שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]
אבן העזר · סימן יד
שאלה ראובן ואשתו רחל עבר ביניהם קטטות והכאות וזה תוכן דברי העדיות. ב' עדים העידו שבבוא האיש והאשה לפני חזן הכנסת שבמקומם הבעל אמר לאשתו לתבוע מה שתרצה והיא אמרה לו לתבוע מה שירצה והשיב לה הבעל הלא כבר נתפשרנו שכל אחד יקח חפציו וילך לו לנפשו ויקם האיש ויך את אשתו שלש מכות במנעל של צמר גפן (הנק' ספאדרי) ועוד מכה אחת במפתח. גם העיד עד אחד שפעם אחת הוא מנע את האיש הנז' מלהכות את אשתו והיה הבעל הנז' אומר היא רוצה להרוג אותי אני אהרגנה. עוד העידה אשה אחת ששמעה קול צעקה ושאלה מה זה ואמרו לה כי האיש הנז' הכה את אשתו והיא היתה שם כשהכניסו האשה הנז' לביתה מתעלפת. וכן פעם אחת ראתה שהכה אותה באמת הבנין עד שנשברה עליה. גם הודיעו חכמי ורבני עירם העומדים בראש הציבור ומהם אחד ממונה לדון ולהורות שבעת המחלוקת שהיתה בין האיש והאשה הנז' אמרו להם להתפשר ולדור בבית נאמנים (הנקרא צ'אר עדל) ובעת כעסו אמר (ובאחת מהמכתבים כתוב שנשבע בכו"ך) אם תכריחוני לשבת בבית נאמנים אני אהרוג אותה בסכין ע"כ תוכן דברי העדיות ודברי המכתב מחו"ר עירם:
ועתה האיש תובע שאשתו תשוב אליו ואשתו אומרת שזה מן הנמנע כי היא מתפחדת מרוב מכותיו וגם יראה על נפשה פן יפגע בה וימיתינה או יעשה בה מום גדול וקבוע והאיש אומר כי הוא מוכן לעשות ככל אשר יגזרו עליו הב"ד מאופני הבטחון אם לשבת בבית הנאמנים אם להאמינה בשבועה אם שיחייב עצמו ע"י סופרי הממשלה שאם יארע לה שום דבר כל עת היותו בעיר הוא הנתבע וכיוצא. והיא אומרת לא כי באמרה כי בהיותה בבית אחת עמו והבית סגורה אם יכנה מכת הרג וכיוצא אין הנאמנים אשר בחצר יכולים לעשות לה מאומה ובכן תובעת נדוניתה הן מה שבידה הן מה שביד בעלה הן מה שמשכן הוא הן מה שביד השליש וכן תובעת סך מהכסף מדודים שנתנו לו בית אביה עם הנדוניא מהם בעין ומהם שקנו לו בהם צרכיו וכן תובעת מזונותיה ושתהיה פרושה ממנו בבית אביה ועגונה לעולם אף אם לא ירצה לגרש היכי לדיינו דייני להאי דינא:
תשובה מרן בש"ע סי' ע"ז ס"ב הזכיר ב' מיני מורדת א) מורדת דמאיס עלי ב) מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ונדון דידן נראה לדמותו למאיס עלי שכתב הרמב"ם בפי"ד מה' אישות ה' ח' דאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי [כופין אותו לשעתו לגרשה] לפי שאינה כשבויה שתבעל לשכאוי לה וגו' והגם דלא נקיטנן כוותיה בהא לכוף אותו לגרש עכ"פ נקיטנן מיהא כוותיה בהא דאין לקנסה עד שתחזור להבעל לשנאוי לה וא"כ ה"ה לנ"ד דכיון דאומרת דמתפחדת ממנו ויראה ורעד יבוא בה בראותה אותו ויראתה אם מצד דשמא יכנה או שמא יהרגנה אין לנו להמציא המצאות קנסות למען תחזור בעל כרחה ולא דמיא הא לבעינא ליה ומצערנא ליה מפני שעשה לי כו"ך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וגו' שכתב מרן שם דהתם שאני שאומרת בעינא ליה אך בנ"ד שמפני העבר ממנו לא בעיא ליה נראה דהויא כמאיס עלי דבנ"ד נמי י"ל שאינה כשבויה להיות מוכה ונדרסת ונבעלת בעל כרחה וכ"ש שהיא מתפחדת שמא יהרגנה וכן נלמד מדברי הר"ן בפ' אעפ"י שכ' דבדאמרא בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא וגו' ע"ש ועם שאין שיטת הר"ן שוה לשיט' הרמב"ם ומרן ז"ל עכ"פ מדבריו נלמוד ג"כ להבין טעמו של הרמב"ם ומרן ז"ל וכן יש ללמוד מדברי הרדב"ז ח"א סי' ר"ס בנדונו שאינה יכולה לסבול את בעלה מצד שהוא משתין במטה וגו' ע"ש שכתב דלא גרע ממאיס עלי ע"ש וכן יש ללמוד מדברי המבי"ט ח"ג סי' רי"ב דכל כה"ג דאינה יכולה לסבול לא גריעא ממאיס עלי ואדרבה עדיפא מינה ע"ש. וכ"ן מדברי הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' ח' שכתב בנדונו דהדיין הכופה אותה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים מנדין אותו ע"ש ומשמע מדבריו שם דאין לנהוג עמה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה אלא עדיפא היא מהאומרת מאיס עלי ע"ש וכ"ש בנ"ד שמתפחדת מהמכות וההרג:
א) ומעתה לענין בלאותיה הקיימים נראה דנוטלתן בין שהם תפוסים בידה בין שאין תפוסים בידה בין שהם ביד שליש בין שהם ביד הממשכן אם שמשכנה היא או שמשכן בעלה ואפילו מה שתפס הבעל ג"כ מוציאין ממנו בעל כרחו ונותנים לה שכן דעת מרן ז"ל גבי מורדת דמאיס עלי כמ"ש ה' פרי צדיק סי' ב' וכ"כ ה' משה"ר ז"ל מע' מ'ם אות רכ"ט. והגם דאין הבעל רוצה לגרש מוציאין מידו ונותנים לה. ומ"ש המשה"ר שם דכ"ז אם הוא רוצה לגרש אבל אם אינו רוצה לגרש כתב הב"ש (שם כתוב הרשב"ש והוא ט"ס וצ"ל ה' ב"ש והוא בס"ק כ"ז ע"ש) בשם הט"ז (והוא בס"ק ט"ז ע"ש) דאין מוציאין ע"ש לאחר המחי"ר נלע"ד דלדידן דבתריה דמרן גרירי מוציאין גם אם אינו רוצה לגרש שהרי עיקר טעמו של הרמב"ם שפסק מרן כוותיה משום דדמיא לזינתה דאמרינן אם היא זינתה כליה מי זנו כמ"ש מרן בכ"מ בפי"ד מה' אישות ה"ח בשם הר"ן ע"ש וכיון שהם שלה מדינא מאי נ"מ אם גירש או לא גירש ועוד דמרן אזיל בזה בשיטת הרמב"ם כמ"ש ה' פרי צדיק סי' ב' ונטה מדעתו רק בנוגע לכפית הגט וא"כ בנוגע לממון כדקאי קאי וכמו שלדעת הרמב"ם זכתה בהם האשה כן נמי לדעת מרן זכתה בהם האשה דבממון כדקאי קאי וכ"ן דעת ה' פרי צדיק שם ועוד אעיקרא דדינא תמהני ממ"ן אם הם משייכותו וזכותו של בעל א"כ היה בדין לזכות בהם גם אם הוא רוצה לגרש ואם הם משייכותה וזכותה של האשה הדין נותן שתזכה בהם גם אם אינו רוצה לגרש ועוד קשה דלפ"ד לא משכחת כלל דמוציאין מידו של בעל במאיס עלי דהרי יכול לומר א"כ איני מגרש וכמה מהדוחק לומר דמרן לא מיירי רק בבא לגרש ובא לשאול ברצונו איך הדין נותן כי על כן לע"ד הדבר ברור דלדידן דבתריה דמרן גרירי ולדידיה זוכה בהם האשה מדינא וגם אם תפס מוציאין מידי לא שאני לן כלל בין אם בא לגרש או שרוצה לעגנה דבין כך ובין כך מוציאין מידו ונוטלתן ומ"ש הב"ש ס"ק כ"ז בשם הט"ז ס"ק ט"ז לא קאי רק לדידהו ולדינא דמתיבתא דאינה זוכה מדינא אלא מהתקנה דאז יש פנים לחלק כנז'. ואולי דגם המשה"ר לא כתב זה רק מן הצד נזכרון בעלמא לשיחזור על המקרא והמעתיק העתיקו בפנים או שיש איזה ט"ס או השמטה וכמו שכן במקום הב"ש כתב הרשב"ש וגם לא ציין באיזה מקום שכל זה מורה שלפום ריהטא ראה דבריהם ז"ל והונח למזכרת מן הצד לעת מצוא פנאי לחזור ע"ז:
ב) אך עיקר כתיבתה וכל מה שאבד מנדוניתה נראה דהפסידה דכיון דאין כופין בזה לבעל לגרש וגם אין אומרים לו שחייב לגרש כמו שיבואר אח"ז א"כ הרי לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אלא במותו או אם גירשה וכמ"ש מרן בסי' צ"ג ס"א וכן אינה נוטלת משל בעלה כלום ואפי' מנעל ומטפחת שלקח לה פושטת ונותנת לו וכן כל מה שנתן לה מתנה וכמ"ש מרן סי' ע"ז גבי מאיס עלי ע"ש:
ג) וכן אין לה מזונות כמ"ש מרן שם גבי בעינא ליה ומצערנא ליה ומשמע דה"ה לאומרת מאיס עלי דאין לה מזונות שהרי כתב מרן בכ"מ פי"ד ה' ח' דבאומרת מאיס עלי נתבטלו כל תנאי האישות ע"ש ומכללם ג"כ המזונות וכ"כ הר"ן בכתובות בפ' אעפ"י גבי קטנה דבין היא בין אביה יכולים לעכב וגו' דאינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב וכ"ן מדברי הרא"ש כלל מ"ג אות ג' שכתב בנדונו אך תפיסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו דמשמע דאם אינה מקבלתו אין לה מזונות וכ"כ הרמב"ן ז"ל בסי' ק"ב וק"ג בנדונו דדומה לנ"ד דכל שטוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות שאין זו מורדת ואלו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו וגו' מבואר דאם אינה מקבלתו לא בבית אביה ולא בשום מקום פטור ממזונותיה דמימר אמר אם את עמי יש לך מזונות ואם אינך עמי אין לך מזונות ככתוב שם בשאלה ק"ג ע"ש וכ"כ מור"ם ז"ל בסי' ע' דאין איש חייב במזונות אלא כשהיא עמו ומבואר שם בבאה"ט ס"ק ל' בשם האחרונים דאין לה מזונות כלל אפי' כפי ברכת הבית ע"ש:
ד) וכן אם רצה הבעל לישא אשה אחרת רשאי ואפי' אי לא מצי למיקם בסיפוקי תרי דהשתא מיהא הוא פטור ממזונות אשתו הראשונה וכן מבואר מדברי הרשב"א סי' תת"ס דבמקום דליכא תקנת רגמ"ה רשאי לישא וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"ב סי' ת"ש וכ"ן ממה שציין הרב יד אהרן הגהב"י אות י"ד ע"ש:
ה) ועל דבר אם כופין את הבעל לגרש כבר כתב מרן בב"י סי' קנ"ד על דברי רבינו שמחה והאגודה וא"ז דאין לסמוך עליהם לכפות להוציא על דברים אלו כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים וכה"ג פסק בש"ע סי' ע"ז ס"ה דאיש המשתטה וגו' ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים:
ו) ומסתמיות דבריו נראה דגם הרחקה דר"ת לא עבדינן וע' לה' משה"ר ז"ל מע' ע' אות רכ"ט משם ה' אליה רבה ועם שה' אליה רבה ז"ל מסיק בנדונו לעשות הרחקה לע"ד אי"ן כן דעת מרן מדסתם וכן כתב הכנה"ג סי' קנ"ד הגהב"י אות מ"ט בשם ה' משפט צדק ח"א (אינו נמצא פה לראותו) דאפי' היה רודף אחריה בסכין אין כופין לגרש וכן אין לומר לו שחייב להוציא ע"ש והב"ד המשד"ר ח"א אה"ע סי' קנ"ד ע"ש וא"כ כ"ש דלא עבדינן ליה הרחקה דר"ת וכ"ן דעת הרדב""ז ז"ל ח"א סי' קנ"ז דאין מזכירין לו שיוציא את אשתו כלל ע"ש:
)
ז) ומן האמור מבואר דאין לבוא עליו ג"כ בעקיפין לקנסו שישלם כתובתה או מזונותיה ותעמוד בבית אביה או בבית לעצמה עד שירצה ויגרש דכיון דאין עליו חיוב מן הדין לגרש הוא הדין והוא הטעם שאין לבוא בעקיפין לקנסו באחת מאלה:
ח) אך אם האשה תסכים לשוב לו נראה דודאי יכולים הב"ד להשביעו או לנדותו ולהחרימו שלא יכנה עוד והגם דהרמב"ן ז"ל כתב בסי' ק"ב דאיני רואה שיכולים ב"ד להשביעו ע"ש כבר מרן ז"ל בב"י בסי' ע"ד תמה ע"ז והוכיח דיכולים לנדותו ע"ש ונראה דה"ה להשביעו וכיוצא כפי ראות עיני ב"ד. וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קנ"ז דמתחילה מנדין ואח"כ מכריזין וגו' ואם לא נתקן מסיים שם דקונסין בכתובה ע"ש ונראה דה"ה דקונסין אותו בזה דתעמוד היא בבית אביה והוא ישלם לה מזונות דבכל כה"ג הדבר תלוי לפי ראות עיני הב"ד שהרי הסדר שזכר הרדב"ז ז"ל שם לא הראה לו מקור רק מה שנראה לו וה"ה אם נראה לב"ד לחייבו במזונותיה:
ט) ועל כל פנים תהיה התראה לזה קודם עשותו שאם כה יעשה יתחייב וגו' ואם עבר איהו דאפסיד אנפשיה ואם גירש אין זה עישוי וכפיה דיכול הוא לתת לה הוצאות מזונותיה ולא יגרש או לא יכנה ולא יגרש וכמ"ש הרדב"ז בנדונו ע"ש דלא הוי כה"ג כפיה. וכן מבואר בדברי שו"ת הגאונים הנק' שערי צדק שער ד' סי' מ"ב דאעפ"י שנמצא הדבר אמת שהכה אותה פעם ופעם כמו שכתוב בשאלה אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה עד שיתרו בו בית דין וזקני הקהל ויאמרו לו הוי יודע וגו' וכשמקבל עליו וגו' אם מעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובתה ע"ש הרי למדנו דלא יתכן לענוש אא"כ מתרין בו תחילה וכן נמי אם נראה לב"ד לענשו במזונות עם שלא תשב עמו צריך התראה תחילה:
יוד) ואם לא רצתה בשום אופן מיראתה ממכות נוראות או שמא יהרגנה אם יש להשביעה על זה דהיא טוענת כן באמת כבר כתב הכנה"ג סי' ע"ז הגה"ט אות ל"ב בשם רש"ל בתשו' סי' ס"ט דכל שנותנת אמתלא לדבריה ולא ראינו ערמה א"ץ לשבועה ולא לחרם ע"ש ובנ"ד הרי יש העדיות שנתקבלו ודברי חו"ר העיר ואין לך אמתלא גדולה מזו. ועם שהבעל הוא אומר שמוכן הוא לתקן ולקבל כל מה שיאמרו אליו הב"ד מ"מ אין זה בטוח:
יא) ומ"מ אם רואים חו"ר עירם בלוית איזה מראשי העדה שאין חשש כלל שיהרגנה טפי עדיף להשתדל לפייסה שתשוב עפ"י התנאים וההתראות הנז' ואם באמת לפי דעתם יש לחוש לשמא יהרגנה (וכמו שכן אמרו שיש מי מאותו מקום שהרג את אשתו ועודנו בבית הסהר מחמת זה רח"ל) הא ודאי דשב וא"ת עדיף והאשה והבעל הם רשאים ולא אנו:
יב) ולענין נדוניתה שבידה ושנוטלת אם יכול הבעל לעכבה מלמכור ומליתן אם באה למכור לפרנסתה או למשא ומתן להתפרנס לא צריכה למימר דהגם דהוא יורשה אין לו מקום רק במה שישאר דאלת"ה למאי הלכתא נוטתן דאין לך דבר קודם למזונותיה וכן מתבאר מדברי הכנה"ג סי' ע"ז הגה"ט אות ל"ז בשם מהר"ם מלובלין ז"ל. אך אם באה ליתן לזולת נראה מדבריו שם דאין לה יכולת אך נראה דהוא ז"ל בשיטת מור"ם ז"ל סי' ע"ז ס"ג אמרה אך למהרלנ"ח סי' ל"ז מבואר דשפיר יכולה ליתן וכיון דהוי פלוגתא האשה שהיא מוחזקת יכולה לומר קים לי והגם דמוציאין מיהא בלאותיה הקיימים כיון דהדין נותן להוציא ותהיה אחרי זה מוחזקת יכולה ליתן והגם דיש סוברים דאין לומר קים לי נגד הוראת מור"ם ז"ל לע"ד מלבד דאין זה מוסכם וכמ"ש בזולת זה עוד בה דבנ"ד דברי הרמב"ם ומרן ז"ל דקאי בשיטתיה מטין לדעת מהרלנ"ח כיון דהיא זוכה בהם מדינא ושלה הם ונפסק האישות ביניהם ולא נשאר רק הירושה אין לו בה מבוא רק בעת הירושה כבן היורש את אביו וכיוצא. וא"כ יכולה ליתן ואין מי שימחה בידה:
יג) ובדבר הכלים והתכשיטין שלה שמשכנם בעלה אצל הזולת נראה דאם הוא מודה שמשכנם שלא ברשותה כיון דהיא נוטלתם והם שלה חייב לשלם הוא הדמים שממושכנים בהם ואם הוא אומר שברשותה נתמשכנו אזי אם לצורך הלואה לו שיחזירם לה אח"כ אזי חייב ג"כ לשלם הוא דמי משכון ונוטלתם ואם הוא אומר שברשותה לצורך פרנסתם או כיוצא בזה או שאומר שברשותה בסתם נתמשכנו אזי ישבע היסת ע"ז ונפטר ודומה זה למ"ש מרן בב"י סי' צ' בשם הרשב"א סי' תתקל"ו (ותתקל"ז) והביא דבריו מור"ם בסי' צ' ס' י"ד (ושם כתוב תקל"ו ותקל"ז וצ"ל תתקל"ו ותתקל"ז) ועם שמדבריו נראה כאלו הי"א חלוקים עם הקודם מדברי מרן הב"י נראה דדברי הרשב"א בזה בנוגע לדו"ד שבין האיש ואשתו דינא הוי ואין חולק:
יד) אך המעות בעין שנתנו לבעל אם כבר הוציאם לצרכיו או לצרכי כלי בית וכיוצא נראה דדמו לנצ"ב שאבדו וכמ"ש המשה"ר מע' מ' אות רכ"ט ועם שצידד ה' שם בזה חזר והכריע כן והוא דבר שהשכל מחייבו דודאי ניתנו לו לעשות בהם מה שלבו חפץ וא"כ אין לאשה מבוא לא במה שהוציא ולא בחליפיהן אם קנה בהם כלי בית וכיוצא:
טו) אך אם התנו מתחילה שהסך של המדודים יהיו לכלי בית אזי נראה דבין שקנתה האשה או אביה או שקנה אח"כ הבעל בהם כלי בית הוו כנדוניא הנשארת ונוטלתן כיון שלא ניתן לו רשות לעשות בהם רק כנז' וכן נלמד מדברי המשה"ר ז"ל:
טז) ואם מכחישין זה את זה בתנאי המוחזק נשבע היסת ונפטר:
טו'ב) והנה לכאורא היה נראה לדון עפ"ד ה' המבי"ט ח"ג סי' רי"ב דכל מה שאבד מנכסיה שקבל עליהן אחריותו חייב בהם הבעל וכן המעות שנתנו לו אפי' אכלן או איבדן כופין אותו לשלם ע"ש ומינה לנ"ד שבאה בטענה ואמתלא גדולה אלא דלע"ד דבריו ז"ל הם נגד הנראה בדעת מרן ז"ל בש"ע סי' ע"ז שהרי כל עיקר יסודו משום דבאומרת מאיס עלי כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה אין בטענתה ממש ע"ש ואלו מדברי מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ח' מבואר דסובר דדעת מרן בב"י דבמאיס עלי בעינן שתתן אמתלה לדבריה וגם החולקים ע"ז ע' ה' פרי צדיק סי' ב' והביא דבריו המשה"ר מע' מ' אות רכ"ט היינו רק דגם דאינה נותנת אמתלא חשובה כנותנת אמתלא ובין כך ובין כך דינם שוה וכמה מהקושי לחלק עוד באמתלות ובשיעוריהם בלתי ראיה מספקת. כי ע"כ נראה דדעת מרן ז"ל בזה אינה מסכמת עם המבי"ט ז"ל. ועכ"פ למדנו מדברי המבי"ט ז"ל דמדמה המעות לנדוניא וכהכרעת ה' משה"ר בסוף דבריו ע"ש. זהו הנלע"ד בספיקות הנמשכים מהנדון הנכחי והיו דברינו אלה לא להלכה ולא למעשה עד כי יסכים אתנו רבינו הגדול עמוד הימני ר"מ ור"מ סוה"ר כמה"ר ר' משה שתרוג נר"ו יאיר כאור שבעת הימים ועל פיו ודיבורו יקום דבר. הכו"ח פה אי ג'רבה יע"א ביום מעלי יומא דכפורי שנת כי היית עזרת"ה לי לפ"ק:
ע"ה ציון דר' שושן כהן ס"ט ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א