שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]
יורה דעה
חלק ראשון
סימן א
שאלה אם מותר להיות שוחט לאיזה קהל בלא פרס קבוע רק שיקח מקוני הבשר הכשר סך מה על כל משקל כילו:
תשובה הדבר פשוט מאד לאסור שכ"כ מרן ז"ל ביו"ד סי' ח"י סעיף י"ח הטבח צריך ליטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשירות וכל מה שהליצו האחרונים בעד מנהגם ל"ש בנ"ד שבאו לקבוע שוחט מחדש ע"ז האופן ולא נהגו לפנים כן ואם כוונת השואל על מקום שנהגו כן מלפנים לדעתי הקצרה ג"כ יש לאסור שהרי מרן ז"ל שאב דבריו מתשובת הריב"ש סי' ת"ק וכמבואר בב"י ובתשו' הריב"ש מבואר דגם שנהגו כן אין לעמוד במנהג זה וכל מה שהליצו האחרונים בעד זה ל"ש לדידן דבתריה דמרן גרירי ואנן בדידן פה אי ג'רבה יע"א הראשונים נו"ן היו לוקחים איזה דבר קל מאד בשר מגוף הבהמה והיה מקום לצדד וללמד עליהם זכות עפ"ד הש"ך סי"ח אות ל"א ואח"כ נעשית הסכמה מהב"ד נ"ן שיקחו הבשר רק בשוה מן הכשרות ומן הטריפות עפ"ד מרן ז"ל ומפני המחלוקת התנו בזה אם יסכימו הק"ק הי"ו וכנראה לא נתפשטה הסכמה זו והיו כמאז אך בשנת התר"פ עזרנו ה' ויצא הדבר אל הפועל בהסכמת השוחטים וסוכני הכומיתי והב"ד הי"ו להיות ממש הטריפות והכשרות בשוה וכן הונהג מן הוא והלאה עד היום ועד בכלל ובלי ספק כן יקום עד ביאת הגואל ועד בכלל כי בכל כה"ג אין התרה ושום ביטול לעולם כמתבאר מדברי מרן באבק"ר סי' ר"ט ובש"ע סי' רכ"ח סכ"ח ואפי' עברו והתירו אינו מותר וכמ"ש המשד"ר יו"ד סי' רכ"ח וכן מסיק שם מהר"א אירגאס ומהרי"ל וה' המפורסם המ"ז ז"ל:
ובכן הרב המורה אם כבר יש מנהג בעירו יכלכל דבריו במשפט לדבר על לב ראשי הק"ק החרדים אל דבר ה' ובמתק לשון ימשיך לבבם להסכים ע"ז בלתי שום מחלוקת ועם כי הדבר קשה על הטבחים אשר בהמתם נטרפת ועוד ישלמו שכר בטריפה כמו בכשירה יכולים הציבור וראשיו לעשות באופן זה כמו שאנחנו עשינו פה שהטבחים אינם משלמים רק על הכשירה בקירוב שהטריפות הם עשרים למאה ולכן השוחטים יקחו מהטבחים רק מהכשרות ומה שיקחו יורם ממנו עשרים למאה לכיס הציבור והציבור ישלמו להם על כל טריפה וטריפה כאותו השכר המגיע להם בכשרות אחרי הניכוי עשרים למאה וכה"ג שהשוחט עכ"פ מגיע אליו השכירות מהכשרות ומהטריפות בשוה ממש אין מקום לשום חשד ולזות שפתים וכיעור וכמעט אני אומר בטח שלא ימצא שום מפקפק בזה והוא דבר השוה לכל נפש לשוחט שלכללות השנה לא יחסר לו כלום ולטבחים שאינם משלמים רק כרצונם מהכשרות ולציבור שאינם מפסידים כלום ולפעמים בסוף השנה הם מרויחים איזה דבר קל מה שאין לחשב עליו כלל וכמו שכן הנסיון הורה לנו מזה איזה שנים ואין להם רק טורח קל חשבון כניסה ויציאה מה שאין להתאחר עליו כלל זהו הנלע"ד ושו"ר לה' תעלומות לב ז"ל יו"ד סי' י"ג י"ד ולה' וישב יוסף ז"ל סי' ג' שהאריכו בזה ודעתם ככל האמור דגם שכבר נהגו לא יעמדו במנהג זה ושכ"ד רבני ירושלים תובב"א ובראשם הגאון ראשון לציון ה' יש"א ברכה ז"ל ע"ש ואכמ"ל וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראני מתורתו נפלאות נאום הכו"ח יום ב' אדר התרפ"ג ליצירה ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ב
שאלה שחטו בהמה אחת ונשבר מחוד הסכין איזה שיעור ונאחז ונדבק בעצם המפרקת ונשאר דבוק שם ובקושי הוציאוהו משם. אם יש לחוש לה מצד הפגם או מצד השהייה כ"ד:
תשובה לדעתי יש להתיר בפשיטו' כשיבדוק שארית חוד הסכין ולא ימצא בהם פגם אך המקום שנשבר דינו כאלו נאבדה הסכין בלא בדיקה דמוקמי' לסכין אחזקת בדוקה כמ"ש מרן סי' י"ח סי"ג אך אם נמצא פגם בשארית חוד הסכין יש לחוש שמא בעור נפגם כשאר הפגימות הנמצאים אחר השחיטה ולא מסתבר כלל שיפגם ע"י שבר זה והגם דלא נמצא כעת אצלי הוכחה לזה מ"מ לא נמצא ג"כ הפך זה וא"כ אין להתיר כל שנמצא פגם בשארית חוד הסכין אך בלא נמצא אין לחוש מצד השבר ודינו כנאבד וכאמור דהא א"ל כלל דשמא בעור נשבר החוד מג' טעמים חדא דאין דרך החוד שישבר בעור ועוד דבמקום שמצאנוהו דבוק ואחוז שם יש לתלות הקלקלה ועוד דודאי אם נשבר קודם הגיעו למפרקת בעת היותו שוחט בעיר או בסימנים אי אפשר שידבק במפרקת אלא יהיה מצוי באמצע הצואר בלתי דיבוק כלל ואין לחוש לשמא נסדק מעת היותו שוחט בעור או בסימנים ונפגם ולא נגמר השבר רק אח"כ כשהגיע למפרקת דאין לנו לחוש לספיקות שלא ראינו וכמו דמוקמי' לסכין בחזקתה שהיא בדוקה עד זמן ששיבר בה העצמות כמ"ש מרן ז"ל שם ולא חיישינן שקודם זה נפגמה בעור ובסימנים ה"נ מוקמי' לסכין בחזקתה כמו שבדקוה עד אותו העת שנשברה במפרקת גם מצד השהיה דשמא שחט ושהה שהיה כ"ד אין לחוש חדא דהרי השוחט אומר שלא שהה ועוד דהרי כיון דמוקמי' לה אחזקתה שלא נשברה רק אח"כ בעצם המפרקת א"כ טרם זה לא היה שום דבר הגורם לשהיה ותי' דאפי' ספק שהיה כ"ד שרי כמ"ש ה' באה"ט ס"ק ה' בשם הלה"ק ע"ש ומאחר שכן אין מקום לחוש לה וכן אם שגגו השוחטים ולא בדקו את חודי הסכין הנשארים אין לחוש דהו"ל כאלו אבדה הסכין בלא בדיקה וכן מצד השוחטים אי"ן להעבירם על שלא בדקו הסכין דודאי בשגגה היה זה להם שנבהלו בראותם שאירע כן ונטרדה דעתם בבירור הענין ועוד דמצוי הוא זה שישגו בדבר ולא ידעו דצריך לבדוק הנשאר ממנה כי לאו כ"ע דינא גמירי וצריך לזה הודעה מראש מה' המורה שם בעת שנסתפקו ובאו לפניו כי הם לא יעלה זה בדעתם ובכן דעתי להתיר בפשיטות וכאמור הכו"ח ביום ו' אדר התרפ"ה ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ג
שאלה נמלה או נמלים הנמצאים הרבה פעמים תחובים בושט העופות מהם בחוזק ומהם שלא בחוזק מהם שכשמסוירים אותם מהושט משאירים רושם קל מאד באותו מקום כעין נקב או אודם ומהם משאירים רושם מה כעין נקב ואודם כ"כ יותר ואין ניכר שום נקב בעבר השני וכן אין ניכר אם העור הפנימי ניקב או"ל ואם ניקב אם ניקב כלו או"ל האם יש לחוש שניקב מעל"ע ומצד דקותו של הנקב אינו ניכר מבחוץ או"ל וכן אם יש לחוש לניקב והבריא ומצד האודם שבעור החיצון אין ניכר הקורט דם וכיוצא או לא ואם טפי עדיף שלא לבדוק אח"ז כלל ולסמוך ארובא או טפ' עדיף לבדוק:
תשובה הפר"ח סי' ל"ג ס"ק י"ז נשאל על נמלה תחובה בחוזק בושט ונאכל חצי בשרו של עור הפנימי והתיר לא מבעיא להסוברי' דלא חיישי' לשמא העלה קרום ושאם העלה מינכר בבדיקה אלא גם לדעת מרן אפשר להכשיר דקוץ מצוי שינקוב לחוץ והדר ע"י דאכלה ביה אך בנ"ד הנמלה אכלה ורחוק שאכלה מקצת ב' העורות מעבר אל עבר וחזרה לאחוריה וחזר והעלה קרום במקום שאכלה וכ"ת ניחוש לניקבו שני העורות ליתא דאף אם נמצאו שני העורות נקובים ליכא למיחש למידי דתלינן לאחר שחיטה פריש וניקב וכמ"ש בסי' ל"א ס"ק ח' ע"ש ויוצא דהוא מתיר בכל צד ואופן אף אם נקוב מעל"ע וכ"ש אם ניקב העור הפנימי כלו ונשאר החיצון כלו או רובו בלתי נקב וכ"ש בנשאר מהפנימי כ"ד ורובו נקוב והנה בזה התב"ש ז"ל חולק והגם דמודה הוא בנדון הפר"ח להתיר היינו דוקא בהפ"מ וגם זה דוקא בלא ניקב כל הפנימי דאם כל הפנימי נקוב טריפה ע"ש ולפי"ד כ"ש אם נקוב מעל"ע ולע"ד הדבר ברור שזה היא דעת עצמו אך הפר"ח ודאי דמתיר גם דניקב כל הפנימי ומעשה שהיה דנאכל חצי בשרו של הפנימי נקט דהרי גם בנקוב מעל"ע אמרי' דבתר שחיטה אינקיב ע"ש וכזאת י"ל במכ"ש בניקב כל הפנימי דבתר שחיטה אינקיב אך בנאכל ממש כל הפנימי והחיצון דרך אכילה היה פנים לו' דמודה הפר"ח לאסור דבשעה קלה כזו בין שחיטה לבדיקה קשה שיאכל כל כך ויותר נראה דהפר"ח לא מחלק בהכי כסתמיות דבריו ומזה נלע"ד דיותר טוב שלא לבדוק אחרי הנמלים כלל ואם כבר ראה נמלים תחובים א"ץ לבדוק אם נאכל כל העור הפנימי או מעבר לעבר או אם תחובה בחוזק או"ל דשמא היתה באופן המותר לכ"ע ואת"ל דניקב או נאכל באופן דיש אוסרים שמא הלכה כהמתירים הפר"ח ז"ל ודעמיה והגם דאין מתירין מס"ס היכא דאפ' לברר כמ"ש הב"א סי' כ"ו מהפוס'] מ"מ כבר כ' הנו"ב מה"ת סי' (ק"ל] דכל דנשאר עכ"פ ס' אחד בלתי בירור ל"ח ס"ס דאפ' לברר ע"ש וזה לע"ד טפי עדיף מלבדוק ולראות אם יש נמלים או"ל ואם יש אם בחוזק או"ל דכשאנו רואים שיש או שהוא בחוזק מכניסין עצמנו בריעותא שאין ראוי להתיר רק בהפ"מ לדעת התב"ש וכ"ש שא"ץ לבדוק אם נאכל או ניקב כל העור הפנימי או אם ניקבו ב' העורות דאם באנו להתיר כדעת הפר"ח צריכים לעבור ע"ד התב"ש ודעמיה האוסרים גם בהפ"מ וא"כ טפי עדיף לסמוך על רוב עופות דכשרים הם מתחי' וגם איכא ס"ס וכנז' ודומה זה למ"ש מור"ם בסעיף זה דיותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא והגם דבנ"ד כבר ראינו ריעותא דנמלים תחובים לפנינו מ"מ כיון דיש מתירים בכל גוונא וכשאנו בודקים צריכים להכניס עצמנו בספק פלוגתא והריעותא לפנינו וכשאין בודקין יתכן דגם האוסרים מתירים דאפשר שאינה בחוזק ולא ניקב כל הפנימי וכן לא החיצון טפי עדיף שלא לבדוק ועוד דהנסיון היומיי כמעט הורה לנו דכמה מאות כה"ג שבאו לפנינו מעולם לא נמצא שום אחת נקובה מעבר לעבר וג"כ על הרוב דגם הפנימי לא ניקב כלו וג"כ על הרוב שהתחיבה אינה בחוזק וא"כ יש לסמוך גם בכה"ג ארובא להתיר וטפי עדיף מלבדוק וכ"ש בזה"ז דגם בעופות איכא הפ"מ עפ"י הרוב או דוחק שבת או לחולה וצריכים אנחנו בהפ"מ וכיוצא לסמוך על הפר"ח דמתיר דודאי טפי יש לסמוך ארובא וכאמור וכ"ש אם לא ראה הנמלים שא"ץ לבדוק אח"ז כלל [וכ"כ הישי"מ ח"ב סי' קל"ב ע"ש]:
סימן ד
שאלה מפרקת עוף שנשברה אם מותרת בבדיקת חוט השדרה בזמן הזה או"ל:
תשובה ה' ישיב משה נר"ו סי' ק"ט כתב דהדגמ"ר דעתו דבדורות אלו אין אנו בקיאים לפרק החוליות ולבדוק בחוט השדרה של עוף שהוא דק ושמ"ש העה"כ דבהמה ועוף שוים היינו לדינא אבל לבדיקת חוה"ש אינם שוים ושבענין הושט והצואר של עוף אנו מחמירים כמור"ם בכל דיני השחיטה ואם נמצא לעוף בצוארו איזה חתך אנו מטריפים כנודע וכ"ש בבדיקת חוה"ש של עוף שאפי' הרה"ג ה' זרע אמת לא היה יכול לבודקו והטריפו ומה נוכל אנחנו הדלים לבדוק וכ"ש בשוחטים דזה"ז שאינם בקיאים ומ"ש המחב"ר שזקן אחד בדק וגו' נראה שלא סמכו אלא לפי שהיה זקן ובקי וגם שם בנדונו לא היה צריך לבדוק כי אינה אלא צואר עקומה וא"ץ בדיקה אלא לחומרא אבל בשבורה לא היה בודק שקשה לבדוק ואפשר לטעות עכת"ד נר"ו ואנכי מקרוב תמהתי על דבריו דהדגמ"ר לא חלק מעולם בין עוף לבהמה בנוגע לבקיאות הבדיקה כמו שיראה המעיין שם דכל דבריו סובבים על זה דעוף לא מהניא הליכתו וכיון דאין אנו בקיאין אסור ובהמה מהניא לה הילוך לבדוק גם בזה"ז דאין אנו בקיאים באופן דלהבקיאות בהמה ועוף שוים והמבואר מרבני ספרד דבודקים בזה"ז עוף ובהמה ה' שיורי ברכה בשם ה' ב"ד והכנה"ג בבעי חיי סי' והתה"ז סי' ב"ן אות כ"ד וסי' ד"ן אות ח' וכ"ן פשט דברי המחב"ר וה' זרע אמת נדונו אינו אלא בעיקום משונה מאד אך בזולת זה בודקים כמו שיע"ש וכתבתי לו ע"ז וזאת תשובתו אלי בה' כסליו התרפ"ה ואשר תמהת על מ"ש בספרי י"מ סי' ק"ד שאין אנו בקיאים בבדיקת חוט הצואר של עוף כמ"ש הדגמ"ר ואתה תמהת דלא כ"כ הדגמ"ר אלא לאשכנזים אבל לדידן שאנו בקיאים בודקים דע כי גם אני לא כתבתי כן אלא להשוחטים שבזמנינו שאין בקיאים בבדיקות וגם אינם רגילים ואינם אומנים לבדוק כראוי ועל כן כתבתי דברי הדגמ"ר דהשוחטים שלנו כמו האשכנזים שאינם בקיאים אבל המורה הרגיל בבדיקות ויודע ה' טרפיות ובקי בבדיקות כמו מעלתו ודאי רשאי לבדוק והתם שמו ונדפסה בח"ב סי' מ"ו] ועם כי לענ"ד דבריו שבספרו אין סובלים זה דאי איתא לק"מ מדברי המחב"ר ועוד לא היה צ"ל דנדון המחב"ר עיקום דבדיקתו לחומרא גם לא היה כותב דה' זרע אמת לא היה יכול לבדקו גם לא היה כותב דהעה"כ ל"כ דשוים רק לדינא אך לבדיקה אינם שוים גם לא היה כותב דהדגמ"ר כתב דאין אנו בקיאים לפרק חוליות ולבדוק חוט השדרה של עוף זה דברים מורים דה' נר"ו נמשך אז אחרי דברי ה' זבחי אלהים שהבין כן בכוונת ה' זבחי תרועה בשם הדגמ"ר ולא חקר על שרשם של דברים וכן מבואר מדבריו בסי' קע"ח שהעתיק בשם הדגמ"ר כן על שם מ"ש בשבת אחים ע"ש מ"מ הא מיהא קמן דהדר ביה מזה ודעתו דבזה"ז בודקים המורים חוט השדרה דעוף ובהמה וכמ"ש רבני ספרד וכנז"ל וא"כ הגם דודאי השוחטים הפשוטים שלא הגיעו להוראה אין לסמוך עליהם לבדוק לא בעוף ולא בבהמה דלא עדיפי מחו"ר אשכנז וסברתו זאת אלימתא היא מ"מ לדינא המורים יכולים לבדוק חוט שדרת עוף ובהמה הכו"ח ביום כ"ח כסליו התרפ"ה ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ה
שאלה סירכא מן הריאה לשומן שעל כיס הלב שאומרים דהמנהג פה אי ג'רבה יע"א להכשירה בנפיחה אם נאבדה הריאה קודם הבדיקה או שכשהסיר הסירכא מכל וכל פגע בקרום הריאה או שבעת הנפיחה נקרע קרום הריאה אם יש להתיר או"ל:
תשובה אם נאבדה או פגע בקרום הריאה או שנקרע קרום הריאה והיה זה במקום הסירכה הדבר פשוט דיש להטריף שהרי מדינא סירכא זו אסורה לדידן אוסרי הנפיחה בכל הסירכות רק סמכו בזה על מתירי הנפיחה וא"כ באבדה בדיקתה ודאי אסורה היא דאין כאן סמך על מתירי הנפיחה וכן מבואר בדברי ה' ש"א סי' ט"ל אות ט' הגם דהתם הנפיחה לרש"י א"ץ בדיקה ע"ש וכ"ש בנ"ד דההתיר כולו קולא בעלמא ואין לו מקום רק דבזה סמכו על מתירי הנפיחה כמ"ש ה' ישיב משה סי' (י"ב] ע"ש:
אולם בנקרע או ניקב קרום הריאה שלא במקום הסירכה ממש רק סמוך מעט או רחוק הרבה ממקום הסירכא יש פנים לומר דאין בדיקה זו כראוי שאינה יכולה להתנפח הרבה כראוי ויש פנים לומר שיתפוס הטבח במקום הקרע או הנקב וינפח כמנהגו. עכ"מ ועי' להישי"מ סי' קצ"ב שכ' דהמנהג תמיד לנפוח בכה"ג שיניחו אצבעם על הנקב ומהניא נפיחה ע"ש]:
סימן ו
שאלה סירכא מהאונה לדופן צר לעצם ולבשר יחד והרוב לעצם אם היא מותרת:
תשובה לענ"ד נראה דמותרת היא מן הסתם וא"ץ לברר אם יש בזה הפסד מרובה וכמו שכן אנו רגילים להורות והגם דהפר"ח ז"ל סי' ט"ל ס"ק מ"א כתב לפרש מ"ש בש"ע להתיר לעצם ולבשר וז"ל ובלבד שיהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ע"ש כבר הפר"ת ס"ק כ"ו כתב דמשמע מסתמיות דבריו בש"ע דאפי' רוב בעצם וכ"כ מהרצ"ך ז"ל ששמע ממאריה דאתרין מוהר"א פרץ ז"ל (והב"ד בקרן דוד דל"א ע"ג) שאם נסרך הגב דריאה לדופן בעצם ובבשר ורוב הסירכא בעצם כשרה ודייקא נמי לישנא דמרן באומרו לעצם לבדו ע"ש וכ"כ הרב שבת אחים אות מ"ד מדקדוק זה ושכן ראה לה' מטה יוסף ח"א יו"ד סו"ס א' ושכ"כ בב"י ובכ"מ שכ"ד הרמב"ם ע"ש ולי הצעיר יש להוכיח עוד ממה דמתיר מרן לעצם ולבשר כהרמב"ם ולטעמו של הרמב"ם יוצא דה"ה כשהרוב לעצם כמ"ש בב"י ובכ"מ ומסתמא דעתו בש"ע כדעתו בב"י ולא כמש"ש בשם מהר"י בן חביב ע"ש ותו דהכנה"ג הגב"י אות ר"מ כתב מהריב"ח לא כ"כ רק להרא"ש אבל להרמב"ם אפשר דאפי' רובא לעצם וכ"כ באות שכ"ו דדעת מרן בדעת הרמב"ם אפי' מיעוטו לבשר כשירה ע"ש וכיון דרבים סוברים בדעת מרן להתיר הכי נקיטנן וכ"ש דנראים הדברים בטעמם וכאמור. ועונ"ל דגם הפר"ח מודה דכ"ד מרן אלא דפירש כן משום דדעת הפר"ח לאסור והלשון שבש"ע אפשר שיסבול כן ע"ד מ"ש ה' יד מלאכי בכללי הש"ע אות י"ט בשם הפר"ח עצמו בדרך הרמ"א ע"ש ואפי' אם נאמר דדעת מרן אינה מבוררת יש להתיר מס"ס דרבים חולקים על הבעה"ע באינהו רובי ולדעתם אין הרוב מוציא מידי ספק כמבואר בב"י סו"ס ט"ל וא"כ הו"ל ס"ס ספק אם סירכא זו מהבשר ואת"ל מהעצם שמא כהמתירים לעצם לבדו וכדקי"ל דעושים ס"ס גם דנגד מרן וכמ"ש השש"א סי' מ"ב בספק חסרון מרה ע"ש ועוד דאנן בדידן מסתמא אחרי הכרעת מוהר"א פרץ שהבין כן בדעת מרן נגררים וכמו שכן נגררו אחריו רבים מתלמידיו ותלמידי תלמידיו שהעתיקו דבריו וכן נראה שנגררו אחריו השוחטים והמורים פה ועוד דכבר כתב התה"ז סי' פ' אות י"ז דהעלה בתשובה למנהג עירם שמכשירים אפי' במיעוט בשר דהכי נקיטנן ע"ש ופה אי ג'רבא נראה דכן המנהג שהרי השוחטים והמורים מתירים תמיד בסתם ואין מבררים אם יש הפ"מ וכן מוכח ממ"ש שם בקרן דוד להכשיר ואח"ך כ' ודייקא נמי וגו' דנראה דבא לתת סמך וראיה למה שנהגו מדקדוק לשון מרן ג"כ וכ"ן מדסיים ואם נראית כולה וגו' ולא הראה מקור לזה ע"ש והגם דה' שבת אחים שם אות מ"ד נראה דאינו מתיר רק בהפ"מ אינהו בדידהו ואנן בדידן ומ"מ נראה דבבהמת גוי אין להקל הואיל והרבנים מחברי שבת אחים מחמירים שלא בהפ"מ ועי' להתוה"ז סי' פ' אות י"ז מ"ש בזה וכן נ"ל דהבא להחמיר לעצמו אין מזחיחין אותו אך לרבים יש להורות להתיר מן הסתם וא"ץ לברר אם יש הפ"מ ובנתברר להמורה דאין בו הפ"מ ג"כ דעתי יותר נוטה להתיר לדידן דלדידן נראה דגם הש"א מודה. הכו"ח ביום י"א שבט התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ז
שאלה סירכא תלויה וכנגדה מכה בדופן אם מותרת:
תשובה לענ"ד יש להתירה בבדיקה בנפיחה שיחתוך הסירכא עד סופה וינפח הריאה ויראה שאינה מבצבצת ע"י מים פושרים והגם דהש"א אות כ"ו התיר לדידן דבתריה דמרן גרירי שמתיר הסרוכה וכתב דמ"ש מור"ם לאסור אינו אלא לדידהו דאוסרים הסרוכה ומשמע דמתירים בהחלט בלי נפיחה כלל וכדין הסרוכה למכה שא"ץ בדיקה כמ"ש מרן ז"ל סי' כ"ב ע"ש מ"מ הרבה סוברים דמור"ם אוסר גם לדידן ועי' לה' פרי תואר ס"ק י"ד ולה' תורת הזבח סי' ע"ז אות ט"ו ושם בשם ה' בית דוד דג"ן ע"ב ולה' ב"ח בתשו' סי' ק"ל דכלהו ס"ל דיש לאסור גם להסוברים להתיר סירכא בריאה ונגדה מכה בדופן ע"ש והגם דהל"ש שהזכיר הש"א אינו סובר כן וכ"ן מדברי השמ"ח כמ"ש שם וכ"ד ה' ש"א וה"ן מסתברא מכל מקום מידי פלוגתא לא נפקא ולכן נראה לי דאין להתיר רק בנפיחה דהו"ל ס"ס שמא כהסוברים דדינה כדבוקה ואת"ל כהאוסרים שמא הלכה כמתירי הנפיחה וכמ"ש השו"ג סי' ט"ל מחודש ל' על מה שהתיר הרשב"ץ בי"ש סירכא תלויה בריאה וסירכא תלויה בדופן והבודק מספק"ל אם היו דבוקות ע"ש דהטעם הוא משום ס"ס דשמא לא היו דבוקות ושמא הלכה כמתירי הנפיחה והגם דאנחנו פה אי ג'רבה והנגררים אחריה אוסרים הנפיחה ומטריפים כל מין סירכא ואין עושין נפיחה מ"מ השו"ג שם כתב דגם לאוסרי הנפיחה שפיר מחשב ס"ס ע"ש וכ"ן דעת התה"ז סי' ע"ז אות כ"א ע"ש וטעמו עפמ"ש ה' ב"א סי' ל"ב וה' הנז' בכלליו דעבדינן ס"ס גם נגד מרן וכן נגד המנהג כיע"ש וכ"כ בתשו' בקרן דוד סי' מ' דעבדינן ס"ס אף נגד המנהג וכ"כ בס' דב"ש סי' ש"ך ועי' למהרמ"ז בקול משה אות ב'] וקצת יש להוכיח כן להאומרים דפה המנהג להכשיר סרוכה לשומן הלב בנפיחה וקשה מ"ש משאר סירכות וצ"ל משום דיש קצת פנים לומר דשמא מהשומן כמ"ש ה' ישיב משה סי' [כ"ה[ וקשה הלא עכ"פ הנפיחה לדידן אינה כלום דנקטינן כהאוסרים וצ"ל דבמקום ודאי הוא דנקטינן כן ולא בספק ודמיא הא דשוה"ל לספק וא"כ מזה מוכח דמה שאוסרים הנפיחה בהצטרף ספק אחר יש להתיר. ועוד נ"ל להצריך הנפיחה משום דיש לחוש דשמא בחיים כשהיתה מתנודדת להתפרק ניקב קרום הריאה ועודנו נקוב וכיון שאפ' לברר צריכים לברר הכו"ח ביום י"ב שבט התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ח
שאלה להאומרים דמנהג פה ג'רבה יע"א להכשיר סירכה להשוה"ל בנפיחה שחותכים הסירכא בסכין לגמרי ונופחין אותה ושמים שם מים פושרים ואם לא בצבצה מכשירים אם הרוב לשוה"ל ומיעוט למ"א שאותו מקום לכ"ע הם מטריפים בהחלט ולא מהניא בהו בדיקה אם הולכים אחר הרוב:
תשובה משנת התרנ"ז שמעתי משני שוחטי מתא שבא מעשה לפני מוהר"ן ביתאן ז"ל כמה פעמים והטריף וכן שמעתי ממוה"ר ר' סאסי הכהן שבא מעשה לידו הוא והטריף וכ"כ מוהרמ"ז ז"ל בעיני צדיק סי' פ"ה להטריף ומי כמוהם מורה וכן רגילים שאר השוחטים שבזמנינו להטריף וכן רגילים המורים להורות וכפי הנראה דפשיט"ל ז"ל דבכה"ג ליכא למ"ד דיש שום מנהג להקל בנפיחה אלא דהמנהג בזה הוא להטריף או דבזה אין מנהג שאין זה מצוי ולכן מוקמינן ליה אדינא ומטריפין כשאר סירכות דהגם דנימא כהאומרים דבסי' לשוה"ל המנהג להתירה בנפיחה מ"מ כי איכא מיעוט למ"א לא אמרינן דניזיל בתר רובא והויא כאלו כלה לשוה"ל חדא דאמרינן הבו דלא להוסיף עלה וכיון שגוף המנהג שיש אומרים כן הוא נגד דעת מרן ורוב הפוסקים ולדידן נקיטנן כמרן ורוה"פ לאסור הנפיחה וכמו שכן בכל שאר סירכות מטריפים בהחלט א"כ כשנלוה המנהג איזה צד איסור גם דהוי מיעוט אמרינן הבו דלא להוסיף וכאמור גם שמעתי מידי"ן הרמ"ה נר"ו טעם נכון לאסור ברובא לשוה"ל ומיעוט למ"א משום דכל הנהו רובי דבעה"ע דפ' מרן ז"ל סי' ט"ל להתיר אינו רק משום דכך נתפשט המנהג אבל לרוב הפוסקים ראוי לאסור וא"כ בנ"ד נמי טריפה היא לרוה"פ דלא ס"ל ללכת אחר הרוב וא"כ אמרינן הבו דלא להוסיף עלה שאין להתיר ברוב רק במקום דהרוב הוא מותר מדינא ולא בנ"ד דגם הרוב אינו מותר מדינא רק ממנהגא עכת"ד וכה"ג כ' ה' שבת אחים סי' ט"ל אות מ"ז וכ"ש וק"ו בנ"ד כיע"ש ועפ"ד נר"ו נלע"ד עוד טעם נכון לאסור והוא משום דתרי קולי לא עבדינן הקולא לסמוך על העטור להתיר ברוב והקולא להתיר סירכת השוה"ל בנפיחה כיון דלדינא בכל אחת היא טריפה לרוב הפוסקים וכה"ג כ' ה' שבת אחים סי' ט"ל אות ל"א ע"ש:
וכזאת ממש ראיתי לה' מחב"ר סי' ט"ל אות מ"א בשם הר"י בן שנגי והו"ד בסו"ס משאת משה ח"ב דף קכ"ג בנסרכה האומה לטרפש ומיעוט לצלעות בלא מכה ובדקו הטרפש בנפיחה ויצא בנקל ונמצא שהיה ריר אע"פ שהרוב ריר יש להטריף דכיון שהמיעוט לא מהני נפיחה גם הרוב לא חשיב ולא דמי לאינהו רובי דבעה"ע ע"ש וכוונתו לע"ד ברורה דבמקומם היו מתירים שאר סירכות בנפיחה כאיזה פוסקים אבל בסירכא מהאומה לדופן בלתי מכה היו מטריפים בהחלט ולא מהניא לה נפיחה דכיון דסרוכת הדופן נזכרה בש"ס להדיא לא סמכו בה על מתירי הנפיחה אבל שאר סירכות שלא נזכרו להדיא בגמ' סמכו בהם על מתיר הנפיחה ודומה לזה כתב מרן ב"י גבי נענוע דנראה מדברי מהר"ר בן יחיה דבסרוכה לדופן לא התיר לנענע ואפ' דטעמא דכיון דתלמודא איירי בסרוכה לדופן ולא הזכיר תיקון דנענוע מש' דלית ליה תיקון זה לענין דופן אבל בשאר מקומות שלא הוזכרו בתלמוד כיון שהגאונים התירו ע"י תיקון זה היו נוהגים כן ע"ש וכן כ' ה' נדיב לב ז"ל סי' דלא נהגו אצלם להגביה סירכת הדופן וסירכות דשלא כסדרן וטעמו כמ"ש מרן וכ"כ מור"ם סי' במנהגם במיעוך ומשמוש ע"ש וכן כ' בתורת הזבח סי' מ"ט אות ח' ע"ש וכן ראיתי לה' נדיב לב ז"ל סי' מ' דפ"ד ע"א דלא כתב הרשב"ץ ז"ל לאסור רק ברוב למקום שאינו מותר מדינא רק מסברא יחידאה ומנהגא דמסתיין להתיר בכלה אבל להחזיק להתיר גמור לא ע"ש ועיין להרב זבחי תרועה שכתב שלא הבין דברי המחב"ר שזכרתי וביאר בדוחק ומסתפק אם כוונתו כמו שביאר ע"ש ולענ"ד כוונתו מבוארת וכדכתיבנא ומינה נמי לנ"ד בין לדינא בין למנהגא דאם יש מהסירכא של שוה"ל מיעוט למ"א טריפה בהחלט אליבא דכ"ע ולא מהניא לה שום נפיחה וכאמור מכמה טעמים וזה ברור ופשוט הכו"ח ביום כ"ג שבט התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א
סימן ט
שאלה כששוחטים העזים לפעמים נחתכים כמה שערות ואח"ך בשחיטת הסימנים נחתך שערה אחת או שנים או יותר מהם עם שחיטת הסימנים אם יש לחוש לשהיה בזה כדין נמצא גמי וכיוצא ונחתכו בשעת שחיטת הסימנים שכתב מור"ם סי' כ"ג ס"ב או לא:
תשובה מור"ם ז"ל סי' כ"ג ס"ב כ' דאם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו מונח בושט או בקנה ונשחט עמו טריפה דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שיהוי במשהו וטריפה ומשמע דלא שנא בהמה ולא שנא עוף יש להטריף בזה מדסתם ולא חילק בין עוף לבהמה וכן כתב מור"ם להדיא טרם זה והמנהג הפשוט במדינות אלו להטריף כל שהיה אפי' משהו בין בעוף בין בבהמה ואין לשנות ובתר הכי כתב ואם נמצא וגו' ומשמע דקאי לכלהו בעוף ובבהמה הנזכרים טרם זה וכ"ה לפי טעמו של דבר כיון דלדידהו לא שנא להו בין בעוף לבהמה גם מצד המציאות על הרוב דגמי וכיוצא בו נמצאים בבהמה טפי שזהו מאכלם וא"כ לדידן פה אי ג'רבה יע"א דהמנהג פשוט בין השוחטים להטריף בשהיה כ"ד בין בעוף בין בבהמה וכן נמצא כתוב בכתבי הראשונים מפה דנהגו פה בשהיה כ"ד כמור"ם א"כ יש להטריף ג'"כ בכה"ג דכתב מור"ם ז"ל בין בעוף בין בבהמה וכן כתב לי ה' מהרח"ך ז"ל ה"ה כה לחי וז"ל זכורני שנעשה מעשה בזמן מאריה דאתרין סבא דמשפטים מהר"ם חדאד ז"ל זיע"א בבהמה דקה שנמצא בושט עשב רך ואינו מעכב השחיטה והטריף כסברת מור"ם ז"ל ועי' לה' לחם הפנים ז"ל שכ' אפי' חוט השערה וגו' ועי' גם לה' תורת הזבח ז"ל סי' צ' ס"ו וז' ועי' להמחב"ר ז"ל שם אות ז' וכ"מ מדברי מוהרס"ך ז"ל בתשו' כי באה בס' ה' עולת איש יו"ד סי' א' ומדברי ה' ישיב משה נר"ו סי' כ' בשאלה שרבני העיר הטריפו ע"ש:
אמנם בנ"ד הסברא מכרעת שאין השערות נחתכים רק קודם השחיטה ולא בעת שחיטת הסימנים שכיון שאין השערה או השערות כ"ך מתוחים הסכין עושה דרך לעצמה ושוחטת כל הסימנים טרם שתגע בשערות ומה שאנו רואים השערות חתוכות אינו רק מה שנחתכו קודם השחיטה לגמרי וא"כ אם השוחט מסופק בדבר מתי נחתכו הו"ל ס' שהיה כ"ד וספיקו להקל וכ"ש דמסתברא דנחתכו באופן שאין כל שהיה וכאמור. אלא דלפי"ז קשה למה לא התיר מור"ם בנדונו מט' זה ואולי דמפני זה כ' מור"ם תיבת ונשחט עמו ולא נחתך לומר דהשוחט הרגיש בהיות הגמי בושט או בקנה ונשחט כאחת עם הסימנים ולזה קרי ליה בלשון שחיטה וכאמור. (ומ"ש או בקנה נ"ל דכששחט הושט ירד למטה אל הקנה וכששחט הקנה נשחט עמו דבלא"ה גמי בקנה אינו נמצא ואולי דהוי כפשוטו דאירע כזה שנכנס גמי דרך פיה אל הקנה וע"ד מה שנמצא ג"כ לפעמים מחט בריאה וכמ"ש בפוסקים) וא"כ מ"ש ה' לחם הפנים ז"ל בשם הע"י ז"ל דאפי' חוט השערה כשנמצא הן בושט הן בקנה אסור ע"ש בהכי מיירי שנחתכה השערה בחתיכת הושט או בשחיטת הקנה באופן שאין להסתפק שמא אחר שחיטת כל הסימנים נחתכה דאז יש להתיר מכח ס' שהיה כ"ד וכאמור:
סימן י
נשאלתי מידידינו החו"ש הדו"מ כמה"ר ר' מכלוף עידאן יצ"ו. אודות טבח שהוקשה לו בקיעת הראש וברוב הכאות נבקע ונמצא מהמוח והקרום ממוסמם ונסתפק אם הוא ע"י ההכאות או שזה מחיים כיון דיש ריעותא חוזק וקושי הביקוע לפנינו ונתערב חד בחד וכתב כת"ר נר"ו להתיר וכן עשה מעשה בזה:
תשובה לדינא לע"ד יפה התיר אך לא מטעמיה דמ"ש בשם הז"א בשם הפר"ח סי' כ"ט לאה"ר לא דק דהרואה יראה שם דדעת הפר"ח כהאוסרים כיע"ש בדבריו ומסקנתו וכן מוכח ממה שאסר הפר"ח סי' ל"א סק"ו באם היתה מסבבת ראשה ולא נבדקה דא"א גם בזה הי"ל להתיר דאין זה ודאי וכמ"ש השו"ג סקט"ו ומ"ש הפר"ח סי' כ"ט אינו רק השגה על הד"מ מהתו' וע"ז כתב ודלא כמור"ם אך לדינא מודה וכאמור וכן נקטי כל האחרונים ע"ע וכן מ"ש לצדד מצד דשמא כר"ת דס"ס בגוף ותערובת הוי ס"ס לאחמ"ר מרן בש"ע סי' ק"י סק"ט פסק דלא הוי ס"ס ומסתמיות דבריו נלע"ד דגם בנודעו בבת אחת ואם דבריו בב"י סו"ס נ"ז בשם המ"כ אינם הלכה א"ש טפי ואת"ל הלכה משמע מדלא חלק דהדר ביה ולפחות ספיקא הוי בדעת מרן בש"ע וכ"ר לה' בן אברהם סי' ט' ד"ה והנה שנסתפק בדברי מרן בש"ע ומ"מ לדינא גם דנימא דאין הכרעה דהדר ביה מ"מ הרי נקיטנן כמור"ם או כפר"ח היכא דלא גילה מרן דעתו ושניהם כ' דלא הוי ס"ס וכמ"ש הפר"ח סי' ק"י ס"ק מ"ז ושכ"כ האחרונים ע"ש:
אך בעיקר הנדון הנ"ל נ"ל דאם באמת אין הכרעת השכל של אדם הרואה מכרעת בחוש שיש מיסמוס ורקבון בקרום ובמוח והדבר שקול אם נעשה ע"י ההכאות הא ודאי דתולין שפיר וכדקי"ל בעלמא בבא זאב ונטל בני מעיה והחזירם כשהם נקובים וכן תלי' בנקב היכא דממסמסא ידא דטבחא ובזה נ"ל דמודו כ"ע להתיר. ומה שנמצא חוזק וקושי בעצם אין זה לענ"ד ריעותא כלל וכלל ואדרבא הסברא נותנת להיפך דאם היה בו חולי או ריעותא יהיה רך ולא חזק כ"ך ועכ"פ אין לנו לבדות ריעותא מדעתינו כי אין להוסיף על הטריפות ומה גם בבהמה דאפי' נחסר בה פחות מסלע יש להכשיר אפי' בזה"ז דל"ח בבהמה לנקובת קרום של מוח ואפי' בדיקה א"ץ כל שלא ראינו ריעותא בקרום וכ"כ ה' שבת אחים סי' ל' ס"ק ג' יע"ש הרי דגם דיש ממש ריעותא בעצם הגולגולת לא חשיב ריעותא לגבי המוח דבהמה וא"כ כ"ש בנד"ד דאדרבא חזק הוא וכאמור ובכן מטעם זה דעתי הקצרה להתיר אך ממ"ש כת"ר נר"ו אין נלע"ד ואם החוש מעיד שהיה מסמוס בקרום ובמוח הא ודאי דיש לאוסרו וכה"ג ריעותא לפנינו ואין כאן בירור אם הקרום והמוח נטרפו עי"ז הכו"ח ביום ט"ו שבט התרפ"ה ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יא
נשאלתי מהחו"ש הדו"מ והכו' כמה"ר ר' חיים חורי הי"ו על אונה התחתונה הסרוכה לצלע האחד הנקרא בשם חזה ויש מכה בצלע אי תלינן הסירכא במכה כדין סירכת אומה לדופן רחב וכל שוחטי מתא גאבס הקדמונים היו מטריפים אותה וכעת מסתפק ה' השואל אם יש להתיר מדין האומה ומדין האונה לנוהגים לאסור סירכת האונה גם שהוא דופן צר ועכ"ז מכשירין במכה כמ"ש התה"ז ז"ל:
תשובה הטעם דסירכא באומה ומכה בדופן נגדה מותרת בלא בדיקה כמ"ש מרן בש"ע סי' ט"ל ס' כ"ב הוא משום דתולין הריעותא בדופן כדאיתא בחולין דף מ"ח ע"א ועי' רש"י שם וא"כ הדברים ק"ו להאונה איזו שתהיה שיש לתלות הסירכא במכה שהרי דופן שכנגד האונות צר הרבה מהדופן שכנגד האומה וקרובה הריאה להקלט מחמת מכת הדופן כידוע וכ"כ להדיא העה"ש אות ל"א בשם הרשב"ץ ע"ש וכן מתבאר מדברי ה' תורת הזבח סי' פ"א אות י"ט שלא אסר שם רק מצד דהויא אונה לדופן רחב והם נהגו לאסור אך אם היתה בדופן שכנגד האונה תולין במכה וכן מתבאר מדברי ה' שבת אחים סי' ט"ל אות מ"א ומ"ט ונ"א ונ"ה ע"ש וכ"כ הפר"ח סי' ט"ל אות מ"ה וציין למרן הב"י ומהר"ר בן יחיה וסיים ודלא כיש חולקים ושם בב"י הסכים ג"כ דלא כיש חולקים ע""ש:
ואם מצד דהשוחטים הקדמונים שבעירם היו מטריפים אותה אם זה אינו שכיח ומצוי א"כ ל"ש בזה מנהג וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מה"ש הי"ג וכן הביאו דבריו רבים מהפוסקים ואם הוא שכיח ומצוי ונהגו לאסרה אזי יש לדעת אם אסרוהו מצד דהיו סוברים דלדינא אסור א"כ אין זה מנהג רק הוראה וכמ"ש ה' שיו"ב סי' רי"ד או"ג וא"כ יש להתיר ואם יאמרו שאינם יודעים מאיזה טעם אסרו רק שכן נהגו אזי יש פנים לאסור דנראה דנהגו כן לגדר וסייג או כהסוברים כן שחלקו על מהר"ד בן יחיה עם שי"ל דבעצם דוקא חלקו ועפמ"ש הרשב"א סי' קי"ב והב"ד הפר"ח סי' ט"ל ס"א ויש פנים להתיר ע"ד מ"ש השיו"ב סי' רי"ד אות ב' וזה תלוי ברב העיר לברר סיבת הענין:
ואנן בדידן פה אי ג'רבא יע"א אין זה שכיח ומצוי ול"ש בו מנהג ואם יבוא לידינו דעתי הקצרה להתיר אם כה יסכימו אחי ורעי הי"ו ומ"ש בשאלה ומדין האונה לנוהגים לאסור סירכת האונה גם שהוא דופן צר ועכ"ז מכשירין במכה כמ"ש התה"ז ז"ל לא ידעתי מקומו איה דסירכה לדופן צר מהאונה לדידן דבתריה דמרן גרירי כשרה ולא אחשוב שיש מקומות שאוסרים בזה אם לא בני אשכנז ועי' למור"ם סי"ח ואולי ט"ס יש בדברי ה' השואל וצ"ל אונה לדופן רחב עם כי הלשון אינו מתאים לזה וכוונתו למה שציינתי מהתה"ז הכו"ח ביום י""ב שבט התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יב
שאלה סירכא מגב האונה לדופן צר לבשר וסירכא אחרת בהשטח של גב האונה הנז' רחוקה כ"ב אצבעות לדופן צר לעצם לבדו והראשונה יותר גדולה מהשניה ושם בדופן צר יש קרום סירכא המחבר את זו שבבשר לזו שבעצם אך בהמשך אורך הסירכות הם נחלקים לשתים וכן במקום דיבוקם באונה נחלקים אם היא מותרת:
תשובה דעתי הקצרה להתיר מג' טעמים האחד דכמו שאמרו ברובה למכה ומיעוט חוץ למכה וברובה לדופן צר ומיעוט לדופ"ר וכיוצא דתלינן דעיקרה מן ההתיר ונתפשטה להאיסור וחדא נינהו ה"נ י"ל דעיקרא היא הגדולה שבבשר ונתפשטה לעצם ומן העצם נסתבכה במקום הב' שבאונה והגם דלא דמי כלל דהתם אתינן עלה מצד הרוב. ובנ"ד הם מחולקים ברובם ככלם ולא שייך רוב בשני סירכות נחלקות ועוד דאינהו רובי דבעה"ע רבים חולקים בהתירם ומה שמתירים אינו רק מצד המנהג מ"מ הגם דהחלטה אין כאן אבל ספר מיהא הוי דהיו באופן הנז' וכמו שחששו החולקים על הבעה"ע דשמא תרי נינהו גם דאיכא רובא והם מודבקים כאחת ה"נ בנ"ד י"ל דשמא חדא נינהו גם דנחלקים וכ"ש שהאחת גדולה מהשנית ויש לתלות טפי שעקרה מהבשר אם היו רק אחת וא"כ הגם דמרן ז"ל בש"ע סי' ט"ל סי"ח פסק לאסור סירכא לעצם לבדו מ"מ מבואר בב"י דיש הרבה פוסקים דס"ל להתיר וא"כ הו"ל ס"ס שמא זו עיקרה אחת להבשר ואת"ל שנים הם ואחת לעצם שמא ההלכה כהסוברים להתיר לעצם לבדו וכעין זה כ' השש"א סי' דין והש"א סי' אות וסי' אות ע"ש ועוד נ"ל דכיון דנקטינן להתיר ברובא לעצם ומיעוט לבשר וכמש"ל סי' והטעם מבואר בב"י ובכ"מ דאותו המיעוט של הבשר מחזק ומהדק גם את אשר נגד העצם ה"נ בנ"ד צד הסירכא של הבשר שאינה מתפרקת מהדקת גם את שכנגד העצם דהיינו הסירכא השנית והגם די"ל דע"כ לא כ"כ מרן ז"ל רק כשהם מדובקים יחד לסירכא אחת אבל לא בנפרדים מסתברא דמה שמתיר בזה מתיר בזה תדע שהרי רוה"פ חולקים על הבעה"ע וס"ל לאסור דשמא הם שנים וא"כ ראוי לאסור ברובא לעצם דשמא הם שנים והגם די"ל דהתם שאני דעכ"פ עתה הם לפנינו דבוקים מ"מ הרי שם הרוב לעצם וא"כ היה ראוי לאסור דשמא אותה של הבשר התפשטות כל דהו ואינה כלום ומדשרינן שם ש"מ דבכל דהו מהבשר מיהדק וא"כ גם בנ"ד נראה דמיהדק ועוד דבנ"ד שהם מעורבים בדופן צר יחד כיון שאותה שבבשר הולכת ומתחזקת גם אותה שבעצם הולכת ומתחזקת וכיון שכן אינה מתפרקת גם אותה שבעצם דהולכת ומתחזקת ומפני שלא ראיתי מי שדיבר בזה הצעתי את דברי לפני מוה"ר מהר"ם שתרוג נר"ו והסכים להתיר [ונדפסה תשובתו בישיב משה סי' קע"ב ע"ש] נאם הכו"ח ט"ו שבט תרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יג
לעיר בנגרראן יע"א
נשאלתי מהחה"ש הדו"מ כמה"ר ר' אבא שאול חדאד הי"ו על הדרא דכנתא שיוצא ממנה כעין מעי יתר וארוך הרבה (כאורך ב' אצבעות מ"מ) אם יש להתירו עפמ"ש ה' שבת אחים סי' מ"ז ס"ב דאפי' ארוך יותר מאצבע יש להתיר בהפ"מ או שמחת יו"ט או דילמא ארוך הרבה שאני:
תשובה אעיקרא דדינא הנה הש"א ז"ל ציין להמחב"ר כיע"ש ושם במחב"ר לא החליט ההתיר אלא כתב וז"ל ונראה דאפשר להקל עוד גם אם הוא ארוך יותר מאצבע מאחר דמפורש כן בתשו' הרא"ש ובס' איסור והתיר מהרא"ש כמ"ש הרדב"ז בתשו' הנז' והיינו בהפסד מרובה או לשמחת יו"ט כדאמרן וכבר כ' ה' שדי חמד ז"ל בכללי הפוסקים סי' ט"ז אות א' בשם מוהר"ח פאלאג"י ז"ל בנשמת כל חי ח"א דף א' ע"ג שדעת מרן בתשובות הישנות דח"ן ע"ד דלשון אפשר מורה דמספק"ל ושבספרו של מהר"ח הנז' הנק' ראה חיים פ' נח כתב בשם הכנה"ג וההק"ל דס"ל דאפשר הוי ספק ושכן דעת רוב רבני האחרונים ומכללם החיד"א עצמו בברכ"י סי' רמ"ה ע"ש וא"כ כיון דהמחב"ר באפשר קאמר למלתיה והו"ל ספק וכדאמרן אין ס' מוציא מידי ודאי שהרי התב"ש ז"ל סובר דדוקא בכאצבע הוא דיש להתיר בהפ"מ ע"ש וכי האי גוונא כ' ה' בית יהודה ז"ל באה"ע סי' ח"י והב"ד השד"ח שם דאע"ג דהתה"ד סי' רמ"ז כתב דאפשר דלא מפליגנן בין שוגג למזיד כיון דבדרך אפשר אמרה ולא ברירה ליה לא שבקי' ודאי דה' א"ז ז"ל מקמי ספיקו דהתה"ד ע"ש ואפי' להסוברים דלשון אפשר לא הוי ספק נראה פשוט דהיכא דיש הכרח בדבר דכוונתו רק בלשון ספק מודו כ"ע דהוי לשון ספק וכן בנדון זה הרואה יראה דההכרח שזכר המחב"ר ז"ל מדברי הרא"ש ז"ל איננו דבר מחודש שכבר ראה כל זה התב"ש יע"ש בדבריו ואפ"ה סבירא ליה דדעת מרן ז"ל והטור דכאצבע הוי בדוקא ועם שמדברי הרא"ש אין נראה כן אינהו בדידהו הכי ס"ל ע"ש וא"כ אין מזה שום הכרעה הפך דברי התב"ש ורק שיקול דעות איכא בינייהו ומינה ומינה דהמחב"ר אין כונתו בדרך החלטה לדינא רק שיש פנים ואפשרות לומר כן ולעת הפנאי או בעת מעשה דעתו לעמוד ע"ז וכן יש לדקדק ממ"ש ונראה דאפשר להקל וגו' ולא כתב דאפשר להתיר דזה מורה ג"כ דרק יש פנים לצדד להקל וכן יש להוכיח מדברי המחב"ר עצמו דמתח' כתב בפשי' בשם התב"ש בכלל התנאים דהוי כאצבע ואח"כ כ' ונראה דאפ' להקל וגו' ואי איתא א דעתו הי"ל לערב את הכל יחד ולהשמיט גוף התנאי דהוי כאצבע מראשית דבריו אלא ודאי כדאמרן:
ומעתה צ"ל דהש"א ז"ל סמך בזה על המורה לעיין בדברי המחב"ר במקורם וקיצר במקום שהי"ל להאריך או שהוא ז"ל סובר כאיזה פוסקים דלשון אפשר לא הוי ספק וא"כ למה שנתבאר לעיל מדברי השד"ח ז"ל ומדברי מרן ומדברי החיד"א עצמו הא ודאי דנקיטנן דהמחב"ר לא החליט התיר ומינה דאין ספקו מוציא מידי ודאו של התב"ש ז"ל ועוד בה דראיתי להפר"ת ז"ל דקאי בשיטתו של התב"ש ז"ל דבעי' דוקא כאצבע אלא דהוא ז"ל סובר שאין צורך שיהא מצומצם אלא ה"ה חסר או יתר מעט כיע"ש וכיון שכן הו"ל המחב"ר יחיד נגד התב"ש והפר"ת ז"ל וכ"ש דהמחב"ר ז"ל לא זכר מדברי הפר"ת ז"ל ואפשר שאם היה רואה דבריו היה חוזר בו והיה אוסר בהחלט ועוד דכל עיקר טעמו של המחב"ר הוא מדברי הרא"ש ז"ל שכתב או פחות או יותר ע"ש וכבר הפר"ת ז"ל פירש בזה דר"ל שא"ץ שיהיה מצומצם אלא ה"ה פחות או יותר מעט וכיון שכן אין שום הוכחה מדברי הרא"ש ז"ל ואינו רחוק אם כתב כן משום שלא ראה דברי הפר"ת דאלו ראהו היה מזכירו ועוד דמדברי מרן ז"ל שהשמיט תיבת או פחות או יותר נראה דלא ס"ל כהסוברים דאפי' ארוך יותר מאצבע דא"כ הי"ל להביא זה כיון שיש בזה נפקותא לדינא ועוד דאי איתא הי"ל למרן ז"ל להשמיט לגמרי תיבת באורך אצבע כיון דאם היה פחות הוא מותר ואם יותר ג"כ הוא מותר ואין גבול בדבר אלא ודאי דס"ל כהתב"ש והפר"ת ז"ל דבעינן כאורך אצבע והגם דלהפר"ת ג"כ לאו דוקא כאצבע מצומצם אלא ה"ה יתר מעט ע"ש ומרן ז"ל לא זכר זה נראה דהפר"ת ג"כ דמרן ז"ל סמך על מ"ש כאורך אצבע אם מצד כף הדמיון של תיבת כאורך שאם היה דוקא מצומצם היה כותב אורך אצבע א"נ סמך על מה דודאי לא כל האצבעות שוות ומינה דאם חסר מעט או יתר מעט לא איכפת אבל אי אמרינן דדעת מרן דאפי' ארוך הרבה שרי הי"ל להשמיט לגמרי תיבת כאורך אצבע כיון דבכל אופן ואופן מותר וכיון דלשון מרן ז"ל מורה ובא כדעת התב"ש והפר"ת הכי נקיטנן ועוד דכבר כתבו הרבה מהפוסקים לאסור בכל גוונא ורק בהפסד מרובה סמכו המחב"ר ודעמיה על דעת מרן ז"ל ודעמיה וא"כ כיון שיש פלוגתא בדעת מרן ז"ל יש לאסור דהו"ל כאלו מרן ז"ל לא גילה דעתו דאז יש לאסור כדעת שאר הפוסקים. וסבור הייתי לומר דגם המחב"ר ז"ל שכתב דאפ' להקל גם אם הוא ארוך יותר מאצבע אינו אלא בארוך מעט והוא עפמ"ש התב"ש שם בראשית דבריו ואפשר אפי' יותר קצת רק דלא נתנו דבריהם לשיעורים ע"ש ומפרש המחב"ר ז"ל דדעת מרן באומרו כאורך אצבע כמו שפירשתי לעיל לשיטת הפר"ת ז"ל דאינו ר"ל מצומצם אלא ה"ה יתר מעט ונלמד זה אם מכף הדמיון אם ממה שאין כל האצבעות שוות אבל ז"א דהמחב"ר שם נסמך ע"ד הרדב"ז סי' תס"ט ובדברי הרדב"ז מבואר דלהמתירים יש להתירו גם אם ארוך כאמה אלא דלא ס"ל כותייהו כיע"ש ואי איתא דהמחב"ר לא ס"ל כהרדב"ז אלא כהתב"ש והפר"ת הי"ל לבאר כן להדיא א"ו דמ"ש המחב"ר באפשר וגו' הוי להתיר גם בארוך הרבה ומ"מ לדידן אין לסמוך להתיר רק בארוך כאצבע או יותר קצת ואפי' בהפסד מרובה או לשמחת יו"ט כיון דהמחב" עצמו לא ברירא ליה ועוד דיש כמה טעמי' לאסור וכאמור ועי' לה' מסגרת השלחן ז"ל שגם הוא השמיט כשהעתיק דברי המחב"ר ז"ל תיבת דאפשר אך ה' עיני הכהן ז"ל סי' כ"ו אות ו' העתיק דברי המחב"ר במלואם ע"ש:
וראיתי לה' ויען משה ז"ל יו"ד אות י"ג שכתב דנעשה מעשה בענף יוצא מן הבד מאמצע הדקין וארוך יותר מכאצבע במושב מעמד שוחטים ות"ח הי"ו והסכמנו להתיר משום הפ"מ ושעת הדחק ושיו"ט והוגד לי כי מקודם ג"כ עשינו מעשה להתיר בכה"ג מהפ"מ וגו' ע"ש ולא ביאר ז"ל אם הוא ארוך הרבה יותר מאצבע או רק כאצבע ועוד מעט אלא דכיון שאינו מצומצם כאצבע קרי ליה יותר מאצבע ואם היתה כוונתו שאינו ארוך רק מעט יותר מאצבע הוו דבריו מכוונים עם שטת הפר"ת ז"ל ועם מה שכתבתי דהמחכ"ר ז"ל לא ברירא ליה ההתיר וספוקי מספק"ל אך אם כונתו ז"ל דאפי' ארוך הרבה הדבר קשה עליו ג"כ דהרי המחב"ר ז"ל שציין שם באפשר אמרה למלתיה וא"כ אין פנים להתיר ואולי דהוא ז"ל סמך בזה על היות בנדונו שלשה צדדים להקל הפסד מרובה ושעת הדחק ושמחת יו"ט וכמו שיע"ש ובזה א"ש מה דלא סגי ליה בחדא מנייהו א"נ גם הוא ז"ל היה סובר דאפ' לא הוי ספק כאיזה סוברים כן ומה שהוצרך לג' צדדים הנז' הוא משום מעשה שהיה ולאפושי בהתירא וכבר נתבאר דהעיקר הוא דאפשר הוי ספק וא"כ אין פנים להתיר מדברי המחב"ר ז"ל וכאמור גם מדברי הש"א ז"ל אם ראה דברי הרדב"ז במקורם אפשר דהיה מבין המחב"ר ז"ל דאינו מתיר בארוך הרבה רק מעט ועל דרך מה שסבור הייתי לפרש בכוונתו לעיל:
ובלא"ה בנדון זה ששאל כת"ר נר"ו ושלח גם גוף הדקים שאלתי להאיש שהביאם האם יש בו הפסד מרובה ואמר שאין בו כל כך הפסד וא"כ בלא מה שכתבתי אין להתיר גם מצד היות זה בעש"ק נראה דאין להתיר דהרי המחב"ר ז"ל שכתב דאפשר להקל נקיט רק או לשמחת יו"ט ומדלא זכר צורך שבת שהוא הוה ורגיל תמיד ונקט לשמחת יו"ט נראה דדוקא לשמחת יו"ט הוא שכתב דאפשר להקל וכ"ש שלפי האיש הנ'"ל אי אפשר שיהיה זה לצורך שבת כי אין זמן וצריך שיתעכב לאחר השבת וא"כ אין שום פנים להתיר גם אם נאמר דמ"ש המחב"ר אפ' ל"ד ודעתו להתיר וכן גם אם יאמר דמ"ש לשמחת יו"ט לאו דוקא וה"ה לצורך שבת וכ"ש דבאמת דעתי הקצרה נוטה דדברי המחב"ר בדקא בין במ"ש לשון אפשר בין במ"ש או לשמחת יו"ט וכאמור זהו הנלע'"ד בזה הכו"ח ביום ב' אדר א' התרפ"ט ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יד
שאלה להאומרים דפה אי ג'רבה נוהגים להכשיר בנפיחה ריאה הסרוכה לשומן שעל הכיס של הלב אם לא היה בכיס הנז' שומן ונתנו הכיס הנז' במים קרים שיעור מה ועי"ז נראה כעין שומן במקום הסירכא אם יש להתיר ג"כ בכה"ג בנפיחה או"ל:
תשובה אעיקרא דדינא המנהג הנז' להאומרים כן הוא נגד מרן ורוה"פ וא"כ אין לחדש דבר מעתה אשר לא היה ובכל כה"ג אמרי' הבו דלא להוסיף עלה ע"ד מש"ל גבי סירכא לשוה"ל ומיעוטא למקום אחר והכא נמי אין להקל אפילו להאומרים כן רק בשומן ממש הניכר להדיא בלתי שום נתינה במים קרים דהוי ודאי שומן אבל זה השומן אולי אינו שומן ממש ומאיזה סיבה נראה כן אחר השריה במים קרים ועוד דכל עיקר טעמם של האומרים כן אינו אלא משום דשמא אין סירכא רק ליחות המתהוה מהשומן ע"ד מ"ש מרן בב"י גבי נענוע ועי' לה' ישיב משה סי' [י"ב] הנד"מ וא"כ לא שייך זה רק אם יש רוב שומן וכנז' שם דע"י רוב שומן נדבק שם וגו' והגם דהאומרים כן אין מחלקין בין שיש רוב שומן או רק שומן ואינו הרבה מ"מ אותו המיעוט שומן אולי הוא לגבי בהמה זו הוי הרבה אך במקום שאין כאן שומן ורק ע"י השריה במים נראה כעין שומן הא ודאי דאין שום מקום להקל כלל והרי היא כסרוכה לשאר מקומות דלדידן מטריפים בהחלט כדעת מרן ורוה"פ וכן זכורני שראיתי כתוב או שמעתי כעין זה מהמורים הי"ו זהו הנלע"ד הכו"ח ביום כ"א אדר התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן טו
שאלה סירכא מגב האונה הומקמא לדופן צר בבשר ולשומן הלב והרוב לגב לפי האומרים דפה אי ג'רבא יע"א המנהג להתיר סירכא לשוה"ל בנפיחה אם יש להתיר גם כן בזה בנפיחה:
תשובה נ"ל דאסורה היא ולא מהניא לה נפיחה שהרי כתב ה' שבת אחים סי' ט"ל אות מ"ז דכיון דאינהו רובי דבעה"ע רבים חולקים עליו אלא דמרן ז"ל פסק לדבריו משום דכבר נהגו כן וכמ"ש בב"י א"כ הבו דלא להוסיף עלה דדוקא אם הם סמוכים זל"ז ושכ"ן מדברי מרן בש"ע שכתב ואם סירכא יוצאה משיפולי וגו' ולא כתב מבפנים כמ"ש בראש דבריו והיינו משום דדוקא משיפולי הוא דאזלי' בתר רובא ולא מבפנים כיון דאינם שטח אחד ע"ש וא"כ הגם דסירכא מגב האונה לדופן צר לבשר מותרת בלא נפיחה לדידן וסירכא מהריאה לשומן הלב יש אומרים דנהגו פה להכשירה בנפיחה מ"מ אין מקום להתיר כלל דשמא היתה סרוכה רק מקמא ומגבה לדופן לבד ובזה היא טריפה גם דרובא לגבה כיון דאינם בשטח אחד וכאמור ואח"כ נסרכה לשומן הלב וכה"ג כ' הא"ח בשם הרמב"ן לאסור בתרי אוני דסריכי מגבן לדופן דשמא היו מגב לגב ואח"כ נסרכו לדופן כמ"ש מרן בב"י וכ"ש אם לא יהיה הרוב לדופן רק הרוב לשוה"ל או שוים וסרוכה לקמא דודאי אין להתיר כלל בנפיחה דסרוכת שוה"ל לדינא אסורה היא בהחלט וגם להאומרים דפה נוהגים להתירה בנפיחה מ"מ הרי אינו אלא קולא גדולה וא"כ הבו דלא להוסיף עלה וכ"כ בישי"מ ח"א סי' י"ב] ואין להתיר רק בכולה ולא במיעוטא למקום המטריף דהיינו מקמא וכמ"ש בתשו' סי' והגם דהרב שבת אחים שם התיר בנפיחה היינו משום דלדידהו גם סירכא דמקמא מתירים אותו בנפיחה כמו שיע"ש ובכמה סעיפים מדבריו שם:
אך אם אין סירכה כלל מקמא רק מהגב של האונה לדופן צר לבשר ולשומן הלב נלע"ד להתירה בנפיחה להאומרים דהמנהג כן כיון דמצד הדופן א"ץ כלל נפיחה מצד שומן הלב הם אומרים שמתירים אותה בנפיחה ומ"מ נראה דגם דהרוב לדופן צר ולבשר ומיעוט לשוה"ל בעינן מיהא נפיחה דכיון דלא הוו בשטח אחד לא אזלי' בתר רובא וכאמור הכו"ח ביום י"ט אדר התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן טז
שאלה סירכא תלויה וכנגדה מכה בדופן והשוחטים אשר פה אי ג'רבה היו מטריפים אותה ועתה כשנדפס ה' שבת אחים ראינו בסי' ט"ל אות כ"ו שכ' להתיר אם יכולים להתירה או"ד חשיב זה למנהג ואין להתיר:
תשובה כבר כתב הרמב"ם בפי"א מה"ש הי"ג דלא שייך מנהג בדבר שאינו מצוי והביאו דבריו רבים מהפוסקים ראשונים ואחרונים ונדון זה אינו מצוי רק לפרקים אחת לשנה או לחצי שנה ועונ"ל דבנ"ד מסתברא דטעם השוחטים שאסרו משום דנמשכו אחר דברי מור"ם סי' ט"ל ס"ט ולא עלה על לבם דמור"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דאוסר ג"כ בדבוקה כמ"ש סי"ח וכמ"ש הש"א והל"ש ודעמיה וא"כ אין זה מנהג רק הוראה ושפיר יש להתיר כמש"ל סי' י"א בשם השיו"ב סי' רי"ד אות ג' ואף אם יאמרו דלא אסרו מטעם זה רק שכן ראו להשוחטים שקדמו להם זהו טעמם ונימוקם שאסרו ואף אם יאמרו ששמעו מהם רק שכן המנהג אם אומרים כן קודם שעשו כן יש לידון בדבר אך אם יאמרו כן רק אחרי שעשו הם כן י"ל דאינם נאמנים וכאיתא ביבמות דף ] ע"ז ע"א ופ' מור"ם יו"ד סי' רמ"ב]:
ועונ"ל דטועים הם האומרים דיש מנהג פה אי ג'רבה לאסור חדא הא דאמרן דאינו מצוי ותו דמז"ק מהר"ם הכהן ז"ל בחיבורו כ"י כתב ע"ד מור"ם הנז' ומעיד אני עלי שמים וארץ שכמה פעמים בין באומה בין באונה מצאתי סירכא תלויה בריאה וסירכא תלויה כנגדה בדופן (נראה דשיגרא דלישנא וצ"ל ומכה כנגדה בדופן דאהכי קאי שם) והטרפתי כדעת ההגה בע"כ שלא בטובתי מיראתי שמא טועה אני בדמיוני ע"ש והיינו על מה שהעיר שם על מור"ם דכי ניתקה משם מאי הוי הלא דבוקה לדופן ומכה בדופן כשרה ע"ש ואי איתא דיש מנהג פה לאסור גם בלתי דברי מור"ם הי"ל לאסור ועוד דלשונו מורה שאין כאן רק הוראה ולא מנהג ורחוק מאד שהוא ז"ל שקיבל מאביו מז"ק מהרש"ך ז"ל ומהרה"ג מהרר"ך ז"ל אחיו של ה' מעשה נסים נשמט ממנו מנהג זה ולכן כתב כן ועוד דכבר כתב השיו"ב שם אות ב' דאם יש שום צד ושום הוכחה לתלות בטעות אנו תולין ע"ש ובנ"ד מורים הדברים דנמשכו אחר דברי מור"ם ועוד דכיון דמז"ק מהר"ם הכהן ז"ל היה מטריף מסתמא כן היו מטריפים שוחטי זמנו וכמו דמז"ק מצד הוראה כמבואר דבריו כן גם שוחטי זמנו מצד הוראה וא"כ גם אם יאמרו שוחטי זמנינו ששמעו מהשוחטים שקדמום שכן המנהג לא שבאמת יש מנהג רק שהם עצמם כשראו להראשונים אוסרים קראו לזה בשם מנהג ואין כוונתם שהם עצמם שטעו שהוא מנהג וכ"ש שהשוחטים אלו ואלו רובם ככלם היו שוחטים פשוטים ולא מורים וטעו בדדמי לקרוא למה שאינו מנהג בשם מנהג כי חשבו שהכל אחד ולא דמי למ"ש הרשב"א סי' קי"ב והב"ד הפר"ח ריש סי' ט"ל כל מקום שהשוחטים מורגלים להחמיר אפי' שלא כהלכה אני אומר כך הנהיגו חכמי המקום ואסור לעבור על דבריהם עד שנדע שטעו ממש בהוראה וטעו בו באיסור דנ"ד הסמיכות על המנהג אינו רק על מה שאמרו לשון מנהג ובזה ודאי דיתכן דלא דייקי וכאמור ותו דהרי סיים הפר"ח דהיכא דמוכחא מילתא דטעו בהוראה יש לבטל מנהגם וכמ"ש בסי' ל"ה ס"ה וסי"ג ע"ש ומינה לנ"ד:
הן אמת דבנ"ד גם מצד ההוראה יש אוסרים וכמ"ש אלא דכיון דלא נתגלו אז דברי הל"ש ודעמיה ולא עלה זה על דעתם לומר דמור"ם לשיטתיה אזיל ובאמת מסתברי דברי הש"א והל"ש נראה לענ"ד דיכולים להתיר ע"י נפיחה דהו"ל ס"ס להקל כמש"ל בתשו' ס' כיון דאין כאן לתא דמנהגא דנהגו כהאוסרים רק הוראה בעלמא וכאמור. הכי"ח ביום י"ד שבט שנת התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יז
שאלה סירכא תלויה ובראשה חתיכת שומן אם מותרת בנפיחה להאומרים דפה אי ג'רבה יע"א המנהג להתיר סרוכה לשוה"ל בנפיחה:
תשובה נ"ל דטריפה גם להאומרים כן והגם דה' תורת הזבח סי' ע"ז אות כ' כתב דמעשה בא לידו ואסרה דודאי היתה סרוכה לשומן הלב וא"כ להאומרים דהמנהג פה בשומן הלב להקל בנפיחה נראה דה"ה לזו מ"מ נראה דלאו דוקא אמרה למלתיה ור"ל לשומן הלב או לאיזה שומן אחר שומן החזה. שומן הטרפש וכיוצא וחדא מנייהו נקט דלדידהו הכל אוסרים בהחלט והדבר מוכרע ממקומו דאטו לשאר שומן אינה נסרכת ומאן מפיס דאינה רק לשוה"ל וכן יש להוכיח ממה שנסתייע שם מה' ימין משה סי' ט"ל ס"ז שכתב חלב בלוי בריאה טריפה דמוכחא מילתא שהיתה סרוכה בזה החלב למקום אחר וטריפה הרי דאין הדבר אמור בדוקא לשוה"ל דא"כ הו"ל לה' י"מ לומר רק לשוה"ל להדיא כיון שאין לה שייכות למקום אחר והגם דיש פנים לומר דעפ"י הרוב היתה לשוה"ל שהוא סמוך לריאה ומזה הטעם נקט התה"ז רק שוה"ל דעל הרוב ממנו ומשום דעכ"פ יתכן דלשאר שומן מזה ה' י"מ כתב בסתם למקום אחר וא"כ היה מקום להתיר מצד הרוב אין זה מוכרח דיתכן דחדא נקט וכדאמרן מעיקרא ותו די"ל דכל שומן מהשמנים לגבי השוה"ל הוי השוה"ל הרוב אבל כלהו שמנים יחד לגבי שוה"ל לחודיה הוו הם הרוב או שוים וכ"ש אי אמרי' בזה כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי עי' למרן ז"ל סי' ק"י ועוד דנ"ד דמה שאנו תולין על הרוב בשומן מצד הקורבה אך מצד הרוב שאר שומנים הם הרוב הרי קיי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב כדאיתא בביצה דף י"א ע"א גבי זמן לבנים וגו' ועוד דמדינא גם לשוה"ל לבד אסורה וכמ"ש מרן בסי' ט"ל ס' ולא מהניא לה נפיחה וכ"ד רוה"פ כמ"ש הפר"ת שם ס"ק וגו' והאומרים הנז' אתו עלה מצד מנהג וא"כ הבו דלא להוסיף וכל שאין הדבר ברור לגמרי שהיא לשוה"ל אין להתיר גם כי הוי הרוב לשוה"ל וכן מצינו בסירכא לשוה"ל ולמ"א גם דרובא לשוה"ל מטריפים וכמ"ש ה' עיני צדיק אות פ"ה ע"ש וכן אנו נוהגים להורות ועונ"ל דכיון דעיקר הקולא שנהגו בשוה"ל לחודה הוא מצד די"ל דאין זו סירכא רק ליחות מהשומן (ועי' למרן ב"י גבי נענוע) וכמ"ש ה' עיני צדיק שם א"כ זו שמשכה השומן אצלה מוכחת דסירכא גמורה היא שרירה וקיימת ואינה מליחות השומן וא"כ דינה כשאר סירכות דמטריפים אותם תמיד בהחלט בין לדינא בין למנהגא. ועונ"ל דממה שנתפרקו לצד הריאה זה לאות דעיקרה מהריאה ולא מליחות השומן ודומה לזה כתבו הפוסקים האוסרים בס"ת ונגדה מכה בדופן והגם כי השומן הוא רך ואין בו כח גם שם מקום המכה הוא רך וכמ"ש הפוסקים ועכ"ז אסרו הכו"ח ביום ח' שבט התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יח
שאלה סירכא תלויה ובה חתיכת שומן שכתבתי בסי' הקודם לאסור גם להאומרים דסירכא לשוה"ל המנהג פה להתירה בנפיחה אם יש הכיר חסרון בשומן הלב המורה שהחתיכה הלזו היא ממנו כגון שיש התאמת החתיכות דכששמים אותו שומן שבסירכא על המקום הנחסר בשוה"ל נראה דשוים בעובי ובקצוות אם זה מופת חותך דסרוכה היתה לשוה"ל ולהאומרים דיש מנהג פה להתירה בנפיחה מתירים גם זו בנפיחה או"ל וכן יש לשאול אם אין התאמה והוכחה כנז' רק מהחסרון לבדו שיש בשוה"ל ולא יש בשאר שומן מקום המורה חסרון אי הויא הוכחה ברורה או"ל:
תשובה גם בכה"ג דעתי הקצרה לאסור והגם דמרן ז"ל סי' ק"א ס' ח' התיר עפ"י הדימוי וההתאמה וכן דעת מור"ם שם שהגיה ע"ז וכן כל כיוצא בזה מ"מ בנ"ד דמצד הדין סירכא לשוה"ל אסורה היא לדעת מרן ורוה"פ ולא מהניא לה נפיחה ומה שאומרים להתיר אינו אלא מצד שאומרים הם שיש מנהג לכן אמרי' הבו דלא להוסיף עלה ואין להתיר אפי' לדבריהם רק בודאי גמור אבל כשיש ספק מה לא ובנדון מרן שם כתב האו"ה כלל נ"ב אות ג' דעתה שאין אנו בקיאים כ"ך אין לנו להתיר בכה"ג אם לא שיהא ההפרש גדול וניכר לכל ע"ש ועם שמסתמיות דברי הפוסקים נראה דגם בזה"ז מתירים מ"מ אין זה חשיב ודאי גמור כיון דלאו"ה אין אנו בקיאים ועם דמדינא נראה דנקטינן כרוה"פ מ"מ כיון דסי' לשוה"ל הוא קולא מצד המנהג אין להתיר רק בודאי גמור אליבא דכ"ע ודומה זה למש"ל בסי' הקודם דנהגו לאסור אפי' להאומרים הנז' כשהסירכא רובא לשוה"ל ומיעוטא למ"א והגם דהאו"ה מודה מיהא פשההפרש גדול וניכר לכל ולה' חכם צבי האו"ה לא כ"כ רק בשומן דמידי דחזותא ולא אחתיכות מכוונות ע"ש מ"מ כבר הפר"ת סי' ק"א ס"ק י"ב כתב דלהלכה דעתו לאסור כי אתחזק איסורא ע"ש וא"כ צ"ל שאין זה ודאות גמור דיתכן דאתרמי כמבואר שם וא"כ בנ"ד דמדינא אסור אמרי' הבו דלא להוסיף עלה ואין להתיר רק אם כ"ע מודו ולא ביש מיהא מאן דאוסר ועוד נראה לי דלא כתבו מרן ושאר הפוסקים רק בחתיכות שאחר השחיטה אבל בנ"ד דהוי מחיים אפשר דניתקה משומן אחר והיה בו מקום חסר ובחיי הבהמה נתכסה והמקום החסר בשומן היה סרוך למקום אחר וע"י סיבוב כח החיים סרה או נחבאת אותה הסירכה השנית של המקום השני והשומן שבה ונשארה רק זו והגם דכתב מור"ם בד"מ בסירכא תלויה ונגדה ריעותא בדופן דטריפה דודאי ניתקה משם והתם מחיים מיירי אין זה ודאות גמורה רק ספק וכמ"ש הרב ישיב משה ח"א סי' יו"ד וא"כ שם אזלינן לחומרא וכאן אזלי' לחומרא:
ולפ"ז יש לידון בדבר חדש באם היתה תערובת ונשאר אצלינו סירכא בחתיכה מהדופן תלויה ובה חתיכת שומן והכבש שנתערב נמצא בו מקום חסרון בשומן ומתאימות הקצוות והמקום אין להתיר דכיון דהיה זה מחיים יתכן דהיה כן בזולתו ונתכסה מצד הגידול וההצמחה שבבעל חי וזו היתה ממנו והגם דמצד הסדר אין ראוי לחלק כנז' מ"מ כיון שלא מצינו בש"ס התירו גם בסימן דמחיים אין להתיר ודומה לזה מ"ש הט"ז והפר"ח סי' ק"א שלא לסמוך במים שבראש אם נמצא כן בשדרה ע"ש והיינו משום דלא מצינו זה בש"ס. וא"ל דתידוק איפכא מדלא כתבו טעם זה בנדונם די"ל דכללא נקטי שאין ללמוד מה שלא נמצא בש"ס וכולל הכל. ועוד דנ"ל להוכיח חילוק זה ממ"ש הרשב"ץ ביבין שמועה די"ט ע"ב והב"ד ה' ישיב משה סי' יו"ד דאם ראינו בדופן סי' סירכא אם אמר הבודק ברי לי שלא היתה שם סירכא דבוקה נאמן ואם נסתפק הדבר וראינו שהסירכא היא כנגד אותו סימן יש לחוש לה וגו' ומשמע מזה דבברי לו מותרת גם דהסירכא היא נגד אותו סימן וכ"כ ה' ישיב משה שם ועוד מתבאר מדברי הי"מ שם דמיירי בשהסירכות מתאימות זו דקה וזו דקה או זו עבה וזו עבה וקשה מ"ש מההיא דסימן ק"א דהתרנו ע"י ההתאמה וכ"ש שיש לאסור ע"י ההתאמה וצ"ל דכיון דזה היה מחיים אין זה מופת חותך וספיקא הוי ולא ודאי וא"כ בנדונו מוקמי' אחזקתיה ומתירים ובנ"ד הוי ספק דהרי ודאי דהיתה דבוקה ומסופקים לאיזה מקום ואוסרים ועוד דכבר כתב ה' מזמור לדוד סי' ק"ב דלא איירי מרן ושאר הפוסקים רק כי הוי ספיקא דרבנן ע"ש וא"כ בנ"ד דהוי ספק דאורייתא אין להתיר ע"י ההכיר הנז' די"ל דאתרמי ע"ש ועוד דכבר כתבתי בסי' הקודם דממה שנתפרקו לצד הריאה הי"ל הוכחה דאינה מהשומן ובכה"ג י"ל דלא נהגו להתיר וכן ממה שמשכה הריאה אצלה חתיכת השומן הנה זה לאות שאינה מליחות השומן שאם היתה כן לא היה בה כח חזק כזה למשוך ולנתק את השומן ובכה"ג י"ל דלא נהגו להתיר וא"כ אמרינן הבו דלא להוסיף עלה שהרי בכה"ג לא שכיח הוא וליכא מנהג ומוקמי' לה אדינא וכעין זה כתבו הרבנים בשבת אחים סי' ט"ל סוף אות ט' ובשאר מקומות שם ובשאר פוסקים וכמ"ש שם בכללים שבראש הספר אות ב' ע"ש הכו"ח ביום י"ד שבט התרפ""ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יט
שאלה אם מותר להוליך ככרות בצק לכבשונות של גויים לאפות אותם בלתי השלכת קיסם במקום שאין כבשנים ישראלים והגויים מקפידים בהשלכת הקיסם לחשוב זה לכישוף וכיוצא:
תשובה אם אין לישראל שבעיר תנורים לאפות או שאינם יכולים לאפות בהם וגם כן לא יש כבשונות של ישראל וא"א להשליך קיסם מצד בעלי הכבשן יש להקל דהו"ל כהא דכתב מרן ז"ל יו"ד סי' קי"ב סט"ז יש מי שאומר שהנזהר מפת עכו"ם והוא בדרך אם יש פת של ישראל עד ד' מילין ימתין ע"ש והגם דזה דוקא בפת של נחתום אבל בפת של ישראל שאפאה גוי שהיא כשל ב"ב אסורה כבר כתב מרן ז"ל ס' ה' דבמקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפי' בשל ב"ב ע"ש והגם דהפר"ח והפר"ת חולקים ודאי דבמידי דרבנן ושעת הדחק סומכין על המקיל דהיא דעת מרן אלמא דטפי מד' מילין א"ץ להמתין הגם דהוא נזהר מפת עכו"ם ע"ש ומינה נמי למי שהוא בעיר ואי אפשר לו בלא זה דודאי כל עיקר הטעם שהתירו לו בדרך משום דבכה"ג דהוי ענין של חיות שאי אפשר בלא זה לא גזור רבנן היכא דלא אפשר וא"כ ה"ה בעיר שא"א ע"י תנורים וכבשונות ישראל וכן א"א להשליך קיסם מצד הגויים בעלי הכבשונות אך אם אפשר לפייסם ולהסביר להם פנים ולרצותם ברצי כסף עד שירצו או אם אפשר לתקן תנורים בבתי ישראל או לתקן כבשונות ישראל ודאי דאין להקל:
והנה לכאורה היה פנים לצדד להקל מצד זה דנראה מדברי השאלה כי כל בני העיר כך נוהגים וא"כ הו"ל מקום שנהגו התיר בפת נחתום במקום שאין שם נחתום ישראל מפני שהוא שעת הדחק ופסק מרן מנהג זה שם ס"ב ומשמע דמודה מרן ז"ל שאין לבטלו האמנם הדבר ברור דאין כל זה אמור רק בישראל הקונה פת אפויה מעכו"ם שהוא נחתום אך ללוש הישראל בביתו ויאפנו עכו"ם אין התיר בזה מצד המנהג וכמ"ש הפר"ח ז"ל ס"ק ז' בשם הטור והמרדכי בשם הגאונים ע"ש וא"כ גם דנימא דעיר זו נהגו להקל ואין לבטל מנהגם ה"מ לקנות משל פלטר ונחתים ולא לאפות בכבשונות ע"י גויים בלתי קיסם אך אם המים של העיר יש בהם תולעים דאז יותר יש לחוש לזה לאכול מפת גויים מפני איסור התולעים אז נ"ל דיש להקל ללוש הישראל בביתו ולאפותו ע"י גויים בעלי כבשונות דהו"ל מקום שאין מצוי פלטר דיש להתיר גם בשל ב"ב והגם דהפר"ח חולקים כזה כדאי הוא מרן לסמוך עליו וכ"ש בשעת הדחק ועוד דגם הפר"ח והפר"ת י"ל דמודו בכה"ג דנ"ד דהו"ל כההיא דלא אכל ג' ימים כיון דסוף סוף לא ימצא והרי היא נידון מעתה כאלו עמד ג' ימים [וכ"כ הטור להדיא סברא זו בשם אביו הרא"ש ע"ש].
אך נראה דיש לעשות באופן זה לאפושי בהתירא ע"י שיוליכנו גוי לכבשונות של גויים ולא הישראלי וע"י שיוסיף הישראל לתת הככרות על איזה כלי ברזל על האש אחר אפייתו להוסיף בבישולו למעוטי באיסור כל כמה דאפשר דע"י שיוליכנו גוי משרת אצל הגוי לא יהיה כ"ך התקרבות וחשש חתנות וע"י שיוסיף לתת הככרות על הכלי כנז' הרבה פעמים משביח ע"ד מ"ש מרן ז"ל סי"ג בשם יש מי שאומר ע"ש ועוי"ל דגם דאין חשש תולעים אם נפש האוכל קצה ומתגעלת מפת גויים מצד לישתו וכיוצא הו"ל כהא דכתב מרן ס' ה' דיש אומרים שמי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל ויש פלטר גוי עושה פת יפה ממנו וגו' מותר לקנות מפלטר גוי במקום שנהגו התיר בפת של פלטר דכיון דדעתו נוחה יותר בפת של פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו הרי זה כפת דחיקה לו ע"ש ומינה נמי לנ"ד דנפשו קצה בפת גויים והגם דנ"ד דומה לפת של ב"ב הרי מרן מקיל בס' ה' במקום שאין פלטר מצוי וכאמור. והנה מבואר בדברי מרן סי' קי"ג ס"ז דגם הנחת הישראלי את המחבת בתנור סגי וא"ץ השלכת קיסם ומסתברא דכ"ש פת כמבואר שם וא"כ אם הם מקפידים בקיסם יש לתקן להיות אחד מישראל שמכניס את הפת מעט ומועיל ומהני ואם גם בזה מקפידים הדרן לכדאמרן:
והנה סבור הייתי לומר דבכה"ג דנ"ד דבעלי הכבשונות הם קבועים לזה למלאכתם אין בזה משום חתנות ודומים לפלטר המוכר פת שיש מקילים בפתו וכן ראיתי למרן ז"ל בב"י שכתב בשם הריב"ש (סי' תקי"ד) שהרא"ה כתב להתיר הפת שלנו בפורני התנור הנעשה בשכר אף בלא השלכת קיסם דכיון דבשכר אופין לכל הבא אין בו משום חתנות כמו שהתירו פת פלטר מטעם זה עכ"ל וסיים ע"ז מרן ז"ל ולא נהגו לסמוך ע"ז אלא אף כשאופין בשכר מצריכין השלכת עץ לכתחילה וכן בדין שאף הרא"ה לא אמרו אלא מדוחק שהרי תמה על מה שנהגו להקל להתיר בהשלכת קיסם שלפי דעתו אינו מעלה ואינו מוריד וטרח לדחוק ללמד זכות על מה שנהגו להתיר לאפות בפורני של גויים וכתב שכיון שגזירת מלכות היא לאפות הכל בפורני ואין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו ראוי להתיר ועוד שאופה בבית מיוחד לכך שאין אוכלים ואין שותים שם והוא ר"ה לכל העולם ואינו מתכוין לאפות לאדם מיוחד אלא שכר הוא לאפות לכל בני העיר אין בזה משום חתנות וכמ"ש בספר א"ח ומינה נשמע שאפי' לפי טעם זה לא התיר הרא"ה אלא לפי שהוא שכיר לאפות לכל בני העיר ואינו מתכוין לזה אבל כגון פורני דידן שכל אחד פורע לאופה ליתיה לההוא טעמא ע"ש ומזה י"ל עוד דה"ה לשנים ושלושה כבשונות שאופין לכל בני העיר ולא אסר מרן רק בפורני דידן שכל אחד פורע לאופה שכפי הנראה הוא תנור קטן שאופה בו לכל איש פרטי ואין כל בני העיר עושים בו בבת אחת ודמי לבעל הבית ולפ"ז יש להתיר ג"כ בנ"ד וילד"ח דכוונתו להתיר דוקא באם עושים אצלו כל בני העיר את ככרותיהם ואין פורעים כלום שהוא קבוע מהמלכות והקהל משלמים איזה מס למלכות אלא שאין זה במש' דבריו והראשון נר' עיקר יותר והגם דהרשב"א במשמרת הבית בית ג' שער ז' חלק על הרא"ה שבבדק הבית וכתב דאין בכל טעמיו ריח שיש לו עיקר. ועיקר ההתר הוא משום הקיסם וכמ"ש הרמב"ם שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהם אסורה והוסיף הרשב"א דמסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף חום ע"ש מ"מ י"ל דהרשב"א מודה בהיכא דלא אפשר בקיסם כמו בנדון דידן:
והגם דכתב שם דיכולין לאכול פת של כוביא ע"ש הנה זה יתכן רק בזמן שהיו רגילים בזה אך בזמנינו זה אין נפשו של אדם נוחה בשינוי האפייה ואם יחסר הבישול או התואר אי מתיבש יהיה צער גדול לאוכליו וא"כ י"ל דבכה"ג מודה הרשב"א להרא"ה דיש לדמותו לפת פלטר גוי במקום שאין פלטר ישראל דיש להקל בו גם בלתי השלכת קיסם ולא אסרי' מטעם דיכול לאפות בכיביא והיינו משום דהוי גזירה שאין ציבור יכולין לעמוד בה ואף אם נאמר דפליגי בזה מ"מ כדאי הוא הרא"ה והריב"ש דנראה דמסכים עמו לסמוך עליהם וגם מרן ז"ל נראה דמודה בזה רק דלכתחי' מיהא בעינן השלכת קיסם אך בדיעבד שרי ושעת הדחק כנ"ד הו"ל כדיעבד [וכ"ש אם מרן מודה להרא"ה בכבשונות שלנו אפי' לכתחי']:
והנה הבאה"ט סק"ד (בשם הש"ך] כ' דלא התירו רק פת של פלטר דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה אבל פת של ישראל לאפותה גוי לא ע"ש ולפי הבא בשאלה נ"ד נמי הוי כההיא דנחתום כיון דלא אפשר בלא"ה וכאמור וכ"ז אינו אמור אלא למי שבא לשאול ולהזהר אך למחות ברבים שנהגו התיר בזה במקומם גם בפת של גויים של בעלי בתים כבר כתב ה' פלפלא חריפתא במסכת ע"ז סי' אות ללמד זכות על חכמי הדורות שלא מיחו בזה דהרא"ש מקיל בזה ע"ש וא"כ אם יודעים הב"ד שדבריהם נשמעים ודאי דיש לאסור להם ולא חשיב זה מנהג דכי נהגו באיסורא לא שבקי' להו כמ"ש הריב"ש סי' תקי"ד אך אם רואים שקשה הדבר שישמעו להם או שא"א להם בלא זה יש להעלים עין כיון דלדעת הרא"ש לפמ"ש ה' הנז' אין להחמיר ע"ש שו"ר למהריק"ש בערך לחם שכ' ויש מתירין כל שאופה בשכר דהוי כפלטר ואין בו שום חתנות ובמקום שנהגו כך אין מוחין בידם וכן בשעת הדחק ומאחר דבעירם אי אפשר בלתי זה איכא תרתי הא דנהגו והא דשעת הדחק ונראה דבשעת הדחק לא לבד דאין מוחים אלא דיש להתיר לו ומ"מ אין להתיר לאדם השואל וצי"ב:
סימן כ
לעיר מדנין יע"א
נ שאלתי מהחה"ש והכולל כמה"ר מרדכי סגרון יצ"ו במוליך תיבת עץ מלאה יין חתומה בסימניה כדת וכהלכה ונעלמה התיבה הנז' ממנו שהונחה באיזה חוף ב' ימים וכשהביאה מצא בקרקעיתה מסמרות תחובים בה ולא ידע אם היו מתחי' או עשאום הנכרים שבחוף וגו' שנקבו אותו לגנוב היין ולבסוף סתמוהו במסמרות הללו:
תשובה רוב אנשי החוף שם הם ישמעאלים ויין הישמעאלים אינו אסור רק בשתייה כמ"ש מרן סי' קכ"ט סי"א ע"ש וא"כ אינו אסור אלא מדרבנן וסד"ר לקולא דשמא היו שם מתחי' ואפי' אם הניחם ביד נוצרי דיינו אסור בהנאה לדידן דבתריה דמרן גרירי כמ"ש ה' י"מ נר"ו סי' ר"ג נלע"ד להתירו מס"ס דשמא היה מתחי' ושמא לאיזה סיבה עשאם ולא נגע ולא פגע ביין כלל ומה גם דלמור"ם ז"ל יין נוצרים בזה"ז אינו אסור בהנאה והגם דלא נקיטנן הכי וכמ"ש הי"מ נר"ו סי' ר"ג מ"מ תלינן להקל שאין חרדים לנסך כמ"ש הי"מ שם בשם העה"ש ועוד דסברת מור"ם ודעמיה מהניא מיהא להצטרף לאפושי בהתירא ובכן נלע"ד להתירו גם בשתייה אך אם יש סימנים שמורים שהוציאו ממנו יין נלע"ד דאסור בשתייה ומותר בהנאה אפי' אם היה ביד נוצרי דשמא לא נגע ושמא כהמתירים יינו בהנאה כנלע"ד:
סימן כא
שאלה אם מותר להלוות מעות יתומים ע"י האפוטרפא ברבית דרבנן או בעינן שיהא זה ע"י ג' ב"ד:
תשובה מרן ז"ל סי' ק"ס סי"ח התיר בסתם כל רבית דרבנן במעות של יתומים ולא זכר כלל שיהיה ע"י ב"ד ומשמע דבכל ענין מתיר וכן מבואר בב"י שהביא דעת המרדכי שהצריך ב"ד וסיים ע"ז ולא משמע כן דברי הרא"ש ושתלמידי הרשב"א כתבו בשמו דלא נהירא ליה דברי רש"י ע"ש ומשמע דלהלכה נקיטנן כהרא"ש והרשב"א אם מצד לשונו שם אם מצד דכייל לן מרן בהקדמתו לב"י דהרא"ש הוא אחד מעמודי ההוראה וכ"ש דכ"ד הרשב"א דכחו גדול להכריע עפ"ד אף אם אחד מעמודי ההוראה לא גילה דעתו והשנים פליגי כמש"ש בהקדמה והגם דהמרדכי ג"כ הוא אחד מהגדולים להכרעה וכנז' שם מ"מ כי הוי הרשב"א והרא"ש בחדא שיטה נראה דהכי נקיטנן ותו דמדברי מרן בש"ע שם סי"ט וס"כ נראה דגם אפוטרפוס לבדו יוכל להלוות דודאי ע"י ג' ב"ד אי אפשר שיטעו בזה והגם די"ל דלרבותא נקיט אפוטרפא באם כבר הלוה ולאשמועינן מאי דכתב שם מ"מ יותר נראה דדעתו כדאמרן חדא דאם היה אסור לו להלוות קשה למצוא זה ולא היה צריך לאשמעינן ליה ותו דא"כ הי"ל לאשמעינן ג"כ באם הלוה שלא ע"י ב"ד ברבית דרבנן ולא נטל ולא האכיל דבדיעבד מיהא שרי כיון דאם בא לשאול אסור וכ"ן שהבין מור"ם בד"מ בדעת מרן בב"י שכ' ע"ד שם דבת"ה משמע דס"ל לענין הילכתא כדברי המרדכי ומכלל דלמרן אינו כן וכ"ן שהבין כן בדעת מרן בש"ע שם שכ' ע"ד מרן וכן נוהגים להקל אע"ג דיש מחמירין דאינו מותר רק בב"ד ע"ש הרי דעל סתמיות דברי מרן מבאר דהיא דלא כיש מחמירין גם דעת מור"ם ז"ל נראה דהוא להקל מדקרי להו להאוסרים בשם מחמירין וכמ"ש ה' יד מלאכי בכללי הש"ע ורמ"א אות ח"י וא"כ הגם דהש"ך ס"ק כ"ו כתב ע"ד מור"ם דבכל המקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם דרשתי וחקרתי ולא שמעתי שנוהגים כן ואע"פ שלא נהגו להלוותם בב"ד מ"מ ברבית דרבנן ג"כ אין מלוים אלא ע"ד היתר כמו שאר מעות ע"ש מ"מ לדברי מור"ם ז"ל שומעים וכמ"ש ה' בית יהודה יו"ד סי' מ"ג בשס רבו ז"ל דכ"ז שלא עמדנו על שורשן של דברים הולכים אחר דעת מור"ם ז"ל הגם דשם הפר"ח והש"ך פליגי על מור"ם ז"ל ע"ש ועוד דגם הש"ך י"ל שאינו חולק על מור"ם אלא שהוא מגיד לנו מה שראה וידע מהמנהג שאם היה חולק לדינא היה מזכיר טעמו ועוד דנראה דנתפשטה ההוראה פה כהמתירים דעם שלא ידעתי בפרטות הוראה בזה, מ"מ לפי הרשום בזכרוני דפה מקילים בנכסי יתומים טפי משאר נכסי דעלמא וא"כ צ"ל דזהו ההפרש דאלו להש"ך שוים הם וכאמור. ותו דפלוגתא בדרבנן היא וספיקא להקל וכן ראיתי לידי"ן הרמ"ה נר"ו תשובה ארוכה ומשם בארה דכן מורים ובאים פה אי ג'רבה להתיר נכסי יתומים ברבית דרבנן ושכ"כ מוהרמ"ז ז"ל במלואים שבסוף ארחות חיים על המשלי דבא"ר מורים למעשה להתיר בנכסי יתומים ע"ש ומשמע מדברי הרמ"ה נר"ו דהמנהג דא"ץ ב"ד שהשאלה הבאה אליו שם היא מאפוטרפוס על יתומים ע"ש זהו הנלע"ד הכי"ח ב' אדר התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן כב
שאלה ספק איסור רבית דפליגי הפוסקים למר דאורייתא ולמר דרבנן או למר דאורייתא ולמר מותר אם מותר בנכסי יתומים לכתחי' ובדיעבד:
תשובה כבר מודעת זו מחלוקת הפוסקים אי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן ולדינא כבר ה' בן אברהם סי' א' הביא פלוגתא בזה וכ' דהפר"ח והב"כ הסכימו כהרמב"ם דהוי דרבנן והאחרונים הסכימו דהוי דאורייתא ע"ש עוד כתב שם דגם להסוברים דהוי דרבנן מ"מ מחמירים בספיקו טפי מאיסורי דרבנן ע"ש וא"כ בנ"ד נראה דיש לאסור אם מצד דנראה דכן הכרעת האחרונים אם מצד דיש להחמיר בספיקא דאורייתא גם להסוברים דאינו אלא דרבנן אך כ"ז בלכתחי' אך בדיעבד והיתומים מוחזקים אדרבא נראה להקל דיכולים לומר קי"ל כהסוברים דסד"א לחומרא מדרבנן והגם דגם להסוברים דהוי דרבנן מחמירים בו טפי מ"מ הרי כל רבית דרבנן התירו ולא חילקו באיסורי דרבנן ותו די"ל דה"מ לכתחי' אבל בדיעבד לא החמירו ומ"מ הדבר צ"ע עוד דלא מפני שאנו מדמין עושין מעשה אה"ב ועי' לה' חיות דעת בחידושים סכ"א שכתב דומה לזה דאם כבר קבל הגזבר הרבית יכולים העניים לומר קי"ל ע"ש ושו"ר לה' מים רבים עצמו שהזכיר לקמן שצידד כסברת אמו"ר ההמ"ח הכ"מ זצ"ל בדיעבד מצד הקי"ל ומסיק שראוי לפשר ביניהם עש"ב] שו"ר בתשו' כ"י לידי"ן הרמ"ה נר"ו שכתב בשם ה' מים רבים יו"ד סי' ל"ח לאסור נכסי יתומים בדבר שהוא פלוגתא אי הוי א"ר או ר"ק ואינו בידי כעת הכו"ח ביום הנז' ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן כג
שאלה קברות שנפלו ונהרסו מרוב הגשמים וצריך להם הוצאות גדולות לתקנם בבנין כדחזי להיות כבתחילה ויש מהם שלא נודעו בעליהם מרוב הזמן וצריכים א"כ לשלם עליהם מהכיס הכללי של הק"ק וכן אם נודעו הבעלים והם דלים ואביונים ויש מהם שהיורשים או שאר קרובים משלמים בעדם האם מותר להק"ק או ליחידים לפנות כל העצמות לזוית אחת למקום הראש את הכל ראשו על כרעיו ועל קרבו ולבנות על המקום ההוא הקטן ושאר החפירה ימלאו בעפר להקל משא ההוצאות או אסור לעשות כן וצריך להיות העצמות במקומן כמו שהיו בתחי' ולבנות על כל החפירה כקבר חדש ממש:
תשובה דעתי הקצרה לאסור ואם יכולים הק"ק או היורשים והקרובים לבנותו כמות שהוא בלתי פתיחת קבר ובלתי שום תנועת המת ועצמותיו יעשו ואם אין ביכלתם יניחו הדבר כמות שהוא ויכסו את הנגלה ולא עוד ואם אפשר להקיף גדר או חומה מה טוב ואמינא לה ממ"ש מרן ז"ל יו"ד סי' שס"ג ס"א דאין מפנין המת והעצמות אפי' מקבר שאינו מכובד לקבר מכובד וכ"פ כל הפוס' ובאמרו המת והעצמות ודאי דאשמעי' בתיבת מת בהיות המת בבשרו ועצמיו ובאמרו עצמות אשמעי' דגם דנתעכל הבשר ולא נשארו רק עצמות וכ"כ ה' שמחת יהודה במס' שמחות פי"ג ה"ו דממאי דתניא ולא את העצמות מוכח דאפי' בעצמות איכא בלבול מתים ומזה תשובה להנוב"י מהדו"ק יו"ד סי' פ"ט שכ' דאחר שנתעכל הבשר ליכא בלבול וכן ה' יוסף אומץ סי' ט"ל העיר עליו בזה וכן ה' בנו של הנוב"י בשיבת ציון סי' ס"ג חלק על מר אביו ומסיק דגם בעצמות איכא חרדות הדין וכ"ן דעת ה' יש"א ברכה ז"ל בעולת איש יו"ד סי' ט' ע"ש:
ואין לומר דהני מילי כשמפנהו מקבר לקבר אבל בנ"ד דבאותו קבר עצמו מאסף בזוית אחת כל העצמות ליכא חרדת הדין דהרי גם בפתיחת הקבר לבד בלתי פינוי אסרו מרן ז"ל ס"ז ואפי' שיש צורך לבדוק אם הביא שתי שערות. וא"ל דה"מ בעודו חדש דשייך בדיקה זו אך בפתיחת קבר ישן דליכא רק עצמות אין איסור דכבר ביארנו דגם בעצמות איכא חרדת הדין וכאמור וא"כ ל"ש חדש ל"ש ישן ותו דכבר פ' מרן שם ס"ג דאין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר מצד זה לצד זה לקבור מת אחר או לצורך המקום, הרי דגם בעצמות ובאותו קבר עצמו מפנה לפנה יש חרדת הדין וכמ"ש הלבוש בטעמו של ד"ז ע"ש:
ועונ"ל לאסור בכה"ג משום ניוול ובזיון למת שיהיו ח"ו עצמותיו כאבנים מפורדים לחלקים ועג"ז ונלמד זה ממה שאסרו פינוי המת והעצמות מב' טעמים האחד משום חרדת הדין והב' משום ניוול עי' לה' שיבת ציון סי' נ"ג ואם הפינוי עם רוב השמירה נחשב לניוול כ"ש באופן זה שאחד הרואה ואחד השומע נפשו עליו תכאב ולכן לדעתי הקצרה נראה דמלבד דשוא"ת עדיף אלא דהדבר בקום עשה לעצור בעד כל העושה כן בכל עז ותעצומה וה' ברחמיו יקבץ שה פזורה ישראל וישיני עפר יקיצו לחיי עד אמן הכו"ח ביום טו"ב אדר התרפ"ג ליצירה ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן כד
לעי"ת מדנין יע"א
נשאלתי מהחה"ש הדו"מ כמה"ר ר' מרדכי סגרון הי"ו וכמה"ר ר' חומאני עלוש הי"ו בענין יין תוסס תוך ג' ימים לדריכתו ששתה ממנו נחש בודאי וכן יין מבושל ששתה ממנו נחש בודאי אם נאסר:
תשובה הגם דהעה"ש ז"ל כתב ביו"ד סי' קט"ז בשם ה' חסדי דוד על התוספתא בפ"ז דתרומות להתיר לעד"ן לאסור דדוקא בספק אם שתה סומכין ע"ז דאינו שותה אבל בודאי שתה אסור וכן מוכח מדברי הגמרא בע"ז דף ל' דכותח הבבלי אין בו משום גילוי ועם כ"ז אמר רב מנשי אי אית ביה נקירי חיישינן והיינו כעין מקום נשיכת נחש וכמ"ש רש"י שם וכ"ש זה שראינו ששתה ועוד דמדברי הרמב"ם בפי"א מה' רוצח ה"ח יש ללמוד דבהיותו תוסס הוי כמו מעלה הבל או בעבועים ועי"ז מתיראים זוחלי עפר לשתות ע"ש וא"כ בראינו ששתה הנחש ודאי אסור ואולי דה' חסדי דוד לא מיירי בשתה ודאי אלא בהיה ע"ג החבית או שהנחש מצוי בבית וע"י קאמר דהגם דראינו ודאי יש נחש בבית או ע"ג החבית אין חוששין כמו בימי הש"ס דהיו מצויים נחשים ועכ"ז בתוסס תוך ג' לדריכה לא חששו אבל בשתה ממש לא מיירי ואין ספרו ז"ל כעת בידי ועוד חזון למועד בעה"ו ושו"ר לה' חסדי דוד ז"ל שם ומבואר שם דדעתו להתיר גם בשתה וטעמו דהמתיקות מעברת הארס ואינו נלע"ד וכמו שהוכחתי וכן דעת הפר"ח ז"ל והוכיח ממה שהוכחתי וכן עיקר לע"ד ובפרט בס' סכנה וזה ברור מאד לענ"ד:
סימן כה
ומה ששאלו בס"ת שבפ' שופטים ולא תקים וגו' אשר שנא ה' אלהיך היה זה בסוף השיטה ואח"כ מתחיל בשיטה שאח"ז לא תזבח וגו' ואינה סתומה:
תשובה נראה דיש לגנוז אותה היריעה ולכתוב אחרת דאנו בתריה דמרן גרירין סי' ער"ה שדעתו כהרמב"ם ז"ל וכ"ש בנ"ד דמפני השמות גם מור"ם ז"ל מודה וכמו שהורו כת"ר נר"ו ומ"ש הרמב"ם בה' ס"ת פ"ח ה"ג לסלק כל הדף נראה דהיריעה דף קרי לה ולא קאי על עמוד אחד מהספר וכן הוא בטור סי' ער"ה בשם הרמב"ם לסלק כל היריעה וכן הדבר מוכרע ממקומו דהרי פסק מרן ז"ל סי' ער"ב ס"ג אין עושין יריעה פחות מג' דפין ע"ש ואיך אפשר לכתחי' לסלק רק עמוד אחד ולהחליפו ומ"מ די ביריעה אחת וא"ץ לשלש יריעות והגם דכ' מרן ז"ל סי' ר"פ ס"ב ס"ת שבלו ממנו וגו' צריך להחליף שלש והיינו ג' יריעות כיע"ש כבר כתב הבאה"ט שם ס"ק ז' דדוקא בבלו אבל בשאר תיקוני ס"ת די באחת ע"ש והיינו יריעה אחת כיע"ש הכו"ח ביום ד' אלול התרפ"ט ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א: