שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
אה"ע · סימן ה
נתתי אל לבי לתור בחכמה אודות מעשה שאירע בבית דינינו הצדק העי"א והכי הוה עובדא. ראובן תושב צפורי נשא אשה בעירו וילדה לו בנים ובנות ואחר זמן נפשו אותה לעלות ולשכון כבוד פעה"ק ירוש' ת"ו ופיתה את אשתו שתסכים לעלות עמו לעיה"ק ויצאה עמו מהלך כמה ימים ושוב חזרה בה ורוח אחרת אתה וחזרה לבית אביה עם בניה ובנותיה. וראו' הנז' עלה לעיה"ק נז' ואחר עבור זמן מה נתן אל לבו כי לא טוב היות האדם לבדו שרוי בלא טובה. ונתן בדעתו לישא אשה פעה"ק נז' מאחר כי כבר הפציר באשתו ולא רצתה לעלות ובפרט כי בעיר מולדתו לא יש להם שום תנאי ושום קבלה ואדרבא המנהג אצלם לישא ב' נשים ולא ימנעום נשותיהם כלל ואנן ב"ד הצדק העי"א ומוה"ר ראש"ל יצ"ו נזקקנו עפ"ד ושלחנו אחריו ושאלנו את פיו מה המעשה הזה אשר אתה רוצה לעשות לישא אשה אחרת ולהניח אשתך ראשונה עגונה אלמנות חיות ובניך ובנותיך נטושים מבלי משגיח עליהם ויהי כמשיב כי כן הוא המנהג במקום הנשואין לישא ב' נשים ואין פוצה פה כלל. והנה הוא מתחי' ענה בפני ב"ד הצדק העי"א שאם תסכים אשתו ראשונה לעלות לעיה"ק נז' הוא מוכן ומזומן ליקח לה מדור לפי כבודו בבית מיוחדת ולהיות שבוע אצלה ושבוע עם אשתו השניה כד"ת. ואם תרצה להתגרש הרי הוא מוכן ומזומן לגרשה בגט כריתות ולפרוע לה סכי כתובתה עספ"א. ושאלנו מאתו שיביא ערב בטוח קבלן פרען שמתחייב לפרוע סכי כתובתה כי חששנו שמא כתובתה סך רב יען היא בת העשיר הגדול שבעירו. ותכף הביא לפנינו ערב בטוח עד סך ת"ק ליראס בל"ג בעד סכי כתובתה לכשתרצה להתגרש ואחר שנתברר לנו האמת מפי תושבי עירו שכן נהגו לישא ב' נשים באין מפריע לקחנו שטר חיוב מראו' הנז' שנתחייב בחיובים הנז"ל בלתי מגרעת וגם שט"ח מהערב כנז"ל והופקד השטר הנז' ביד ב"ד הצדק העי"א נתננו לו רשות שישא אשה. וכן עשה ונשא אשה זה נ' שנים שהוא נשוי עמה. והתנה בשעת השדוכין שאם תבא אשתו ראשונה שיקח לה מדור לעצמה ויהיה שבוע אצלה ושבוע אצל האחרת וכן יתנהג כל ימי חייו עד כי יבא שלה. כן מפורש בשער השדוכין. וגם בכתו' בפי' אתמר התנאי הנז' שכן יתנהג כל ימי חייו. ונשבע בש"ח לקיים כל תנאי הכתובה ואתייא מכללא גם התנאי הנז' והן עתה זה ימים לא כביר שבאה אשתו ראשונה לפעה"ק היא וילדיה הקטנים. וראו' כשראה אשתו הראשונה שכבר באה גירש את אשתו שניה מביתו בדברים והכניס את אשתו ראשונה. ומיום בואה לא יסף עוד אפילו להביט בפני אשתו השניה. ומוה"ר ראש"ל יצ"ו שאל את פי ראו' הנז' טעמא מאי שנא לאשתו שניה ורוצה לגרשה והשיב כי לא משנאתו אותה רק כי אשתו הראשונה אינה רוצה בשום אופן שתהיה צרתה בצדה כלל. וגם אשתו הראשונה היתה היא עצמה בבית מוה"ר ראש"ל יצ"ו ופתחה פיה ואמרה לפניו שאם לא יגרש אשתו זאת השניה שיתן לה הוצאות הדרך שעשתה לבוא מעירה והיא מוכנת לילך לעיה"ק חברון ת"ו ולדור שם שלא תוכל לסבול צרתה בצדה:
ובכן עמד ראו' הנז' לפני ב"ד הצדק העי"א ושלח אחר אשתו השניה שרוצה לשלם לה סכי כתובתה ולתת לה גט כריתות מאחר שהיא אשתו שניה וסמא בידיה לגרשה שלא ברצונה. ואשתו השניה טוענת כי אינו יכול לגרשה שלא ברצונה מסיבת אהבתו עם אשתו הראשונה שאינה רוצה לסבול שתהיה צרתה בצדה. יען כי בפירוש התנתה עמו בשעת השידוכין שלא יגרשנה אף אם תבא אשתו הראשונה שהרי כתוב בשטר השידוכין שחייב ליקח לה מדור בפני עצמה ולהיות שבוע אחת אצלה ושבוע אחת עם האחרת וכן יתנהג כל ימי חייו עד כי יבא שילה. מדברים אלו מוכח שלא יוכל לגרשה וכן כתב בכתובה ונתחייב לקיים תנאי הכתו' בש"ח ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א ועליו היה מוטל להתנות שאם לא תתרצה אשתו ראשונה לסבול צרתה בצדה שיוכל לגרשה שלא ברצונה יען היותה אשתו שניה וכל שלא התנה בפי' הכי מאחר דהוי מילתא דשכיחא שתבא אשתו ראשונה לפעה"ק שהרי התנה שיקח לה מדור בפני עצמה כשתבא הרי דכבר אסיק אדעתי' שיוכל להיות שתבא פעה"ק והי"ל להתנות שאם לא תקבל להיות עם צרתה בצדה שיוכל לגרשה ומלבד שלא התנה כן אלא אדרבא התנה בפני ב"ד הצדק שאם תרצה לקבל גיטה שמחוייב לשלם לה סכי כתובתה והביא ערב בטוח על זה הרי מעשיו מוכיחים שבשעה שנשא אשתו זאת השניה כבר גמר בדעתו לגרש הראשונה ואדעתא דהכי נשאה וא"כ אריא דשבועתא רביע עליה ולא יוכל לגרשה שלא ברצונה כי לתועלתה נשבע וכל שלא תתרצה היא להתגרש ותמחול לו השבועה הרי הוא עובר על השבו' שתכף בבא אשתו הראשונה אף לא הביט בפניה אפי' שעה אחת. ועל זה נתעצמו בטענותיהם יורינו המורה לצדקה הדין עם מי אם יוכל ראובן לגרשה להשניה שלא מדעתה ורצונה או לא:
תשובה קמי שמיא גליא ועד בשחק נאמן עלי הדיין כי לא הייתי חפץ להשיב בדין זה כי לפי דעתי ראו' הנז' עבריין גמור הוא ואריא דשבועתא רביע עליה. ואולם יען נ"מ טובא להבין ולהורות הלכה לדורות המסתעף מזה כאשר נבאר בס"ד זוהי סיבה דחקתי את עצמי ונכנסתי ללקט באמרים מפי סופרים ומפי ספרים שמימיהם אנו שותים מה שתעלה מצודתי במיעוט קט שכלי. והנני מציע דברי לפני כל יודעי דת ודין ראשי אלפי ישראל אשר בית ישראל נכון עליהם והם רשאים אם יוצדקו דברי לפניהם ישמח לבי ויגל יעק"ב הגם שאו"ל. וזה החילי בעזר צורי וגואלי:
הנה ידוע מנהג פעה"ק ירושלם ת"ו לכתוב בכל הכתובות בכלל תנאי הכתובה בזה הלשון:
ולא ישא ולא ישדך ולא יקדש שום אשה אחרת עליה בחייה אלא א"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זש"ק וכאשר הובא נוסח זה בס' הגאון מוה"ר חיים שאל ח"ב סי' ל"ח ס"ק מ"ח ויע"ש מה שהשיב על תשובת הרדב"ז ז"ל יעי"ש ובכתובות האלמנות כותבים אלא א"כ שהתה עמו חמשה שנים וכו': ומעתה נחזי אנן אם יבא איש אחד לפני ב"ד לגרש את אשתו השניה אף שילדה לו בנים ובנות רק שלא הושוו במידותיהם ובדעותיהם או מפאת חמותה או מסיבה איזה דבר אשר אינה מחוייבת להתגרש בדין רק שהוא אינו חפץ בה ורצונו לגרשה ומביא סכי כתובתה בב"ד הצדק ונפטר משארה כסותה ועונתה ומבקש מב"ד הצדק שיתנו לו רשות לישא אשה אחרת יען הוא מוכן לגרשה את זאת ואם היא ממאנת ואינה רוצה לקבל גיטה תשב עד שתלבין ראשה כי לא ישוב אליה עוד ורצונו לישא אשה אחרת. האם יתנו לו ב"ד הצדק רשות לישא אשה אחרת אחר שהוא מושבע ועומד בכתובה שלא ישא אחרת עליה בחייה וארייא דשבועתא רביע עליה? או לא? יען שמעתי אומרים דודאי דמתירי' לו לישא אחרת ולא הוי עובר על השבו' כיון שהיא אשתו שניה. ומינה ילפי' לנדון שאלתינו דלא הוי עובר על השבו'. אי לזאת אמרתי הנה באתי ללקט אורות מפי סופרים ומפי ספרים מאירים ומזהירים ויורו המורים משפטיך ליעקב צעיר שבצעירים:
והנה הרשב"א ז"ל באלפיו סגר עלינו את הדרך שהרי כתב בסי' תתי"ב וז"ל שאלת ראו' שנשבע לישא אשה בזמן וכלל בשבועתו שלא לישא אשה אחרת עליה בחייה וקודם זמן הנשואין נפלה יבמתו לפניו הודיעני אם הוא מוכרח מכח השבו' שלא ייבם ונימא דחלה השבו' אפילו על היבמה באיסור כולל. תשו' לדעתי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה כלו' לאחר שישאנה אפי' אם יגרשנה לא ישא אשה אחרת עליה בחייה אבל שלא ישא אחרת קודם שישא זו בזה אינה חששה שהרי היא אינה אגודה אצלו עדיין יעש"ב דבר הלמד מתשו' הרשב"א ז"ל הלזו דאחר שנשאה לא יוכל ליכא אשה אחרת אפי' אם יגרשנה כ"ש לנ"ד שלא גירשה עדיין דודאי ארייא דשבועתא רביע עליה והנה בזה שהפריז על המדה הרשב"א ז"ל שאפי' אם יגרשנה שלא יוכל לישא אשה אחרת כל ימי חייה הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תרנ"ד בח"ב הרבה להפליא הפלא הפלא על הרשב"א ז"ל עד שרצה לומר דלאו מר חתים על דאיך אפ' שאם יגרש את אשתו ישאר בלא אשה כל ימיו ואם אשה זו אינה ראויה לילד לא יקיים מצות פו"ר כל ימיו ונמצא נשבע לבטל את המצוה וכו' יעש"ב: ואנא זעירא בריה קלא נלפקע"ד ליישב דברי הרשב"א ז"ל דכוונתו רצוייה במ"ש שאפי' אם יגרשנה שלא יוכל לישא אשה אחרת עליה כל ימי חייה זהו דוקא כאשר מגרשה שלא ברצונה כי ידוע שהאשה מתגרשת שלא מדעתה ורצונה כאשר מבואר בטור אה"ע סי' קי"ט ובש"ע שם ובהכי קאמר הרשב"א ז"ל דהיכא דבא לגרשה שלא מדעתה הא ודאי אינה מוחלת לו השבו' שנשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה כיון שלדעת' ולתועלתה נשבע אבל אם מתגרשת מדעתה וברצונה באה לפני ב"ד לקבל את גיטה אז פשיטא דיכול לישא אשה אחרת דמסתמא אם לא פירשה שמחלה לו השבו' מ"מ אמרינן מסתמא ודאי מחלה כמו שמחלה כל תנאי הכתובה ונקרעה הכתו' בב"ד וא"כ מהיכא תיתי שלא יוכל לישא אשה כל ימי חייה ויבטל מלקיים מצות פו"ר: תדע שזה הוא דעת הרשב"א ז"ל שהרי שאלה זו דסי' תתי"ב הנז' הובאה בח"ד סי' ר"פ באורך ושם פי' דבריו וז"ל דלדעתי לא נשבע זה אלא שלא יש אשה אחרת עליה כלו' לאחר שישאנה ואפי' אם יגרשנה לא ישא אשה אחרת בחייה לפי שזה חשש שמא אחר שישאנה ישא אשה אחרת עליה ותהיינה שתיהן אצלו או שמא בחייה יתן עינו באחרת ויגרשנה וישא האחרת וכו' יעש"ב נמצא מפו' יוצא מדברי הרשב"א ז"ל דדייק לשון השבו' למה צריך לכתוב עליה בחייה ופי' ז"ל דמילת עליה מיעט שלא ישא אחרת בעודה נשואה לו ותהיה צרתה בצדה ומילת בחייה מיעט שלא יתן עינו באחרת ויגרשנה כדי לישא אחרת שנתן עיניו בה והיא אינה רוצה להתגרש ולהכי השביעתו שלא ישא אחרת בחייה וכיון דארייא דשבועתא רביע עליה לא יוכל לגרשה שלא ברצונה שהרי לא יועילו מעשיו אבל אם האשה מתגרשת ברצונה בזה לא דבר הרשב"א ז"ל כלל וא"כ לא נשאר מה להפליג על הרשב"א ז"ל כלל שוב מצאתי הון לי להרב בירך משה גאלאנטי ז"ל בסי' י"ג ד' נ"ה ע"ג שפי' כן בעד הרשב"א ז"ל ועלז לבי יעש"ב:
ועל מה שתמה עוד הרדב"ז ז"ל דאם אשה זאת אינה ראויה לילד לא יקיים מצות פו"ר כל ימיו ונמצא נשבע לבטל את המצוה. תמיהני דהא מר הוא דאמר בחדשות ח"א סי' שכ"ז דלא הוי נשבע לבעל אלא כשישבע שלא ישא אשה הראויה לבנים אבל אם נשבע שלא ישא אשה סתם לא הוי נשבע לבטל את המצוה יען דחיילה בכולל יעש"ב ואיך קא מתמיה על הרשב"א ז"ל דהוי נשבע לבטל את המצוה אתמהה:
וחזה הוית להרב מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קי"ח שגם הוא ז"ל תמה על הרשב"א ז"ל וביותר הרבה לתמוה שהרי מעשים בכל יום שכותבים בכתובות שלא ישא אחרת עליה בחייה ומגרשים נשותיהם ואינם חוששין לשבועה יעש"ב ותירץ דבענין הרשב"א ז"ל מוכרח לדרוש לשון הדיוט מילות "עליה בחייה" דמילת עליה' בא למעט דקודם שישאנה יכול לישא אשה או ליבם ומילת "בחייה" משמע אפי' לאחר שיגרשנה אבל כשנשבע בעת הנשואין לא אצטריך מילת עליה למעט שום דבר שהרי הוא נושא אשה וא"כ בהכרח לו' דמילת עליה הוא לו' דכל זמן דאגידא ביה דוקא לא יוכל לישא אשה אחרת דהכי משמע עליה דוקא וא"כ לא נוכל לפרש בחייה דהיינו דאפי' אחר שיגרשנה לא יוכל לישא דהוי הפך משמעות מילת עליה וא"כ לא דייקינן מינה דאי לא תימא הכי ונימא מילת בחייה דוקא למה אצטריך מילת עליה היה להם לכתוב שלא ישא אחרת בחייה אלא ודאי לאו דוקא יעש"ב. והוכרחתי לבאר דבריו רח'ב רח'ב שלא יטעה המעיין בדבריו מעומק המשיג:
נקוט מהא שדעת הרב מהרימ"ט ז"ל לאסור איסר באלו הכתו' שאנו נוהגים לכתוב ולא ישא אשה אחרת עליה בחייה אף אם מילת בחייה לאו דוקא מ"מ מילת עליה דוקא וכל עוד דאגידא ביה לא יוכל לישא אשה אחרת דאריא דשבועתא רביע עליה הגם שלא זכיתי להבין ד"ק ז"ל מאי אולמיה מילת עליה ממילת בחייה דב' תיבות אלו הם ב' הפכיים דתיבת עליה מורה לכל זמן דאגידא ביה דוקא ומילת בחייה מורה דחלה השבועה אף לאחר שיגרשנה וא"כ מאי חזית דמילת עליה היא דוקא ומילת בחייה לאו דוקא וצ"י. ולעיקר תמיהתו ז"ל על הרשב"א ז"ל שהרי מעשים בכל יום שמגרשים נשותיהם ולא חששו לחומר השבו' וכו' הנה לפקע"ד לפי מ"ש לעיל בכונת הרשב"א ז"ל ליכא שום תמיהה כלל כי לא אמרה הרשב"א ז"ל רק במגרש את אשתו שלא מרצונה שאז אינה מוחלת לו השבו' וכאשר דקדקתי בעניותי מדבריו ז"ל בח"ד סי' ר"פ שזו היא כוונתו:
ואחר החיפוש מצאתי הון לי להרב מהרח"ש ז"ל בתשו' ח' אה"ע סי' מ"ז דהביא תשו' הרא"ש ז"ל אשר בס' חזה התנופה ופסקה הטור ז"ל באה"ע סי' קי"ח וז"ל וששאלת ראובן שנתן עיניו באשה אמודה שהיה לה ממון ופסקה מלדת וידע ראובן שפסקה מלדת ונשאה ונשבע ראובן שלא ישא אשה אחרת עליה ועתה תובע ראובן שרוצה לקיים מצות פו"ר ורוצה לגרשה. תשובה אין טענתו טענה ואין יכולים להתיר לו שלא מדעתה עכ"ל. והק' ה' מהרח"ש ז"ל דהוי נשבע לבטל את המצוה מאחר דידע שפסקה מלדת ואפי"ה נשבע וכו' ותי' דחיילה בכולל וכמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' צ"ח דחיילה אף אזקנה וקטנה ואיילונית מגו דחיילה אשאר דברי רשות הכתובים בכתו' וכו'. ותו כתב דבהכרח צריך לו' בנדון הראש ז"ל שהיה כתוב בכתו' שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה דאם לא היה כתוב בחייה הלא הוא טוען שרוצה לגרשה ולמה לא יגרשנה אלא ודאי דהיה כתוב בחייה דאז אף אם יגרשנה ארייא דשבועתא רביע עליה וכו' יעש"ב הנה למדנו מדברי מהרח"ש ז"ל דהרא"ש ז"ל קאי בשיטת הרשב"א דאם כתב בכתו' בחייה לא יוכל לישא אשה אחרת אף אם יגרשנה ומשמע מדבריו ז"ל דבהא ליכא מאן דפליג שהיא הלכה פסוקה מדלא כתב דהרא"ש ז"ל קאי בשיטת הרשב"א ז"ל אלא כתב סתם דנדון הרא"ש ז"ל מיירי שהיה כתוב בכתו' עליה בחייה דתיבת בחייה מעכבתו מלישא אשה אחרת אף לאחר הגירושין וכו' יעי"ש:
ועוד למדנו מדברי ה' מהרח"ש ז"ל דכל זה הוא היכא שהיא אינה רוצה להתגרש דבהכי מיירי נדון הרא"ש ז"ל משמע דאם היא תתרצה לקבל גיטה ליכא למיחש עוד לפי חומר השבו' כדכתיבנא בעניותין בעד הרשב"א ז"ל. והכי דייקי דברי הרא"ש ז"ל בתשו' שהשיב אין טענתו טענה ואין מתירין לו שלא מדעתה דלכאו' ק' הלא שאלת השואל היתה שרוצה לגרשה לישא אשה אחרת לקיים מצות פו"ר וא"כ מה זו תשו' אין מתירין לו שלא מדעתה הלא לא תבע ראו' לישא אשה אחרת אלא טענתו היתה שרוצה לגרשה. וגם לא נשבע שלא לגרשה בע"כ כדי שיתירו לו מדעתה אלא ודאי בהכרח צ"ל כמ"ש ה' מהרח"ש ז"ל דהיה כתוב בכתו' תיבת בחייה והיה רוצה לגרשה בע"כ ולישא אשה אחרת וע"ז השיב הרא"ש ז"ל דאף אם יוכל לגרשה שלא מדעתה כד"ת דאשה מתגרשת שלא מדעתה אין מתירין לו לישא אשה אחרת שלא מדעתה כיון דאכתי חומר השבו' רביע עליה. מוכח דאם היא תרצה להתגרש תו ליכא למיחש לחומר השבועה:
אך עינא דשפיר חזי למרן הב"י ביו"ד סי' רכ"ח שהביא תשו' הרא"ש שבס' חז"ה ולא הביאה כמ"ש הטור ז"ל באה"ע סי' קי"ח כנז"ל רק כתב וז"ל כתוב בס"ה דינים שבסוף ס' חז"ה מי שנשא אשה שיודע שאינה בת בנים ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה אין יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פו"ר מאחר שכבר ידע בה שפסקה מלדת ונשאה וכ"ש אם מחמת רוב ממון נשאה שלא חש בעת ההיא למצות פו"ר עכ"ל. שמע מינה ששאלת השואל היתה לישא אשה אחרת עליה ומדברי הטור ז"ל שהיה בקי במילי דאבוה ז"ל לא משמע הכי. אלא ששאל השואל שרוצה לגרשה כי כבר ידע שהוא מושבע שלא לישא אשה אחרת עליה אך שאלתו היתה שרוצה לגרשה ובהכי אם יפטר מחומר השבועה. וע"ז השיב הרא"ש ז"ל דלא יועילו מעשיו ואף אם יגרשנה אין מתירין לו אלא מדעתה וכמ"ש מהרח"ש ז"ל. והיותר תימה דבאה"ע ציין מרן הב"י ז"ל לתשו' זו שבס' חז"ה וכמו שיראה הרואה שם בחי' הגהות על הב"י שתיקן הלשון שהיה בו חיסרון ועירבוב דברים יעי"ש. ולא נרגש כלל אתמהה? כי באמת הפרש גדול וחילוק רב בנוסח השאלה וכאמור ועוד תגדל התימה שמרן ז"ל בס' הקצר סי' קי"ח ס"ק פסק תשו' הרא"ש שבס' חזה התנופה הנז' והוסיף מילת שלא ברצונה שאינו בס' חז"ה ולא ידענא מה תיקן בזה. ועי' להלבוש ז"ל סי' הנז' ס"ק גם הוא ז"ל הוסיף נופך ולדידי כל דבריהם צ"ע שהרי מתשו' חז"ה ז"ל מוכח דהטעם שאין מתירין לו שלא מדעתה הוא משום דכבר ידע שאינה יולדת וכ"ש אם מחמת חיבת ממון נשאה שלא חש לפו"ר. מוכח מינה דאם לא היה יודע שאינה יולדת וגם שלא נשאה לסיבת ממון היו מתירין לו שבועתו אף שלא מדעתה והוא פלא וצ"ע. ועי' בס' משפט צדק ח"ג סי' ב' שכתב דטעם הרא"ש ז"ל שלא היה בנוסח השבועה רק שלא ישא אחרת ולא היה תיבת עליה יעש"ב: ותבט עיני להריב"ש ז"ל בסי' צ"ח שנשאל ביעקב שנשא את רבקה לאחר שגירשה שלא היתה רוצה לחזור ולינשא לו עד שקבל עליו בקנין וחרם ונידוי שלא יקח אשה אחרת בחייה כי אם ברצונה ועתה ראה עצמו יעקב בלא בנים ונשא אשה אחרת ראויה. לבנים והשיב כי השבועה חיילה בכולל וכו' ובסי' צ"ט נשאל אם יש לכוף אותו לגרש את רבקה ולתת לה כתובתה ואם יש לו עונש על עוברו הקנין וכח חרם והנדוי. והשיב דכיון שכתוב שלא ישא אשה אחרת שלא ברצונה מוכח שהיתה כוונתו לרצותה ולפייסה שתתן לו רשות שישא אשה וכו' וא"כ כל שפייס אותה בדברים ובענינים שאשה כמותה היתה מתרצית בכך וכו' וכו' ועדין לא נתרצתה בזה יש לומר שהוא אנוס וכו' וכו' אבל אם לא פייס אותה כראוי לפי מראה עיני הב"ד ונשא אשה שלא ברצון רבקה חל עליו הנידוי והחרם ואין מתירין לו אלא ברצון רבקה כיון שהקבלה היתה לתועלתה כדאמר ליה הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין וכו'. ומיהו אם הוא רוצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה אז אחר שגירשה נראה שמתירין לו אפי' שלא ברצונה דמעתה מאי איכפת לה אם הוא מקיים מצות פו"ר עם אחרת אחרי שהיא אינה אשתו. גם אפשר שלא היתה דעתו בקבלה ההיא אלא בהיות רבקה אשתו אבל כל שגירשה כבר נתפרדה החבילה והותר הקשר אלא שלהוציא מידי ספק טוב להתירו אחר הגירושין עכ"ל יעש"ב:
הנה מתשו' הריב"ש הלזו מוכח לכאו' דהוי הפך מ"ש הרשב"א ז"ל שהרי כתב דאחר הגירושין יכולים להתיר לו שלא מדעתה דהרי בנדונו היה שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה שלא ברצונה ככתוב בשאלה ואיך נוכל להתיר לו שלא מדעתה. ולא עוד אלא דאסיק דלא היתה דעתו בקבלה ההיא אלא בהיות רבקה אשתו וכו' הפך ד' הרשב"א ז"ל. האמנם אחר ההשקפה וההתבוננות היטיב נוכל לומר דלא פליג אהרשב"א ז"ל ח"ו והוא דבשאלת השואל דסי' צ"ט עיקר שאלתו היתה אם נוכל לכופו שיגרש את רבקה ולתת לה כתובתה משמע דעיקר תביעת רבקה היתה שיגרשנה ויפרע לה סכי כתובתה והבעל לא רצה לגרשה ובהא קפסיק ותני הרב ז"ל דאם נתרצה לגרשה ולפרוע לה כתובתה טוב שיתירו לו אף שלא מדעתה דמאי איכפת לה עתה שילך וינשא אשה בת בנים אחרי שהיא אינה אשתו עתה וזהו יותר חומרא מהרשב"א ז"ל לפי מ"ש בעניותין לעיל בעד הרשב"א ז"ל דאם היא תובעת להתגרש פשי' שנמחל איסור השבועה על זה הריב"ש ז"ל מחמיר יותר דמ"מ צריך שיתירו לו אף שלא מדעתה מטעם דמאי איכפת לה וכו'. ועוד פי' דבריו יותר דלא היה צריך ההתרה מאחר שכבר גירשה ונתפרדה החבילה והותר הקשר וכוונתו מבוארת שזה לא היה דעתו בשעת השבו' אלא בזמן שתהיה רבקה אשתו משא"כ כשהיא רוצה להתגרש שמוחלת לו השבו' אלא שלהוציא מידי ספק טוב להתיר לו אחר הגירושין. ונמצא דהריב"ש ז"ל חושש אף היכא שהיא תובעת ופשיטא ליה שכיון שגירשה והסכים לדבריה הרי לא נשאר לה עליו שום חומר שבועה כיון שמחלה השבועה וכשגירשה ועשה רצונה שנתפרדה החבילה עכ"ז מצריך לצאת ידי ספק להתיר לו אחר הגירושין והכי דייק בדבריו ז"ל להתירו אחר הגירושין דהיינו אחר שעשה רצונה וגירשה עכ"ז יתירו לו על צד היותר טוב. ועי' לה' מהריב"ל ז"ל ח"ב סי' פ"ט:
ומן האמור בזה מה מאד אני תמיה על הגאון חק"ל ת"ק בח"ג ליו"ד סי' פ"ז ד' ץ' ע"ב שהביא תשו' הרא"ש הנז"ל ותמה עליו דהיכי חיילה השבועה מאחר דידע שפסקה מלדת והוי נשבע לבטל את המצוה. וכתב שכבר הרב מ"ץ ח"ג סי' ב' נרגש מזה ותי' דהשבועה היתה שלא ישא אשה אחרת. ותמה עליו הרב חק"ל ז"ל וכתב וז"ל ולדידי אין זה מספיק דלא היה לו לאסור הגירושין שלא נאסר והיה לו להשיב גם אם גירשה אסור לישא אשה אחרת כי ע"כ יותר טוב נר' שגם בכלל שבועתו היה שלא יגרשנה וקצר בשאלה וסמך במובן. וכן נר' דלדבריו ק' הרי כתב הריב"ש ז"ל סי' צ"ט דאם יגרש את רבקה אחר שגירשה מתירין לו שלא מדעתה דמאי איכפת לה אם הוא מקיים מצות פו"ר. גם אפשר דלא היתה דעתו בקבלה זו אלא בהיותה רבקה אשתו יעי"ש. וזה סותר למ"ש הרב בדעת הרא"ש ז"ל עכ"ל:
ואנא דאמרי אחרי המחי"ר מכבוד תורתו כל ד"ק מרפסן איגרי מעיקרא מה שדחה דברי ה' מ"ץ ז"ל בטענה דלא היה לו לאסור הגירושין שלא נאסר וכו' מי הוא זה אשר עלה על דעתו לפרש כונת הרא"ש ז"ל בתשובתו שאסר הגירושין שהרי השאלה היא שרוצה לגרשה בטענה שרוצה לקיים מצות פו"ר וע"ז השיב אין טענתו טענה הכוונה הטענה שטוען שרוצה לקיים מצות פו"ר אינה טענה ואין מתירין לו שבועתו שלא מדעתה כונתו מבוארת לעין כל רואה פי' דבריו אלו שכתב ואין מתירין לו שבועתו דאף אם יגרשנה אין מתירין לו שבועתו שנשבע שלא לישא אשה אחרת דהא הוא לא בקש מהם שיתירו לו לישא אשה אחרת אלא כל שאלתו היתה לגרשה ולמה ישיב הרא"ש ז"ל על מה שלא שאל השואל אם לא דבהכרח לומר דכונתו כמ"ש ה' מ"ץ ז"ל דכיון שנשבע שלא ישא אחרת ולא אמר עליה נמצא דקשר עצמו לכל ימי חייו שלא יוכל לישא אשה אחרת ועל זה באה התשו' דאין טענתו טענה דאף אם יגרשנה לא יוכל לקיים מצות פו"ר שלא יוכלו להתיר לו שלא מדעתה ונמצאו דברי ה' מ"ץ ז"ל מכוונים וברורים בטעמם והוי מעין מ"ש ה' מהרח"ש ז"ל בכוונת הרא"ש ז"ל שהיה כתוב בשבועה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה הבאתי דבריו לעיל ומהתימה שהעלים עין ממ"ש מהרח"ש ז"ל בסי' מ"ז כנז"ל והוא ז"ל עצמו שם שם סמוך ממש הביא תשו' מהרח"ש ז"ל ולא שלטה עינו במה שכתב בעד הרא"ש ז"ל שהיה כתוב מילת בחייה ולהכי אף אם יגרשנה לא יוכלו להתיר לו שבועתו:
זאת ועוד לא ידעתי מאי רמי ומקשי לה' מ"ץ ז"ל ממ"ש הריב"ש ז"ל כי לדעת הרב מ"ץ ז"ל דברי הריב"ש ז"ל סותרים למ"ש בדעת הרא"ש ז"ל. הלא לאמונה עמדתי מרעיד איך לא שת לבו לדברי השואל ששאל להריב"ש ז"ל אם נכוף אותו לגרש את רבקה וכו' נמצא שרוצה לקבל את גיטה בב' ידיה כאשר הרחבתי הדבור לעיל. משא"כ בנדון הרא"ש ז"ל שאינה רוצה האשה להתגרש והוא רוצה לגרשה. ועוד שאם כמו שכ' מר ניהו רבה זלה"ה שגם נשבע שלא לגרשה אלא שקצר וסמך במובן וכו' לא הי"ל להרא"ש ז"ל לכתוב אין טענתו טענה ואין מתירין לו וכו' הי"ל להשיב אין טענתו טענה שאין מתירין לו אלא מדעתה ומדנקט ואין מתירין בוי"ו העטף הכוונה מבוארת ואף אם יגרשנ' אין מתירין לו שלא מדעתה וזה פשוט וברור לענ"ד בכונת ה' מ"ץ ז"ל:
באופן שלא מצאתי שום היתר לשבועה זו שאנו נוהגים לכתוב בכתו' שלנו שלא ישא שום אשה אחרת עליה בחייה שיוכלו ב"ד ליתן לו רשות שישא אשה אחרת אם יש לו בנים ממנה בלתי רשות האשה. ושמא יעלה על דעתך לומר דטעמא דמתירין לו לישא אשה אחרת אחר שפוטרין אותו ממזונות וכו' יען היא אשתו שניה וסמא בידיה לגרשה שלא ברצונה והרי הוא מוכן לשלם לה סכי כתובתה והעיכוב הוא מצדה שאינה רוצה להתגרש ובהכי כבר אסיק להלכה ולמעשה הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל' דפטור ממזונות כיון דהעיכוב הוא מצדה יעש"ב. ואף אי איכא דפליגי עליה דהרא"ם ז"ל מ"מ המוחזק שהוא הבעל יוכל לו' קי"ל כהרא"ם ז"ל ודעימיה. ועיין להב"ח והרב בית שמואל והח"מ בסי' ע"ו יעש"ב. וכמ"ש הרב מהר"א ששון ז"ל בסי' נ"ה וה' כנה"ג בח"מ ח"א סי' כ"ו הגהב"י ס"ק ח"י יע"ש. וא"כ שפיר הורו ב"ד למיעבד עובדא בכל איש אשר ירצה לגרש אשתו שניה מאיזה סיבה שתהיה אף שילדה לו ז' בנים וז' בנות ישליש כתו' בב"ד ופוטרין אותו ממזונות ומתירין לו לישא אשה אחרת אם לא תתרצה לקבל גיטה כדת של תורה דאשה מתגרשת שלא לרצונה ודוקא באשתו ראשונה דאפי' מזבח מוריד עליו דמעות משתדלים ליקח לו דבר מה יתר על כתובת' לפייסה אבל באשתו שניה ליכא פיוס רק כתובתה ותו לא מידי:
אך כד דייקינן שפיר נ"ד לא דמי לההיא דהרא"מ ז"ל דלא היה יכול לגרש את אשתו משיבת תקנת הקהלות דוקא בההיא קאמר הרא"ם ז"ל דכיון דהעיכוב הוא מצדה פטור ממזונות משא"כ היכא שנשבע ש"ח בעת הנשואין לאשר ולקיים כל תנאי הכתו' ואתייא מכללא נשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה דהוא הביא על עצמו זה האיסור של אריא דשבועתא בהכי לא קאמר הרא"ם ז"ל דפטור יען העיכוב הוי גם מצדו שהביא חומר השבו' על עצמו ואינו נפטר בטענת הרא"ם ז"ל כי חילוק זה הוא מהרב פמ"א ח"א סי' כ"ד שחילק בהכי באורך וברוחב לך נא ראה. וגם הרב ידיו של משה ז"ל הסכים לחילוק זה של הרב פמ"א ז"ל יע"ש בח' אה"ע סי' ח'. וכן הסכים רבין חסידא בס' קדושת יו"ט בקונטריס דעת להישאל דס"ט ע"א וב' יע"ש. וגם הובאו דבריו עוד בס' פה"א ח"ד ד' ט' ע"ד יעש"ב ועיין בס' שמן המשחה בד' ס"ב ע"ד בד"ה ועל מה שטען מורשה הבעל וכו' ועיין בס' משנת ר"א ח"ב בתשו' אה"ע סי' מ"ח ועיין בספר ידי דוד קאראסו הנד"מ סי' ע"ז שתמה על הרב פמ"א ועל הרב ידיו של משה ז"ל שחילקו בהכי יע"ש. ולפקע"ד לא מצאתי מקום לתמיהתו שהרי עיקר החילוק הוא דבשבועה שנשבע הוא הביא האיסור על עצמו שנשבע ונמצא דהעיכוב הוי גם מצדו משא"כ בחרגמ"ה דהאיסור היה כבר והיא מעכבת באופן דבנ"ד דאיכא חומר השבו' שהוא הביא על עצמו הוי העיכוב גם מצדו ול"ד לנדון הרא"ם ז"ל: האמנם רואה אנכי למרן החבי"ב ז"ל בתשו' בעי חיי ח"מ ח"א סי' י"ז דאסיק דאף בשבו' אמרה הרא"ם ז"ל ומצי המוחזק לומר קי"ל כהרא"ם ז"ל ודעימיה לפטור עצמו מלתת לה מזונות אפי' שנשבע בכתו' ועלי מזונייכי וכו' וכ"כ הרב פאת נגב בתשו' אה"ע סי' י"ז ועיין בס' ידי דוד הנד"מ בסי' ע"ז דאסיק משם כמה מרבוואתא ז"ל וגם נכדו הביא משם הרב כהונת עולם דאף דאיכא חומר שבו' יכול לומר קי"ל והב"ד יאיימו עליו דאיכא איסור שבו' והוא יחוש לעצמו יע"ש:
אך כל זה דאיכא רבוואתא ז"ל דס"ל דמצי הבעל למיפטר עצמו אף נגד איסור השבו' בטענת קי"ל הוא דוקא בנתינת מזונות דהיינו שאר וכסות יוכל לפטור עצמו כיון שהעיכוב הוא מצדה יען הוי עובר על השבו' בשב ואל תעשה וגם בעונתה יוכל לפטור שלא יבא עליה מטעם דהוי עובר בשוא"ת והכי מוכח בדברי הרב ידי דוד ז"ל יע"ש ומשם באר"ה. ועיין בספר נחפה בכסף ח"ב סי' ח' דפסיק ותני להלכה דלא מצי טעין טענת קי"ל אפי' בספק איסור שבו' יעש"ב. אבל ליתן לו רשות לישא אשה אחרת שיעבור על השבועה בקום עשה בהא ודאי פשיטא דאסור ומי הוא זה אשר יערב אל לבו לתת לו רשות לישא אשה אחרת ואף דאיכא צד מצוה דלא טוב היות האדם לבדו עכ"ז חלילה ליתן לו רשות לעבור על השבוע' מאחר דהרי אשתו היא מוכנת ומזומנת לפניו ואם הוא מפני איזה סיבה שאינו כדאי לגרשה השליך אותה מעל פניו ורוצה לגרשה לא מחמת שום טענה המועלת לפו"ד לומר אדעתא דהכי לא נשבע כי אם שאינה הולכת בטוב עם חמותה או גיסתה וכיוצא מטענות ותואנות אשר לא נוכל לומר בהם אדעתא דהכי לא נשבע כמפו' בשאלתינו רק מסיבת היותה אשתו שניה כעס עליה ושנאה ורוצה לגרשה חס וחלילה שישא אשה אחרת ויעבור על השבועה ואם ירצה לעשות ח"ו איזה מעשה כזה ב"ד הצדק ירוצצו את גלגלתו. והכי אמר מר הר"ן ז"ל בתשו' סי' ל"ח וז"ל אבל כל שלא נתן לה כיון דמחייב לה בשאר כסות ועונה לא כל הימינו לעקור לאו זה בידים משום ישובו של ארץ ישראל עכ"ל יעי"ש. והדברים ק"ו אם בנדונו ז"ל דאיכא צד מצוה לעלות לאר"י כתב הר"ן כן שלא יוכל לעבור בקום עשה לעקור הלאו כ"ש בנ"ד דודאי דלא כל הימינו לעבור על השבועה בקום עשה:
וכאשר עין רואה בס' בני בנימן וקרב אי"ש ח"א בתשו' אה"ע סי' כ"א שהעלתי בעניותי בדעת מרן הקדוש זיל במי שנשבע לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה ונפלה יבמתו לפניו דלדעת הרמז"ל אינו עובר על השבועה דיבמה אשה הקנו לו מן השמים וכו' ומרן ז"ל פליג עליה דהוי עובר על השבועה וכתבתי בעניותי דטעמו של מרן ז"ל הוא יען מוכרח לעשות מעשה לבא עליה והוי עובר על השבועה בקום עשה יעש"ב. והוי כ"ש לנ"ד דודאי ופשוט אסור לישא אשה אחרת ולעבור על השבועה. והכי אסיק הגאון בעל חק"ל ת"ק ז"ל בח"ג דיו"ד סי' פ"ז דאם היו רואים הרב פ"מ ח"ב סי' קי"ז וכל הגאונים שהביא משמותם הוא ז"ל דס"ל דאף בעובר על השבועה בקום עשה שרינן ליה לישא אשה אחרת אלו היו רואים דהריטב"א והרא"ה והנמק"י לא ס"ל הכי ולא התירו לעבור על השבועה פשיטא דלא היו מתירין כלל יעש"ב. ועינא דשפיר חזי להרב גו"ר ז"ל בכלל ב' סי' ז' וז"ל בסיו' דבריו וכשנחייב ליבם לחלוץ נצא ידי חובתינו מב' המעוררות וכשנעשה כדברי הרדב"ז [דהיינו להתירו ליבם שישא את היבמה] נמצינו חולקים על כמה גדולי ישר' ושוא"ת עדיף לן עכ"ל. הרי דגם המה הסכימו שלא לעבור בקום עשה גם בהערותיו על דברי הגאון מוהר"א סכנדרני ז"ל שם בסי' ח' כתב וז"ל כ"ש די"ל דניחא ליה לרחמנא בביטול ממצות יבום דהוי מצות עשה בשב ואל תעשה וכו' יעש"ב. והכי אסיק להלכה הרב שמן המשחה ז"ל בסי' ע"א ד' נ"ה ע"ב והביא ס' ה' מהר"מ אשכנזי ז"ל דהביא ס' הריטב"א והרא"ה והב"י וה' אבא הוב"ד בס' מ"ץ ח"א סי' ד' ד' ב' פ"ג וה' בני אברהם ז"ל יעש"ב. ועי' בס' נדיב לב ח"א למוה"ר ראש"ל זלה"ה סי' ע"ו ד' קנ"ו ומשם בארה. באופן דעלה בידינו דאין לנו להניחו לעבור על השבועה בקום עשה לישא אשה אחרת כלל. ועי' בס' פני יצחק הנד"מ לרב חביבא הרב המופלא כמוהרי"א יצ"ו בתשו' אה"ע סי' ט"ו ד' פ' ע"ג שהאריך הרחיב בענין זה האמת לאמיתו ירבו כמותו:
ואף אי נימא דפלוגתא דרבוואתא מיהא הוי בענין אי יוכל לעבור על השבועה בקום עשה אי לאו מ"מ הא קי"ל ספק שבועה להחמיר וכאשר העלה הגאון ה' נחפה בכסף ח"ב סי' י"ב מתשו' אה"ע יעש"ב ואל תתמה על החפץ שהרי איהו ניהו ז"ל בח"א בתשובה סי' ב' פסקיה לדיניה דיוכל לעבור על השבועה בקום עשה דלא כמהראנ"ח ז"ל ועשה ס"ס ולא עלה על דל שפתיו הך דס' שבועה להחמיר כמו שיר' הרואה שם בדבריו הנה מלבד דבזמנו עדין לא נדפסו חי' הריטב"א לנדרים ובודאי אלו היה רואה דברי הריטב"א והנמק"י לא היה כותב כך חלילה וכאשר כ"כ הרב חק"ל ז"ל בעד ה' מהריב"ל ומהרשד"ם ומהרח"ש ז"ל הבאתי דבריו לעיל יע"ש:
זאת לא זאת דלפקע"ד ומיעוט ערכי ושפל מצבי אמינא דבכהאי גוונא דנ"ד דנשאלנו עליו שהוא שהבעל רוצה לגרשה יען מאס בה או שהתריסה פעם אחת או שתים בפניו או שאינה משתוה עם חמותה או צרתה או גיסתה וכיוצא ואין לו שום טענה לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי הא כיצד כגון שנשתטית או שהיא מורדת או שנסמית או שיש לה נתק או איזה מום דנוכל לומר אדעתא דהכי לא נשבע ובכיוצא באלו הוא דכתב הרב נח"ב ז"ל בח"א סי' ב' דיוכל לישא אשה אחרת בקום עשה אבל בכגון נ"ד דליכא אחת מהנה וכההיא שכתב הרב נח"ב ז"ל בח"ב סי' י"ב אפי' שקללה יולדיו כיון שלא התרו בה להכי פסיק ותני דאיכא ספק איסור שבועה ואזלינן להחמיר ובהכי כ"ע יודו וליכא מאן דפליג לע"ד:
הכלל העולה דבענין שאר וכסות יוכל הבעל לומר קי"ל כס' הרא"ם ז"ל ודעמיה ולפטור עצמו ממזונות ופרנסה. ובס' בני בנימין העליתי בעניותי דעת מרן ז"ל כהרא"ם אך צריך שיאמר עוד קי"ל כס' הכנה"ג ז"ל ודעימיה דגם באיסור שבועה אמרה הרא"מ ז"ל ובאיסור עונתה לא יגרע יען הוי בשוא"ת הוא יחוש לעצמו. אבל להניחו לישא אשה אחרת או ליתן לו ב"ד הצדק רשות לישא אשה אחרת ולעבור על שבועתו בקום עשה לא מלאני לבי להתירו כלל כי אעיקרא דמילתא כיון שהשבועה היא בסתם שלא ישא אשה אחרת עליה ולא תלי הדבר ברשות ב"ד הצדק אין לב"ד עסק בזה כלל וכמ"ש ה' מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' כ"ב יע"ש:
וכן חזיתיה לרב אחאי גאון הרב המופלא ראב"ד מקודש אהרן בחיר ה' בספרו הנחמד כפי אהרן בתשובות אה"ע סוף סימן י"ג שכתב וזה לשונו הטהור אמנם כיון דלכל הצדדין מידי פלוגתא לא נפקא מי הכניסו להב"ד למיעבד עובדא לכתחילה להתיר לו שבועתו וכו' ובפרט אם בטראבלוס וכו' מידי פלוגתא לא נפקא ומה להם להב"ד למיעבד עובד לכתחי' ושוא"ת עדיף יעש"ב בד"ק כי לולא כי מצא טעם נכון לומר אדעתא דהכי לא נשבע ובהכי עלתה הסכמתו להתיר לו שבועתו אשרי יולדתו. והוי ממש כמ"ש ה' גו"ר ז"ל הבאתי דבריו לעיל וההיא עובדא שהובאה בס' פורת יוסף הנד"מ בח' אה"ע סי' ה' שאני דבקושטא נוהגים לכתוב בכתובה שלא ישא אשה אחרת ולא יגרשנה כי אם ברשות ב"ד הצדק ולהכי נטפלו ב"ד הצדק דהתם:
ואף אם ירצה הבעל לגרשה בע"כ דהיינו לזרוק לה גיטה ברשות דידה באופן שיועיל לפו"ד ותתגרש ממנו עכ"ז לא יגהה מזור לשבועתו כי תיבת בחייה הכתו' בכתו' מעכבתו כל עוד וזמן שלא תתרצה לקבל גיטה ברצונה הטוב דבהכי הותרה שבועתו כמש"ל לפי מיעוט שכלי המך והשפל. ובזה לא שייך למימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו שהרי פטרנו אותו מהמזונות וא"כ גם משבועתו שלא לישא אשה אחרת יהיה פטור חלילה לומר כן שהרי לא הותרה שבועתו בעד המזונות אלא כיון שהוא מוחזק יכול לומר קי"ל כהרא"ם ודעימיה ואף אם בד' הרא"ם לד' הכנה"ג הוא פטור גם מהשבו' אכתי ספק איסו' שבועה רביע עליה כיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא כמש"ל והוא יחוש לעצמו וכאמור:
והנה בעתה הבה נא אב"א לעיקר מערין אשר דרכי עומד עליה בראו' הלזה אשר בא בשאלה דנ"ד שנשא אשתו והתנתה עמו שאם תבא צרתה שחייב ליקח לה מדור בפני עצמה ולא עוד אלא כי אנן ב"ד נטפלנו בענין וחששנו שמא תתבע אשתו ראשונה גיטה וכתובתה ולקחנו מאתו שטרי חיוב בכל תקף וגם הביא ערב בטוח לפירעון סכי כתובתה אפי' עד סך ת"ק ליראס. ועתה בביאת אשתו הראשונה גירש את השניה מביתו והשליך אותה מעל פניו ולא יסף עוד לדעתה ולא להביט בפניה ולא נתן לה שאר וכסות מי הוא זה אשר יערב אל לבו לומר דלאו עבריין גמור הוא שהרי לא התריסה כנגדו ולא הקניטתו בדברים ולא נגעה בכבודו מה לו לטעון בב"ד אדעתא דהכי דהיינו שתבא אשתו הראשונה לא נשבעתי דלא יוכל לטעון כן בפני ב"ד כי יאמרו לו שקר הוא טוען מאחר שפירש שיחותיו והתנה תנאי גמור בכתו' שאם תבא אשתו הראשונה שיקח לה מדור בפני עצמה לכל ימי חייו ובהכרח לו' התנאי זה שהתנה כונתו רצויה שלא יגרש אשתו זאת השניה כלל רק הראשונה אם תרצה להתגרש דאלת"ה למה הוצרך לכתוב תנאי בכתו' הלא דינא הכי הוי שהנושא ב' נשים חייב לעשות מדור לכל אחת בפני עצמה מן הדין כמ"ש הר"מ בפי"ד מה' אישות והעור ומרן בסי' ע"ו וא"כ תנאי זה לא היה צריך. וכי תימא דמה שהוצרך לכתוב תנאי זה בכתו' הוא יען כי בעירם נוהגים שיושבות במקום אחד ואוכלות ביחד ורק יש לכל אחת בית בפני עצמה לשינה. הלא גם פעה"ק ירושלם ת"ו בעינינו ראינו כמה וכמה שנשאו ב' נשים ויושבות במקום אחד ואוכלות כאחת רק יש להן בית מיוחדת לשינה. וא"כ תנאי זה לא היה צריך דאם ישתוו להיות שתיהן בדירה א' הרי טוב ואם לא ישתוו יכופו אותו מדינא שיקח לה מדור בפני עצמה ומסתמא דגם בעירם הכי הוו אם ישתוו מוטב ואם לאו יקח לה מדור בפ"ע. אלא ודאי בהכרח דתנאי זה אתא ללמד שלא יגרשנה מסיבת אשתו הראשונה ובפרט שדקדק לכתו' כל ימי חייו נמצא שנשתעבד לה לכל ימי חייו. ומה גם שעשה תנאי שאם תבא אשתו ראשונה הרי דאסיק אדעתיה והיא מילתא דשכיחא והי"ל להתנות שאם לא תוכל אשתו ראשונה שתהיה צרתה בצדה שיגרש את השניה וישלם לה סכי כתובתה ועליו היה מוטל להתנות וכיון שלא התנה הוי עבריין גמור וכמ"ש הרב מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' כ"ב שנשאל במי שנשבע לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה ושהתה יו"ד שנים ולא ילדה דעליו היה מוטל להתנות שיוכל לישא אשה אחרת כיון דאיכא כמה נשים שאינן יולדות והוי מילתא דשכיחא ואסיק אדעתיה יעש"ב. ומינה תפשוט כ"ש לנ"ד דהרי אסיק אדעתי' שתבא אשתו ראשונה והי"ל להתנות. זאת ועוד דבנדון כזה שנתרצית האשה השניה הזאת לינשא לו אף ע"מ שתבא אשתו ראשונה ותשב עמה ירך חבירתה והוי קבלת טובה וקי"ל הנשבע לתועלת חבירו שקבל הנאה ממנו אין מתירין לו שלא מדעתו וגם אם התירוהו אינו מותר לד' הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל ואף לדעת הרא"ש והר"ן ז"ל דס"ל דאם התירוהו מותר מ"מ כבר כתב הריב"ש דראוי ליסרם ולהוכיחם להב"ד שהתירו וכן פסק מרן ז"ל בשה"ט סי' רכ"ח ביו"ד ס"ק מ"ט. ואפרש שיחתי שלא יעלה בדעת שום אדם לומר דגם בזה איכא פלוגתא אי נשואי אשה לאיש חשיב שקבל טובה ממנה שנתרצית לינשא לו או לא דהנה דעת מהר"מ מפאדובה סי' ע' הבי"ד הרב ש"ך ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ה על מ"ש מור"ם בש"ע בס"ק ך' איש ואשה שקבלו חרם או נשבעו זל"ז לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו וכו' כ' הש"ך וז"ל ואע"ג שכתב מהר"מ מפאדוב"ה עוד שם ועוד נראה לחלק דדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מיקרי טובה וכו' אבל במה שנתרצית האשה וכו' לא מיקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו וכו' דעת מוהריק"ו אינו כן וכן עיקר שאין לחלק בזה. וכן דעת הרב עכ"ל. הרי דאיכא מאן דס"ל דנישואי אשה לאיש לא מיקרי טובה לגבי הבעל וכ"כ ה' כרם שלמה בתשו' אה"ע סי' י"ב מדעתו ולא זכר שר לתשו' מהר"מ מפאדוב"ה שהבי"ד הש"ך ז"ל כנז"ל. הראת לדעת דאיכא פלוגתא בזה ונמצא דליכא חומר שבועה רק ספק איסור שבועה כיון דפליגי רבוואתא כידוע. ועי' להרב בירך משה גאלאנטי ז"ל בסי' ט"ו ותרוה צמאונך. ואם באתי להאריך בכל סניף דנ"ד כדבעי לא יכילון מגילות ומה אעשה שדעתי בל עמי כי עצמו מצוקותי ה' יאמר די לצרותי:
ולפקע"ד אמינא דבנ"ד דהאשה שניה נתרצית לינשא לו אף ע"מ שתבא הראשונה ותהיה צרתה בצדה הא ודאי כ"ע יודו דהוי קבלת טובה שקבל ראובן מן האשה הזאת. ולא עוד אלא דאיכא עגמת נפש שמזלזל בבנות ישראל ליקח אשה לפי שעה למאי דביני ביני והיתה בתולה ועשאה דרוסת איש ולגרשה אח"ך מסיבת ביאת אשתו הראשונה. והאמת אמרו גדול כבוד הבריות וכמ"ש הרב מהריב"ל ז"ל בח"א סי' ל"ו באורך וברוחב יע"ש וכ"ש לנ"ד. וההיא שאמרו ביומא דף י"ח ע"ב וביבמות דל"ז ע"ב מאן בעי ליומי כבר כתבו התוס' שם ביומא דאם היו באים עליהן לא היו מגרשים אותן אלא היו מביאים אותם לעירם יעש"ב. ובודאי דמידי הוא טעמא דלא נרגש מוהריב"ל ז"ל מסוגייאות הללו וז"פ. ומה גם דאשתו הראשונה תובעת ממנו שיגרשנה וישאר נשוי עם השניה וכבר נתחייב בב"ד הצדק לגרשה ולפרוע כתובתה אלא שמפני חימוד ממון שהיא בת העשיר הגדול אינו רוצה לגרשה ורוצה לגרש אשתו זאת השניה העלובה רח"ל:
ובעיקר אופן השבו' הנהוג פעה"ק ירושלם ת"ו כך הוא דהיינו הש"ץ קורא הכתובה ואחר גמר קריאת עיקר הכתובה אומר בסתם בזה הנוסח התנאים שהתנו ביניהם שרירין וקיימין [ומוציא הסודר הש"ץ וקונה מיד החתן ואומר] וקנינא מיד החתן קגו"ש במדל"ב מ"ך כתחז"ל לקיים את כל הכתו' בכתו' זאת ואח"ך תופס ביד החתן בדרך תקיעת כף ואומר] וגם "נשבע ש"ח בת"כ ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א לאשר ולקיים את כל הכתו' עליו בכתובה זאת בלי שום שינוי ותמורה כלל והשו"ב וקיים":
אמור מעתה השבו' זאת הוא מושבע מפי אחרים והוא לא אמר אמן רק שפושט ידו לקנות את הסודר וגם לישבע בת"כ מבלי שמזכיר שום שם או כינוי כלל וראתה עיני להרב הגאון חק"ל ת"ק בח"ג ליו"ד סי' פ"ז דף צ"ד ע"ב שסיים בתשו' וכתב וז"ל ולפי שראיתי מי שהיה מפקפק להתיר וכו' הנה הבאתי עוד סמך להתיר שלא יהיה עוד מקום לפקפק שהנה עיקר שבו' זו המנהג פשוט ע"י המרביץ תורה או הש"ץ שקודם חתי' הכתו' מביאים החתן לפניהם ונוטלים ממנו ק"ס ובכלל משביעו שמקבל תיקוני עירנו דהיינו שלא ישא עליה ככתוב בכתו' ואין מזכירין בשבועה זו שם או כינוי כי אם בלשון שבו' לחוד וידוע מה שנחלקו הפוס' וכו' ומ"מ מידי ספק לא נפיק ועיין בתשובה פ"מ ח"ב סי' ג"ן וכו' וא"כ בנ"ד כיון דשבו' בלי שם לית ביה לאו או עשה אלא איסור גריד דהוא איסור קיל לא חייל אף בכולל על עשה דפו"ר דחמיר עכ"ל:
ובאמת בראותי דבריו אלו עמדתי מרעיד דהרי מני"ר ז"ל בחק"ל מ"ב ביו"ד סי' ח' בפסק השידוכין אשר חלק על הרב גאון עוזינו מ"ס המלך ז"ל כתב בסוף הפסק בדף מ"ג ע"ד וז"ל גם צירוף ההיתר שכתב דעכ"פ אעפ"י שהש"ץ משביע להחתן מ"מ הם אינם מוציאים שבו' מפיהם. לא ידעתי מה בכך הרי הרמב"ם בפ"ב מה' שבועות והטויו"ד סי' רל"ז כתבו דאם השביעו אחר ואמר אמן או דבר שנשמע ממנו שקבל שבועתו הוי כנשבע מעצמו וכ"ש כשפושע את ידו ליקח בת"כ הוי כנשבע לגמרי כמ"ש הפ"מ בח"ב סי' נ"ן ועם שגמגם הפ"מ שם וכו' הנה מלבד שהרב משאת משה ח' יו"ד סי' ט' הבי"ד וכתב דלית דחש לה בר מן דין עיקר הכרחו ל"מ וכו' יעש"ב. הרי להדיא דדבריו סתראי נינהו לעין כל רואה והאמת כן הוא כמ"ש בחק"ל מ"ב ופוק חזי לגאון עוזינו מוה"ר רבין חסידא בס' חוקי חיים סי' ך' ד' מ' ע"ב שהטריח קן קולמוסו והביא לנו רבנן סבוראי דסברי מרנן דת"כ היא שבועה נגד מ"ש הרב מר ואהלות ז"ל בתשו' אה"ע סי' י"ב יע"ש. ואני עני אביא עוד מ"ש הגאון הרב מחנ"א בנימוקיו על הטור אה"ע בד' ע"ל ע"א כתב על מ"ש מרן בב"י באה"ע סי' צ"ו בשם הירושלמי דשמיעת הקול היא הרכנת הראש וז"ל נ"ב ונראה דה"ה אם השביע את אחרים ופשט ידו ונשבע דהא גבי גיטין הכי הוי יע"ש. ומכאן נ"ל דאם כתב בכתיבה אני נשבע לעשות דבר פ' ה"ז שבו' שמ"ש בכתיבה ה"ז כמי שהוציא מפיו וכן ראיתי כתוב בשם הרשב"א עכ"ל. הרי להדיא דבפשט ידו לבד הוי שבו' כהרכנת הראש דפסק מרן ז"ל דהויא שבועה ולא עוד אלא אפי' כתב בכתב הוי כמוציא מפיו. ועיין בספר שמן המשחה בד' ג"ן ע"ג שהביא עוד בשם הרשב"א בחי' דשבועת ביטוי אין צריך שם או כינוי יע"ש. ועיין בספר פני יצחק לכמוהר"י אבואלעפיא יצ"ו בסי' ט"ו מה שהאריך הרחיב בזה ואיכמ"ל. זולת לא ידעתי מה אענה להגאון חק"ל ת"ק דסתר עצמו מדידיה אדידיה. והרבה תי' עלו בדעתי לתרץ בעד הגאון ז"ל אך לא עלו כהוגן לפקע"ד כ"א בזאת דהתשו' שכתב במ"ב היא האחרונה והדר ביה לסוף ימיו אף כי ההיא דסי' פ"ז לא כתב כן כ"א לסניף מ"מ בהעלותו אל מכון הר ציון ת"ו שאנו נגררים אחר דעת מרן ז"ל דפסק בסי' רל"ט דת"כ דינא כדין שבו' וכמו שהעלה רב רחומאי כמוהרי"א יצ"ו בס' פני יצחק ד' ץ' ע"ד ומידי הוא טעמא חזר בו והעלה דת"כ חמיר כשבועה זה נ"ל להליץ בעד גאון עוזינו הרב חק"ל ת"ק ז"ל עכ"פ בין למ"ש הגאון חק"ל בח"ג ביו"ד ובין מ"ש במ"ב איסורא מיהא איכא לעובר על השבועה כמו שיראה הרואה, שם בדבריו באר היטיב:
זאת תורת העולה דראו' הנז' דנ"ד עבריינא מיקרי ומכאן ואילך לא יורשה שום בר ישר' לישא אשה אחרת כל עוד דאגידא ביה. ופוק חזי למ"ש הגאון מוהריק"ו ז"ל בשו' ס"ג שמצא במרדכי הגדול שנשאל משפיירא שיתקן על המורדות על בעליהן שיתירו להם לישא אשה אחרת ולא רצה להחליט הדבר ק"ו ן' בנו של ק"ו בדור פרוץ כזה שאפי' הקדיחה תבשילו יאמר שהיא מורדת כדי לישא אשה אחרת עכ"ל. וכל שכן בדורותינו אלה בעוה"ר שהדור פרוץ מרובה ה' ברחמיו יחזירנו בתשו' שלימה לפניו וצור ישראל יצילנו משגיאות וימ"ן ונזכה ללמוד תורה לשמה בלי שום תכלית וכבוד חלילה. ולא לאהבת הניצוח הס כי לא להזכיר רק לעבודתו יתש"ל דוקא. והנני מציע דברי אלה לפני כל ראשי אב"ד רבנן סבוראי והם רשאים ולא אני ואח"ך אגישה כל דבריהם לפני מע' גאון יעקב מוה"ר ראש"ל גדול הנאמר באברהם ואם יסכימו לדעתי דעת הדיוט אגיל ואשמח יגל יעקב הגם שאול ויהיו דברי אלה עשויים באמת וישר. ע"ה יעקב שאול אלישר בא סי' יש"א ברכה הי"ו: