שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
אה"ע · סימן כה
יום ב' אדר א' ס' יפה נוף משו"ש. ישאו הרים רובי שלימות. רב ברכות ושובע. שמחות שכולם מתאימות. יחולו על ראש צדיק רב משרשייא מבני עליה הרב המופלא כש"ת רב חו"ר יוסף חיים ומלך בעוב"י בבל יע"א בהלו נר"ו והיה אדירו כיר"א. רב נכבד! כאור בקר יזרח. על הר תלול יציץ ופרח. אהל ישרים יפריח ותהלה יצמיח. כן האירה האר'ש מכבודו ויסך אלו'ד בעדו קונטריס נחמד למראה מגלילי אצבעותיו ומעשה ידיו נאמנים כל פקודיו. ארי נעשה שוא'ל אחוה דעי ויעקב איש תם הגם שאול למה זה תשאל לשמי? מה ידעתי ולא ידע מר הזאת נעמיד אחר שלא הניח זוית ופנה. בחכמה ובתבונה. ובביתי אין לחם לחמה של תורה. דלא ידע לכוין אימרא. אך בזאת. לעשות רצונו חפצתי. אמרתי הנה באתי ללקט אורות להבין ולהורות. בקיצור נמרץ הגם שאני עמוס התלאות רבו טרדותי. עול הצבור והיחיד לא יתנוני השב רוחי. לילה כיום עלו על צווארי הכשיל כחי גם לרבות להשיב לכל שואל דינא רבא ודינא זוטא לפי מיעוט קט שכלי חייש למיעוטא וה' אלד'ים יעזור לי. שלא נכשל בדבר הלכה. אלד'ים ה' חילי. וזה החילי בעזר צורי וגואלי הנה עיקר השאלה היא על ראובן שהיה נשוי אשה. והיתה יולדת לו בנים ובנות והיו מתים כשהם קטנים ובקש מאשתו שתתן לו רשות לישא אשה אחרת עליה. אולי יזכה להבנות בזרע של קיימא והיא היתה מעכבת עליו מפאת המנהג שהוקבע בעוב"י בבל יע"א משנים קדמניות שלא לישא אשה על אשתו:
עד שפייסה שתתן לו רשות לישא אשה אחרת על ידי שנדר ליתן לה חצר אחד במתנה ואחר שנתרצית ונתנה לו רשות וקודם כתיבת שטר המתנה מסר מודעה לפני ב' ע"כ שהיה אנוס בדבר הנז' וכתבו שטר המודעה ונשבע ש"ח לקיים המודעה וכתב בזה"ל. אפי' אם אכתוב לה שטר מתנה בקגו"ש אג"ס ובש"ח ע"ד המב"ה ואקבל עלי ס' הפוסק והמקיים וכו' הכל הוא בטל וכו' כי הכל הוא מחמת אונס ואפי' אם נבטל לה ד' מיני מודעי שיש בגט ואפילו אם אבעל כל מיני מודעי וכו' ע"ס כל המודעות לד' הרשב"א ז"ל הכל הוא מחמת האונס הנז"ל וכשיהיה לי שעת הכושר אני ארד עמה לדין וכל מה שיגזרו הדיינים כן יהיה וכן יקום. והרי אני מחשב בלבי ומבטל בשפתי בשעת הקנין והשבועה שלא לקיים קנין זה השבועה זו של המתנה אלא ע"מ שאלך לקושטא בזה השבוע ואם לא הלכתי וכו' והרי אני פוסל עלי עידי המתנה שאני כותב לה ומחייב את עצמי ועדי ביטול המודעות שמעיד על עצמי. אבל אני מקבל עלי ס' הפוסק והמקיים כל אופן ואופן מאופני שטר מודעה וכו' וכו' זהו עיקר תכלית העתק שטר המודעה והעדים שחתמו במודעה לא כתבו הכרנו באונסו [ומובן מתוך השאלה שהודיע להם האונס שכוונתו להבנות בזש"ק. וגם מובן שהצליח ה' בידו וילדה לו בנים האשה השניה]:
והנה אחר שנלב"ע ראובן הנז' יצאה אשתו ראשונה בדגל שטר המתנה שבידה עשוי בכל תקף וחזק והבנים בניו יצאו כנגדה בדגל שטר המודעה הנז' שבידם וכשבאו לפני ב"ד הצדק הראו שטר המודעה דלא כתבו העדים והכרנו באונסו כדת מה לעשות. ונשאו ונתנו ביניהם והסכימו לדמות הך דינא לההיא עובדא דאיתא בפ' חזקת ד' מ' ע"ב ההוא דאזל לקדושי איתתא ואמרה ליה אי כתבת לי כל נכסיך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך ואזל לכתוב לה כל נכסיו אתא בריה קשישא צווח וכו' אמר להו לסהדי זילו אטמורו וכתבו ליה וכו' מאן דחזא סבר דהוייא האי מתנה טמירתא מודעה לחברתה ולא היה התם מוכחא מילתא דאנוס הוא הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני וכו יעי"ש והביאו פי' רשב"ם ז"ל ואסיקו להלכה ולמעשה מע' ב"ד הי"ו דדמי הך דינא דנ"ד להך עובדא ובכן המודעה. הוייא אימתני ותקיפא והמתנה בטילה. ומסוגייא זאת תמהו על הרדב"ז החדשות ח"א סי' ח"ד ועל ה' תורת חסד סי' רי"ז ועל ה' בית שמואל ז"ל בסי' קי"ח באה"ע ס"ק י"ח ושאלו את כבודו לחוות דעתו ומני"ר יצא לחלק בין הך דנ"ד ובין ההוא עובדא דהש"ס כאשר אביא דבריהם להלן בס"ד:
ואנא דאמרי לפקע"ד קודם בואי להשתעשע באמרות טהורות הנני מסכים ומערי'ב דהדין דין אמת דהמודעא קיימת והמתנה בטילה. אך לא מטעמייהו דרבנן רק מצד קיום המין אם באמת ידעי לה רבנן דכל מה שעשה ראובן הנז' בשאלה לישא אשה אחרת לא עשה למלאת תאותו כי אם לקיים גזרת מלך יתש"ל לא ידעתי במה כחה יפה לעכב על יד בעלה מלישא אשה אחרת האמת לא נכחד מ"ש הנ"י בפ"ד דיבמות בשם הריטב"א ז"ל שכתב משם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא אשה על אשתו אינו רשאי לישא אשה אחרת דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסיבא ליה דלא לינסוב אחריתי והבי"ד מרן בב"י סי' א'. אך כל קבל דנא כל שלא קיים מצות פו"ר ידוע מחלוקת הרא"ם ז"ל ח"א סי' י"ד וסי' מ"ו עם מהר"י מינץ ז"ל בסי' יו"ד במקום שקבלו עליהם חרגמ"ה אי חל חרגמ"ה גם אם יבטל מצות פו"ר או לא דלד' הרא"ם לא חל חרגמ"ה במקום מצות פו"ר וכמה גאונים הסכימו לדבריו ז"ל ואנן בדידן דאתרא דמרן קא סמכינן וכוותיה עבדינן עינינו הרואות כמה צווחות צוח בתשובותיו לאה"ע ד' ס"ב בקולי קולות דלא חל חרגמ"ה במקום ביטול מצות פו"ר והסכימו הגאונים לדעתו הריב"ם והמבי"ט ז"ל וכתב בפירוש דגם התרה אינו צריך. ועין רואה להרב החבי"ב ז"ל באה"ע סי' א' הגהב"י אות מ"ג שכתב דלכל הסוברים דחרגמ"ה לא חל במקום מצות פו"ר כן נמי בהסכמת הקהל ודאי דלא חלה במקום מפ"ו והביא להקת הפוס' דס"ל הכי. והכא ליכא למימר כמ"ש הטור ז"ל בח"מ סוסי' מ"ב בעובדא דפ' חזקת בשם הר"י הלוי דכתב דכיון דהוי אונס מחמת נפשיה יען דהוה מצי למיכף ליצריה צריך מסירת מודעה. משא"כ בנ"ד שלא עשה למלאת תאוה יצרו רק לקיים מצות פו"ר והוא בתומו חשב דיש ביד האשה לעכב עליו מלישא אשה אחרת ופייסה בנתינת החצר ואנן סהדי שאם היה יודע הדין שאין בידה לעכב על ידו מלישא אשה אחרת היה הולך לב"ד הצדק ומתרעם שאשתו יולדת ומשכלת ב"מ ורצונו לישא אשה לקיום המין וב"ד הצדק היו אומרים שתקבל סכי כתובתה ותתגרש וכמ"ש הרב תומת ישרים סי' פ"ד וה' משפט צדק ח"א סי' א' וכ"כ הכנה"ג בשם מהרי"ט יעי"ש. ואם היתה ממאנת לקבל גיטה וכתו' היו נותנים לו רשות לישא אשה אחרת ואלו היה יודע זה ראובן דנ"ד פשיטא שלא היה נותן לה אפי' צרור קטן מהחצר אלא שחשב בדעתו דיש כח בידה לעכב על ידו מלישא אשה אחרת פייסה במתנת החצר וקודם המתנה גילה דעתו בפני העדים שאינו נותן מרצונו וא"כ כל שלפי הדין לא היה בידה לעכב על ידו בדין הויא הך מתנה של החצר כמו מתנה דעלמא דבגילוי דעת לבד סגי כי בהבטל הסיבה יתבטל המסובב וכבר הורה לנו מרן הק' ז"ל דאפי' חרגמ"ה ז"ל לא חל במקום מפ"ו כ"ש וק"ו בנ"ד כי המובן שהאשה מקבלת המתנה מודית כי לא לחנם כתב לה החצר במתנה כי אם שעשתה עמו טובה ונתנה לו שרצונו בקיום המין וגם אם ימתין עד שתזקן לא תהיה רשות לישא אשה אחרת נמצא עכ"פ היא מודית שזו היתה הסיבה וא"כ כל שהיא מקבלת המתנה מודית האונס שהוכרח במעשיו לכתוב לה החצר במתנה בתמימותו שחשב שיש בידה לעכבו בדינא ובדיינא וחשב בדעתו שלא יש אופן שתשהה עשרה שנים שלא תלד שהרי היא יולדת בכל שנתים או ג' ומגדלם ב' שנים או ג' ומתים ב"מ ומה יעשה זה האיש המסכן שרצונו בקיום המין ואם ימתין עד שתזקין ולא תהיה ראויה לילד הלא לא ידע האיש את מותו ומדת ימיו ומי יודע מה יולד יום וישאר ערירי ושכול רח"ל ואמטו להכי עשה המצאה זאת ופייסה במתנת החצר וקודם המתנה גילה דעתו שלא מרצונו הוא נותן:
ודבר זה למדנו מתורתו של הרב המבי"ט ז"ל שכתב בח"ג סי' זכ"ר דל"מ במתנה דסגי בגילוי דעת אלא אפי' במכר דצריך מודעה בהכרת האונס אם הלוקח מודה שבאונס מכר לו אין צריך מסירת מודעה יעש"ב. וא"כ הכא דהיא מודית שמסיבת נתינת רשות שרוצה לקיים מפו"ר נתן לה החצר במתנה והוא כבר גילה דעתו שלא ברצונו הוא נותן לה החצר הא ודאי דסגי בגילוי דעת והמודעה שרירא וקיימת והמתנה בטילה ומבוטלת לפקע"ד: זאת ועוד יתירה בנ"ד שנשבע לקיים המודעה שהוא נותן החצר שלא ברצונו רק על צד האונס וא"כ אפי' אם נשבע לקיים המתנה אין שבועה חלה על שבועה וכאשר האריך הרחיב בפרט זה הרב דרכי נועם בח' ח"מ סי' ט"ז דאין שבועת המודעה מתבטלת בשום אופן באופן מג' טעמים הנז"ל דהיינו שכוונתו לקיים מצות פו"ר וגם שהאשה בעצמה מודית דזה היה סיבת מתנת החצר וגם מסיבת השבועה שנשבע לקיים המודעה ככל האמור ומדובר לעיל המתנה בטילה ומה גם שבמודעה פירש דבריו שהיה מוכן לעמוד עם אשתו לדין וכאשר יגזרו הדיינים כן יהיה וכן יקום. והרי בניו אחריו עומדים לפני ב"ד ותובעים כדת מה לעשות וחיובא רמיא על הב"ד הי"ו לטעון בעד אביהם כל מאי דהוה מצי אבוהון למיטען וגם שהנכסים בחזקת היורשים קיימי כידוע והרי הטענה ברורה שלא נשא אשה שניה כי אם לקיים מפ"ו: ועינא דשפיר חזי להרב משאת משה בתשו' ליו"ד סי' ט' שנשאל בנשבע שלא לישא אשה אחרת על אשתו ומתו בניו ונשאר לו מבנו המת בן ובת דוקא וזו הלכה העלה להתיר לישא אשה אחרת אף בשבועה ויש לו בני הבן המת מטעם האומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נשבע והביא מ"ש ה' פ"מ ח"ב סי' ל"ב דלמות בלא בנים מלתא דלא שכיחא ולא מסיק איניש אדעתא וגם הביא פלוגתא אי שרינן למושבע במקום מפ"ו עיש"ב שהעלה להתיר כ"ש וק"ו בנ"ד דליכא חומר השבועה ולית ליה בנים כלל וליכא אלא מנהג דוקא וכבר הבאתי מ"ש הריטב"א ז"נ לעיל כל הטעם הוא משום דאדעתא דהכי לא אינסיבה ליה ובכן בנ"ד דאיכא כנגדה אומדנא דמוכח לגבי דידיה לומר דאדעתא דהכי לא נשא אותה וכל עיקר תביעתה שהיתה יכולה לתבוע הוא דוקא שיגרשנה ויתן לה כתו' וכמ"ש ה' תו"י וה' משפ"ץ ז"ל וכנז"ל אבל לעכב בידו מלישא אשה אחרת הא ודאי אם היו עומדים לפני ב"ד הצדק ודאי שלא היו מעכבים בידו ובפרט לדברי מרן ז"ל וכנז"ל:
ופוק חזי לה' עצי ארזים בסי' א' ס"ק י"ב הביא מעשה רב באשכנז שקבלו עליהם חרגמ"ה עד היום הזה עכ"ז התירו גאונים הרבנים לאיש אחד שהיו לו בנים ובנות ומתו לישא אשה אחרת והוא ז"ל עומד ומתמיה שעשו מעשה רב כזה ונשארת אשתו ראשונה שהיתה מעכבת עליו בקרן זוית:
ואתה תחזה להרשב"א ז"ל באלפיו בסי' תקנ"ז שנשאל בראובן שראה באשתו דברי' מכוערים ורוצה לגרשה וחושש לחרגמ"ה והשיב דחלילה שיתקן רגמ"ה בזה וכו' ואפי' את"ל שהוא רוצה לגרשה ממדת חסידות גם בזה חלילה שיתקן רגמ"ה שלא יתנהג האיש במידת חסידות יעי"ש. ועי' להרב בני חיי ז"ל באה"ע סי' י"א שכתב בשם רש"ל דס"ל דחרגמ"ה חל אף במקום מפ"ו וכתב הוא ז"ל שאם היה רואה רש"ל תשו' הרשב"א ז"ל הלזו בלי ספק שלא היה חולק עליו יעי"ש. ומתשובת הרשב"א ז"ל הנז"ל העלה ה' בית דוד ז"ל בח' אה"ע סי' א' בראובן שקידש אשה ואין רצון אביו שישא זאת האשה העלה ה' ז"ל שישא אשה אחרת ויגרש את האשה שקדש משום מצות כבוד או"א יעי"ש. והרי התם אם באמת רצון הבן באשה זאת אינו חייב לקבל גזירת אביו כמבואר בתשו' המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' ער"ב יעי"ש יען דגזרת מלך היא בת פ' לפ' ואיך יוכל האב לעכב ועם כ"ז העלה ה' ב"ד כיון שהבן רוצה לקיים מצות כבוד או"א כיון שהרשב"א ז"ל כתב דאפי' נגד מדת חסידות לא תקן רגמ"ה ונתן לו רשות לישא אשה אחרת יע"ש. ועי' לה' מוהר"י הלוי ז"ל בסי' א"ך ולה' משאת משה בח' אה"ע סי' כ"ה והגם שהרב מ"מ ז"ל הצריך ב' טעמים נצמדים טעם קיום מצות כיבוד או"א וטעמא דארוסה. הנה בנ"ד יש כמה טעמים כאשר הארכתי לעיל:
סוף דבר לפקע"ד אמינא דזה האיש דנ"ד הוה סמא בידיה לישא אשה אחרת אף בלא רשות אשתו אלא היתה יכולה לתבוע גיטה וכתובתה ותו לא. והוא טעה בדמיונו דיש יכולת בידה לעכב בידו מלישא אשה אחרת עליה ונתן לה המתנה באונס ומסר מודעא על המתנה דבאמת הויא מתנה בלתי שום תועלת שקבל ממנה ובגילוי דעת סגי כל שכן שנשבע ש"ח לקיום המודעא הא ודאי דהמודעא חזקה כראי מוצק והמתנה בטילה זה נראה לע"ד על הדין ועל האמת. וכן העלה הר' משאת משה ז"ל בח' ח"מ סי' כ"ה כמעט כנ"ד ממש ואסיק דהמתנה בטילה דאף שלא היה אונס כלל כל שהוא תלה הדבר באונס ומסר מודעא המתנה בטילה וכמ"ש הרמז"ל יעש"ב:
ואנא נפשאי זכורני כי בשנת התרכ"ט נשאלנו ממח"ת יע"א מאת ה' כמוהר"א יאושע עובדיה על איש אחד שהיה נשוי עם אשתו כמה שנים והיה לו ממנה בנים ובנות והאשה היתה נאה במעשיה ומום לא היה בה ותקפו יצרו ונשא אשה אחרת בלי שום סיבה רק למלאת תאותו והלשינו עליו להשררה יר"ה ויאכפו עליו למען יגרשנה ועשו לו הרחקה דר"ת ז"ל ושאל מאתנו כדת מה לעשות. ואנא זעירא היתי ראב"ד באותו פרק ונשאנו ונתנו בענין וכתבנו הסכמתינו שעפ"י הדין אין לכופו לגרשה חלילה וגם לא לעשות לו הרחקה כלל דדוקא היכא שנשבע שלא לישא אשה אחרת עבדינן ליה הרחקה משום שבכל עת עובר על שבועתו וכו' זולת אם יסכימו רו"ב ורו"מ מאותו זמן והלאה שכל מי שישא אשה על אשתו בלי שום סיבה כנז' שחייב לגרשה אם יסכימו כל הרבנים והדיינים ובהסכמת חבר עיר ויכתבו בכתובה התנאי הנזכר. וגם הרב הגאון מוה"ר ראש"ל כמוהר"ר אברהם אשכנזי ז"ל הסכים עמנו בכל הנז'. רק משום מגדר מילתא לפי צורך שעה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כתבנו באותו פרק דיפה עשו ההרעשה גדולה למען תפול עליהם אימתה ופחד ולא ינהגו קלות ראש וכו'. ע"כ הגיעו דברינו. באופן דאפי' שנשא אשה בלי שום סיבה שהיו לו בנים ובנות ואשתו לא היה בה שום דופי עכ"ז לא הסכמנו לא לכופו לגרשה ולא לעשות לו הרחקה. ודון מינה לנ"ד שלא עשה זה למלאת תאות יצרו ח"ו רק לעשות רצונו יתש"ל הא ודאי כדין עשה והמתנה בעילה ודו"ק:
מעתה אתנהלה לעט'י לפי קוצר השגתי עפ"י סדר קונטריסו מוכתר בנימוסו וטרם כל הבה נא אב"א להבין אמרי בינה דמיון מע' הב"ד הצדק הי"ו שדימו הך דינא דנ"ד עם ההוא עובדא דפ' חזקת הנז"ל כי לפקע"ד אחרי המחי"ר אין דמיונם עולה יפה וגבה טורא בינייהו ויש לחלק דלא דמי כלל מכמה טעמי תריצי. זה יצא ראשונה דהתם אמרו בגמרא מוכחא מילתא דאנוס הוא עיקר הטעם משום שתביעתה היתה חוץ מן השכל האנושי שיכתוב לה כל נכסיו ויניח את בניו עניים מרודים נודדים ללחם. וכל השומע מילתא כדנא שיתרצה זה האיש לכתוב לה נכסיו למלאת רצון יצרו וחשקו ותאותו ויניח את בניו בלא כלום הא ודאי אומדן דעת הוא כאומדנא ממש דר"ש בן מנסיא כי לא מלבו הסכימה דעתו לכתוב לה כל נכסיו ולהתאכזר על בניו וראיה לזה דכשראה את בנו בוכה שאמר לפניו וההוא גברא מה תהא נכמרו רחמיו וצוה לעדים לכתוב לו מתנה טמירתא. משא"כ בנ"ד שלא תבעה דבר גוזמא והפך הטבע והשכל האנושי ובכגו"ד מאן לימא לן דלא בעינן שיעידו העדים הכרת האונס וחילוק זה מספיק גם לנ"ד גם לנדון הרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' ר"ת שנשאל בראובן שנשבע לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה וקודם שעברו עשר שנים שלא ילדה רצה לישא אשה אחרת והיא מעכבת בידו יען הוא מושבע ועומד ופייסה שכתב לה ק' פרחים במתנה וקודם כתי' המתנה מסר מודעה וכשבא לגרשה רצה לפטור עצמו מהמתנה בכח המודעא. והשיב וז"ל דאין פוער אותו מהמתנה מתרי טעמי חדא דאם לא היה כותב לה המתנה לא היתה נותנת לו רשות וכיון שמסר מודעא נמצא התנאי בעל וצריך לגרש את אשתו השניה ועבר על שבועתו למפרע. ועוד דלא משכחת הכא אונס כלל ולא ידענא איך כתבו העדים הכרנו באונסו דהיא לא אנסה אותו לכתוב לה אלא הוא רצה לכתוב לה כדי שתתן לו רשות לישא אשה אחרת עכ"ל הצריך יע"ש. [ולקמן נדבר מה שיש להבין בדברי הר' רדב"ז ז"ל הללו בס"ד] נקוט מיהא שמה שכתב לה סך מאה פרחים הוא דבר שהדעת סובלו ואינו דבר גוזמא לומר שאנן סהדי שהוא אנוס. גם בנ"ד שנתן לה חצר אחד ואפשר שהיה לו חצר אחר עכ"פ אינו נותן לה כל נכסיו שהוא מבהיל הרעיון לכל שומע ובכה"ג אפשר דסגי בהכרת האונס או אפשר שאין זה אונס כלל וכמ"ש הרדב"ז ז"ל דאפי' שכתבו העדים הכרנו באונסו כתב הוא ז"ל שאינו אונס וכן נמי נוכל לומר בנ"ד שהיא לא אנסה אותו ליתן וכו' וכמ"ש הרדב"ז ז"ל:
ואחרי כותבי התבוננתי בד"ק שהביא להרב זכור לאברהם אביגדור ז"ל בסי' ט"ז ד' ל"ו ע"ב שחילק חילוק זה בכדי לתרץ קו' על הרב תורת חסד ז"ל [ולקמן נדבר בזה בס"ד] והנה הרב זל"א ז"ל לא הביא שום ראיה לחילוק זה הגם שהוא מוסבר ונכון הנה מצאתי סיוע ועזר לחילוק זה שהוא נכון ואמיתי בתשו' הרי"ף ז"ל סי' ב' שנשאל בראובן שהיה נשוי אשה ושהה עמה עשר שנים ואח"כ נפלה ביניהם קטטה ומריבה עד שכתב על עצמו וכו' שנתן לאשתו כל מ"ש בכתו' במתנה וכו' והתוספת וכו' ונתנה מתנה זו לאביה וכו' וכששמע הבעל כפר בכל הנז"ל:
והשיב וז"ל הבנתי בזה השטר ומצאתי אותו דברי הבאי ודברי שעות ודבר שלא יתכן לקיים על עצמו בהפצרת נפשו וכו' וכל העולם מעידים שאילו היה יודע זה הבעל שתתרצה בזו המתנה [הכוונה ליתנה לאביה] לא היה עושה מזה כלום וכמו שיכולה לומר היא נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' כך הוא יכול לומר נח"ר עשיתי לה ולא יתקיים כל מה שעשה ואנו מוצאים בדברי רז"ל שבטלו דומה לזה ההוא דאזל לקדושי איתתא ואמרה לו אי כתבת כל נכסיך וכו' וכתב לה וכו' ולא קנתה מזה כלום דאמרינן מוכחא מילתא דמשום אונסא הוא דכתב לה הכא נמי מוכחא מילתא דמשום אונסא הוא דכתב לה עכ"ל יעשב"ב. הרי להדיא דט' כעיקר שאמרו בההיא עובדא מוכחא מילתא דאנוס הוא משום שכ' לה כל נכסיו ואין לו דמיון לא עם נדון הרדב"ז ז"ל ולא עם נ"ד כלל:
ועוד יש לחלק לפקע"ד והוא דההוא עובדא דפרק חזקת היינו שהאשה אמרה לו אם תרצה שאתקדש אני לך תתן לי כל נכסיך נמצא שהיא אנסה אותו שיכתוב לה כל נכסיו שהאונס שיכתוב לה כל נכסיו בא ממנה ולמלאת תביעתה הוכרח לכתוב לה כל נכסיו אבל בנדון הרדב"ז ז"ל לא בקשה ממנו מתנה כלל רק היתה מעכבת בידו מלישא אשה אחרת בטענה שיתפלש באפר ויקיים שבועתו וכן בנ"ד היתה מעכבת בידו שלא ישא אשה אחרת תמורת המנהג אלא שהוא נתחכם ופייסה בסך מאה פרחים להתיר לו השבועה ובנ"ד פייסה במתנת החצר. באופן שהאונס של המתנה לא בא אליו מצדה כההיא עובדא שהאונס בא אליו מצדה שהיא תבעה בפיה שיכתוב לה כל נכסיו ולדידי הוא חילוק אמיתי ודק השכל והכי דייק דברי הרדב"ז ז"ל שכתב וז"ל ולא יכתבו העדים ידעינן באונסיה דהיא לא אנסה אותו לכתוב לה אלא הוא כדי לפייסה רצה לכתוב לה:
ותבלין מצאתי לחילוק זה דבהכרח צריכים אנו לחלק בהכי דאלת"ה לא מצאתי ידי ורגלי לתרץ קושיא גדולה וחזקה להרדב"ז ז"ל שכתב דברים הללו שהם הפך דברי הריטב"א ז"ל בפ' איזהו נשך שכ' וז"ל ולפיכך אלו שמשביעין את הלוה בשעת הלואה שיעשה לו מחילה על הנשך לאחר הפרעון כי עבדי נמי לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי המחי' וכו'. וכן הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שנותן קרוב הדבר שאין מתנתו מתנה שזה כמסירת מודעא וגילוי דעת שנותן באונס ואצ"ל דבגט כיוצא בזה דפסולה עכ"ל והוב"ד בש"מ לפ' איזהו נשך על ד' ס"א ע"א ופסקה מרן בבד"ה בסו' סי' ר"ה וגם הכנה"ג הבי"ד בסוף סי' ר"ה בהגהב"י אות קכ"ב הראת לדעת דאונס השבועה הוי אונס וסגי בגילוי דעת. וק' להרדב"ז ז"ל איך כתב דלא משכחת הכא באונס כלל ולא ידענא איך כתבו העדים ידענא באונסיה וכו' הלא אנוס הוא מחמת השבועה שנשבע שלא ישא אשה אחרת ואמטו"ל נתרצה לתת לה המאה פרחים שתתיר לו שבועתו ולפי דעתי ההכרח יאלצנו לחלק בין הנושאים דהתם בנשבע לתת המתנה מקבל המתנה דוחק אותו תמיד שיתן לו המתנה כאשר נשבע וע"ז מסר מודעא שאינו נותן מרצונו כי אם אנוס הוא מחמת השבועה אבל בנדון הדדב"ז ז"ל לא אנסה אותו שיתן לה מאה פרחים וישא אשה אחרת אלא הוא בקש ממנה שתתן לו רשות לישא אחרת באופן שתביעת ממון אינה תובעת ממנו משא"כ במ"ש הריטב"א ז"ל דמקבל המתנה תובע ממנו המתנה. וגם בעובדא דפ' חזקת כיון שראתה חשקו כי גבר יצרו עליו תובעת ממנו שיכתוב לה כל נכסיו זה נר' לע"ד ברור. דבלא"ה לא יצאנו ידי חובתינו להבין אמרי בינה דעת הרדב"ז ז"ל אם לא עפ"י החילוק הנז' דמקבלת המתנה לא תבעה ממנו שום מתנה כי אם מעכבתו או בכח השבועה או בכח המנהג כנ"ד והוא כדי לינצל מן העיכוב נתן לה מתנה וכמובן:
ומה שהקשו מט' הב"ד הצדק הי"ו על ה' תורת חסד ז"ל סי' רי"ז. הנה טרם כל אציגה נא העתק השאלה הכתובה בלשון לעז וקשה להם להבין הלשון וזה ביאורו ראובן רצה להשתדך עם דינה ודינה היו לה בנים מבעלה הא' ושלח ראובן לומר לדינה שהוא אינו מקבל לזון היתומים בביתו והיא סברה וקבלה שלא יקבלם. ונגמרו השידוכין ע"מ כן שלא יהיה שום חיוב על ראובן לזונם. ואחר ט"ו ימים של השדוכין ידע האפוטרופוס של היתומים שנשתדכה דינה לראובן ושלח לראובן שיקבל עליו לזון היתומים חמש שנים ויתן בידו מאה גרוש'י שיהנה מפירותיהם. וראובן השיב שאפי' באלף גרוש'י אינו מקבל עליו לזונם יען הם עשירים והאפוטרופוס השיב שאם לא יקבל עליו לזון את היתומי' שיבטל השדוכין וראובן נתרצה לבעל השידוך וכששמעה דינה שהסכים ראובן לבטל השדוכין שלחה לו בבקשה שלא יבטל השדוכין כי הוא לה לבושה ולכלימה וכבר פעמים רבות עשה לה כן האפוטרופוס ונתנה לו עצה ההוגנת שימסור המודעא ואח"כ יקבל בקנין לזון את היתומים וכן עשה ראובן ומסר מודעא לפני שני ע"כ ואח"ך קבל עליו בקנו"ש לזון את היתומים. ועתה רוצה לפטור עצמו בכח המודעא. והמודעא לא חתמו בה העדים מפחדם מהאפוטרופוס והשיב אחר שהביא סוגיא בפ' חזקת נהרדעי אמרי וכו' וכו' ושוב כתב וז"ל באופן שכדי לבטל זה החיוב צריך שיעידו עדים שהיה אנוס וכתב שם ולא נתחייב וצריך להגיה שלא נתחייב מדעת דינה אשתו שהיא כבר נתרצית לינשא לו בלא שום חיוב אלא שהוכרח לעשות כן באונס כדי שלא יעכב אפוטרופוס על ידה ועל כן יעצתו שימסור מודעא לפני העדים ותודה לפניהם שזה החיוב הוא על צד האונס וכו' ואפי' אם לא כתבו וכו' יכולים להעיד על פה וכו' יע"ש ופירוש דבריו לפקע"ד שמודעא זו לא סגייא בגילוי דעת ומסירת מודעא אלא צריך שיעידו העדים שהיה אנוס שהיא כבר נתרצית לינשא לו בלא שום חיוב והאפוטרופוס היה מעכב על ידה והיא תודה לפני העדים שחיוב זה היה באונס אם כן יעידו העדים אפילו על פה שהכירו באונסו מהני. דבשלמא אם היה העיכוב מצדה שהיא לא היתה רוצה לינשא לו אלא ע"מ שיתחייב כנז' היה צודק לומר דהויא מתנה ודמיא לההוא עובדא דפרק חזקת שהיא לא נתרצית לינשא עד שיכתוב לה כל נכסיו והוה סגי בגילוי דעת ודכוותה בנדון הרב ת"ח ז"ל. אבל מאחר שלא בא העיכוב ממנה אלא מצד האפוטרופוס שעיכב בידו שאם לא יתחייב לא יניחהו לישא אותה הוי כזביניה שהוא נתחייב בחיוב המזונות נגד שלא יעכב האפוטרופוס מלישא את האשה מאחר ששניהם מרוצים להנשא בלא שום חיוב זהו שצריך שיעידו העדים שהיה אנוס באופן זה ומהני אבל מסירת מודעה לבד בלתי הכרת האונס לא מהני יען הויא כזביני זה נלע"ד ביאור דברי הרב ת"ח ז"ל למדקדק היטב בדבריו ולא הארכתי לכתוב כל תיבה ופירושה כי סמכתי על המבין היטב בדבריו ז"ל. מעתה אם כנים דברי ויפה כיוונתי לפרש דברי ה' ת"ח ז"ל אין לו שום דמיון עם ההיא עובדא דפ' חזקת כלל [ובזה נסתלקה קו' ה' זל"א ז"ל על ה' ת"ח ז"ל מההוא עובדא] אלא שהוא ז"ל חילק דהתם שאני שתבעה כל נכסיו וכאמו"ל:
ומה שהקשו על מ"ש ה' בית שמואל ז"ל בסי' קי"ח באה"ע ס"ק י"ח כל לגבי דידי לא ידענא מאי ריח קושיא איכא דמ"ש מור"ם בסי' ק"ה שהיא תשובת הרשב"א ז"ל דמיירי שהבעל היה מתקוטט עמה בלי שום עילה וסיבה כאשר ידעו העדים זה בבירור הא ודאי מה שמחלה כתו' שלא יתקוטט עוד עמה הוי אונס גמור ואין צריך מסירת מודעא כמ"ש שם ה' ב"ש וה' ח"מ ז"ל אבל בסי' קי"ח שפסק מרן תשו' הרא"ש ז"ל שהבעל היה לו טענה אלימתא על אשתו שכבר שהה עמה עשר שנים ולא ילדה וסמא בידיה לגרשה או לישא אשה אחרת ותמורת טענה זאת מחלה לו כתובתה הא ודאי דהוי פשרה ממש וצריך מסי' מודעא ועי' למהרימ"ט ח"מ ח"ב סי' מ"ב שהק' דברי הרא"ש ז"ל דסתרי אהדדי ותי' דמ"ש הרא"ש וצריך מסירת מודעא הכוונה שידעו העדים ואינה נאמנת לומר אנוסה הייתי וכו' יע"ש. וא"כ איני רואה שום קושי ושום דמיון לההיא דפ' חזקת כלל לפקע"ד:
וחזה הוית למע' כבוד הודו שנתן ריוח בין הדבקים ולחלק יצא בין ההוא עובדא דפרק חזקת ובין נדון הרדב"ז ז"ל והך דנ"ד. והוא דהא דאמרי' תליוה וזבין זביניה זביני היינו שמקבל המעות בשעת המקח ועל זה טרח להביא דברי הרמב"ם ז"ל ומ"ש הרב התנא מש"ל ז"ל וכו' בהא הוא דאמרינן תליוה וזבין ז"ז. משא"כ בההיא עובדא דפ' חזקת דהמתנה נכתבה קודם והכי מוכח מהש"ס ומל' הרמב"ם והטור ז"ל וא"כ כיון שכתבה מקודם ואפשר היתה האשה חוזרת בה מלהתקדש לו אפי' עם המתנה ג"כ וא"כ לא הוי כזביני ואמטו"ל דינה כמתנה דבגילוי דעת לבד סגי לא כן בנדון הרדב"ז ז"ל דהוא היה קשור בשבועה שלא לישא אשה אחרת וכשפייסה והיא נתנה לו רשות באותה שעה הויא ממש פשרה ודינה כמכר ולא סגי בגילוי דעת זהו תוד"ק ויחזקהו במסמרים החילוק הזה לא ימוט: וכשאני לעצמי אמינא באמת דחילוק זה ניתן ליאמר והוא מוסבר ואמיתי אך בנ"ד ובנדון הרדב"ז ז"ל להפרידם מההוא עובדא דפ' חזקת לא יוצדק ליאמר לפקע"ד אף ליכתב מכמה טעמי אשר אפרש שיחתי. אדא כי כל היסוד אשר קבע עליו מני"ר הוא שהמתנה קדמה לנשואין ולא הוי כמו זביני דבעת האונס שהוא המכר מקבל המעות זה מוכר וזה נותן המעות. והנה מלבד דכבר פסק בש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ק ט' דכל שהתנה בתחילת המקח אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ועיין סמ"ע שם וה"נ תנאי התנתה אי כתבת. לי כל נכסיך וכו' נמצא דאדעתא וע"מ שתתקדש לו הוא כתב המתנה. ועוד דמי לא עסקינן דכתב בתוך שטר המתנה הריני כותב לפ' כל נכסי וכו' בתנאי וע"מ שתתקדש לי והכי אמר לעדים שיעידו שע"מ כן כותב לה כל נכסיו ואם לא נתרצית המתנה בטילה. וא"כ בשעה שמקדשה מוסר לה שטר המתנה ונמצאו המתנה וקידושיה באים כאחד כמ"ש במס' גיטין דף ע"ז ע"ב וא"כ להוי כזביני כיון שבעת המכר מקבל המעות וה"נ בשעה שנותן לה המתנה מקדשה ברגע אחד זוכים שניהם היא במתנה והוא בקדושיה:
זאת ועוד קשה לענ"ד במה שסיים בד"ק כתוב למר דבנדון הרדב"ז ז"ל והך דנ"ד הוי ממש פשר ודינה כמכר כיון דבשעה שכתב לה המאה פרחים או החצר באותה שעה פטרה לבעלה מן השבועה וממנהג הקהל בנ"ד ולא סגי בגילוי דעת. משמע מדבריו דבגילוי דעת לא סגי אבל צריך מסירת מודעא והכרת האונס ובהכי סגי דהוי כזביני. והוא תימה דהרואה יראה בנדון הרדב"ז ז"ל היה מסירת מודעא וכתבו העדי הכרנו באונסו ועכ"ז תמה הרב ז"ל על העדים איך כתבו הכרנו באונסו דלא משכחת הכא אונס וכו' וכו' וא"כ הדרה קו' לדוכתא אמאי לא חשיב ליה הרדב"ז ז"ל אונס כההיא דפ' חזקת ובשלמא לנ"ד שפיר מצי לחלק יען בנ"ד לא כתבו העדים בשטר המודעא והכרנו באונסו אבל לנדון הרדב"ז ז"ל לא אפשר לחלק בהכי כיון דלדעתו ז"ל ליכא שום אונס:
זאת לא זאת דהמתבונן היטיב בההיא עובדא דפ' חזקת אין הבעל הכותב כל נכסיו לאשתו כדי שתתקדש לו אינו מוכר כי היכי דנימא דצריך שיקבל דמי המקח בשעת המכר אלא הוא הקונה את האשה כדתנן האשם נקנית וכו' האיש קונה וכו' וזה פשוט דהבעל קונה את האשה ולא האשה ונמצא שהוא אנוס לקנות את האשה ואם היה אנוס מאחרים שאנסוהו לקנותה ולקדשה כבר כתב העיטור באות מ"ם מודעה ד' פ"ב ע"ד שכתב וז"ל ודוקא אנסוהו למכור דאגב דקביל זוזי גמר ומקני כדאמרינן מודה שמואל בדיהיב זוזי הלכך גבי אשה נמי פליגי אמימר ומר בר רב אשי דוקא תליוה וקדיש דיהיב זוזי ואיתתא קבלינהו אבל, אנסוהו לקדש ולקנותה לאו כלום הוא עכ"ל. ועיין למהרח"ש בקונטריס המודעה ד' ז"ך ובס' אחי וראש בח' ח"מ סי' ע"ו ובס' דבר המשפט בסי' ר"ה אות כ"ה ומרן הבי"ד בב"י בח"מ סי' ר"ה ומור"ם ז"ל פסקה בש"ע סי' ר"ה ס"ק י"ב ועי' להכנה"ג בהגב"י שם יעי"ש. נמצא דזה הבעל דההוא עובדא דפ' חזקת הוא אנוס מחמת נפשיה לקנות את האשה ולא למכור ולא יוצדק לומר בזה שיקבל המעות בשעת המכר יען שהוא הקונה ולא המוכר ונפל היסוד החילוק שחילק, רו"מ כת"ר ונהרס הבנין אחרי המחי"ר מכתו"ד ודו"ק:
עוד חזון הרביתי לחכם אחד ואת שמו לא הגיד שיצא לחלק בין הנושאים והוא דההיא עובדא דפ' חזקת בהכרח הוא דהוי מתנה משום דזה האיש היה אמוד בעצמו דהוה מצו למיכף ליצריה שלא לישא זאת האשה ולא לכתוב לה כל נכסיו והיה לוקח אשה אחרת כי הרשות בידו לישא אשה שירצה וא"כ ודאי דהא דנתרצה וכתב לה כל נכסיו הוייא מהנה ממש. משא"כ בנדונו של הרדב"ז ז"ל שהוא היה רוצה לישה אשה אחרת אבל היה קשור בכבלי ברזל במאסר השבועה ולא יוכל לישא שום אשה אם לא שתתן לו אשתו רשות הוה ליה כמכר כאילו קבל דמים ממנה זהו תו"ד ומני"ר כבר רמיא עליה קבא דקושייתא ואולם אנא דאמרי כבודו במקומו מונח של החכם הזה יהיה מי שיהיה דהוא טעות גמורה והוא פלא שלא ראה דברי הטור בסי' רמ"ב שכתב וז"ל מתנה טמירתא וכו' כההוא דאזל לקדושי איתתא וכו' ואעפ"י שהיה אנוס בשניה לא היתה מתבטלת אלא בשביל הראשונה שקדמה לה ופי' הרר"י הלוי ז"ל דה"ט משום דאונסא דאתי מחמת נפשיה וכו' אבל ר"ח ז"ל פי' וכו' וכתב מרן הב"י ז"ל וז"ל ומ"ש רבינו ואעפ"י שהיה אנוס וכו' כלומר שהוקשה לרבינו למה הוצרכנו להקדמת מתנה לבטל מתנה שנייה היכא דאיכא הוכחה בשניה תיפוק ליה דבלא קדימת ראשונה בעלה השניה כיון שהוא אנוס במתנה שניה דאמ"ל אי כתבת כל נכסך מקדשנא לך וע"ז כתב שהר"י הלוי תירץ דה"ט משום דאונסא דמחמת נפשיה הוא וכו' כלומר דאי הוה בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא לקדושי ההיא איתתא ולא לכתוב לה כל נכסיו הילכך לאו אנוס הוא אבל ר"ח פי' הא דלא קנתה וכו' לאו משום מתנה קמייתא וכו' אלא משום דמוכחא מילתא דאנוס הוא וכו' עכ"ל: והשתא נחזי אנן למטוניה דזה החכם אם באמת הוה מצי למיכף ליצריה א"כ אינו אנוס במתנה ולמה לא קנתה האשה אלא בהכרח לומר דמה שלא קנתה הוא משום מתנה קמייתא טמירתא וא"כ זוהי ס' הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל ומאי חדית לן והרי כ"ח פליג עליה דלאו אונסה דמנפשיה הוא ולא היה צריך למתנה קמייתא דבלא מודעה מוכחא מילתא דאנוס וכו' באופן דלענ"ד פליטת הקולמוס היתה שלא מדעת דלפי דבריו דאי הוה בעי הוה מצי למיכף ליצריה נמצא דאין כאן אונס ולמה לא קנתה האשה המתנה וד"ב:
תו חזיתיה למני"ר שהביא דברי רשב"א בתוס' דבתרא ד' מ"ח ע"ב בד"ה קדיש בביאה וכו' שכתבו וז"ל תימה לרשב"א היכא דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קידושין דכנגד גופה הקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה. ועוד דא"כ הא דאמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קידושין לא הוי אלא בכסף ובביאה אבל אי קדיש בשטר לא דהוי תליוה ויהיב וי"ל דכנגד גופה הקנוי לו מתחייב לה בשאר כסות ועונה וכו' יעי"ש ומדברי התוס' הללו דחה דברי הב"ד הצדק הי"ו שחשבו דהנאת ביאה לא הויא הנאה מההיא עובדא דפ' חזקת וכו' ואנכי תולעת יעקב לא ראיתי דברי הב"ד הצדק הי"ו כדי להשיב אם באולי יהיה מענה. ואולם זאת אגיד לכבודו שכתב שפירוש דברי התוס' במ"ש ודוחק לו' לפי שיש הנאת ביאה דכוונתם דאף דבעלמא הנאת ביאה חשיבה ממון אבל בכה"ג שכפה אותה באונס לבא עליה שלא ברצונה כיון דמאיס לה הוייא לה ביאה זאת כקוץ מכאיב ולגבי אשה זאת שבא עליה באונס הוא שכתבו התוס' ודוחק לו' שיש לה הנאת ביאה אבל אנה"ן דבעלמא הנאת ביאה הוייא ממון גמור והוייא כמכר ע"כ תד"ק:
ולפקע"ד אי אפשר לפרש פי' זה בדברי התוס' ז"ל שהרי בב"ק ד' ק"י ע"ב איתא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ותי' התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הרי להדיא דאפי' למוכה שחין דהוא מאוס לכל העולם עכ"ז אמרי' דניחא לה כ"ש לגבי זה האיש שאין בו שום מום ודאי דיש לה הנאת ביאה ואפי' לגבי גוים בכמה דוכתי אמרינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ואמאי נימא דלא הוייא לה הנאת ביאה. ותו מי הגיד לנו דמשום דמאסה בו כפה אותה לקדשה בביאה הלא אפשר היא היתה תובעת להתקדש בכסף והוא אנסה ובא עליה לשם קדושין. אבל באמת אין זו כוונת התוס' לענ"ד אלא כוונתם פשוטה ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה להחשיבה ממון גם בעלמא גם בנדון זה שבא עליה באונס בלי הבדל וזה פשוט:
ודרך אגב ראתה עיני דברי התנא ה' מש"ל ז"ל בפ"ז מה' זו"מ ה' פ"ד שהביא דברי מהריק"ו ז"ל דסי' קל"ג שכתב בנדונו דהוי כמו תליוה וזבין וכו' כתב הוא ז"ל ול"נ דלא דמי וכו' ועוד אמינא דלא דמי דהתם הלוקח נתן המעות בשעת התליה ומשו"ה אמרו לגבי זוזי גו"מ אבל בנדון זה וכו' כיון דלא מטי ההנאה עכשיו. ומנה אמינא לה ממ"ש התוס' בפ' חזקת גבי תליוה וקדיש [וכבר הבאתי דברי התוס' לעיל] ואם איתא דחשיב תלויה וזבין אגב זוזי שיתן אח"ך מאי קשייא להו ממאי דאמר אמימר וכו' אבל בשטר לא דהוי תליוה ויהיב הלא בשטר נמי הוי תליוה וזבין דמטי לה הנאה אח"ך שיבא עליה דודאי ע"ד לבועלה קדשה והשתא ס"ד דהנאת ביאה חשיב כתליוה וזבין. אלא ודאי דצריך ההנאה בשעת האונס הוי כתליוה וזבין אזי גמר ומקנה ואי לא לא יעי"ש. ואחרי נשי"ר לא זכיתי להבין אמרי בינה דאנה"נ כשיבא עליה אח"כ תהיה לה הנאת ביאה ותהיה מקודשת. אכל למאי דביני ביני משעה שקדשה בשטר עד אותה שעה שיבא עליה [מי יודע מתי] יצא שמה בעיר ומקודשת ואם בא אחר וקדשה אינם חוששים לקדושיו וע"ז חלה קו' התוס' דלא יהיב לה מידי היאך הוי זביני. וכך הם פי' התוס' אחר שכתבו ודוחק לו' שיש לה הנאת ביאה חזרו להקשות ועוד אף אי נימא דהנאת ביאה חשיבא ממון התינח לזה דקדיש בביאה שכבר בא עליה אבל אם קדשה בשטר לא הוייא מקודשת דהוי תליוה ויהיב ואנה"נ שאחר שיבא עליה פשיטא דהוייא מקודשת אבל קודם הביאה צריכים לומר דלא הוייא מקודשת כיון דלא גמרה ומקניא נפשה עדיין דלא יהיב לה מידי ואין זו מ"ש אמימר תליוה וקדיש דמשמע בין בכסף בין בשער בין בביאה דמשמע דתכף שקבלה השטר הוייא מקודשת גמורה והוי תלויה ויהיב ואפי' המקדש בביאה איתא בש"ס קדושין ד' יו"ד ע"א דאם הערה בה וקודם גמר ביאה פשעה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ועי' הרא"ש ז"ל שם והכי פסק מרן בש"פ אה"ע סי' ל"ג ס"ק ב' וא"כ כ"ש זאת שקדשה בשער לבד ולא מידי יהיב לה דאם קודם שיבא עליה פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהוייא מקו' לשני כיון דאכתי לא גמרה ומקנייא נפשה עד שיבעול אותה ושפיר מקשו התוס' דאף דנימא דבכל מילי תליוה וזבין ז"ז אפי' שיקבל הדמים אח"כ וכן בתליוה וקדיש מ"מ במקדש בשטר ליכא למימר הכי וכמובן וצ"י. ומה שתמה מני"ר על ה' נחלת שבעה ז"ל ועל ה' תורת חסד סי' כ"ט לפי דעתי נר' שהאמת אתו ירבו כמותו: ומה שהביא משם ס' כרם חמד ספר זה אינו מצוי אצלי ולא ידעתיו כלל בקשתיו ולא מצאתיו:
ומה שכתב עוד דבנ"ד לא נשא אשה למלאת תאותו רק להבנות ממנה בזש"ק וגס מ"ש שהיא מודית באונס וכו' כבר מילתי אמורה לעיל ב"א בארוכה ולפי"ד מעלה ארוכה:
ומה שנכנס לבית הספק יען שנשבע לקיים המודעה אי דמי לפלוגתא דאביי ורבא כתמורה כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני דקיי"ל כרבא ומ"ש התוס' באיסור עובר על השבועה דהוא איסור שבדה מלבו וכו' ואי קי"ל כמרן ז"ל מ"ש בב"י וכו' לדבר הזה יסלח כת"ר דהנה מלבד דכבר פסיק בסכינא חריפא הרב מוהרימ"ט ז"ל בח"ב בח"מ סי' מ"ג בנדונו שנשבע שלא לבטל המודעה אם לא יקרע אותה קרע ב"ד וכתב כיון שנשבע באופן זה הא ודאי דלא גמר ויהיב יעש"ב ודון מינה ואוקי באתרין נעשו סניגורין והמודעה קיימת כראי מוצק וכמ"ש לעיל משם ה' דרכי נועם ז"ל באר היטיב. ואף אי איכא מחלוקת ודאי דמצי המוחזק לומר קי"ל באין תפונה: זאת ועוד לפקע"ד אמינא דזה האיש דנ"ד לא עבר על השבועה כל ימיו כלל דהנה המובן מתוך השאלה שזה האיש בעודו בחיים הוא היה אוכל פירות החצר אף בכתב לה החצר במתנה גמורה ומן דינא דגמ' בפ' חזקת ד' נ"א ע"ב איתא התם אמר רב המוכר שדהו לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ר' אלעזר אמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות נמצא דבנתן לה החצר במתנה כולהו מודו דאין הבעל אוכל פירות וא"כ איך היה אוכל הפירות זה האיש דנ"ד בהיותו בחיים אם לא שנאמר שעיקר המתנה שנתן לה היה לכשתתאלמן או תתגרש אזי תזכה במתנה. נמצא דכל ימיו לא עבר על השבועה שלא נתן לה בהחלט גוף הפירות. ואם היא מתה בחיו הוא היה יורש כדין נ"מ שהבעל יורש אותם ובשלמא אם היתה מתגרשת והיה נותן לה החצר ודאי שהיה עובר על השבו' בפועל, אבל כל שלא גרשה נמצא שלא עבר על השבו' של המודעה כל ימי חייו רק בשעת פטירתו שנפלו הנכסי' קמי יורשים והיא תובעת החצר בכח שער המתנה והיורשים טוענים בכח המודעה. הראת לדעת דלא נכנס הך דנ"ד עם ההיא דתמורה פלוגתא דאביי ורבא כלל. ונדון הרדב"ז ז"ל היה שנתחייב לה מאה פרחים ובא הענין לידי גרושין והיא תובעת הסך הנז' וגם היה מושבע הבעל שלא לישא אשה אחרת ואמטו"ל כתב דאם נתבטל החיוב של המאה פרחים צריך לגרש אשתו השניה משום דמושבע ועומד שלא לישא אשה אחרת ועבר על שבועתו למפרע משא"כ בנ"ד דליכא כל הני טעמי:
סוף דבר דלפקע"ד הנני מסכ'ים ומער'יב דהמודעה קיימת והמתנה אין לה קיום כלל ובאמת דבכל ענין מענינים הנז"ל יש להאריך הרבה ולברר וללבן הסברות באורך וברוחב אך! אין הפנאי מסכים אתי לפי רוב טרדותי שגבו תלאותי ה' יאמר די לצרותי ובפרט כי מר באתריה פקד עלי להשיב תכף לקבלה ובכן אמינא זהו מה שעלתה מצודתי לפי מיעוט השגתי וצור ישראל יצילנו משגיאות וימ"ן ויהיו דברי אנה עשויים באמת וישר. כ"ד נא"ה: יעקב שאול אלישר ס"ט בא סי' יש"א ברכ"ה הי"ו:
ולעיין מר בס' הקטן בני בנימן וקרב איש ח"א בח' ח"מ ד' פ"ו וד' ץ' מ"ש אנא זעירא ומ"ש הרב הג' ראש"ל כמהר"א אשכנזי זלה"ה: