אור ברסלב

שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]

אבן העזר

יורה דעה

חלק ראשון

סימן א

לעי"ת זרזיס יע"א

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' יוסף בוכריץ יצ"ו במי ששידך אשה ושלח לה סבלונות ובהם תכשיטים שאינם עשוים להבלות וחלתה המשודכת אחר השידוכין ומפני זה חזר בו המשדך ותובע תכשיטיו והאשה תובעת אותם התכשיטים ועוד דמי בושתה כנהוג ולא ידע אם המנהג שתקח האשה התכשיטין מצד הבושת מלבד דמי הבושת הנהוג או שהמנהג שהחזיר התכשיטין ותקח דמי הבושת הנהוג. או שהמנהג שתקח התכשיטין ואינו חייב עוד בדמי הבושת הנהוג:

תשובה מכל הצדדים שנסתפק כת"ר נר"ו ניכר דפשיט"ל מילתא דגם בנחלית חייב בדמי הבושת ומסתפק רק בתכשיטין. ולא כן אנכי עמדי כי בושת זה אינו בושת ממש דבושת בעינן סמוכים בא"י לדונו כמ"ש מרן בח"מ סי' א' ס"ב ועוד דהבושת הוא לפי כבודו של המתבייש והמבייש כמ"ש מרן בח"מ סי' ת"ך סעי' כ"ד ואלו הכא בדבר קצוב היו מחייבים אותו. ועוד דלא מצינו שום פוסק שפסק לחייב החוזר בו מהשידוכין בבושת עם כי פסקו לדין הבושת בעלמא והגם דמהריק"ו שורש כ"ה והביא דבריו ה' בית שמואל ס"ק י"ד והבאה"ט ס"ק ט"ו כ' דאפי' לא עשו קנס קרוב הוא בעיני לחייבו לשלם דמי בושתו יע"ש כלל גדול בידינו דאין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דלא כ' אלא קרוב אינו מתחייב ומזה הטעם לא פסקו דבריו הפוסקים לחייבו מחמת זה וע' להמשה"ר מערכת ק' אות מ"ט ומשה בארה כנז'. ומ"ש מור"ם סי' נ' ס"ו דיש אומרים דקנסות השידוכין אין בהם משום אסמכתא וביארו הב"ש והבאה"ט שם דהטעם הוא משום בושת שאני התם דהם עצמם קנסו וחייבו עצמם ולכן י"א דמהני לבטל האסמכתא מטעם הבושת וגם זה אינו אלא לי"א אבל דעת מרן לא מהני רק באופנים שהזכיר הוא שם ז"ל. ומינה דצ"ל דבושת זה שנהגו בו הרבנים הראשונים אינו אלא דרך קנס והוא על דרך מ"ש מור"ם שם בח"מ סי' א' דנראה דכופין וכו' ולקנסו כפי ראות עיני הב"ד והב"ד שיערו כמו שנהוג. ומעתה ניחזי אנן אם חזר בו המשדך אחד שעשו קנס קצוב בחיו"ג ובקש"ם באופן המועיל וסיבת החזרה מפני שנחלית אחר השידוכין אם חייב. ודין זה מבואר מדברי ה' בית יהודה אה"ע סי' א' דגם דעשו קנס קצוב בעדים ובשבועה פטור מהקנס בין שנתחדש זה אחר השידוכין בין שהיה קודם השידוכין ואמר לא ידעתי וטעמו ונימוקו שם דלא שייך לומר נסתחפה שדהו ומזלו גרם רק בנתקדשה דצריכה גט לא בנשתדכה וכ"כ מור"ם סי' נ' ס"ו ומ"ש מור"ם שם זה בשם י"א ביאר הב"י שם דלאו דוקא הוא כי היא סברת כ"ע וכ"נ דעת מוהרמ"ז זצ"ל בקול משה סוף סי' ח' ודעת ה' הליכות יעקב מע' ק' אות ט' ושכן כ' ה' יורו משפטיך ליעקב ע"ש. וכן מתבאר מדברי מרן סי' נ' ס"ה ומדברי ה' עה"ש סי' נ' אות י"ג וי"ד ע"ש וכן לא שייך לומר ראה ונתפייס והו"ל למידק ולחקור ולדרוש אלא בנתקדשה אבל בשידוכין בעלמא אינו מדקדק כ"כ ובודאי ליכא חזקה דראה ונתפייס כמו שביאר הב"י שם וכ"כ השש"א סי' נ' אות ג' בשם הרדב"ז ח"א סי' קכ"ד וכ"נ מדברי ה' הליכות יעקב מע' ק' אות י"א:

ומן האמור נראה דאפי' נתרפאת בתעודת רופא יכול לחזור בו מן השידוכין וכמ"ש מרן ז"ל סי' ט"ל ס"ו דגבי אשה הוי גנאי אעפ"י שריפא אותה הרופא וכיון דהוא גנאי יכול לחזור בו מן השידוכין. וכן מתבאר מדברי מרן סי' נ' ס"ה ומדברי העה"ש סי' נ' אות י"ג וי"ד ומדברי ה' הליכות יעקב מע' ק' אות ט' ומדברי הימ"ל שזכר שם. וכיון דפטור מהקנס אפי' קצוב ובעדים באופן המועיל כ"ש דפטור מקנס זה של הבושת דהא לא נודע שיש מנהג שאפי' בחלתה חייב בקנס וכיון שלא נודע מוקמי' ליה אדינא כדין כל ספק במנהג או בתקנה דמוקמי' ליה אדינא. ואפי' אם ימצא איזה עדות שאפי' בחולי מחייבין קנס כבר השרישנו הרמב"ם ז"ל דכל דבר דלא שכיח לא שייך בו מנהג וכבר כתב הרדב"ז סי' רצ"א דחולי לא חשיב שכיח אלא קצת וכ"כ ה' חכמת אדם כלל ק' בשמו ובשם הש"ך סי' רי"ד סק"ו ע"ש וא"כ בין שנאמר דהדבר מסופק אם חולי שכיח או שנאמר דהדבר מסופק ל"ש בו מנהג ובעיקרא דמילתא בעלמא כשלא יש טענת חולי או מום וכיוצא באופן שהיה חייב בקנס אם היה באופן המועיל או בקנס דמי הבושת הנהוג נראה ברור דהדבר מוכרע ממקומו דהב"ד הראשונים שמו ושיערו שיעור הבושת בט"ו פרנך וכשמשלם זה אין מקום לצדד שיהיו התכשיטין שבידה בכלל הבושת דאיך אפשר שיהיה השיעור של הבושת משתנה בין אם יש תכשיטין או לא הגם דלפי כבודם כמה פעמים הוי להפך וחזר הדין שתחזיר את הכל לבעלה וכמ"ש מרן סי' נ' ס"ג שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד וזה אפי' בנתקדשה וכ"ש אם נשתדכה לבד. ועוד דכל ספק שיהיה בתקנה מוקמינן ליה אדינה והזוכה מצד הדין הוא הנקרא מוחזק וכמ"ש הפוסקים בכמה מוקמות. זהו הנלע"ד ולו ההכרעה הכו"ח ביום ו' טבת תרצ"ה לפ"ג. ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

וכן דעתי הדבר פשוט כיון שלא חזר בו אלא מכח שנחלית אחר השידוכין דאין מתחייב כלום ע"ה ציון דר' שושן כהן ס"ט

סימן ב

לעי"ת ספאקץ יע"א

נשאלתי מידידינו החה"ש הדה"מ והכולל כמה"ר ר' עקיבא אביטבול הי"ו בצפ"אקץ יע"א באשה יבמה שהיא הרה לזנונים ולפי השמועה שגם קודם שנשאת לבעלה זנתה כמה פעמים האם יכולה לחלוץ בימי עבורה או לא:

תשובה מה שרצה רו"מ נר"ו להתיר מצד דאם תתאחר עד עבור ימי היניקה תתפרץ יותר ויש עון אשת איש דלא תהיה אשת המת לאיש זר ולכן יותר טוב שתחלוץ מעתה לצאת מחומר עון אשת איש וכמו שרצה להתיר ה' מנחת עני ז"ל והב"ד הפת"ת ז"ל סי' קנ"ט ס"ק ט"ו משום הפסד מעות. אין זה נראה דא"כ אמאי לא התיר ה' מנחת עני ז"ל גופיה בנדונו שהוא כנדונינו והב"ד הפת"ת ז"ל ס"ק ח' ע"ש דמסיים דכשר הדבר להמתין עד אחר ימי הנקה ולא התיר מטעם זה למעט באיסור כל כמה שאפשר וצ"ל דשאני ליה לההנ"ז בין נדונו דסי' מ"ט הנז' לנדונו דסי' נ' ואין ספר זה מצוי אצלינו לעמוד על דבריו וע' להחת"ס אה"ע ח"א סי' ל"א. גם מ"ש כת"ר נר"ו דזו אשת איש אינו נראה דבאשת איש אין קידושין תופסין כלל ובזו קידושין תופסין מספק כמ"ש מרן ז"ל סי' זה ע"ש. וכן מבואר בש"ס ופוסקים דאיסור מלקות הוא דהויא ע' ביבמות דף צ"ב ע"ב ובהרמב"ם בספר המצות ל"ת שנ"ז ע"ש:

גם מ"ש כת"ר נר"ו להתיר עפ"ד מור"ם בסי' י"ג סי"א דיש מקילים במזנה ויש להקל במופקרת וציין להפת"ת ז"ל ס"ק י"ט בשם השבו"י דבתרתי הויא מופקרת וכ"ש בזו דאיכא תלתא זמני אין זה נראה דלדעת מרן ז"ל שם דאוסר במזנה דעתו לאסור גם במופקרת ואין דעת מור"ם ז"ל רק כעין הכרעה מדידיה. ולא שהוא לכ"ע. ומ"ש הכנה"ג סי' י"ג בהגהב"י אות ל"ג דאפי' המחמירין במזנה במופקרת יש להקל ע"ש נראה דאין זה לדעת מרן ז"ל רק ביאור בדברי מור"ם ודעת מרן לאסור בכל וכמש"ה בית מאיר בתשובותיו סי' ה' בשם הרב דבר שמואל ז"ל דמרן בתשובה חולק על מהר"י מינץ שסמך עליו מור"ם בהגה להקל במופקרת ע"ש ואנן בתריה דמרן ז"ל גרירין ואין לזוז מדבריו כלל וכ"ן מסתמיות דבריו בש"ע שלא חילק בזה. וסבורים היינו לעמוד על דברי ה' מנחת עני ז"ל בעיקר טעמו שאסר ובעיקר הכרעתו דבסי' מ"ט אלא שאין ספר זה מצוי אתנו. ומראשית חשבנו שלא לחוות את דעתינו כלל בזה אחרי שהספר הנז' אינו בנמצא כי מי יודע מה הם היסודות שבנה עליהם ושוב נ"ל לעיין בזה ולכתוב הנלע"ד דרך לימוד בעלמא לא להלכה ולא למעשה והננו בזה רק כמזכירים ונושאי ספרים וה' ברחמיו יצילנו משגיאות אמן. וזהו הנלע"ד:

הנה הלבוש ז"ל סי' קנ"ט ס"א ביבמה שנתקדשה לזר והיבם אינו רוצה ליבם אלא לחלוץ כ' מתחילה דחולץ לה בעודה ארוסה וא"ץ לגרש שכן דעת הפוסקים ומסיים מדידיה אי לא מסתפינא אמינא דגם בחליצה יותר טוב דמגרש הזר ואח"כ חולצת מטעם זה דכל שאינו עולה ליבום וזו ג"כ כל עוד שהיא מקודשת אינה עולה ליבום ולכן אינה עולה לחליצה ומסיים דהגם דהפוסקים לא כתבו כן נראה לו להחמיר ע"ש ולשונו ז"ל שכתב בלשון יותר טוב ובלשון נראה לי להחמיר מורה ובא דהעיקר לדינא גם הוא דעתו כשאר פוסקים דחולצת בעודה ארוסה ורק דרך חומרא בעלמא הוא שכתב וכע"ז כ' ה' יד מלאכי ז"ל בכללי מור"ם דכשכותב לשון חומרא מורה דדעתו לדינא כהמתירים ע"ש וכ"ש כאן דכתב יותר טוב וכאמור וכ"ש בנ"ד די"ל דאין כאן כלל חששת הלבוש מהא דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דהרי כתב הרא"ש ז"ל בריש יבמות פ"א ה"ב גבי יבמה שמת בעלה והיא נדה דלא שייך בזה כל שאינו עולה וגו' דשאני נדה שעומדת לטבול וליטהר כשאר נשים ועוד דיבם הבא על יבמתו נדה קנאה ע"ש וכ"כ הלבוש בסי' קס"ד ע"ש וא"כ בנ"ד דאין כאן לא קידושין ולא ספק קידושין אלא גזרה דרבנן משום מעוברת חבירו דבזה שייך שפיר בפשיטות ב' הטעמים שכתב הרא"ש והלבוש דהרי סופה לבוא לידי הכשר לכשתלד ותגמלהו אחר כ"ד דומיא דנדה. וכן הקידושין תופסין במניקה ומעוברת חבירו כמתבאר מדברי מרן ז"ל סי' י"ג ע"ש י"ל דגם הלבוש מודה דחולצת בעודה מעוברת. ולכן נלע"ד דכיון דבזה"ז בעוה"ר אין כח ב"ד יפה כ"כ לכוף את החולץ ואת החולצת רק ע"י איזה אופנים מאופנים שונים וכולי האי ואולי שיעלה בידם לכופם באופן המתאים אל הנימוס ועתה שניהם מרוצים לחלוץ לכן אין לחוש לחומרא זו דשמא אם יתאחר הדבר עד שתלד ועד שיעברו כ"ד חדש אחר הלידה אולי החולץ יסע למד"ה ולא יבוא לחלוץ או החולצת תסע למד"ה ולא תחלוץ וגם שישארו פה יש לחוש פן אחד מהם לא יהיה ציית לדינא לחלוץ ולכן אין להתאחר בזה וחולצת מעתה וקרוב לזה כתב הח"ס ז"ל אה"ע ח"א סי' ע"ה דאם המגרש ידו תקיפה חולצת קודם שתתגרש ע"ש ונדון ה' מנחת עני ז"ל שלא התיר מטעם זה אפשר דבזמנו היה כח ב"ד יפה לכוף לזה ולזה ולא כן בזמנינו בעוה"ר כידוע. ועוד דמדברי ה' מנחת עני עצמו סי' מ"ט שזכר הפת"ת ס"ק ח' מבואר להדיא דאין זה רק מהיות טוב שכ' וז"ל על כן כשר הדבר וגו' ואם היה זה חיוב מן הדין לא היה כותב כן וכן יש להוכיח מדבריו סי' נ' שזכר הפת"ת ס"ק מ"ו שעלה בדעתו לומר שכדי שלא יפרד השידוך תחלוץ בעודה מניקה ע"ש ואם היה סובר ההנ"ז שיש עיכוב וחשש פסלות בחליצה מדינא ודאי דאין לחוש לפירוד השידוך. וכן מדברי רש"י ביבמות דף מ"א ד"ה אלא מבואר דמהא דכל העולה אין חשש פסלות בחליצה ע"ש והקרוב אלינו דה' מנחת עני בסי' נ' דבריו סוברים ע"פ דעת הלבוש שכן נראה מלשונו שכ' וכשר הדבר ודומה למ"ש הלבוש יותר טוב וגו' וא"כ בזה"ז שיש לחוש לגוף החליצה שלא תהיה יש לסמוך על שאר פוסקים המתירים וכ"ש למ"ש דגם הלבוש אפשר דמודה ועוד נראה דיש להתיר מכח ס"ס דשמא הלכה כשאר פוסקים המתירים ואת"ל דהלכה כהלבוש שמא הלכה כמור"ם ז"ל דמקיל במופקרת דנקטינן לעשות ס"ס גם דאחד מהספיקות נגד מרן ז"ל כמש"ה ישיב משה ז"ל ח"א סי' צ"ח כ' רכ"ה רע"ב ע"ש. זהו הנלע"ד לא להלכה ולא למעשה כל עוד שלא יסכים בזה הראב"ד ראש רבני ועד ב"ד בעוב"י תונס מהר"ד כטורזא נר"ו והיה זה ביום ו' כסליו התרצ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א.

סימן ג

נשאלתי מידידינו החה"ש הדה"מ והכולל כמה"ר ר' חיים חורי יצ"ו אודות בדיקת ב' שערות ליבם:

תשובה ענין זה לא בא לידי ולא קבעתי לימודי בו ולא ראיתי להרבנים המורים איך היו עושים אמנם בדרך מראה מקום בעלמא אומר כי זה מובא בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות ה' ט"ז וי"ז ובדברי מרן ז"ל אה"ע סי' קנ"ה סט"ז וי"ז וח"י ע"ש ובסי' קס"ט ס' יו"ד ביבם וביבמה ציין מרן ז"ל משפט ב' השערות לדבריו ז"ל בסי' קנ"ה ע"ש וע"ע בפי' סדר החליצה אות כ"ו כ"ז כ"ח. וע"ש בסי' קס"ט לה' פתחי תשובה ס"ק י"ב ולה' זכור לאברהם ז"ל ח"ב מערכת ח' בדיני חליצה אות י"ד וכן היבם וגו' ועוד שם בביאור סדר החליצה שאח""ז באות ה' ד"ה ב' שערות וגו'. ועי' בס' חליצה שבסוף הש"ע שיש בו פתחי תשובה דף ט"ל ס"ז ובביאור הפת"ש שם ואכמ"ל. הכו"ח ביום ח' אייר התרצ"ד ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א

סימן ד

נשאלתי מידידינו החה"ש והכולל כמה"ר ר' שלמה מאג'וז הי"ו בענין אשה שנאסרה על בעלה (ונתגרשה) או לא נתגרשה ואחר ימים רבים החזירה בעלה ולא שמע לקול מורים וילדה לו בן אם הבן הנז' ממזר או לא:

תשובה נלע"ד דודאי אינו ממזר כלל וכמ"ש מור"ם סי' ד' סט"ז שזכר כת"ר נר"ו וכ"ן דעת מהריק"ש ז"ל בערך לחם ע"ש וכ"ן דעת הח"מ ס"ק ח"י וכתב שם שכ"ד התו' ביבמות דף מ"ט ד"ה סוטה ושכ"ד הרא"ש שם ודלא כר"ח שפסק בסוטה דהוי ממזר דרבנן וכ"ן דעת הגר"א בביאורו ע"ש. וכן נלע"ד עיקר דנקיטנן כדעת מור"ם במקום שלא גילה מרן ז"ל דעתו ועוד דהרא"ש הוא אחד מעמודי ההוראה ותו דרבים הם הסוברים דאינו ממזר ותו דגם ר"ח מודה מיהא דאינו דאורייתא אלא דרבנן ולכן כי פליגי הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ועוד דלעד"ן דכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה ה"ב שכתב דמחזיר גרושתו אחר שנשאת הולד כשר שהרי אינו ערוה ע"ש ור"ל דאין כאן איסור כרת או מיתה אלא מאיסורי לאוין וכן מתבאר מדבריו בפ' יו"ד מה' גירושין ה' יו"ד דאם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני הולד ממזר מדבריהם אלמא דאם כבר גירש השני ובא עליה הראשון הגם דזינתה אין הילד ממזר וכדעת הרא"ש וכיון דאיכא דעת הרא"ש והרמב"ם ודאי דהכי נקיטנן כדכייל לן מרן ז"ל בהקדמתו להב"י וכ"ש במידי דרבנן. ועוד דמדברי מרן הב"י סי' ד' שהוציא זה מדברי הרמב"ם ז"ל ולא העיר כלום נראה דכן דעתו וכ"נ מדבריו בש"ע שכ' קודם שגירשה השני וכן דייקי האחרונים מזה ע"ש. זהו הנלע"ד דרך לימוד בעלמא ולחו"ר הדור הי"ו להכריע להלכה ולמעשה. הכו"ח יום י"ג שבט התרצ"ה ע"ה המ"ך סילט"א:

סימן ה

לעי"ת גפצה יע"א

נדרשנו מהחה"ש הדה"מ והכו' כמה"ר ר' יעקב הכהן הי"ו מגפצה יע"א לחוות את דעתינו בבת כהן שנשאת לישראל וילדה בן ומת הבן ליום או יומים וכיוצא וכן אמו חל"ש האם מתייחסת לכהונתה לבית כהן או מתייחסת רק לבעלה שאינו כהן לענין כתיבת המצבה וכמבואר בשאלה:

תשובה כבר האריך ה' הפוסק עליון למעלה להוכיח שהיא כהנת ומתייחסת רק לאביה וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפיו"ד מה' תרומות ה"ו מת בנה שמישראל חוזרת לבית אביה כנעוריה ואוכלת בתרומה ע"ש הרי דבכה"ג הויא כאלו אין לה בן ולכן בנ"ד נראה דלדינא מתייחסת לבית אביה הכהן וכהנת גמורה היא וכ"ש שאין ראוי לדחות ליקרא דשכבי ויקרא דחיי כמו שנרמז ונתבאר כמה פעמים ע"י חלום כמבואר בנוסח השאלה וכבר הריב"ש והרשב"ץ (וע' להרשב"ץ ז"ל חלק שני סי' קכ"ח) חששו לדברי חלומות ולכן ראוי לו לבעל לחוש לזה לתקן את הדבר בכי טוב באופן שלא יהיה שום זלזול בכהונתה. ולראיית אמו"ץ מה שנראה לדינא כתבנו ביום כ"ט טבת התרצ"ו פה אי ג'רבא. נאם הבאים על החתום. ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א. ע"ה מכלוף עידאן ס"ט. ע"ה רחמים חי חויתא בלא"א חנינא הכהן ס"ט.

סימן ו

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' יוסף בוכריץ הי"ו. אודות איש ואשה שעמדו לדין וטענה האשה א') שבעלה נתן בתוך מאכלה דבר המזיק וכן אמר לה שרוצה לתת באזנה כסף חי ב') שאינו מניחה לישן עמו בחדר רק באמצע הבית. ג') שחמותה מוציאה עליה שם רע. ולכן מבקשת לדור בבית נאמנים או יגרש ויתן כתובה. וכן תבעה שיהיה רשות לאמה לבקרה בין בשמחות בין בזמני היגון ושתלך לבית אמה ביום ב' וה' ושבתות כמנהג העיר עוד תבעה שישלם לאמה דמי מזונות ג' חדשים שפרנסה אותה אמו והב"ד הוציאו לה מזונות והבעל מכחישה ואומר שברחה בלי רשותו ושאביו התנה על אמה וזקנה קודם הנישואין שלא תלך והתרה בה עתה שאם לא תשוב אליו אינו חייב עוד במזונותיה וישא אחרת. איך שורת הדין נותנת:

תשובה נ"ל דאם לפי החקירות והדרישות שעשו הב"ד מצאו שיש רגלים לדבר יש להשביע להבעל היסת או בס"ת או חרם לפי הענין והנדון שלא יזיקנה עוד בשו"א לא ע"י ולא ע"י זולתו בין באופן ישר בין באופן נפתוליי ומסותר ודומה זה למ"ש מרן ז"ל בב"י אה"ע סי' ע"ד בסופו משם הרמב"ן ומדעת עצמו. ואם נתברר ששקר בפי האשה אין צריך שו"ד ואם הוא מסופק יש להטיל כ"ח לפני כל אחד מהם שאינו מודה בב"ד. ודומה זה למ"ש מרן באה"ע סי' ע"ז ס"ד. ומה שטענה באות ב' נראה דהדין עם האשה דודאי אדעתא דהכי נשאת לו להתנהג עמה כמנהג כל אנשי העיר ולא כמו שרוצה הוא ודומה זה למ"ש מרן אה"ע סי' ע"ו סי"ג. ומה שטענה באות ג' נראה דאם לפי ראות עיני הב"ד גורמת לה חמותה מחלוקת וקטטות עם בעלה או שמצירה לה מצד עצמה אזי לפי פשט דברי מרן אה"ע סי' ע"ד כיו"ד ולפי הנהוג יכולה לתבוע לדור עם השכנים (צ'אר עדל) ואם לפי ראות עיני הב"ד אין חמותה מצירה לה מדברי מור"ם שם נראה דאין מקום לטענתה. אלא דלכאורה סתם דברי מרן אינם נראים כן וצריך להתיישב בזה לפי הענין ועי' ג"כ מ"ש המשה"ר מע' ד' אות כ' אך אם הבעל הזה אין לו פרנסה מצדו וסמוך הוא על שלהן אביו צ"ע אי הוי בזה בכלל ל"מ למיקם ויוציא ויתן כתובה ועי' למרן סי' ע' ס"ג ולמור"ם שם או דילמא אדעתא דהכי נשאת לו מתחי' שיתפרנס משל אביו וצ"י בדבר לעת הפנאי וכל כה"ג יש להב"ד להשתדל לפשר כפי יכולתם מלעמוד על קו הדין ונמשך מזה מחלוקת וגירושין. ומה שתבעה שיגרש ויתן כתובה נראה פשוט דאין מקום לדבריה להתגרש בע"כ של הבעל כל דציית לדינא באופן מהנ"ל ואי לא ציית יש להתיישב בדבר ועל הרוב אין מקום להכריחו על הגט רק לחייבו במזונותיה או בכתובתה וכיוצא לפי הענין ועי' למרן ז"ל סי' ע"ז ובאחרונים שם. ומה שתבעה שישלם מזונות לאמה. הדין עם הבעל כמ"ש מרן ס' ע' סי"ב וכ"ש אם כבר פרנסו אותה אמה ואחיה דהניחו מעותיהם על קרן הצבי אם לא שכבר הורשו מהב"ד או שכבר חייבו אותו הב"ד ע"פ איזו המצאה אשר לא ידענו ובדבריהם של התובע והנתבע זה אומר נתחייב בב"ד וזה לא השיבו וכת"ר נר"ו יודעים איך היה הדבר. ומה שתבעה שאמה תבוא אצלה וגו' וכן היא תלך לבית אמה וגו' נראה דהדין עמה כמבואר בדברי מרן סי' ע"ד ס"ט וכמנהג אתרין ומה שטען הבעל שהיה תנאי וגו' נראה דאינו כלום שלא היה התנאי עם האשה עצמה וכ"ש אם רק אבי הבעל הוא שהתנה דאינו כלום שאין זה ולא זה בעלי דבר. ומה שטען הבעל על המזונות להבא נראה דאם הדין עמו והיא המסרבת פטור ממזונותיה עד שתקבל את הדין ואם הדין עמה והוא המסרב חייב עד שיקבל את הדין. ומה שבקש לישא אחרת טרם הבירור והתראה אין להרשותו ואם אחרי הסירוב וההתראה בה ע"ז עמדה בדעתה ימים מספר כפי ראות עיני ב"ד ירשוהו. כנלע"ד ורו"מ נר"ו יבחר ויקרב ויעשה הנ"ל כי הוא מן המערכה ולפנים:

סימן ז

שאלה מי שבא לגרש אשתו ולפרוע כתובתה אם יכול להשביעה שאין בידה כלום משלו וכן אם היא מבקשת שישלם לה כתובתה מעות בעין והוא רוצה רק לשום לה נדוניתה הגם שיש לו מעות בעין הדין עם מי. וכן אם שמין הנדוניא כפי מה ששוה אצל הסוחרים לאלתר או כפי מה ששוה כשיבוא קונה לעצמו:

תשובה נראה דאינה נשבעת דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים וכ"כ הרדב"ז בתשובה ח"ב סי' תכ"א דאם טוען הבעל פרעתיך או אתפסתיך צררי אין להשביעה ושכ"כ הרי"ף בתשובה ע"ש וכ"נ מדברי מרן ז"ל אה"ע סי' צ"ו ס"א וס"ז ע"ש. ולענין תשלומי הכתובה אם יש לו מעות בעין הדין עמה כמ"ש ה' משכנות הרועים מע' כ' אות י"ד ע"ש אלא דבאין לו נראה דאינו חייב למכור ולהביא מעות שכ"כ בתשובה מכל ארג נכסין דאית לי ולספק ג' נראה דודאי אין שמין לה אלא כפי מה ששוה עכשיו ולא כפי מה ששוה אם ימצא מי שדורש אותו חפץ דא"כ אין לדבר סוף דלפעמים קונים הצריכים לאותו חפץ שוה מנה במאתים וכן מבואר בח"מ סי' ק"א ס"ט דשמים כפי מה שיכול למכרם מיד ע"ש. וכן מבואר בלבוש דהשמאים ששמין ביוקר מכדי שיווין לימכר מיד הם מקלקלים בדין ועוברים משום לא תעשו עול ולא תטה משפט ע"ש ומשמע דמיד שכתב הוא בדוקא ששמים על זה האופן אם בא למכור שיגבה מיד:

סימן ח

שאלה אחד מהג' ב"ד של חליצה שלא ראה את גוף הרוק היוצא מפי החולצת לא בשעת יציאתו ולא בירידתו על הקרקע כי מטבעו אינו רואה למרחוק אך שמע את הקול של הרוק ברדתו לארץ גם הרגיש שהיא ירקה ושאר הב"ד השנים הנשארים. והשנים הנוספים ראו את הרוק אם יש חשש בזה או לא:

תשובה נראה פשוט דאין בזה חשש בדיעבד שהרי פסק מרן ז"ל סי' קס"ט ס' ל"ח דאם לא ראו הדיינים כשיצא הרוק מפיה כשרה והגם דכתב הבאה"ט ס"ק מ"א דהב"ח מדייק מדברי התו' ד"ה והחולצת דאם הדיינים לא ראו הרוק פסול וכן הב"ש בשם התו' פ' מצות חליצה כתב דב"ד אם לא ראו הרוק אפי' בדיעבד החליצה פסולה ע"ש אנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל. ולא דמי זה למאי דקי"ל בעלמא לחוש בגיטין וקידושין לכל הסברות דהכא שאני דהויא חליצה ולא גיטין ולא קידושין וכמ"ש בזולת זה דאין לנו אלא מה שזכרו גיטין וקידושין וכיוצא בהם אבל חליצה לא ועוד דהרי פסק מרן ז"ל שם סמ"ג דאפי' לא רקקה אלא שחלצה בלבד החליצה כשרה והוא מדברי הגמרא כמו שציין ה' באה"ג ע"ש וא"כ מכ"ש כשרקקה ולא נראה להב"ד (וכ"כ הב"ש ס"ק ט"ל] ועוד דהרי בלא"ה יש ג' ב"ד והשנים הנוספים מצטרפים עם השנים שראו שהשנים הנוספים אינם אלא לכתחילה וכמ"ש מרן ז"ל סי' קס"ט ס"ג לכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על הג' וגו' משמע דבדיעבד א"ץ לשנים הנז'. ועוד דכיון דבאמת הרגיש הכיר ומשמע שירקה אפשר דאין קפידא בראית הרוק ממש ומכ"ז נלע"ד דאין שום חשש בזה בדיעבד וכאמור:

סימן ט

לעי"ת זרזיס יע"א

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' יוסף בוכ'ריץ הי"ו חתן בתוך ז' ימי חופתו אם מותר לו לבדוק ספרים שהזולת קורא מהס"ת והוא בידו חומש ומקשיב לדעת אם יש חסר או יתר או לא:

תשובה טעם איסור מלאכה בז' ימי חופתו הוא משום שיהיה שמח עמה ז' ימים וא"כ הדבר ברור כשאסרוהו במלאכות הן קלים הן כבדים אסרוהו וכן מתבאר ממה שאסרו ג"כ המשא ומתן בז' ימי חופתו הגם דהוא בכלל מלאכה היותר קלה. גם משמע מהטעם הנז' דלא שנא מלאכת חול לא שנא מלאכת שמים דהרי עיקר הטעם שלא יטריד דעתו במלאכה ותהיה מחשבתו לשמח את אשתו. ותו דמדמינן חתן למלך ומלך בכל המלאכות הוא אסור הן קלים הן כבדים הן מלאכת חול הן מלאכת שמים וכ"כ ה' ב"ד ז"ל יו"ד סי' קע"ז דמטעם זה אסור החתן במלאכת דבר האבד ע"ש וכ"ר לה' ז"ל ח"ב בשם ה' הנז'. ובשם ה' חיד"א בשיו"ב דאפילו מלאכה קלה ואינה מלאכתו אסור ועדיפא מהא כתב שם דאם הוא ת"ח לא ליטריד בעיוניה השכיח לו כדי לשמח כלתו ע"ש וטעמא דמילתא כדאמרן ומינה דל"ש מלאכה קלה ל"ש מלאכה כבדה ל"ש מלאכת שמים ל"ש מלאכת חול וכאמור. ומה שרצה כת"ר נר"ו לדמות זה למלאכתו שבשותפות לאהמ"ד לא דמי כלל דהתם הוא אינו עושה כלום רק שותפו. והוא נהנה ממילא וכמבו' באה"ע סי' ס"ד בפת"ת סק"ד בשם מהריט"ץ ז"ל ואפי"ה באפשר אמרה למילתיה ע"ש. אבל בנ"ד אין מקום אפי' לאפשר ומ"ש כת"ר נר"ו דאפ' בחוה"מ שרי לאה"ר הדבר קשה לומר אפשר וללמוד מהאפשר וממה שלא נמצא ותו דממה דאסרו מו"מ בחוה"מ מוכח דכל מלאכה אסרו ותו דאין ללמוד מחוה"מ לחתן כל שלא מצינו בפוסקים שכתבו דדינם שוה וטעמם שוה גם מ"ש דלא כל היום עושה כן רק ו' שעות דבריו מרפסן איגרי דאטו בשעות ובימים תלוי הדבר הלא במלאכה תלוי הדבר ואפי' מלאכת חצי רגע אסור. באופן דלע"ד כתב כ"ז לפום ריהטיה ולא דק כלל ואין שום פנים להתיר. וכ"ז הוא אפילו בלתי שכירות וכ"ש בשכירות. וכ"ש וק"ו אם מה שרוצה להתעסק בזה בשבעת ימי חופתו מפני שבשאר ימים עסוק הוא במלאכתו ומסחרו דודאי אין שום פנים להקל כלל וכלל וכאמור הכו"ח ביום י"א אלול התרפ"ט ע"ה כלפון משה הכה סילט"א:

סימן י

שאלה איטר רגל אם יכול לחלוץ או לא:

תשובה מצינו בזה ארבעה דיעות הא' דחולץ ברגלו הימנית כשאר כל אדם והיא דעת הסמ"ג בשם רבו וכן דעת הסמ"ק כמובא בב"י. הב') דחולץ ברגלו השמאלית שהיא ימין שלו והיא דעת שהזכיר הטור וכתב על זה דהכי מסתברא הג') שמסופקים בזה ולכן ס"ל דחולץ בשתיהם והיא דעת י"א שהביא המרדכי וכ"כ הטור בשם ס' המצות הד') דאיטר אינו חולץ דאין לו ימין ואין לו תקנה והיא דעת הרמב"ן ז"ל הב"ד מרן ז"ל שם בב"י בשם הר"ן פ' ג"ה ובשם הנמק"י פ' מצות חליצה די"א כן:

ולדינא מרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' קס"ט סכ"ה כתב איטר ברגלו יש אומרים שחולץ בשתיהן במנעל של ימין בימין ובמנעל של שמאל בשמאל ויש מי שנסתפק לומר שאין לו הקנה. וקשה לי דדעת הרמב"ן היא שאין לו תקנה וכנז"ל ולמה כתב זה בשם יש מי שנסתפק ואם כונתו רק על הרשב"א ז"ל שהניח הדבר בצ"ע וכמ"ש מרן הב"י בשם הנמק"י קשה למה השמיט דעת הרמב"ן ז"ל וכן קשה למה השמיט סברת וי"א שזכר הטור דחולץ בימין שלו שהוא שמאל כל אדם ודעת הסמ"ג והסמ"ק דחולץ בימין כשאר כל אדם וכתב על זה הטור דהני מסתברא ועוד קשה דכיון די"א דחולץ בשתיהם ויש מי שנסתפק הא ודאי דאין ספק מוציא ודאי ולמה הזכיר לגמרי דעת יש מי שנסתפק ומה גם דכתב זה באחרונה ונקטי' בעלמא דיש ויש הלכה כיש בתרא. ועו"ק דבפי' סדר החליצה אות מ' נראה דדעת מרן כמו שנהגו דחולץ בשתיהם כיע"ש. ומכל זה נלע"ד דדעת מרן ז"ל כי"א קמא דחולץ בשתיהם דהוי כאלו לא זכר רק י"א קמא לבד דודאי כן דעתו כאלו סתם וכן בהרבה מקומות מביא גם לשון יחיד יש מי שאומ' בלתי חולק והכי נקטינן. ומה שהשמיט דעת הטור ודעמיה משום דכשחולץ בשתיהם יצאנו ידי דעת הטור ג"כ ולכן השמיט ג"כ דעת הסמ"ג והסמ"ק דחולץ בימין כל אדם דבזה האופן שכ' מרן דחולץ בב' יצאנו ידי כל הדעות הנז"ל. ומה שכתב דיש מי שנסתפק וגו' היא דעת הרשב"א שהצריך עיון בדבר וכונתו בזה כדי שהמורה יחוש לזה שאם אפשר בשאר האחים יותר טוב וכן אם אפשר ביבום יותר טוב לחוש לסברא זו אבל סברת הרמב"ן לבדה דאין לו תקנה נראה למרן ז"ל דיחידאה ולא חיישנן לה ועוד דכל הפוסקים חולקים על הדעה הנז' דלכל הדיעות השלשה הנזכרים יש לה תקנה אם בתורת ודאי או בתורת ספק. אך לענין דעת הרשב"א לא חשיב לה יחידאה כיון דאיכא הרמב"ן דס"ל עדיפא מזה דאין לו תקנה ולכן לענין הספק הויא דיעה שאינה יחידית וע' לה' גנת ורדים חאה"ע כלל ב' אות א' מה שהאריך בזה ואכמ"ל כעת ועי"ל דס"ל למרן ז"ל דגם הרמב"ן ז"ל מתורת ספק אתי עלה ולכן כתב שאין לו תקנה ולא בתורת ודאי ודייק לה ממ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו וי"א שאעפ"ך יש לחוש דשמא אינו חולץ כלל וגו' וזה אין לו ימין וס"ל דזו היא סיבת דעת הרמב"ן דאין לו תקנה ולא דיעה מחודשת דלהרמב"ן ברירא ליה מילתא דאין לו ימין ועוד דכיון דלא מצינו שהביא הרמב"ן הוכחה לזה רק דחה ראית החולקים על הסוברים דהויא ספק ש"מ דבשיטתיהו קאי ולא דיעה מחודשת כיע"ש בהרשב"א. ומעתה נראה לע"ד דהעיקר הוא כי"א דחולץ בשתיהם חדא דבכה"ג יצאנו כמעט ידי כל הדיעות וכן ראיתי להרשב"ץ ז"ל ח"א סי' קס"ז שכתב וכיון דלא איפשיטא בעיין אי אזלינן בתר דידיה או בתר מיניה חולץ בשתיהן ותו ליכא לספוקי כלל ע"ש ותו דכן נראה דעת מרן ז"ל בש"ע ובפירוש סדר חליצה ותו דכן דעת הרשב"ץ שהוא אחד מגדולי הפוסקים וראה דברי זה ודברי זה וכתב דבכה"ג ליכא לספוקי כלל ע"ש ותו דכן המנהג בין הספרדים וכנראה מדברי מרן ז"ל בפירוש סדר חליצה ומדברי מהר"י בנבנשת בס' גט פשוט בסופו אות ע"ז ע"ש ומדברי ה' בית יהודה דף קי"א. וכן המנהג בין האשכנזים ג"כ כמ"ש מור"ם ז"ל בהגה ונהגו כסברא ראשונה ע"ש וכ"ן דעת בעל סדר חליצה ודעת שאר הפוסקים מרבני ספרד ומרבני אשכנז וכ"כ ה' הליכות יעקב מע' ח' אות. להוכיח שכן מנהגינו פה אי ג'רבה יע"א לסדר חליצה לאיטר החולץ בשתיהם כיעו"ש וכנלע"ד עיקר אם מצד הדין אם מצד המנהג וכן מתבאר מדברי ה' יד אהרן אה"ע הגהב"י ז"ל אות י"א דדעת הרמב"ן והרשב"א מסופקת היא ואין ספק מוציא מידי ודאי וכאמור ושהעיקר הוא כדעת הפוסקים דאיטר חולץ ושכן נתפשט המנהג עש"ב וכאמור הכו"ח ביום ח"י חשון התר"ץ ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

סימן יא

שאלה איטר רגל ויש לו אחים אם חולץ בב' רגליו בבת אחת או בזה אחר זה:

תשובה מרן ז"ל בפירוש סדר החליצה אות מ' אחר שהביא מחלוקת הפוסקים ושהמנהג הוא לחלוץ בשתיהם ודלא כהרמב"ן והרשב"א סיים ונראה לי שאם יש לו אח אחר צריכה לחלוץ ב' רגליו בבת אחת שבידה האחת תחלוץ רגל זה בעודה חולצת רגל שני בידה אחרת שאם חולצת רגל אחד קודם חבירו איכא למיחש דילמא קי"ל כמ"ד שאינו חולץ אלא ברגל האחר והויא לה חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחים. ואעפ"י שאם חולצת לשתי רגלים בבת אחת נמצא שלאחד מהם חולצת ביד שמאלה טפי עדיף לחלוץ ביד שמאל מלחלוץ ברגל שמאל דחלוצה ביד שמאל כשרה וחליצה ברגל שמאל פסולה ע"ש ויש פוסקים דלא ס"ל כדעת מרן ז""ל כמ"ש האחרונים ז"ל. ולדינא נראה דהעיקר כדברי מרן ז"ל דלדידן בני ספרד אין לנו אלא דברי מרן והגם דבגיטין וקידושין חוששין לכתחילה לכל הסברות ואפשר דה"ה לחליצה [עי' בתשובה סי' ח' שכתב דעמד ע"ז והכריע דבחליצה לא נאמר כלל זה]. מ"מ הגם דנימא דגם בחליצה הכי הוי מ"מ הני מילי בדלא סתרי אהדדי ולכן חוששין לכל הדיעות לכתחילה אבל במה דדברי זה סותרין לדברי זה ודאי דדברי מרן שקיבלנו הוראותיו עיקר. ועוד דמסתמא כן הוא המנהג בין הספרדים וכן נראה מדברי ה' בית יהודה ז"ל דף קי"א שכתב ונהגו לחלוץ בשתיהם תחלה ימין של כל אדם שהוא שמאלו ואח"כ שמאל כל אדם שהוא ימינו כשאין יבם אלא הוא ושכן עשו מעשה ע"ש. ומשמע דכי איכא אח אחר חולצת ב' רגליו בבת אחת כדברי מרן ז"ל וכבר כתב ה' זרעו של אברהם מע' אות דתונס וארגיל בדרך אחד ילכו וכן לפי הנר' והנשמע גם פה הולכים ברוב המנהגים כמ"ש ה' בית יהודה ממנהגי ארגיל אם מצד הכלל הנז' שכתב ה' זש"א וג'רבה ג"כ בכלל המחוז התוניסי או שבפרטות ג'רבה מנהגיה ג"כ כנז' וכן על הרוב אני הצעיר שמעתי ממוהרס"ך זלה"ה כעין מ"ש ה' הנז'. וכן נראה מדברי ה' שלחנו של אברהם דאחר דשקיל וטרי מסיים ולפי"ז באיטר צריך לחלוץ בבת אחת כמ"ש מרן בסדר חליצה וסיים ע"ז וכנ"ל עיקר דלא כתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קכ"ט. וא"כ נראה דלדינא הכי נקטינן וגם נר' דלא יש בזה מנהג בתונס הפך זה דאי איתא הי"ל להזכירו. ובלא"ה נר' דאיטר ויש לו אחים ל"ש פה מנהג דדבר דלא שכיח כ"ך הוא ולא שייך בו מנהג כמ"ש בעלי הכללים וראיה לזה מדברי מרן ז"ל בפירוש סדר חליצה שלא זכר המנהג בזה או י"ל דס"ל למרן ז"ל דגם דנהגו שלא לחלק אין לסמוך על זה כיון דאיכא חשש זה דצריכה לחזור על כל האחים ומזה עצמו י"ל דלא זכר השש"א מנהגם בזה. גם מדברי ה' הליכות יעקב מע' ח' אות כ' שכתב והסכמנו לחלוץ לה בזה אחר זה דבזה אפילו מרן ז"ל מודה כמ"ש הפ"ת ז"ל והב"ד ז"ל אשר הביא השש"א באה"ע דהכא בנ"ד אין לו אחים וגו' ע"ש מבואר מזה דאם היה לו אחים היו מסכימים שתחלוץ לו בבת אחת כמ"ש מרן ז"ל ולשונו ז"ל שם מורה ובא דקאי ג"כ על הרב מהרס"ך ז"ל וכיון דהרבנים הנז' ורבני תונס ואלגיר כן דעתם לעשות כדעת מרן ודאי דהכי נקטינן וכן עיקר לע"ד דחולצת בשתיהם בבת אחת וכמ"ש מרן וע' לה' שדי חמד מע' ח' חליצה שכתב דמי יוכל לעשות מעשה נגד מרן ז"ל ע"ש והגם דה' יד אהרן ז"ל הביא מאיזה רבני ספרד ששינו מדעת מרן ז"ל אנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל וכאמור ואכמ"ל כעת. הכו"ח ביום כ"ב חשון שנת התר"ץ ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

סימן יב

נסתפקתי במ"ש בס' חסידים ז"ל צואה ל"ב ב' חופות בשבת אחת א' מהם יעני או ילך לגולה או ימות ב"מ ע' (סי') תע"ז האם יש בזה תנאים או דבריו בכל צד ואופן:

תשובה עין רואה ואזן שומעת פה אי ג'רבה יע"א שעושים ב' וג' וד' ולפעמים ז' חתנים בשבת אחת ואין פוצה פה כלל לחוש לזה. גם בעוב"י תונס יע"א לפי הנשמע לפעמים נעשים כהנה וכהנה ובפרט קרוב לחג. ותו דעיקרא דדינא פרכא איך יתכן להזהר בזה ואיך הרב ז"ל מצוה במה שאינו מן האפשר וכי מי שרוצה להתחיל בנישואי בנו יצטרך לשאול פי כל הק"ק לדעת אולי יש בשבוע ההוא מי שהתחיל ותו דכמעט אינו באפשרות לקיים זה בעיר גדולה דלפי"ז אי אפשר להוסיף על חמשים חופות בשנה וא"כ שאר האנשים יהיו עגונים עד שילבינו שערותיהם ? כי על כן נ"ל דאין כונת ה' ז"ל רק בהיות ב' חתנים בשבת אחת והם בבית אחד וטעמו בזה ובכמה צואות בדומה נראה דהוי משום חשש עה"ר דאוושא מלתא להיותם בפי הרבים ותווהו בהו אינשי והגם דבצוואות באו הדברים בסתמא מ"מ שם כתוב ע' תע"ז ובפנים הספר בסי' תע"ז לעיל מזה הזהיר לבלתי היות ג' וד' ששמותיהם שוים בבית אחת ואח"כ כתוב וכן לא יהיו ב' חתנים בשבת אחת ונ"ל דאדלעיל קאי ר"ל וכן בהיותם בבית אחת לא יהיו ב' חתנים בבית אחת אר בהיות כל איש שורר בביתו הא ודאי דלע"ד לא דיבר מזה ה' ז"ל וכמו שהוכחתי:

וראיתי לה' שדי חמד מערכת חתן וכלה אות י"ט שכתב משם ה' לב חיים ח"ב סי' כ"ו דאין לחוש אלא באם ב' חתנים או שני כלות אחים או אחיות. אבל שאר חתנים וכלות דעלמא אין לחוש ואף אם יעשו שורה לכלם בבה"כ אחת לית לן בה והביא מכמה רבנים דגורסים בדברי ס' חסידים אחים או אחיות. וסיים דמי שירצה לחוש למה שנראה לפי גרסתינו אינו יכול לדחות שאר חתנים אלא הוא ידחה מפניהם. ודבריו ז"ל לכאורה צריכים הבנה דמאי קמ"ל דהוא נדחה מפניהם והם אינם נדחים מפניו דאם ר"ל שיתאחר הוא ולא יוכל לאחר הזולת עבורו לכאורא זו אינה צריכה לפנים גם מה תלי צואת רי"ח במ"ש שורה לכלם בבה"כ אחת ואין ענין לכאורא למ"ש הר"י החסיד ז"ל. ונראה דהרב מבין דהקפידה היא לבל יהיו בבה"כ אחת וז"ש בשבת אחת אבל להיות רק שניהם בעיר וזה בבה"כ וחבירו בבה"כ אחרת הא ודאי דגם לגרסתינו לא יש מקום לחוש ולפ"ז ניח"ל מה שדקדקתי לעיל וכנז"ל וכן מה שדקדקתי במ"א על פשט דברי הס"ח וכן דייק לע"ד אומרו בשבת אחת. ולא קאמר בשבוע אחד דנראה דהקפידה על השבת בהיות שניהם בבה"כ אחת ומה שלא הוצרך הס"ח לומר זה בדבריו נראה דבמקומו לא היה רק בה"כ אחת בעיר וא"כ נכלל באמרו בשבת אחת כאלו אמר בבה"כ אחת. וע' לה' יוסף אומץ סי' ל"ז דהזכיר איזה מצואות רי"ח דראה שמקפידים ואלו הא לא הזכיר ונראה דלא ראה מקפידים גם ע"ש להשד"ח בשאר צואות שכתב משם הנו"ב דס"ל דזה אינו אלא לזרעו אלא דמדברי ה' יוסף אומץ והרבנים שהזכיר שם אין נראה כן ודו"ק:

והנה עפ"י מ"ש לעיל בעניי בכונתו או כפי מה שנראה לי דהבין ה' לב חיים ז"ל בכונתו א"ש מה ששמעתי מידי"ן הרמ"ה נר"ו שדקדק בדברי הס"ח דאיך לא זכר דהוו בעיר אחת דמשמע לפי מה שכתוב סתמא דגם בכל העולם לא יהיו שני חופות ואיזה גבול יש לנו לו' דאל זה כווין הרב כגון עיר אחת אחרי דלא הזכיר הוא ז"ל ולפה"א דה"ד בבית אחת. אי נמי בבה"כ אחת א"ש ודו"ק וכן נשאלתי על זה ואמרתי שדעתי למעשה שאין לחוש לזה רק בכה"ג שזכרתי הכו"ח ביום כ"ד אדר ב' העתר"ו לפ"ג ע"ה משה הכהן ס"ט:

סימן יג

שאלה ראובן שהשיא בתו לשמעון זיוג ב' ויש לשמעון ג"כ בת יתומה מאשתו הראשונה האם יש חשש לפי צואות רבינו יהודה החסיד אם יקח בן ראובן את בת שמעון הנז' או לא. ואם יש ספק בצואת ריה"ח ז"ל אם חוששים

תשובה ה' ספר החסידים ז"ל בצואותיו אות כ"ט כתוב וזה לשונו לא יתחתן אדם שני פעמים עם חבירו בן ובת. בת ובן. עכ"ל. ודבריו ז"ל מתפרשים לשני פנים. הפן האחד שכל עיקר הקפידה היא על החיתון שני פעמים ומאי דביאר אחרי כן בן ובת. בת ובן. לאו דוקא שיהיו באופן זה ממש. אלא לאפוקי שאר קורבות והתחתנויות. הפן השני שאין להקפיד רק באופן זה ממש בן ובת. ובת ובן. אבל זולת זה אינו בכלל מה שכתב לא יתחתן שני פעמים עם חבירו:

אמנם ראיתי להרב הון יוסף בתשו' אה"ע סי' ט' שכתב. וזה לשונו בדברי ר"י ז"ל בצואות הנ"ל אני רואה כפל הענין במלות שונות כגון הך דלא ישאו ב' אחים לשני אחיות וההיא שלא יתחתן אדם ב' פעמים עם חבירו בן ובת בת ובן ע"ש. ומדבריו ז"ל מתבאר דכל עיקר קפידתו של רבינו יהודה החסיד על החיתון עם חבירו ב' פעמים. ומ"ש בן ובת בת ובן חדא נקט לדוגמא ולאפוקי שאר קורבות. אבל כל דהויא ההתחתנות עם חבירו שני פעמים מקפיד רבינו יהודה החסיד דאי אמרינן דמ"ש בן ובת בת ובן הוא בדוקא ממש וכל דלא הוי באופן זה לא חשיב התחתנות ב' פעמים א"כ אין כאן שום כפל כלל וכלל דההיא דלא ישאו ב' אחים לשני אחיות לא הויא כלל בן ובת. בת ובן. אלא ב' בנים וב' בנות. או הויא רק בן ובת. ובן ובת. דהיינו ששני הבנים מצד אחד ושני הבנות מצד שני ואינם נלמדים כלל מבן ובת ובת ובן דהוי בן מצד זה ובת מצד זה ואח"כ בת מצד זה ובן מצד זה. אלא ודאי דס"ל להרב ז"ל דודאי זהו העיקר שלא יהיו ב' ההחתנויות בינו ובין חבירו ובכל צד ואופן שיהיה מקפיד ר"י החסיד ז"ל ולכן קמותיב שפיר דהוי כפל דברים:

וכן יש להוכיח ממ"ש ה' הון יוסף ז"ל בתשובה שם מהש"ס דהיו נישאים ב' אחים לשני אחיות ואחר כך סיים עלה דכיון דמצינו שני אחים נשואים לשני אחיות מסתמא גם זה דלא יתחתן עם חבירו שני פעמים מותר מדינא דגמרא דאין סברא לחלק בין ב' אחים לב' אחיות. לבין אח ואחות. לאחות ואח עש"ב ואי איתא דכונת ריה"ח ז"ל באומרו בן ובת. ובת ובן בדוקא אבל שיש שינוי מה אינו בכלל ב' התחתנויות עם חבירו א"כ לק"מ מההיא דב' אחים לב' אחיות לההיא דלא יתחתן עם חבירו ב"פ בן ובת בת ובן אלא ודאי דס"ל דהעיקר בכונת רבינו יהודה החסיד הוא דהקפידא כולה על החיתון ב' פעמים יהיה באיזה צד ואופן שיהיה ומה שכתב אח"ז בן ובת. ובת ובן. לאו דוקא כסדר זה ואופן זה ולכן כשמצא ה' הון יוסף דנשאו בש"ס ב' אחים לב' אחיות חשיב לה ג"כ לב' חיתונים ולכן קמותיב שפיר גם לההיא דלא יתחתן עם חבירו ב' פעמים בן ובת ובת ובן וכאמור:

ומעתה נתבאר דבנדון המוצג בשאלה נמי לדעת רבינו יהודה החסיד ז"ל לפי המתבאר מדברי ה' הון יוסף ז"ל הוא ג"כ בכלל לא יתחחן עם חבירו ב' פעמים דהרי מה שסיים אח"כ בן ובת ובת ובן הוא לאו דוקא וכמו שהוכחנו מדבריו ז"ל בב' מקומות וכאמור:

והגם דבעיקרא דדינא בהא גופה דלא יתחתן עם חבירו ה' הון יוסף מסיק בתשובתו שם שלא לחוש לצואת רבינו יהודה החסיד ז"ל דהויין דבריו נגד מה שמצינו בש"ס דלקחו ב' אחים לב' אחיות ומינה נמי דב' חיתונים שרו דאין סברא לחלק וכאמור. מ"מ כבר הרב מהר"ם סוזין ז"ל בתשובה שאח"ז השיב על דבריו ומסקנתו היא דכיון דרבינו יהודה החסיד ז"ל בשב ולא תעשה קאמר למלתיה אין זה כלל נגד הש"ס והביא כמה ראיות ע"ש וסיים וא"כ למה יגרע כח רבינו יהודה החסיד ז"ל והוא ידע סודן של דברים. ומי הוא ואיזה הוא אשר לא ישמע את דבריו כיון דליכא שום לתא דאיסורא בקיום דברי רבינו יהודה החסיד ז"ל ע"ש:

ומן האמור מתבאר ג"כ דגם מהר"ם סוזין ז"ל הבין בכונת רבינו יהודה החסיד דבן ובת ובת ובן לאו דוקא והקפידה היא רק על החיתון ב' פעמים וכמו שהבין ה' הון יוסף וכאמור דאי לא תימא הכי הי"ל למהר"ם ז"ל להעירו על זה ולישב קושית הכפל וקושית הסתירה באופן זה דהא לא דמו להדדי כלל. ובן ובת ובת ובן דיקא קאמר:

ומן האמור ומבואר נלמוד ג"כ דמה שאסר רבינו יהודה החסיד ז"ל ב' חיתונים עם חבירו אינו רוצה לומר שהתנו תחילה בהחיתון הראשון שיעשו ג"כ חיתון שני דאי איתא לא קשה מדי לא מהכפל של הצואות. ולא מהש"ס אההיא דב' חיתונים כיון דהא דשני חיתונים בהתנו דוקא מיירי וא"כ מאי קא קשיא ליה לה' הון יוסף ולמה ה' מהרמ"ס ז"ל לא העירו על זה אלא ודאי דב' הרבנים מבארים כונת רבינו יהודה החסיד דאפילו בלא התנו מיירי וכאמור:

והכי נמי מסתברא לע"ד דאי איתא דבעינן תנאי הי"ל לרבינו יהודה החסיד ז"ל לבארו ולא לסתום. גם מסתברא דריה"ח כל עיקר הקפדתו על ב' חיתונים דנקיט ברישא דנראה שהיא כמו הצעה וביאור טעם וסברא למה שהזכיר אח"ז. ובן ובת ובת ובן לאו דוקא וכאמור ועוד דבנדון השאלה יראה דאתיא במכ"ש דודאי ההתחתנות בגופו היא עדיפא מההתחתנות בבנו וא"כ לפי מה שנאמר דהקפידא היא על ההתחתנות ב' פעמים מכ"ש דיש לחוש בזה לדעת רבינו יהודה החסיד ז"ל אלא דלכאורא יש לומר דכיון דפליגי בזה ה' הון יוסף ז"ל והרב מהר"ם סוזין ז"ל א"כ הו"ל פלוגתא בדרבנן דודאי גם רבינו יהודה החסיד ז"ל מודה שאין כאן שום איסור דאורייתא ואולי גם:

איסור דרבנן ליתיה ולמרבה גם רהוי דרבנן הא קי"ל ספקא דרבנן לקולא וכ"ש במה שיש פנים לומר דגם איסורא דרבנן אינו אלא חומרא בעלמא וכאמור. ומה גם דה' הון יוסף. בא באחרונה אחרי דברי הרב מהר"ם סוזין ואחרי שראה תשובתו של הרב מהר"ם סוזין ז"ל מר הוא דאמר דאכתי בשיטתו ובדעתו קאי להקל וכמ"ש שם בתשובת ה' הון יוסף שאחרי דברי הרב מהר"ם סוזין ז"ל עש"ב:

אמנם מלבד דלע"ד כל מה שהוכיח ה' הון יוסף מהש"ס אינו סותר כלל דברי רבינו יהודה החסיד שהרי רבינו יהודה החסיד ז"ל מעולם לא כתב על זה שום איסור מדינא ורק מצד חומרא בעלמא הזהיר וצוה צואותיו בראותו ברוח קדשו או בנסיונותיו שדברים אלו יש בהם חשש. וא"כ הגם דבש"ס לא הקפידו ולא חשו כלל מאיזה טעם שיהיה מ"מ הבא להחמיר ולחוש לצואות רבינו יהודה החסיד תבוא עליו ברכה. ולא הוי כלל בתור סתירה רק בדבר איסור והתיר וכמו שהוכחתי בזולת זה מכמה הוכחות. עוד בה דכבר הגאון ה' שדי חמד מע' ח' אות ה' אסף וקבץ רוב מנין ורוב בנין מהראשונים והאחרונים דקיימי בשיטת רבינו יהודה החסיד ז"ל ולחוש לכל צואותיו ע"ש. וכן דעת גאון עוזנו ה' חיד"א ביוסף אומץ סי' ל"ו וכתב דהוא ידע נסיונות לאלה שלא חשו לצואות רבינו יהודה החסיד ז"ל ונתחרטו הרבה מכמה סיבות וענינים עש"ב. וכן מנהג העולם בפשיטות לחוש לצואות רבינו יהודה החסיד וכמו שכן מעשים בכל יום בכמה צואות. וכן אנכי הצעיר ידעתי כמה ענינים באלו שלא חשו לצואות רבינו יהודה החסיד ז"ל ונתחרטו הרבה רח"ל. וא"כ לע"ד יפה אמרו רבינו החיד"א ז"ל והשד"ח ז"ל ושאר להקת האחרונים והראשונים לחוש לצואות רבינו יהודה החסיד ז"ל וכאמור. ומה גם דהמדקדק היטיב בדברי ה' הון יוסף ז"ל יראה דלא כתב התירו רק למה ששאלו לו לדינא דגמרא ע"ש גם יראה דהוא עצמו מבטל דעתו נגד מהר"ם סוזין ז"ל וכמו שיעש"ב זהו הנלע"ד נאם הכו"ח ביום ה' תשרי ש' אשר תפר"ה. ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

אחר כתבי זה ראיתי עוד להשד"ח ז"ל שם אות הנז' שהביא מה' צמח צדק החדש שכתב וז"ל ופשוט דהא דלא יתחתן בן ובת ובת ובן קיל מב' אחים לב' אחיות דהא התם נמי איכא חיתון פעמים וגו' ע"ש ומבואר מזה דגם ה' צמח צדק ז"ל פשיט"ל מלתא דעיקר קפידתו של רבינו יהודה החסיד הוא בעיקר החיתון פעמים ומ"ש בן ובת ובת ובן לאו דוקא הוא ואינו רק לאפוקי שאר קרובים. וכן ה שדה חמד ז"ל מדלא העיר עליו בזה נראה דמודה הוא לה"צץ הנז' וא"כ מצינו להרבנים ארבעה מיטיבי לכת ה' הון יוסף ז"ל ומהר"ם סוזין ז"ל וה' צמח צדק ז"ל וה' שדי חמד ז"ל דכלהו קיימי בדיעה זו דכונת רבינו יהודה החסיד במ"ש לא יתחתן עם חבירו פעמים היא בדוקא ומ"ש אח"כ בן ובת ובת ובן לאו דוקא. גם מבואר דכלהו ס"ל ארבעה הרבנים דלא מיירי רבינו יהודה החסיד ז"ל באומרו לא יתחתן וגו' בהתנו מתחילה אלא בין התנו בין לא התנו דאלת"ה אין מקום לדמותם כלל לההיא דב' אחים וב' אחיות וכאמור. גם מתבאר מסתמות דבריהם וממה דשקלו וטרו ע"ד ריה"ח ז"ל דס"ל שאין לחלק בין זיווג א' לב'. גם ראיתי לה' שדי חמד ז"ל שם שכתב משם ה' חינא וחסדא דמי שרוצה לעשות שידוך שיש בו משום צואת רבינו יהודה החסיד מסתברא דוגוערין בו והביא ראיות לזה ע"ש. ועדיפא מזה ראיתי לה' הנז' שם בשם ה' המפורסם מהר"ח פאלאגי ז"ל שכתב והעלה דאפילו בצואה שלדברי הש"ס יש מצוה באותו זיווג כנושא בת אחותו יכול אדם לחשוך עצמו מזיווג זה בשב ואל תעשה בסתם ואין בזה שום חשש. ומסיים שם עוד בשם ה' תורת חסד סימן רס"ח וצרור הכסף סי' ו' שפסקו דגם בנשתדכו ועשו קנס ואח"כ בא לבטל השידוך מחשש צואת רבינו יהודה החסיד ז"ל דפטור מן הקנס ומבואר בתורת חסד דחשיב ליה אונס גמור וסיים שם דאין לך טענת אונס גדול מזה ואפילו במקום שנהגו שלא לחוש לצואת רבינו יהודה החסיד פטור מהקנס דאין לסמוך בזה על המנהג כלל עש"ב ואפילו בספק צואת רבינו יהודה החסיד נראה מדבריו שם שדעת ה' רוח חיים ז"ל דשומר נפשו ירחק דמי יכניס עצמו בספיקא במלתא דאיכא למיחש לסכנה ע"ש ונראה פשוט דס"ל לה' הנז' ז"ל דהגם דקי"ל בעלמא ספיקא דרבנן לקולא הני מילי באיסורים דמי שצוה על האיסור הם רבנן והם אמרו דספיקא דידהו לקולא הוי אבל במה שיש בו חשש סכנה ונזקים ב"מ חמירא סכנתא מאיסורא וגם בספק שומר נפשו ירחק וכן זכורני דכה"ג חילקו הפוסקים ז"ל בזה או בדומה לזה והוא חילוק ברור:

המורם מכל זה דראובן שהשיא בתו לשמעון אין רבינו יהודה החסיד ז"ל מסכים שישיא לבנו את בת שמעון גם שהיא מאשה אחרת לבנו דהוי בכלל לא יתחתן עם חבירו פעמים. ולאו דוקא בן ובת ובת ובן אלא גם בכה"ג דנ"ד שפיר חשיב ב' חיתונים ואפילו לא התנו כן בנשואין הראשונים כלל. וכמבואר לעיל וכמו שהוכחנו מה' הון יוסף ז"ל ומהר"ם סוזין ז"ל וה' צמח צדק ז"ל וה' שדי חמד ז"ל ואין לזוז מדבריהם אפילו אם ימצא חולק על זה וכ"ש שלא ראינו שום חולק עליהם. זהו הנלע"ד ביום ח' לחדש תשרי שנת תפר"ה לפ"ק ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

סימן יד

שאלה ראובן ואשתו רחל עבר ביניהם קטטות והכאות וזה תוכן דברי העדיות. ב' עדים העידו שבבוא האיש והאשה לפני חזן הכנסת שבמקומם הבעל אמר לאשתו לתבוע מה שתרצה והיא אמרה לו לתבוע מה שירצה והשיב לה הבעל הלא כבר נתפשרנו שכל אחד יקח חפציו וילך לו לנפשו ויקם האיש ויך את אשתו שלש מכות במנעל של צמר גפן (הנק' ספאדרי) ועוד מכה אחת במפתח. גם העיד עד אחד שפעם אחת הוא מנע את האיש הנז' מלהכות את אשתו והיה הבעל הנז' אומר היא רוצה להרוג אותי אני אהרגנה. עוד העידה אשה אחת ששמעה קול צעקה ושאלה מה זה ואמרו לה כי האיש הנז' הכה את אשתו והיא היתה שם כשהכניסו האשה הנז' לביתה מתעלפת. וכן פעם אחת ראתה שהכה אותה באמת הבנין עד שנשברה עליה. גם הודיעו חכמי ורבני עירם העומדים בראש הציבור ומהם אחד ממונה לדון ולהורות שבעת המחלוקת שהיתה בין האיש והאשה הנז' אמרו להם להתפשר ולדור בבית נאמנים (הנקרא צ'אר עדל) ובעת כעסו אמר (ובאחת מהמכתבים כתוב שנשבע בכו"ך) אם תכריחוני לשבת בבית נאמנים אני אהרוג אותה בסכין ע"כ תוכן דברי העדיות ודברי המכתב מחו"ר עירם:

ועתה האיש תובע שאשתו תשוב אליו ואשתו אומרת שזה מן הנמנע כי היא מתפחדת מרוב מכותיו וגם יראה על נפשה פן יפגע בה וימיתינה או יעשה בה מום גדול וקבוע והאיש אומר כי הוא מוכן לעשות ככל אשר יגזרו עליו הב"ד מאופני הבטחון אם לשבת בבית הנאמנים אם להאמינה בשבועה אם שיחייב עצמו ע"י סופרי הממשלה שאם יארע לה שום דבר כל עת היותו בעיר הוא הנתבע וכיוצא. והיא אומרת לא כי באמרה כי בהיותה בבית אחת עמו והבית סגורה אם יכנה מכת הרג וכיוצא אין הנאמנים אשר בחצר יכולים לעשות לה מאומה ובכן תובעת נדוניתה הן מה שבידה הן מה שביד בעלה הן מה שמשכן הוא הן מה שביד השליש וכן תובעת סך מהכסף מדודים שנתנו לו בית אביה עם הנדוניא מהם בעין ומהם שקנו לו בהם צרכיו וכן תובעת מזונותיה ושתהיה פרושה ממנו בבית אביה ועגונה לעולם אף אם לא ירצה לגרש היכי לדיינו דייני להאי דינא:

תשובה מרן בש"ע סי' ע"ז ס"ב הזכיר ב' מיני מורדת א) מורדת דמאיס עלי ב) מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ונדון דידן נראה לדמותו למאיס עלי שכתב הרמב"ם בפי"ד מה' אישות ה' ח' דאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי [כופין אותו לשעתו לגרשה] לפי שאינה כשבויה שתבעל לשכאוי לה וגו' והגם דלא נקיטנן כוותיה בהא לכוף אותו לגרש עכ"פ נקיטנן מיהא כוותיה בהא דאין לקנסה עד שתחזור להבעל לשנאוי לה וא"כ ה"ה לנ"ד דכיון דאומרת דמתפחדת ממנו ויראה ורעד יבוא בה בראותה אותו ויראתה אם מצד דשמא יכנה או שמא יהרגנה אין לנו להמציא המצאות קנסות למען תחזור בעל כרחה ולא דמיא הא לבעינא ליה ומצערנא ליה מפני שעשה לי כו"ך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וגו' שכתב מרן שם דהתם שאני שאומרת בעינא ליה אך בנ"ד שמפני העבר ממנו לא בעיא ליה נראה דהויא כמאיס עלי דבנ"ד נמי י"ל שאינה כשבויה להיות מוכה ונדרסת ונבעלת בעל כרחה וכ"ש שהיא מתפחדת שמא יהרגנה וכן נלמד מדברי הר"ן בפ' אעפ"י שכ' דבדאמרא בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא וגו' ע"ש ועם שאין שיטת הר"ן שוה לשיט' הרמב"ם ומרן ז"ל עכ"פ מדבריו נלמוד ג"כ להבין טעמו של הרמב"ם ומרן ז"ל וכן יש ללמוד מדברי הרדב"ז ח"א סי' ר"ס בנדונו שאינה יכולה לסבול את בעלה מצד שהוא משתין במטה וגו' ע"ש שכתב דלא גרע ממאיס עלי ע"ש וכן יש ללמוד מדברי המבי"ט ח"ג סי' רי"ב דכל כה"ג דאינה יכולה לסבול לא גריעא ממאיס עלי ואדרבה עדיפא מינה ע"ש. וכ"ן מדברי הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' ח' שכתב בנדונו דהדיין הכופה אותה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים מנדין אותו ע"ש ומשמע מדבריו שם דאין לנהוג עמה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה אלא עדיפא היא מהאומרת מאיס עלי ע"ש וכ"ש בנ"ד שמתפחדת מהמכות וההרג:

א) ומעתה לענין בלאותיה הקיימים נראה דנוטלתן בין שהם תפוסים בידה בין שאין תפוסים בידה בין שהם ביד שליש בין שהם ביד הממשכן אם שמשכנה היא או שמשכן בעלה ואפילו מה שתפס הבעל ג"כ מוציאין ממנו בעל כרחו ונותנים לה שכן דעת מרן ז"ל גבי מורדת דמאיס עלי כמ"ש ה' פרי צדיק סי' ב' וכ"כ ה' משה"ר ז"ל מע' מ'ם אות רכ"ט. והגם דאין הבעל רוצה לגרש מוציאין מידו ונותנים לה. ומ"ש המשה"ר שם דכ"ז אם הוא רוצה לגרש אבל אם אינו רוצה לגרש כתב הב"ש (שם כתוב הרשב"ש והוא ט"ס וצ"ל ה' ב"ש והוא בס"ק כ"ז ע"ש) בשם הט"ז (והוא בס"ק ט"ז ע"ש) דאין מוציאין ע"ש לאחר המחי"ר נלע"ד דלדידן דבתריה דמרן גרירי מוציאין גם אם אינו רוצה לגרש שהרי עיקר טעמו של הרמב"ם שפסק מרן כוותיה משום דדמיא לזינתה דאמרינן אם היא זינתה כליה מי זנו כמ"ש מרן בכ"מ בפי"ד מה' אישות ה"ח בשם הר"ן ע"ש וכיון שהם שלה מדינא מאי נ"מ אם גירש או לא גירש ועוד דמרן אזיל בזה בשיטת הרמב"ם כמ"ש ה' פרי צדיק סי' ב' ונטה מדעתו רק בנוגע לכפית הגט וא"כ בנוגע לממון כדקאי קאי וכמו שלדעת הרמב"ם זכתה בהם האשה כן נמי לדעת מרן זכתה בהם האשה דבממון כדקאי קאי וכ"ן דעת ה' פרי צדיק שם ועוד אעיקרא דדינא תמהני ממ"ן אם הם משייכותו וזכותו של בעל א"כ היה בדין לזכות בהם גם אם הוא רוצה לגרש ואם הם משייכותה וזכותה של האשה הדין נותן שתזכה בהם גם אם אינו רוצה לגרש ועוד קשה דלפ"ד לא משכחת כלל דמוציאין מידו של בעל במאיס עלי דהרי יכול לומר א"כ איני מגרש וכמה מהדוחק לומר דמרן לא מיירי רק בבא לגרש ובא לשאול ברצונו איך הדין נותן כי על כן לע"ד הדבר ברור דלדידן דבתריה דמרן גרירי ולדידיה זוכה בהם האשה מדינא וגם אם תפס מוציאין מידי לא שאני לן כלל בין אם בא לגרש או שרוצה לעגנה דבין כך ובין כך מוציאין מידו ונוטלתן ומ"ש הב"ש ס"ק כ"ז בשם הט"ז ס"ק ט"ז לא קאי רק לדידהו ולדינא דמתיבתא דאינה זוכה מדינא אלא מהתקנה דאז יש פנים לחלק כנז'. ואולי דגם המשה"ר לא כתב זה רק מן הצד נזכרון בעלמא לשיחזור על המקרא והמעתיק העתיקו בפנים או שיש איזה ט"ס או השמטה וכמו שכן במקום הב"ש כתב הרשב"ש וגם לא ציין באיזה מקום שכל זה מורה שלפום ריהטא ראה דבריהם ז"ל והונח למזכרת מן הצד לעת מצוא פנאי לחזור ע"ז:

ב) אך עיקר כתיבתה וכל מה שאבד מנדוניתה נראה דהפסידה דכיון דאין כופין בזה לבעל לגרש וגם אין אומרים לו שחייב לגרש כמו שיבואר אח"ז א"כ הרי לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אלא במותו או אם גירשה וכמ"ש מרן בסי' צ"ג ס"א וכן אינה נוטלת משל בעלה כלום ואפי' מנעל ומטפחת שלקח לה פושטת ונותנת לו וכן כל מה שנתן לה מתנה וכמ"ש מרן סי' ע"ז גבי מאיס עלי ע"ש:

ג) וכן אין לה מזונות כמ"ש מרן שם גבי בעינא ליה ומצערנא ליה ומשמע דה"ה לאומרת מאיס עלי דאין לה מזונות שהרי כתב מרן בכ"מ פי"ד ה' ח' דבאומרת מאיס עלי נתבטלו כל תנאי האישות ע"ש ומכללם ג"כ המזונות וכ"כ הר"ן בכתובות בפ' אעפ"י גבי קטנה דבין היא בין אביה יכולים לעכב וגו' דאינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב וכ"ן מדברי הרא"ש כלל מ"ג אות ג' שכתב בנדונו אך תפיסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו דמשמע דאם אינה מקבלתו אין לה מזונות וכ"כ הרמב"ן ז"ל בסי' ק"ב וק"ג בנדונו דדומה לנ"ד דכל שטוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות שאין זו מורדת ואלו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו וגו' מבואר דאם אינה מקבלתו לא בבית אביה ולא בשום מקום פטור ממזונותיה דמימר אמר אם את עמי יש לך מזונות ואם אינך עמי אין לך מזונות ככתוב שם בשאלה ק"ג ע"ש וכ"כ מור"ם ז"ל בסי' ע' דאין איש חייב במזונות אלא כשהיא עמו ומבואר שם בבאה"ט ס"ק ל' בשם האחרונים דאין לה מזונות כלל אפי' כפי ברכת הבית ע"ש:

ד) וכן אם רצה הבעל לישא אשה אחרת רשאי ואפי' אי לא מצי למיקם בסיפוקי תרי דהשתא מיהא הוא פטור ממזונות אשתו הראשונה וכן מבואר מדברי הרשב"א סי' תת"ס דבמקום דליכא תקנת רגמ"ה רשאי לישא וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"ב סי' ת"ש וכ"ן ממה שציין הרב יד אהרן הגהב"י אות י"ד ע"ש:

ה) ועל דבר אם כופין את הבעל לגרש כבר כתב מרן בב"י סי' קנ"ד על דברי רבינו שמחה והאגודה וא"ז דאין לסמוך עליהם לכפות להוציא על דברים אלו כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים וכה"ג פסק בש"ע סי' ע"ז ס"ה דאיש המשתטה וגו' ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים:

ו) ומסתמיות דבריו נראה דגם הרחקה דר"ת לא עבדינן וע' לה' משה"ר ז"ל מע' ע' אות רכ"ט משם ה' אליה רבה ועם שה' אליה רבה ז"ל מסיק בנדונו לעשות הרחקה לע"ד אי"ן כן דעת מרן מדסתם וכן כתב הכנה"ג סי' קנ"ד הגהב"י אות מ"ט בשם ה' משפט צדק ח"א (אינו נמצא פה לראותו) דאפי' היה רודף אחריה בסכין אין כופין לגרש וכן אין לומר לו שחייב להוציא ע"ש והב"ד המשד"ר ח"א אה"ע סי' קנ"ד ע"ש וא"כ כ"ש דלא עבדינן ליה הרחקה דר"ת וכ"ן דעת הרדב""ז ז"ל ח"א סי' קנ"ז דאין מזכירין לו שיוציא את אשתו כלל ע"ש:

)

ז) ומן האמור מבואר דאין לבוא עליו ג"כ בעקיפין לקנסו שישלם כתובתה או מזונותיה ותעמוד בבית אביה או בבית לעצמה עד שירצה ויגרש דכיון דאין עליו חיוב מן הדין לגרש הוא הדין והוא הטעם שאין לבוא בעקיפין לקנסו באחת מאלה:

ח) אך אם האשה תסכים לשוב לו נראה דודאי יכולים הב"ד להשביעו או לנדותו ולהחרימו שלא יכנה עוד והגם דהרמב"ן ז"ל כתב בסי' ק"ב דאיני רואה שיכולים ב"ד להשביעו ע"ש כבר מרן ז"ל בב"י בסי' ע"ד תמה ע"ז והוכיח דיכולים לנדותו ע"ש ונראה דה"ה להשביעו וכיוצא כפי ראות עיני ב"ד. וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קנ"ז דמתחילה מנדין ואח"כ מכריזין וגו' ואם לא נתקן מסיים שם דקונסין בכתובה ע"ש ונראה דה"ה דקונסין אותו בזה דתעמוד היא בבית אביה והוא ישלם לה מזונות דבכל כה"ג הדבר תלוי לפי ראות עיני הב"ד שהרי הסדר שזכר הרדב"ז ז"ל שם לא הראה לו מקור רק מה שנראה לו וה"ה אם נראה לב"ד לחייבו במזונותיה:

ט) ועל כל פנים תהיה התראה לזה קודם עשותו שאם כה יעשה יתחייב וגו' ואם עבר איהו דאפסיד אנפשיה ואם גירש אין זה עישוי וכפיה דיכול הוא לתת לה הוצאות מזונותיה ולא יגרש או לא יכנה ולא יגרש וכמ"ש הרדב"ז בנדונו ע"ש דלא הוי כה"ג כפיה. וכן מבואר בדברי שו"ת הגאונים הנק' שערי צדק שער ד' סי' מ"ב דאעפ"י שנמצא הדבר אמת שהכה אותה פעם ופעם כמו שכתוב בשאלה אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה עד שיתרו בו בית דין וזקני הקהל ויאמרו לו הוי יודע וגו' וכשמקבל עליו וגו' אם מעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובתה ע"ש הרי למדנו דלא יתכן לענוש אא"כ מתרין בו תחילה וכן נמי אם נראה לב"ד לענשו במזונות עם שלא תשב עמו צריך התראה תחילה:

יוד) ואם לא רצתה בשום אופן מיראתה ממכות נוראות או שמא יהרגנה אם יש להשביעה על זה דהיא טוענת כן באמת כבר כתב הכנה"ג סי' ע"ז הגה"ט אות ל"ב בשם רש"ל בתשו' סי' ס"ט דכל שנותנת אמתלא לדבריה ולא ראינו ערמה א"ץ לשבועה ולא לחרם ע"ש ובנ"ד הרי יש העדיות שנתקבלו ודברי חו"ר העיר ואין לך אמתלא גדולה מזו. ועם שהבעל הוא אומר שמוכן הוא לתקן ולקבל כל מה שיאמרו אליו הב"ד מ"מ אין זה בטוח:

יא) ומ"מ אם רואים חו"ר עירם בלוית איזה מראשי העדה שאין חשש כלל שיהרגנה טפי עדיף להשתדל לפייסה שתשוב עפ"י התנאים וההתראות הנז' ואם באמת לפי דעתם יש לחוש לשמא יהרגנה (וכמו שכן אמרו שיש מי מאותו מקום שהרג את אשתו ועודנו בבית הסהר מחמת זה רח"ל) הא ודאי דשב וא"ת עדיף והאשה והבעל הם רשאים ולא אנו:

יב) ולענין נדוניתה שבידה ושנוטלת אם יכול הבעל לעכבה מלמכור ומליתן אם באה למכור לפרנסתה או למשא ומתן להתפרנס לא צריכה למימר דהגם דהוא יורשה אין לו מקום רק במה שישאר דאלת"ה למאי הלכתא נוטתן דאין לך דבר קודם למזונותיה וכן מתבאר מדברי הכנה"ג סי' ע"ז הגה"ט אות ל"ז בשם מהר"ם מלובלין ז"ל. אך אם באה ליתן לזולת נראה מדבריו שם דאין לה יכולת אך נראה דהוא ז"ל בשיטת מור"ם ז"ל סי' ע"ז ס"ג אמרה אך למהרלנ"ח סי' ל"ז מבואר דשפיר יכולה ליתן וכיון דהוי פלוגתא האשה שהיא מוחזקת יכולה לומר קים לי והגם דמוציאין מיהא בלאותיה הקיימים כיון דהדין נותן להוציא ותהיה אחרי זה מוחזקת יכולה ליתן והגם דיש סוברים דאין לומר קים לי נגד הוראת מור"ם ז"ל לע"ד מלבד דאין זה מוסכם וכמ"ש בזולת זה עוד בה דבנ"ד דברי הרמב"ם ומרן ז"ל דקאי בשיטתיה מטין לדעת מהרלנ"ח כיון דהיא זוכה בהם מדינא ושלה הם ונפסק האישות ביניהם ולא נשאר רק הירושה אין לו בה מבוא רק בעת הירושה כבן היורש את אביו וכיוצא. וא"כ יכולה ליתן ואין מי שימחה בידה:

יג) ובדבר הכלים והתכשיטין שלה שמשכנם בעלה אצל הזולת נראה דאם הוא מודה שמשכנם שלא ברשותה כיון דהיא נוטלתם והם שלה חייב לשלם הוא הדמים שממושכנים בהם ואם הוא אומר שברשותה נתמשכנו אזי אם לצורך הלואה לו שיחזירם לה אח"כ אזי חייב ג"כ לשלם הוא דמי משכון ונוטלתם ואם הוא אומר שברשותה לצורך פרנסתם או כיוצא בזה או שאומר שברשותה בסתם נתמשכנו אזי ישבע היסת ע"ז ונפטר ודומה זה למ"ש מרן בב"י סי' צ' בשם הרשב"א סי' תתקל"ו (ותתקל"ז) והביא דבריו מור"ם בסי' צ' ס' י"ד (ושם כתוב תקל"ו ותקל"ז וצ"ל תתקל"ו ותתקל"ז) ועם שמדבריו נראה כאלו הי"א חלוקים עם הקודם מדברי מרן הב"י נראה דדברי הרשב"א בזה בנוגע לדו"ד שבין האיש ואשתו דינא הוי ואין חולק:

יד) אך המעות בעין שנתנו לבעל אם כבר הוציאם לצרכיו או לצרכי כלי בית וכיוצא נראה דדמו לנצ"ב שאבדו וכמ"ש המשה"ר מע' מ' אות רכ"ט ועם שצידד ה' שם בזה חזר והכריע כן והוא דבר שהשכל מחייבו דודאי ניתנו לו לעשות בהם מה שלבו חפץ וא"כ אין לאשה מבוא לא במה שהוציא ולא בחליפיהן אם קנה בהם כלי בית וכיוצא:

טו) אך אם התנו מתחילה שהסך של המדודים יהיו לכלי בית אזי נראה דבין שקנתה האשה או אביה או שקנה אח"כ הבעל בהם כלי בית הוו כנדוניא הנשארת ונוטלתן כיון שלא ניתן לו רשות לעשות בהם רק כנז' וכן נלמד מדברי המשה"ר ז"ל:

טז) ואם מכחישין זה את זה בתנאי המוחזק נשבע היסת ונפטר:

טו'ב) והנה לכאורא היה נראה לדון עפ"ד ה' המבי"ט ח"ג סי' רי"ב דכל מה שאבד מנכסיה שקבל עליהן אחריותו חייב בהם הבעל וכן המעות שנתנו לו אפי' אכלן או איבדן כופין אותו לשלם ע"ש ומינה לנ"ד שבאה בטענה ואמתלא גדולה אלא דלע"ד דבריו ז"ל הם נגד הנראה בדעת מרן ז"ל בש"ע סי' ע"ז שהרי כל עיקר יסודו משום דבאומרת מאיס עלי כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה אין בטענתה ממש ע"ש ואלו מדברי מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ח' מבואר דסובר דדעת מרן בב"י דבמאיס עלי בעינן שתתן אמתלה לדבריה וגם החולקים ע"ז ע' ה' פרי צדיק סי' ב' והביא דבריו המשה"ר מע' מ' אות רכ"ט היינו רק דגם דאינה נותנת אמתלא חשובה כנותנת אמתלא ובין כך ובין כך דינם שוה וכמה מהקושי לחלק עוד באמתלות ובשיעוריהם בלתי ראיה מספקת. כי ע"כ נראה דדעת מרן ז"ל בזה אינה מסכמת עם המבי"ט ז"ל. ועכ"פ למדנו מדברי המבי"ט ז"ל דמדמה המעות לנדוניא וכהכרעת ה' משה"ר בסוף דבריו ע"ש. זהו הנלע"ד בספיקות הנמשכים מהנדון הנכחי והיו דברינו אלה לא להלכה ולא למעשה עד כי יסכים אתנו רבינו הגדול עמוד הימני ר"מ ור"מ סוה"ר כמה"ר ר' משה שתרוג נר"ו יאיר כאור שבעת הימים ועל פיו ודיבורו יקום דבר. הכו"ח פה אי ג'רבה יע"א ביום מעלי יומא דכפורי שנת כי היית עזרת"ה לי לפ"ק:

ע"ה ציון דר' שושן כהן ס"ט ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א

סימן טו

נשאלתי מידי"ן החה"ש הדה"מ כמה"ר כמה"ר ר' יוסף בוכ'ריץ יצ"ו לחוות את דיעי לו אודות עגונה אחת ממחנה קדשו ק"ק הדיג,ת יע"א שבעלה טבע בים שנתקבלו בה עדיות אלה כמו שהם כתובים אחר זה וכפי המסופר שהאשה הנז' היתה מחלטת שאישה מת והוא החלל הנז' ולא נסתפקה כלל והתחילה בימי הנישואין מקרוב וכן לפי הנראה כן מחליטים שאר במח"ק ורק ידידינו מהרי"ב נר"ו בשמעו עיכב על ידה מלהנשא טרם בירור דינה. וזה נוסח הקבלת עדות במותב תלתא כחדא הוינא יתבין כד אתא קודמנא סני' פ'רג'ון בן משה חדאד הי"ו ואחר האיום והגיזום עמד על רגליו והעיד בתע"ג אלדי מדת תלת סנין לילת כירוג' הגין כ'רג'נא מן מדנין האנא ונחייסא כהן נ"ע אלדי עמו אסמו רחמים עודא צבחנה פ'י בוג,רארה וצלנא לזרף תקריב מאצ'י שאעה בעד נפ"ץ נהאר ואקבל מה ניצלו קאלי אידא לקינא צקף מליח ואנכאן לא נעומו פ'לבחר והאנא לם חבית קלתלו נהיר סכ'ון מא נעומשי והווא כרארטי הבבט סלעתו מן לכריטה קריב לצט וקאלי נעמלו סאעאלא נאר באש יג'יו לבחרייא ונהארא נהאר לעיד לכביר מתאע לגויים מה תמא חד ועמלנא סאעאלא נאר וג,בברנא בתראב וכננא נצפ"רו ונצייחו ומא ג'א חד וקאל נרתאחו שוייא יג'ישי חד והאנא ענדי דג'אג' קלתלו עטיני שוייא שעיר לדג'אג' נחב נדכ"ל לדאמוס ונרקץ' קאלי הסכארה קדאמך' ודכ'לת לדאמוס ורקצ'ת מקצ"אר סאעה סאעה ואש ומן בעד קמת ווקפ'ת עלא פ'ס הדאמוס נשוף ג'אושי צקוף לקית צקף ג'את וטלעת ונשוף הצקף קרבת צ'רת עלא צאחבי מא לקיתושי צייחתלו לם ג'א וקאלי הראיץ אטלע לצקף קלתלו חתא יג'י צאחבי לכרארטי ובעת מן ענדו נאם יצ'ורוה הוני והוני לם לקאוה וקאללי באלך' הבט לבחר קלתלו וין חואיג'ו קאלי תחב תרכב ארכב עלא כ'אטר עיד הדחייא לם ננג'ם נסתנא וכיף לם לקית מעאה תנייא פ"תעטיל רכבת מעאה נהארהא אלדי הווא נהאר הג' אלדי הווא כירוג' הגין וכיף בדינא נקימו פ' לצקף לקית חואיג' מלמומין מכ'טיין בסכארא ומעאהם פ'לוס וקעדת באהת באלך' ג"אשי חד כ'דא שי מן הסכארא וקאם אלדי עזבו וכ'ללא לבקייא גדס וכיף ג'א הראיץ ולקאני באהת וחכיתלו קאללי לאג'ם יכון צאחבך' הבט ללבחר הנא והאדו חואיג'ו. ותעקקלת חואיג'ו אלדי כאנו לאבסין עליה כבוס ופ'רמלא וצרואל ווזרא מתאעו והראיץ קאללי חל לפ"רמלה לקית פ'יהא סטוס פ"לוס מייא וארבעא פ'רנך' ונפ'ץ ומוס מתאעו וזמאם מתאע תקייד מתאע הסלעא ונעקל אלדי הווא זמאמו מתאע כ'דמתו פ'שרכא מעא מכ'לוף עמרוצי וקאללי הראיץ צאחבך' משא פ'לבחר מוחאל ילווח פילוסו אלדי הומאן עקל בנאדם לאזם יכון התג,ללב עליה לבחר וג,רק. וקאללי הראיץ כיף תוצל לאזים תכ'בבר ראיץ מרצא באש לם תבקא אנתי מטלוב ביה וכ'בברת קאללי תכ'בבר שיך התראב פ'י אזים ומשית ולם לקיתו סתננית לג,צ'וא נהאר השבת כ'בברתו וקאללי תבעת תעררף אמאליה וכרית ואחד יכ'בבר אמאליה פ'לח ארא אלצג,ירא ונהאר השבת תקריב מאצ'י תלאתא בעד נפ'ץ נהאר ג'או כ'וה וכ"מסא דיג,תייא וכ'וה כיף שמאע דהש ופ'אהמת הג'מאעא בנאזלא ורכבנא פ'י צקף ולווזנא עליה פ לזרף ולם לקינאה וקאלו למסלמין מא יטלע כאן בעד תלת איאם ורזענא לאזים ולילת אלחד משינא לדיג,ת רקצ'ת תמא ומן ג,צ'וא וא כרית זאילא ורווחת ללחארא וסמעת נהאר התנין אלדי נהאר אלחד לקאווה פ'זרף ושאפ'ו הטביב וקאל אלדי האדא מא ביה שיי ג,יר הבט סכ'ון לבחר סתקטר מאת ויום התנין בעתלי לעאמל וחכיתלו באלדי צאר וכיף שאפ'ו אלדי הטביב קאל כמא מד' קאללי אמשי רווח ויום התלאת ג' אובו ואמו ומרתו וצקטו פ'נאזלא עלא יד אלעאמל אלדי מא תאהמין חד. ולכתב יום ג' ניסן התרפ"ו וקיים:

ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א. ע"ה מגוץ חדאד ס"ט ע"ה חויתה בלא"א חנינא הכהן ס"ט תרגום עדות פרזון הנז' לעברית

במותב תלתא וגו' והעיד בתע"ג שזה כג' שנים ליל מוצאי ט"ב יצאנו ממדנין אני ונחייסה כהן וגו' וכשעה אחר חצות היום הגענו לזרף וקודם שהגענו א"ל שאם מצאנו ספינה טוב ואם לאו נשוט בים ואני לא רציתי וגו' ויאמר אלי נעשה משואת אש למען יבואו המלחים ועשינו משואות וגו' ולא בא אדם ואמר ננוח מעט אולי יבואו וגו' ונכנסתי למערה וישנתי כשעה וגו' ואיקץ וגו' ומצאתי ספינה באה וגו' חיפשתי על חבירי לא מצאתיו וגו' ויאמר לו רב החובל עלה לספינה אמרתי לו עד שיבוא חבירי העגלון ושלח מאנשיו לחפשו ולא מצאוהו וגו' א"ל אם תרצה לרכוב רכב כי וגו' לא אוכל לחכות וגו' וכשהתחלנו לשאת הבגדים לספינה מצאתי בגדים צבורים מכוסים בשק ועמהם כסף וגו' א"ל בודאי שחבירך ירד לים פה ואלו בגדיו הסתכלתי בבגדיו והם אשר היו לבושים עליו כובע ופ'רמלא ומכנסים וסדין שלו וגו' כיס מעות מאה וארבעה פרנך וחצי וסכין שלו ופנקס וגו' שאני מכיר שזהו פנקסו וגו' ויאמר אלי רב החובל חבירך נאבד בים שאי אפשר להשליך מעותיו שהם דעת האדם ובלי ספק נתגבר עליו הים ונטבע וא"ל כשתגיע לאזים תודיע לפקיד הים כדי שלא תתחייב בו אתה והודעתיו וגו' ויאמר אלי תודיע לקרוביו והשכרתי אחד להגיד לקרוביו באלחארה הצג,ירה ויום השבת וגו' בא אחיו וחמשה מהדיג'ת וגו' וחפשנו עליו בזרף ולא מצאנוהו והישמעאלים אמרו כי אינו עולה רק אחר ג"י וגו' ושבתי לאלחארה וביום ב' שמעתי כי ביום א' מצאוהו בזרף וראהו הרופא ואמר שאין לו כלום רק שירד חם לים ונצטנן וביום שלח אחרי המושל וספרתי לו ממה שהיה וגו' וביום ג' באו אביו ואמו ואשתו והודו ע"י השופט כי אין חושדים במי שהוא והיה זה ביום וגו' וקיים:

במותב תלתא כחדא הוינא יתבין כד אתא קדמנא ה"ר פינחס בן יצחק דידי הי"ו והעיד בתעשג איך שביום ש"ק י"א אב תרפ"ב קאל לו פ'רג'ון אלדי נתייסא בן רפאל כהן נהאר הג'מעא יו"ד אב התרפ"ב קריב נפ'ץ נהאר קאל לו אלדי יחב ליעום דכ'ל לם כ'רג'. יום אלחד י"ב אב התרפ"ב באעד נפ'ץ נהאר לקית נתייסא פ'סט ראקד עלא וג'הו קלבתו עלא דהרו כאמל בג' גופ'ו ג,יר כ"סמו מג'רוח שוייא בחכך' אלמא עקלתו בוג'הו וכ'סמו וג,בהתו אלדי הווא נחייסא למד' כמא יטרפ'ו כיף כאן חי בדא למא מתאע לבחר ליווצלו ועקלתו בלאמארא אלדי ענדו בקאיאע פ'י רג'לו לימינא מן הג'נב לבראני לס נאערף קדאש מן בקעא ועקלתו מן הג' מתאעהו אלדי השער מתאע ראצו נאבת ואצל קריב לנפץ ג'בינו ועקלתו מן לבקעא אלדי ענדו פ'סאפ'א לפ'וקחנייא לם נערף מן ג'יהת לימין חוולא ליצאר למכתר עלח ליצאר ולם נאערף הצאח וקתהא וג'הו לם מנפ'ך והיה זה ביום ר"ח ניסן התרפ"ו לפ"ג והכל שריר ובריר וקיים:

ע"ה יוסף בוכריץ ס"ט הצעיר לאועטייא ס"ט הצעיר משה ד"ר שמעון הכהן סילט"א תרגום עדות פינחס הנז' לעברית:

במותב תלתא וגו' והעיד בתע"ג איך שביום ש"ק י"א אב תרפ"ב אמר לו פרזון כי נחייסא בן רפאל ביום ו' יו"ד אב התרפ"ב קרוב לחצות היום אמר שרוצה לשוט נכנס ולא יצא. יום א' י"ב אב התרפ"ב אחר חצות מצאתי נחי סה הנז' בחוף שוכב על פניו הפכתיו על גבי שלם בכל גופו רק חוטמו פצוע קצת בחיכוך המים הכרתיו בפניו וחוטמו ופדחתו כי הוא נחייסה כמו שידעתיו בחייו והתחיל המים של הים להגיע לו והכרתיו בסימנים אשר לו בהרות ברגלו הימנית מהצד החיצון איני יודע כמה והכרתיי ממצחו שהשער של ראשו מגיע קרוב למחצית מצחו והכרתיו מהמקום אשר בשפתו העליונה לא אדע אם מצד ימין או מצד שמאל ועל הרוב על השמאל ולא אדע בבירור ואז פניו לא היו נפוחים והיה זה ביום וגו' וקיים:

במותב תלתא כחדא הוינא יתבין כד אתא קדמנא ה"ר כ'מימס ן' יהודה דידי והעיד בתע"ג איך שביום ש"ק י"א אב התרפ"ב קאל לי ליהודי אלדי כאן מטא נחייסא בן, רפאל כהן אלדי וצלו יום הג'מעה קריב לנפ'ץ נהאר לג'רף דכל לג,אר וכ'ללא נחיישה למד' קדאם לבג,לא ולכריטה כיף שאף השקף ג'איי כ'רג' מן לג,אר לם וג'ד נחייסא למד' ווג'ד כאן לכריטה ולבג,לה והדבש צ'אר עליה לם וג'דו רווח בלכריטה והדבש להאג'ים נשאר אלחד 12 אב התרפ"ב באעד נפץ נהאר בשוייא לקית נאייסא למד' ראקד עלא בטנו פ'סט לבחר יוצלו למא לג'נבו מעא למיג'א כיף תצ'רר קלבוה אעלא קפ'אה ועקלתו כיף מא נערפ"'י חיי בג' וכ'סמו ווג'הו והווא כאמל לם נאקץ מנהו שיי כאן שוייא חכך' מתאע למא פ'י כ"סמו ווג'הו ווקתהא לם פ'יה נפ'אך וענדי פי אמארה מן ג'הת שערו אלדי אעלא ג'בינו קריב יוצל לחואג'בו פ'י שאן ג'בהתו צג,ירה ועקלתו מן ג'יהת רג'לו לימינא אלדי פ'יהא תלאת בקעאת טבאעאה מן ברא אעלא טול הרג'ל מאהומשי מקאבלין כיף מה נערפהום פי חיאתו והיה זה ביום ר"ח ניסן תרפ"ו והכל שריר ובריר וקיים:

ע"ה יוסף בובריץ ס"ט הצעיר לאו עטייא ס"ט הצעיר משה ד"ר שמעון הכהן סילט"א תרגום עדות כמימס הנז' לעברית

ממותב תלתא וגו' בתע"ג איך שביום ש"ק י"א אב התרפ"ב אמר לו היהודי שהיה עם נחייסה בן רפאל כהן שהגיעו יום ו' קרוב לחצות היום לזרף נכנס למערה והניח נחייסה הנז' לפני הפרדה והעגלה וכשראה ספינה באה יצא מהמערה ולא מצא נחייסה הנז' ולא מצא רק העגלה והפרדה והחפצים חפש עליו ולא מצאו הוליך עמו העגלה והחפצים לאזים יום א' י"ב אב התרפ"ב אחר חצות היום מצאתי נחייסה הנז' שוכב על בטנו בחוף יגיע המים לצדו עם גל הים כשמכה הפכוהו על פניו והכרתיו כמו שאני יודעו בחייו בפדחתו וחוטמו ופניו והוא שלם לא נחסר ממנו כלום רק מעט חיכוך מים בחוטמו ופניו אז לא היו נפוחים ויש בו סימן מצד השער שעל מצחו שמגיע קרוב לגבותו כי פדחתו קטנה והכרתיו מצד רגלו הימנית שיש בה ג' מקומות בהרות מבחוץ לאורך הרגל ואינם מכוונים כאשר אני יודעם בחייו והיה זה וגו' וקיים:

תשובה זחלתי ואירא לחוות את דיעי בדבר זה עיגונא דאיתתא כי לא קבעתי מלפנים בו לימודי בהיותי בטל ילדותי וללמוד עתה מחדש פסקי פסקי לרוב חולשת גופי ולעול הצבור והיחיד כמעט אינו מספיק. ולעומת זה ראיתי הרבה מהראשונים והאחרונים אשר שקדו למצוא אופני התיר לעיגונא ובכן אמרתי ללמוד בזה בלא נדר לא להלכה ולא למעשה ולהציע את הנלע"ד בתור נושא ספרים ומראה מקום בעלמא לפני חכמי ורבני וגדולי הדור הי"ו ועל פיהם יקום דבר ובזה סמוך לבבי בטוח בעה"ו כי לא יצא מידי שגיאה ומה' אשאל עזר יעזרני על דבר כבוד שמו כמאמר נעים זמירות ישראל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך אמן:

והנה מראשית כל לנו לדעת האם יש לנו לחוש בעיגונא דאתתא להחמיר בכל הסברות משום חומרא דאשת איש או אדרבא להיפך יש לנו לסמוך על דעת המקילים בפלוגתא שקולה או גם לסמוך גם על המיעוט משום עיגונא דאתתא. או יש לנו לחשוב דין זה כשאר הדינים ללכת בהם רק אחרי הרוב או אחרי האחרונים או אחרי איזה הכרעה מכללי ההכרעה ולא לנטות לשום צד להחמיר ולהקל. ונלע"ד דהדרך הזו האחרונה היא היא העיקר דהיא דרך אמצעית ומכרעת. ועוד דכן נראה דעת הפוסקים וכמו שאבאר בעה"ו. ועל הכל שאם באנו לחוש לכל הדיעות ושלא להתיר עגונה רק באופן השוה אליבא דכ"ע שאין שום מחמיר בדבר כמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו מן העגונות כי לא תנשא אחת מהנה רק אחרי עידן ועידנין ופלג עידן וכידוע דספרי הפוסקים מלאים מכל הצדדים וצדי הצדדים ואם כן הבא להתיר עגונה נחוץ לו לשקוד כל דלתי ספריהם ואף אם כה יעשה קשה מאד למצוא דבר התיר השוה לכל נפש ולכן מחוורתא כדאמרן וכן יש ללמוד מדברי הרא"ם ז"ל בתשו' סי' ל"ו שכתב דאפי' את"ל דהרמב"ם והסמ"ג חולקים ומחמירים ואינם סומכים על הסימנים כלל ואפילו בסימנים מובהקים אעפ"כ מכיון דאיכא עיגונא דאתתא דנפיק מינה חורבא אין ראוי להניח כל התנאים והגאונים המקילים בזה ללכת אחרי המחמירים שהרי שנינו בעדיות שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו כגון בשעת הדחק כדפירש בעל אור זרוע וגו' ואין לך שעת הדחק גדול מזה שאם תשאר האשה עגונה כל ימיה נפיק מינה חורבא וגו' כ"ש כשיהיו המקילים רבים ואחרונים שבודאי יש לפסוק כוותיהו ע"ש ודבריו ברור מללו שכונתו להתיר רק בנדונו דאיכא הכרעות להתיר ולא נחית כלל לסמוך על היחיד ורק בדרך ק"ו יליף לה מההיא דעדיות. אבל בגוף ההיא דעדיות לא דיבר הרב מזה וכן ראיתי לה' חלקת מחוקק ז"ל [סי' י"ז] ס"ק ל"א שפירש כן בכונתו ע"ש ובזה עלו לנו דבריו ז"ל מתאימים עם מ"ש מור"ם שם ס' ט"ו דבכל מקום דאיכא פלוגתא בדינים אלו אזלינן לחומרא ע"ש דזה אינו רק במחלוקת שקולה ה כעין ההיא דכתב מור"ם קודם זה היה ספק אם הסיח לפי תומו וגו' אין משיאין את אשתו דספיקא דאוריתא לחומרא וכן בכל מקום וגו' וכן יש לדקדק מדברי ה' שמחת יו"ט הוב"ד (במשה"ר מערכת קוף אות כ"ג) לגאון עזנו מוהרי"ט דכלל מסור בידינו מפי ספרים ומפי סופרים דלענין איסור ערוה לכתחילה יש לחוש לכל הסברות ואף אנו שקבלנו הוראת מרן הב"י היינו לענין איסור וממון. אבל באיסור ערוה מתמרינן ככל הסברות לכתחילה כשאין עיגון בדבר ע"ש אלמא דכי איכא עיגון בדבר יש לעשות אפילו לכתחילה כפי מה שהכרעת ההלכה נותנת וכ"ש בנדון שהוא עיגונא דאתתא כמעט לעולם. ועוד מבואר מדבריו דהני מלי לכתחילה אבל בדיעבד גם דליכא עיגון סומכים על הכרעת ההלכה ובעיגונא דאתתא מסתברא דדמיא רק לדיעבד כיון דצריכה לעמוד כן תמיד ועדיפא מדיעבד דגיטין וקידושין דמ"מ איתא בתקנתא לכתוב גט אחר. וכן יש לדקדק מדברי מו"ה מצות כהונה ז"ל סי' ס"ז וז"ל ובגיטין וקידושין מחמירין ולא אזלינן בתר דעת מרן וחיישינן לכל הסברות וגו' ע"ש ואלו עיגונא דאתתא לא תני בהדיהו ונראה טעמו כדכתיבנא. וכן ראיתי דבר זה כמעט מבואר בדברי גאון עזנו מהר"י בסיס ז"ל בהסכמתו לספק עיגונא בדי השיב סי' ג' שכתב אף ידי תכון עמהם לפי מה ששמעתי שזה שתים ושלשה שנים שנאבד זכרו ונודעת סברת המבי"ט ח"א סי' קל"ה דכל שעבר עליו י"ב חדש פקע מינה איסורא דאוריתא ומהר"ם גאלנטי הוב"ד בגו"ר ס"ס י"א כתב לסמוך על זה בעברו עליו ב' וג' שנים דבזה נפקא מאיסורא דאוריתא וכל ספיקי דאיכא בהך סהדותא דינינן להקל ככל איסורי דרבנן הנה כי כן האשה הנצבת בזה הותרה להנשא לכל גבר ע"ש ומשמע מזה דיש חולקים על המבי"ט ולדידהו לא שאני לן בין שנה אחת לשנים ושלשה שנים ומהר"ם גאלנטי הכריע לסמוך על המבי"ט בכה"ג דעברו ב' וג' שנים דיש ב' כחות להקל כח דעברה עליו שנה וכח שני חזקה ומינה מוכח דכל שיש הכרעת ההלכה סמכינן על זה להתיר ולא מחמרינן לחוש לכל הסברות הגם דפליגי בהא גופא אי נפקא מאיסורא דאורייתא או לא. וכן ראיתי לגאון ירושלים ה' ישא ברכה ז"ל בבני בנימין וקרב איש סי' י"ד שכתב שאם נשאת בדיעבד אז יכולים לסמוך על סברת המבי"ט ז"ל דכבר יצאה מאיסור תורה אחר עבור שלשה שנים כמ"ש מהרמ"ג בגו"ר כלל ג' סי' י"א ע"ש אף שדחה דבריו הגו"ר דמממונא לא ילפינן ע"ש הרי מבואר דסברת מהרמ"ג עצמה אינה מוסכמת ואפי"ה הכריעו הגאונים הנז' לסמוך עליו משום דיש בסברת מהר"ם גאלאנטי כעין הכרעה ודעה מציעתא כשעברו עליו ב' וג' שנים. ומינה ומינה דכי מצינן פלוגתא בעגונא ויש בזה איזה הכרעה מכללי הכרעת ההוראה הגם דפליגי בדאוריתא יש לסמוך להתיר. וכ"ש וק"ו אם הפלוגתא היא בדרבנן הגם דעיקרו דאורייתא ונתגלגל להיות דרבנן דאין לחוש להחמיר (כמבואר בדבריהם ז"ל דכי נפקא מאיסור דאוריתא כל ספק שיהיה הוא להקל) ובכה"ג נלע"ד דגם בפלוגתא שקולה יש להתיר כיון דאין כאן אלא איסור דרבנן וקי"ל סד"ר לקולא והכי נמי קי"ל בעלמא להתיר בשאר איסורין דרבנן גם דעיקרם דאוריתא ונתגלגלו להיות דרבנן וכמ"ש האחרונים ז"ל וכ"ן מדברי מהר"ם גאלאנטי ומדברי גאון עזנו מוהריב"ס ז"ל דגם בספק פלוגתא ספקו להקל מדלא ביארו דדוקא בספק דמציאות:

תוכן העניינים

שות שואל ונשאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה