אור ברסלב
שות שמחה לאיש אה"ע › סימן יז

שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר

אה"ע · סימן יז

סימן טז

שאלה יבמה שזה ט' שנים שמת בעלה ונשארה זקוקה ליבם קטן עד עתה שנעשה ן' י"ג שנה ורוצה ליבם את יבמתה והיא גדולה בשנים בערך כ"ד שנה והותר והיא תובעת שיחלוץ הן מסיבה שהיבם קטן והיא גדולה. והן מסיבה שאם היבם נשתגעה ואינה יכולה לדור עם חמותה. ולסיבת היותו קטן היבם אי אפשר שיקח לה מדור לעצמה. וזה שנים חלוקים בזה וז"ז קרוב לב' חו' עמדו היבם והיבמה לפני ג' אנשים או ד' אנשים ובקשו מהיבם שיחלוץ ולא רצה וכשומעה היבמה שהיבם נתן כתף סוררת ולא רצה לחלוץ רקקה בפניו לעיני הג' אנשים שהיו מזומנים שם כמו ב"ד שבאותה העיר והלכה לה. ועתה לשאו'ל הגיעו אם נפסלה מליבם ע"י רקיקה זאת אם לאו כיון שהיא לבדה כיוונה לפסול את עצמה ולא היבם יען שרצונו ליבם ושכמ"ה: תשובה אל אלד'ים הוא יודע ועד בשחק נאמן כי אין דעתי פנוי מקורות הזמן כי רבו טרדותי שגבו תלאותי מעול הצבור והיחיד עלו על צוארי הכשיל כחי. לא יתנוני השב רוחי. ואולם להפיק רצון השואל וגם לרבות משום עשה דכבוד תורה נהר'א נהר'א מני"ר הרב הגדול מבצר עז ומגדול מוה"ר ראשון לציון. יושב בסדר עליון. מר מחותני אחד המאי'ר לארץ ולדרים. וישת לו הדרי'ם. נר"ו הוא בקש ממני אחוה דעי. הגם כי מכיר אני את מקומי איני מאנשיה. כל שהיא תפארת לעושיה. דחקתי ונכנסתי ללקט באמרים. מפי סופרים ומפי ספרים. וזה החלי. וה' אלד'ים יעזור לי:

ואען ואומר איתא במס' יבמות דק"ב ע"ב אמר'י אמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא לא' מן האחין ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן. והא תניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה. היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחת. הכי קאמר אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כיוונו שניהם. ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינן הא חזינן חוששין ודקתני דבעי כונה ה"מ לאישתרויי לעלמא אבל לאחיו מיפסלה עכ"ל הש"ס באופן דהחי' שיש בין תירוץ א' לשני הוא דלתירוצא קמא בעינן שיתכוונו שניהם אלא שאין חוששין שמא כיוונו. ואיכא דאמרי ס"ל דאין צריך כו' שניהם אלא להתירה לעלמא אבל לאחין אפי' לא נתכוונו שניהם אלא שכיון או הוא או היא נפסלה לאחין. והרי"ף בהלכות נקט תי' הב' וכאיכא דאמרי דאפי' לא נתכוונו שניהם נפסלה לאחין. ודקדק בלשונו הטהור וכתב הא חזינן חיישינן שמא. כיוונה. וכ' הגאון מוהר"ן שפירא בחי' אנשי שם אשר סביב הרי"ף ז"ל וז"ל ודקדק לכתוב שהיא לבדה כיוונה לשם חליצה וע"ז מקשה אע"ג דתניא וכו' דצריך שיתכונו שניהם. ומתרץ דלפוטרה להתירה לעלמא צריך שיכוונו שניהם. אבל לפוסלה להאחין אפילו בכו' אחד מהם סגי ובתוס' תירצו בשמעתין בענין אחר בין שריותא לעלמא ובין לפוסלה להאחין עכ"ל. הראת לד' הרי"ף ז"ל דלפוסלה לאחין אם היא לבדה נתכוונה לחליצה סגי ולא צריך שיתכוונו שניהם אלא להתירה לעלמא. וכתב הרב הנמק"י שם בשם הרמב"ן ז"ל ומסתברא דזה דוקא בחליצה דלאו אורח ארעא בהכי [הכוונה לחלוץ אשה מנעל איש] אבל רקיקה דלא אפשר בלא"ה לא חיישינן לה למיפסלה בהכי [אם רקקה בפניו] דאי לא תימא הכי כל יבמה שגדלה בין. האחין תאסר להם דהא אי אפשר שלא רקקה בפניהם. ולקמן פסלי' אם רקק' בב"ד אלא מסתברא כדאמרן יע"ש:

ועיקר תכלית כונתו להודיענו דמדינא צריך שיכוונו שניהם ואי לא לא מיפסלה אלא מפני מראית העין פסלינן להו מדרבנן דוקא בחליצה שלא בב"ד אבל ברקיקה שלא בב"ד לא מהניא לפוסלה מן האחין והרמז"ל נמשך אחר דעת הרי"ף ז"ל ופסק בה' יבום פ"ד ה' כ"ח יבמה שגדלה בין האחין ה"ז מותרת להתייבם ואין חוששין שמא חלצה לא' מהן בינו לבינה אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן נפסלה לאחין שמא נתכוונו לחליצה וצריכה חליצה כשרה להתירה לזר עכ"ל ומדנקט בלשונו הטהור שמא נתכוונה לחלוצה הורה לדעת שנמשך אחר דעת הרי"ף ז"ל וכ' הר' המגיד ז"ל בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל וז"ל וכתבו המפ' שמה שנזכר למעלה רקקה בלבד נפסלה לאחין אינו אלא בשרקקה בב"ד אבל רקיקה בינו לבינה או בפני שנים אינה פוסלת דאל"כ אי אפשר בפני אחד מהן עכ"ל יע"ש. ודין זה דרקקה בפני ב"ד ולא חלצה ולא קראה פסקו הרמב"ם שם באותו פרק הי"ד וכ' דנפסלה ברקיק' בלבד מן התורה. והה"מ הק' עליו שהיא מדרבנן יע"ש:

גם הטור באה"ע סי' קס"ט נמשך אחר דברי הרי"ף ז"ל וז"ל צריך שיכוונו שניהם היבם והיבמה שתהא מותרת וכו' נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה. ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה וכו' וכן אם רקקה לפני היבם בפני ב"ד אסורה להתייבם עכ"ל. הראת לדעת הטור ז"ל דבכוונת א' מהם סגי לפוסלה לאחין. ומר"ן ז"ל בב"י הביא סו' הגמ' והב' תירוצים וסיים בדבריו וידוע דהלכה כלישנא בתרא. וכן פסק בשוה"ט בסי' קס"ט ס"ק מ"ד נקט כלשון הטור ממש בלי שינוי כלל וביבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתייבם נקט הטור הטעם שמא כיוונו לשם חליצה והגיה הפרישה שצ"ל שמא כיוונה. וגם מר"ן בש"ע נקט הכי שמא כיוונו לשם חליצה וכתב ה' בית שמואל ז"ל ס"ק מ"א וז"ל ומ"ש המחבר שמא כיוונו שניהם לשם חליצה דמשמע דוקא כשיש חשש דכיוונו שניהם נראה שכתב שלא בדקדוק יע"ש. נקיטינן דהרי"ף והרמב"ם והטור ומר"ן בש"ע כולהו רבוואתא ס"ל דאם רקקה בב"ד ונתכוונה היא לבדה אף אם הוא לא נתכוון אסורה להתייבם ולעלמא לא הותרה עד שיחלוץ לה כדת:

והנה התוס' ז"ל שם בד"ה ודקא תני תנא בעי כוונה וכו' וז"ל ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחת משמע דבעי' שנדע שהם מתכוונים שניהם לחליצה עכ"ל. ובאמת כל רואה דברי התוס' הללו יתמ'ה ולא יבין מה חידשו לנו התוס' ז"ל וזו היא פשיטות כו' הש"ס דלא מהני החליצה להתירה לעלמא מבלי שנדע ששניהם נתכוונו לחליצה.. ואחר ההשקפה וההתבוננות היטיב יש לפרש דברי התוספות בשני אופנים:

אופן הראשון הוא דהשמיעונו התוספות ז"ל דכדי להתי' לעלמא צריך שנדע בבירור שנתכוונו שניהם אבל לפוסלה להאמין אין צריך שנדע בבירור אלא חיישינן שמא נתכוונו שניהם ומחמי' עליה שאסורה להתייבם. עכ"פ גם בחששא דחיישינן היא דוקא שמא נתכוונו שניהם בהכי הוא דחיישינן אבל אם ידענו דהיבם לא נתכוון או היבמה אינה אסורה על האחין דכל החששה היא שמא נתכוונו שניהם דוקא זה היוצא לנו לדין מפירוש התוס' באופן הזה:

וכן נראה שהבין הגאון מהר"ן שפירא ז"ל שהבאתי דבריו לעיל כי אחר שפי' הוא ז"ל בכוונת הרי"ף ז"ל דאף אם כיוונה היא לבד מהני לאוסרה לאחין סיים בדבריו אבל התוס' ז"ל פירשו בענין אחר וכן נמי הבין כו' התוס' ז"ל ה' בית שמואל ז"ל ופי' דבריהם באופן הזה שם בסי' קס"ט ס"ק מ"א יע"ש. וכפי"ז נמצאו התוס' דפליגי על הרי"ף והרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דעכ"פ בעינן כונת שניהם דוקא אף בחששה חיישינן שמא כיוונו שניהם אבל אי ידעינן דאחד מהם לא נתכוון אינה נאסרת על האחין. ומינה דגם ברקיקה דינא הכי דאף אם רקקה בב"ד בפני היבם דהרקיקה בב"ד הוייא כמו חליצה שלא בב"ד כמ"ש הנמק"י ז"ל אם היבם לא נתכוון כגון דידעינן בבירור שהוא רוצה ליבם הא ודאי לא מהנייא הרקיקה אפי' לא לאוסרה על האחין:

ואולם האמת אגיד כי לבי מהסס בפי' דברי התוס' ז"ל באופן הנז' הגם כי רבים וגאונים תרי ארייוותא פי' הכי בכו' התוס' ז"ל ומה לתבן את הבר לפי מיעוט ערכי ושפל מצבי. אך יען קשה לפקע"ד דאם איתא דעיקר כו' התוס' ז"ל ללמדנו דאפי' בחששא הוא דחיישינן שמא כיוונו שניהם ולא סגי בכוונת אחד מהם למה המתינו התוספות ז"ל לפרש פירושם בסוף הסוגייא באיכא דאמרי בתרא שאמרו ודקא תני תנא דבעי כוונה שם המתינו לפרש הפי' הזה היה להם לפרש פי' זו בברייתא דקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד ולומר פי' צריך שנדע שמתכוונים שניהם לחליצה. ותו ק' למה הוצרכו התוס' ז"ל להביא דברי הברייתא וז"ל ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן וכו' הלא פשיטא דזה הוא כו' הש"ס דקאמר ודקא תני תנא דבעי' כוונה והיא היא לשון הברייתא עד שיתכוונו שניהם ומה דקדקו התוס' ואמאי הביאו לשון הברייתא דמשמע דמדברי הברייתא הוא דדייקינן מינה שנדע שיתכוונו שניהם:

ותו קשה לענ"ד עוד קו' והיא חזקה דאם איתא לפי' הגאונים הנז"ל מה הוסיפו התוספות ז"ל בפירושם הלא כשדקדק הש"ס מדברי ר' יאודה טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן הכונה דאם ראינו שחלצה חיישינן שמא כיוונו לשם חליצה וא"כ מאי מקשה מהברייתא בין שנתכוון וכו' חליצתה פסולה עד שיכוונו שניהם מאי קו' הלא כל חששא שאמר הש"ס היא זאת שמא נתכוונו שניהם ומשו"ה אמר הא חזינן חיישי' אם לא דפשיטא ליה להמקשן דכו' הברייתא דקא תני עד שיתכוונו שניהם היינו שנדע בבירור שנתכוונו שניהם ואם לא ידענו בבירור אינה חליצה כלל ולזה הקשה בכח איך קאמר הש"ס חיישינן הלא כל דלא ידעינן ידיעה ודאית שנתכוונו שניהם אינה חליצה ולזה תירץ ואיכא דאמרי דהאמת הוא דאפילו בחששא דעלמא חליצתו פסולה לאוסרה לאחין ומאי דקא תני בברייתא עד שיתכוונו שניהם דהיינו שנדע בבירור שנתכוונו לחלוץ היינו לאשתרויי לעלמא. אמור מעתה קורא נעים מה הוסיפו התוס' ז"ל בפירושם אם לא דבהכרח לומר דהוסיפו על השמועה ללמדנו להועיל דמדקא תני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע שנדע שהם מתכוונין לחליצה ועיקר כונתם להודיענו דמאי דבעינן כו' שניהם הוא לאישתרוייא לעלמא אבל לפוסלה לאחין מלבד דאין צריך שנדע בבירור שנתכוונו שניהם אלא חיישי' שמא נתכוון אחר חליצתה פסולה. זה נלע"ד לפרש כוונת התוס' ז"ל בפשיטות כפתור ופרח אך! מה אעשה דמלבד הגאון מוהר"ן שפירא וה' בית שמואל ז"ל עוד ראיתי גאוני ארץ הרב מהריב"ל בח"ב סי' י"א והרב מוהר"מ אלשיך ז"ל סי' צ"ב וה' מוהר"ב אשכנזי ז"ל סי' כ"ח כולם הסכימו בפי' דברי התוס' ז"ל לאידך גיסא דאפי' בחששא הוא דחיישינן שמא כיוונו שניהם דאילו אחד מהם נתכוון מלבד דאינה חליצה פסולה אלא שמותרת ג"כ להתייבם ובאמת הוא פלא בעיני. גם חזה הוית לכל הגאונים ז"ל הנז"ל שדעת הרא"ש ז"ל הכי ס"ל דגם בחששא הוא דחיישי' שמא כיוונו שניהם הפך ד' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והאמת דהכי מוכח מדבריו ממ"ש על הש"ס בד' ק"ד ע"ד בההיא דשלחו ליה לאבוה דשמואל וכו'. אך דא עקא דלא שלטו מאורות עיני הצדיקים ז"ל במ"ש הרא"ש ז"ל למעל' על הש"ס בד' ק"ב ע"ב בההיא דיבמ' שהגדיל' בין האחין שכתב בפי' טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כיוונה ואע"ג דתנייא בין שנתכוון וכו' עד שיכוונו שניהם כאחד ה"מ למישריא לעלמא אבל לאחין מיפסלה עכ"ל יע"ש. ואיך יתקיימו ב' המקראות הללו דברי הרא"ש ז"ל דסתרי אהדדי וכעת לא ראיתי לשום פוסק שנרגש מזה כלל:

כי אם בזאת אחר החיפוש ראתה עיני לה' ב"ח ז"ל בסי' קס"ט שהביא לשון הרא"ש ז"ל שהוא על הש"ס ד' ק"ב וכתב לשון הרא"ש ז"ל כלשון הרי"ף ז"ל ואח"כ תמה בלשון השני של הרא"ש שהוא על הש"ס ד' ק"ה שהביאו הב"י וסיים בדבריו דאין זה לשון הרא"ש ז"ל ועכ"ז שקיל וטרי לישב דבריו ובסו"ד כתב וז"ל מיהו ודאי קי"ל כלישנא בתרא דחליצה פסולה היא אם נתכוון אחד מהם לפוסלה על האחין יעש"ב: ובאמת אורו עיני כל מעיני. וכן נמי ראיתי לה' קרבן נתנאל ז"ל שם על הרא"ש בסק"כ כתב דדעת הרא"ש ז"ל כד' הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובס"ק ל"ז הביא דברי הב"ח ז"ל ודברי הרב בית שמואל ז"ל יע"ש. וגם בחי' אגדות על הטור בסי' הנז' ס"ק ל"ב הק' על הרא"ש והביא תי' הב"ח יע"ש:

באופן כי לפקע"ד הרי"ף והתוס' והרמב"ם והרא"ש ור' ירוחם והרשב"א בסי' אלף ר"ב והנמ"י והעור ומרן בש"ע ז"ל כולם מסכימי'ם ומעריבי'ם דכו' אחד מהם סני לפוסלה לאחין ואסורה להתייבם ולד' ה' מוהריב"ל ז"ל ותוס' והרא"ש ז"ל פליגי עם הרי"ף והרמב"ם ור' ירוחם והטור ז"ל ועכ"ז אסיק אסוף דינא ואפי' שירקה לפניו לפני ב"ד והיבם אינו רוצה לחלוץ היה נמנ' עם אחרים להתיר' להתיבם יע"ש. וה' מהר"ם אלשיך ז"ל סי' צ"ב טרח ויגע ברוחב מבינתו להשוות גם דעת העור והרי"ף והרמז"ל לד' התוס' ז"ל והרא"ש ז"ל ותמה על הרב מהריב"ל ז"ל שהחליט המאמר שהטור חולק עם אביו הרא"ש ז"ל. [ובאמת אני תמיה דלא שלטה עינו בפסקי הרא"ש ז"ל שאסף אותם הטור בנו ז"ל כידוע שכתב בפי' כד' הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולדעתי גם הרא"ש ז"ל הכי ס"ל וכאמו"ל] וכנראה מסו"ד דהיבם היה בידו ליבמה והיא רקקה בפניו לפני אנשים שלא היו מזומנים לכך נמצא דהיא גרמ' לאפוקי נפשה מיבמה וע"ז העלה לפו"ד דאין כופין אותו לחלוץ והביא דברי ה' מהריב"ל ז"ל הנז' שכתב שהיה נמנה להתירה ליבום וכתב הוא ז"ל וז"ל איברא דכל כה"ג לא עבידנא דהא הרשב"א משמע דלא ס"ל כהרא"ש וכן הגה"מ אלא דאין כופין אותו לחלוץ יע"ש:

והרב מוהר"ר בצלאל ז"ל בסי' כ"ח כי בנדונו היו שלשה וארבעה ריעותות חדא דהאנשים אשר היו שם בשעה שרקקה לא היו מזומנים לב"ד ולא לראות הרקיקה ועוד שהוא היה עומד וצווח שלא תרוק. ועוד יצא לידון בדבר חדש דהיבמה לא נתכוונה ליפטר ממנו ברקיקה זאת שלא רקקה בפניו רק כדי לפסול עצמה בכדי שיחלוץ לה וזאת אינה כונה גמורה [ומדברי רש"י ז"ל שם בד"ה הא חזינן דחלצה חיישי' דילמא חליצה היא לפוסלה עליהן אע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה עכ"ל לא משמע הכי] ומכל הני טעמי העלה דמותרת להתיבם והביא דברי ה' מהריב"ל הנז' ומהר"ם אלשיך ז"ל דהעלה דאין כופין לחלוץ וכתב עליו ושפתים יושק וגו' יע"ש:

גם הרב מהר"י הלוי ז"ל בכלל ב' סי' י"א נשאל על כיוצא בזה והביא דברי חכם אחד שרצה לכוף את היבם לחלוץ יען כפי דעתו ז"ל שהיבמה כאשר רקקה בפני היבם חשבה שברקיקה זאת תהיה מותרת לעלמא. וה' מהר"י הלוי ז"ל חלק עליו בזה דלא אסיקא אדעתא שתהא מותרת לשוק ברקיקה זאת מוכח מדבריו דאם באמת ידענו בבירור שזאת היבמה חששה בדעתה. או שכך יעצו אותה יועצים שחשבו כי באמת בזה תהיה מותרת לשוק מהניא כונתה לפוסלה לאחין יעש"ב דאסיק דלענין כפיה לחלוץ אין כופין:

ודעת מרן ז"ל שמפרש הסוגיא כפשטה דאי חזינן דחלצה נפסלה לאחין אפי' שלא כיוונו שום אחד משניהם כלל והא דבעי' כו' הוא דוקא לאשתרויא לעלמא דהכי כתב בס' בדק הבית בסי' קס"ט וז"ל ויש לתמוה על הרמב"ם ורבינו גבי יבמה שגדלה בין האחין שמא כיוונו לשם חליצה דמאי איריא שכיוונו אפילו לא כיוונו נמי מיפסלה על האחין ונראה דלרווחא דמילתא נקטו הכי אבל אנה"נ דאפי' לא כיוונו נמי מיפסלה על האחין ועוד י"ל דהא דמיפסלה היינו משום דחיישי' שמא נתכוונה היא אבל אם היה ידוע לנו שגם היא לא נתכוונה לא מיפסלה עכ"ל:

ודרך אגב ראתה עיני להגאון חק"ל אה"ע סי' נ"ט דקמ"א ע"ד שהק' לתירוצו של מרן בבדק הבית ז"ל הנז' שהוא הפך הרא"ש ז"ל והטור והניחה בצ"ע יע"ש. ותמיהה לי דאמאי לא הוק' לו שהוא ג"כ הפך הרמב"ם ז"ל. אבל אחר האמת דלא זכר שר הריטב"א ז"ל בשיטתו ליבמות בד' הנז' דגם הוא ז"ל הק' דאין צריך כוונה כלל והכריח מדאמרינן בריש פ' כל הגט וכו' ותי' ב' תי' או דבעינן כוונת אחד למיפסלה או דבעינן בפני ב"ד יע"ש והאמת דמהש"ס מוכח דלא בעי כוונה כלל ודו"ק. ובסי' קס"ה כתב בשם הרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ב שכתב רקקה אי אפשר לה להתיבם עוד לעולם וסיים בדבריו שאפי' לא נתכוונה אסורה עליו יעי"ש. [ובאמת תמיהני על הרב מוה"רר בצלאל ז"ל איך יחליט המאמר להתירה להתיבם אחר ראותינו דברי הרשב"א ז"ל הנז']:

ומידי עוברי תבט עיני להגאון חכם צבי ז"ל בסי' א' שחקר חקירת חכם לידע ולהודיע פירוש הך כוונה אם פירושא כוונת מצות חליצה כמו כוונת שופר דבעינן שיתכוון שומע ומשמיע וכיוצא כמה מצות או פירושא כוונת הקנאה דבעינן דעת קונה ומקנה דאי אמרינן דפי' הכוונה הוא כונת המצוה ודאי צריכה שתהיה בשעת מעשה ממש להתירה כעין כל המצוות וכאותה שאמרו נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע ובודאי כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים. אבל אי אמרינן דהכונה האמורה כאן אינה אלא כדרך ההקנאות נלע"ד דאף אם לא כיוון בשעת מעשה להתירה לשוק אלא שהוא יודע שבחליצת מנעלו ניתרת לשוק והוא חולץ לה בלי שום אונס אין אנו חוששין לדברים שבלבו דדברים שבלב בכל הקנאות לאו דברים נינהו. והנראה לע"ד דכוונה זו האמורה בענין החליצה אינה אלא מטעם הקנאה ע"כ תד"ק ז"ל יעש"ב. ואנא זעירא נוראות נפלאתי ואשתומם כרגע ולא זכיתי להבין ד"ק חדא שהרי רש"י ז"ל בפירוש הסו' דיבמות דק"ב ע"ב בד"ה הא חזינן וז"ל הא חזינן דחלצה חיישינן דילמא חליצה היא לפוסלה עליהן ואע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה עכ"ל:

הרי להדיא דעיקר הכוונה היא לחליצת מצוה וכפי דבריו דאי הכוונה היא למצות חליצה צריך דעת שניהם וכעין שופר וכו' מה יענה להרי"ף והרמב"ם ור' ירוחם והרשב"א והנהמ"י דס"ל דבכונה דידה לבד סגי וכאמו"ל זאת שנית שכתב שאם הוא דרך הקנאה דאף אם לא כיון וכו' דדברים שבלב וכו' וגם ע"ז אני תמיה איך לא זכר שר למ"ש התוס' בב"ק ד' ק"י גבי מה שהק' בש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה וכו' והק' בתוס' בד"ה אדעתא וכו' דגם בלוקח פרה מחבירו ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנאה ותי' דיש חילוק במוכר ולוקח שתלוי בדעת שניהם וכו' ואומדנא דלוקח לבד לא מהני דלאו בדידיה בד תליא אלא גם בדעת המקנה וכו' יע"ש וכ"כ התו' ג"כ בכתובות ד' מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה יעש"ב וע' בתו' שם ד' צ"ז בההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי יע"ש:

הראת לדעת דגם בהקנאות צריך דעת הקונה והמקנ' ולדידי כל דבריו צל"ע. ולפע"ד אמינא דכאן עיקר הכוונה היא לעשות המצוה כי גם ביבום אמרו התם בש"ס ביבמות ד' ל"ט ע"ב בראשונה היו מתכווני' שם מצוה וכ"ש בחליצה שעושים מעשה להפריד הקשר וכמ"ש הרב הקדוש בשער הפסוקים פ' כי תצא אבל עיקר היא היבמה עושה מעשה לחלוץ ולרוק ולקרות והוא אינו עושה שום מעשה ואמטו"ל אמרו כל הגאונים הנז"ל שאם נתכוונה היא די לפוסלה לאחין אבל בשעת מעשה החליצה צריך שיתכוונו שניהם לקיים מצות החליצה וכמ"ש רש"י ז"ל זה נלע"ד ואם שגיתי את"מ והבוחר יבחר:

מעתה נבא לנ"ד אחר שכתבתי לפקע"ד דגם החו' והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור והרשב"א והריטב"א בשי' ליבמות ור' ירוחם והגהמ"י ומרן ז"ל כולהו רבוואתא ס"ל דבכו' אחד מהם סגי [הגם דדעת רבני האחרונים ז"ל אינם מוסכמים כן בד' התוספות והרא"ש ז"ל] ולא עוד אלא דבנ"ד היו כמה הפרשיות וחילוקים בין נ"ד ובין נדונו של הרב מוה"ר בצלאל ז"ל וכמ"ש חכם אחד הובאו דבריו בתשו' מוהר"י הלוי ז"ל שהרקיקה דנ"ד היתה לפני אנשים שהוזמנו לכך כמו ב"ד. וגם דהיבמה בשעה שרקקה חשבה בכל דעתה שהיא מותרת לשוק וכמו שמתבאר מתוך הכתב מהב"ד של כותאים יע"א ששואלת האלמנה רשות לינשא לשוק ע"י רקיקה זאת כי בכגו"ד אף לד' מוה"ר בצלאל ז"ל אסורה להתייבם ונפסלה לאחין ולא צריכה למימר אם קבלו עלייהו אנשי גורג'יסטאן יע"א הוראות מרן ז"ל כאשר קבלנו עלינו אנן כל עיירות ארה"ק וערביסטאן יע"א וסוריא ומערב החיצון ומערב הפנימי כידוע כי לדעת מרן ז"ל ודאי אסורה היבמה הזאת להתייבם נפסלה לאחין: פש גבן אם לא ירצה היבם לחלוץ רק לנקום נקם ולעגנה כל ימיה הנה בכנון נדון דידן ממש נשאל הרב מהריח"ן ז"ל הובאו דבריו בתשובת מרן אה"ע ה' יבום ס"ק ג' שהיבמה היתה בת כ"ב שנה והיבם היה ן' ט' שנים והמתינה לו עוד שבעה שנים וכשהגדיל למדו אותו שיאמר שרוצה ליבם וכו' ולא רקקה לפניו כי הך דנ"ד ועכ"ז הלכה זו העלה דכופין אותו לחלוץ ומרן מהריק"א ז"ל פליג עליה דאין כופין יע"ש:

והשתא דאסיקנא דכבר נאסרה עליו ולא יוכל ליבמה להקים שם אחיו המת עליו של היבם [הגם דידעינן דהיבם הוא קטן ואינו בר דעת לומר שרצונו ליבם כ"א אביו הוא המלמדו לומר כן לזכות בנצחון דוקא] החיוב מוטל מטובו להציל נפש אחיו המת שהיא משוטטת ואין לה מנוח רק על ידי החליצה ובטישת המנעל בקרקע וכמ"ש הזוהר הק' בפ' חקת וז"ל ובעי לבטשא ליה לההוא נעל בארעא לאחזאה דשכיך גופיה דההוא מתא והקב"ה לזמנא דא או לבתר זמנא חייס עליה ויקבל ליה לעלמא אחרא וכו' יעש"ב כמה מסתמר שער האדם ועגמה נפשו על נפש המת ובפרט כי הך דנ"ד כי זה ט' שנים ואת היותרת שאין מנוחה לנפש אחיו איך יצוייר אכזריות כזה מפני אהבת הנצחון ואנשי עיר' יעכבו מלנוח נפש המת חלילה ואם מפני שגרמה היא שרקקה בפניו יכולים אנו לקונסה שלא תטול כתובה ותוספת רק בלאותיה קיימים דוקא כדין מורדת ותו לא. אבל לעגנה שתצא לתרבות רעה ב"מ הא ודאי שארית ישראל לא יעשו כזאת והיבם ואביו יחושו לעצמם כי קול נפש המת צועקת עליהם מן האדמה רח"ל וראוי לחוס ולחמול ולרחם עליו למנוחתו:

ושמעתי שאומרים שאבי היבם אסר את היבמה על בנו וכה אמר לאבי היבמה הרי בתך אסורה לבני והנה ראיתי למוהראנ"ח ח"א סי' ע"ח שנשאל ביבם שאמו מעכבת אותו מלייבם ובתחי' כתב שאין הבן חייב לשמוע לאמו והביא תשו' הרב מהריק"ו שו' קס"ו וכו' ושוב כתב וז"ל שכשתמ"ל שהוא מחוייב לשמוע לה ואינו יכול לקיים עכשיו מצות יבום לא מפני זה היא מחוייבת להמתין לו אלא יחלוץ מיד דשהוי מצוה לא משהינן ואמרינן ליה שיחלוץ מיד בתורת חיוב ואם נאמר שגם בדברי הפוס' ז"ל כשכותבים ואתמ"ל הוא פשיטותא מוכח מדבריו שיכולה אמו לעכב עליו שלא לייבם. ואמטו"ל חייב אותו הרב מוהראנ"ח ז"ל שיעשה כבוד שלא ייבם ושיחלוץ תיכף דון מינה לנ"ד דאסרה האב היבמה על בנו דודאי דחייב לחלוץ לה תכף דשהוי מצוה לא משהינן. ואל תשיבני ממ"ש ה' מוהריק"ו בשו' קס"ו שאין חיוב על הבן ליקח אשה כשירה בעיניו משום כבוד אביו יע"ש. והוא הצד הראשון שכתב ה' מוהראנ"ח ז"ל בשמו הנה בנ"ד שהיבמה בת כ"ד שנה והייבם ן' י"ד שנה פשי' ופשי' שלא חשק בה ולא ישרה בעיניו אלא שאביו מלמדו לומר שרצונו לייבם ומי פתי יאמין שבחור קטן ן' י"ד שנה יחשוק באשה אלמנה נשואה בת כ"ד שנה:

ואתה תחזה לה' מהר"י הלוי ז"ל בסי' כ"א שנשאל בבחור אחד שקדש אשה בלא ידיעת אביו וכשנודע לאביו עמד וצווח שאין דעתו נוחה באשה זאת לבנו וע"ז נשאל אם יוכל לישא אחרת ולעבור על חרגמ"ה והשיב שאין לו להקניט לאביו ולצערו כדי לקיים תקנת רגמ"ה והביא תשו' הרשב"א במיוחסות סי' ער"ב יעש"ב דאסיק דדוקא אם חשק בה הבן אין כאן מצות כבוד או"א יע"ש. ומדברי מהרש"ך ח"א סי' קל"ה מוכח דאם אביו צוה לו בפירוש אל תקח אשה זאת חייב לשמוע לו אפי' שנשבע לקדשה יע"ש. ועיין להכנה"ג בשיירי יו"ד סי' ר"מ הגה"ט אות כ"ט שהביא מחלוקת הפוס' בזה יע"ש שרצה להק' על ה' מהראנ"ח ז"ל וכנראה דלא שלטה עינו בדברי מהראנ"ח ז"ל האחרונים ואין כאן מקום להאריך עכ"פ בנ"ד דאנן דבקיאינן דלא חשק בה והוא רחוק המציאות שבחור ן' י"ד שנה יחפוץ ליקח יבמתו בת כ"ד שנה וכבר אסרה עליו אביו ועיין לה' מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ד"ן שהביא תשו' הריב"ש סי' שצ"ט דיכול האדם להשביע את בניו ותחו' השבועה עליהם ויש לי בזה אריכות דברים לא ע"ט האסף. מ"מ סמא בידיה לקיים מצות חליצה ולקיים איסור אביו שאסר' עליו אם כנים הדברים:

ובכן תקותינו חזקה שיקבל היבם דברים אלו היוצאים מן הלב. ותחשב לו לצדקה. וברכות התורה יחולו על ראשו ושאנן מפחד רעה. זהו מה שעלתה מצודתי לפי קוצר השגתי. ורוב טרדותי. וצור ישראל יצילני משגיאות. וימ"ן ולא אכשל בדבר הלכה ויזכני לעבדו באמת וישר:

הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט בא סי' יש"א ברכ"ה הי"ו:

תוכן העניינים

שות שמחה לאיש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה