סתם שלא ישא אשה אחרת עליה מודה הרמב"ם ז"ל דאינו נפטר מהשבועה בטעם דמן השמים הקנה לו וכו' יע"ש [ואתה תחזה דגם המבי"ט ז"ל לא ראה אשו' הרמב"ם ז"ל כצורתה שהרי כתוב בנוסח השאלה ואימתי שישא דזה הלשון מורה שהרשות בידו והוא ז"ל העתיק ואם ישא וכו']:
שוב ראיתי להרב גו"ר ז"ל שם באה"ע כלל ב' סי' ז' שגם הוא ז"ל דקדק מתשו' הרמב"ם ז"ל וז"ל דלא אמרה אלא בממון הקל דדוקא בממון יכול האדם לפעור את עצמו בכל בד שיהיה אפילו בדרך ספק כיין שהוא מוחזק בממונו שאין להוציאו מידו אלא בראיה ברורה אמנם גבי שבועה לא קי"ל הכי ולא משגחינן במה שיכול לומר הכי ולא מהנו ליה טענות מסופקות ודברינו מדויקים ומבוררים הרבה מלשון זה שהעתקתי ולא ידעתי איך נשמט דיוק לשון זה מרבינו הגדול הרדב"ז ז"ל עכ"ל הצריך יעש"ב שנסתיע שכן העלה הרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' קמ"ו יע"ש:
ובאמת לא זכיתי להבין ד"ק דמשמע מדבריו דהרמב"ם ז"ל מה שהשיב הוא לפוטר מן הממון ואנה"נ דעובר על השבועה אם יכנוס את היבמה אבל פעור מן הממון כיון שהוא מוחזק בו כך נראה מבכחיות דבריו לכל משכיל. והדבר ק' לענ"ד איך כתב ז"ל וכאשר העלה המבי"ט ז"ל דמה דמות יערוך דבריו לדברי המבי"ט ז"ל הלא המבי"ט ז"ל כתב הבאתי דבריו דהשבועה נעתקה אל הפרעון ואין כאן שבועה כשיתן וכל הפרעון פטר אותו הרמז"ל מעעם דאשה הקנו לו מן השמים וכו' וא"כ קשה לזווגם דבריו ז"ל עם דברי המבי"ט ז"ל שאילו לפי דבריו משמע דפעור מן הפרעון אבל עובר על השבועה דלא מצי פטר נפשיה מהשבועה בטענות מסופקות משא"כ דעת המבי"ט זדל. ואולי פי' דבריו הוא שטעם הרמב"ם ז"ל דנקט משום דאשה הקנו לו מן השמים הוא לפוערו מן הממון לזה הוא דוקא דכתב וכאשר העלה הרב המבי"ט ז"ל ולא לשאר רבריו ז"ל דהם דחוקים בסברתם רחוק מזרח ממערב ודו"ק:
נקוט מיהא דהרב המבי"ט ז"ל פירש דברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש בעניותין ויש לי אילן גדול לסמוך עליו ושש ועלז לבי. אך זוהי שקשה לפקע"ד שראיתי להרב לב שמח ז"ל אחר שסיים התשו' כתב שאחר כמה שנים נדפסה תשו' הרב המבי"ט ז"ל הנז"ל והביא דבריו והשיג עליו על מ"ש שהשבועה נעתקה לפרעון ודקדק מדכתב ואם ישא ולא כתב ואם יעבור וישא דחה דקדוק זה דגם ואם ישא הכונה ואם יעבור וישא דכיון שנושא אשה אחרת היינו שעובר על זה השבועה ונושא ולפלא בעיני כי הוא ז"ל אנאהירינהו לעיינין בתשו' הרמב"ם ז"ל הוא שהעתיק אותה כצורתה והנה היא לפניו שכתוב בשאלה ואימתי שישא ולא כתו' ואם ישא ואולי למטוניה של הרב המבי"ט ז"ל שהיה כתוב אצלו ואם ישא דחה דבריו דליכא שום הפרש והבדל בין אם כחוב אם ישא או אם יעבור וישא:
אך חזון הרבתי לה' לב שמח ז"ל שתמה על הרב המבי"ט ז"ל שכתב דהשבועה נעתקה אל הפרעון וכו' מתשו' ה' מהריב"ל ז"ל הנז"ל שהבאתי בעניותי לסיוע לדברי וכבר הבאתי דברי הרב מהריב"ל לעיל ולא ידעתי שכול באמת איך יוצדק לתמוה על המבי"ט מתשו' הרב מהריב"ל ז"ל אשר כל קורא בעיניו יראה ובלבבו יבין דהויא סיעתיה ולא תיובתיה ומ"ש הרב מהריב"ל ז"ל בחדא שבועה הוה סגי כתב עליו הרב לב שמח ז"ל דכוונתו דלאו דוקא בשתי שבועות אמרי' הכי וגם אם לא היו ב' שבועות היה אומר ה' מהריב"ל ז"ל דהוה סגי אם היה נשבע שאם ישא יתן וכו' ולא היה צריך לישבע שלא ישא ואם ישא וכו' ע"ש:
ובאמת המדקדק היטב בדברי הרב מהריב"ל ז"ל יבין לאשורו דמסיבה שנשבע בתחילה שלא לישא אשה אחרת וחזר ונשבע לפרוע הכתובה כשישא משו"ה כתב ז"ל דעובר על השבועה אף אם יפרע לה כתובתה מטעם שבועתו הראשונה שחלה עליו שלא לישא אשה אחרת ואם לא היה שבועה שניה רק היה נשבע בראשונה שלא ישא ואם ירצה לישא יתחייב פרוע לה כתובתה הוה אמינא דהשבועה נעתקה אל הפרעון כן מוכח מדברי ה' מהריב"ל ז"ל בפשיטות. ולא עוד אלא דסיים בדבריו דאם היה פורע תכף ומיד הכתו' אף שהיו שתי שבועות הוה אמינא דהשבו' נעתקה אל הפרעון לולא שאין בידו לפרוע לה הכתו' והרי עובר השבועה. ולא ידעתי איך העלים עין הרב לב שמח ז"ל לרשום דברי הרב מהריב"ל ז"ל הללו והוא פלא:
עוד הקשה הרב לב שמח ז"ל להרב המבי"ט ז"ל מתשו' הרשב"א הביאה מרן בב"י סי' י"ב מחו' ז' והיא בח"ג סי' ר"ב והרואה הדברים בשרשן יראה בעיניו דכתב הרשב"א ז"ל דהפשרנים עשו הקנס לתוספת חזק קיום הפשרה שמלבד שקנו מידם לקיים הפשרה חייבו אותם בקנס לכל מי שלא יקיים הפשרה ואיך יוצדק לומר שם דהקנין נעתק אל הפרעון הלא רצון הפשרנים שיתקיים הפשר וע"ז קלו מידם והוסיפו נפך שחייבו אותם בקנס ומה ענין נדון הרשב"א ז"ל לנדון הרמב"ם ז"ל ובפרט לפי מה שדקדקתי בלשון השאלה שכתוב ואימתי שישא אשה אחרת דמשפט הלשון מוכיח דהוי כאילו כתב ואימתי שירצה לישא יתחייב במאוחר דבודאי לא נגע ולא פגע עם תשו' הרשב"א ז"ל כלל:
עוד הק' ה' לב שמח ז"ל על ה' המבי"ט ז"ל מתשו' ה' תה"ד ז"ל סי' רפ"ב שכתב בקהל שעשו תקנה וחייבו בקנס על מי שיעבור דלא אמרינן שהתירו לעבור על התקנה ולשלם הקנס וכו' ולדידי אמינא דהתם התקנה לא מפני שעבר אחד על התקנה נתבטלה התקנה מכל הקהל אל הפרעון הרי הקהל רוצים בקיום התקנה וליותר חזק לקיום התקנה חייבו להעובר על התקנה קנס סך מה כמו הקנס שחייבה התורה להאונס והמפתה ותשלומי ארבעה וחמשה וכיוצא דאי אפשר דאיסור האונס והמפתה נעתקה אל הפרעון חלילה ומה דמות יערוך ולפקע"ד לא מצאתי ידי ורגלי לישב דבריו ז"ל כלל. באופן דמרן ז"ל כ' בעד הר"ם ז"ל שלא היה שבועה רק תנאי דוקא ואם היה איסור שבועה יודה הרמב"ם ז"ל דאסור. גם המבי"ט ז"ל כתב בעד הר"ם ז"ל דהשבו' נעתקה אל הפרעון ואם היה איסור שבועה לחוד יודה הרמז"ל דאסור גם ה' גו"ר כתב בעד הר"ם ז"ל דבממון הקל מנגד הר"ם ז"ל אבל באיסור שבועה יודה דאסור וכאמו"ל. אתאן לנ"ד הנה מצינו דדעת הרמב"ם ז"ל בפלוגתא מתנייא נתוסף עלינו ספיקא דאיסורא גם בדעת הרמב"ם ז"ל שהוא מאריה דאתרא בארעא דמצרים ואיך נוכל להתיר את היבם דנ"ד לייבם את יבמתו. ומה גם דהרב דבר משה ז"ל בח"א באה"ע סי' פ"ד כתב דהרב דרכי נועם ז"ל מה שהתיר לייבם בנדונו הוא מטעם דכבר עשה היבם מאמר יע"ש וא"כ פש גבן ה' הרדב"ז ז"ל וה' לב שמא ז"ל דס"ל בעד הרמב"ם להתיר. ונוסף הוא דהשואל כתב בכתב השאלה דהמנהג בארץ מצרים שלא לייבם כי אם לחלוץ וכן העיד הרב גו"ר ז"ל דכתב על מ"ש מהר"י אסכנדרני ז"ל דסוגיין דעלמא אזלא כהרדב"ז להתיר כתב הוא ז"ל דאישתני מנהגא וכו' וחזרה השבועה לסיני וכו' כמש"ל. וא"כ אם כנים דברי השואל דעדיין המנהג כמ"ש ה' גו"ר ז"ל שלא לייבם וכי הוקבע המנהג לאסור ליבם לעבוד על שבועתו ומי הוא זה יערב אל לבו להתירו לייבם ולעבור על שבועת ד' חלילה! אחר שיש לו בנים ובנות ודאי ופשיטא דלא שבקינן ליה לעבור על השבועה בשאט בנפש ובקום עשה שיקדש אותה ויכניסנה לחופה וכמ"ש בעניותי בסה"ק בני בנימן וקרב אי"ש ח"א סי' א"ך יעש"ב:
סוף דבר לפקע"ד היבם הזה דנ"ד אריא דשבועתא רביע עליה וחיובא רמיא על ב"ד הצדק דהתם לשלוח אחריו ולדבר על לבו ולהסביר לו חומר השבועה קרא כדכתיב וכלתו את עציו ואת אבניו וגו'. כאשר הכריע ה' מהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' מ"א וע' בס' רוח חיים ח"מ בסי' קכ"ה:
אבל לא מלאני לבי להסכים שיעשו לו שום הרחקה רק להפחידו מסיבת חומר השבועה כי רב הוא וגם צריכים ב"ד הצדק דהתם לברר מה שלא פורש בשאלה אם ידו משגת לפרנס שתיהן ולתת מדור לכל אחת בפני עצמה כי בזה כבר כתב הריב"ש ז"ל בסי' א' שכופין אותו לחלוץ אם אין ידו משגת יע"ש. גם לא ידענו אם גם היבמה מרוצית היבום כי גם זה הוא מקצוע גדול לכופו לחלוץ אם אינה מרוצית היבמה כאשר דבר זה מפורש יוצא בס' רוח חיים להגאון החבי"ף ז"ל באה"ע סו' קס"ה שהאריך הרחיב למעניתו כל התנאים הצריכים לייבם יע"ש שמנה אותם אחת לאחת ותרוה צמאוניך וד"ב. זה מה שעלתה מצודתי לפי קע"ד וד' ברחמיו יורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו ולא נכשל בדבר הלכה כ"ד אי"ש צעיר לאו בר סמכא:
הצעיר יש"א ברכ"ה ס"ט: