שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
אה"ע · סימן ב
ראה ראיתי מאי דשרטט וכתב רב רחומאי הרב המופלא וכבוד ה' מלא ראש אב"ד מקודש כמוהר"ר יש"א ברכ"ה יצ"ו:
בשאלה שנשאל בא' שהי"ל חובות ואמו כשראתה את הדבר הזה פחדה שמא הבע"ח יגבו מקרקעות אשר לו אשר היא מתפרנסת מהם אשר ע"כ תבעה כתובתה בב"ד והגבו לה ב"ד הקרקעות ע"י שמאים בקיאים כד"ת. אמנם אמ"ל ב"ד שהיא חייבת לישבע שבו' אלמ' שלא התפיסה צררי וכו' ובפרט שעד כה היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שגם בעד זו צריכה שבועה ויען הבן ויאמר לפני ב"ד הצדק שהוא מוחל לה שבו' כי היא צדקת בעיניו ואין לה רק זה הבן ואילו היה בידה בודאי שלא העלימה ממנו ואחרי זאת ויהי כשומעם הבע"ח אשר לו כי מחל שבועת אמו שואלים ודורשים דלאו כל כמיניה למחול ולחוב להם כי אין להם לגבות ממקום אחר כי אין לו בלתי אם גויתו והבן טוען כלום תיקנו שבו' זאת כי אם לטובתי א"א בתקנה זאת ויכולני למחול. ועל זה עמד רב אחאי בקונט' אשר לפני ולא הניח פינה וזוית אשר לא עמד בה ומסיק שמעתתא דיכול הבן למחול ואחר שלא השאיר עוללות מה ידעתי ולא ידע אמנם חביבים עלי דברי דודים אמרתי לשנות פרק זה אולי אזכה לחדש איזה דבר ומה' אשאל עזר שלא אכשל בדבר הלכה כיר"א:
הנה רב חביבא הרב הפו' יצ"ו פתח לה פתחא וכה אמר דדין זה דיכו"ל א"א בתקנת חכמים שרשו פתוח בהכותב דפ"ג ובגיטין ד' ע"ז וב"ק ד' ח' והדר אייתי קו' ריב"א ז"ל בסוגיין דקמא ד' ז' ע"ב דא"ר אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן ליה ב"ח דינו בבינונית ואי אמ"ל הב לי זבורית טפי פורתא אמ"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כי יוקרא דלקמי מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין דאמ"ל אילו הוה לי זוזי הוה שקליה כדהשתא השתא דזוזאי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה והק' ריב"א הוב"ד בשי' רב"א משם תוספי הרא"ש דיימא ב"ח לא ניח"ל בתקנתא דרבנן ובעי' למישקל כדינאי בזיבורית ותי' דאין אומרי' א"א בתק"ח אלא להחזיק אח מה שבידו כגון גבי אשה ולקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא והר"מ תי' דלא שייך למימר אלא היכא שהתקנה לטובתו וכאן דהתקנה לטובת הלוה שלא תנעול דלת בפני לווין ע"כ. והן הן הדברים שהובאו בתשו' מהר"מ רבו הארוכות בסי' רל"ז ובהגמ"י ס' קנין סי' י"ד ע"ש אלא ששם הוסיף בדברי ריב"א ז"ל דבעי' להחזיק מה שבידו וליכא פסידא לאחריני והר א"ש השמיעו דכדי לתרץ הקושיא מתרצתא בהכי אבל מהר"מ לנדונו הוצרך להביא הא דליכא פסידא כדי לדמות נדונו על זה. והענין דהנה אמרי' התם בקמא ד"ח פשי' מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עדית לפניו ליתו כולהו וליגבו מעדית דהא אחרונה היא ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה כדי דנימא גבו מבינונית וזיבורית דלא ניח"ל בתקנתא דרבנן אבל מכר עדית ושייר בינונית וזיבורית מאי ס' אביי למימר אתו כולהו גבו מעדית אמ"ל רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון דאלו אתי גבי לוקח א' מצי מגבי להו מבו"ז ואעפ"י דכי זבני בו"ז אכתי עדיין ב"ח הואי ואין נפרעי' וכו' מצי אמ"ל לא ניח"ל בהאי תקנה לוקח ב' נמי אדעתא דכל זכותא דהו"ל לראשון זבין והנה פשטא דשמעתתא משמע דברישא בשייר עדית לפניו לא הוצרכנו לט' מה מכר ראשון גם מוכח הכי מסברת אביי בסיפא ותקשי ברישא אמאי פשיטא להו דגבו מעדית ולימא לא ניח"ל בתק"ח אתר שהוא תפוס וכבר עמדו רבוואתא שם בשי' רב"א ז"ל דהרא"ש תמה אמאי לא קאמ"ל לא ניח"ל בתק"ח שקולו כדינייכו כיון דלוקח א' שבשבילו תקנו אין נפרעי' וכו' לא ניח"ל באותה תקנה מה אנו חוששין להפסד לוקח ב' דאותה תקנה לא שייכא גבי דכולהו משעובדין נינהו ולפי המסקנא ניחא וכו' ושם המאירי ז"ל תי' שאין מקום לומר א"א בתק"ח במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ועוד מט' אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין כלו' איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בו"ז בידו אין לו רשות להפקיע התקנה ע"ש:
ואולם הנמק"י ז"ל כ' דגם לוקח ב' הוא בכלל התקנה ע"ש. והדברים תמוהים בעיני לאחשובי לוקח ב' בכלל התקנה. הנלקט מן האמור דריב"א מחלק דהבא להחזיק מה שבידו יכו"ל אי אפשי בתק"ח אבל אי ע"י זה מטי פסידה לאחרים כגון ההיא דאתו כולהו גבו מעדית דאי"ב לו' א"א ועי"ז יגבו מהלוקח ב' והוי פסידה דלא הדרא אינו יכו"ל א"א אף שהוא תפוס לעולם לא יועיל אפי' לכשנגדו ומכ"ש מטי פסידה לאחרים וגם מהר"מ בתשו' הנז"ל מודה בו אלא שמחלק חילוק אחר והרא"ש המביא דבריו בשי' רב"א ז"ל בסתמא נר' כמודה לו וכן ראיתי להכנה"ג ז"ל בסי' ק"ב הגהט"ו אות ד' כן כ' לתרץ בעד הרא"ש בפסקיו ע"ש ואלולי דבריו שבשי' רב"א ז"ל הגז"ל הייתי אומר שקושית הכנה"ג על הרא"ש לסברתו ל"ק עפ"י דברי המאירי ז"ל שם בשי' רב"א שייך עד"ז ע"ב ד"ה ולענין פסק דמייתי בס' הרא"ש דכשאינו רוצה למכור אין ביד בע"ח לכופו לתת זבורית ולא איתמר בש"ס אלא בדגלי אדעתי' שרוצה למכור אלא כיוקרא דלקמיה ונרגש כקושיין וכה אמר ושמא תאמר יאמר לו לא ניח"ל בהאי תקנתא ואף באין רוצה למכור יכופהו בכך אין זה כלום שהתורה זכתה ללוה לפרוע במה שירצה ואחר שאינו רוצה למכור אין כופהו אלא כדינו וכו' ע"ש ושם הביא יש חולקים לו' דב"ח כופה את הלוה בזיבורית אם הוא רוצה בו מט' דאנא לא ניח"ל בהאי תקנתא וצ"ל לדעת הנך יש חולקים כמ"ש התם בשי' רב"א משם תלמידי ר"פ ז"ל דתי' לקו' ריב"א דהיינו דקא פריך א"כ נעלת דלת כלו' ט' מאי תקון רבנן ב"ח בבינונית משום נעי"ד וא"כ כ"ש שנעלת דלת אי ישאל זיבורית לפי שיאמר א"א בתק"ח אם לא יתנו לי כי זול דהשתא ע"ש. וכ"כ הר"ן פ' מי שהיה נשוי דערבב ט' א"א בתק"ח עם נעי"ד ע"ש. וזוהי ס' הרמ"א ז"ל שפ' מרן ח"מ סי' ק"ב כוותיה ולדבריו אפי' שאינו מוחזק יכול לכופו בט' א"א בתק"ח הגם דמטי ליה פסידה מיהו הי"ד לבעל דינו אבל לאחרי' לא נשמע ממנו:
וראיתי לרב אחא משבחא ובסימו דרוחא הרב הפו' יצ"ו דרמי ומק' דברי מהר"ם ז"ל אהדדי דהכא מייתי דברי ריב"א ז"ל וס' כוותי' ואלו המרדכי פ' כל הנשבעים הביא פלוגתא דמהר"י ן' מיגאש ס"ל בשכיר שדינו נשבע ונוטל יוכל להפוך השבו' לו' לו השבע והפטר מט' דאו' א"א בתק"ח שומעין לו ודעת הרי"ף ז"ל ס"ל דלא יוכל להפוך השבו' ושכן ס"ל למהר"מ אך הי"ט משום שלא לטובתו של שכיר נתקנה אלא לטובתו של בעל הבית שהוא טרוד בפועליו ואינו זוכר ע"ש. משמע מדבריו שאם היתה התקנה לטובתו של שכיר מודה למוהר"י ן' מיגאש ז"ל דיכול להפכה מט' א"א בתק"ח וניחזי אנן מי לא עסקי' שזה השכיר חייב לאחרים מעות ואיך יכול להפוך השבו' על בעה"ב הרי אם ישבע ויפטר מטי פסידה לאחריני ואיך יאמר א"א בתק"ח לחוב לאחרים אל"ו דד' הרא"ם ומהר"מ דיכו"ל א"א בתק"ח ונמצאו דברי מהר"ם ז"ל סתראי נינהו ואני מוסיף דכבר אמרן דכ"ע יודו דמי שאינו מוחזק לא יוכ"ל א"א בתק"ח לחוב לאחריני והשכיר כל שלא נשבע אינו מוחזק בממון:
ובפשיטות י"ל עפ"י מ"ש הרב בעי חיי בסימן קע"ו באשה שנתנ' מתנה לבנה נסתפ' אם יש כח לב"ח להכריח לבעל שימחא במתנת אשתו כדי שיגבה הוא חוב שלו או"ד מצי הבעל לו' איני רוצה למחות והסכים מן הסברא דאין כח לב"ח להכריח הבעל בזה ול"ד למ"ש שיכול להכריחו שיזכה מט' קי"ל דהתם ממילא בשואל"ת זוכה וכדי שלא לזכות צריך לעשות מעשה ולומר איני רוצה לזכות אבל הכא אינה זוכה אלא ע"י מעשה וימחה ואין כח בב"ח לכופו בקו"ע כדי שיזכה הוא עי"ש והגם שאמרו מסברא דנפשיה הנה הרשב"א ח"ב סי' שי"ב שהוב"ד בב"י ח"מ סימן צ"ט סי"ב קאי כוותיה וז"ל כל שכותב נכסיו לאחרים ולא שייר כלום כדי להבריח נכסיו מן המלוים אין מתנותיהן מתנה ויכו"ל בהם אבל כששיירו קצת נכסים מתנה גמורה ואינו יכו"ל אלא"כ התנו בפירוש שיוכל לחזור כ"ז שירצה ומ"מ בין כו"ך לא נשתעבדו נכסים לא לבעל ולא למלוה שהרי הכריחום וקנו מהם בעלי מתנות עד שיחזור בו הנותן ע"ש. הרי הגם דבידו לחזור אין ב"ח יכול להכריחו כדי שיחזור והי"ט דצריך לעשות מעשה המחאה ולו' א"א חוזרני בי וזה אין בידו. ובני כי ביצחק יקרא יצ"ו רצה לדחות ולומר דשאני הא דהרשב"א כיון דהנכסים נקנו למקבל מתנה שוב אין הב"ח יכול לכופו שיאמר הנותן רוצה אני כדי להכניסם תחת שעבודו כיון דמעי' לא נכנסו תחת השעבוד הלוה אחר המתנה את"ד. ואני אומר דהכנה"ג ס' דבריו וא' לאו כ"כ להפקיע זכות הב"ח דמשמע דאפי' לוה ממנו בתר הכי דאלת"ה הי"ל לבאר ולו' דכ"ז הוא בלוה ממנו מקודם אבל לוה בתר הכי אין כופין להכניסם תחת שעבוד הב"ח וכדי דלא תיקשי ליה תשו' הרשב"א אמרתי דעפ"י חילוקו בין שואל"ת לקום עשה א"ש ויש לעמוד בתשו' הרא"ש שהובאה בטוח"מ סוף סי' פ"ו בתנאי שמעון על אחיו שלא יכפהו לפרוע דאם הוא בע"פ יוכל לכפותו וראו' הבא מכחו כופהו ע"ש אי פליג ליה דהרשב"א ז"ל ואיכמ"ל:
אמור מעתה גבי שכיר אינו יכול ב"ח לכופו לעשות מעשה שישבע כדי שירויח ב"ח לא כן כשאו' א"א בתק"ח שתקנו לתועלתי שאני אשבע ליטול ממילא בשואל"ת נשבע שכנגדו ונפטר וממילא מטי פסידה לב"ח שאין בידו לכופו לעשות מעשה ולישבע דהשתא ומה דיבור המחאה חשיב מעשה כ"ש מעשה דשבוע' בפועל. לא כן נדון ריב"א דאו' לו שקול כדינך וב"ח רוצה לכפו' שיודה לו וכה יאמר א"א בתק"ח ויפסיד לעצמו אין כח כזאת להכריחו לעשות מעשה לו' א"א וממילא בשואל"ת זוכה בטענתו שקול כדינך דומה למ"ש הכנה"ג שם בסי' קע"ו ובח"ב סי' ל"א וסי' מ"ב בט' קי"ל דממילא זוכה וכדי להפסיד לב"ח צריך שיעשה מעשה ולו' לא בעינן לזכות ע"י כך קי"ל לפי' אמרינן לאו כל כמינך לעשות מעשה כדי להפסיד אלא משתקין אותו וממילא זוכה ב"ח:
אלא דזוהי שק' עד שאנו מקשים לדברי מוהר"מ מדין שכיר וכאמור ניחזי אנן בתשו' מוהר"מ עצמו דס' קנין סי' י"ד והובאה בארוכות סי' רל"ז דלקו' ריב"א דפ' אמאי לא שקיל זבורית כדהשתא לימא א"א בתק"ח שתקנו לי בבינונית תי' מהר"ם שם וכן הביא בשי' רב"א הרא"ש בשמו דלא שייך התם למימר א"א בתק"ח דל"א הכי אלא היכא שלטובתו של מלוה נתקנה אבל בינונית לטובת הלוה נתקנה שלא תנ"ד בפני לווין ע"ש. משמע הא אי לטובת המלוה נתקנה יכו"ל א"א בתק"ח אפי' להוציא וי"ל דכו' מהר"מ לו' דהקו' אינה צודקת כאן אבל אה"נ אי הוה שייכא מוכרח לתרץ בין שהוא מוחזק לאינו מוחזק ה"נ מסתברא דהרי בריש כתובות אמרי' הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות והק' רבוואתא ותימא ליה האשה ט' מאי איני נשאת משום תקנתא דידי דשקדו חכמים על בנות ישר' שיהא שמח עמה ג' ימים אנא בהאי תקנתא לא ניח"ל אל"ו מוכרח לו' כמ"ש התם בשי' רב"א משם מהריב"ץ ז"ל דלא תועיל ט' א"א כדי להוציא ממון ע"ש:
שו"ר בתשו' בעי מיי ז"ל ח"א סי' ר"ט דרס"א ע"ג דכ' הג"ע שאשה זאת אחר שנתאלמנה לוותה שלא לצורך מזונותיה והמלוים רוצים להתפרע ממנה ואמר שאינם יכולים להתפרע ממנה כדי שלא תחוב ליתומים זו אינה תורה והדברים מראים שאפי' לא תרצה היא לגבות כתובתה כופין אותה שתגבה כתו' ויפרע למלוים שלה דלאו כל כמיניה להפקיע זכות המלוי' ואני כתבתי בס' כנה"ג סי' כ"ה הגב"י כללי הקי"ל אות מ"ד דלוי שיש לו ב"ח ואין לו לפרוע כי אם ממון שזוכה מט' קי"ל שאינו יכו"ל איני רוצה לזכות וכו' מפני שמפקיע זכות הב"ח וה"ן בנדו"ד אי נניח שמכירתו מכי' מאיזה ט' לו' שאין נזקקין לנכסי יתומי' ויאבדו הב"ח חובם כיון שאין תביעתם אלא עם האשה ולא עם היתומים ע"ש. ותמהני דאיך כ' שאפי' לא תרצה האשה לגבות כופין מההיא שכתב בדיני הקי"ל דרב המרחק בינייהו דהתם ממילא זוכה וכדי שלא לזכות צריך שיעשה מעשה ויאמר א"א לזכות לא כן הכא אין הב"ח זוכה אלא עד כדי שיעשה מעשה לישבע ולהתפרע כתובתה כגו"ד מני"ר הוא דאמר לחלק בהכי. עוד ראיתי להכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' קס"א הגהט"ו אות י"ט דחלק להט"ז דס"ל דהגם דקי"ל ר"ק יוצאה בדיינים דוקא כי תבעו. ועפי"ז פ' בא' שיש לו ב"ח ואין לו מה לשלם רק מה שלקחו ממנו ר"ק והנושה בא לקחת זה הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו כיון דאי"כ תביעה מהלוה אין שום כפיה למקבל הרבית להחזירו וכ' עליו דאף אי נודה לו דכל שאינו תובעו הלוה אין יוצאה בדיינים התולדה שהמציא דאפי' חייב לאחרי' אין מוציאין הרבית מן המקבל אין דעתי נוחה דהא קי"ל פריעת ב"ח מצוה ולמה לא נכוף ללוה שיקים המצוה וישאל רבית ויפרע ולא יהא לוה רשע וקי"ל כופי' על מ"ע עד שתצא נפשו ואני כתבתי בכנה"ג וכו' במקום שהמוחזק יכול לזכות מט' קי"ל לאו כל כמיניה לחוב לב"ח לו' איני רוצה וכו' והדברים ק"ו אי בדבר שאינו זוכה אלא מט' קי"ל כייפינן לזכות מע' קי"ל כ"ש בדבר שזוכה אף בלא קי"ל אלא מן הדין הגמור דכופין אותו שיתבע הר"ק ויפרע לב"ח וז"ן לי פשוט ומבואר עי"ש ואתמהא תחי' מה שכ' דכופין על מ"ע הי"ד שיש בידו ואינו רוצה לעשות מצוה אלא דמסתמיך למה דס"ל דכופין לתבוע מההיא דכ' בכנה"ג בדין הקי"ל ועשה ק"ו ולפי מ"ש במ"א ק"ו פריכא הוא דהתם ממילא זוכה אלא כדי שלא לזכות צריך שיעשה מעשה לו' איני זוכה בט' קי"ל ולהכי לא שבקינן ליה לו' וממילא זוכה לא כן הכא אינו זוכה ממילא רק כשיעשה מעשה לתבוע כגו"ד אין ב"ח כופהו לעשות מעשה ובפרט למ"ש המשל"ם ז"ל פ"ד דמלו"ל ה"ג דהמלוה קנה הרבית לגמרי וממון שלו הוא ואם קדש בהם את האשה מקו' רק שיש עליו חוב לשלם משום וחי אחיך עמך ע"ש וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל דח"ב סי' שי"ב הנז"ל למדנו שאין ב"ח כופהו וצ"י נכון ועי' לה' משכנות הרועים אות צד"י סי' ט' דס"ל דעדיף כשהתקנה מסייע להב"ח דכשזוכה ע"י התקנה ממילא בלתי שום אמירה נגרר הב"ח וזוכה וכדי להפסיד לב"ח צריך שיאמר א"א בתקנתא זה אתיא ליה במכ"ש ע"ש ובכן י"ל מאי דהוה ק"ל דמייתי הא דסי' קע"ו ולא נרגש מאי דסותר עצמו באלו מקומות הנז"ל ולהכי דקדק ואמר דנדונו הוי במכ"ש וכלו' דאפי' החולק יודה ודו"ק:
ודע דהוה ק"ל כקו' ריב"א דמק' דל"ל ט' דיכו"ל הב לי זבורית טפי פורתא משום נעי"ד תפ"ל דיכו"ל א"א בתק"ח דתקנו בבינונית וד"ת בזיבורית ומאי קו' דאפי' נעמידהו אדין תורה אטו אם הלוה רוצה ליתן בינונית או עדית האם יוכל המלוה לעכב ולומר תן לי דוקא זבורית לא כן הוא דהתורה אמרה דרך בעה"ב להוציא פחות שבכלים ואם ירצה להוציא הטוב שבכלים המלוה צריך שיקבלם וכ"כ בבינונית אם רצה ליתן אין המלוה יכו"ל לו תן זבורית ולפי' אצטריך בש"ס לו' ט' לעי"ד וכמ"ש הרא"ש ותי' הרא"ש לא משמע ליה. ושו"ר להגאון באורו"ת סי' ק"ב סק"ד דעמד בזה ותי' עפ"י מ"ש ריא"ז בשה"ג דפ"ק דקמא דאם רצה הניזוק לגבות מבנונית או זבורית וב"ח רוצה לגבות מזבורית כגון שהיו סמוכין לקרקעותיו הרשות בידו ע"ש. ובכן נתישב קו' הרא"ש דאיך יכריחו לזבורית לו יהי בנונית הלא הלוה יכול לדחותו משדה לשדה. ולפי"ה ל"ק דמוקי לה דהשדה דחפץ הוא סמוך למצר שלו דהמלוה וס"ל כס' הרמז"ל דסי' קע"ד דיכו"ל פלוג לי אחד מצרא והרא"ש לסברתו אזיל דפליג התם דקי"ל כרב יוסף ובכן י"ל דריב"א ס"ל כריא"ז דבעי זבורית משום דסמוך לשדהו ולהכי הק' לימא א"א בתק"ח ואני נוטל זבורית כדין תורה ופלוג לי אחד מצרא דכופין על מדת סדום ותי' דאין אומרים א"א אלא במוחזק ולית פסידא ע"ש. וכפי דבריו הוי הך דריב"א דומה לנדון אשר נשאל מהר"מ בס' קנין סי' י"ד ובארוכות סי' רל"ו דנשאל על אודות ראובן שיש לו בבית ובחצר שמינית ויש בו דין חלוקה וחלק הד' קנה משמעון ובזה אין בו דין חלוקה ורוצה לחלוק ראו' עם השותפים וללוי יש לו כמו כן שמינית שירש מאביו וחלק הד' שקנה משמעון ועתה מוחה לוי לחלוק עם ראובן ואו' הואיל ובאתי מכח שנים איני חפץ שיהא חלקי ביחד כי אם אתרי מיצרי כדי לבטל החלוקה כי איני חפץ בתקנה להיות ב' חלקו יחד אם יוכל למחות או לא והשיב כך דעתי נוטה דלא מצי לו' א"א בתק"ח להיות ב' חלקיו יחד דלא שייכא הך מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק כמ"ש ריב"א גבי הא דא"ר אחא ב"ר יעקב אי שקלת כדינך וכו' והק' ריב"א וכו' ותי' וכו' ולא מצי למימר אי יהבית חלקי שלא במקום א' שפיר ואי לא מהדרנא שטרא חלק הבא מב' בני אדם למארייהו ותצטרך לחלוק חלקי לשנים וכו' ע"ש וכיון דאמרן דריב"א מיירי בכגון דרוצה זבורית שהיא סמוכה אצל שדהו הוי דומה לנדון מהר"מ וא' כיון דאינו מוחזק אין לו לו' א"א ולהפסיד חלוקת ראובן ומ"ש ריב"א דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק כונתו כמ"ש הכנה"ג ז"ל ח"מ סי' ק"י הגהט"ו אות ל"ב דאין לו' קי"ל אלא במחזיק לעצמו אבל לו' קי"ל לחייב לאחרים אין לו' ע"ש ובס' פאת ים אות ע' ד' צ"ז ע"ג אמבוהא דספרי ע"ש וה"ן אין לו' א"א בתק"ח שאין תועלת לו רק לחוב לאחרים ובשלמא שהוא להחזיק בעצמו שפיר יש לו לו' א"א כשהוא מוחזק אבל או' א"א כדי לחוב לאחריני ולו אין תועלת אפי' מוחזק אין לו לו' א"א ומשכחת לה כגון דזה הלוקח אית ליה ב"ח ואתא ב"ח דמוכר לטרוף מן העדית שלקח באחרונה ס"ל לריב"א לו' דע"כ ל"א בש"ס דאו' א"א בתק"ח ושקולו כדינייכו אלא דמשייר עדית לפניו אבל אי אית ליה ב"ח וטריף ליה מיניה נמצא דאו' א"א כדי להפסיד לב"ח דמוכר ולהרויח לב"ח דידיה שעשה לו, טובה כגו"ד דאיכא פסידא לאחריני ללא תועלת לו לא אמרי' ובהכי אשכחן פיתרי למאי דהרא"ש בשי' רב"א לא אייתי משם ריב"א אלא החילוק דמוחזק ושאינו מוחזק דאיברא דקו' ריב"א מתרצתא בהכי ודין מוחזק וליכא פסידא לאחריני היינו שאמרו בדין אחר כגון מאי דאמרן ומהר"ם ז"ל אייתי בקיצור הא דליכא פסידא משום מאי דרוצה לו' לנדונו דכ' ולי"ל כיון דאתי מכח תרי מה מכר א' לב' כל זכות וכו' דהאי לאו זכות ואעפ"י שחפץ בזה בטלה דעתו ע"ש. ורצונו לו' דלאו זכות לו אלא פסידא דוקא לחברי' ודמי למ"ש ריב"א ז"ל ולהכי אייתי דבריו וכת' דמאי חזית למיזל בתר ב"ח דמוכר ולא בתר תקנתא דב"ח דלוקח י"ל דב"ח דמוכר קדם שעבודו בתוך קרקעות ותו כמ"ש הרב בעי חיי בסי' קע"ו הנז"ל דב"ח דמוכר זוכה בשואל"ת שהדבר נעשה כתחז"ל לא כן כשאתה רוצה להרויח לב"ח דלוקח צריך שיעשה מעשה לו' א"א בתחז"ל להפסיד לב"ח דמוכר ולהרויח לב"ח דלוקח. כגו"ד לא אמרי' זה נ"ל בכוונת דבריו ולישב דברי הרא"ש דפסק דבריו ולא הזכיר הא דפסידא:
ואולם ראיתי לרבוואתא שנתחבטו בכונת דברי ריב"א והביאם מע' הרב הפו' רב אחאי יצ"ו דמהר"י באסאן ז"ל בסי' ע"ה נשאל באלמנה שמתה ולא נשבעה על כתובתה ויורשי שמעון הוציאו שטר שהיה לשמעון אביהם על ראובן בעלה בנאמנות וכו' אי גובים מן הבית שהשאיר אחריו ראובן או"ל יען לא נשבעה והשיב דאין מוציאין הקרקע מחזקת היורש כי הוא תופס בו בעבור כתובת אמו הקודמת לשט"ח דאילו היתה בחיים היתה גובה ממנו בשבו' והביא ראיות ע"ז וכ' ועוד אני או' שאחר שהיורש הוא המוחזק ודאי יוכל לו' א"א בתחז"ל שתקנו הבא ליפרע וכו' לא יפרע אלא בשבו' ובודאי לתועלת היתומים תקנו לא לתועלת הב"ח וה"ז אומר א"א וכדאמרי' פ"ק דב"ק גבי בינונית וזבורית להעמיד מה שבידו עכ"ל ומהרש"ך ז"ל שם בסי' ע"ו השיגו וכ' דלאו כ"כ דיורש להפסיד זכות ב"ח דשאני באו' איני ניזונת וכההיא דבו"ז דליכא פסידא למלוה או לבעל אלא בין בינונית לזבורית וציין להריב"ש בסי' ק"ז דכן חילק הרשב"א לענין אחר דכיון דאינו מפסיד חובו ונוטלו בין בינונית לזבורית לא חשיב פסידא וכן הבעל אינו נוטל מע"י ואינו זנה ע"ש וחזר מהר"י באסאן ז"ל והביא דברי המרדכי דפ' ב' דייני גזירות הנז"ל שהביא דברי ריב"א וכ' שדחה טעם ליכא פסידא לאחריני דמאי מהניא הך חילוק דליכא פסי' לאחריני מאחר שהקו' שהק' לא מתרצא אלא בחי' דמוחזק וכו' ועוד הק' דאמאי בניזונת יכו"ל איני ניזונת מט' מוחזק לבד דלא אית לה פסידא לבעלה אי מע"י עודפין על מזונותיה ועוד אפ' דאית על בעלה חובות דאילו נתנה ממע"י היה משלם לב"ח נמצא כשאו' איני ניזונת איכא פסי' לב"ח לכן פי' דמ"ש ריב"א דבמקום דאיכא פסידא לאחריני לא יוכ"ל א"א בתק"ח היינו היכא דאיכא פסי' להשייכן בתקנתא כמ"ש הנמק"י ז"ל אבל אי מעי פסידא לשכנגדו וכן אי מטי פסידא לאחרי' זרים שאינן בכלו התקנ' לא משגחי' בהו לכן בנדונו דהיורש או' א"א בתק"ח שתשבע האלמנה דהתקנה בשבילו נעשית והב"ח אין לו שייכות בהך תקנה שפיר יכו"ל א"א בתק"ח ע"ש ותמהני דסמך על דברי הנמק"י שכ' דלוקח ב' נכנס בתקנה לו' א"א ותמוהים דבריו כמ"ש הרא"ש בשי' רב"א כנז"ל וכן כתב התוס' קמא ד"ח ע"ב ד"ה הנחתי ואולם ע"י מה מכר א' לב' נעשה שייך בתקנה לו' הנחתי לך מקום על סמך מה מכר וכמ"ש בש"ס אלא שדברי הנמוק"י ז"ל אינם סובלים לו' הכי והוה ליה להרב ז"ל לבאר דבריו:
ולכאורה יש לעמוד במ"ש התוס' קמא ד"ח ע"א ד"ה אין לו או' ריב"א שאם באו כולם בב"א כל הקודם בשער גובה מן האחרון תחי' ואם נזקין קדמו וכו' אפי' הוא זבורית ואם בא ב"ח אחריו יגבה אפי' מן העדית והאשה מן עידי עדית עכ"ל. וניחזי אנן דהלוקח לא ישאר מאומה בידו ואין לו מה לדבר והו"ל הפך הני תלת כאילו תפוסים ונימא ניזקין וב"ח כלום ארז"ל המוקדם קודם לטובתנו א"א בתחז"ל אל"ו כל דאיכ' פסידא לאחריני לא מצו אמרי דהנזקין מפסידין לב"ח וכתובת אשה וב"ח מפסיד לכתו' אשה וכן כ' ר' פרץ ז"ל בשי' לקמא על דברי ריב"א הללו ע"ש הרי דגם דלא שייך בתקנה דרך משל תקנת הניזיקין שהם מוקדמין לב"ח לא נתקנה אלא לטובת הניזיקין ואפי"ה אמרי' כל דמפסיד לאחריני לא מצי אמר א"א וכן ב"ח המוקד' לכתובת אשה כמו כן י"ל דלא חשיבי כתפוסים אלא לגבי הלוקח אבל לגבי שלשתן יחד אין שום א' תפוס יותר מחבירו וק"ל. אמנם דברי המאירי ז"ל שכ' גבי סוגיין דקמא דאמרי' פשי' מכר לוקח בו"ז ושייר עדית לפניו כ' בזה"ל שאין לו' א"א בתק"ח במקום שח"ל מלבד תובע שלו ע"ש נמצא דס"ל דלגבי התובע שלו לא אכפ' ליה בחובתו ויכו"ל א"א אבל אחרים זרים לא מצי חב להו הגם דלא שייכי בתקנתא ומהר"י הלבן ז"ל שהק' גבי הגיע זמן בא' בשבת אינן אוכלות משלו ונימא כלום לטובתי נתקנה מפני שקדו חז"ל שיהו בנות ישראל וכו' אנן א"א בתקנתן נר' דלא איכפת ליה בנזק שכנגדו שהוא הנתבע ויכו"ל א"א ומדמי לאשה האומרת איני ניזונת ואיני עושה כנר' דס"ל דמטי נזק לבעל ואפי"ה יכו"ל איני עושה ואהא תי' מהר"י כ"ץ דשאני איני ניזונת שהיא מוחזקת היינו במונח דאפי' מטי נזק לבעל וזה דלא כמהר"י באסאן ז"ל. אמנם ממקום אחר לכאורה נראה דיש מי שעומד בסברתו והוא הרב בעל ס' שארית יוסף ז"ל סי' ל"ד שהוב"ד להב"ש אה"ע סי' צ"ו סק"ד נשאל גם הוא כשאלת מהרי"ב והשיב שיכולים למחול שבו' אמם ולהפסיד ב"ח אביהם וה"ט ששבו' זו אינה אלא תקנתא לטובת היתומים יכולים לו' לא ניח"ל בהאי תקנתא כשע"י תקנתם בא להם רעה והביא המרדכי דפ' כל הנשבעים על אודות השכיר וכו' הרי בהדיא ראי' ברורה ואפי' אלפסי ומימוני דפליגי על הר"י ן' מיגאש סוברים סברה זו רק דאמרי לא נתקנה לטובת השכיר וכו' ועוד כאן דלהחזיק בא בודאי אמרי' כמ"ש בתשו' מימוני ס' קנין סי' י"ד בשם ריב"א וכו' ע"ש וק"ט דהלא התם בפי' אתמר להחזיק ושאינו חב לאחריני ובנדונו הרי חב לב"ח אביו והוי ראיה לסתור אם לא שנא' דס"ל בכונתו כמ"ש מהר"י באסאן ז"ל וכן ראיתי לרב חביבא הרב הפו' יצ"ו שכ' דכן ס"ל אבל לדידי צריכא רבא לסתום דבריו וסמך על המבין כאלו דברי ריב"א בפשיטות מתפרשן הכי ולא כן הוא פשט דבריו ומה שנ"ל הוא דפי' בכונתו כדאמרן דעיקר הקושיא מתרצתא בין מוחזק לשאינו מוחזק וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשמו והא דמטיל תנאי מוחזק ולית פסידא לאחריני הוא לנדון אחר דהיינו דאית ליה ב"ח דידה וכדאמרן לעיל ובהכי לא נמצא פלוג להמאירי ודעמיה הנז"ל גם מה שנרגש רב אחאי יצ"ו לה' שאר"י הנז"ל דלא נרגש מסתירת דברי מהר"ם אהדדי. לדידי חזי לי מתוך דבריו דבתר דאייתי הא דמהר"י הלוי דשכיר כ' ועוד כאן להחזיק ומייתי דברי ריב"א נראין דבריו דההיא דשכיר לא משמע ליה מוחזק דנהי דהוא מוחזק צד השבו' דתקינו שהוא ישבע ויטול מכל מקום לגבי הממון אינו מוחזק והוא ביד בעה"ב וכל שלא נשבע אין הממון בחזקתו זנ"ב בדבריו וכיון שכן לו יהי שחייב השכיר לאחריני אין יכו"ל לכופו שישבע להפסיד לבעה"ב שהוא תפוס בממונו בעבור ב"ח דידיה: והנה מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"מ סי' ט' וי' הובאו דברי מהרי"ב ז"ל ובסי' יו"ד שדי בהו נרגא שהרי חוב לאחרים הוא שמא נפרעה כתובתה וחל שעבוד ב"ח על הנכסים ולאו כל הימנו של יורש לוותר על שבועתו כדאמרי' האו' שטר אמנה וחב לאחרים אינו נאמן וכו' ואף כאן אם עד שלא אמרו א"א לא היה בדין שתגבה כתובתה וממילא גובה ב"ח את חובו השתא דבעי לו' א"א יפסיד ב"ח מלגבות ותמה עליו רב חביבא הרב הפו' יצ"ו דמה ראיה מהתם דנקיט בידיה שטר גמור ובנאמנות כמ"ש בח"מ סי' מ"ז דהדין נותן לגבותו ומוציאים מזה ונותנים לזה מדר"ן שכבר נשתעבד לזה ולא אתינא משום תקנתא לא כן הכא דטענתו חזקה במאי דאו' א"א בתק"ח שבשבילו תקנוה לעולם אימא לך דיכו"ל הכי אפי' חב לאחריני ואני או' דכל עיקר דברי מהרימ"ט לאתויי דמיון מהתם דכי היכי דהתם משום דחל שעבוד ב"ח בהאי שטרא לפי' לא האמינוהו לו' בתר הכי שטר אמנה ה"ן טרם שיאמר א"א בתחז"ל כבר חל שעבוד ב"ח על הנכסי' וזה בא להפקיע שעבודו ע"י שיאמר א"א ס"ל לו' דלאו כל כמיניה וראיה דכן כונתו ולאו דדמיין אהדדי לגמרי דכ' בתר הכי וז"ל וכבר ראה הרב שיחיה טענה זו ונתקשה לעצמו וכו' ולא ראינו למהרי"ב דמייתי סו' אמנה ומה חי' בה אלא שנרגש מצד הסברא דכל דחל שעבודו ממילא כיצד יפקעו ע"י שיאמר א"א ולעשות פסידא לאחריני ולוה תי' דדוקא פסידא מי שהוא שייך בתקנתא צייתי' לזה אבל פסי' שכנגדו ואחר דלא שייך בתקנתא לא חיישינן:
ולזה דחה מהרימ"ט ז"ל וכ' עליו ורואה אני שהנדון של מהר"ם אע"ג דאיכא פסידא לאחיו שבשביל זה תבטל החלוקה חשיב ליה פסידא דאחריני אע"ג דאין אחיו בכלל התקנה דליתב ליה אחד מצרא שלא עשו הדבר אלא לתועלת הבא ליטול ב' חלקים ורב אחאי יצ"ו תמה עליו דאילו היה רואה תשו' מהר"ם שהוב"ד הגה"מ ס' קנין סי' י"ד לא היה כותב דברים אלו דשם מפורש דעיקר מה שרוצה לבטל החלוקה עם ראובן שהוא כנגדו שגם הוא לקח חלק שאינו ראוי לחלוקה מלבד חלקו הראוי ליחלק את"ד. ואנא דאמרי דאיברא דנדון דס' קנין הוי הכי וכן הוא בארוכות סי' רל"ו ושם יש ט"ס ע"ש מיהו הא דפ' ב' דייני גזירות משמע דעובדא אחריתי הוה דלא היה כ"א אחד דאית ליה אתרי מיצרי ועל הכל הנה מהר"י באסאן המחלק בהכי לא ראה ולא אייתי אלא ההיא דפ' ב' דייני גזרות ולהכי קא מתמיה תמיהא רבתי עליו וז"פ. עוד כתב מהרימ"ט ז"ל להק' למהרי"ב מההיא דאי שקלת כדינך דהלוה אינו בכלל התקנה וחששו לפסידא דידיה ויפה השיב רב אחא משבחא הרב הפו' יצ"ו דהתם שאני דהוי להוציא ול"א א"א בתק"ח להוציא ואי לא דמסתפינא אמינא דט"ס נפל וצ"ל ההיא דהניח לפניו עדית דהלוקח אינו בכלל התקנה דרצונו לחלוק על הנמק"י ז"ל דדבריו מן המתמיהים כנז"ל:
והנה עפ"י חילוק זה דבשניהם שייכין בתקנתא דכ"ע מודו דאינו יכו"ל א"א בתחז"ל לחוב לשכנגדו ואפי' הוא תפוס מיתבא לי מאי דהוה ק"ל במאי דאיפליגו הכנה"ג ז"ל עם הרב עדב"י ז"ל היכא דנפל ס' בין בכור לפשוט כגון דידוע דזה בכור וזה פשוט ונפל ספק בנכסים אי ראוי ליטול הבכור פ"ש או"ל דלדעת הכנה"ג נכסים בחזקת הפשוט קיימי והבכור נקרא מוציא הגם דמעיקרא הוו קיימי בחזקת אביהם ולדעת העדב"י כיון שהנכסים הוו קיימי בחזקת אביהם ושוב נפל הספק בהם נכסים בחזקתם ויד שניהם שוה והפשוט נקרא מוציא עי' בס' עדב"י סי' ע"א וסי' ע"ב בארוכה והוה ק"ל מתשו' הרא"ש שפ' הטוש"ע ח"מ סי' רע"ח באלמנה שמתה ולא נשבעה על כתו' שהבכור נוטל פ"ש כיון שלא נשבעה נכסי אב מיקרו ולא דאם ע"ש. והשתא לדברי הכנה"ג דס"ל דהפשוט מיקרי מוחזק בנכסים למה לא יאמר א"א בתק"ח דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבו' והו"ל נכסים דאם ולא יטול הבכור פ"ש וזה סייעתא לדברי העדב"י דס"ל כיון דהוו בחזקתו דאב מעיקרא כך דנים היכא דנפל הס' בתר הכי למידן בתר חזקתן דמעיקרא והרי לדברי הכנה"ג הרא"ש ס"ל הך חילוקא דכל דהוא מוחזק שפי' מצי לו' א"א אמנם בהא דאמרן היכא דתרוייהו שייכי בתקנתא לא מצי לו' א"א דאידך הבכור יאמר אני אפשי ואפשי ודו"ק:
ועפי"ז מיתבא לי דברי העדב"י ז"ל בסי' ך' דנשאל בראובן שהניח אלמנה. וב' בנות נשואות לבעל ומתה הבת אחת בחיי האלמנה ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתו' והבת הנשארת מוחזקת בנכסים והעלה כיון דפליגי רבנן על חכמי נרבונה וסברי דדיינינן תרי קולי קולא דאבא שאול וקולא דרו"ש ויורשי הבעל הם מוחזקים יכולים לו' קי"ל כמ"ד דגם בנאמנות מפורש על יורשיו דלא מהני וכל שלא נשבעה נכסים ביד חמיו קיימי והרי בעל המחה מת חמיו בחיי אשתו וירשה אותו והבעל יורש חלקה דדב"ת הבעל יורש אשתו וכ' דאין הבת הנשואה וכו"ל אין רצוני לזכות מט' קי"ל כיון דחב לאחרים ע"ש וכ' הרב מרן החק"ל ז"ל במ"ב ח"מ סי' י"ב דקצ"ט ע"א דהכנה"ג חולק עליו בכללי הקי"ל אות מ"ד דנראה מדבריו דדוקא באו' כן לחוב את ב"ח ובא להפקיע חיובו דהוי כאו' סוכה איני עושה דמכין עד שתצא נפשו הוא דאינו יכו"ל איני רוצה לזכות בט' קי"ל אבל אם אין שום חיוב עליו אף אי מטי פסידא לאחריני מצי א' א"א בתק"ח לו' א"א: ואנא דאמרי דאף העדב"י מודה להכנה"ג אלא דשאני בנדונו דשניהם שייכי בתקנה כמו זה כן זה ובעבור הב' בנות נתקנה שבו' אלמנה ולפי' התם דתפסה הבת האחת לא מצי חב לבעל האשה מתה שבאת מכחה וק"ל וכן ראיתי להעדב"י ז"ל דסל"ה והוא דבסי' כ"ד נשאל באשה שיצאת ערבנית קבלנית בעד בעלה לשמעון ויהי כי מת בעלה והניח בנים קטנים וקם ש' לתבוע חובו ממנה לו' שתגבה כתו' ויגבה הוא ממנה והיא אינה רוצה לגבות ותחי' רצה לו' כיון דאין נזקקין אלא משום חינא יכו"ל א"א בתק"ח ושוב כתב כיון דאיכא פסי' לאחריני לאו כל במיניה ונשא ונתן בזה וכה אמר דאחר העיון דבנ"ד בפרטות לא שייך למימר הא מילתא דר"ה דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת דשאני התם מן דינא אין לבעלה במ"י כלום אלא משום מזונותי' ומתק"ח לכן יכו"ל א"א בטובה זו אמנם בכה"ג דנדו"ד שמן התורה כשם דמשועבד לה בעלה בשביל חוב עצמו כך איהו משועבד לב"ח דידה מדר"ן א"כ הרי בע"ח שלה קמו להיותם אינהו ב"ח של בעל וכשם שאינה יכולה לגבות מנייהו דיתמי משום תק"ח כך אינהו ג"כ קיימי בדוכתא דילה ובכן מצו אמרי לה מאי איכפת לן במה שאת אומרת א"א הרי אנו אומרים אפשי ואפשי ולאו כל כמינך לאפסודי לן דבשלנו אי אתה רשאי והאריך בזה ואייתי תשו' הרא"ש שהוב"ד בטוח"מ סוס"י פ"ו ותשו' הריב"ש ז"ל בסי' תפ"א ע"ש הרי דעשה לב"ח דידה שייכין בתקנה כדי שהאשה לא תוכל לו' א"א בתק"ח ועי' נמי להגאון בס' אורו"ת ז"ל בסי' פ"ו סק"ה דכ' דהא דקי"ל אין נפרעין מנ"מ במקום שיש ב"ח לאו לטובת הלוקח לחודיה נא' אלא גם לטובת המוכר כדי שימצא קונים ולהכי אי א' הלוקח א"א יכול המוכר לו' אפשי דשניהם שייכי בתקנתא ע"ש. ועיין בתשובת ה' בעי חיי סי' ר"ט דף רס"א ע"ג:
הלא מעתה נבא לנ"ד כפי"ה מצינו פלוגתא היכא שהחוב הוא על המוריש דלמר מהרי"ב ז"ל והרב ש"י הנז' מצי לו' א"א בתק"ח ולהרמ"ך ומהרימ"ט לא מצי לו' לחוב כיון שכל עוד שלא נשבעה נכסים בחזקת המוריש וחל שעבודא עילווייהו ואולם כאשר יהיה האופן שהחוב הוא על היורש כנדו"ד לכאורה נראה דהיינו הך דכל עוד שלא נשבעה נכסים בחזקת יורשים קיימי וממילא זוכה ב"ח ורב אחאי הרב הפו' יצ"ו מדמה אותו לשכיר דמהפך השבו' ואעפ"י שמשכח"ל שהשכיר חייב אפי"ה לא יכופו שישבע ויטול שהוא יאמר א"א בתק"ח וכשמהפך אותה נשבע ונפטר ולדידי כבר מילתי אמורה למ"ד דבעי' שיהא מוחזק אין זה חשיב מוחזק דאף שהוא מוחזק לענין דאי"ב נשבע מ"מ אנן בעי' שיהא מוחזק בממון ולייתי גביה ואפי' למאן דלא בעי מוחזק וכבר שמעי' מדברי ריב"א ז"ל ומ"ש ר"פ ז"ל לדעתו וכן ראיתי להעדב"י ז"ל בסי' כ"ד דאייתי' דבריו דכל דחב לאחריני לא מצי לו' א"א בתק"ח וריב"א כי אמר אפי' תפיס א"א לו' לא בעי' בתק"ח היכא דמטי פסידא לאחריני כ"ש היכא דאינו מוחזק דלא מצי לו' הכי ולהפסיד לחבירו מ"מ לא חשיב פסידא כל עוד שלא היה זוכה כ"א ע"י שהיה נשבע ומהפך אותה וע"י שבו' נפטר מי איכא ספיקא לו' דזה נשבע באמת וזה נשבע לשקר הלא כולם בחזקת כשר ואילו ידע בעה"ב שלא פרע לשכיר לא היה נשבע ומכ"ש די"ל דהשכיר שמהפך שבו' אפ"ל שאינו רוצה לישבע מפני חומר השבו' וכמה בני אדם מונעי' מן השבו' אפי' שיודעים שטענתם אמת מפני חומר שבה ואיך ב"ח דידיה יכופנו לאיש הירא מן השבו' שישבע בשביל הנאה דידיה כל עוד שאינו מוחל תביעתו בחנם אלא משביעו [ואין כאן פסידא רק משבו' המשנה לשבו' היסת לדעת החולקים] ועל הכל כבר כתבנו לעיל תשו' הרשב"א ז"ל דח"ב סי' שי"ב דכ' הנותן מקצת נכסיו לחבירו כ"ז שירצה יחזור ושוב לוה מחבירו שאין חבירו כופהו שיחזור בו כדי שיגבה הוא את חובו ע"ש. נמצא דלהביא ממון שלא נשתעבד לב"ח אין כופהו להביא אותו תחת שעבודו וה"ן אין יכול לכפותו שישבע כדי להביא ממון שאינו מוחזק בו תחת שעבודו וממש דומה לו כמו דהתם אין כופהו שיאמר ה"ן כן אין יכול לכפות שישבע דהיינו הן וז"ב:
תו כ' רב אחאי יצ"ו דדעת מרן ז"ל בסי' ק"ב דפסיק ותני כהרמ"ה ודלא כהרא"ש ס"ל דאפ"ה יכו"ל א"א בתק"ח דלא כריב"א משום דלדעת הרמ"ה ז"ל שאו' המלוה א"א בתק"ח היינו כמ"ש תלמידי ר"פ ז"ל דזהו פי' אתקפתא דרב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת וכן נר' דברי הר"ן ר"פ מי שהיה נשוי ע"ש דון מינה לנדו"ד לד' מרן דאפי' להוציא יכו"ל א"א כ"ש היכא שחב לאחרים דיכו"ל את"ד. ולדידי לאו כ"ש הוא דשאני עם שכנגדו שהי"ל משא ומתן עמו מוציא ממנו ואפ' אפי' אית ליה פסי' אבל אחריני מה פשעו ומה חטאו דליתוב להו ודברי המאירי הנז"ל בהדיא קאמר הכי דא"א לחוב לאחריני מלבד שכנגדו:
עוד כ' רב אחא משבחא יצ"ו לתמוה למ"ש הכנה"ג סי' כ"ז כללי הקי"ל דנסתפק באות מ"ד במקום שהמוחזק יכול לזכות מט' קי"ל אי יכו"ל אינו רוצה לזכות מט' קי"ל לחוב לב"ח ורצה להביא ראיה ממאי דקי"ל יכולה אשה לו' איני נזונת ואיני עושה כי היכי דהתם מפקיע זכות הבעל כן יכול להפקיע זכות הב"ח ודחה דהתם אין שום חיוב לבעל עליה אלא בשביל מזונותיה לכן כאו"א עומד במקומו זה במזונותיו וזה במע"י אבל היכא שחייב חיוב החלטי לאו כ"כ להפקיע זכות הב"ח לו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל וכופין אותו על מדת סדום ע"ש. והסכימו לדבריו ה' ב"ד ח"מ סי' ל"ב דט"ל וה' חס"ל ח"מ סי' א' דס"ח ע"ד ומרן החק"ל במ"ב ח"מ סי' י"ב דקצ"ט ע"א דכ' דאע"ג דה' עדב"י סי' ך' דמ"ה ע"ג נר' דפליג כוותי' דהכנה"ג מסתברא ואני בעניותי כבר כתבתי לעיל דלא פליג עכ"פ תימה להו ובפרט להכנה"ג דשום א' לא הרגיש דזה פלוגתא דמהרי"ב עם מהרמ"ך וה' שארית יוסף כוותי' דמהרי"ב ומהרימ"ט כוותי' דהרמ"ך ז"ל. ולדידי י"ל דשניא נדון הכנה"ג מנדונם דהם מיירי דהחוב של אביהם ובאומרם א"א לאמותם יאמרו ממילא הם זוכין בממון נמצא דמטי לנו הנאת ממון ולהכי ס"ל דיכו"ל קי"ל אף להפסיד הב"ח אבל בנדון הכנה"ג אם כה יאמר קי"ל אתי ב"ח ושקיל ולא מטי להו הנאת ממון כ"א שמקיים מצות פריעת ב"ח מצוה דלאו ליהנות ניתנו וכגו"ד כופין על מדת סדום:
אלא דהא ק' דכפי דעת רבו אפי' דמטי לה הנאה לעצמו ההוא א' דלא מצי חב לאחריני ואילו לדברי הכנה"ג משמע דוקא משום דלא מטי לדידיה שום הנאה הוא דכופין וכן פי' שיחותיו בבעי חיי ח"ב דח"מ סי' ל"ח דל"ה ע"א הא אי מטי ליה הנאה לדידיה כגו"ד לא יקרא כופין על מידת סדום נמצא שנה משנתו דלא כדעת רבו לכן נ"ל דמ"ש כופין על מידת סדום כונה אחרת בדבריו והענין כפי מ"ש בס' בעי חיי ח"א סי' קע"ו דר"ח ע"ב בתר דאייתי הך דכללי הקי"ל כ' עוד נסתפקתי בנדון שלנו אם יש כח לב"ח להכריח לבעל שימחה במתנת אשתו כדי שיגבה חובו והסכמתי דאין כח בבע"ח להכריחו ול"ד למה שהסכמתי שיכול להכריחו שיודה מט' קי"ל דבשלמא התם כיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא ממילא בשואל"ת זוכה מט' קי"ל וכדי שלא לזכות צריך לעשות מעשה ולו' שאינו רוצה לזכות אבל הכא אינו זוכה אלא כשיעשה מעשה וימחה ואין כח בב"ח לכופו בקו"ע שיעשה מעשה כדי שיזכה הוא עכ"ל וק' דהתם נמי מצריכו שיאמר קי"ל וא' כופין אותו על מידת סדום אל"ו דכך כונתו דכשהוא או' קי"ל כמאן דמזכה אותי אפי' שלא יאמר דינא הכי המע"ה ובפרט למ"ש החק"ל ז"ל התם דקי"ל כל ס' אוקי אחזקתי' והממון דב"ת הוא של המחזיק וכבר הסכים הרב בכמה מתשו' וחדא מנייהו בבעי חיי ח"א סי' ז"ן דט' קי"ל אע"ג דאיהו לא טעין ב"ד טוענין בעדו עי' בדמ"ג ע"ב אלא דכדי לצאת י"ח הסוברים דבעי' שיטעון הוא בפיו ובשפתיו לזה קא' דכופין אותו ב"ד שיאמר קי"ל כמאן דמזכה אותי זהו כונתו במ"ש כופין על מדת סדום ועיקר החילוק הוא דממילא בשואל"ת זוכה משום היותו מוחזק לא כן התם שהממון ביד אחרים דכדי לזכות צריך שיעשה מעשה דמחאה ולהביאו תחת רשותו כגו"ד אין ב"ח כופהו וכבר אמרן דמסייען מילוהי מתשו' הרשב"א דח"ב סי' שי"ב ובכן ניחא לן ההיא דמהרימ"ט דלא תיקשי להכנה"ג דנדון מהרימ"ט הוו הנכסים ברשות היורשים בחזקת אביהם וממילא כשהאשה נשבעת כדינא אתו ב"ח ונפרעי' מן הנכסים דלמפרע חל שעבודייהו וכדי דלא ליזכי ב"ח צריך שיאמר ובדיבורו עביד מעשה ע"י שימחול השבו' כגו"ד לעשות מעשה לא מצי לחוב לאחריני אבל נדון הכנה"ג בהיפך דממילא זוכה הב"ח. ובני שיחל"א פי' הדברים יותר והוא דאפי' להפוס' דס"ל דצריך שיזכה בפי' שיאמר קי"ל ואי לא לא זכה היינו דלא זכה הוא והדבר תלוי ועומד לא כן גבי מחאה דאם לא מחה זכה שכנגדו וכן גבי רבית אם לא תבע זכה שכנגדו וא"כ צריך שיעשה מעשה שיאמר קי"ל היינו לאוקומי בידיה אך להוציאו מזכות שכנגדו אינו צריך לעשות שום מעשה דגם אם לא יאמר שום דבר אינו זוכה שום דבר את"ד יצ"ו. אלא שבהרחבה זאת לא מתרצתא מאי דקשייא לן מדברי מהרימ"ט: עוד כ' רב אחאי יצ"ו לו' ולהק' להכנה"ג דנראה ממנו דרוצה להשוות דין האו' א"א בתק"ח עם דין הזוכה מט' קי"ל וכ' דרב המרחק ביניהם דבאו' א"א בתק"ח לא תמצאהו רק במי שתקנו רז"ל לתועלתו וכשאו' א"א צועק בקולו לו' שרוצה לעמוד בדינו שזכתה לו תורה ולהכי מצי לו' א"א אמנם במקום שחב לאחרי' בזה פליגי רבוואתא דלהרב ש"י ומהרי"ב מצי למי' א"א ומהרימ"מ ומהרמ"ך ס"ל דלא מצי לו' א"א אבל באו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל והוא מוחזק בממון ומן הדין זכה אין לו פה להשיב מה ט' אינו רוצה וכמו דאסברא לן הגאון החק"ל הנז"ל דמעת שנולד הס' והקי"ל אוקי אחזקתי' א"כ הממון של המחזיק בד"ת ככל דבר וא"כ מאי נפ"מ אם יאמר איני רוצה בו וכו' ע"ש הרי דחילוק יש בין זה לזה את"ד. ובני שיחיה ההוא א' דהכנה"ג דמדמי להו להדדי היינו דס"ל דהי"ט דזה האו' א"א לו' קי"ל היינו כונתו דרך משל אילו נכסים הללו ביד שליש ומצינו פלוגתא מי זוכה בהם דינא הוא דאזלי' בתר הפוס' ואי מחצה על מחצה יחלוקו וחילוקי דינים אשר בו וזה האו' א"א לו' קי"ל לאו שמזכה הממון לשכנגדו אלא שאו' תפיסתי לא תשוי לכלום וכאלו מונחת ביד שליש ותובע דין הנכסים המושלשים שידונו בהם וכפי"ז הרי דומה לאו' א"א בתק"ח ועשו לי דין תורה את"ד יצ"ו וצריך אני לראות במ"ש הכנה"ג בס' בעי חיי ח"א סי' ק"ג דס"ל כמ"ד גבי פלוגתא דפליגי רבוואתא אי אמרי' מיגו לאפטורי משבו' דיש מי שס"ל דהך פלוגתא נמשכת ג"כ אי יכו"ל קי"ל לאפטורי משבועה אמרינן ע"ש ואין לי פנאי לעיין בטעמו של דבר: עוד ראיתי לרב אחא משבחא יצ"ו דרמי ומק' למרן החק"ל ז"ל כיון דבנדון החק"ל הוה מטי ליה הנאה לבנים כשאינן אומרי' קי"ל מאי מייתי מהכנה"ג דעיקר ט' משום כופין על מידת סדום וליכא סייעתא ממנו ולדעתי כבר אמרן כונת אומרו מידת סדום למאי אתא והרב כבר ביאר דבריו דקצ"ח ע"א דהסייעתא שמביא ממנו הוא הפך דין הכנה"ג וכה אמר שאין על הבנים מקבלי מתנה שום חייוב עם הלוקח והם מפסידין מתנתם אם יאמרו קי"ל ויש לדון מדברי הכנה"ג דשפיר מצו אמרי אין אנו רוצים לזכות בעד אבינו להפסיד זכותינו ע"ש הרי דאתי לנדונו הן מט' הפסד וגם שאין להם שום חיוב עם הלוקח ודעדיפא קאמר ומאי קק"ל וק"ל ומאי דק"ל הוא דאמאי החק"ל לא אייתי הך פלוגתא דמהרימ"ט וסייעתי' עם מהרי"ב וסייעתי' דדמי לנדונו דהוי הרוחת דידהו ואפ' דלזה כיון לו' דהבנים אין להם שום חיוב עם הלוקח לאפוקי התם אי לא גביא כתו' אית להו לב"ח דין עמהם על הנכסי' שירשו וק"ל:
הנלקט מן האמור מריש ועד כען דאינו יכול לחוב לאחריני ואפי' לשכנגדו היכא דשייך בתקנה זולת היכא דהויא להנאתו וטובתו בזה איפליגו רבוואתא אי מצי חב לאחריני דלד' מהרי"ב וסייעתי' מצי ולד' מוהרימ"ט וסייעתי' לא מצי לחוב גם יש חילוק אם באמירתו אי הוה זוכה בלתי אמירתו כגון שהוא תפוס או נכסים בחזקתו להיכא דצריך לעשות מעשה ולו' א"א כדי לזכות:
אמור מעתה בנדונינו שע"י מחילת שבו' לאמו מטי נזק לב"ח דידיה לא הוה מצי למחול אלא דהמובן מן המעשה שנתעוררה עתה לגבות כתובתה היינו] דראתה שהבן לא הצליח במעשיו ונשאר חייב לב"ח ומפחדה שמא יטרפו הב"ח הקרקעות ולא ישאר מאומה בידה לא בשביל מזונותיה ולא לכתובתה זוהי סיבה לגבות כתובת' הקודמת ובודאי עי"כ יהיה לו הנאה לבן כי לא יניחהו מצטער על פרנסתו וכגו"ד נכנסו בסוג פלוגתא דמהרימ"ט עם שכנגדו וכיון שהנכסים בחזקת היורשי' קיימי אפי' דלא תועיל מחילתו האמנם אחר שע"י ב"ד גבתה כתובתה ובפניהם מחל לה שבועתה כל כי הא אהנייא לה שנהפך הדבר שהיא תאמר קי"ל כאשר הסכים הב"ד ז"ל בח"מ סי' ל"ב דט"ל ע"א עי"ש וכן כ' רב אחאי מע' הרב הפוסק יצ"ו וכן ראוי לדון וכגון נדו"ד דבעוד האם חיה מחל הבן השבו' עי' למהר"ם בתשו' לס' משפטים והוב"ד למהרימ"ט ז"ל ח"מ סי יו"ד יע"ש הנלע"ד כתבתי פסקי פסקי מרוב הטרדות הנכנסים ויוצאים וציי"מ ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א הכ"ד המעתיר לצור עוזי ומעוזי הצעיר אברהם אשכנזי ס"ט: