אור ברסלב

שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]

אורח חיים

חלק ראשון

סימן א

נשאלתי אם שרי להשתמש בסתם דבק העשוי מעורות הבא מאירופה לענין חיזוק בתי התפלין וריבועם דבדבק שעושים מעורות אינו חזק כ"כ:

תשובה נראה דאין שום פנים להתיר דאי משום דעל הרוב הוא עשוי מבהמות טהורות זה אינו דכבר כתב מרן הב"י סי' ל"ב ד"ה ואחר בשם האגור בשם מהר"י מולין שאין לקנות גידים לתפור התפלין מן הגויים דשקלי נמי מבהמה טמאה וספיקא דאורייתא הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"ש וה"ה לגבי הדבק העשוי מעורות שיש לומר כן. ועוד דנראה דאין שום ידיעה שנעשה מבהמות טהורות וא"כ אם גבי גידים שעל הרוב אין דרכם לקחת רק מבהמה טהורה [כדדייקי דברי הב"י הנז"ל] מ"מ אסור מצד הקביעות וכ"ש גבי דבק שכל כמה שיהיה העיר גס עושה דבק הרבה וזה שייך יותר בטמאות. ועוד דרוב הבהמות טמאות הן וא"כ רוב העור הוא מטמאות ועכ"פ גם אם יהיו שוים הם הו"ל קבוע וכנז"ל. ואי משום שאין הדבק עשוי לגוף ההיתר רק לתוספת חוזק או נוי הרי מור"ם סי' ל"ב ס' מ"ז וה' מקדש מעט וה' קסת הסופר וה' משנה ברורה וזולתם כלם פה אחד דלכתחילה מיהא אין להתיר רק בדבק כשר כמו שיראה המעיין בדבריהם. ואי מצד שעת הדחק דכדיעבד דמי נראה דאין זה מותר ולא מיקרי דיעבד דיכול ללחלחו במים ולהסיר כל דבק טמא ולחזור ולדבקו בדבק כשר. ועוד דאין זה נקרא שעת הדחק דממ"נ אם הוא כשר בלא"ה א"כ אין צורך לדבקו וישאר כך ואם הוא פסול מצד שאינו מרובע רק ע"י הדבק החזק יהיה מרובע א"כ גם בדיעבד אסור דכיון שהוא להכשיר מה שהיה פסול הו"ל אסור גם לעיכובא זהו הנלע"ד בזה כעת:

סימן ב

שאלה מי שכותב בשמאלו ואוכל ועושה כל מעשיו בשמאלו ושוב הרגיל עצמו לאכול גם בימין ולעשות איזה דבר גם בימין אך רוב מעשיו בשמאלו וכתיבתו בשמאלו וגם מה שאוכל ועושה איזה דבר גם בימין אינו אלא מחמת הרגל חדש וגם אחרי. ההרגל יותר נקל לו השמאל מהימין בין באכילה בין בעשיית אותו הדבר היכן לובש התפילין:

תשובה כתב מרן ז"ל או"ח סי' כ"ז ס"ו דאם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו עושה בימין י"א שיניח תפלין ביד שתש כח דבעינן יד כהה וי"א שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה ומניח תפלין ביד שכנגדה (הגה והכי נהוג) ולמאי דקיי"ל די"א וי"א ה' כי"א בתרא א"כ דעת מרן ז"ל דכל שכותב בשמאלו מניח בימינו הגם דשאר כל מעשיו עושה בימינו וכ"ש זה שרוב מעשיו בשמאלו ומה שעושה בימינו עושה יותר ממנו ג"כ בשמאלו ביותר קלות ומהירות. וגם המעט שעושה בימין אינו אלא הרגל מחדש דבכה"ג נראה דכ"ע לא פליגי וגם הי"א קמא מודו' דמניח בימינו ולא בשמאלו דהרי ימינו הוא יד כהה לדידיה וכן מצד הכתיבה ג"כ הרי ימינו הוא שמאל דידיה:

אבל

אבל ראיתי להשע"ת ס"ק ז' שכ' דבשלמי ציבור כתב וז"ל ומצאתי בספר זר זהב למהר"י צמח האריך הרבה והרבה בראיות שאיטר יד ימינו אינו רשאי לשנות משאר מכל אדם שלא לשנות הסדר העליון ע"ש ומזה מבואר דגם איטר יד גמור מניח בשמאל כל אדם ע"ש והוא הפך דברי הגמ' במנחות דל"ז ע"א דת"ר איטר מניח תפלין בימינו שהוא שמאלו והתניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו ע"ש וא"כ כיון דדברי המקובלים הם נגד דברי הגמרא אין לנו לילך לא אחרי דברי הגמרא כידוע מכללי הפוסקים ומעתה בנדון דידן ג"כ דנראה דכ"ע מודו וליכא פלוגתא בכה"ג וכאמור מניח רק בימינו שהוא ימין כל אדם ולא בשמאלו וכאמור ועמ"ש באות שאחרי זה ועי' להכה"ח נר"ו ס"ק ל"א שכתב דלאחר התפילה מניחו ג"כ בשמאל כל אדם לצאת י"ח מהר"י צמח והאר"י ז"ל ושכ"כ הבא"ח ולע"ד אין נראה כן וכמ"ש בסי' שאח"ז הכוה"ח ביום ח' לחדש כסליו שנת התרצ"א ע"ה כילפ'ון משה כהן סילט"א]:

סימן ג

שאלה הכותב בשמאל ועושה כל מעשיו בימין או להיפך שעושה כל מעשיו בשמאל וכותב בימין היכן מניח תפלין:

תשובה עמש"ל בס' הקודם וראיתי להכה"ח נר"ו ס"ק ל"א שכתב דכיון דאיכא פלוגתא אזי הקבלה מכרעת ומניחו בשמאל כל אדם ואין כאן ספק ברכות כמש"ל סי' כ"ה אית פ"ה ע"ש והגם דמרן כתב י"א וי"א ודעתו כי"א בתרא קיי"ל אלו היה רואה דברי האר"י ז"ל גם הוא היה פוסק כן ע"ש ולאחר המחי"ר אין דבריו נראים לענ"ד דהמקובלים לא כתבו בכה"ג דפליגי הפוסקים דעתם ז"ל כך וכך אלא שכתבו דגם איטר גמור מניח בשמאל כל אדם ובזה נקיטנן כדברי הגמרא וכמו שכן כתב ה' הנז' שם דגם לברך מברך ואינו נחשב לספק ברכות ע"ש וא"כ כיון דבעיקר היסוד נקיטנן כדברי הגמרא גם במסתעף מזה נקיטנן כפי הכרעת הפוסקים ודעת מרן ז"ל גם מ"ש דאלו ראה מרן דברי האר"י לא היה כותב כן מן האמור לא שייך זה ועוד דרבינו האר"י ז"ל לא כתב כלום בזה רק מהר"ץ בס' זר זהב וכלל זה לא נאמר בדברי החיד"א ז"ל רק נגד האר"י ז"ל ולא נגד שאר המקובלים והגם דה' הנז' כ' דכן משמע מדברי האר"י ז"ל לאחר המאי"ר גם שאיני מקובל' הלשון שהובא בדברי ה' הנז' אין בו שום הכרח והכרעה לדברי מהר"ץ ז"ל ולכן נלע"ד אם כה יסכימו אתי הרבנים המורים אין לזוז מדברי מרן ז"ל. גם במ"ש שם שיניח האיטר גמור אחרי כן תפלין בשמאל כל אדם וגו' אינו נלע"ד דהרי מרן ז"ל כתב י"א וי"א ולא חשש להחולקים וכן בדין שהרי לא מצאנו דחוששין לכל הדיעות רק בגיטין וקידושין לכתחילה ועוד דכיון דנקיטנן כדברי הגמרא הו"ל זה הכרעה גמורה כדקי"ל בעלמא ולכן לע"ד א"ץ להניח אחרי כן וכאמור ובל"ן ארצה עוד דעת הרבנים המורים

נר"ו הכו"ח ביום ח' כסליו שנת התרצ"א ע"ה כי לפ'ון משה הכהן סילט"א:

סימן ד

שאלה פה אי ג'רבה נוהגים שמי שמת אביו או אמו או איזה מקרוביו מתפלל בציבור שנה ראשונה וביום הפקידה ואירע מי שיש לו כנז' אך היה עלג לשון ואינו מבטא האותיות כדרכן אלא בקטנות לשון כמו הקטנים והתחיל להתפלל כנז' האם חייב לפרוש מזה ואם לא פירש אם חייבים הציבור או הב"ד למנעו מפני זה או לא:

תשובה מבואר בש"ע סי' נ"ג ס' י"ג דאין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עיינין ולעיינין אלפין ע"ש ונראה דה"ה למי שהוא עלג בשאר אותיות דהרי כל עיקר הטעם מפני שהש"ץ צריך שיהיה צח הלשון והשפה ולא מי שאינו יכול לבטא האותיות כתקנן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' תפילה ה' י"ב וכן העלג כגון שקורא לא' ע' או לע' א' וכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתקנן אין ממנין אותו ע"ש ומבואר שם בדברי מרן הכ"מ דיליף לה הרמב"ם מהא דע' א' וא' ע' ע"ש ומ"ש מרן ז"ל א' ע' וע' א' לישנא דגמרא נקט וה"ה להנז' והגם דזה אין באים למנותו נראה פשוט דגם עליו החוב לשלא יתמנה וכן החוב על הק"ק ועל הב"ד למחות בו ולהעבירו [הדבר פשוט דכיון דע"פ הדין אינו ראוי יש להעבירו וכ"נ ג"כ מדברי מור"ם בסי' נ"ג סכ"ב שכתב ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו ע"ש וא"כ זה שע"פ הדין אין לו להיות ש"צ ועם כל זה הוא רוצה להתפלל אין לך חזקה ואלמות גדולה מזה] הכו"ח ביום כ"א אלול התרצ""ב ע"ה יכלפ'ון משה הכהן סילט"א:.

סימן ה

לעיר תיטאוין יע"א

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' דוד הכהן יצ"ו אודות האבנים הנשארים מכותלי בהכ"נ של עיר תיטאוין החיצוני והפנימי אחרי שפתחו שם חלונות אם מותר להוציאם לחולין ולבנות מהם בתים וחצרות של חול:

תשובה עיר תיטאוין יע"א ודאי דדין כפר יש לה שהרי כתב המצ"ך ז""ל סי' א' בשם הפנ"י סי' ו' דלא הוי כרך אלא עיר של שוקים ורוב בני העולם באים לסחורה ומזה צדד המצ"ך שם דגם עיר מרסיליא אינה כרך ע"ש וכן זכורני כי חו"ר אינם ז"ל כתבו דג' רבא דין כפר יש לה ונדפסה תשובתם בקרן דוד שהיה יוצא פה מידי חדש בחדשו וכן זכורני דה' ב"י ח"ב כתב דעיר אל מדייה (אחת מערי המערב הפנימי או מערי אלג"יר) אין לה דין כרך ע"ש ומאחר דתיטאוין יע"א אין לה דין כרך כבר כתב מרן ז"ל ס' קנ"ג ס"ז דאם הסכימו זט"ה במעמד אנשי העיר במכירת בהכ"נ ממש רשאים להוציא המעות לחולין אך אם מכרו זט"ה לבדם בהכ"נ או שמכרו אנשי העיר בהכ"נ אז המעות נשארים בקדושתם ובנ"ד לפי המבו' דכת"ר נר"ו רב העיר וזט"ה ושאר אנשי העיר מסכימים לזה וא"כ ודאי דרשאים למכור ואפי' להוציא המעות לחולין וכ"ש אם מניחים הכסף בקדושתם לצרכי בהכ"נ ובניינה וכיוצא:

ועוד דבכה"ג דנשאר להם זה משארית פתיחת החלונות וכיוצא אפי' בבהכ"נ של כרכים אם היה זה עפ"י זט"ה במעמד אנשי העיר פקעה קדושתם וחלה על הבנין של החלונות, וכיוצא שעשו וכמ"ש במ"ב ה"ד הבאה"ט סי' קנ"ג סעיף כ"א אפי' על בהכ"נ הישנה שנה עצמה וכ"ש על האבנים והעצים וכיוצא הכו""ח ביום א' חשון התרפ"ח ע"ה כ' משה הכהן סילט"א:

סימן ו

לעיר גאבס יע"א

נשאלתי מהחה"ש והכו' כמה"ר ישראל חדאד הי"ו אי חשבינן שעות היום כהסוברים מעלות השחר או כהסוברים מהנץ החמה כמו לק"ש ותפלה וחמץ בע"פ וכיוצא התלוים בשעות היום:

תשובה. מי יוכל להרהיב עז בנפשו להכריע במחלוקת ההרים הרמים ולנו לילך אחרי הכרעת האחרונים העה"ש ז"ל וזולתו דבדרבנן משערי' מהנץ בין לקולא בין לחומרא כמ"ש העה"ש סי' תע"ג אות ה' והמחב"ר אות ב' ומשמע מדברי העה"ש דבמילי דאורייתא יש לילך לחומרא אם עלות השחר הוא החומרא או הנץ החמה הוא החומרא ע"ש וטעמא דמילתא נלע"ד משום דבאורייתא סד"א לחומרא וכי מספק"ל אם העיקר כהסוברים מע"ה או מהנה"ח אזלינן תמיד לחומרא לפי הענין. אבל בדרבנן אמרי' דמהנץ כמ"ש המחב"ר שכל דבריהם תקנות קבועות הן ע"ש. ומה דלא אמרינן דבדרבנן בין לקולא בין לחומרא משערינן מעה"ש נראה משום דנראים בזה דברי הסוברים דמהנץ משערינן לפי הראיות שהכריעו מהם. א"נ י"ל דבדאורייתא משערינן בין לקולא בין לחומרא מעה"ש עד צאת הככבים כמ"ש בעזרא ולא בא העה"ש לשלול רק דבדאורייתא לא אזלינן בתר הנה"ח ושו"ר לה' מנחת כהן שזכר שם ומבואר שם כונתו כמ"ש בטעם הא' ע"ש:

ומה שתמה על מרן ז"ל בכלליו לב"י שהלך אחרי רוב עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם הרא"ש דלמה לא הלך אחרי הרא"ש שהוא בתראה. תשובה הרא"ש ז"ל הוא מהאשכנזים ונגרר אחרי רבני אשכנז על הרוב ואנחנו הספרדים נגררנו אחרי הרמב"ם ורבותיו רבני ספרד על הרוב וכאשר בא מרן ז"ל לחבר ספרו ב"י נמלך בחכמי זמנו וכלם כאחד הסכימו ללכת אחרי ג' עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש או אחרי רובם והסכימו על ידו כמאתים רבנים כמ"ש גאון עזנו החיד"א ז"ל בשם הגדולים ע"ש. ואתנח סימנא מרן ר"ת מ'מאתים ר'בנים נ'סמך ונלע"ד דר"ל שכלל זה הסכימו בו כמאתים רבנים ואין זה ענין לדעלמא וד"ב כעת הכו"ח ביים כ"ט סיון התרפ"ז ע"ה כ'לפ'ון משה הכהן סילט"א:

סימן ז

לעוב"י תונס יע"א

שאלה למוהרה"ג מהר"ם שתרוג הי"ו ראיתי פה אי ג'רבא יע"א חלוקי דיעות בענין חשבון התחלת תקופת תמוז וסופה מפני שהיום ארוך וכל אחד לדרכו פנה וכל ש"ץ במקומו מכריז לפי דעתו וידיעתו. ואין בהם גם אחר שנותן יסוד לדבריו מדברי הפוסקים ז"ל. וכדי שלא תהיה תורת כל אחד בידו ח"ו אמרתי לעמוד ע"ז איך ראוי לחשוב התחלת תקופת תמוז וסופה. והתחלת תקופת טבת וסופה. ותקופת ניסן ותשרי סופם ותחלתם ולהציע הנלע"ד לפני רו"מ נר"ו למען דעת הכרעתו ואיך הוא המנהג בזה מימי הרבנים הראשונים ועד היום ושכמ"ה

תשובה מבואר מדברי הלבוש סי' תנ"ח דק"ל ע"ב ד"ה עוד יש לי למסור בידך סוד אחד וגו' ומדברי ה' צמח צדק סי' י"ד שכל העולם נוהגים לחשוב שעות התקופה בניסן תשרי תמוז וטבת מתתי' הלילה לתחי' הלילה ואם למשל חלה תקופת תמוז בי"ט שעות ומחצה כמו תקופת תמוז של שנתינו זו אזי מניחים ארבעה שעות וחצי לתחי' הלילה שאחריה וא"כ לפ"ז למה שנוהגים להחמיר חצי שעה קידם וחצי שעה אח"כ בתקופת ניסן ותשרי מפני שא"א לצמצם הדבר כ"כ א"כ תהיה התחלת התקופה משעה י"ט עד כ' זאת אומרת שאם התחלת הלילה למשל הוא בשמונה אחר חצות נמנעים מלשתות משלושה שעות אחר חצות עד ארבעה שעות אחר חצות ולפ"ז אין אריכות היום והלילה מוסיפים כלל. אך לשי' הלבוש עצמו תמיד יש לחשוב הי"ט שעות וחצי אחרי שעברו ו' שעות מחצות היום ונוסף לפ"ז חומרא של שתי שעות אחרים ואם באנו לחוש לדעת הלבוש ולמנהג העולם א"כ תהיה ההתחלה משעה אחת אחר חצות עד ארבעה שעות אחר חצות:

ולדינא מסקנת ה' צמח צדק שם בהסכמת הרב תוספת יו"ט ז"ל שאין לחוש לחומרת הלבוש ויש להניח העולם כמנהגם:

ומ"מ לדידן פה אי ג'רבא שראינו שמקפידים לחוש לאריכות היום ולאריכות הלילה כמו שעינינו רואות ושומעות מהכרזות השלוחי צבור הי"ו וכ"כ ה' שירי דוד ז"ל דף ל"ו שטוב להחמיר בב' החומרות לחשוב מתחי' הלילה ולחשוב מחצי היום שלפניו ומסיים ע"ז וכן ראיתי נוהגים ע"ש והוא ז"ל מרבני עירינו אי ג'רבא ע"א א"כ יש לחשוב תקופת תמוז על כדרך האמור. ומזה יש להקיש לכל שאר התקיפות לפי חיילות התקופה ולפי אריכות היום והלילה וכאמור זהו הנלע"ד בזה ולתשו' מוה"ר נר"ו והסכמתו אני מצפה ושכמ"ה הכו"ח ביום ח' תמוז יה"ל התרפ"ז ע"ה כ'לפ'ון משה הכהן סילט"א:

סימן ח

תשובת מוה"ר הגדול הי"ו על זה

מע' ידידינו הרה"ג החה"ש הדה"מ כמה"ר משה כ"לפ'ון הכהן הי"ו וגו':

לענין חשבון התקופה אשר שאלת. דע כי חשבון התקופות הוא מקולקל כי אם התקופה בשעה א' אחר חצות איך תחשוב בכל הערים שעה א' אחר חצות והלא עת חצות בא"י הוא בשאר ארצות קודם חצות הרבה יש עיר שהיא מקדמת ב' שעות ויש ג' שעות או יותר ויותר א"כ בכל עיר איך תחשוב והלא אין החשבון מכוון. רק לענין שבת גילתה תורה שבת היא לכם מסורה לכם בכל מקום שהוא שבת בכל מושבותיכם וע' בס' פני דוד פ' תשא אות ז' עש"ב. אבל לענין תקופה איך תדע באיזה שעה התקופה ומפני זה יש חכמים אינם חשים לתקופה אבל אנחנו אין מגלים את הדבר להמון העם שלא לזלזל בשום מנהג בעולם והולכים אחר המנהג שנהגו כבר וא"כ לענין תקופה נהגו לחוש לשני הסברות של הלבוש ושל התוי"ט וכן אנו נוהגים ובשנה זו הכרזנו משעה אחר חצות עד ג"ש ורביע (ערבי) כי המעריב בשבע ורביע (ערבי) ודו"ק בחשבון ותמצא כן וקצרתי לפי הפנאי וכי' ע"ה משה שתרוג ס"ט:

סימן ט

שאלה איך הוא הקידוש על הפת במקום דליכא יין:

תשובה נוטל ידיו תחילה ומברך על נטילת ידים ואח"ך אומר מה שדרכו לומר קודם הקידוש על היין וכשמגיע לברכת היין מברך המוציא לחם מן הארץ ואח"ך מקדש ברוך וגו' אשר קדשנו וגו' מקדש השבת ואח"ך בוצע את הפת ואוכל ועי' להרמב"ם ז"ל פכ"ט מה' שבת ה' ט' שכ' היה מתאוה לפת יתר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחילה ומברך המוציא ומקדש ואח"ך בוצע ואוכל וביאור דבריו כמ"ש אלא שקצר במה שהוא מבואר. וכ"ז בלילה אבל ביום אם אין לו יין אוכל בלא קידוש כמ"ש מרן ז"ל סי' רפ"ט ס"ב ע"ש. ומ"מ נלע"ד דנוטל ידיו ואומר הפסוקים שרגילים לומר קודם קידוש היום מזמור לדוד וגו' אם תשיב משבת וגו' ושמרו וגו' על כן ברך וגו' ויקדשהו ובמקום ברכת בפה"ג יאמר המוציא ובוצע ואוכל ומ"ש מרן ז"ל אוכל בלא קידוש היינו שאין לומר אשר קדשנו במצותיו ורצה וגו' מאחר דקידוש היום אינו אלא ברכת בפה"ג והרי אין לו ולא הוצרך להזכיר הפסוקים שאינם עיקר הקידוש או עדיין לא נהגו בזמנו לאמרם. אך בזה"ז נראה דינהוג כנז' ובעה"ו אחפש עוד באחרוני' בזה הכו"ח ביום ט"ז אדר התרצ"ב ע"ה כ'לפ'ון משה הכהן סילט"א:

סימן י

לעיר מדנין יע"א

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' מרדכי סג,רון הי"ו. מפני מה פה אי ג'רבא לא גזרו תענית יחידים אחרי שלא ירדו גשמים שיעור הראוי לחרישה:

תשובה זמן הזכרת הגשם הוא בתפלת מוסף של יו"ט האחרון של חג כמ"ש מרן ז"ל באו"ח סי' קי"ד ס"א ופה אי ג'רבה אחרי הזכרת הגשם ירדו בליל ויום שמחת תורה שיעור המספיק לחרישה וא"כ נר' שאין מתענים היחידים הגם שלא היה חרישה מבעלי השדות שכן מדוקדק בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' תענית ה"א הרי שלא ירדו להם הגשמים כל עיקר מתחי' ימות הגשמים ומשמע מלשוני דהיינו מעת הראוי לירידת הגשם והוא הזמן שמזכירים בו הגשם שאם היתה כונתו רק על השאלה של הגשם היה כותב להדיא מתחי' שאלת הגשמים. ועם כי לא מצאנו דבר זה מפורש לא יכולנו לעשות מעשה לגזור על היחידים טרם ראותינו ההפך מזה. ובפרט דמבואר בב"י בס"ס תקע"ה דהט' שמתענים היחידים ולא הצבור מפני שאין בדבר צורך כ"כ יע"ש וא"כ אפ' דדי בזה וצ"ע עוד לעת הפנאי בעה"ו. שוב ראיתי לה' ברכות המים בסי' תקע"ה וס"א שנסתפק בנדונו שירדו גשמים בחג כדי מחרישה ופסקו והגיע טו"ב חשון ולא ירדו אם יש להתענות כסדר או לא. ומתוך תשובתו מתבאר שירדו להם ביום ט"ז תשרי ומסיק שם דאזדא לה סדר המשנה רק אם יש התאחרות ארבעים יום בין גשם לגשם כי אז מתחילים להתענות הצבור יע"ש וא"כ כ"ש בנ"ד דירדו אחרי שאלת הגשם וכפמש"ה הנז' שם בשם ה' גן המלך סי' קמ"ו דמדבריו מורה דליל האחרון של חג זמניה הוא. ועם כי לענ"ד יש להשיב על דברי ההנ"ז מצד שהיתה ירידתם טרם שאלת הגשם דכונת והרמב"ם נר' דקאי על שאלת הגשם מ"מ בנדון זה כפי הנר' אין מקום להסתפק:

סימן יא

ומה ששאל על מקום שגזרו תענית יחידים ואחד מהיחידים יש לו יארציי"ט ביום שבת שנדחה למחרתו כמ"ש מרן סי' תקס"ח ס"ט ואינו יכול להתענות יום על יום:

תשובה דעתי הקצרה שיניח מלהתענות ויום א' ויתענה יום ב' עם יחידי הקהל ובתום ימי תענית היחידים יתענה ביום שיכול להתענות ומשאר הימים ומה שרצה כת"ר נר"ו לדמות זה אל מה שנחלקו בו רבני ג'רבא יע"א. לדעתי אינו דומה דשם היום קבוע לציבור ובנדון זה אין היום קבוע לא לצבור ולא ליוזיד אחרי שנדחה מהיום הנהוג ואין כאן גם חשש נדר:

סימן יב

ומה ששאל בעיקר המחלוקת שזכר מוהרמ"ז ז"ל בספרו וידבר משה סי' י"ד אם לגזור תענית ויהיה יום ג' שהוא יו"ד טבת במקים יום ב' ואחריו יום ה' ב' איך ראוי לעשות זכורני

כי מזה זמן לא רחוק עמדנו ע"ז ונראה לנו דדברי מוהרס"ך ז"ל נכונים בטעמם ועוד הכרענו כן מאיזה הכרעות אחרות שלא נזכרו שם ועשינו מעשה בתענית של גשמים וצירפנו יום תענית צבור שהוא בשאר ימי השבוע עם ב' ימים של שני וחמישי. זהו הנלע"ד הכו"ח ביום ז"ך חשון תפר"ח ע"ה כילפיון משה הכתןוסילט"א סילט"א:

סימן יג

שאה מי שהיה בעיר אחרת בליל חנוכה א' והדליקו עליו חנוכה בבית ובירכו כל הברכות אם בפרטות לביתו אם בצירוף בתי החצר בברפות כוללות לכלם ובליל ב' בא לעירו ובא להדליק הוא האם מברך שהחיינו או לא:

תשובה מסתברא לי שמברך דהו"ל כמי שהדליק בליל א' ולא בירך זמן דמברך בלי, ב' זמן כמ"ש מרן ז"ל בסי' תרע"ו ס"א ע"ש וכ"ש הוא דמי שכבר הוא עצו יצא ידי חובת הדלקה ואפ"ה מברך ליל ב' וכ"ש זה שההדלקה היהה וע"י אשתו או בניו או קרוביו וכ"ש אם לא בירכו בעדו בפרטות לביתו ואין סברא כלל לומר דכיון דנעשית ההדלקה עם ברכת שהחיינו בביתו הו"ל כאו רירך הוא דלא מצינו שזה מבתך זוזה לא שמע שיצא ידי חובתו רק לענין ההדלקה דמהני דעיקר המצוה היא ההדלקה והרי שלותו וכיוצא בו הדליקו אבל לענין ברכה של הזמן איך אפ"ל שזה מברך וזה מועיל גם שלא שמע ולא ענה אמן כלל דהרי אפי' שמע וענה אם לא נתכוון זה לצאת וזה להוציא לא יצא וכן ראיתי להפר"ח ז"ל ס"ן א' שכ' מי שהדליקו עליו בביתו והוא בספינה או עשה שליח להדליק לבני ביתו והוא אינו בבי לכ"ע צריך לברך שהחיינו כשידליק וכן ראיתי להמ"א ס"ק ב' שהביא דדעת הב"ח דאם אשת הדליקה עליו בראשון צריך לברך בליל ב' שהחיינו דאשתו אינה פוטרת גופו לא ביתו וסיים על זה ולי נראה פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלקת עליו א"צ לבתך על הראיה א"כ ה"ה דאין לברך שהחיינו כשמדליק ע"ש ומדברי הפר"ח ז"ל שהביא בס"ק ג' שלושה מחלוקות בדבר בברכת הראיה ואפי"ה כ' בס"ק א' דלכ"ע צריך לברך ע"ש מוכח דלא ס"ל כהמ"א ז"ל ומינה דלדעת הפר"ח למרן ז"ל דס"ל דכשמדליקין עליו בביתו א"ץ לברך על הראיה מ"מ על ההדלקה כשמדליק בליל ב' מברך זמן ג"כ והחלוק הוא מבואר דרבנן תיקון ברכת זמן וברכת על הנסים על ההדלקה או על הראיה איכא הדלקה אין לברך על הראיה ולכן כשמדליקין עליו בביתו לא יברך זמן ולא יברך ג"כ שעשה נסים אבל בליל ב' כשמדליק כיון שהוא עדיין לא בירך זמן מברך כמי שהדליק בליל א' ולא בירך זמן דמברך בליל ב' זמן כשמדליק ואדרבא ק"ו הוא וכאמור. וכן יש לדקדק ממ"ש מרן ז"ל סעיף ' ואם אח"כ בליל ב' או ג' בא להדליק אינו חוזר ומברך שהחיינו דהוה ס"ד דהגם שבירך על הראיה זמן כשמדליק יצטרך לברך עוד זמן על ההדלקה ואי איתא דכשמדלקת עליו אשתו או אחרים בביתו א"צ לברך בליל ב' כשמדליק א"כ כ"ש וק"ו כשכבר בירך הוא על הראיה דא"צ לברך על ההדלקה והגם דיש לדחות דכשהדליקה אשתו הוי ממש כאלו הדליק הוא ובירך הוא דהו"ל ברכה על ההדלקה ולזה הוי עדיף מבירך על הראיה מ"מ אין זה מסתבר לענ"ד בכוונת מרן ז"ל והפוסקים דקיימי בשיטתיה ודברי הפר"ח ז"ל שכ' דלכ"ע מברך הם נראים עיקר ועי' לה' ביה עובד ז"ל שהכריע כהמ"א מדברי מרן ז"ל ואינו מוכרח כלל לענ"ד ואדרבא נר' עיקר כדעת מרן ז"ל כדכתיבנא וכאמור וא"כ נלע"ד לדינא לדעת מרן מברך ] אה"ב עונ"ל דבנ"ד לשון הטור שכ' ודוקא שאין עתיד להדליק וגו' אבל בענין אחר א"צ לברך ע"ש לשון זה מורה קצת שאם רצה לברך יכול ובזה ניח"ל מ"ש מרן בש"ע סי' תרע"ז ס"ג יש אומרים שאע"פ שמדליקים עליו וגו' מדליק וגו' ואם באמת במדליקין עליו אסור לברך איך מטעם זה שלא ראה יתירו לו להדליק ולברך על דבר שמן הדין פטור וע"כ לומר דבהדלקת חנוכה כיון שהוא לפירסום הנס לא נחשב זה כלל ברכה לבטלה וכמ"ש הריב"ש סי' קי"א בהדלקת נרות בית כנסת וה"ה והוא הטעם לזה שלא בירך רק אשתו אע"פ שמן הדין פטור יכול לברך ולא גרע מזה דסי' תרע"ז דפטור לגמרי ואעפ"כ מדליק ומברך באותה לילה וזה בלילה אחרת בשעת חיוב הדלקה וע' להלבושי רד מ"ש ע"ד מרן בסי' תרע"ז ואנו אין לנו רק דברי מרן שפסק סברתם להלכה כמ"ש בעה"כ]:

אלא דיש לידון במאי דקיי"ל דסב"ל ואפי' נגד מרן וא"כ כיון דהמ"א ז"ל סובר דאין לברך וכן דעת ה' בית עיבר הו"ל סב"ל אזנם לע"ד אפ"ל דאין זה בתור ספק וכל מעיין שנראה לו עיקר כדעת הפר"ח הו"ל לדידיה אין כאן ספק ויכול להורות כדעתו והכרעתו [דומה לזה כ' ה' ישיב משה סי' של"ב ע"ש] ועוד דהמאירי ז"ל בשבת בפ' במה מדליקין כתב שמי שלא הדל ליק עדיין ובא לו בתיך ימי חנוכה שלילה הראשונה שהוא מדליק מברך זמן וסתם דבריו משמע דלא שנא הדליקי עליו בביתו לא שנא לא הדליקו מדלא ביאר דזה דוקא אם לא הדליקו עליו בביתו והגם דהמאירי לשיטתיה אזיל דס"ל שם דמי שמדליקין עליו בביתו חייב לברך כשרואה כמש"ש קודם זה ע"ש אינו נראה רכ' שם הדין הראשון בפלוגתא והדין הב' ביש מי שאומר נראה דלא תלו זה בזה ושלא כדעת המ"א והב"ע דתליין זב"ז וא"כ כיון דדעת אאד מן הראשונים שלא היה בדפוס בזמן המ"א ודעמיה ס"ל כן י"ל דאי חזו לדבריו הוו הדרי בהו. ועוי"ל דגם לדעת המ"א והב"ע חלווזבי מברכין דגם מרן עצמו אלו ראה דברי המאירי ז"ל הוה הדר ביה והיה מצריך לברך על הראיה גם דמדליקין בביתו וא"כ אין לומר שב"ל ועוד דברכה זי ברכת שהחיינו הרבה פוסקים ס"ל דא"ל בזה סב"ל ועוד דכבר כתב ה' א' דאין ספק דאם ראו החולקים דברי הפוס' שזכר היו מודים להב"ח ועוד דהו"ל ס"ס דשמא כהפר"ח דכ"ע מודו בנ"ד ואת"ל שה כהמ"א דתליא בפלוגתא שמא הלכה כהסוברים ומברך על הראיה גם דמדליקים בביתו והגם דבס"ס ג"כ אמרו סב"ל בברכת הודאה דאיכא פלוגתא אי אמרי' סב"ל י"ל דבס"ס מברכים ועוד דאיכא תרי ספיקי דיש סוברים דבס"ס ל"א סב"ל וא"כ אמרי' שמא הלכה כמ"ד דבברכת שהחיינו ל"א סב"ל ואת"ל דאמרינן שמא הלכה כהסוברים דבס"ס לא אמרינן סב"ל וכיון דיש תרי ספיקי בזה עצמו נראה דיש להכריע דמברך ועוד דדעת הרי"ף והרמב"ם לברך כמ"ש הב"ח והגם דמרן אין דעתו כן אפושי פלוגתא לא מפשינן ואמרי' דבכה"ג גם מרן מודה וכאמור ומ"מ הדבר צריך עוד עיון להלכה ולמעשה ואכמ"ל כעת הכו"ח ביום כ"ח כסליו שנת תרצ"ה לפר"ג ע"ר כ'לפ'ון משה הכהן סילט"א:

סימן יד

שאלה מי שלא בירך זמן בליל א' ונזכר בעת שהנרות דולקות שלו או של חבירו אם מברך אז או"ל וצריך להמתין לליל ב' ומברך הזמן אז:

תשובה מדברי מרן ז"ל בש"ע סי' תרפ"ו ס"א שכ' ואם לא בירך זמן בליל א' מברך בליל ב' או כשיזכור נראה דמברך רק בליל ב' או שלישי או רביעי כפי מה שיזכור דאי אפ"ל דרוצה לומר כשיזכור באותה הלילה דכיון דעברה ההדלקה על מה מברך ואם נאמר דר"ל כשהנרות דולקות א"כ הי"ל למרן ז"ל להזכיר תנאי זה ומדלא הזכיר צ"ל דלא קאי כלל על הלילה הראשונה כשיזכור אלא על ליל ב' או ג' או ד' וכיוצא וכן מוכח מדל"כ דיברך כשיזכור או בליל ב' דאי קאי על ליל ראשון הי"ל להקדים זה על ליל שני וכ"נ מדברי הטור בשם הרא"ש שכתב מברך ליל ב' או אימתי שיזכור משמע דקאי אשאר לילות אם שכח גם בליל ב' וכ"נ מדברי מרן הב"י שם בשם הא"ח ושבה"ל דילפי לה מדאמרי' אי לא מברך האידנא וליומא אחרינא משמע דלא קאי רק אשאר לילות וכאמור [וכן נראה הבנת הלבוש שכ' ז"ל ואם לא בירך וגו' או אימתי שירצה בשאר לילית בשעת ההדלקה ע"ש] ועוד דא"כ לא השמיענו מרן ז"ל כלל דינא דליל ג' או ד' רק דמברך בליל ב' ומינה דאיני מברך רק ליל ב' וז"א דאין הפרש בזה לפי טעמו של דבר וכמבואר בב"י גם אין לומר דמ"ש מרן ז"ל אם לא בירך זמן בליל א' ר"ל שעבר כל ליל א' אבל אם לא עבר מברך דא"כ היה צריך מרן להשמיענו זה דבליל א' מברך כל הלילה בזמן דעדיין נרותיו דולקות או נרות חבירו דולקות ועוד דהדבר מוכרע מעצמו דרבנן תיקון שלשה ברכות למדליק ושני ברכות לרואה וכשהדליק הוא ולא בירך זמן תו אין מקום לברכת הראיה דלא תיקון רבנן אלא במקום דליכא הדלקה למתבאר מדברי מרן ז"ל ס"ג ותו דברכת הראיה עצמה נראה דאינו מברך לא תיכף כשרואה אבל כל שכבר ראה ולא בירך הו"ל כאוכל בלא ברכת שהחיינו דתו לא מברך ולכן נראה דבאותה לילה תו לא מברך אפי' אם נרותיו עדיין דולקות והפלא מהשו"ג ז"ל ס"ק ג' שכ' ע"ד מרן ז"ל דכ"ש דמברך בו בלילה אם נזכר כל זמן שהנרות דולקות דלא גרע מהרואה אותם דמברך בלילה א' שתים ע"ש דהרי מדברי מרן מוכח דגרע וגרע וטעמא דמילתא דרבנן תיקון ברכות להדלקה וברכות לראיה וכל שהדליק הוא ולא בירך אינו מברך על הראיה וזהו הטעם ג"כ דאט יש מי שמדליק עליו או שעתיד להדליק שאינו מברך על הראיה רהגם דהמדליק בעבורו אינו מועיל לענין הברכה רק לענין המצוה מ"מ רבנן לא תיקון ברכה לראיה רק כי ליכא הדלקה וכי איכא הדלקה הגם דהוא לא בירך כלום הו"ל כלו הדליק ולא בירך דאינו מברך רק בליל ב' וכיוצא וכן יש להוכיח מדברי הפר"ח ז"ל ס"ק א' שכתב מי שהדליקו עליו בביתו והוא בספינה או שעשה שליח להדליק לב"ב והוא אינו בבית לכ"ע צריך לברך שהחייני כשידליק ע"ש ולכאורה קשה לדבריו ז"ל דהוא עצמו בס"ק ג' כתב דג' מחלוקות בדבר לענין ברכת הראיה כשהדליקו עליו בביתו ע"ש וא"כ להסוברים דכשהדליקו עליו בביתו אינו מברך ג"כ ברכת הראיה א"כ מינה נמי דאם הדליקו עליו דביתו והוא בספינה שעשה שליח תו לא מברך זמן כלל דלכאורה הם תלויין זב"ז וכמ"ש המ"א ז"ל ס"ק ב' ע"ש ולהאמור א"ש דהפר"ח ז"ל סובר דאין זה תלוי בזה כלל ומה שאינו מברך על הראיה בליל א' כשהדליקו עליו בביתו משום דכבר נעשית בעדו מצות הדלקה ולגבי הדלקה תו ליכא מצית ראיה הגם דהוא לא בירך דהו"ל כמו שהדליק ולא בירך זמן דבאותה הלילה אינו מברך אבל בליל ב' מברך שפיר דמה שהדליק חבירו או אשתו אינו מועיל רק למצות הדלקה אבל לברכת הזמן אינו מועיל כיון דלא שמע הוא כלל וכאמור. ומן האמור מתבאר לע"ד דהעיקר הוא דבליל א' אם לא בירך זמן מברך דוקא בליל ב' ולא בליל א' הגם דהנרות דולקות ולא כדעת השו"ג ז"ל גם מתברר דמדברי מרן מוכח דס"ל כהפר"ח ז"ל דאם הדליקו בעדו ובא להדליק בליל ב' מברך זמן דהו"ל כמי שהדליק ולא בירך ולא כהמ"א והב"ע ז"ל דתולין זב"ז וכאמור ולענין סב"ל עמש"ל סי' הקודם הכו"ח ביום כ"ט כסליו ש' תרצ"ה לפר"ג ע"ה כ"לפ'ון משה הכהן סילט"א

סימן טו

שאלה מי שכתב מגילה ולא אמר בפיו ולא כוון בלבו בכוונה מיוחדת שהוא כותבה לשם קדושת מגילה אבל מחשבתו מעת שכתב ועד סופה היתה שהוא כותבה לשם מגילה למוכרה להרוצה לקרות בה בפורים אם היא כשרה ומברכין עליה:

תשובה מרן ז"ל בא"ח סי' תרצ"א ס"א סתם כדעת הרמב"ם ז"ל דאין העור שלה צריך עיבוד לשמה ומסיים די"א דצריך עיבוד לשמה ודעתו ודאי כסתם כדקי"ל בעלמא וכ"ן מדבריו שם ס"ב שכ' היתה כתובה על הנייר או על עיר שאינו מעובד וגו' פסולה ואלו היה דעתו כר"ת היל"ל דפסולה גם במעובד ואינו מעובד לשמה ועי' לה' מטה יהודה ז"ל שכתב דלר"ת פוסל גם בדיעבד עבד ולהרמב"ם שרי גם לכתחילה ע"ש וא"כ נראה דהגם דלכתחי' יש לחוש להא דר"ת מ"מ בדיעבד שרי וכ"כ הפר"ח ז"ל ונראה דיכול לברך ואין לחוש לספק ברכות להקל דכיון דהפלוגתא בגוף המצוה ובגוף המצוה נקיטנן להכשיר אין בזה סב"ל דהברכה נגררת אחרי גוף המצוה וכמ"ש הרדב"ז דפוס ויניציאה סי' רכ"ט ע"ש וכמ"ש להוכיח דכן המנהג עיי' ה' ישיב משה סי' שמ"ה ע"ש וא"כ נראה דה"ה לענין קדושת הכתיבה דא"ץ לשמה וכן יש לדקדק מדברי מרן ז"ל שם שפוסל כתבה כותי או אפיקורוס ואי איתא דגם בישראל בעינן לשמה ופוסל בדיעבד לא היה צריך להשמיענו זה דאתי במכ"ש וק"ו אבל ה' מעשה רוקח ז"ל בפ"א מה' מגילה כתב דגם בדיעבד מעכב ע"ש ועי' לה' מטה יהודה סי' תרצ"ח דין ב' ולהמחב"ר סי' זה אות ב' שחלקו עליו וא"כ נר' דבזה ג"כ מתירין כיון דהם מכשירים בקטן ובאשה דלא בעינן לשמה וכ"ן דעת כל הפוסקים שלא הזכירו תנאי זה במגילה וכ"ש אם היה מעכב גם בדיעבד וכן לפי הנשמע דרך הסופרים פה או ג'רבה דאין מקדשין במגילה ועוד נ"ל דכיון דהסופר חישב שהוא כותבה לשם מגילה לקרות בה הגם דלכתחי' צריך להוציא מפיו מ"מ בדיעבד יש להתיר במגילה שהרי בס"ת יש מכשירין בדיעבד וכמ"ש ה' קול יעקב יו"ד סי' רע"ד סק"א ע"ש והגם דהעיקר שם כדברי האוסרים י"ל דבמגילה דרבנן סד"ר הוי ויש להתיר ועוד דהו"ל ס"ס שמא הלכה כהאומרים דא"ץ לשמה ואת"ל כהאוסרים שמא הלכה כהסוברים דסגי במחשבה והגם דלא חישב ממש לשם קדושת מגילה אלא לשם מגילה נראה דאין זה מעכב במגילה ואפ' דגם בס"ת אין מעכב אמירת תיבת קדושת וצריך חיפוש בזה בפוסקים:

וראיתי לה' מעשה רוקח פ"א מה' מגילה ה' א' שכתב להוכיח דאין אשה וקטן כשירים לכתיבת מגילה וז"ל ותדע עוד דאין ספק דלכ"ע בעיא כתיבה לשמה דהא שויא לשאר ספרים מכ"ש דלשון כתיבה קאמר קרא דע"כ לא איפלגו המפז"ל אלא לענין עור אי בעי לשמה אי משום דלא אשכחן בהדיא דפסיל קרא אי משום דמספק"ל אי מקרי דבר שבגופה כדמש' מדברי הר"ן שהזכרנו אבל לענין הכתיבה מש' ודאי דכ"ע מודו דבעינן לשמה אף לעיכובא ותדע עוד דכתיבה לשמה חמירא מעיבוד לשמה דבגיטין דע"א פריך תלמודא ורבי עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ולפ"ז אפי' מאן דלא בעי עיבוד לשמה ע"כ כתיבה מיהא בעי דאל"ך לאשמועינן כתיבה וכ"ש עיבוד ע"ש ודבריו ז"ל לענ"ד מלבד שאינם מוכרחי' רק דלמ"ד בעיבוד מכ"ש דבעי' כתיבה לשמה אבל למ"ד דלא בעי עיבוד לשמה י"ל דה"ה כתיבה לא בעי' לשמה עוד בה דנלע"ד דגמרא ערוכה היא דלא בעי' כתיבה לשמה שהרי איתא במגילה די"ט דהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים אי מיחסרא או מיתרא פורתא לית לן בה וכ"פ מרן בש"ע סי' תרצ"א סעיף ח' וז"ל אין קוראין בציבור במגילה הכתובה בין הכתובי' ואם קרא לא יצא אא"כ היתה יתירה על שאר היריעות או חסרה כדי שיהיה לה היכר אבל היחיד קורא בה ואפי' אינה חסרה או יתרה ויוצא בה י"ח ודוקא כשהיא כתובה בגיליון כס"ת ע"ש ואין ספק דהכתובים אין צריכים קידוש קודם הכתיבה וכשנכתבו מסתמא לא נתקדשו ולכל הפחות יש ויש וא"כ מדלא התנו תנאי זה דבעינן ג"כ שקידש ש"מ דא"ץ להיות מקדש ומזה נ"ל דנפק"ל הרמב"ם ז"ל דא"ץ עיבוד לשמה דאתי בק"ו מכתיבה וכדאיתא בגיטין דע"א ורבי וגו' וכאמור [אה"ב ומה שלא השמיענו הרמב"ם ז"ל דין דכתיבה דא"ץ לשמה ומינה נשמע לעיבוד תי' בן אחי רנ"ך הי"ו דכיון דלפי ההוה ורגיל כותבים לשם מגילה לא הקפיד לאשמעי' באם לא כ' לשמה דאין זה מצוי ורק בעור שמצוי עבדנים גויים וישראל שמעבדים עור לצרכי חולין אשמועי' עיבוד ומינה לכתיבה ויותר נ"ל לפמ"ש אמו"ר זצ"ל הכ"מ לקמן דדעת הרמב"ם ז"ל דגם בס"ת א"ץ כוונה רק באזכרות א"כ במגילה דליכא אזכרות לא איצט' לאשמעי' דלא תהיה עדיפא מס"ת] אבל דעת ר"ת ודעמיה דס"ל דאין מזה הוכחה דכל שהוא כותב ומחשבתו לשם מגילה זה עצמו הוי לשמה וכמו שכן נראה להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל הביאו מרן ז"ל בב"י סי' רע"ד שכתב וז"ל הרא"ש כ' בה' ס"ת גבי עיבוד לשמה שה"ר ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו או סגי במחשבה וכ' הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד וגו' וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ושכ"כ הסמ"ג שצריך לכתבו לשמה מדאמרי' בהשולח ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה ע"ש וכשיכתוב צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל וגו' ע"ש ולשון הרא"ש לכאורה מורה דאינו אלא לכתחילה כעין מ"ש לעיל טוב וגו' אלא דלשון צריך שכתב הסמ"ג לכאורה יש להסתפק בו וע"ש למרן הב"י שכ' אח"ז דלרש"י דס"ת סתמא לשמה קיימא דמהיכ"ת דפסולה כשכתב ישראל בסתם דסברא הוא מסתמא כיון שכותב ס"ת לקרות בו או ללמוד בו ע"ש וא"כ י"ל דר"ת סובר כדעת רש"י דמסתמא נמי כשר וא"כ א"ש ההיא דמגילה הכתיבה בין הכתובים ומינה נמי דיש להכשיר בנדון זה בין להרמב"ם בין לר"ת ודברי הרב מעשה רוקח ז"ל לא מכרעי וכאמור. וע' להברכ"י ז"ל שכ' דלדעת הרמב"ם ז"ל אין להשוות המגילה לס"ת אלא במה שהשוו אותה רז"ל אבל מה שלא כתבו בו להדיא דבעי' בה כמו הס"ת כשרה ומזה התיר לאשה וכן במחב"ר אחר שראה דברי מעשה רוקח שפוסל כתיבת אשה הוא ז"ל חלק עליו וכן ה' מטה יהודה מתיר ע"ש וכן ה' בית עובד ז"ל באות ו' כתב עוד דה' מהר"י נבון בגט מקושר בביאורו על תוספי הרא"ם סוף הלכות מגילה כתב דמגילה שכתבה אשה פשיטא שכשרה כיון דאשה חייבת וגם הרמב"ם והטור לא כתבו אלא כשכתבה נכרי או אפיקורוס פסולה משמע דאשה כשירה וסיים ה' בית עובד דמש' מדבריו דמתיר גם לכתחי' והכי מסתבר לי וסיים אח"ז כי על כן נ"ל עיקר לדינא הלכה למעשה דבכתבה אשה כשרה אפי' לקרות בה לכתחילה אבל בכתבה קטן לכתחילה אין לצאת בה י"ח אבל בדיעבד שכבר קרא בה או שאין לו מגילה אחרת כשירה ע"ש וא"כ נלע"ד דבנ"ד יש להתיר ודברי הרב קול יעקב בס"ק י"ב לאחר המחי"ר נר' דלא דייקי דנראה כאלו דין ברור לכ"ע לפסול גם בדיעבד ע"ש אמנם לכתחי' ודאי דיותר טוב ויותר ישר שיוציא בפיו קודם הכתיבה הנני כותב לשם קדושת המגילה דכל כמה דאפ' לצאת אליבא דכ"ע טפי עדיף. ונ"ל ג"כ דמברכין עליה ואין בזה משום סב"ל כיון דהוי פלוגתא בגוף הדבר אם כשירה וכמ"ש הרדב"ז דהברכה נגררת אחר המצוה וכמש"ל וכ"ש

דלע"ד בכי הא כשירה לכ"ע וכאמור זהו הנלע"ד אם כה יסכימו אתי הרבנים המורים:

וראיתי לה' מרכבת המשנה פ"ב מה' מגילה על מ"ש הרמב"ם לפסול מגילה שכתבה גוי ואפיקורוס כ' בשם מהר"י הכהן ז"ל וז"ל נ"ב לא ידעתי מנ"ל לרבינו ז"ל הא דאם כתבה אפיקורוס וגו' דלא דמי לס"ת דשם פסול משום דבעי' כתיבה לשמה וגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ע"כ והרב הנז' כ' ע"ז דל"ק דהיכן מצא הרב דטעם הפיסול משום דאדעתא דנפשיה קא עביד דבגוי פסול משום דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ואפיקורוס משום דודאי לשם ע"ז וזה פשוט וברור עכת"ד ז"ל ע"ש ומזה מבואר דבין למר ובין למר א"ץ שתהיה המגילה לשמה אם מהר"י הכהן ז"ל כדקאמר להדיא אם ה' מרכבת המשנה מדלא השיבו אפי' לפי דעתו דאם בישראל בעי' קידוש מיוחד לשם המגילה ופוסל בדיעבד כ"ש דפוסל בגוי ובאפיקורוס:

.

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ס"ת ותפלין ה' ט"ו כתב וז"ל הכותב ס"ת או תפלין או מזוזה ובשעת הכתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהם שלא לשמן פסולין יע"ש ומלשונו יש לדקדק דאפי' באזכרות די בכוונה לבד גם משמע מדבריו דאם בתחילת הכתיבה היתה לו כוונה לשם ס"ת או תפלין הגם דבאזכרות לא כיון שרי מדכ' ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה סתם ולא כתב כוונה באזכרות גם מוכח מדבריו דאין פוסל בלא כוונה רק מצד האזכרות אבל מצד שאר תיבות אין פוסל אם לא כיון וכן מתבאר מדבריו בפיו"ד מה' ס"ת אות י"א שכ' עשרים דברים הפוסלים ומהם שכתב האזכרות בלא כוונה ושמענו מזה דהכוונה מהניא לאזכרות וא"ץ אמירה גם שמענו דשאר ס"ת אינו נפסל גם דליכא כוונה מדלא הזכיר זה שם וכן ראיתי לה' מרכבת המשנה ה' תפלין פ"א שכ"כ בדעת הרמב"ם דסגי במחשבה וא"ץ אמירה ומזה העיר ע"ד מרן ז"ל בב"י או"ח ס' ל"ב שהביא דברי הא"ח בשם הרמב"ם דסגי במחשבה ותמה עליו מרן בב"י דבהרמב"ם הדברים סתומים כמו בגמרא ואין בהם הכרע דהרי דברי הרמב"ם מבוארים כהא"ח ע"ש ועי' לה' יד אהרן ז"ל א"ח סי' ל"ב הגה"ט שכ' דהרמב"ם אינו מצריך לכתוב ס"ת לשם ס"ת דלשמה קיימא ע"ש ומעתה נלע"ד להתיר בנ"ד מג' ספיקות דשמא הלכה כהסוברים דגם בס"ת א"ץ לשמה וכ"ש במגילה ואת"ל דצריך לשמה שמא כהסוברים דבמחשבה סגי ובכאן הרי איכא מחשבה לשם קריאת מגילה ואת"ל דבעי' אמירה שמא במגילה א"ץ כלל וכדעת מהר"י הכהן ז"ל וה' מרכבת המשנה וכאמור:

וראיתי לה' מטה יהודה ז"ל סי' תרצ"א שהביא דברי ה' מרכבת המשנה וכתב שם דצריכה לשמה ע"ש ודבריו ז"ל לכאורה קשים דמשמע דס"ל כן בדעת הרמב"ם ואלו הוא ז"ל מתיר בהני דלא נאמר בהם פיסול כדעת הרמב"ם וכן קשה במ"ש שם דבעי' בקטן גדול עומד על גבו מצד לשמה ע"ש וצ"ע שו"ר לה' זרע אמת ח"ג סי' ע"ה ודעתו להצריך לכתחילה לשמה לחוש לסברת ר"ת ומתיר בדיעבד כהרמב"ם ומרן ז"ל ע"ש ונסתייע מדברי המט"י וה' המגיה השיגו שם דהמט"י לא התיר בקטן רק בעע"ג גדול וכתב דאולי הז"א מבין דהמט"י בדיעבד אין מצריך לשמה ובאמת אם היה אפשר לפרש כן בדעת המט"י א"ש מה שיש להק' על דבריו וכאמור אלא דלשונו שם מורה דגם לדעת הרמב"ם מצריכין לשמה וא"כ גם בדיעבד יש לאסור ולכן נ"ל עיקר דהז"א ז"ל לא נחית להסתייע בכל דבר מהמט"י רק לענין קטן דתלוי בדעת הרמב"ם דאין לפסול רק מה שפוסלו ולא כר"ת דאין להכשיר אלא מה שהכשירו כיע"ש אך לענין דמצריך המט"י לשמה לא חש הרב שם לדחות דבריו אם מצד כבוד אם מצד דבלא"ה דבריו תמוהים. ומעתה כיון דהז"א מתיר למעשה בדיעבד וכן דעת ה' השואל שם וכן דעת מהרי"ך וה' מרכבת המשנה נראה דיש להתיר בדיעבד אבל לכתחי' בעינן לשמה לחוש להאוסרים ומינה דיש להתיר גם לברך וכמש"ל לדעת הרדב"ז דא"ל סב"ל כשהפלוגתא במצוה וכ"ן מסתמיות דברי הז"א ז"ל שלא כתב שאין לברך ע"ז הכו"ח ביום ד' אדר א' התרצ"ב ע"ה כ'לפ'ון משה הכהן סילט"א:

סימן טז

שאלה מי מי שעשה מיני מתיקה לפסח למכור לרבים בהשגחת ת"ח ורשות ב"ד הי"ו ובתוך הפסח קנה איש אחד ממנו מזה וכשבא לאכול מצא בפיו בתוך המתיקה שעורה ולא נתרככה אם מותר למכור מזה בתוך חוה"מ או לא:

תשובה מרן ז"ל בסי' תס"ז ס' י"א כתב אם נמצאת חטה בקועה בעיסה או במצה אפויה יסיר ממנה כדי נטילת מקום והשאר מותר ויש מי שאוסר כל העיסה או אותה מצה ויש לחוש לדבריו אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק ע"ש וא"כ בנ"ד שנמצאת במיני מתיקה והיא נתבשלה בקדרה אחת ועיסה אחת ליש מי שאומר יש לאסור אלא דמדברי מרן נראה דאם אינה בקועה אין לאסור אך כבר נוהגים פה שלא לעשות מצות מהשעורים ואומרים הטעם שהשעורים הם קלים להחמיץ ביותר וא"כ י"ל דבשעורים יש לחוש טפי וא"ץ ביקוע וגם מצד שהיא קשה י"ל דכיון דנתיבשה בתוך עיסת המתיקה גם השעורה נתיבשה עמה ועכ"פ נ"ל דיניח זה לאחר הפסח וימכרנו אבל בתוך הפסח אין להתיר למכרו לרבים דרבים מן הקייה, אינם רוצים לאכול שום דבר שיש בו צד ספק ובפרט דהמוכר מוכר בתעודת ב"ד והקהל בכללות סומכים על זה. ועי' למוז"ק בנכח השלחן סי' תס"ז שכ' למעשה קבלנו בחטים שלא נתבקעו דמרן התיר קדמונינו ז"ל נהגו בעיר הזאת כמור"ם ז"ל לאסור הכל במשהו ואף בהנאה מיהו אם עדיין קשים הם מורי זלה"ה היה מורה להתיר כדעת האחרונים ז"ל ע"ש ולא נתבאר אם כוונתו שמתיר רק בהנאה או גם באכילה ולכן בנ"ד נראה דיניח לאחר המועד שאין שום הפסד בקרן ואם מצד הרוחים יכול לעשות זולתם כראוי להאכילם לרבים וצי"ב עוד לעת הפנאי:

סימן יז

שאלה מי שציוה לאומן לעשות לו נרתיק עץ לס"ת חדש ונמצא שאינו כמדת הס"ת ורוצה לעשות לו אחר אם מותר למכור נרתיק זה לס"ת אחר ואת"ל דמותר אם יכול להוציא דמיו לחולין או צריך להוציאם לקדושה אחרת מעולה מעט:

תשובה מבואר באו"ח סי' מ"ב ס"ג אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי ובנדון זה נ"ל לא חשיב לא אזמניה ולא צר ביה דהזמין רק נרתיק שיהיה כמדת ס"ת זה אך לזה שאינו כמדתו לא הזמין כלל וכן מה שהכניס הס"ת לתוכו כיון שאינו כמדתו אינו אלא דרך נסיון אם הוא כמדתו ולא לשם להעמידו בו אפי' לשעה. ואפי' את"ל דזה חשיב אזמניה וצר ביה. לא אסר מרן אלא למיצר ביה זוזי אבל למיצר ביה תפלין אחר ליכא למ"ד דאסור דמה לי תפלין זה או אחר ומה לי ס"ת זה או אחר ואי משום הנאת דמיו כיון שרוצה לקנות אחר במקומו חלה הקדושה על הנרתיק השני ויהיה זה דמיו חולין שלא נתכוון זה לשני נרתיקין [וכן מבואר בסי' קנ"ג ס"ד דדעת מרן דמותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה וכידוע דיש ויש הלכה כיש בתרא והגם דביו"ד סי' ע"ר כתב דבס"ת אפי' למכור ישן כדי לקנות חדש אסור היינו דוקא בס"ת אבל בשאר קדושות שרי וכמ"ש בבאה"ט סק"ה ע"ש ואפי' בס"ת עצמו עיין להפת"ת סק"ה בשם תשובת אבן השוהם סי' כ"ג באם אין הכתב מהודר יכול למוכרו לקנות מהודר ממנו ומדמה לה לאתרוג ע"ש ובאתרוג אם שיעורו מצומצם מה שיקנה גדול ממנו חשיב הידור מצוה וא"כ בנרתיק זה שאין מדתו מתאמת לס"ת וקונה גדול ממנו שיהיה כמדת הס"ת כ"ש דיכול למוכרו]:

סימן יח

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' בן ציון הכהן הי"ו אם מותר למכור קודם יו"ט בהמותיו לגוי בסך מה כדי שהגוי ישא עליהם משאות ביו"ט או בחולו של מועד:

תשובה מור"ם בהגה סי' רמ"ו ס"ג כתב דלא נצטוינו על שביתת בהמה ביו"ט ע"ש והגם דכתב מרן סי' תצ"ה ס"ג אין מוציאין משא על בהמה ביו"ט נראה דהיינו דוקא כשמוציא ישראל משא על הבהמה דאסור אם משום דעושה מעשהו כמו בחול וכמ"ש הבאה"ט אם משום מחמר כמ"ש הפר"ח שם אך אם הגוי הוא הטוען על הבהמה אין זה מחמר וכ"כ הפר"ח להדיא וז"ל ומ"ש מור"ם לעיל סי' רמ"ו דביו"ט אין אדם מצוה על שביתת בהמתו היינו כשאינו מחמר אחריו דבהא מיירי התם במשאיל בהמתו לגוי אבל במחמר אסור הרי דכשמשאילה לגוי והגוי מחמר מותר אך לתת אותה ביו"ט לחמר אחריה נראה דאסור דהוי כמשא ומתן ביו"ט ובחוה"מ דאסור כמ"ש מרן סי' תקל"ט ס"א דכל סחורה אסורה אפי' כל שהוא בין לקנות בין למכור וגו' ע"ש והגם דהישראל משלם מכיסו אכילת הבהמה לא הוי דבר האבד דא"כ בוא ונתיר מלאכה בחוה"מ לכל אדם דהוי דבר האבד שמוציא הוצאות אלא ודאי לא מחשיב אלא אם יש לו דבר אבד וכיוצא אבל מניעת הריוח לא חשיב דבר האבד כמ"ש השע"ת סי' תקל"ז ס"א בשם הפוסקים. אך אם יש לו הנאה מזה דאדעתא דהכי עושה כן כדי שהגוי יתן לו אח"כ שכירות מהבהמה והכנסות משאותיה נראה דביו"ט יש לאסור אף דנותנה או מוכרה לו בדבר קל קודם יו"ט דהויא הערמה לשאת ולתת וחיישי' למראית העין וכן ראיתי למו"ה ישיב משה סי' ס"ח דאסר לשום חנות קודם יו"ט לגוי למכור ביו"ט דכיון דהחנות נקראת על שם הישראל אסור מפני מראית העין ודומה זה למ"ש הש"ע או"ח סי' רמ"ג גבי מרחץ דאסור מפני מראית העין ע"ש ומינה לנ"ד דהבהמה נקראת על שם ישראל דאינו אלא הערמה אך בחוה"מ נראה דאין לחוש שהרי לא חששו מפני מראית העין לאסור דבר האבד וצ"ע עוד:

שו"ר דמסקנת האחרונים דדעת מרן דאנו מצווים על שביתת בהמתנו ביו"ט כמו בשבת כח"סש ה' מטה יהודה סי' תצ"ה והמחב"ר סי' תצ"ה דין ד' וה' עה"ש סי' רמ"ו דין ו' ע"ע. וא"כ כמו דבשבת אסור לעשות כן כמ"ש הב"ח והב"ד הבאה"ט סי' רמ"ו סקי"ב ה"ה ביו"ט דבתריה דמרן גרירין וכ"ז הוא אפי' אין לישראל הנאה משכירות יו"ט אבל ביש לו הנאה משכירות יו"ט אסור גם לדעת מור"ם ז"ל וכאמור וכמ"ש כל זה בארוכה בתשובת צמח צדק עש"ב:

אך בחוה"מ נלע"ד דכיון דלהשכיר בהמותיו בחוה"מ פליגי בזה מהר"ם מוצירי ז"ל וה' זכור לאברהם ז"ל כמ"ש כ"ז בזכו"ל או"ח מערכת ח' ע"ש ובקו"א ובח"ג מערכת ח' אות מ"ח ע"ש מ"מ כה"ג דמוסרם לגוי ומוכרם לו בסך מה קודם החג והוא עושה בהם מלאכה בחוה"מ נראה דשרי לכ"ע וגם דנהנה משכירותם לא איכפת והגם דלדעת מרן ז"ל איסור מלאכה בחוה"מ דאורייתא כמ"ש האחרונים ז"ל מ"מ אין זה אלא מפני כבוד המועד ולא משום איסור שביתה וזה לא שייך גבי בהמה והגם דבחוה"מ גופיה אין להשכיר היינו משום דהוי כשאר מו"מ אך להשכירם לו קודם יו"ט לעשות בהם הגוי מלאכה בחוה"מ נראה דאין לחוש דדוקא ביו"ט אסור דהרואים אומרים דבהמתו של ישראל עושה מלאכה ביו"ט אך בחוה"מ נראה דאין לחוש שהרי התירו דבר האבד וכאמור:

סימן יט

לעיר זרזיס יע"א

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ

כמה"ר ר' יוסף בוכ'ריץ הי"ו אם מותר להיות תוקע מי שהוא מגולח זקן במספרים כעין תער:

תשובה נראה דעיקר ספיקו מצד שראה לה' באה"ט סי' תקפ"א סק"ז בשם ה' באר עשק סי' ק"ז שאין ראוי שיהיה התוקע רוק ושאין לו הדרת פנים זקן ע"ש אך המעיין בגוף דברי ה' באר עשק ז"ל בעצמו יראה שאינו בא לשלול רק מי שלא נתמלא זקנו מצד שניו והם דברי מרן בא"ח סי' נ"ג ס"ו אבל מי שנתמלא זקנו כשאר כל אדם אלא שמסירו על ידי סם או מספרים אין בו חשש וכמו שמתבאר מדברי מרן שם ס"ה דמי שאינו בעל זקן כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאת זקנו נתמלא זקנו קרינן ביה הלכך בן עשרים שנה אע"פ שאין לו זקן ממנין אותו ע"ש ומינה לנ"ד. ואם ספיקו בזה מצד שכתב מור"ם בסי' תקפ"א וידקדקו אחר ש"ץ היותר הגון ע"ש ומבואר בסי' נ"ג ס"ד איזהו הגון שיהא ריקן מעבירות וחשב כת"ר נר"ו דכיון דע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל אין לגלח כלל לא בתער ולא במספרים כמ"ש ה' באה"ט ז"ל יו"ד סי' קפ"א ס"ק ה' ע"ש חשיב זה שמגלח אפי' במספרים כעבירה ומינה יליף לתוקע לענ"ד נראה דלא נאמרו דברים הללו אלא למצניעהן השרידים אשר ה' קורא ולרבים יש להורות כדעת מרן ז"ל שם דבמספרים מותר אפי' כעין תער שאם באנו להחמיר במה שאינו אסור מן הדין לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא ימצאו הקהלות מי שיספיק צרכיהם ובפרט בדור יתום זה אשר בעוה"ר פשתה מספחת התגלחת והלואי שיעמדו בזה לגלח בסם או במספרים. זהו לענין הדין אך ודאי הציבור מצד עצמם אם רוצים להחמיר על עצמם ולבחור רק במתנהג בחסידות ודאי הם רשאים בשלהם שהרי מתנאי הש"ץ שיהיה מרוצה לקהל כמ"ש מרן סי' נ"ג ס"ד וכ"כ מור"ם ז"ל סי' תקפ"א רק שיהיה מרוצה לקהל ע"ש:

אך מה שיש להסתפק בזה מצד שכפי הנראה התוקע הזה ששאל עליו אין לו שלשים שנה ובדברי מור"ם סי' תקפ"א מבואר שיש לדקדק בש"צ אחרי מי שיש לו שלשים שנה ע"ש וה' באר עשק משוי תוקע לש"צ ע"ש. אמנם אין זה אמור רק באם יש לפנינו הרבה לבחור מהם אך באם אין לפנינו זולתו יש להתיר כמו שסיים מור"ם מיהו כל ישראל כשרים הם רק שיהיה מרוצה לקהל ומעתה בנדון זה אם הוא מרוצה לקהל ואין זולתו יוכל להיות תוקע וכן יכול להיות ש"ץ וכ"ש אם יש בלא"ה ש"ץ והוא רק עוזר לו וכ"ש אם כבר קבל עליו שלא להסתפר כעין תער כמ"ש כת"ר נר"ו הכו"ח ביום כ"ה אלול התרפ"ט ע"ה כ'לפ'ון משה הכהן סילט"א:

סימן כ

שאלה בפרשת אחרי מות וקדושים כשהם מחוברות מה ההפטרה שקוראים שהורה להם חכם אחד בעיר מדנין להפטיר של אחרי מות:

תשובה המנהג פשוט פה אי ג'רבא יע"א להפטיר רק של פ' קדושים כמו בשאר הפרשיות שיהיו מחוברות שמפטירין של השבת השניה ע"פ דברי מרן ז"ל או"ח סי' רפ"ד ע"ש והגם דמור"ם בסי' תכ"ח כתב דבפ' אחרי מות קדושים קוראים של פ' אחרי אין מנהגנו כן ומסתמיות דברי מרן שלא חילק בזה משמע דלא שנא גם מדברי מרן הב"י בס"ס רפ"ד בשם שבולי הלקט דקיהיב טעמא דבה אנו מפסיקין מורה ובא דכל המחוברות שוות וכ"נ ממ"ש הרמב"ם בסוף ה' תפלה וז"ל כל שבת שקורין בה שתי פרשיות מפטירין בה מעין פרשה אחרונה וזה המנהג ברוב המקומות ע"ש ודרכו של הרמב"ם שלא לסמוך על ספר זולת ספרו וא"כ צ"ל דאין לחלק ופשוט:

ושו"ר להלבוש ז"ל סי' רפ"ד שכתב דטעות נפל בפי העולם להפטיר הלא כבני כושיים וגו' ובסי' תצ"ג ביאר שדברי המרדכי נאמרו קודם שנתקן הטעות וגו' ומסיק דהעיקר הוא דלא שנא ע"ש והגם דה' מ"א ז"ל בשם הב"ח והמט"מ והאגודה כתבו דלא כהלבוש המעיין יראה דה' מ"א לא אתי עלה רק מכח המנהג כיע"ש וא"כ לדידן דנהגנו כהלבוש וכמו שנראה דעת מרן ודאי דכן הוא העיקר. ומה שהורה המורה במדנין לקרוא של אחרי באמרו שכן הוא בש"ע בלי ספק דנגרר אחרי דברי מור"ם והיתה העלמ'ה דמנהג פשוט פה דקורין של קדושים גם לא זכר דהלבוש דחה זה ודעת מרן סי' רפ"ד משמע כהלבוש ובני מדנין הם מפה עירנו אי ג'רבה ונגררין אחרינו ומה גם דהמ"א נראה דלא אתי עלה רק מכח מנהג האשכנזים וא"כ אנחנו הספרדים אין לנהוג כן ובלי ספק דגם בכל גלילות הספרדים נוהגים כפשט מרן וכמנהגינו ודו"ק:

סימן כא

לעיר גאבס יע"א

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' חיים חורי הי"ו אודות מי ששכח למכור קודם פסח ממתקים הנקראים בערבי חלקו'ם והם עשויים מחמשה חלקים סוכ'ר וחלק מהמין הנקרא נש'א ולא נזכר רק אחר הפסח אם מותרים בהנאה למוכרם לגוי:

תשובה הנש'א הנז' היינו מלפנים שומעים שהוא עשוי ממשרת סובין של חטים ושגם בעירנו יש שיכולים לעשותו ששורין הסובין במים עד שירדו מהסובין אותם החלקים הדקים שבהם ואח"כ לוקחים מה שנשאר בתחתית הכלי ומייבשין אותם. אך בזמן הזה שמענו שבעלי החרושת עושים אותו מהאורז וא"כ אם הדבר ברור שעשוי מאורז שעל התיבות של בית החרושת כתוב שהוא מאורז אין מקום לאסור כלל דאף אם יש איזה תערובת עכ"פ חמץ אחה"פ אינו במשהו אלא בששים כמ"ש מרן סי' תמ"ז סי"א ומסתמא אם יש תערובת אינו בנ"ט דאיכא יותר מששים ועוד דלא מחזקי' ריעותא ותו דספקא דרבנן הוי ולקולא וכ"ש דבזמן הזה עין הממשלה פקוחה שלא יזייפו וכמ"ש הישי"מ סי' ר"ט ע"ש. וכן אם יש ספק אם מאורז אם מחטה והדבר שקול הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ותו דה"ל ס"ס דשמא מהאורז ואת"ל מחטה שמא הלכה כהפר"ח סי' תמ"ז סקי"א דכל דאיכא רובא דהתירא שרי ועי' לה' כף החיים שם ס"ק רמ"ז דכן דעת רוב הפוסקים ע"ש והגם דדעת מרן דבעי' ס' הא מיהא מרן לא אסר בספק אלא בודאי וקי"ל דעבדי' ס"ס גם נגד דעת מרן וכמ"ש הי"מ ז"ל סי' צ"ח ועוד ע"ש וכ"ש בדרבנן:

אך אם הדבר ברור שהוא מחטה או שעל הרוב כן הוא הטור ז"ל סי' תמ"ב כתב חמץ נוקשה כגון וגו' וקולן של סופרים ועושין אותו מקמח והסופרים מדבקין בו ניירותיהן וגו' ע"ש ונראה מזה דהוא כעין מה שאנו קוראין נש'א שהוא ג"כ מדבקין בו ניירות וכיוצא וכ"נ ממ"ש ה' המגיד בפ"ד מה' חו"מ ה' י"א על מה שכתב הרמב"ם בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ כתב וז"ל אינו מה שנזכר בגמ' קולן של סופרים דהתם אסור לקיימו והוא קודם שדבקו בו הניירות שהרי הוא נוקשה בעיניה ואסור לקיימו אלא דברי רבינו הם אחר שדבקו בו הניירות וגו' ע"ש הרי דקולן של סופרים הוא חמץ נוקשה וכ"נ מדברי מור"ם ז"ל סו"ס מ"ז שכתב יש נמנעים לשחוק על השולחן עם קלפים הנקראים כארטין בפסח דחוששין שמא יפול מחמץ נוקשה שבהן וגו' ולפי"ז נראה דה"ה לנ"ד דחשיב חמץ נוקשה אף אם נאמר דעשוי מחטה ובחמץ נוקשה פסק מרן ז"ל שם בסי' תמ"ז דאינו אסור בהנאה אחר הפסח אלא דיש לנו לדעת מה הוא הפידאו"ש שכתב מרן דהוי חמץ גמור [אה"ב בהריב"ש סי' ג' מבואר שנעשה מבצק ומייבשין אותו בשמש כנראה שהוא כעין מה שקוראין לו אטריות ובערבי מאכארונה) ע"ש]:

עוד ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חו"מ ה' ה' שכתב חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אע"פ שהוא אסור בהנאה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו לאחר הפסח שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותר באכילה אחר הפסח ע"ש ומלשונו ז"ל מוכח דלא שנא נתערב קודם פסח ל"ש נתערב אחה"פ דאי מיירי רק בנתערב אחה"פ לא היה צריך לבאר דמותר לאכלו לאחר הפסח והיה די באומרו מותר לאוכלו ואנא ידענא דהיינו אחר הפסח שהרי תערובתו היתה אחה"פ ודוחק לומר דבא לאפוקי שלא יאכלנו בפסח הבא. ועוד דמסתבר להקל טפי בנתערב קודם הפסח וכמו שכן נראה מדברי הרב המגיד שם שכתב בשם רש"י דאפי' שהוא בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה ע"ש הרי דכל דהוי בעיניה טפי יש סברא להחמיר בו מפני שעובר עליו וכ"נ ממ"ש מרן בסי' תמ"ז סי"א שכתב בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח בין שנתערב בפסח ועבר עליו הפסח בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב וגו' דנראה דלא זו אף זו קאמר ועיין להרב פר"ח סקי"א שהזכרתי דבריו לעיל דמסיק לדינא דלא בעינן ס' וכתב דדברי הרמב"ם כדברי הגמ' ואין לדקדק מדבריו כלום ואי איכא למידק מידי מדברי הרמב"ם מדלא ביאר משמע ודאי דס"ל כדכתיבנא ע"ש ומוכח מזה דעל כל האופנים שזכר מרן ז"ל מחיר הפר"ח ואי איכא למידק מדברי הרמב"ם כוותיה איכא למידק ומבואר שם בהפר"ח ז"ל דעכ"פ כי איכא רובא דהתירא שרי ואין לאסור אלא בבציר מרובה וא"כ נלע"ד שאם זה הנש'א הוא חמץ נוקשה מותר בהנאה. וגם אם לא נמצא בירור נלע"ד דיש להקל דכיון דכתב ה' כף החיים סי' תמ"ז ס"ק רמ"ז לסמוך בהפ"מ על המתירין ע"י תערובת כי איכא רובא הגם דלע"ד אין נראה כן דלדידן דבתריה דמרן גרירי גם בהפסד מרובה יש לאסור ואין כאן המקום להאריך בזה מ"מ בכי הא דנראה יותר לומר דהוא חמץ נוקשה יש לסמוך ע"ד ה' הנז' בזה. עוד נראה לי להתיר ע"י הולכת הנאה לים המלח כמ"ש מור"ם ז"ל סי' תמ"ז סי"א [נראה שכן גם דעת מרן בב"י והביאה מהריק"ש בערך לחם אלא דכיון דבלא"ה יש להתיר ומטעם הא' נר' דהששית מהנקבץ ממכירתו לגוים יתחלק לעניים ובזה יצאנו גם ידי חובת הסוברים דמ"מ הב"ד קונסים אותו להזהר בפעם אחרת שזהו קנסתו:

וראיתי לה' כף החיים בסי' תמ"ב אות נ"ז שאסר בנדון כזה לבעל הבית כיעו"ש אך לע"ד לא דק דבפסחים דמ"ג ע"א דקאמר הגמ' ואלו נוקשה בעיניה לא קאמר מוכח דהיינו זומן ועמילן וקולן כיעו"ש וזומן מבואר שם בדף מ"ב ע"ב דהיינו מייא דחוורי וביאר שם רש"י מי סובין וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ דהוא מי מורסן כיעו"ש וא"כ מוכח דחלב חטה הוי חמץ נוקשה וכן מתבאר מדברי הריב"ש סי' ג' שכ' דחמץ נוקשה היינו שלש אומניות הנזכרים במשנת אלו עוברין ע"ש והיינו זומן ועמילן וקולן וא"כ לא הו"ל לה' הנז' לאסור בהנאה כמ"ש מרן סי' תמ"ז סי"ב ע"ש ועוד דהו"ל לה' הנז' להתירם לשיטתו שמתיר בהפ"מ כמבואר מדבריו בסי' תמ"ז אות רמ"ז שהזכרתי למעלה וכן יש לתמוה עליו שהוסיף מדעת עצמו חומרא על דברי התה"ד ז"ל מצד דהוי מי פירות עם מים ולע"ד לא דק דזו קולא ולא חומרא דהוי עי"ז נוקשה כמבואר בהריב"ש סי' ג' ועוד יש לתמוה עליו דהסוכר הוא גוש ויבש ואינו נוזל להחשב מי פירות והגם די"ל דמדמה ליה להמלח ובמלח הביא ה' הנז' בסי' תמ"ב אות ע"ה דחשיב מי פירות מ"מ הרואה יראה דאפי' המלח בפלוגתא מתני ולא הו"ל לכתוב בפשי' וכ"ש דאעיקרא מאן לימא לן דסוכר ומלח דמיון אחד להם [והגם דיש סוברים דמולחין בשר במלח יש בזה פלוגתא גדולה] וצ"ל דה' הנז' לא כתב זה רק דרך חומרא ולא כתב זה רק בנדונו שהיה הדבר של בעה"ב ומסתמא יהיה הפסד מועט ולכן החמיר עליו אך בדעלמא גם הוא יסכים להתיר זהו הנלע"ד אם יסכים אתי רו"מ נר"ו וכאמור ע"ה כ'לפ'ון משה הכהן סילט"א:

סימן כב

לעיר זרזיס יע"א

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ והכו' כמה"ר ר' יוסף בוכ'ריץ יצ"ו מי שמכר חמץ לגוי והראהו לו ואחר הפסח נמצא איזה חמץ באיזה כלים שנעלמו ממנו בטח המכר והוא כשמכר לו אמר לו כל חמץ שבחנות בכל מקום שהוא והוא ביטל החמץ כנהוג וגו':

תשובה הנה כת"ר נר"ו התיר עפי"ד הבאה"ט סי' קמ"ח ס"ק ט"ו בשם הח"י ולע"ד אין זה מספיק וכמ"ש ה' כף החיים נר"ו סי' תמ"ח ס"ק צ"ז דהמק"ח והא"ר ז"ל חולקים ודחו דברי הח"י ע"ש אך מצד אחר נלע"ד להתיר בהנאה דוקא עפמ"ש ה' כף החיים שם ס"ק נ"ט בשם ה' עיקרי הד"ט ז"ל להתיר במי שנתחכם להניח חמצו בחנות חבירו בלתי ידיעתו וחבירו מכר החמץ שבחדר דהגם דאין המקנה דעתו להקנות ואין הקונה דעתו לקנות אפי"ה אם אין החמץ ברשות המבטלו אין עובר עליו ואין לחמצו דין חמץ שעבר עליו הפסח וממילא לא שייך למקנסיה ע"ש והגם דהחב"י והח"י והמק"ח והח"א חולקים ואוסרים כיעו"ש מ"מ בכה"ג דאיכא תרי פלוגתות וכאמור יש לסמוך להתיר בהנאה. אך כל זה באם החמץ הנז' הוא דבר שיש לו ערך וקרוב זרוב להפסד מרובה אך אם הוא דבר קל אין נלע"ד להתירו גם בהנאה גם בכה"ג דכל צד מהפלוגתות רבו האוסרים וכנז"ל. הכי"ח יום ז' כסליו התרצ"ב ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

סימן כג

נשאלתי מהחה"ש הדו"מ כמה"ר ר' מכ'לוף עידאן יצ"ו במה שנהג מאז בהיותו תושב פה אחחארה לכבירה יע"א לשחוט עוף עש"ק שקודם תשעה באב עבור השבת הנז' האם עתה שקבע דירתו בק"ק אלחארה הצעירה ושם כלם אין אוכלים אפי' בשר עוף בשבת זו יחוייב גם הוא לנהוג כמותם או"ל:

מ

תשובה כיון דכ' הטור סי' תקנ"ב דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל אסור א"כ אם כת"ר פורש ממה שנהג מפני זה איסורא איכא ולא דמי לשאר הק"ק אשר במח' דהם באים מצד דכן נהגו מדור דור אבל כת"ר נר"ו בא לנהוג כמותם מחדש והגם דאין כוונתו לאבילות רק שלא ישנה ממנהג מקומו כיון דמנהגו הוא כדין ומנהגם הם שלא כדין אין לו לזוז ממנהגו ויש פנים לומר דגם הם ראוי להם לבטל מנהגם אלא דיש ללמד עליהם זכות דכיון דמשום מנהגא אתו עלה ולא משום דהוא עצמו בא לנהוג אבילות לא הויא עבירה ובזא"ש מה שזכורני שיש מי שכתב דהבא לאכול בשר במקום שנהגו יתירו לו בג' דלכאורא אין צריך התרה לגמרי וגם א"ש בזה מה שלא שינו הרבנים הראשונים מנהג זה בפשיטות והיה מקום לומר דלפי"ז יכול ג"כ כת"ר נר"ו לשנות מנהגו כיון שאין כונתו משום אבלות רק שלא ישנה ממנהג מקומו וכמו שיישבנו טעם מנהג מקומי. אמנם אין זה נלע"ד חדא דמסתברא דשב ואל תעשה בזה ובזה וכל המשנה ידו על התחתונה אם לא שבא לעשות כדין דאז יש להתיר לו ע"י שלשה ותו דכיון דהבא להתיר מתירין לו א"כ גם יחיד יכול להשאל על זה ומינה דכת"ר א"ץ התרה כיון שנהג לאכול מותר דאי איתא דחייב לנהוג כמנהג עירו היה ג"כ בדין שלא להתיר לו. ובעיקר הדבר בהא דהבא להתיר מתירין לו כעת איני זוכר מקור דין זה אבל זכורני שמזה שנים עמדתי ע"ז וכתבתי בארוכה וכך היתה ההכרעה לע"ד וכן עשינו מעשה ולכן גם במח"ק הבא להתיר יש להתיר לו ועם שיש פנים לומר דכיון דכל הק"ק נהגו להחמיר אין מתירים לו נלע"ד דאדרבא טוב ויפה להתיר ולהיות נוהג כדין וכן נלע"ד להוכיח ממ"ש ה' הלכות קטנות ח"ב סי' קל"ז דמ"ש הרמב"ם מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב אא"כ חל בשבת פירושו דבבא בשבת אכל שאר תבשילים ומה שפירשו דבשבת אכל תבשיל עדשים שיבוש הוא שאם התירו למלאת כריסו בשר ויין שלא לעורר אבל בשבת כ"ש שאין לאכו' מאכל אבלים ואע"פ שבשר ויין רשות, אם רגיל בהם ונמנע משום אבל לאו שפיר עביד וכמ"ש הטור ע"ש והוא קשה דאמאי לא פירש דבימי הרמב"ם ובמקומו נהגו כן בתבשיל של עדשים וכיון דנהוג נהוג ולכן שפיר כתב כנז' ולהאמור דגם דנהיג טפי עדיף לישאל א"ש דאי איתא הי"ל להרמב"ם לישאל ע"ז וכ"ש אם זה נחשב לאיסור ויכול כל אדם לעבור ע"ז בלא התרה אם הוא לבדו אם כל הק"ק יחד ובזולת זה כתבתי בזה ואכמ"ל הכו"ח ביום ה' טבת התרפ"ו ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

סימן כד

שאלה קהל שראו שיש כמה אנשים מתרשלים בנתינת מתנות לאביונים כפי הדין ורצו לתקן שיהיה גבאי מיוחד בשביל זה לחזור על הקהל ולגבות מהם ונסתפקו א') אולי צריך שיהיו מיד הנותן ישר להעני ב) אולי גם שזה מועיל טוב יותר לתתם ישר להעני דמצוה בו יותר מבשלוחו ג) אם צריכים הגבאים לחלקם להרבה עניים כפי מספר הנותנים ד) וכן אם מועיל לתת מתנות לאביונים לכיס הקהל הקבוע לצדקה המתחלק מידי שבת בשבתו:

תשובה לספק א' נראה דודאי מהני דמקרא מלא הוא ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים ותיבת משלוח קאי אתרוייהו גם אמתנות לאביונים וכ"נ ממ"ש הפוסקים דאם שולח מעות פורים לאביונים שבמדינת הים ומגיעים להם ביום פורים דמהני (עיין להבי"ע ובשם ה' יד אהרן ובא"א ע"ש) ומזה משמע דשליחות מהניא. ולספק ב' נראה דכיון דכשנתקנה מצוה זו כך נתקנה ע"י שליחות אין בזה מצוה בו ויש פנים לומר דהכי עדיף טפי למוסרם לגבאי שלא ידע הנותן למי נתן והעני ממי מקבל וכמ"ש מרן ביו"ד סי' רנ"ז ס"ז וסיים דקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה ע"ש ולספק הג' נראה דכיון דודאי אם היו שני עניים בעיר יוצאים כל בני העיר במאניתם ה"ה נמי בגבאי צדקה אין צריך לתתם להרבה עניים כמספר הנותנים רק כפי מה שיראה להם טוב וישר אך בתנאי שיזהרו הגבאים לחלקם ביום פורים אם כסף אם אוכלים דמגבת פורים לפורים וכמ"ש מרן ז"ל אין משנין מעות פורים לצדקה אחרת ע"ש. וע' להשו"ג ס"ק שכתב דמנהגם לתת ליד עניים ונראה דכל אופן מועיל ומהני ואין להקפיד בכך רק העיקר שיזהרו לחלקם לעניים בו ביום אם כסף אם אוכלים ומזה נפשט הספק הד' דלא מהני לתתם לכיס הצדקה שאינו מתחלק באותו יום לעניים זהו הנלע"ד בזה הכו"ח ביום ט"ו אדר א' התרפ"ט ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

סימן כה

שאלה מקום שנהגו לענות ב"ה וב"ש על ברכה שיוצאים בה ע"י ש"ץ וכדומה אם יש לבטל מנהגם ולמחות בהם או"ל:

תשובה כתב מרן ז"ל סי' קכ"ד כ"ד ס"ה על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו והוא מדברי הרא"ש בתשובה והביאו הטור וז"ל ושמעתי מאבא מארי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפי' כשמזכירים צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה ע"כ ולכאורה משמע דזה כלל גמור לכל הברכות אבל המ"א ז"ל סק"ט כתב דפשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו ע"ש וכתב ה' דגול מרבבה וק"ו בברכה שהש"ץ מוציאו י"ח כגון ברכת שופר ומגילה שלא יפסיק לענות ב"ה וב"ש וה' יוסף אומץ ז"ל סי' ע' או"ג כתב דבברכ"י סי' רי"ג אות ג' כתב דיש לחוש לסברת ה' דבר שמואל ודעמיה אך אין למחות בעונים ע"כ דבריו בברכ"י ומסיים ע"ז ביוסף אומץ ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכה שיוצאים ידי חובה ע"ש ומבואר מזה דאין לבטל המנהג הנז' ולא למחות בעונים אפילו כשיוצאים ידי חובה באותה ברכה [עיי' להגאון מהרח"ף בלב חיים ח"ב סי' ח' וק"ח וק"ט אבל באמן ודאי דצריך לענות לכ"ע וכמ"ש הברכ"י סי' רי"ג אות ה' ע"ש]:

סימן כו

שאלה המברך המוציא או על פרי או על איזה מצוה כמו על תקיעת שופר או על ברכת מגילה וכיוצא או בין תפילה של יד לתפילה של ראש ושמע חבירו שבירך כאותה ברכה או איזה ברכה אחרת וענה אמן אי הוי הפסק וצריך לברך ברכה אחרת או"ל ואת"ל דלא יברך אם יכול לענות לכתחי' או"ל:

תשובה ה' בעל הלכות גדולות ז"ל דיו"ד ע"א כתב מאן דשרי המוציא אי דמברך על מצות כגון לולב או שופר או דמברך על פירות ברכה דמקמי אכילה ועני אמן בתר נפשיה קעביד דרך בורים ושאני ברכת בונה ירושלים דבתר אכילה דבתר אכילה כיון דעבידתא ליה עבידתיה לית לן בה לקמי אכילה כיון דבריך ליה לא מתבעי ליה לאשתעויי עד דטעים וכדעני אמן דמי כמאן דקמשתעי והיינו דקתני דרך בורות דבורים משתעו והדר טעמין ע"ש ומזה כתב ה' אליה רבה ז"ל סי' קס"ז ס"ק ז' וז"ל ומצאתי בבעל ה' גדולות דף יו"ד אם עני אמן בתר נפשיה הוי כדיבור דברים בטלים ע"ש וכן ראיתי לה' חיי אדם כלל ה' בנשמת אדם אות י"ב שכתב צ"ע אם הפסיק בדיבור פחות מכדי דיבור אם נקרא הפסק דלפי הסברה נראה דהוי הפסק וכ"מ מדברי בה"ג שהביא בא"ר סי' קס"ז ס"ק ז' וז"ל אם ענה אמן בתר נפשיה הוי כדברים בטלים עכ"ל וכ"מ מלשון הש"ע שכתב אמר הביאו מלח או שאמר הביאו לפתן אע"ג דהוי פחות מכ"ד וכן ראיתי להתב"ש סי' י"ט אות י"ג שכתב דכ"מ בפוסקים דשיחה אפי' פחות מכ"ד מפסיק מדכתבו דהביאו לשחוט לא הוי הפסק משום דהוי לצורך שחיטה אלמא דתרי מלות דעלמא הוי הפסק אע"ג דלא הוי כ"ד דהא כ"ד ד' מלות הם מינה דאפי' מלה אחת הוי הפסק ע"ש ולע"ד אין שום הוכחה מדברי בה"ג שיהיה נחשב זה כהפסק גם בדיעבד רק דהוי דרך בורות שאין לו לענות בתר ברכה דנפשיה ואם ענה אפשר דלא הוי הפסק שלא כתב הבה"ג דהוי כדברים בטלים אלא כתב דמי כמאן דמשתעי דבורות משתעו והדר טעמין ע"ש ושפיר י"ל דכ"ז אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אינו צריך לברך ברכה אחרת דכיון דמלשונו מבואר שאינו רק דומה כמי ששח טפי עדיף לאוקומי זה בלכתחילה וקצת מוכח כן מדכתב רק דרך בורות ולא כתב להדיא דהוי הפסק וצריך לברך ברכה אחרת וכן מדברי הגמרא גופה שמעתי להוכיח כנז' שאם היה באמת צריך ברכה אחרת לא הול"ל דרק מגונה או דרך בורות דהרי איסורא נמי איכא דמביא עצמו להיות ברכתו הראשונה לבטלה גם מה שהוכיח ה' חיי אדם מדכתב מרן הביאו מלח הביאו לפתן אינו מוכרח לע"ד דאין כוונת הגמ' והפוסקים להשמיענו רק דמידי דצורך אכילה לא הוי הפסק והביאו משל לזה דאין הפרש בזה אם שהאריך ואמר מאה תיבות או תיבה אחת ונקטי הצריך לאמירה לדוגמא כדרך המדברים וכן מה שהוכיח התב"ש מהביאו לשחוט אינו מוכרח לע"ד וכאמור:

הן אמת דמדברי ה' אליה רבא יש להוכיח דהוא ז"ל סובר כן מדלא העיר כלום בזה דהא ליכא כ"ד וכן מדברי ה' דבר שמואל ז"ל סי' קמ"ב במי שענה אמן בין ברכת תפלין של יד לשל ראש על ברכת חבירו שבירך על התפלין שכתב דבדיעבד כיון שהוא דבר שבקדושה וחובה וגו' לא מחמרינן עליה לחזור ולברך ע"ש אלמא דבמילי דעלמא דעתו דגם תיבה אחת הוי הפסק ע"ש דאי לא ס"ל כן הי"ל לפטרו בלא"ה מברכה אחרת מצד זה דליכא כ"ד וע"ע לה' עה"ש סי' ר"ו שכתב דאם שח בנתיים לא בעינן כ"ד ואפי' במלה אחת צריך לחזור ושכ"כ התב"ש והפמ"א וכאמור ע"ש (וכ"כ הפמ"ג בא"א סי' נ"א סק"ג וסי' ר"ו סק"ד והשע"ת סי' ר"ו סק"ב וכ"ד השש"א יו"ד סי' י"ט ועי' להכה"ח סי' ר"ו סקי"ז] ומעתה נלע"ד דהעונה אמן לאחר ברכתו לאיזה דבר שבירך הוא או שבירך חבירו כאותה ברכה ממש די"ל דדמי להביאו לפתן הביאו מלח כמו שצידד ה' דבר שמואל שם בנדונו וכן בין תפילה לתפלה דאיכא פלוגתא בלא"ה לענות לקדיש וקדושה [בזה נר' אף אם ענה אמן על ברכה אחרת וכמ"ש האחרונים סי' כ"ה עי' להכה"ח שם וכמ"ש ה' דבר שמואל ז"ל ע"ש (ובפרט דהפ"מ ח"א סי' נ"ט מסיק בין תפלה לתפלה לכתחי' יש לענות אברכת חבירו בתפלין דהוי הויה אחת ע"ש) בזה נלע"ד דבדיעבד א"ץ לברך ברכה אחרת אך באם ענה אמן לברכה שאינה מענין אותה ברכה שבירך הוא כיון דמדברי הרב דבר שמואל נראה דהוי הפסק יש לנו להורות כן כל עוד שלא ראינו חולק ע"ז וכן אם שח בדברים בטלים גם בתיבה אחת כיון דכל הני רבואתא דעתם כן הגם דאין ראיה לזה מוכרחת מ"מ סברתם מכרעת לנו כל עוד שלא ראינו חולקים בזה וע' למרן ז"ל בב"י סי' נ"ט דלכאורא מההיא דקדים הרא"ש להחזן ועני אמן אחר ברכות ק"ש יש להוכיח קצת דגם בתיבה אחת הוי הפסק גם דליכא כ"ד דאלת"ה היל"ל דזהו טעמו של הרא"ש והגם דהרא"ש עביד הכי לכתחי' היל"ל דכיון דהוי דבר שבקדושה ס"ל להרא"ש דשפי"ד גם לכתחי' וכן מדברי ה' פנים מאירות ח"ב סי' ה' מוכח להדיא דס"ל דלא בעינן כדי דיבור והגם דילד"ח דהתם איכא כמה מברכים והרבה אמנים יש מ"מ משמעות לשונו שם דלאו משום זה אתי עלה מדמדמי לה לההיא דהרא"ש דסי' נ"ט כיע"ש הכו"ח ביום כ"ט שבט התרפ"ח ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:

סימן כז

שאלה בני בה"כ ששומעים ההבדלה מהש"ץ ואחרי ברכת בפה"ג כשמברכים על הבשמים ועל הנר על כל אחד ואחד עונים אחריו ברוך הוא וב"ש ואמן אי הוי הפסק לגבי השומעים ולגבי הש"ץ עצמו מפני שאח"כ שותים מאותו הכוס של הבדלה הש"ץ והקהל על סמך ברכת בפה"ג שאומר הש"ץ ויש למחות בידם מלענות כנז' אי שפיר עבדי או יש להעלים עין מזה לא להורות להם לעשות כן ולא למחות בידם וכן יש להסתפק בבירך על כוסו בפה"ג ושמע שחבירו ג"כ בירך על כוסו אם יוכל לענות אמן אחר ברכת חבירו קודם שישתה אי הוי הפסק:

תשובה ממה שתיקנו רז"ל לברך על הבשמים ועל הנר ועל ההבדלה אחרי בפה"ג כמ"ש מרן ז"ל סי' רצ"ו ש"מ דלא חשיבי כלל ברכות אלו הפסק והטעם נלע"ד דכיון דכלהו מענין אחד לשם מצות הבדלה שכך הוא תיקונה הוי הכל ענין אחד ולא חשיב הפסק ודמי זה לבירך המוציא ואמר הביאו מלח או לפתן או תנו מאכל לפלוני או תנו מאכל לבהמה וכיוצא דלא חשיב הפסק וא"ץ לחזור לברך וכמ"ש מרן ז"ל סי' קס"ז ס"ו ע"ש והגם דמור"ם שם כתב דלכתחילה לא יפסיק כלל והכא גם לכתחי' מפסיק כיון דכך היא המצוה והתקנה שפיר דמי גם לכתחי' ואין חשש הפסק בזה כלל וא"כ י"ל דה"ה נמי לומר ב"ה וב"ש ואמן אחר כל מברך ומברך דהוי מאותו ענין ואינו נחשב כלל הפסק דמה לי מפסיק בברכת הבשמים והנר וההבדלה שכל אלו אחר ברכת בפה"ג מה לי שעונה אחר ברכת זולתו כנז' בב"ה וב"ש ואמן. והגם דבשמי' ונר הם מתקנת רז"ל להבדלה גם ב"ה וב"ש דשייכא בהו מכלל הבשמים והנר:

והגם דה' פנים מאירות ח"ב סי' ה' כתב דאותם שמקדשים במסיבה וכל אחד כוסו בידו ומברך כל אחד בפה"ג לא יענה זה אחר ברכתו של זה אמן עד שיטעום המברך שקדם ובירך וכן אם כל אחד ככרו לפניו ומברך המוציא לא יענה אמן אחר ברכתו של זה עד שיטעום המברך שקדם ובירך ע"ש נלע"ד דהתם שאני דאפשר לו לתקן שיטעום תחילה לא כן בנדון זה ועוד דאעיקרא לע"ד יש להשיב ע"ד הפמ"א דכל יסודו שם הוא ממ"ש מרן הב"י בסי' נ"ט בשם רבינו יונה שכתב בשם הרמב"ם שמי שקדם וסיים ברכת ק"ש קודם החזן אין לו להפסיק כלל כיון שאומר הברכות על הק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכים עליו וכן הסכימו הרמ"ה והרמב"ן ז"ל וטעם הרא"ש דהיה עונה אמן אפשר שהוא מפני שאין ברכה זו על הק"ש שהרי אין אנו מברכין אקב"ו על הק"ש הלכך לא הוי אמן הפסק בין הברכה לק"ש וגו' הרי עיקר טעמו משום דלא אמרי' אקב"ו על ק"ש אבל בברכת הנהנים אם הפסיק בין ברכה לטעימה הוי הפסק וצריך לברך פעם אחרת וברכתו שבירך מקודם הוי ברכה לבטלה ע"ש והוא פלא דמרן ז"ל בב"י נתן שני טעמים ולטעמו השני אין חשש הפסק כשעונה אחר הש"ץ וכמ"ש הטור בסי' ס"א בשם הרמ"ה דלא גרע משאלת שלום ע"ש וא"כ הכא נמי כשעונה אמן שלא על ברכת עצמו אלא על ברכת זולתו הו"ל כעונה אחר ש"ץ ולא חשיב הפסק דלא גרע משאלת שלום והגם דמרן ז"ל כ' ב' תירוצים נראה דשניהם אמת או לפחות התירוץ השני הוא העיקר דהרי הרמ"ה שהביא הטור בסי' ס"א מסייע לתירוץ השני וכן מדברי מרן ז"ל שכ' וגם מדברי הרמ"ה וגו' משמע דס"ל כהרמ"ה דאם סיים קודם הש"ץ יענה אמן וכ"כ השע"ת ס"ק ג' דמבואר בב"י שאם סיים קודם הש"ץ דעונה אמן אלא שאין לו למהר לסיים ע"ש וגם כוונת הש"ע שכתב בס"ד דברכת יוצר וערבית יאמר עם הש"ץ בנחת ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל משום דהוי הפסק ע"ש היינו באם הוא מברך ואומר עם הש"ץ בנחת דהוי עונה אחר ברכותיו אבל אם כבר קדם הוא להש"ץ אפ' דגם מרן בש"ע מודה דעונה אמן וכדעתו בב"י וכאמור וכ"כ העה"ש ז"ל סי' ס"א דאם אירע שסיים קודם הש"ץ עונה אמן ע"ש וא"כ בנ"ד כשמסיים קודם חבירו עונה אמן אחר ברכת חבירו אפי' שעדיין לא טעם והפלא מהפמ"א דנקט לתי' א' דמרן בב"י ונקיט סו"ד מרן בב"י בתי' ב' כאלו אחד הם ואולי יש איזה ט"ס וחסרון בדבריו או שהנוסח הבא לידו בב"י משונה ממה שבידינו ועוד נלע"ד דאפי' לדברי הפמ"א דס"ל דתירוץ ראשון עיקר מ"מ יש לחלק בין הבוחר בעמו ישראל דלא תיקון רבנן אחריה שום הפסק רק ק"ש אבל בנדון דידיה דברכת בפה"ג יש אחריה ברכת קידוש כמו דלא חשיב הקידוש הפסק כן נמי לא חשיבה עניית אמן על ברכת חבירו הפסק והגם דכתב השע"ת שם בשם הבר"י דמרן בב"י גם על ברכת יוצר המאורות ס"ל דלא יענה וברכת יוצר המאורות יש אחריה ברכה אחרת י"ל דהתם שני הברכות הם של ק"ש אבל ברכת בפה"ג היא ברכת הנהנים ואפי"ה תיקנו חכמים אחריה ברכת הקידוש והבדלה א"כ ש"מ דכל שעוסק לברך את ה' לא חשיב הפסק וא"כ ה"ה לעונה אמן אחר ברכת בפה"ג ונר ובשמים דלא חשיב הפסק:

ובלא"ה ק"ל על הפמ"א דהוא ז"ל מרבני אשכנז וכן קצת לומדים שעשו כן הם מבני אשכנז וא"כ קשה דהרי מור"ם בסי' נ"ט ס"ד כתב וימהר לסיים קודם שיסיים הש"ץ ויענה אמן אחר הש"ץ וציין להגה"מ פ"א מה' ברכות והרוקח סי' רי"ח ע"ש וא"כ ה"ה לברכת בפה"ג דעונה אחר חבירו ומבואר מדברי מור"ם דהכי עדיף כיע"ש והוא עפ"ד הרא"ש שכתב הטור והיותר מפליא בעיני דאיך כתב דהויא ברכה לבטלה וצריך לברך ברכה אחרת דזה לא נמצא לשום פוסק לפי הנראה מדברי מרן ומור"ם דגם להחולקים על הרא"ש לא ס"ל דהוי הפסק לענין זה שיצטרך לברך ברכה אחרת וממקומו הדבר מוכרע דהרי תיבת אמן אין בה כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי וא"כ אינו נחשב הפסק גמור רק כוונתם להזהיר שלא לענות לכתחי' אך אם ענה לא הוי לבטלה וא"ץ ברכה אחרת ועוד דכיון דפלוגתא בזה סב"ל וא"ץ לברך ועוד דאפושי פלוגתא לא מפשי' לומר דלהרא"ש ודעמיה לכתחי' עושין כן ולהחולקים גם בדיעבד הפסיד הברכה וצ"ע לע"ד בדברי הפמ"א ז"ל ועי' לה' בית דוד ז"ל סי' ט"ל שכ' בשם מהריק"ש דאם אירע שסיים קודם הש"ץ עונה אמן ע"ש ומשמע שכן דעתו בדעת מרן וכ"ן דעת ה' בית דוד ז"ל ע"ש:

תוכן העניינים

שות שואל ונשאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה