שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
אה"ע · סימן א
שאלה מעשה שהיה יעקב מת וחלי"ש ונשארה אלמנתו ניזונת מנכסיו תחת כבוד מ"ב והשאיר אחריו בן יחיד שמו ראובן והאלמנה הנז' היא היתה נושאת ונותנת בנכסי בעלה עד שגדל הבן ואחר שגדל ויצא לעשות מסחר וכיוצא לא עלתה בידו ומלבד שכלו כל נכסי אביו שמסרה אמו בידו ואף גם זאת עלו עול החובות עליו וכראות אמו שמוכרח בנה למכור כל קרקעות אביו לשלם לבעלי חובותיו ותשאר היא חוזרת על הפתחים אחר היותה גברת הרכה והענוגה שהיה בעלה עשיר גדול והשאיר אחריו ממון רב הלכה לב"ד ותבעה לגבות כתובתה מנכסי בעלה וכל נכסיו משועבדים לכתובתה. וכן עשו ב"ד והגבו לה כתו' ע"י שמאים בקיאים כד"ת. ואחר שהגבו לה כתו' אמרו לה ב"ד שחייבת לישבע שבועת אלמנה שמא התפיסה מבעלה צררי ובפרט שהיא היתה נושאת ונותנת וחייבת לישבע שבועת בן הבית כד"ת. ויען הבן ויאמר לפני ב"ד הצדק שהוא מוחל לה שבועה הזאת מחילה גשו"ק ביודעו שאם היה דבר בידה היתה נותנת לו כי הוא בנה יחידה וע"ז קמו נצבו הבע"ח שאין בידו למחול לה שבועה הנז' כי הוא חב להם שמא התפיסה צררי ושמא הטמינה או בזבזה וכיוצא ונמצא שחב להם במחילת שבועה זאת. והבן טוען כלום נתקנה שבועה זאת כי אם לטובתי אי אפשי בתקנה זאת ואני מוחל לאמי השבועה כי ידעתי כי אין בידה כלום קים לה בנווה הרי אני מחלתי. יורינו המורה לצדקה אם סמא בידיה למחול השבועה אף שחב לאחרים או לא ושכמ"ה:
תשובה קמי שמיא גליא כי ידענא בנפשאי דכתיש חילאי ובפרט אגב טרדאי ושמעתתא בעיא צלותא ודעתי משבשתא ומה מני יהלוך להשיב דבר אפי' בביעתא. אך להפיק רצון השואל כי חביב עלי בריע כאח לי. כל חיך שטועמו אומר לי לי. אמרתי ללקט אודות בעזר צורי וגואלי. וה' אלקים חילי:
ואען ואומר דדין זה דיוכל לומר א"א בתקנת חכמים שרשו פתוח בהכותב ד' פ"ג ובגיטין ד' ע"ז ובב"ק ד' ח' ע"ב יע"ש. הנה בב"ק ד' ז' ע"ב איתא התם אהא דתנייא מי שהיו לו שדות וכו' ואינו מוציא למכור מאכילין אותו מ"ע ולקט שכחה ופאה עד מחצה ופי' הבריתא רבה דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא ואמר התם רב אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן ליה דב"ח דיניה בבינונית ואי אמ"ל הב לי זבורית טפי פורתא אמ"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כי יוקרא דלקמיה. פי' דהבע"ח רוצה שיתן לו זבורית יותר כדי שיהא שוה החוב שיש לו על הלוה כערך הזול דעכשיו ומשיב לו הלוה אי שקלת כדינך בינונית שקול כערך הזול של עכשיו ואם אין אתה רוצה ליקח בינונית שקול זיבורית כערך היוקר השוה בימי ניסן. והק' בגמ' מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין דאמ"ל אילו הוו לי זוזי הוה שקלית כדהשתא השתא דזוזאי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה ומשני לדמויי לכתו' אשה יע"ש:
והר"ב בש"מ לקמא שם הביא משם ריב"א שהק' דאעיקרא דינו דב"ח בזבורית מדאורייתא אלא שחכמי' תקנו בבינונית משום נעילת דלת וא"כ לימא ב"ח אי אפשי בתקנת חכמים ובעינא למישקל זבורית כדינאי ותי' דלא אמרי' א"א בתק"ח אלא להחזיק במה שבידו כגון גבי אשה ולקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא וכו' יעש"ב. וקו' זאת והתי' הביא אותה הר"ב ז"ל שם בשם הרא"ש שכתב משם ריב"א וחפשתי שם בסונייא בד' הרא"ש ז"ל ולא מצאתי ואפשר שהביאם במקום אחר. ואולם דברי ריב"א הובאו בהמרדכי בפ' ב' דייני גזרות אההיא דאמרו בגמ' ד' קנ"ז ע"ב אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו כתב המרדכי ז"ל בסי' רע"ז ומעשה בא לפני הרמז"ל בבית שהיו בו שותפין ראובן ושמעון ולכל אחד היה כדי חלוקה אבל לא היו רשאין לחלק מפני לוי שלא היה כדי חלוקה לחלקו וקנה שמעון מלוי אחיו חלק בבית ולא היה כדי חלוקה ואמר שמעון א"א בתקנת חכמים שיתנו לי אחד מיצרא כ"א אתרי מיצרי וכו' והשיב מור'י דבר זה פשוט דבכה"ג אמ"ל לכי תיהדר וכו' וגם לא מצי למימר א"א בתק"ח להיות ב' חלקים יחד דלא שייכא האי מילתא אלא היכא דליכא פסידה לאחריני והוא מוחזק כמו שהק' ריב"א בב"ק גבי הא דאמר רבה וכו' והק' ריב"א אמאי לא שקיל זיבורית כדהשתא ולימא א"א בתק"ח שתקנו לי בבינונית ותי' דלא שייכא האי מילתא אלא היכא דליכא פסידה לאחריני והוא מוחזק ההיא דאיני ניזונת ואיני עושה שאני שהיא מוחזקת במעשה ידיה עכ"ל יעש"ב:
הנה הוסיף לקח ריב"א ז"ל בדברי המרד' הללו דבעינן ב' תנאים כדי שיאמר א"א בתק"ח דליכא פסידה לאחריני ושיהא מוחזק ומהתימא שהר"ב ז"ל לא העתיק רק תנאי א' שיהיה מוחזק דוקא אף אי מטי פסידה לאחריני במשמע. והרב הכה"ג בסי' ק"ב בהגהט"ו אות ד' הקשה קו' ריב"א הנז"ל מדעתו ולא זכר לריב"א שהוב"ד במרדכי כנז' ובש"מ כנז"ל ותריץ יטיב לחלק יצא בין היכא דבא להוציא להיכא שהוא מוחזק יעי"ש:
ותמיהני שהרי הוא עצמו לעיל באות ג' ציין להמרדכי דפ' ב' דייני גזירות הנז' וגם ציין להרב מהרימ"ט בח"ב ח"מ סי' ט' וכו' דכל שקלא וטרייא שם במהרימ"ט ז"ל בינו ובין ה' מהר"י באסאן ז"ל בלשון המרדכי הנז' והיכי באות ד' עברה לפניו שר של שכחה ח"ו להקשות ולתרץ מדעתו ומעצמו. שו"ר כי במ"ב שם בסי' ק"ב בהגהט"ו אות ג' שכתב וז"ל כתבתי בנדפס וכו' ואחז"ר אחר החיפוש מצאתיו במרדכי וכו' וצירף ג"כ דבעינן דליכא פסידה לאחריני עכ"ל יע"ש ולא זכר שר שהוא עצמו בח"א שם אות ג' כבר ציין להמרדכי ומהרימ"ט וכו' אתמהה:
איך שיהיה נמ"ל דכדי שיוכל לטעון האדם א"א בתק"ח צריך ב' תנאים שיהא מוחזק ולא יבא להוציא וגם דליכא פסידה לאחריני. ואני בעניי לא אדע שכול מאי קאמר דליכא פסידה לאחריני דאי לכשנגדו שלא יהיה לו פסידה זה דבר דלא אפשר שהרי גם באומרת איני ניזונת ואיני עושה היינו טעמא דמעשה ידיה עודפות על המזונות ומטי פסידה לבעל ועכ"ז יכולה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה. וכן גבי לוקח ג' שדות בזה אחר זה דלקמן ד' ח' ע"א ואוקי לה בשלקח עידית באחרונה ועכ"ז אמרו התם אע"ג דנזקין דינם בעדית יכול הלוקח לומר להניזק או לב"ח אי אפשי בתק"ח שאמרו אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ויהיב ליה לניזק בינונית ולב"ח בזבורית והא ודאי דאית ליה פסידה לניזק במקום שדינו מדאורייתא בעדית שיקח בינונית וכן ב"ח. ואף אי אמרינן כפירש"י ז"ל שם דאינו נותן לניזק בינונית ולא זבורית לב"ח אלא דמצי אמר להו שקולו כדינייכו יע"ש בד"ה לא ניחא לי וכו' מ"מ אית ליה פסידה לב"ח ולכתובת אשה שדינם לגבות משדה האחרון שנמכר שהוא העדית ובטענת א"א מפסדי באופן שלא זכיתי להבין כוונת ריב"א ז"ל שהוב"ד בהמרדכי ובהגמ"י ס' קנין סי' י"ד שגם שם הובאה שאלה זאת שנשאל מהר"מ ז"ל שהובאה בהמרדכי ז"ל ואעיקרא דדינא בהכרח צ"ל דחילוק של מוחזק הוא היסוד האמיתי שהרי בסו"ד סיים וז"ל וההיא דמזונות דאיני ניזונת ואיני עושה שאני שהיא מוחזקת במעשה ידיה עכ"ל הרי להדייא דזהו החילוק העיקרי שבנה עליו דיק וכמ"ש בש"מ בשם ריב"א ז"ל וא"כ תיבות דליכא פסידה לאחריני לא זכיתי להבין אמרי בינה:
ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ק"ז שהביא משם הרמב"ן ז"ל שהק' מההיא דאמדי' ואחריו לפ' ואחריו לפ' גובה מן האחרון והטעם משום שאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש ב"ח אלמא מתנת שכ"מ הוייא כמשועבדין ואיך תהיה ניזונת האלמ' ממתנת שכ"מ. ותי' הרשב"א ז"ל דשאני התם דליכא פסידה למלוה אלא בין בינונית לזבורית דמ"מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד בעל חוב חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ"מ וכן במזון האשה והבנות וכו' יעש"ב:
הנה מדברי הרשב"א ז"ל הללו נוכל להבין דכוונת חילוק ריב"א ז"ל דליכא פסידה לאחריני פי' מבואר דהאמת בדבר דליכא פסידה למלוה שכנגדו דבמקום שיקח בינונית לוקח זיבורית עכ"פ גובה כל מעותיו ולא שמה פסידה וכן האשה האומרת איני ניזונת ואיני עושה אין שום פסידה לבעל אלא מניעת הריוח שיעדיפו מעשה ידיה על מזונותיה דזה אינו נקרא פסידה בזה הוא דיוכל לומר הבעל א"א בתק"ח אבל במידי דאיכא פסידה ברורה לשכנגדו לא יוכל לומר א"א בתק"ח ואולם בעניין דאיכא פסידה ברורה לאחריני כי הך דנ"ד דבמחילתו לאמו שבועה זאת יפסיד הבע"ח חובו לגמרי כי אפשר שכבר גבתה כתו' או שהתפיסה צררי או שהטמינה וכיוצא ובפרט שהיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית בכי הא אפשר דלא יוכל למחול לה שבועה כזאת או נימא כיון דליכא פסידה לשכנגדו יוכל לומר א"א בתק"ח אף דאיכא פסידה לאחריני. ומידי חפשי ראיתי להמרדכי ז"ל בפ' כל הנשבעין שהביא פלוגתא דהרב מהר"י ן' מיגאש ז"ל עם הרי"ף ומהר"מ בשכיר שדינו שנשבע ונוטל אם יוכל להפוך השבו' לבעה"ב לומר לו השבע והפטר דלדעת הר"י ן' מיגאש ז"ל יכול להפכה מטעם דאומר א"א בתק"ח שומעין לו ודעת הרי"ף ז"ל דלא יוכל להפוך השבו' וגם דעת מהר"מ כן שלא יוכל להפכה אך נקט הטעם משום שלא לטובתו של שכיר נתקנה אלא לטובתו של בעה"ב שהוא טרוד בפועליו ואינו זוכר יעי"ש משמע מדברי מהר"מ ז"ל שאם היתה התקנה לטובתו של שכיר מודה ליה להרב הר"י ן' מיגאש ז"ל דיכול להפכה מטעם א"א בתק"ח:
והשתא ניחזי אנן מי לא עסיקינן שזה השכיר חייב לאחרי' מעות והיכי יוכל להפוך השבועה על הבעה"ב הרי אם ישבע הבעה"ב ויפטר מטי פסידה לאחריני ואיך יוכל לומר א"א בתק"ח בחב לאחריני מוכח לדעת הגאון הר"י ן' מיגאש ז"ל ומהר"מ ז"ל דיכול לומר א"א בתק"ח. איברא דאם כנים אנו בזה נמצא דברי מהר"מ ז"ל סתראי ח"ו ולא ידענא מאי אידון בה ואולי דנקט הטעם האמיתי ודו"ק:
שוב ראיתי לה' מהר"י באסאן ז"ל בסי' ע"ה דנשאל באלמ' ראובן שמתה ולא נשבעה על כתובתה והוציאו יורשי שמעון שטר שהיה לשמעון על ראובן בנאמנות וכו' אי גובים מהבית שהשאיר אחריו ראובן או לא מאחר שכבר מתה אלמנתו בלי שבו' והשיב דאין מוציאים הקרקע מחזקת היורש כי הוא תופס בו בשביל כתו' אמו שהיא קודמת בזמן לשטר החוב ואם היתה בחיים היתה גובה מהבית הזה כתו' בשבועה והיה נדחה הבע"ח כיון שאין עוד נכסים אחרים והביא ראיות לדבריו אלו וכתב עוד וז"ל ועוד אני אומר שאחר שהוכחנו היורש הוא המוחזק ודאי דיוכל לומר א"א בתק"ח שתקנו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' ובודאי לתועלת היתומים תקנו לא לתועלת הב"ח והרי זה אומר א"א וכדאמרי' בפ"ק דב"ק גבי בינונית וזבורית להעמיד מה שבידו וגם זה ברור לע"ד עכ"ל. הראת לדעת הרב מהרי"ב ז"ל דאף דאיכא פסידה לאחריני לא חשש הרי"ב ז"ל דיוכל לומר א"א בתק"ח יע"ש:
ועינא דשפיר חזי להרב מהרמ"ך ז"ל שם בסי' ע"ו שהשיג על הרב ז"ל בטעם זה וכתב וז"ל דלאו כל כמיניה דיורש להפסי' זכותו של הבע"ח ושאני התם באומרת איני ניזונת וכו' ובההיא דבינונית וזבורית וכו' ליכא פסידה למלוה או לבעל אלא בין בינונית לזבורית ובבעל אינו נוטל מעשה ידיה ואינו זנה אבל הבע"ח יפסיד הכל ובזה לאו דינא שיאמר א"א בתק"ח וכו' וזה קיימתיו מסברא אח"ך מצאתי בהריב"ש סי' ק"ז שהביא משם הרשב"א ז"ל חילוק זה לענין אחר ולע"ד יצדק כאן דאינו ראוי להפסיד לאחרים וכו' יעש"ב. והרב מהר"י באסאן ז"ל חזר להשיב על דבריו והביא דברי המרדכי דפ' ב' דייני גזרות הנ"ל וגם הביא מ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מה' טוען דאפי' התובע שהוא נשבע ונוטל יכול לומר א"א בתק"ח וכו' והיינו דין דשכיר שהבאתי לעיל בשם המרד' ז"ל. וכתב בפי' דליכא פסידה לאחריני היינו דאין הנתבע מפסיד כלום וכו' ושוב דקדק בדברי ריב"א ז"ל דצריך שלא יהיה פסידה לאחריני ושיהיה מוחזק דמאי מהניא הך חילוק דליכא פסידה לאחריני מאחר שהקו' שהק' לא מיתרצא אלא בחילוק דמוחזק וכו' ועוד הק' דאמאי בניזונת יכולה לומר איני ניזונת טעם מוחזק לבד הלא אית ליה פסידה לבעלה אם מעשה ידיה עודפין על מזונותיה ועוד אפשר דאית על בעלה חובות ואילו היתה נותנת לו מעשה ידיה היה משלם לבע"ח נמצא באמירתה איני ניזונת איכא פסידה לבע"ח. סוף דבר ניחא ליה להרב ז"ל דמה שאמרו ריב"א ז"ל דבמקום דאיכא פסידה לאחריני לא יוכל לומר א"א בתק"ח היינו היכא דאיכא פסידה להשייכים בתקנה כמ"ש הנ"י שם בהך סוגייא דב"ק ד' ח' אבל אי מטי פסידה לשכנגדו וכן אי מטי פסידה לאחרים זרים שאינם בכלל התקנה כגון ההיא דנדון הרב כהך דנ"ד דהיורש לא רצה שתשבע האלמנה דהתקנה היא שתשבע בעד טובת היורש והבע"ח אין לו שייכות בכלל התקנה וכו' דהשבו' היא הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' יעש"ב. דבר הלמד מעניינו דהך דינא דנ"ד במחלוק' הוא שנוי בין הרב מהרי"ב ז"ל ומהרמ"ך ז"ל ועוד חזר ונשאל הרב מהר"י באסאן ז"ל שם בסי' ע"ח השאלה כנז"ל ממש והשיב דהדין עם היורש ואחד מהטעמים דכיון דהיורש מוחזק יכול לו' א"א בתק"ח יעש"ב:
גם אשו"ר להגאון הרב שארית יוסף ז"ל בסי' ל"ד שנשאל כשאלתו של הרב מהר"י באסאן ז"ל ממש והשיב דאינם חייבים היורשים לשלם וכתב וז"ל ועוד טעם אחר שאין הנדון דומה לראיה הואיל ששבועה זו אינה אלא תקנתא לטובת היתומים יכולים לומר לה לא ניחא לן בתקנת חכמים כשע"י התקנה בא להם רעה כמו שמצינו שאמרו חז"ל אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו' כמ"ש הטור ח"מ סוס"י קי"ט וכן המרדכי בפ' כל הנשבעין על אודות השכיר וכו' הרי בהדייא ראיה ברורה ואפי' האלפסי והמיימוני דפליגי על הר"י ן' מיגאש ז"ל סוברים סברה זאת רק דאמרי דלא נתקנה לטובת השכיר וכו' ועוד כאן דלהחזיק בודאי אמרינן כמ"ש בתשו' מיימוני סי' י"ד אשר בספר קנין בשם ריב"א וכו' יעש"ב:
הרואה יראה דפי' בכונת מהר"מ ז"ל כמ"ש בעניו' דאם היתה התקנה לטובת השכיר יודה מהר"מ ז"ל דיכול לו' א"א בתק"ח. אך מה בצע שהוא ז"ל עצמו מביא בתוך דבריו תשו' מהר"מ ז"ל בס' קנין סי' י"ד ולא דקדק בדבריו שכתב בשם ריב"א שאם יש פסידה לאחריני לא יוכל לומר א"א בתק"ח ואיך בשכיר יודה אם היתה לטובתו מי לא עסיקינן דהשכיר חייב לאחרים ואם ישבע הבעה"ב יפסידו ואיך יאמר א"א בתק"ח ונמצאו דברי מהר"מ ז"ל סתרי אהדדי ח"ו. אם לא שנאמר שגם הרב ש"י ז"ל מסכים הולך לתירוץ הר' מהר"י באסאן ז"ל דאי איכא פסידה לאחרים זרים שאינם שייכים בתקנה בזה לא נאמר שלא יוכל לומר א"א בתק"ח וכמ"ש הנ"י ז"ל. וא"כ הרי מצינו רב המסייע להרב מהר"י באסאן ז"ל וכן הרב בית שמואל ז"ל באה"ע סי' צ"ו ס"ק ד' הביא ס' הר' ש"י ז"ל כהלכה פסוקה יעש"ב:
ואולם ראתה עיני להרב מהרימ"ט בתשו' ח"מ ח"ג סי' ט' יו"ד שמה הובאו ב' תשו' לה' מהר"י באסאן ז"ל והר' מהרימ"ט ז"ל שם בסי' ח' שדי ביה נרגא בטעם זה שכתב ה' מהר"י באסאן ז"ל שיכול לו' א"א בתק"ח וכתב וז"ל איברא דטעם זה יש לדחותו שהרי חב לאחרים הוא דשמא נפרעה כתובתה וחל שעבוד ב"ח על הנכסים ולא כל כימניה של יורש לוותר על שבועתו כדאמרי' בפ"ב דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ופרכינן דקאמר מאן אי דקאמר מלוה תבא עליו ברכה וכו' ומסיק אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן שמוציאים מזה ונותנים לזה אף כאן אם עד שלא אמרו א"א לא היה בדין שתגבה כתובתה וממילא גובה ב"ח השתא משום שאמרו א"א בתק"ח לא יפסיד ב"ח מלגבות עכ"ל יע"ש: ואני בער עפר יעקב פליאה דעת ממני מה דמות יערוך ה' ז"ל מההיא דפרק ב' דכתובות דאינו נאמן המלוה לומר שער אמנה אם חב לאחרים דהתם שאני דהשטר איתחזק בב"ד או הוא ביד שליש דליכא מיגו דאי בעי מצנע ליה כמ"ש הטור בח"מ סי' פ"ז והיה נאמנות בשטר דהוי ברור החוב ומדאורייתא חל שעבוד הב"ח על נכסיו בכי הא ודאי לא מהני הודאתו היכא שחב לאחרים בודאי אבל בנדון שלו דהוי שמא התפיסה צררי דמדאוריי' שטרא נקיט בידיה ולמה לה לאישתבועי אלא דתקינו רבנן שתשבע משום חשש שמא התפיסה צררי ולהכי תקינו רבנן שתשבע לתועלת היורשי' מהיכא תיתי שלא יוכל לו' לא ניחא לי בתקנתא דרבנן להשביע לאמי כי ידענא בגווה שלא התפיסה צררי והיא נאמנת אצלי. ואדרבא יש להוכיח לפקע"ד מהכא לאידך גיסא שהרי התוס' שם והרא"ש ז"ל שם הקשו דיהא נאמן באומרו שטר אמנה הוא זה במיגו דאי בעי מחיל ליה דקי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ותי' דלא הוי מיגו דזה אינו רוצה להפסידו מעותיו לגמרי אבל באומר שטר אמנה הוא סומך עליו שאינו גזלן וכו' יעש"ב והשתא למטוניה דמני"ר ז"ל מאי מקשו דיהא לאמן במיגו דאי בעי מחיל הלא לא יוכל למחול כיון שחב לאחרים [וע' לה' ש"ך בח"מ סי' ס"ו סי"א ס"ק ל"ה פלוגתא דר' ירוחם עם הרא"ש ז"ל יעש"ב] באופן דלא זכיתי להבין אמרי בינה הדמי'ן יתעבד לנ"ד ודו"ק:
עוד זאת יתירה תמיהא לי טובא שכנר' שלא שלטה עינו ז"ל בתשובות מהר"מ שהובאה בס' קנין בהגמ"י סי' י"ד שהרי ראיתיו להר' ז"ל דרמי ומקשה לה' מהר"י באסאן ז"ל על מ"ש דכונת פסידה לאחריני היינו השייכים בתקנה כמ"ש הנ"י ז"ל בפירוש וע"ז הק' הוא ז"ל וז"ל ורואה אני שהנדון של מהר"מ אע"ג דאיכא פסידה לאחיו דבשביל זה תבטל החלוקה חשיב ליה פסידה דאחריני אע"ג דאין אחיו בכלל התקנה דליתבו ליה אחד מיצרא שלא עשו הדבר אלא לתועלת הבא ליטול ב' חלקים וגם ההיא דאי שקלת כדינך וכו' שמשם עיקר ראייתו של ריב"א והתם אין הלוה בכלל התקנה ואפי"ה חיישינן לפסידה דידיה עכ"ל יע"ש. ואני בער לא ידענא מאי קאמר שאם היה רואה תשו' מהר"מ שהובאה בהגמ"י הנז' היה כותב דברים אלו שהרי ראובן אחיו ג"כ הוא בכלל התקנה שגם הוא קנה חלק אחד משמעון כמ"ש יעש"ב. וגם מה שהק' מההיא דאי שקלת כדינך דהלוה אינו בכלל התקנה וחששו לפסידה דידיה באמת לא זכיתי להבין דברי קדשו דלא חששו לפסידה דלוה אלא משום דהוי להוציא ולא אמרי' א"א בתק"ח להוציא ומה דמות יערוך ולדידי צ"ת:
נקיטינן דהך דנ"ד במחלוקת הוא שנוי אם יוכל היורש דנ"ד למחול לאמו שבועת אלמנה ולגלגל עליה גם שבועת בן הבית שהיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ושתי שבועות הללו אם חייבת לישבע הוא דוקא לגבי היורש לא לגבי ב"ח שהרי נ"ד אינו ככל הנדונות שנשאלו הרבנים ז"ל הנז"ל שהיו ב"ח על אביו המוריש דאפ' היה לומר שיחייבו אותו הב"ח לישבע כמו שכתב ה' מוהרימ"ט ז"ל מההיא דאמרו ראשונה נשבעת לשניה וכו' אלא שלא תקנו שתשבע לגבי ב"ח משום הבו דלא לוסיף עלה מ"מ זאת השבו' של נושאת ונותנת לא נתקנה לטובת היורש לבד והיה אפ"ל שהיתה חייבת לישבע לפני הב"ח וכשימחול הבן השבו' לאמו הרי הזיק שעבודו של הבעל שהיה שעבודו על נכסי המוריש:
אך כאשר אין הנדון כן שהבע"ח הם על היורש דוקא ולא חל שעבודייהו על נכסי המוריש רק על נכסיו אם יהיו לו נכסים וזה מראה להם באצבע שאין לו נכסים אלא שהב"ח אצים אותו שלא ימחול לאמו השבועה שמא התפיסה צררי. ולדידי בודאי דגם ה' מהרימ"ט ז"ל וה' מהרמ"ך ז"ל יודו בנ"ד דיכול לו' א"א בתק"ח ומוחל השבו' לאמו ודמי לההיא דשכיר שכתבתי למעלה דאם השכיר רוצה להפוך השבו' לד' הר"י ן' מיגאש ז"ל יוכל להפכה ונשבע בעה"ב ונפטר ואעפ"י שחייב השכיר לב"ח לא יוכלו לכופו שישבע ויטול כדינו שהוא יאמר א"א בתק"ח. והר"מ ז"ל בפ"א מה' טוען ה' ד' כתב שיכול השכיר לו' א"א בתק"ח וישבע הנתבע היסת ויפטר שומעין לו יעש"ב ועי' מ"ש הר"מ ז"ל וה' כ"מ ז"ל דדעת הרמז"ל שלא כד' הר"י ן' מיגאש ז"ל דשבו' המשנה לא יוכל להפכה וכד' הרי"ף ז"ל אלא דאם נתרצה בשבו' היסת דהיינו שאו' א"א בתק"ח ורצוני שיהיה תביעתי כשאר תביעות דעלמא שהנתבע נשבע היסת ונפטר שומעין לו שהרי תקנה זו לו לבדו נתקנה שיהא נשבע ונוטל וכשאו' א"א בתקנה זו שומע לו ואף דמטי פסידה לאחריני שיהא חייב לב"ח וכשישביע את הנתבע ויפטר הרי מפסידים ועכ"ז לא חיישינן לפסידה דידהו. וכן פסק מרן ז"ל בח"מ סי' פ"ז ס"ק י"ב ועי' להש"ך ז"ל שם בס"ק ל"ה שהוכיח דדין זה הוא פשוט וברור ואין חולק בזה ודלא כמ"ש בד"מ דהתוס' והרא"ש ז"ל פליגי בזה יעש"ב. ואם כן אם כנים אנו בזה הרי הוכחנו בדעת מרן ז"ל דיוכל לו' היורש דנ"ד א"א בתק"ח ומוחל השבו' לאמו בשאט בנפש אף היכא שחב לאחריני:
אלא דאנכי הרואה דדעת מרן ז"ל דיכול לו' א"א בתק"ח אף להוציא דלא כמ"ש ריב"א ז"ל והוא דבההיא דאמרו בגמ' ב"ק ד"ז ע"ב דאי בעי בע"ח בזיבורית טפי פורתא דמצי א"ל אי שקלת כדינך שקול ואי לא שקול כי יוקרא דלקמיה הק' בגמ' א"כ נעלת דלת בפני לווין דא"ל אילו הוה לי זוזי הוה שקלית כדהשתא השתא דזוזי גבך אשקול כיוקרא לקמיה ומשני אלא א"ר אחא בריה דרב איקא אי איכא לדמויי וכו' יע"ש. והטור בסי' ק"ב הביא פלוגתא דהרמ"א ז"ל עם הרא"ש ז"ל דלד' הרמ"ה ז"ל אם תבע המלוה מהלוה שיתן לו זיבורית שומעין לו וכ' מרן ז"ל דזהו דעת בעה"ת בשער ד' יע"ש ולד' הרא"ש ז"ל אין שומעין לו יע"ש. וטעמו של הרמ"א ז"ל הוא מפני שיאמר המלוה א"א בתק"ח לוקח בינונית וכ"כ הלבוש ז"ל שם בסי' ק"ב ס"ק ב' יע"ש וכ"כ הב"ח בסי' ק"א ס"ק ד' יע"ש וכן פסק מרן ז"ל שם יע"ש. וזהו דעת תלמידי ר"פ ז"ל הוב"ד בש"מ לקמא שם שכתבו דזוהי פירושו דמתקיף לה ר' אחא בריה דר' איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין הכונה שאם אי איתא שיאמר א"א בתק"ח הרי נעלת דלת בפני לווין דיאמר אי הוה לי זוזי הוה שקלית כדהשתא וכו' יע"ש:
דבר הלמד דדעת מרן ז"ל דאפי' להוציא יוכל לומר א"א בתק"ח דון מינה לנ"ד דודאי ופשוט הוא דיכול לו' א"א בתק"ח בק"ו דאם אף להוציא אמרי' א"א בתק"ח כ"ש היכא שחב לאחרים דיכול לאומרו ולמחול השבו' לאמו ולדידי זה נלע"ד ברור [ועי' לה' עדות ביהוסף ח"ב סי' כ"ב] ומה גם כי הכא בנ"ד אינו מפקיע בודאי שעבוד הבע"ח כ"א בספק שמא התפיסה צררי כמש"ל בעניותין. ואף דגם בנדון ה' מהרימ"ט ז"ל וה' מהרי"ב ז"ל וה' ש"י ז"ל בכולהו נמי הוי ג"כ ספק כנ"ד. מ"מ כבר מילתי אמורה דנדון דידהו מיהו דהחוב הוא על המוריש ובהיותו בחיים חל שעבוד הבע"ח על נכסיו משא"כ בנ"ד לא חל שעבוד דב"ח בנכסים אלו המשועבדים לכתובת האלמנה רק על נכסי היורש כשיהיו לו נכסים ועדיף טפי מנדון הרבנים הנז"ל ז"ל ואפשר דבכי הא יודו הרב מהרימ"ט ומהרמ"ך ז"ל כאמו"ל: ואולם שאו'ל באחת עמדתי מתמיה על מה שראתה עיני להרב עדות ביעקב ז"ל סי' ך' דמ"ה ע"ג בד"ה ואם אמור יאמר שהחליט המאמר דאם יש למוחזק טענה לזכות בכח קי"ל לא יוכל לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל כיון שחב לאחרים וכתב דזה פשוט ומבואר בספרים ישנים גם חדשים יעש"ב. והכנה"ג בסי' כ"ה בכללי הקי"ל נסתפק בזה אם יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל ורצה להביא ראיה מאותה שאמרו יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה והדר דחי לה דהתם שאני שאין שום זכות לבעל עליה אלא בשביל מזונותיה אבל היכא שחייב לב"ח חיוב החלטי לאו כל כמיניה להפקיע זכות הב"ח ולו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל יעש"ב. וע' בס' בעי חיי ח"מ ח"א סי' קע"ו דר"ח ע"א ובח"ב סי' ל"א דל"ה ע"א ובסי' מ"ב דמ"ב ע"ג יעש"ב:
באופן דבהא פליגי ה' עדב"י ז"ל עם הר' המאסף ז"ל דלדעת הרב עדב"י ז"ל כל שחב לאחרי' אינו יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל ולד' הר כנה"ג ז"ל אם בא להפקיע חיובו ההחלטי אינו יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל אבל אם אינו בא להפקיע חיובו כלל אלא דבאמירתו איני. רוצה לזכות בטענת קי"ל מטי פסידה לאחריני יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל אף שחב לאחרים. והרב הגאון חק"ל ח"ק ז"ל בח"מ מ"ב סי' י"ב ד' קצ"ט ע"א הביא פלוגתייהו והכריח כסברת הרב הכנה"ג ז"ל יעש"ב. והרב בית דוד ח"מ סי' ל"ב ד' ט"ל ע"א והרב חס"ל ח"מ סי' א' דס"ח ע"ד כולם נמשכו אחר דברי הרב הכנה"ג דאינו יכול לו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל להפקיע יעש"ב:
וא"כ יפול התימה איך החליטו המאמר כל הרבנים הנז"ל ז"ל לו' בפשיטות שאינו יכול לו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל ולא עלה על דל שפתי צדיקים מחלוקת הרב מהר"י באסאן ז"ל עם ה' מהרימ"ט ז"ל הנז"ל בענין אי מצי למימר א"א בתק"ח במקום שחב לאחרים והיותר תימה ופליאה נשגבה להרב הכנה"ג ז"ל שהוא ז"ל בסי' כ"ה בכללי הקי"ל אות מ"ד הבאתי דבריו לעיל עלה ונסתפק אי מצי למימר איני רוצה לזכות בטענת) קי"ל ורצה לפשוט ספקו ז"ל מההיא שאמרו יכולת אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו' ויצא לחלק בין היכא שמפקיע חיובו וכו' יע"ש נקוט מיהא דדעתו ז"ל דטענת א"א בתק"ח וטענת איני רוצה לזכות בטענ' קי"ל שתי טענות שוות שקולות הן ויבואו גם שניהן מדמייתי ראיה לפשוט ספיקו ז"ל מההיא דיכולה אשה שתאמר וכו' וא"כ איך לא אסיק אדעתיה דספק זה הוא מחלוקתם של הרב מהר"י באסאן ז"ל עם ה' מהרימ"ט ז"ל והוא ז"ל הביא פלוגתייהו בסי' ק"ח הגהט"ו אות פ"ז ובסי' ק"ב הגהט"ו אות ג' יע"ש:
ובהכרח צריכים אנו לחלק דרב המרחק בין דין האו' א"א בתק"ח לאו' איני רוצה לזכות בטענת קי"ל ולא קרב זה אל זה כלל והוא דבאו' א"א בתק"ח לא תמצאהו רק במי שתקנו רז"ל לתועלתו כגון ב"ח דינו לגבות מזיבורית ורז"ל תקנו שיגבה מבינונית לס' האומרים דלתועלתו נתקנה ואם כן כשיאמר א"א בתק"ח הרי צועק בקול שרוצה לחזור לדינו לגבות מזבורית וכן גבי לוקח שדה שהיה משועבד לבע"ח דדינא הוי דהב"ח יבא ויטרוף מהלוקח ורז"ל תקנו שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חרי ואם הלוקח צועק א"א בתקנה זו ויבא ב"ח ויטרוף מידי כדינו אף שהיו בני חורין נמצא דכל צעקתו לזוז מהתקנה ולהזמין עצמו לדין וכן בכל מקום שתמצא שאו' א"א בתק"ח הלא תראה דעשו חכמים תקנה לתועלתו והוא או' א"א בתועלת זה וכמ"ש הרב זקן אהרן סי' מ' יע"ש וחוזר להזמין עצמו לדין וכמו שכן כתב הרב המאירי ז"ל הוב"ד בש"מ לקמא על ד"ח ע"ב פשיטא מכר לוקח בינונית וכו' יע"ש. וא"כ בכה"ג שפיר מצי למימר א"א אלא דבמקום שחב לאחרים אי מצי לאומרו בהא פליגי הרב מהר"י באסאן ז"ל וה' ש"י ז"ל ס"ל דמצי למימר א"א בתק"ח אף שחב לאחרים כל שלא חב להאנשים השייכים בתקנה וכמש"ל והרב מהרימ"ט וה' מהרמ"ך ז"ל ס"ל דלא מצי למימר א"א בתק"ח היכא שחב לאחרי' וכאמו"ל:
אבל באו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל ואינו בא לצאת ידי שמים והוא מוחזק בממון ומן הדין זכה בממון מט' שהוא מוחזק אין לו פה מה להשיב מה ט' אינו רוצה לזכות בטענת קי"ל וכמו דאסברא לן הגאון הרב חק"ל ז"ל שם במ"ב ח"מ ד' קצ"ט ע"א דמעת שנולד הספק וקי"ל בכל ספק אוקי אחזקתיה אם כן הממון הוא של המחזיק מד"ת בכל דבר וא"כ מאי נ"מ אם יאמר איני רוצה לזכות בטענת קי"ל דהוי כאו' על ממונו שאינו רוצה בו וכו' יעש"ב. הרי לפניך חילוק נכון בין טענת א"א לטוען שאינו רוצה לזכות בטענת קי"ל ואין לו שום שייכות לנ"ד:
אלא דבדרך אגב תמהתי מראות שהרב הכנה"ג ז"ל הבאתי דבריו לעיל דרצה לדמות טענת איני רוצה לזכות בטענת קי"ל עם טוען א"א ויצא לחלק וז"ל דהת' אין שום חיוב לבעל עליה אלא בשביל מזונותי' ולכן יש לה כח לו' א"א בתק"ח ולעמוד כל אחד בשלו זה במזונותיו והיא במעשה ידיה אבל היכא שחייב לב"ח חיוב החלטי בלתי שום תנאי או דבר אתר תמורתו לאו כל כמיניה להפקיע זכות הב"ח באומרו איני רוצה לזכות מט' קי"ל וכופין אותו על מדת סדום עכ"ל יעש"ב משמע מדבריו דכל מה שכופין אותו הוא על מד"ס. ובס' בעי חיי ח"ב דח"מ סי' ל"ח דל"ה ע"א פי' דבריו רח'ב רח'ב וז"ל לפי מה שהסכמתי שם באות מ"ד דבמקום דהמוחזק יכול לזכות מט' קי"ל אינו יכול לו' איני רוצה לזכות וכו' כגון אם חייב לאחרים ואין לו לשלם כ"א מזה הממון שתלוי בטענת קי"ל וכו' ונפרע ב"ח ממנו ואם אינו אומר קי"ל זכה האחר בממון וב"ח מפסיד ולכן כופין אותו על מדת סדום שיאמר קי"ל כדי שיגבה הב"ח עכ"ל יע"ש. המובן דדוקא היכא דהוי מדת סדום כופין אותו שיאמר קי"ל מינה דאם הוי בענין שאינו מדת סדום דהיינו שאם לא יאמר קי"ל אדרבא מטי ליה הנאה משמע דאין כופין אותו אף שחב לאחרים. ואילו בנדון הרב חק"ל ז"ל הוה מעי ליה הנאה רבה להבנים כשאינם אומרים קי"ל כמו שיע"ש בשאלתו ז"ל וא"כ איך מייתי סייעתא לדבריו מדברי הכנה"ג ז"ל דלפי טעמו דטעים מני"ר ז"ל הבאתי דבריו לעיל אף שאינו מדת סדום שייך לאומרו ואיך לא העיר כלל על דברי הכנה"ג ז"ל כאלו הם בהשוואה אחת ולפקע"ד ליכא סייעתא מדברי הכנה"ג ז"ל לנדונו ז"ל שאינו מדת סדום. וכזאת יש להעיר לפקע"ד על נכדו הגאון הרב נשמת כל חי ח"ב בח"מ סי' עו"ב ד' נ"ו ע"א דגם בנדונו הוא באופן שאינו מדת סדום כשלא יאמר קי"ל דמטי ליה הנאה שלא לפרוע המס שהיה פורע להכולל ומה דמות יערוך למ"ש הכנה"ג ז"ל ואיכמ"ל: איך שיהיה ניהדר אנפין לנ"ד שכבר הוכחנו דהוי פלוגתא דרבנן ז"ל הנז"ל אם יכול למחול השבועה או לא ולפקע"ד אפשר דבנ"ד כ"ע יודו יען דהחוב הוא על היורש ושעבודיה דב"ח לא חל אלא על נכסיו ומה גם דכבר הוכחנו דדעת מר"ן דיכול לו' א"א בתק"ח אף בבא להוציא וכ"ש כשאינו בא להוציא כנ"ד דודאי דעת מרן ז"ל דיוכל לו' א"א בתק"ח וכמו שהוכחנו מדין דשכיר כאמו"ל וזהו דעת ריב"ם שהובאו דבריו בהרא"ש ז"ל הוב"ד בש"מ לקמא הבאתי דבריו לעיל בתחי' דברי דלא הוזכר בחילוק ריב"ם ז"ל הך דינא דפסידה לאחריני כי אם דוקא הוא חילק בין היכא דבא להוציא או היכא דהוא מוחזק וכנר' דלא גריס בדברי ריב"ם חי' זה דפסידה לאחריני: ועוד איכא טעמא רבה בנ"ד דזה היורש יכול למחול לאמו כל מה שהעלימה ממנו או אם התפיסה צררי מהבעל הוא מוחל לה והרי הוא מוכן לקבל בקני גו"ש שמחל לה ואף כי מחילה אי"ץ קנין מ"מ בנדון כזה דאם התפיסה צררי או אם העלימה שום דבר מבנה לא הוי הלואה דנימא דאינה צריכה קנין כיון שהיו בידה בתורת שמירה או בתורת משכון ובזה ודאי דצריכה קנין אם נותן לה בלשון מחילה והכי אסיק להלכה בס' משכנות הרועים באות מ"ם סי' ו' ד' קמ"א ע"ד יע"ש ואם נותנו לה בתורת מתנה אינו צריך קנין וכמ"ש מרן בש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ק ב' יע"ש וגם ה' מהר"י באסאן ז"ל נקט האי טעמא דיכול למחול לאמו בקבר הצררי או השבועה. וה' מהרימ"ט ז"ל השיג עליו מטעם דבעי קנין ואין קנין למתים נר' מדבריו דהוא מסכים לס' ה' משכנות הרועים דבקנין מהני אלא דאין קנין למתים וא"כ בנ"ד דאמו היא בחיים שפיר יכול למחול לה בקנין או ליתן לה במתנה בלא קנין. ואף אם הם מעות ואינם בעין מ"מ כיון דהיא היתה נושאת ונותנת דין אפוטרופוס יש לה והלואה הוו גבה אם הוציאה אותם ויכול למחול בנ"ד כמו כל היתומים שמגדילים ונותנים שטר פיטורין ומחילה לאפוטרופוסים שלהם ואין המחילה לעצמם כנדון ה' מהר"י באסאן ז"ל דהתם שאני דמיירי שמתה כבר האלמנה משו"ה כתב הרב מהרי"ב ז"ל דמוחל לעצמו היורש ויש לי להביא עזר וסיוע דבריו ז"ל ממ"ש התוס' בפ"ב דכתו' ד' י"ט ע"א בד"ה וכגון שחב לאחרים וכו' יע"ש ואכמ"ל ותו כיון שיכול למחול לאמו הצררי ובקנין כנז' פשיטא דנאמן לומר דהוא יודע שאין ביד אמו מאומה וקים ליה בגווה וכמו שבא בשאלה ובפרט שהוא בנה יחידה והיא אשה כשרה יראת ה' טהורה במיגו דאי בעי מחיל לה וכמ"ש שם בתוס' והרא"ש ז"ל דנאמן המלוה לומר שטר אמנה הוא זה במיגו דאי בעי מחיל ליה וכו' אם לא דהתם אינו מיגו דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו וכו' יע"ש ובנ"ד ליכא הך חששא דיפסיד החוב וא"כ ודאי דנאמן לומר דאין כל מאומה ביד אמו במיגו דאי בעי מחיל לה וידעתי ביני דכלל גדול בידינו אין לא ראינו ראיה ואיך יוכל לומר בעד אמו שלא גנבה ולא העלימה דבר אבל הוא טוען דאמו מוחזקת אצלו שאין בידה כלום והולכת בדרך היושר ואסור לו לצערה ולהשביעה וגם על הב"ד מוטל האיסור שלא להשביעה אחר דבקיאי בגווה שנאמנת בטענתה וכמ"ש הטור בח"מ סי' צ"ט משם הר"מ ז"ל ופסקה מרן ז"ל בש"ע סי' צ"ט ס"ק ד' יע"ש וא"כ מצי טעין כי ידענא בגווה שהיא נאמנת ולא תכחיש ולא תעלים ממני דבר ותועיל לו טענתו במיגו כנז':
ועוד טעם כעיקר דמבואר בשאלה דכבר עשו מעשה מע' הב"ד הצדק דהתם וכבר הגבו לאלמ' כתו' ע"פ שמאים ועתה היא מוחזקת בנכסים דודאי ופשיטא דהיא יכולה לומר קי"ל כהרב מוהר"י באסאן והרב שארית יוסף ז"ל וה' בית שמואל ז"ל דהיורש יכול לומר א"א בתק"ח אף במקום שחב לאחרים וכמו שכן העלה הרב ב"ד ז"ל בתשו' ח"מ סי' ל"ב ד' ל"ט ע"א שכתב וז"ל אמנם אחרי שכבר נעשה הדבר שמסר הבן לאמו בפרעון כתובתה והיה זה במעמד ב"ד כי לא ידעו ב"ד מן החובות הנז' והיא נעלה וקבלה הכל בהגבהה ובקנין המועיל מעתה הדין עם האלמ' מפני שעתה היא יכולה לומר קי"ל כהראב"ד ז"ל ודעימיה וכו' ואעפ"י שהוא חייב לאחרים אין יכולים להוציא מידה אפילו היה החוב שלהם קודם לחובה וכו' יעש"ב ודון מינה לנ"ד במכ"ש כיון שהיא באה ליפטר מהשבועה כיון דשעבוד כתובתה הוא ברור ולית מאן דמפיק לה מידה זולת שחייבת לישבע מטעם התקנה א"כ היא יכולה לומר קי"ל שמחילת בני שמחל לי השבועה הוייא מחילה שיכול לומר א"א בתק"ח אפי' דחב לאחריני לפוטריני מהשבועה דזה ידוע דיכול לו' קי"ל לאפטוריה משבועה והיא ס' הרב מוהרימ"ט ח"א סי' קנ"א ועי' לה' הכנה"ג בח"א ח"מ כללי הקי"ל סי' ע"ד ובס' ח"ש שם סי' ע"ה ובס' מ"ש שם סי' ס"ו ובס' אר"מ שם סי' צ"ב יעש"ב ומ"ש כי לא ידעו ב"ד מן החובות הנז' נראה דכוונתו רצויה דאילו ידעו ודאי לא היו עושים כן אבל אין הכוונה דאילו ידעו דחוזר הדין חלילה דהרי טענת קי"ל דידה מאן מרמי לה מידה מאחר דהיא תפוסה זה נלע"ד בכוונתו ברור:
הנה מכל אלין טעמי תריצי קם דינא לענ"ד דיפה עשו מע' ב"ד הצדק העי"א והבע"ח הבל יפצה פיהם ומאן מוציא להאלמ' מחזקתה ובפרט עתה שהיא מוחזקת בכח ב"ד יפה אך בזאת הנני מציע דברי אלו לפני מי שגדול מרן מלכא הרב הגאון ראש"ל מוה"ר גדול הנאמר באברהם יצ"ו והוא בחכמתו ישפוט בצדק לאשר ולקיים את מה שכבר נעשה ולא יוכל שום אדם לערער אחר מעב"ד ולא להרהר אחריהם כי זהו הדרך הטוב והישר. ישמח לבי גם אני אמינא איישר. וה' אלדים אמת ינחני בדרך האמת והישר. הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט בא סי' יש"א ברכ"ה הי"ו: