אור ברסלב
שות שמחה לאיש אה"ע › סימן טז

שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר

אה"ע · סימן טז

סימן טו

זה זמן ימים שיש בהם ירחים לשבעה וגם לשמונה אשר האיר וזרח האי פסקא דדינא מאת מע' הרב המובהק לנגה ברק רב משרשיא מבני עליה אביר יעקב קוב'ו יצ"ו מעי"ת סאלוניקי יע"א אשר נשאל אודות ראובן שנשא עם אשתו לאה וילדה לו בן ואחר עבור שנתים ימים נתקלקל מקורה והיתה שופעת הרבה ולא היה לה טהרה כי אם פעם לג' או לד' חדשי' וכמה פעמים באותו יום חוזרת לראות וסופרת כבתחילה ולפעמים טהרה ממקור דמיה יום או יומים וחוזרת ושופעת לא יום ולא חדש ולא ב' חדשים ולא ג' וכבר נלאה בעלה להוציא הוצאות לרופאים אולי תעלה מזור למחלתה ולא עלתה לה ארוכה ועתה לשאול הגיע בעלה הנז' יען הוא קשור בכבלי ברזל בחומר השבועה שלא יגרשנה בע"כ ושלא ישא אשה אחרת עליה לא בתורת אמה ולא פלגש ולא שום אישות בעולם כי כן מנהג סאלוניקי יע"א לכתוב בכתו'. ומה יעשה אותו הבן כי לא תוהו בראה וחושש לו מחטאת. ותובע שיתנו לו רשות ב"ד לישא אשה או שתתרצה לקבל גיטה וכתובתה ותתגרש כי אדעתא דהכי להיות שרוי בלא אשה בלא טובה לא נשבע:

וע"ז השיב הרב אביר יעקב חק לישראל יצ"ו תשוב' נצחת ואת כל ונוכחת האריך הרחיב ברוחב מבינתו משיב כהלכה לאשר שאלו מאתו פלפל בחכמה את הכל עשה יפה בעט'ו צלל במים אדירים אין חקר לתבונתו לא הניח פנה וזוית להוציא דין אמת לאמתו ולפי רוב הענוה כי נעים נאוה בקש ממני אחוה דעי דעת הדיוט קלה דתני לישנא קלילא. וכשאני לעצמי נפשי עלי תהגה מה מצאת בי? מה ידעתי ולא ידע מר ובפרט כי לא צלא דעתאי אגב טרדאי עול הצבור והיחיד השתרגו עלו על צוארי יום ולילה לא יתנוני עד בלעי רוקי ואין אני ן' חורין להשיב שואלי דבר בדעת ובתבונה כאשר היתה באמנה. וזה לך האו"ת מזה זמן רב שהגיע לידי האי פסקא דדינא ובושת פני כסתני כי עד יומא דנא לא היה לי שעת הכושר להשיב מפני הכבוד. עט' לחננ'ה עידי בשמים וסהדי במרומים כי לא מעצלות חלילה עכב היתה ואחר עד עתה רק לפי רוב טרדותי עצמו מצוקותי ה' יאמר די לצרותי ולפי רוב האהבה מאת רב חביבא דחקתי ונכנסתי לעשות רצונו חפצתי הנה באתי קורא סירוגין לבקרים לרגעים ואהיה שעשועים להתעלס באהבים להנות בתורתו ירבו כמותו אשרי יולדתו. וזה החילי. וה' אלדים יעזור לי: הנה תחיל' חכמה חקר חקירת חכם אי איכא למיזל בתר אומדנא להצילו להבעל מחבל השבוע וחרגמ"ה ולומר דאדעתא דהכא לא נשבע ופתח באשר"י תשו' הרא"ש דכלל מ"ב גבי נכפית. ותשו' דכלל ל"ד בהמירה אחות המשודכת. ותשו' הרשב"א הביאה הרב מהריק"ו בסי' ק"א. וה' מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' כ"ב ועוד אסף כעמיר גורנה כמה רבנים מהפוסקים ז"ל שהסכימו בזה דבאומדנא מוכחת כי האי דנ"ד אין כאן שבועה. וכ"כ הגאון ה' חק"ל ז"ל בח"ג ליו"ד סי' פ"ז והרב הגדול החבי"פ בס' חיים ושלום והרב הגדול שער אשר ז"ל באה"ע סי' כ"ב הסכימו דבכי הא דנ"ד אין כאן חרם אין כאן שבועה אתד"ק:

ואנא דאמרי היסוד אשר בנה עליו דיק מני"ר היא תשו' הרא"ש דכלל מ"ב הנז' שנמשכו אחריו כל גדולי האחרונים לפקע"ד ליכא למישמע מינה לנ"ד כלל. ואדרבא איפכא מסתברא. והוא דהרב נודע ביאודה ז"ל במ"ת ה' אה"ע סי' ק"ד דקדק בדברי הרא"ש ז"ל שם שכ' וז"ל ואף את"ל שר"ג השוה מידותיו שלא יגרש שום אשה בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו לגרש גם האשה כופין אותה לקבל גט וכו' והכריח דכונת הרא"ש ז"ל שאם נולדו באשה מומין כגון דנכפית אף דנסתחפה שדהו מ"מ כופין אותה עד שתאמר רוצה אני לקבל הגט ואם תמאן עם כל הכפיות שיכופו אותה ימנע ממנה שאר כסות ועונה ובעד הכתובה יפרע מה שתשיג ידו והשאר יהיה חוב עליו ודלא כמו שהבין הרב בית שמואל ז"ל אבל לגרשה בע"כ או לזרוק לה גיטה בזה לא הסכימה דעת הרא"ש ז"ל יעש"ב. וא"כ הרי דהרא"ש ז"ל בנ"ד דאינה נכפית וליכא סכנה פשיטא דלא יסכים לגרשה בע"כ אפי' בעד חרגמ"ה כ"ש וק"ו לגבי שבועה חמורה והרב תומת ישרים ז"ל בסי' לק"ט הביא תשו' הרא"ש בס' חזה התנופה דכתב בפי' דאם נולד בה מום זה תחתיו לא יגרש בע"כ יעי"ש. והרב בני יעקב ז"ל הק' דשתי תשו' הרא"ש ז"ל הללו סתרי אהדדי וטרח לישבם וסו"ד העלה בצ"ע יעי"ש. והרב הגאון שער אשר ז"ל הביא קו' ה' בני יעקב ז"ל הנז' והוא ניהו ז"ל בלתי ראות הדברים במקומם החליט דאיכא ט"ס דברי הרא"ש ז"ל והגיה דבריו לפי דעתו כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא יעי"ש. ותמיהא לי מילתא טובא על הרה"ג שער אשר ז"ל איך לא שת לבו לתשו' נודע ביאודה הנז"ל. ולא עוד אלא שגם ה' פאת נגב ז"ל בסי' ט"ז ד' מ"ח ע"א פירש גם הוא כונת הרא"ש ז"ל כמ"ש ה' נודע ביאודה ז"ל. ועוד תמיהה לי טובא איך לא זכרו שרים ה' בני יעקב וה' שער אשר ז"ל לתשו' הרא"ש ז"ל בס' בשמים ראש סי' קס"ח דכתב בפירוש דמ"ש בתשו' [והיינו תשו' דכלל מ"ב] דיגרשנה בע"כ היינו שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני יעש"ב וכמ"ש הרב נוב"י וה' פאת נגב ז"ל בדעת הרא"ש ז"ל וא"כ ליכא שום קושי בתשו' חזה התנופה הנז"ל כמ"ש ואם נולד בה מום זה תחתיו לא יגרשנה בע"כ הכונה דבאמת אין לגרשה בע"כ אבל כופין אותה עד שתאמר רוצה אני וליכא שום קו' בדברי הרא"ש ז"ל כלל כי מ"ש בכלל מ"ב ואף את"ל שרגמ"ה השוה מידותיו הכוונה שהחרים אפי' באשה נכפית דאף דבאיש כופין אותו להוציא באשה אין כופין בשום אופן כיון שהחרים סתם שלא יגרש בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו עד שיאמר רוצה אני גם באשה כופין אותה לקבל גיטה עד שתאמר רוצה אני וכמ"ש בס' בשמים ראש. ועי' לה' יד"מ מ"ש שם ועי' להרב כסא דהרסנא ז"ל שהק' לה' ג"פ ז"ל דלא זכר שר לשון תקנת רגמ"ה שכ' שלא יגר בע"כ ואין הגט כלום וכו'. ושוב צדד לומר דדברים אלו לא קבילו עלייהו יעש"ב. ולא זכר שר לדברי הגאון מרדכי ב' יוסף הכא בסוף תשו' הרא"ש דכלל מ"ב שכתב וז"ל ואם יזרוק לה גיטה מי יבא לבטל את הדבר אשר כבר עשהו הרי דלא שת לבו לדברים אלו ואין בגט כלום יע"ש:

באופן דתשו' זו דהרא"ש בס' בשמים ראש היא נעלמה מכל הרבנים ז"ל ובעד כולם יש מה להשיב דלא עלתה על מזבח הדפוס בזמניהם. אך הרה"ג שער אשר ז"ל יש לתמוה עליו שלא שלטה עינו בתשו' הנז'. וגם נעלם מעיני דמר שגם ה' פאת נגב ז"ל פירש כן כד' הרא"ש. וע' לה' אדמ"ק ח"ב באה"ע סי' א' מה שתמה על הרב תומת ישרים ז"ל יעי"ש. נקוט מהא דדעת הרא"ש ז"ל הוא דאף בחולי הנכפה לא יוכל לגרשה בע"כ מסיבת חרגמ"ה רק לכוף אותה עד שתאמר רוצה אני:

אמור מעתה מה נענה ומה נאמר לתשו' הרא"ש בכלל ל"ד שכ' דאם המירה אחות המשודכת פטור החתן מן השבו' וכמ"ש ה' מהריק"ו ז"ל בסימן ק"א ומאי שנא מההיא דנכפית. וכי תימא דשאני ההיא דהרא"ש דכלל מ"ב דנסתחפה שדהו אמטו"ל אמרינן דלא יוכל לגרשה בע"כ וכמ"ש ה' אדמ"ק ז"ל הא לא מצית אמרת דהלא ה' ת"י ז"ל לא ס"ל הכי בד' הרא"ש והאמת שדבריו בס' חז"ה לא מוכח הכי והר' אדמ"ק ז"ל נדחק לפרש כו' דבריו ולא עלה בידו והרה"ג שער אשר ז"ל עשה ט"ס הגם דהוא מן הקושי:

ואולם מה שנלע"ד והוא הנכון לפקע"ד דכל זה דכתב הרא"ש ז"ל דאם נולד המום תחתיו לא יוכל לגרש בע"כ הוא במונח אחר שכתב וז"ל ואף את"ל שר"ג השוה מידותיו שלא יוכל לגרש שום אשה בע"כ וכו' בכי הא הוא דאמר דלא יגרשנה בכפיה או בזריקת גט עד שתאמר רוצה אני והיינו במונח דגם על זה החרים רגמ"ה משא"כ בצד הראשון דאמר בפי' דבנכפית לא תקן רגמ"ה והיינו שיוכל לזרוק לה גטה ולגרשה בע"כ. ועם שכלל מסור בידינו שכל פוסק שכותב ואת"ל דעתו לפסוק כהצד הראשון הכא שאני שכבר גילה דעתו בתשו' בשמים ראש שדעתו לפסוק כהצד הב' דהיינו ואף את"ל וכו': באופן דכל זה הוא במונח שרגמ"ה השוה מידותיו ברם בשבועה שנשבע הוא מדעתו כגון ההיא דהמירה אחות המשודכת דנשבע לקיים השידוכין פשי' דרשאי הוא לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי לפגום משפחתי אשר מעין חי' זה כבר ראיתיו לה' שער אשר ז"ל בסוס"י ב' דיצא לחלק בכה"ג יע"ש: ובכן עלה בידינו דאף דתשו' הרא"ש דכלל מ"ב לא שמעינן מינה לנ"ד וכאמו"ל. מ"מ הך תשו' דהמירה אחות המשודכת שפיר ילפינן לנ"ד דהוינן בה מפאת חומר השבו' דאזלינן שפיר בתר אומדנא אמתני ותקיפא דאדעתא דהכי לא נשבע ודו"ק:

ניזיל האידנא בענף של האומדנא הראשו' אשר דרך בה הרב הפוסק הי"ו דבעינן אונס דלא שכיח ואומדנא דלא אסיק אדעתיה לבטל השבו' וכמ"ש ה' מוהריב"ל ז"ל בח"ב סי' כ"ב וכתב מוהרח"ש ז"ל בסי' ל"ג דתרתי בעינן וכו' וה' חק"ל ז"ל אסיק דאף אם הוא מילתא דשכיח אזלינן בתר האומדנא אם ברורה היא וכו'. והוא ניהו נר"ו אסיק להלכה דבנ"ד הוי גוף האונס מום בפ"ע ואין לך אונס דלא שכיח ואומדנא גדולה מזאת וכמ"ש הרה"ג שער אשר ז"ל ולכ"ע פטיר ועטיר ראובן בשאלה ומצי לגרשה או לישא אשה אחרת עליה ע"כ תד"ק יצ"ו:

ואנכי הרואה דהרב מהריב"ל ז"ל בח"א סי' ט"ז תבר לגזיזיה ונסתר מחמתו והעלה דאף בדבר דלא אסיק אדעתיה חיילה השבו' והביא ראיה מההיא דנטולה אני מן היאודים וכו' יעש"ב. ואנא עני ב"א לא זכיתי להבין ראיתו שמביא לדין שבועה מההיא דנודרת דנטולה אני מן היאודים בפ' בית שמאי דקי"א ע"ב דאיפסיקא הלכתא דלא אסיק אדעתא שימות בעלה ותזקק ליבם וכופין לחלוץ כרב יע"ש. ומינה יליף לנדון דידיה דאף דלא אסיקא אדעתא שימות לו אח בלא בנים חיילה השבועה יעש"ב. והדבר תמוה דהתם גבי נדר שאני דאף דלא מסקא אדעתא שתזקק ליבם מ"מ חל האיסור אף על היבם משום דנדרים חלין על דבר מצוה וכדאיתא בנדרים ד' ט"ז במתני' יעי"ש. משא"כ גבי שבועה וא"כ מה דמות יערוך מנדר לשבו' דבנדר חל האיסור אף על היבם אף דלא מסקא אדעתא והוא תימה:

והנה לקושייתו הראשונה דדבריו סתראי ממ"ש בח"א סי' ט"ז למ"ש בח"ב פי' כ"ב כבר ראיתי להגאון חק"ל בח"ג ליו"ד סי' פ"ז דצ"ב ע"א שהביא משם ה' מהרח"ש ז"ל סי' מ"ו שהק' כן למהריב"ל ז"ל יעש"ב. ואולם הקו' השנית לא נתעורר בה זולת חזיתיה להגאון חק"ל ז"ל שם שהק' מעין קושייתינו זאת להרשב"ש ז"ל בסי' של"ד שגם הוא הביא ראיה לנדונו מהך דנטולה אני מן היאודים וכו' ללמד מינה לנ"ד דבשעה שנשבע כיון שהיתה ראויה לילד חלה השבו' וכו' ועל זה עורר חניתו הגאון החק"ל דשאני נדרים דחלין על דבר מצוה וכו' יעי"ש:

ובאמת תמיהני דלא שלטה עינו עין רואי שהרשב"ש ז"ל עצמו בסוף התשובה כבר נרגש בזה וכתב וז"ל מ"מ אני אומר שאף אם היתה שבועה זו לבטל את המצוה יכול הוא לאסור כל אשה בלשון נדר שיאמר וכו' שאפילו היה בדבר ביטול מצוה נדר חל עליו כדתנן בפרק ואלו מותרין חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים ע"ד מצוה כיצד וכו' ובשבועות מותר וכו' יעי"ש. הרי דבתחי' דבריו רצה להוכיח דלא הוי נשבע לבטל את המצוה כיון דבעת השבו' היתה ראויה לילד וע"ז הרבה להביא ראיות ובהכי שפיר יליף לה מנדרים כיון דאין כאן דבר מצוה ושוב כתב דאפי' אי אמרי' דהוי נשבע לבטל את המצוה יתפוס בנדר שהנדרים חלין ע"ד מצוה יעי"ש נמצא דליכא שום קושי ע"ד הרשב"ש ז"ל וכמובן. ואולם על ה' מהריב"ל ז"ל ודאי קשיא לענ"ד וא"כ סמי חדא תשו' מהריב"ל בח"א הנז' מקמי ההיא דח"ב סי' כ"ב. אי משום דה' מהריב"ל ז"ל דתשובותיו סדורות ובאות כסדרן כידוע והוייא ההיא דח"ב אחרונה ועליה אנו סומכין. ואי משום דעיקר ראייתו שהביא איכא למידחי כנז"ל. ואחרי הודיע לנו אלד'ים את כל זאת וגם הכרעת הרה"ג שער אשר ז"ל שהסכים בדעתו דהך דנ"ד אין לך מום גדול מזה וחרם אין כאן שבו' אין כאן יעי"ש:

אתאן לענף הב' דהוי הך מום נולד אחר הנשואין וה' מהרימ"ט ז"ל בח"ד סי' מ"ט תמה על הרא"ש והרשב"א ז"ל דאיך פטרוהו מהשבו' כיון דהוי נולד שהמירה אחות המשודכת ושקלקל המשודך את מעשיו וקי"ל דאין פותחין בנולד וכו'. ואני בער לא אדע שכול אדתקשי ליה לה' מהרימ"ט ז"ל על הרא"ש והרשב"א ז"ל וגם הרב חכם צבי ז"ל בסי' מ"א הק' כן לה' מהריב"ל ז"ל תקשי להו על הסוגייא דב"ק ד' ק"י ע"ב דאיתא התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר תיהדר ליורשים מט' דאדעתא דהכי לא יהבו לה דהיכי מק' בגמ' תיהדר ליורשים מטעמא דאדעתא דהכי לא ירבו מאחר דאין פותחין בנולד וכן מה שהק' חטאת שמתו בעליה תפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשה וכן באשם והוכרחו לתרץ דהלכתא גמירי לה הלא קי"ל אין פותחין בנולד והיכי תפוק לחולין. אבל כד דייקינן שפיר ל"ק ול"מ דענין נולד הוא ענין בפ"ע דאפשר דהנודר בשעת דנדר אם היו אומרי' לו תדע שכך וכך יהיה אפשר היה נודר ע"מ כן ואינו כמו ענין אומדנא דאנן סהדי דאילו היה יודע כך לא היה נודד בשוה אופן וראש לכל האומדנות היא אומדנא דר"ש בן מנסייא דאנן סהדי דאילו היה יודע כך שבנו קים לא היה נותן נכסיו ומאומדנא הלזו אנו למדין לכמה ענינים שהשכל מחייב ואנן סהדי שאילו היה יודע שיהיה כן לא היה נודר וזוהי מחלוקת ישנה בין הרא"ש ומהר"מ רבו אי אזלינן בתר אומדנא דלאח"ז בהדיוט כמו בהקדש כמו שהביא פלוגתייהו הרב חק"ל ז"ל בח"ג ליו"ד סי' ק"ד יעי"ש. וחי' זה כבר יצא לחלק בכי הא הרב חכם צבי ז"ל שם בסי' מ"א ולא הרחיב הדברים יעש"ב. באופן דלא הוי נולד הך דנ"ד רק הוי מלתא דאנן סהדי דאילו היה יודע דאשתו יהיה לה מום זה פשי' דלא היה נשבע בשום אופן וקו' ה' מהרימ"ט לא זכיתי להבינה ועיניך תחזנה משרים לה' מח"א ז"ל בה' צדקה סוס"י ו' שנסתפק במי שנדר לתת צדקה לעני וקודם שהספיק ליתנה לו העשיר העני אם חייב עתה לקיים נדרו והניחו בספק. והרב חק"ל ז"ל שם בח"ג ליו"ד סי' ק"ד גם הוא ז"ל נשאל שאלה זאת ממש ולא זכר שכבר קדמו הרב מח"א ז"ל ושקיל וטרי ואסיק דלא נדר אלא אדעתא שהיה עני יעש"ב. ולא עלה על לב הצדיקים ז"ל דין דאין פותחי' בנולד ואין לך נולד גדול מזה. והרא"ש ז"ל בכלל ל"ב סי' ח' פסק באלמ' שקבצה ת"ר גרושי' לפדות בתה שהיתה שבויה ומצאה שנשתמדה דלא זכתה הבת אף לאחר שתתגייר ומן הראוי הוא להחזיר המעות לבעליהן היכא דאפשר יעש"ב והאי נמי הוי נולד ומינה למד הרב חק"ל שם דפליג הרא"ש ז"ל על מהר"מ רבו ואסיק דס' מהר"מ דס"ל דבנדרים לא אזלינן בתר אומדנא דלאח"ז הם דברי יחיד יעי"ש. ולכאו' ק' איך מצי אמר שהם דברי יחיד דהלא הכי קי"ל אין פותחין בנולד. אליו דיש חי' גדול בין נולד לאומדנא וכדכתיבנא. ועי' לתשו' המיוחסות בסי' רמ"ג שכתב דאע"ג דאין פותחין בנולד מ"מ פותחים בחרטה מחמת נולד יע"ש שכ"כ רבו ר' יונה ז"ל וכו' יע"ש. וה' תק"ל שה בסי' פ"ז ד' צ"ב ע"ד יצא לחלק באופן אחר ואחר המחי"ר לא זכיתי להבין דבריו ז"ל ואיכמ"ל ודו"ק ועי' לה' מהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' ך' דמשמע להפך דאדרבא דטעמא דנולד הוי לטיבותא יעש"ב:

ניהדר אנפין לענף הג' שה' מהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' ך' יצא לחלק דדוקא בשוא"ת נאמרה האומדנא ולא בקום עשה. וע"ז אסף וקבץ להקת הפוס' החולקים עליו וגם מ"ש ה' כהונת עולם בסי' ז"ן וגם שה' מהראנ"ח לא החליט מאמרו אלא כמסתפק אמרה למילתיה ובהכי אסיק דגם בקו"ע תאמר האמדנא הנז' בנ"ד וכמ"ש הרה"ג שער אשר ז"ל אתד"ק. וכשאני לעצמי אנא נפשאי כתבתי בס' בני בנימן וקרב אי"ש ח"א בקו' הראשון סי' א"ך הנה הבאתי מחלוקת הרמב"ם ומר"ן ז"ל במי שנשבע שלא ישא אשה אחרת ונפלה יבמתו לפניו דלד' הרמז"ל יכול ליבמה ולא הוי עובר על השבו' מטעם דאשה הקנו לו מן השמים והוב"ד בס' לב שמח ביו"ד סי' ב' תשו' הר"מ ז"ל בדמותה בצלמה יעי"ש. ולד' מרן ז"ל בתשו' אה"ע בה' יבום וחליצה סי' ד' פליג עליה וס"ל שאם יקח את יבמתו עבריינא יתקרי וכו' יעי"ש. ואני עני נשאתי ונתתי בדבריהם והעליתי דעיקר פלוגתייהו בהכי דלדעת הרמז"ל כיון דאינו אומדנא דאדעתא דהכי לא נשבע ויכול לישא אותה בקו"ע ולדעת מרן ז"ל דאף דאיכא אומדנא ברורה מ"מ לא שבקינן ליה לעבור על השבו' בקו"ע. גם בתשו' שהשבתי למע' הרב המופלא ארי שבחבורה הש"ם הטוב הי"ו והיא ל"ו נדפסה בס' צל הכסף ח"ב סי' י"ג בתשובותיו שם ציינתי לה' צל הכסף ח"א סי' י"ג בד' ע"ב ע"א שגם הוא שר המסכים דלהתירו ליבם הוי קו"ע [הגם שלא הביא ס' מהראנ"ח ז"ל הנז' ולא ס' החולקים רק אמרה מדעתו יע"ש] באופן שהרבתי להביא עזר וסיוע לס' הרב מהראנ"ח ז"ל כמשי"ר הרואה מה שהארכתי בעניותי בתשו' הנז' שנדפסה בס' צל הכסף ח"ב הנז' וגם בס' פני יצחק הנד"מ בתשו' אה"ע סי' ט"ו ד' פ' ע"ג האריך למעניתו. וגם בפסק אחר שנשאלתי בעובדא דהוה בב"ד שלנו גם שם הארכתי ויסדתי יסוד חזק לס' ה' מהראנ"ח ז"ל ומשם בארה. והנה אמת נכון הדבר כי כמו צער בנפשי שהקיפוהו בחבילות של קושיות על ה' מהראנ"ח ז"ל. ה' פני משה נכדו בח"ב סי' קי"ז וגם ה' נשמת חיים ז"ל בתשו' אה"ע סי' ג' מההיא דב"ק ד' ק"י שהק' בגמ' חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין מטעם דאדעתא דהכי לא אקדשה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דמוכח מסו' זאת דאפי' בקו"ע להתיר ליבמה לשוק ולחטאת שתצא לחולין בט' דאדעתא דהכי יעש"ב. וגם ה' שעות דרבנן בסי' ה' ד' י"א ע"ד הק' על דברי ה' מהראנ"ח ז"ל מסו' דפ' מי שמת דהתם איבע"ל הקדיש כל נכסיו וכו' דמוכח דאפי' בספק אומדנא עקר ליה להקדש יעש"ב. ועד אחרן הרה"ג שער אשר ז"ל תפס עליו דהוא עצמו תבר לגזיזיה והדר ביה והוא ממ"ש בסי' קנ"ט במי שקבל עליו נזירות אם יתיחד עם אשתו וכו' יעש"ב:

ולפקע"ד המעט הוא אמינא דליכא שום קושיא על הרב מהראנ"ח ז"ל כלל והוא כי הרב מהראנ"ח ז"ל נשאל בראובן שיצא קול על אשתו שזינתה תחתיו ורוצה לגרשה והיא אינה רוצה להתגרש ורוצה לישא אשה אחרת עליה והוא מושבע שלא ישא אשה אחרת עליה. וע"ז השיב וז"ל אם זה הקול יש בו כדי לאסור מדינא הא ודאי כופין אותה לקבל גט ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אשה אחרת דכל כה"ג לא נשבע ואין צריך לפנים כלל. אבל אם הקול אין בו כדי לאסור מן הדין והוא רוצה להחמיר על עצמו להאמין בקול לאו כל כמיניה וכו' יעש"ב. נקוט מהא דה' מהראנ"ח. ז"ל גם הוא אזיל בתר אומדנא שהרי קאמר דכופים אותה לקבל גט ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אשה אחרת בקו"ע דכל כה"ג לא נשבע וכו' נמצא דהרב מהראנ"ח ז"ל כונתו שתהיה האומדנא אמתני ותקיפא דוקא בכדי שנאמר אדעתא דהכי לא נשבע. אבל אם האומדנא אינו כל כך אמתני ותקיפא כנדון דידיה שיצא קול שזינתה והקול אין בו כדי לאסור רק שהוא. רוצה להחמיר על עצמו בכי הא ס"ל לה' מהראנ"ח ז"ל דלא אזלינן בתר אומדנא כי הך לעבור על השבועה בקו"ע. ואחר שפי' שיחותיו ה' מהראנ"ח באר היטיב לא נשאר שום קושיא על ה' מהראנ"ח מכל מה שהקשו עליו כל הגאונים הנז"ל:

ומעתה צריכים אנו לידע ולהבחין האומדנות איזה אומדנא היא אמתני ותקיפא ואיזה אומדנא אינה חזקה כ"כ וכדו חזיתיה לה' כהונת עולם ז"ל בתשו' סי' נ"א שנשאל באשה כי מחמת קושי הלידה ע"י הרופאים נסתם פתחה והיתה סוגרת ומסוגרת עד שלא יכול לבא עליה וכ' דבכה"ג אפי' ה' מוהראנ"ח ז"ל יודה יען הויא אומדנא גדו' וחזקה ונסתייע מתחי' דכרי הר' מהראנ"ח וכמ"ש בעניותין:

מעתה אתאן לנ"ד נחזי אנן אי הך אומדנא דנ"ד הויא מום גדול והויא אומדנא תקיפא כההיא דה' כהונת עולם ז"ל להתירו לעבור על השבו' בקו"ע או לא. והנה הרה"ג שער אשר ז"ל בח"א סי' ב' בתשו' אה"ע בנה אצלו ציון לעין הקורא ובס"ק ה' כתב דהיכא שאין לה וסת קבוע אין לך מום גדול מזה ונסתייע ממ"ש הר"מ ז"ל בסוף ה' אישות ומוהרש"ך והרפ"מ ח"א וה' עדות ביהוסף והרב חכם צבי והרב כרם שלמה וה' דב"מ ז"ל וסיים בדבריו וז"ל כ"ש היכא שאין לה טהרה עולמית כמו בנדון שלנו שאין לה טהרה כ"א פעם לג' חו' או לששה שמשמשת עם בעלה לילה אחת וביום חוזרת ורואה דפשי' דאין לך מום גדול מזה ושבו' אין כאן חרם אין כאן עכ"ל: ואחרי המחי"ר הראוי אליו לפי רוחב דעתו ועוצם בקיאותו ז"ל לא ידענא לכוון אימרא מה דמות יערוך נדון שלו ללמד במכ"ש ממ"ש הרמב"ם ומהרש"ך וכו' דהרי מוכח מדבריו לעיל דנדון דידיה היה באשה שנולדה לה המום אחר הנשואין דכשנשאה לא היה בה שום מום שהרי הוקשה לו לעיל ממ"ש המבי"ט ז"ל בח"ג סי' נ"א שכ' דהיכא שבא המום אחר הנשואין לא נתבטלה השבו' דנסתחפה שדהו וכו' וע"ז תריץ יטי'ב דס' ה' המבי"ט ז"ל יחידאה וכו' מדבריו אלו מורה להדייא דהוא ז"ל מיירי דהמום נולד לה אחר הנשואין וא"כ מה דמות יערוך מכל הני רבוואתא שהביא ז"ל ומינה יליף לנ"ד במכ"ש כאילו הנדונות שוים הרי מ"ש הרמז"ל בסו' ה' אישות מיירי באשה שאין לה וסת קבוע לנדתה ואפ' דמקלקלה ליה בשעת תשמיש שאינה מרגשת בעצמה שתרד דם נדתה וכו' ואין לו דמיון לנ"ד וגם ה' מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' ס"ג מיירי שהאשה לא היה לה וסת כלל וכ' דדמי לנדרי אונסין וכו' יעי"ש גם ה' עדות ביהוסף ז"ל מיירי שאין לה וסת כלל גם לרבות כי סגר ה' בעד רחמה וכו' והביא תשו' ה' מהרש"ך ז"ל הנז' וממנה למד לנ"ד דמצי למימר אדעתא דהכי לא נשבעתי וה' חכם צבי ז"ל סי' מ"א נשאל שאלה עצמה של הר' עדוב"י ז"ל ויצא לידון דכיון דהמום היה בה קודם נשואין הוייא שבועה בטעות ואעפ"י שאח"ך נתרצה אינו מושבע בדבר דוגמא למאי דאמרו בקי' בכולן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקו' וכו' יעי"ש גם הרב כרם שלמה ז"ל בסי' כ"ד כ' אחר שנתברר לו מפי החכם הפו' כמהרחב"י ז"ל שהנערה באמת היתה בת ט"ז שנה ופש גביה להתיר לו מטעם שלא היה לה וסת כלל וכנדון ה' מהרש"ך ז"ל יעי"ש. באופן שלא מצאתי ידי ורגלי להבין אמרי בינה מה דמות יערוך נדון שלו לכל מ"ש הרבנים הנז"ל ורב המרחק ביניהם. וגם ה' דב"מ ז"ל בחיו"ד סי' ק' מוכח מדבריו דמיירי שהיה המום קודם הנשואין וכל חיליה מתשו' מהרש"ך וה' מר אביו ז"ל יעי"ש:

ואולם לפי חומר הנושא נלע"ד להליץ בעד ה' שער אשר ז"ל והוא דכל עיקר כונתו לאשמועינן דאשה כזאת דנדון דידי' שאין לה וסת קבוע הוי מום גדול והביא בתחי' מ"ש הרמז"ל בסוף ה' אישות דכתב כדברים האלה דאשה שאין לה וסת קבוע הוי מום גדול דילמא מקלקלה בשעת תשמיש. ועי' מה שהק' הרא"ש ז"ל על הרי"ף ז"ל בסו' פ"ק דמס' נידה יעי"ש דמוכח דכל עיקר הטעם הוא משום שמא מקלקלה ליה בשעת תשמיש וא"כ שפיר יליף ה' שער אשר ז"ל במכ"ש לנדון דידיה שאין לה טהרה רק פעם א' לג' או לששה חו' דודאי דהוא מום גדול. ומה שהביא ראיה מתשו' מהרש"ך ז"ל וכל הגאונים הנז"ל הגם שאין הנדון דומה לראיה הנה ה' מהרש"ך ז"ל גם הוא הביא ראיה לאשה שאין לה וסת מההיא דדורקטי והקשו עליו דמה דמות יערוך דאשה שאין לה וסת איכא למיחש דילמא מקלקלה ליה משא"כ בההיא דדורקטי שאין לה דמים וליכא למיחש לקלקול ועי' לה' כרם שלמה ז"ל בסי' כ"ד מה' שבועות בסו' התשו' שהק' כן למהרש"ך ז"ל והביא שגם ה' פ"מ בח"א סי' כ"ד נרגש מזה ועי"ש מה שתירץ:

באופן דכל הראיות שהביא ה' שער אשר ז"ל דמות ראיה ולא ראיה ממשית וכל עיקר דינו אתא לאשמועינן דמאחר דמצינו דאשה שאין לה וסת הוי מום גדול מינה יליף במכ"ש לנ"ד. ואם כנים אנו בזה דכל חיליה של הרה"ג שער אשר להורות לנו דמום זה הוי מום גדול. וכבר לעיל מזה באות א' אשמועינן דגם במום הבא עליה לאחר הנשואין אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע וכי רבים הם לוחמים על ס' המבי"ט ז"ל ואסף כעמיר גורנה כל סברות הפוסקים דאזלי ומודו דגם במום הבא לה לאחר הנשואין אמרי' אדעתא דהכי לא נשבע יעי"ש:

אמור מעתה אחרי הודיע ה' אלד'ים לנו את כל זאת דמום כזה שאין לה טהרה רק אחת לששה חדשים לילה א' דוקא וחוזרת ביום ורואה הא ודאי נימא בה אומדנא גדולה היא זאת ואדעתא דהכי לא נשבע ויכול לישא אשה אחרת אפי' בקו"ע לעבור על שבועתו ואף ה' מהראנ"ח ז"ל יודה בזה. ולפקע"ד אמינא דהך עדיפא מההיא דה' כהונת עולם ז"ל ואף אם תאמר אלי דלא עדיפא מ"מ הוייא דוגמתה דהתם הוייא פתחה סוגרת ומסוגרת ולא יכול לבא עליה והך דנ"ד כיון שאין לה וסת קבוע ועל הרוב היא שופעת ולילה א' היא בחזקת טהרה והבעל לא יכול לבא עליה כי חושש דמקלקלה ליה: וכן דברינו לא סתרי אהדדי לכל מה שהעליתי בפסקי' שקדמו כנז"ל שהחזקתי דברי ה' מהראנ"ח ז"ל דהאמת יסוד בנין. דדבריו נאמנו מאד. רק צריך לידע ולהתבונן כי האומדנא הוייא תקיפא ואלימתא באשר יוכל לעבור על השבו' אף בקו"ע ובהכי אפי' דפליגי מר"ן והרמז"ל היכא שנפלה יבמתו לפניו דאם יוכל ליבמה וכו'. ומעתה יצאנו י"ח הענף הג' דשפיר העלה הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו דיוכל לישא אשה אחרת ולעבור על השבו' אף בקו"ע:

נלכה נא אל הענף הרביעי דהך דנ"ד נפל בה המום אחר הנשואין וה' המבי"ט ז"ל בח"ג סי' נ"א פסיק ותני דנסתחפה שדהו ומזלו גרם וכ"כ רש"ל ז"ל בתשו' סי' ס"ה. וכבר אסף וקבץ הר' הפו' אביר יעקב הי"ו להקת הפוסקי' הלוחמים על רש"ל וה' המבי"ט ז"ל וכאשר קבצם הרה"ג שער אשר בציוניו באות ג' יעש"ב. אך בזאת אני בעד לא אדע שכול דהנה נדונו של ה' המבי"ט ז"ל הוא שנסמית משני עיניה ואפי"ה פסיק ותני בסכינא חריפא דנסתחפה שדהו ומזלו גרם דלפי דבריו יפה כח האשה מכח האיש שהרי באיש אם נסמה בשתי עיניו פסק הטור משם אביו הרא"ש שכ' בשם הרמ"ה דכופין אותו להוציא וגם רבנן דפליגי עליה דרשב"ג מודים דכופין אותו להוציא. וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו בסוף פ' המדיר בשם יש מי שכתב יעי"ש. הגם כי בתשו' כלל מ"ב סי' ב' כתב להפך מ"מ בסיום דבריו כתוב וז"ל מיהו בפסקים כ' אח"כ בפ' המדיר להפך דכופין אותו להוציא יעי"ש מוכח דחזר בו הרא"ש ז"ל דהיכא דנסמה בשתי עיניו כופין אותו להוציא יען דהוי כעבר ובטל מן העולם וכן פסק מורם ז"ל באה"ע סי' קנ"ד ומרן ז"ל בס' בד"ה כ' שם בסי' קנ"ד דמשמע מדברי הרמב"ם סו' הל' אישות דהכי ס"ל:

אמור מעתה דהק"ו שעשה הרא"ש ז"ל בההיא דנכפית דאם גבי האיש שאינו מוציא אלא לרצונו אמרי' דכופין אותו לגרשה כ"ש באשה שמתגרשת שלא לרצונה דודאי כופין אותה שתתגרש ואף דנשבע שלא ישא אחרת עליה מ"מ אם הרא"ש ז"ל עשה הק"ו הזה גבי חרגמ"ה כ"ש וכ"ש דאנן נמי דומה בדומה עבדינן הך ק"ו גבי שבו' וכאשר עיניך תחזנה מישרים לה' פ"מ ח"ב סי' קי"ז מה שחילק ידע בין חרגמ"ה ובין שבו' ואסיק בדעת רש"ל ז"ל דמ"ש דאמרי' דנסתחפה שדהו הוא דוקא גבי חרגמ"ה לא עשה כן גבי שבו' יע"ש. וא"כ מה יענה הרב המבי"ט ז"ל להקושי' של הרא"ש ז"ל הנז"ל:

הגם כי ידעתי ביני מ"ש התוס' בריש מס' כתובות ובפ' המדיר דהאשה היא שדה של איש ואין איש שדה של אשה יעי"ש. וא"כ מצית אמרית דגבי איש כופין אותו להוציא יען אינו שדה של אשה אמטו"ל כפינן ליה להוציא דלא מצי"ל לה מזלה גרם ונסתחפה שדה שלה כי אין האיש שדה שלה אבל באשה שהיא שדה של בעל לא כפינן לה שתתגרש דאמרי' לה מזלו גרם ונסתחפה שדהו. הא ודאי בורכא היא דזה לא נאמר אלא בנסמא עינו אחת או נקטמה ידו אחת אבל בנסמא ב' עיניו דסומא חשוב כמת הו"ל כאלו עבר ובטל מן העולם כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו כנז"ל וכ"כ ריא"ז בשה"ג בפ' המדיר בשם הטור וכ"כ בס' נאמן שמואל בסי' ס"ו ואף ששם היו ב' טענות מ"מ כבר פי' דבריו דמטעם זה לחוד כופין אותו להוציא. וא"כ נמצאת למד דקו' זה של הרא"ש ז"ל דאם באיש כופין להוציא כ"ש באשה הוי ק"ו שאין לו פרכה וא"כ דברי המבי"ט ז"ל צל"ע. וס' רש"ל ז"ל כבר תרגמה ה' פ"מ ז"ל דהוא דוקא לגבי חרגמ"ה ולא לגבי שבו' וכאמו"ל וא"כ גם בנפל לה המום אחר הנשואין איכא אומדנא למימר אדעתא דהכי לא נשבעתי וכמ"ש כל הפוס' ז"ל:

אתאן לענף החמישי והיא קושית הגאון חכם צבי וה' ב"ח ז"ל על ההיא תשו' הרא"ש דכלל ל"ד בהמירה אחות המשודכת דפסק דאף שנשבע החתן שלא לישא אשה אחרת דפטור החתן מחמת אומדנא דע"ד לפגום משפחתו לא שדיך וכו' יעי"ש וכן בההיא דנתקלקלו חובותיו ופסקה מרן בש"ע באה"ע סי' ן' וביו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ז וסי' ר"ח ס"ק מ"ג יע"ש. והקשו עליו ממ"ש התוס' בפ' הגוזל ד' ק"י אמ"ש בגמ' אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' והק' בתוס' דגם בלוקח פרה מחבירו ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנאה ותי' דיש לחלק במוכר ולוקח שתלוי בדעת שניהם ואמטו"ל לא אזלינן בתר אומדנא ואומדנא דלוקח לא מהני דלאו בדידיה לחוד תליא אלא גם בדעת המוכר אבל ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין בדידה לחוד תליא מילתא דהבעל לא קפיד במה שיארע אחר מותו וכו' יעש"ב. וע"ז תמהו הגאונים ז"ל הנז' דהיכי פטרו הרא"ש ז"ל להחתן מטעם אומדנא מאחר דלאו בדידיה לחוד תלייא מילתא דהאיכא נמי דעת שכנגדו האשה המשודכת כמ"ש התוס' ז"ל דהיכא דתלוי בדעת שניהם לא אזלי' בתר אומדן דעת דחד מינייהו. וע"ז יצא לישע הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו דל"ק ולא מידי מאחר דכבר תירצו בגמ' לקו' יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאיתתא בכל דהו ניחא כדר"ל טב למיתב טן דו וכו' וא"כ גם בהמירה אחות המשודכת ליכא דעת דידה מאחר דאיתתא בכל דהו ניחא לה וכו'. ושוב כתב דכו' הגמ' דאמרו איתתא בכ"ד ניח"ל כדר"ל וכו' הכונה דהיא ניחא לה שאחר שימות בעלה ותפול לפני היבם אף שהוא מוכה שחין אפי"ה ניח"ל להיות בצוותא עמו דטב למיתב טן דו וכו' וא"כ אם זו כו' הגמ' לא מיתרצה הקו' של הגאון חכם צבי וה' ב"ח ז"ל שהרי אם היו מתנים עמה שאם ימות בעלה ותפול לפני מוכה שחין היתה מסכמת והיתה מכנסת עצמה בספק זה משום טב למיתב טן דו. משא"כ בהמירה אחות המשודכת שאם היו מתנים עמה שאם תמיר אחותה שיגרשנה בעלה ודאי שלא היתה מסכמת שהרי ליכא טן דו מאחר שיגרשנה בעלה וא"כ קו' הגאונים הנז' בתקפה עומדת כיון דאיכא גם דעת המשודכת כנגדו היכי אזלי' בתר אומדנא דידיה וכו'. ואח"כ חזר בו הרב הפו' יצ"ו הנז' מפי' זה בכונת הגמ' ונסתייע מדברי רש"י ז"ל שם ומהתוס' בפ' הגוזל ובפ' נערה וכו' באופן שסיים בדבריו וז"ל וא"כ דל מהכא פי' זה והדרא קו' לדוכתא דמה ראו על ככה להק' להרא"ש ז"ל וכו' אתד"ק ינ"ו:

ואנא דאמרי לדבר הזה יסלח ופירושו שפי' בגמ' הוא אמיתי ונשארה קו' ה' חכם צבי והב"ח בתקפה. וכמו שהכריח כן ה' מהרד"ך ז"ל בבית ט' ס"ק י"א מדברי רש"י ז"ל הללו דס"ל דמ"ש בגמ' איתתא בכ"ד ניח"ל היינו שמכנסת עצמה לינשא לזה האיש שהוא שלם עכשיו אפי' שתפול לפני מוכה שחין שהוא טן דו שיש לה צוואתא דבעל אף שהוא מוכה שחין שיש בעל כל דהו יעש"ב שהאריך הרחיב הדברים ויחזקהו במסמרים. ושוב הביא דברי מהר"ם והכריח דהכי ס"ל פי' הגמ' וכו' יעש"ב. ועם שיש לסתור פי' זה דאיך אפשר לסבול פי' זה דמ"ש בגמ' אנן סהדי דמינח ניח"ל משו' טן דו היינו שרוצה להיות בצוותא עם בעלה המוכה שחין כשתפול לפניו משום טן דו הלא כיון שהוא מוכה שחין אין מניחין אותה להיות אצלו אפי' אם תרצה היא מפני שממיקתו וא"כ ליכא לא טן דו ולא כל דהו. כבר כ' זה ה' מהרש"ך ז"ל שם והאריך הרחיב ואסיק דהאמת הוא כפי' הא' שפי' דכל דהו הוא אפי' שתפול לפני מוכה שחין שיהיה שמה שיש לה בעל וכו' יעי"ש: ועין רואה לה' בני אברהם ח' אה"ע סי' ך' ד' מ"ח ע"ב שכ' וז"ל ואף שרש"י ז"ל בסוגיין על מאי דאמרי' אתם לענין מוכה שחין אנן סהדי וכו' כתב רש"י ז"ל וז"ל דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו עכ"ל. אשר נר' לכאו' דכונתו לומר דמשום חיבת בעלה השלם מכנסת עצמה בספק אף דלא ניחא לה בטן דו דמוכה שחין כלל. הא ליתא אלא כו' רש"י ז"ל לומר דבהצטרפות שניהם דהיינו חיבת בעלה השלם וגם טן דו דמוכה שחין (לבד בלתי חיבת) שמכנסת עצמה בספק ולעולם דהא בלא הא לא סגייא דבטן דו דמוכה שחין לבד בלתי חיבת בעלה השלם לא ניח"ל כלל. וגם אי ליכא טן דו כלל אף דאיכא חיבת בעלה השלם אינה מכנסת עצמה בספק אלא כיון דאיכא תרתי חיבת בעלה השלם וגם דכבר איכא טן דו דמוכה שחין בהצטרפות שניהם הוא דמכנסת עצמה בספק זו היא כונת רש"י ז"ל וכמו שיראה המעיין עכ"ל:

הראת לדע' דגם ה'בני אברהם ז"ל מסכי'ם ומערי'ב לדברי מהרד"ך ז"ל וכ' דזהו דעת מהר"ם וה' האגודה וה' תרומת הדשן סי' רל"ז יעש"ב. וא"כ קו' ה' חכם צבי והב"ח ז"ל בתקפה עומדת אבל האמת יסוד בנין נלע"ד המעט הוא דליכא שום קושי' דדינא דאומדנ' צריך לשקול בפלס האומדנו' דהרי איכא אומדנ' דאף דאיכא דעת שכנגדו אזלינן בתר אומדנא וכגון אומדנא דר"ש ן' מנסיא וכן ההיא דמברחת וכן ההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכן שלא כתב אלא ע"מ לכונסה וכאשר עיני הקורא תחזנה מישרים בתשובות הרא"ש כלל ע"ח האריך הרחיב בדיני האומדנו' ובכולהו איכא דעת אחרת כנגדו ואפי"ה אזלי' בתר אומדנא. וכ"כ מהראנ"ח ז"ל ח"א בחי' למס' כתו' ד' מ"ז וז"ל. מ"מ ההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדבר תלוי בדעת הלוקח ג"כ ואפי"ה אמרינן שהמכר בטל אל"ו הי"ט משום דאין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכל, היכא דאין מכניס עצמו בספק אפילו תלוי בדעת שכנגדו נמי אמדינן דעתיה דיליה לבד והיכא דהיה נכנס בספק אם הדבר תלוי בו לבדו דומיא דיבמה אמדינן דעתה ואם הדבר תלוי בדעת שכנגדו גם כן דומיא דלוקח פרה לא אמדינן דעתיה עכ"ל. וכ"כ ה' מש"ל בפ"ו מה' זכיה משם ה' פ"מ יע"ש וכ"כ הרב בני אברהם בסי' הנז' יע"ש וכמו שכ' כן הר' הפוסק, אביר יעקב יצ"ו ומייתי לה משמיה של ה' נ"ב יו"ד סי' ס"ט דון מינה ואוקי באתרין נעשו סניגורין לנ"ד כאשר כבר מילתינו אמורה הוי מום גדול דאיכא למיחש לקלקולא הא ודאי אדעתא דהכי לא נשבע ובפרט דהוי דבר בינו לבין קונו והוא בעצמו יכול לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי וכמו שהביא ה' הפו' משם הפ"מ וה' ש"ל ז"ל ודו"ק: וכעין חילוק זה של הפ"מ והמש"ל ז"ל חזה הוית להר' מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' פ"ו שנשאל אודות אשה שנסמית מב' עיניה אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת והשיב ז"ל דשרי לישא אשה אחרת דהוי נדרי אונסין ואיכא אמדן דעתא דאדעתא דהכי לא נשבע והביא תשו' הרא"ש ז"ל כלל ח' בההיא שנתקלקלו חובותיו דפסק הרא"ש ז"ל דפטור משבועתו דאין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו וכו' והק' הוא וז"ל והשתא ק' דאטו מי שחייב מנה לחבירו ונתקלקלו חובותיו וכו' ונשאר לו ביתו לדור בו וכלי תשמישו האם יפטר מלמכור ביתו לפרוע בעד חובו או כלי תשמישו היתרים וכו' הא ודאי ליתא אלא ודאי דמי שבא להשתעבד בנדר או שבועה על איזה דבר הוא דוקא אזלינן ביה בתר אומדנא ומשו"ה אמרי' אדעתא למכור וכו' לא נשבע יע"ש. הראת לדעת דגם ה' מהר"מ אלשיך ז"ל יצא לחלק בין שבו' שהוא נשבע מעצמו לחוב שחייב לשלם דרמיא עליה חיובא וכדמובן והוא מעין חי' ה' פ"מ ז"ל הנז'. אלא דראיתי להרב ז"ל שם דרך אגב שכ' בסוף התשו' וז"ל וגדולה מכל אלו הראיות דהרא"ש ז"ל כ' הריב"ש ז"ל בסי' צ"ט על יעקב שנשבע לרבקה שלא ישא אשה אחרת שלא ברצונה ונשא אשה אחרת ונשאל אם עבר על השבו' וכח החרם והנדוי והשיב וז"ל יש לעיין כי לפי התנאי שהתנה שלא ישא אשה שלא ברצונה כבר נרא' שהיתה כונתו לרצותה ולפייסה שתתן לו רשות שישא אשה שכבר נראה מענין האשה הזאת שהיא קלה בעיניו להתרצות יען כבר היתה נשואה בהיותו נשוי עם רחל לשמשם וכו' וא"כ כל שפייס אותה בדברים ובענינים שאשה כמותה היתה מתרצית בכך כגון וכו' ועדין לא נתפייסה ולא נתרצית לו בזה י"ל שהוא אנוס דומיא דההיא דאמרי' בפרק כל הגט אטו תרקבא דדינרי הו"ל למיתן לה וכו' וכ' הרמב"ן וכו' דאנוס הוא הרי בפי' דאפי' היכא דקביל עליה שלא ישא אשה אחרת עליה ואע"ג דלא אירע רעותא באשתו לומר דאדעתא דהכי לא נשבע אלא מפני שלא רצתה להתפייס להתיר לו שבועתו אמרינן דאדעתא שלא תתפייס לא נשבע כ"ש היכא דאיכא ריעותא רבא כי הא דקמן וכו' יעש"ב:

ואני בער ולא אדע שכו'ל להבין אמרי בינה מה דמות יערוך תשו' הריב"ש ז"ל לנדונו דהנה בההיא דהריב"ש ז"ל מיירי דעי' השבו' שנשבע היתה שלא ישא אשה אחרת שלא ברצונה ומדכתב שלא ברצונה הוכיח במישור שהעיקר תלוי ברצונה שאם תתרצה היא יכול ויכול לישא אשה אחרת ואם כן שפיר פסק שאם פייסה בדברים שאשה כמותה היא מתפייסת והיא לא נתפייסה אמדינן דעתיה דמ"ש בשבועתו שלא ברצונה אדעתא שלא תתרצה לא אשתבע. אבל בנדונו שנשבע סתם שלא ישא אשה אחרת מהיכא תיתי לילך בתר אומדנא כל שלא גילה בשעת שבועתו שום גילוי שמורה דרך להתיר השבו' כי ההיא דהריב"ש שגילה דעתו שעי' השבו' תלוי ברצונה שתתפייס ותתרצה ולדידי צ"י:

ניהדר אנפין למ"ש עוד הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו בסוג הג' שעלה ונסתפק כי מאחר שהרופאים הבטיחוה גדולה הבטחה שהיא בת רפואה א"כ הדר דינא דאם החולי הוא מום עובר שיהיה לה מזור עפ"י הרופאים ליכא תו אומדנא וכו' וע"ז האריך הרחיב מע' הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו רח"ב רח"ב ברוחב מבינתו ותשב באית'ן קסתו לפשוט הספק הזה וכשאני לעצמי לדידי חזי לי להוסיף נופך ע"כ מ"ש הרב הפוסק יצ"ו דמשנה ערוכה היא בכתו' דנ"א ע"א לקתה חייב לרפאתה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי ע"כ. ובנמ' דנ"ב ע"ב חילקו באלמנה בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה וה' בעל העיטור כתב דה"ה באשת איש דאם ראה הבעל שהחולי ארוך אינו חייב לרפאתה אלא מתרפאת מכתו' והביא דבריו הנמק"י בפ"ד דכתו' שהביא ראיה עמ"ש בירוש' פ' מי שמת יעי"ש שכ' בסו"ד דאין כן דעת הרמז"ל שחילק באלמנא פ' י"ח מה' אישות ולא חילק באשת איש בפ' י"ד עכ"ל והר"ב בש"מ דכתובות שם בד' נ"א הביא משם הריטב"א ז"ל דהירוש' פליג אגמ' דילן או אפשר דמ"ש בירושלמי מן בעליך היינו מנכסי בעליך והיינו לגבי יורשים דיש חי' בין רפואה שיש לה קצבה להיכא דאין לה קצבה. ובד' נ"ב ע"ב כתב בשם הרא"ה ז"ל וז"ל ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו כשהיא חולה נתנו הרשות בידו אם רצה לגרשה ותתרפא את עצמה עכ"ל יע"ש. והגאון ה' נבחר מכסף להרי"ף ז"ל מפרש העין יעקב שנד"מ דקדק יפה בדברי הרמז"ל בפ' י"ד מה' אישות וז"ל חלתה חייב לרפאת אותה עד שתבריא ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי את עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך שומעין לו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ ע"כ ודקדק הוא ז"ל דאמאי שינה ממה ששנו חכמים בלשון המשנה שאמרו ואם אמר הרי גיטיך וכתובתיך ורפאי את עצמך רשאי ועוד הקשה שכתב וז"ל אם אמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך או הריני מגרשך וכו' כאילו נותן הבחירה בידה אם תרצה להתרפאות מכתובתה בלי שתתגרש והרי לא הוזכר במתני' רפואה מכתו' בלי גירושין. ועוד דקדק במ"ש בתחי"ד חלתה חייב לרפאתה עד שתבריא היל"ל חייב לרפאתה סתם כיון דבדידיה ליכא הבדל בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה. ואמטו"ל פירש הוא ז"ל דכו' הרמז"ל דאם חלתה האשה ורואה בעלה שבקרוב תתרפא חייב לרפאתה עד שתבריא דקדק ואמר עד שתבריא הכו' שהבעל יראה שהיא קרובה להיות בריאה וחזקה ואם ראה שהחולי ארוך אזי נותן כתובתה לפניה ואומר לה הנני מוכן לגרשך ולשלם ליך כתובתיך אם תרצי להתגרש ואם לא תרצי להתגרש הנה מעכשיו שהנחתי ליך כתובתיך לפניך אני פטור ממזונות ומרפואה והרי כתובתיך תתרפאי עצמיך מכתובתיך יעש"ב:

אשר עפ"י פי' זה של הגאון הרי"ף ז"ל שפירש בדברי הרמב"ם נוכל ליקח עזר גדול וסיוע למ"ש הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל' דאסיק כיון שהוא מוכן לגרשה ומניח כתובתה לפניה שהוא פטור ממזונות. וכן ראיתי להה"מ ז"ל פ' יו"ד מה' גירושין דכ"ג שפ' הר"ם ז"ל במי שנשתטית אשתו אינו מוציאה עד שתבריא ותקנו חכמים שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכו' לפיכך נושא אשה אחרת ומאכיל' ומשקה משלה ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבר דעת לדור עם השוטים ואינו חייב לרפאתה ולא לפדותה עכ"ל. וה' ראב"ד ז"ל השיג עליו דאם בת רפואה היא למה לא יהיה חייב לרפאתה וכו' יע"ש. והה"מ ז"ל חי' להשגת הראב"ד ז"ל וז"ל ונראה טעם לדברי רבינו לפי שכבר נתבאר בפ' י"ד מה' אישות האשה שחלתה ואמ"ל הריני מגרשך ונותן כתו' והולך שומעין לו וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שחכמים מנעוהו לגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכו' לכך לא חייבוהו חכמים בממון וכו' זהו דעתו ז"ל ולא מצאתי בזה ראיה עכ"ל יעי"ש: הראת לדעת דגם הה"מ ז"ל ס"ל בדעת הרמז"ל דפטרו מחיוב רפואתה יען שהוא מוכן לגרש ולשלם לה כתובתה אלא שחכמים מנעוהו שלא ינהגו בה מנהג הפקר כשנשתטית וכשהיא חולה חולי ארוך היא המונעת עצמה מלהתגרש כי הוא מוכן להניח כתו' לפניה ולגרשה ואין שום עיכוב מצדו ולא מצי לגרשה בע"כ מטעמא דאיתא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא וכ"ש לבנות ישר' הכשרות עכ"ל יעי"ש. בכי הא פטור הבעל מלזונה ומלרפאתה והוי ממש דינו של הרא"ם ז"ל שנשאל בכי האי גוונא שהבעל מוכן לגרשה ולשלם לה כתובתה. אלא כי מחמת תקנת הקהלות שלא יגרשנה כ"א ברצונה דין גרמא שאינו מגרשה שאינה רוצה היא להתגרש ובזה פסק את הדין שפטור ממזונותיה יעי"ש שהביא ראיה לדין זה מההוא דעבר זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה יעש"ב. ומן התימה שכתב הה"מ ז"ל שלא מצא בזה ראיה מאחר דסוגייא זו דעבר הזמן מוכח להדייא כס' הרא"ם ז"ל וצ"י:

וכן נמי דומה בדומה ראיתי אחרי רואי שני נביאים נתנבאו בסגנון אחד הרב ישועות יעקב ז"ל בסי' ע"ט ס"ק ב' בפי' הארוך פי' כן בדעת הרמז"ל דכיון שמצדו לא יבצר לגרשה אלא שהיא אינה רוצה להתגרש אין בידו לגרשה בע"כ כדעת הספרי מק"ו דיפת תואר וכו' וסיים בדבריו וז"ל וכשתעיין היטיב בלשון הר"מ תראה בעין יפה שכיון לזה והוא אמת וברור. ושוב הביא דברי מהרש"ל ז"ל שכתב דבזה"ז שאין מגרשין בע"כ אינו יכול לומר לה הרי גיטה וכתו' ותרפא את עצמה וכו' והוא ז"ל דחה דברי מהרש"ל וכתב וז"ל ואפשר דאף בזה"ז אין כופין אותו לרפאתה ולאבד כל מעותיו עבור זה רק שאינו מגרשה בע"כ אבל אינו חייב לרפאתה. ושוב נרגש שהוא עצמו בסי' ע"ז דחה דברי הרא"ם ההיא דסי' ל' הנז"ל ותירץ מה שתירץ יעש"ב:

איך שיהיה זכינו לדין בדרך אגב מתשו' הגאון הר"י פינטו ז"ל הנז"ל לנ"ד דזה הבעל הבא בשאלה פטור ממזונותיה ומרפואתה בצירוף מ"ש הרא"ה ז"ל הוב"ד בש"מ הבאתי דבריו לעיל דנתן טעם לדבר שפטור מרפואתה יתן אינה ראויה לו. ועי' לה' בית שמואל ז"ל שם בסי' ע"ט ס"ק ד' שהביא מ"ש מהרש"ל ז"ל דכתב דבזה"ז דאיכא חרגמ"ה אינו יכול לומר לה הרי גיטך וכתו' ורפאי את עצמיך וכתב עליו וז"ל מיהו יש לדייק ממתני' ומן הפוס' דכתבו בסתם דרשאי לומר לה הרי גיטך וכתו' ורפאי את עצמך אפי' בזווג ראשון דאסור לגרשה אפי"ה אם היא חולה יכול לגרשה לפי"ז ה"ה בזה"ז דאיכא חרגמ"ה דיכול לגרשה עכ"ל ועי' להרב ח"מ ז"ל שם בס"ק ג' שהביא דברי מהרש"ל ז"ל הנז' וכתב עליו וז"ל ועיין מ"ש לעיל סי' ע"ז מ"ש בב"ח בשם הרב מהר"א מזרחי ז"ל דאף בזה"ז אם רוצה לגרש וליתן לה כתובתה אין לה עליו כלום עכ"ל:

ועינא דשפיר חזי בס' אבני מלואים שם בסי' ע"ט ס"ק ד' שהביא דברי הרב בית שמואל הנז' ושוב הביא דברי הש"מ דכתבו' הנז"ל משמע דבא ללמדנו דטעמו של ה' ב"ש שכתב דאפי' בזווג ראשון ואפי' לאחר חרגמ"ה סמא בידיה לגרשה ולפטור מחיוב רפואתה הוא מטעם שאינו ראויה לו ואמטו"ל נתנו לו רשות לגרשה ולפוטרו מרפואתה. וסיים בדבריו וז"ל והנה העור שכתב אם ראה הבעל שהחולי ארוך וכו' וכן בש"מ נקט האי לישנא כדי לסתום דאפי' בזווג ראשון וכן אפי' אחר חרגמ"ה דאינו מגרשה בע"כ מ"א באולי ארוך מותר לגרשה יעש"ב. ודון מינה לנ"ד כי כבר מילתינו אמורה שאשה זאת אינה ראויה לו לתשמיש וכנז"ל. ואל יקחך לבך לומר דמ"ש הרא"ה ז"ל שאינה ראוייה לו כונתו רצוייה שכיון שהיא חולה אינה יכולה לשרתו ולא דבר הרא"ה ז"ל בענין הזווג שאינה ראויה לתשמיש רק שאינה ראויה לשרת בבית ולבשל וכל צורכי הבית וא"כ מה יושיענו דברי הרא"ה ז"ל לנ"ד כי באמת היא בריאה רק שהיא שופעת דם תדיר ואינה ראויה לאישות דוקא. לזאת אשיב לא כן הדבר כאשר עיני הקורא תחזנה מישרים כמה מגדולי הפוס' ז"ל שנתקשו ממ"ש בספרי ושלחתה לנפשה שאם היא חולה ימתין לה עד שתתרפא וכ"ש לבנות ישר' הכשרות דהוי הפך מתני' דכתו' הנז' וכדי שלא יהיה הספרי הפך מתני' יצאו לחלק דהספרי מיירי כשהיא מועלת על ערש דוי ומתני' בשאינה מוטלת עע"ד וכמ"ש הה"מ ז"ל שם באר היטיב ועי' מ"ש הרב מהריט"ץ בסי' נ' בשם הראב"ד והרשב"א וכמה מגדולי הפוס' שחילקו בהכי. וא"כ הר"מ ומר"ן ז"ל בהכרח דלא דברו בחולי המוטלת על ערש דוי כי אם אפי' שאינה מוטלת עע"ד פסקו דיכול לפטור עצמו מרפואתה ועי' להרב תומת ישרים סי' קצ"ט שכתב דהרמב"ם מודה במוטלת וכו' ולא זכר להה"מ ז"ל ופליאה נשגבה שגם נעלם מעיני דמר מ"ש הרא"ש בפסקיו בפ' הנושא וז"ל הילכך המתחייב לפרנס אדם אינו חייב לרפאתו וכו' יעש"ב שחילק בההיא דאלמנה שהוא תנאי ב"ד וצ"ע ועי' בס' אבני מילואים ז"ל שרצה לפרש כונת הרא"ה ז"ל במ"ש ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו נתנו לו רשות וכו' והוא ז"ל פירש שהוקשה לו להרא"ה ז"ל מאי שנא מנשבית שלא יוכל לומר לה הרי כתו' ותפדי את עצמך ולזה תירץ דשניא דכשהיא חולה אינה ראויה אבל בנשבית ראויה היא לו עדין וע"ז הק' הרב אבני מלואים ז"ל דא"כ באשת כהן שנשבית שאינה ראויה לו אחר שיפדה אותה דאסורה עליו למה לא תקנו שיוכל לומר לה הרי כתו' ותפדי את עצמך יעש"ב:

ובאמת לא אכחד אחרי בקשת אלף מחילות מכבוד תורתו שותיה דמר לא ידענא מי הכריחו לפרש דברי הרא"ה ז"ל שרצה לתרץ מאי שנא מנשבית וכו' וע"ז הוק' לו מאשת כהן וכו' הלא המבין יבין לאשורו דכונת הרא"ה ז"ל לחלק בין אלמנה שחילקו בה בין רפואה שיש לה קצבה לאין לא קצבה ולא יוכלו היורשים לפטור את עצמם בתת לה כתובתה ותרפא את עצמא ומ"ש מנשואה דאם ראה הבעל שהחולי ארוך יוכל לומר לה הרי כתוביך וכו' ולזה בא להודיענו דאם היא נעשית חולה בחיי הבעל שאני מפני שאינה ראויה לו נתנו לו רשות וכו' משא"כ באלמנה שהוא תנאי ב"ד זה נלע"ד פי' דברי הרא"ה ז"ל בפשיטות ומדוקדק אומרו ומיהו בחיי הבעל וכו' לאפוקי מאלמנה ולפירושו איך יוצדק פי' דבריו ומיהו בחיי הבעל וכו': נקוט מהא למדנו מדבריו ז"ל דפי' דברי הרא"ה ז"ל שכ' שאינה ראויה לו היינו לאישות מדמקשה מאשת כהן שאינה ראויה לו אם נשבית והיינו שאסורה עליו נמצא דמ"ש הרא"ה ז"ל שאינה ראויה לו היינו לאישות ודון מינה ואוקי באתרין. ועי' בס' זכות אבות ז"ל בד' נ"א ע"א בסי' ק"ך דכתב בחולי המונע הלידה וחולי המונע התשמיש צריכים הב"ד לתת לו רשות לישא כשיתאמת להם הענין ע"י נשים וכו' יעש"ב:

וכי תאמר בלבבך הלא הר"מ ז"ל כתב ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ וא"כ מה יושיענו שיוכל לומר הרי כתובתיך וכו' כ"ש בנ"ד דרביע עליה חומר השבו' פשיטא ופשיטא דאין ראוי לעשות כן. ברם לזה כבר תרגמה הרב מוהריב"ל ז"ל בח"ב סי' כ"ב דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאינו ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ היינו לגרשה בהא כ' הרמז"ל דאינו ראוי לעשות כן אבל לישא אשה אחרת עליה אם היא אינה רוצה להתגרש בזה לא כתב דאין ראוי לעשות ובפרט דבנ"ד אחרי ראותינו להר' בית שמואל ז"ל שכתב דאפי' בזה"ז דאיכא חרגמ"ה ואפי' בזווג ראשון יוכל לומר לה הרי כתובתיך וכו' פשיטא דכ"ש באיסור שבועה שאדם מתחייב דכבר מילתינו אמורה לעיל דאיסור שבו' יוכל לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי. וראיתי במיעוט קט שכלי שבהכרח לומר בעד הר"מ ז"ל במ"ש ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ הוא דוקא בגירושין שירצה וכמ"ש הרב מהריב"ל ז"ל אבל לישא אשה אחרת לא אמר הכי הר"מ ז"ל שהרי בפ' יו"ד מה' גירושין הכ"ג פסק הר"ם ז"ל במי שנשתטית אשתו שאינו חייב לרפאתה ומאכילה ומשקה משלה וכו' ולא כתב דאין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ כמ"ש גבי חולה אם לא דצ"ל בהכרח דבשוטה אינו יכול לגרשה בלא"ה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואמטו"ל לא כתב שאינו משורת דרך ארץ אעפ"י שנושא אשה אחרת שכן כתב בפי' ונושא אשה אחרת וכו' משא"כ גבי חולה דאם היא רוצה להתגרש יכול לגרשה אלא שהיא אינה רוצה להתגרש וכיון שהיא חולה חולי ארוך שיאמר הרי כתובתיך ורפאי את עצמך בזה נאמר אינו משורת דרך ארץ אבל אם אינו אומר לה טלי כתובתיך וכו' אלא שנושא אשה אחרת לשמשו ולעשות צורכי ביתו ולקיים מצותו כשהאשה ראשונה אינה ראויה פשיטא דבזה לא כתב הרמב"ם דאינו משורת ד"א. והכי חזיתיה להגאון החבי"פ ז"ל בס' נשמת כל חי ח"ב סי' ה' שהרב מר בריה יצ"ו הביא משם חכם אחד שדקדק בדברי הר"מ ז"ל אמאי לא כתב גבי שועה דאין ראוי לעשות כן מפני ד"א והוא נר"ו תירץ לפי דרכו יע"ש. ולדידי הוא התי' האמיתי יעש"ב:

וגדולה מזו מצאתי ראיתי להגאון הרב חק"ל ז"ל בח"ג ליו"ד סי' פ"ז דצ"ג ע"ג שהביא משם הרב מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' כ"ב הנז' שלמד מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאין ראוי לעשות כן משורת דרך ארץ דהוא דוקא לגרשה אבל יכול לישא אשה אחרת וכו' והק' הרב חק"ל ז"ל דא"כ איך תנן בפרק הבע"י נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא היל"ל שישא אשה אחרת וכו' ותי' כי מה שהתירו לגרש הוא משום דכיון דאגידא ביה לא יהבין ליה אחריתי ודברי הרמב"ם ז"ל שכ' בחליה י"ל דקאי בקיום פ"ו או שראויה לתשמיש ולילד אף בחליה אבל היכא דאינה ראויה לביאה וגם אם לא קיים מצות פ"ו מהי תיתי שלא יוכל גם לגרש ומ"מ אחר שמהריב"ל גילה דעתו כל כי האי גוונא שיצא ולא יגרש מי יתיר לגרש עכ"ל יעי"ש:

באופן דלדעת הרב חק"ל ז"ל לולא שמהריב"ל ז"ל גילה דעתו דלא יוכל לגרש רק שישא אשה אחרת היה הוא שר המסכי"ם להתירו לגרשה אי משום דאינה ראויה לביאה אי משום פ"ו ודון מינה לנדון דידן דכולהו איתנהו ביה הן שאינה ראויה לביאה וכמש"ל דחייש שמא מקלקלה ליה והן שלא קיים מצות פו"ר פשיטא דיוכל לישא אשה אחרת באין מעצור כיון שהחולי ארוך וכבר נלאה הבעל להוציא ברופאים וברפואות זה כמו ה' שנים ולא עלתה ארוכה ומרפא למחלתה ומה לנו עם הרופאים אם יאמרו לה שתתרפא או לא האם שמו לה גבול לחדש או לב' חו' בכדי שנגזור עליו שימתין הלא אפשר שתתרפא אחר שנים רבות ומי יחייב להבעל שיהיה יושב ובטל והרהורי עבירה קשים רח"ל הא ודאי פשיטא דיוכל לטעון אדעתא דהכי לא נשבעתי ומתירים לו לישא אשה אחרת:

והנה בעתה הבה נא אב"א להסוג הד' אשר נסתפק הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו אם נאמר בכה"ג דנ"ד ידע ומחיל וכו' יען זה ה' שנים שהוא סובל וכו' וע"ז האריך למעניתו פלפל בחכמה ואסף וקבץ כל הסברות לא הניח פינה וזוית ללקט אורות להבין ולהורות הלכה לדורות קבועה במסמרות ומה אוסיף עוד לדבר אנא עני ב"א אשר דעתי בל עמי מרוב טרדותי עול הצבור והיחיד כל היום מבקר עד ערב וגם בלילה לא יתנוני השב רוחי זה נכנס וזה יוצא. ואולם אנא דאמרי לפקע"ד בנדון כזה לא יוצדק שיאמר על ראובן בעל האשה הנצבת דנ"ד ידע ומחיל כלל הס כי לא להזכיר והוא דכפי השאלה המוצגת לפנינו עינינו הרואות כי מעולם לא אמרו הרופאים נואש ואדרבא כל בתר איפכא הרופאים והנשים החכמות היו אומרים כי בנקל תתרפא ונמצא כי בכל פעם אשר השיגה וטהרה ממקור דמיה וספרה לה שבעה נקיים כדי ליטהר לבעלה אחר כי שופעת חדשים שנים רבים שלשה והיו עושים לה מינים ממינים שונים מרפואות עפ"י רופאים מומחים ובקיאים באופן כי בכל עונה היה חושב בדעתו שכבר נתרפאה ואדעתא דהכי בא עליה זה היה דרכו כל אלו השנים שעברו היה עוסק ברפואות וכל עונה היה בחשבו שכבר השיג מבוקשו ואיך יוצדק לו' על כיוצא בזה ידע ומחיל מהיכא תיתי שימחול כל עוד וזמן ששום אחד מהרופאים לא אבדה התקוה והתוחלת לרפאתה על נקלה הא ודאי בכה"ג דנ"ד חלילה חלילה לומר ידע ומחל וסבר וקביל ואם הר' בארות המים ז"ל אמרה בחולי הנכפה רח"ל כי ידוע חולי הנכפה הוא מום גדול שלא כל אדם אחד מאלף אשר יתרפא ועכ"ז כתב הרב ז"ל דאף ששההו עמה זמן רב ליכא למימר ביה דידע ומחיל יען היה מצפה שמא ימצאו לה מזור למחלתה וכו' כ"ש בנ"ד שכל הרופאים היו אומרי' שהיא קרובה להתרפאות וסמך על דבריהם ובא עליה ופשיטא שאם היה יודע מפי רופא א' שלא תעלה לה ארוכה היה צווח ביום הראשון כמו שהוא צווח ועומד היום דאדעתא דהכי לא נשבע ומי הוא זה שיאמר בכגו"ד ידע ומחיל:

זאת ועוד איכא טעמא רבא בנ"ד לפי מה שראתה עיני להרב תומת ישרים סי' קל"ט בסוף התשו' דאסיק להלכה וגם שהביא תשו' חזה התנופה וכו' וכו' וכתב וז"ל ואילו לנ"ד דל מהכא שזה קרוב שהה עמה הא אמרי' דכמומים שבגלוי דמי ובודאי ידע ונתרצה ונתפייס וע"מ כן כנסה ודבר ברור הוא מעתה שאין לומר בזה שאם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שאר כסות ועונה ואף שאפשר לפוטרה מעונה וכו' אבל בשאר כסות אין לו להפטר כל זמן שאינו נותן לה את שלה שאין לנו לומר בה וכו' ואף כי אנחנו בעניותינו וסמכנו על דברי קצת מרבוואתא לומר דבכה"ג לא תקין רגמ"ה ולא נוכל לכופו מ"מ וכו' תרתי לא עבדינן אלא אם דעתו להוציאה יתן לה את שלה וביני ביני יפרנסנה בכבוד וכו' יעי"ש:

נקוט מהא דאפי' במום שהיה לה מקודם נשואיה וחזקתו שידע ונתפייס דכמומים שבגלוי דמי ועכ"ז לא אמרינן דידע ומחיל אלא לענין שישלם לה כתו' עספ"א לא שיהיה שרוי בלא אשה שרוי בלא טובה עד יום מותה ח"ו חלילה! וכן בקדש חזיתיה להרב פאת נגב ז"ל בתשו' אה"ע סי' ט"ז דדקדק כן מדברי הר' תומת ישרים ז"ל הנז"ל דלא פליג על הרא"ם ז"ל וכל שהוא מוכן לשלם לה כתובתה פטור משאר כסות וכו' יעש"ב: וכי תאמר בלבבך מה הועלנו בזה דהרי ה' פאת הנגב ז"ל הבין מדברי ה' תומת ישרים ז"ל דמן הדין חייב לקיימה אלא שהוא פטור משאר כסות וכו' הגם דלפקע"ד לא משמע הכי ממסקנא דמילתיה של ה' תומת ישרים שכתב וז"ל וכלל העולה שאם זה האיש אינו מסכים לקיים את אשתו זאת כהלכת כל גוברין יהודאין ובא להוציאה עליו לשלם סכי כתובתה ותוס' ונדוניא ככל הנשים הנפרעות מבעליהן בשלימות עכ"ל ע"ש:

הרי להדיא דאסיק להלכה דסמא בידיה לגרשה וכן הבין כונתו הרב בני יעקב ז"ל שם יעי"ש. עכ"ז אף למה שהבין ה' פאת הנגב ז"ל בכונת הרב תומת ישרים ז"ל מ"מ אם ירצה לישא אשה אחרת ודאי דיוכל. ואם הלכה רופפת בידך תא ואחוי לך הסכמת הרב הגדול מוהר"א בן שאנג'י ז"ל על דברי הרב בני יעקב ז"ל בסי' ח' שנדון שלו כי העד העידו הרופאים שיש ארוכה ומרפא למחלתה שאינו חולי הנופל אלא חולי הרחם וכו' וכתב הרב מהר"א ן' שאנג'י ז"ל וז"ל ולענין הדין פי כפיו כי האיש הלזה בנדון שלפנינו אינו יכול לגרש את אשתו ולא לישא אשה אחרת עליה כל עוד שלא יפרע לה כתובתה ותוס' משלם עכ"ל יעש"ב. ובאמת כל רואה דבריו אלו יתמ'ה היכי כתב פי כפיו וכו' והאמת שלא העלה הרב בני יעקב ז"ל כן אלא הכי אסיק למילתיה וז"ל באופן דמכל אילין טעמי ראובן זה אינו יכול לגרש' אם לא תתרצה להתגרש ואם שניהם מוסכמים חייב ליתן לה כתובתה עד תשלום פרוטה אחרונה עכ"ל יעי"ש. והיכי כתב שהוא מסכים לדבריו והעלה להפך שאם יתן לה כתובתה יוכל לגרשה או לישא אשה אחרת עליה:

ובהיותי נבוך בדברי הרב מהר"א ן' שאנג'י ז"ל הללו ולא מצאתי מענה האיר ה' את עיני וחזיתיה להרב בארות המים ז"ל שם בסימן א' דדקדק כן בדברי הרב מהר"א ן' שאנג'י ז"ל ועלה מן הישוב דמ"ש כל עוד שלא יפרע לה סכי כתובתה קאי אמאי דסליק מיניה. וכך הם פי' דבריו ז"ל ולענין הדין פי כפיו כי האיש הלזה בנדון שלפנינו אינו יכול לגרש את אשתו ע"כ הגיעה הסכמתו על דברי הרב בני יעקב ז"ל והוסיף נופך משלו ואמר ולא לישא אשה אחרת כל עוד שלא יפרע לה סכי כתו' וכו' דבזה אפשר דיודה גם הרב בני יעקב ז"ל דאם משלם לה כתובתה דיכול לישא אשה אחרת עליה כהסכמת הרב מהר"א ן' שאנג"י ז"ל עכ"ל. והאמת דלא זכיתי להבין ד"ק דאם ישא אשה אחרת מהיכא תיתי ליתן לה כתו' וכי בשביל שנושא אשה אחרת יתחייב לשלם לה סכי כתובתה מלבד כל מזונותיה וכסותה המוטל עליו זו לא מצינו ואיך יוצדק לומר כן בכו' הרב מהר"א ן' שאנג'י ז"ל. אם לא שבהכרח לפרש כונתו באופן זה דאם ירצה לישא אשה אחרת הרשות בידו ואם היא לא תסכים לקבל צרתה בצדה ותסכים להתגרש חייב ליתן לה כתו' משלם. הגם שהוא דוחק גדול לפרש כן בדברי הרב מהר"א ן' שאנג"י ז"ל וגם בדברי הרב בארות המים ז"ל אין משמע כן מדבריו רק שאם ירצה לישא אשה אחרת חייב לשלם לה כתובתה ולא ידענא מאי קאמר מר ז"ל. וכשאני לעצמי אמרתי בעניותי לפרש כונת הרב מהר"א ן' שאנג"י ז"ל דכונתו ז"ל למ"ש במתני' דאם ראה הבעל שהחולי ארוך וכו' ופירשנו לעיל דלדעת הרמב"ם ז"ל יוכל לישא אשה אחרת וליתן לה כתובתה משלם שאם תתרצה תתגרש ואם לא תתרצה להתגרש תתרפא מכתובתה כנז"ל והכי פי' דבריו ולענין הדין פי כפיו שאינו יכול לגרשה וכסברת ה' בני יעקב ז"ל וגם לא יוכל לישא אשה אחרת כל עוד שלא יפרע לה כתובתה משלם ויניח הבחירה בידה אם תרצה תתגרש ואם לא תרצה תתרפא מכתובתה כי מפורש יוצא בדברי השואל בנדון הרב בני יעקב גם בנדון הרב בארות המים שכבר נלאה הבעל להוציא הוצאות אולי תעלה ארוכה ומרפא למחלתה ואמטו"ל כתב הרב מהר"א ן' שאנג'י ז"ל דיוכל לישא אשה אחרת רק אם ישלם לה כתובתה משלם ואחריו נגרר הרב בארות המים ז"ל בנדון דידיה הגם שלא העלו על דל שפתותיהם טעמא דהחולי ארוך הנז"ל עכ"פ יבואו דברי הרב מהר"א בן שאנג'י ז"ל יותר מרווחים בפירושם לפקע"ד והבוחר יבחר. אמנם עיני ראו להרב השואל מאת הר' בני יעקב ז"ל דאסיק בהכי וז"ל ובודאי שאינו רשאי לישא אשה אחרת עליה כ"ז שאינו פורע לה כתובתה ומגרשה עכ"ל. ולדברי השואל הללו לא נטפל הרב בני יעקב ז"ל להשיב עפ"ד אם יוכל לישא אשה אחרת הגם שזו היתה שאלת השואל אם יוכל לגרשה ולתת לה הנמצא בידו והשאר ישאר חוב עליו ואם לא תרצה לקבל את גיטה רוצה לישא אשה אחרת לקיים מצות פו"ר ולפטור עצמו משאר כסות ועונה עוד כ"ז שלא תרצה לקבל גיטה והרב בני יעקב ז"ל לא השיב על זה כלל אבל הרב מהר"א ן' שאנג"י ז"ל השיב על כל דברי הרב השואל ולענין שלא יוכל לגרשה בע"כ הסכים כוותיה דהרב בני יעקב ז"ל והוסיף נופך לפרש דבריו דאם ירצה לישא אשה אחרת עליה לא יוכל לומר לה שתקח הנמצא בידו דוקא רק צריך שיהיה כל סכי כתובתה מוכנים בידו בכדי שתקבל גיטה אם תרצה להתגרש יען שאין בידה למונעו מלישא אשה אחרת עליה כי אם בזאת שתוכל לדחוק אותו לאמר לו איני מניחך לישא אשה אחרת עד שתשלים לי כתובתי ותגרשני ובזה האמת אתה לדעת הרב מהר"א ן' שאנג"י ז"ל והיינו כפי פירושו של הרב בארות המים ז"ל שפירש בדבריו. נקוט מהא לנ"ד הנה למדנו להועיל דיוכל לישא אשה אחרת עליה אם תסכים ואם תתבע כל סכי כתובתה ויגרשנה חייב השואל דנ"ד ליתן לה כל סכי כתובתה משלם עספ"א ואינו חייב להמתין לה עד שתתרפא הגם דידע ומחיל ואינו יכול לעכב מלגרשה בטענה שהוא יפרנס ויזון לשתיהן אלא אם מוסכמת היא להתגרש ותובעת כתובתה חייב לשלם לה כתובתה עספ"א ועי' לה' בית יאודה עיאש ז"ל בתשובות אה"ע סי' ה' יעש"ב. ומה מאד אני תמיה על הרב בני אברהם סי' ח' שהביא משמו של הרב בני יעקב ז"ל דאסר שלא לישא אחרת עליה ואחד הרואה בכל דברי הרב בנ"י ז"ל דלא נגע ולא פגע בדי, לישא אשה אחרת עליה כלל:

באופן דמכל מה שכתבתי הוי סיוע והדר עזר לדברי הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו שיפה כיוון יפה דן להלכה ולמעשה למסתור ולמחסה הגם שלא היה צריך כי בכל מה שכתב והאריך הרחיב למעניתו הלכה כמותו ואנא נפשאי כתבתי מה להעדפה בעין יפה וחזה הוית לרב חביבא הרב הפוסק הנז' יצ"ו כי לעומת המסגרת חתר במחתרת והרבה סניפים עוד לאלומי מלתא הביא מ"ש הרב כרם שלמה ז"ל בסי' ט"ו בתשו' אה"ע דכתב דשבועה זו של הכתובה לא הויא לתועלת חבירו דלא חשיב הנאה לאיש במה שרצתה לינשא דאיתתא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו וכו' וכנגדו הרב צל הכסף בח"א סי' ה' האריך הרחיב עד שהפליג לומר דס' זו של הרב כרם שלמה ז"ל היא יחידאה וליכא למיסמך עלה יעש"ב. ואנא דאמרי אף למטוניה דמר ניהו רבא ה' צל הכסף ז"ל הנז' עכ"ז בנ"ד לא נאמרו כל השיעורין בטל את המעוררין דזיל בתר טעמא דהאשה עשתה טובה עם בעלה שרצתה לינשא לו שמצילתו מן החטא ומהרהורי עבירה הקשים זהו הטובה שקבל ממנה וא"כ כשהיא אינה אשה דהיינו דאינה ראויה לאישות ולא יכול לקרב אליה ואדרבא אש בנעורת חטאתו נגדו תמיד מאכילה ומשקה ומלבישה ועושה הוצאות רבות בעבורה כדי להשיג מבוקשו וסוף דבר צופה ומביט מנגד נמצא שלא יש לו שום טובה ממנה והוא כשנשאה לא נשאה אלא בצפייתו שיגיע לו ממנה טובה כפולה וכמ"ש רז"ל דיו שמצילות אותנו מן החטא ובהבטל הסיבה אשר בעבורה נתחייב בכל תנאי הכתובה ונשבע לאשר ולקיים כל התנאים הא ודאי בראותו כי תוחלתו נכזבה יתבטל המסובב וחיוב אין כאן שבועה אין כאן שעבוד אין כאן וכמ"ש הרב מהריק"ו ז"ל בסי' ק"א דכתב דאין כאן שעבוד וקנס ואף דאיכא שבועה פשיטא דנתבטלה והוחלה השבועה והביא מההיא דאמרו בפרק הגוזל קמא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' יעש"ב. ואחריו נמשך הרב מהריב"ל ז"ל בכמה מקומו' מתשו' בח"א סי' ע"ב ובח"ג סי' קי"ד הביא תשו' אחרת למהריק"ו ז"ל בסי' פ"א שהביא תשו' הרשב"א ז"ל בנשבע לפרוע שיפרענו לזמן פ' והגיע שמיטה קודם הפרעון דהשיב דפרעון אין כאן גם שבו' אין כאן יעש"ב. ומינה דן הרב מהריב"ל ז"ל דשבועת הכתובה שכך נוהגים להשביע את החתן בסאלוניקי יע"א דאית לן למימר שלא נשבע זה אלא לקיים מה שהוא חייב מן הדין וכו' יעש"ב. ודון מינה לנ"ד דזה האיש השואל אין לו אשה הראויה לאישות מינה דחיוב ליכא ושבועה ליכא לדעת הרשב"א ומהריק"ו ומהריב"ל ז"ל הגם דיש חולקים בסברא זאת וכמ"ש בס' זרע אברהם בח"מ סי' ט' מ"מ לסניף מיהא ודאי הויא באין תפונה. ועי' לה' כהונת עולם סי' ז' שהאריך בזה ואיכמ"ל עכ"פ בנ"ד דהוי מילתא דלא שכיח ולא אסיק אדעתיה במום גדול כזה פשיטא דמתירין לו לכתחי' אף שלא מדעתה ומה גם בנ"ד דההנאה שקבל מהאשה הלזו אזדא לה יען אינה ראויה לאישות ומלבד שאינה מצילתו מן החטא אדרבא עלול יותר לחטוא כנז' וכמ"ש הרב מהריק"ו ז"ל בסי' ק"א וכאמור. גם דהוי עובר לדבר מצוה לקיים מצות פו"ר שלא קיים עדין הוי סניף להתיר וכמ"ש הרב כהונת עולם ז"ל בסי' ד' ובסי' נ"א. ואולם מ"ש הרב הפו' אביר יעקב יצ"ו דנקט עוד לסניף דהשבועה בת"כ דלית בה לא שם ולא כינוי ליכא אלא איסורא גרידא ונסתייע ממ"ש הגאון חק"ל בח"ג ליו"ד סי' פ"ז וכ"כ הר' עדות ביהוסף ז"ל דבת"כ ליכא אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' והאמת שכ"כ בס' טוב לישראל הנד"מ בתשו' סי' כ"ד י"ט יע"ש. ואנא דאמרי בזה לישרי לן מר לבבי לא כן יחשוב. כי אם בזאת לא ידענא אם מנהג עי"ת סאלוניקי יע"א הוא כמנהג עה"ק ירוש' ת"ו דבשעת החופה אחר שמברכים ברכת אירוסין קורא החזן הכתובה בקול גדול לעיני כל העם העומדים שם ובסוף קריאתה נגש החזן אצל החתן וקונה מידו ק"ס לאשר ולקיים את כל חיובי הכתובה ואח"כ מסיר הסודר מידו והוא משביע את החתן בת"כ אחר שפושט ידו החתן ותופס ביד החזן ומשביעו וכך אומר החזן לפני כל העומדים בידו תפוסה ביד החתן בזה הלשון וגם נשבע החתן הנז' שבועה חמורה בת"כ ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בכתובה זאת בלי שינוי ותמורה כלל והשו"ב וקיים ע"כ. אם כן הוא מנהג עי"ת סאלוניקי יע"א לדידי הויא שבועה חמורה וכבר מילתי אמורה בפסק א' שכתבתי ומקצת דברים כתבתי בעניותי בפסק אשר עלה על מזבח הדפוס בס' צל הכסף ח"ב סי' י"ג בתשו' אה"ע וציינתי להגאון הרב חק"ל במהדורא בתרא בתשו' יו"ד סוף סי' ח' דפליג על מוה"ר ראשון לציון הרב הגאון כמוהר"ם סוזין ז"ל בפסק השדוכין שהביא משם הר"מ ז"ל בריש פ"ב מה' שבועות והוסיף עוד מדיליה וכתב וז"ל וכ"ש כשפושט את ידו ליקח הת"כ הוי כנשבע לגמרי יעש"ב דתבר לגזיזיה ממ"ש בח"ג ליו"ד סי' פ"ז. ועי' בס' שמן המשחה סי' ע"א ובס' פני יצחק למהר"י אבואלעפיא יצ"ו מה שהאריך הרחיב ואסף וקבץ כל ספרי הפוסקי' ראשונים ואחרונים והלכה זו העלה דאפי' המקילים בת"כ מודים דרבנן בנוסח השבועה הנז' שאומרים לו בש"ח בת"כ ע"ד המב"א וע"ד הנב"א דהוי שבו' חמורה וגם דעתי דעת הדיוט מסכמת כוותיה וכטעמיה ולאפס פנאי לא הרחבתי הדבור ולברר וללבן לעין כל רואה דשבועה זאת הנהוגה בינינו על ארצינו ועל נחלת אבותינו היא שבועה חמורה כדין שאר שבו' דעלמא. אך בזאת בעוב"י סאלוניקי יע"א לא ידעתי היכי נהוג עלמא אי משביעין אותו בסודר או בת"כ מבלתי לומר לו כל הדברי' הנז"ל וזוהי סיבה כי לא ידעתי אענה עפ"ד ולחוות דעתי דעת הדיוט:

אתאן לענין המזונות עלה ונסתפק הרב הפוסק יצ"ו כיון שהוא מוכן לתת לה ג"כ וסכי כתובתה משלם והיא אינה רוצה להתגרש אם חייב לזונה ולפרנסה מחמת שבועתו שנשבע בכתו' לזונה ולפרנסה וכו' והביא לנו ס' הרב פאת נגב ז"ל סי' טו"ב דגם באיסור שבועה מצי למימר קי"ל כהרא"ם ז"ל ומהר"א ששון ז"ל ודעימייהו ואנא דאמרי מלבד שכבר הארכתי בזה למעלה ועוד בה דכבר הודעתי ה"ן כתיב לשעבר דהרב הכהנ"ג בתשו' בעי חיי ח"א מח"מ סי' טו"ב אסיק להלכה דאפי' במקום שבועה וחרגמ"ה אם הבעל מוחזק מצי למימר קי"ל כהרא"ם ודעימיה יעש"ב. וגם בכנה"ג ח"מ ח"א סי' כ"ו בהגה"ט אות ח"י העתיק דבריו שבתשו' הנז' וחזר ושנאם ואסי' להלכה דכיון דאיכא פלוגתא דרבאוות' הבעל הוא המוחזק ואינו חייב במזונותיה ואמת אגיד דנראה דדבריו סתרי אהדדי למ"ש בסי' מ"ב הגהב"י אות ט"ז כתב וז"ל כשהלשון מסופק יד בעל השטר עה"ת אפי' יש חרם או שבועה או ת"כ הר"מ מינץ סי' ט"ו וי"ז אמר המאסף והוא תימה דספק שבועה להחמיר וכן ס' חרם להחמיר כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' ש' וכו' ונראה דודאי הנשבע או מקבל חרם יחוש לעצמו אמנם אין כופין אותו על כך עכ"ל יע"ש נמצאו דבריו סתראי ועי' לה' קהלת יעקב בלשון בני אדם סי' תשס"ט שהביא תמיהת הכנה"ג הנז' דס' שבו' להחמיר ואולי יש ליישב לפקע"ד דהיכא דהספק הוא מצד לשון השטר שסובל ב' פנים ולפירוש האחד זוכה הנתבע ולפירוש השני זוכה התובע ואין מי שיחליט לומר זה פירוש השטר בכי הא אמרינן להנתבע שעליה דידיה רמייא איסור שבועה או החרם שהוא יחוש לעצמו מאחר שאין בידינו להכריע פירוש לשון השטר היכי הוי בכדי לחייבו. אבל אם הספק מסיבת פלוגתא דרבוואתא דיש סוברים דאין על הנתבע שום חשש איסור שבועה כלל בהחלט ומתירים לו לעשות כפי טענתו. ויש סוברים דאיכא עליו איסור שבועה או חרם או ת"כ בכי הא נאמר שיחוש לעצמו הלא הוא מצי למימר קי"ל כמ"ד דאין עלי דידי שום עון אשר חטא והחליט המאמר דאין כאן חרם אין כאן שבועה כלל. ועוד י"ל באופן אחר וק"ל. ואף אי נימא דדבריו סתראי נינהו ח"ו סמי חדא מקמי תרתי וגם בכנה"ג אה"ע סי' ע' הגה"ט אות ה' כתב הכי דפטור הבעל משאר וכסות וציין למ"ש בח"מ סי' כ"ו הנז"ל א"כ סמי חדא מקמי תלת ועיין להגאון חק"ל אה"ע סי' מ"ה ד' צ"ח ע"א בד"ה והנה אמת וכו' ועי' להרב ידי דוד הנד"מ בסי' ט"ו ומ"ש נכדו ן' בנו בשם הרב פאת נגב ז"ל דבפלוגתא דרבוואתא אין לומר לו להנשבע דיש עליו ס' שבועה ויחוש לעצמו ושות"ע דלא כמ"ש הרב חשק שלמה ז"ל בשם הרב כהונת עולם יעי"ש. ועי' להרב הכנה"ג בח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות ס"ח דהעלה וז"ל דהא דהיכא דאיכא איסורא וממונא לא מצי למימר קי"ל היינו היכא דלדעת המתיר איכא איסור דרבנן אבל היכא דלדעת המתיר ליכא אפי' איסורא דרבנן יכול לומר קי"ל אפי' שאם נחוש לס' האוסר איכא איסורא דאורייתא והר"י הלוי ז"ל בסי' נ"ב חלק עליו וזה לי ך' שנה כתבתי בתשו' לאנדרינופולי כדעת הראשון והוכחתיו בראיות עכ"ל ודון מינה ואוקי באתרין. ועי' לה' כהונת עולם בה' רבית בסי' קס"א ובסי' ק"ע ובה' נדרים סי' רכ"ב ותרוה צמאונך:

אסיפא דמילתא הנני מסכים ומער'יב לכל מה שהעלה הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו לענין דינא כי האמת אתו שהלכה כמותו ובאמת חפץ הייתי להשתעשע בד"ק בכל אשר נשא ונתן בדבר הלכה. אך מה אעשה כי אין אני ן' חורין איידי דטרידנא טובא בעול הצבור דין גרמא דעצ'יראה אמנם לענין דינא לפעלא טבא אמינא איישר. ואם תרצה להתגרש חייב ליתן לה כתובתה במשלם. ואם אינה רוצה להתגרש מהיות טוב יתירו לו ב"ד שבועתו וישא אשה אחרת לקיים מצותו יתב' זהו הדרך הישר ואם רוצה לפטור עצמו משאר וכסות בטענת קי"ל לית מאן דימחה בידיה בהיותו מוחזק איזה דרך יכשר. זהו מה שעלתה מצודתי לפי מיעוט שכלי וקוצר השגתי לפי רוב האהבה חקוקה בששר ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה י"מ וימ"ן ויהיו דברי אלה עשויים באמת וישר. פי המדבר אי"ש צעיר י"ש נא"ה דור"ש הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט בא סי' יש"א ברכה הי"ו:

תוכן העניינים

שות שמחה לאיש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה