אור ברסלב
שות שבט סופר חלק ב חלק חושן משפט › תשובה ד

שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר

חלק חושן משפט · תשובה ד

תשובה ג

אמרתי להעלות פה בספר ובדיו מה שאמרתי זה שלשים שנה בימי חורפי בסוגי' עמוקה של עדים שאמרו כתובות דף י"ח ע"ב ובחזרי כעת סוגי' זו עם בני הישיבה ה"י הייתי מעורר על איזה דברים שצריכין עיון וישוב ובתוך הקונטרס שכתבתי מאז תמצא ישוב המישב דעת השואלים וראשית דבר אפתח בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות הל' וי"ו וז' שכתב אבל אם אי אפשר לקיים את השטר אלא מפיהן ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו קרובים היינו מוטעים היינו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר אמרו פסולי עדות בעבירה היינו או שוחד לקחנו על עדות זו אין נאמנים שאין אדם עשים עצמו רשע וראיתי בחדושי אבא מאו"הג כ"ס זצ"ל שהביא בשם קדוש זקני ח"ס זצ"ל שתמה על הרמבים דסתם וכתב אנוסים נאמנים ולא מחלק בין מחמת נפשות או מחמת ממון וכתב שוחד לקחנו או פסולי עדות בעבירה ולא כתב אבל אנוסים מחמת ממון ותמה מאוד שלא הרגיש אחד מנושאי כלים בזה וכן לא מצאתי באיזה מגדולי אחרונים שעמדו על זה והלא דבר הוא, ואמרתי מאז בישובו ע"פ מה שכתב הש"מ בשם מורי הרב הלוי ז"ל דכל שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והלכו להם ולא פירשו מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסין מחמת נפשות בעי למימר דכל ישראל בחזקת כשרות הם ולא תלינן רשעות בעדים שחתמו מפני ממון יע"ש.

וי"ל דהרמב"ם נקט סתם אנוסים היינו אע"ג דאין מפרשין דבריהם שמחמת נפשות מ"מ אנו אומרים דאנוסים מחמת כפשות הי' אע"ג דלא שכיח כמ"ש בתוס' מ"מ יותר תלינן במחמת כפשות מלומר מחמת ממין דנעשו רשעים ומחמת נפשות הוא דניתן להציל את עצמם משא"כ אם אמרו פסולי עדות צריכין לפרש דוקא מפני מה המה פסולי עדות אי מחמת קטנים או קרובים דהא מחמת קנים או קריבים ג"כ אמרו נגד חזקה דמלוה מידק דייק או משום דאין אדם חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול ובלא"ה בקרובים כבר הקשו הסמ"ע וט"ז בסי' מ"ו דנמי עושים עצמם רשעים שמעידים להפסיד למלוה או ללוה שלא כדין מ"מ אין להם חזקת כשרות כ"כ אף אם חתמו קרובים ומשו"ה כתב הרמב"ם קטנים או קרובים דוקא אי אמרו בפירוש שהי' קטנים או קרובים משא"כ בפסולי עדות סתם צריכין לפרש מפני מה אמרו שהם פסולי עדות אבל כל שלא פירשו דבריהם בטל השטר והא דנקט הרמב"ם אבל פסולי עדות בעבירה דאין נאמנים דמשמע הא אמרו סתם פסולי עדות נאמנים אין זה דיוק דברישא דנאמנים היינו דלא צריכין לפרש דבריהם ונאמנים כשאמרו אנוסים סתם או קטנים או קרובים אבל דאין נאמנים כתב הרמב"ם דזה דוקא אם אמרו פסולי עדות היינו בעבירה אבל אם אמרו סתם פסולי עדות צריכין לשאול ולברר אי מחמת קורבה או מחמת עבירה ואין נאמנים בודאי רק אם אמרו בפירוש מחמת עבירה או שוחד לקחנו והדברים נכוים בשנדייק בדברי הרמב"ם ולשינו והשתא דאתית להכי א"ש דלא נקנו הרמב"ם דאנוסים מחמת ממון אינו נאמנים לפי מה שהקשו בתוס' בד"ה אין אדם וכו' כיון דרבא סבר דפלגינן דיבור' ה"נ נימא דאנוסים מחמת נפשות ולא מחמת ממון ותירצו כמה תירוצים ובתירץ האחרון כתבו דעיקר העדות הוא שאמרו אנוסים היינו מיד עושים עצמן רשעים אם לא יעשו פירש לדבריהם הלכך לא שייך פלגינן דיבור' יע"ש.

ולפי מה שהוכחנו מדברי הרמב"ם דגם באנוסים סתם נאמנים ולא צריכין לעשות פירוש לדבריהם לא שייך תירץ תוס' דמיד עושים עצמם רשעים דהא גם באנוסים סתם נאמנים וא"כ כם באנוסים היינו מחמת ממון קשה לרבא דלפלגי' דיבור' וצריכין לומר להרמב"ם תירץ ראשון של תוס' פיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבור' לפסול השטר וזה א"ש אי טענת מזויף הוי רק מדרבנן אבל מה"ת לא צריך קיום בטענת מזויף וכבר הרגיש בהפלא"ה דהא הר"י הובא בתוס' לקמן דף כ"ח סבר דמזויף צריך קיום מה"ת ונ"ל דתלי' בפלוגתי' דר"נ ור"ה אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לא צריך לקיימו דבתוס' כתבו בד"ה מודה בשטר הא דלא נאמן פרוע במגו דמזויף משום דד"ת אין צריך קיום ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום ע"ש ומוכח דר"ה סבר דבטוען מויף לא צריך קיום מה"ת ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"נ דסבר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דסבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת ונאמן בפרוע במגו דמזויף ועיין בגדולי תרומה ולפ"ז יש ליתן טעם לשבח לר' יוחנן דאמר בפ' מי שמת שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל הוא ומסיק אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיני' ור' נחמן לא סבר חילוק בין איהו ובין עדים כמ"ש תוס' בד"ה אימא ד"ת אין נראה לו לחלק וצריך ביאור ונ"ל לפי מה שהאריך בש"ך סי' מ"ו לחלוק על מהרי"ק דסבר דנם בעדים שטעמו אין זה כתב ידינו וטענו מזויף נ"כ אין צריך קיום מה"ת מפני שכבר נחקרו עדותם בב"ד ולא חציף אינש לזיופי והש"ך חולק דבעדים אם טענו וחויף בו דאי לכ"ע הקיום מה"ת ועיין בתומים ובקצה"ח ולפ"ז י"ל ה"ט דר"י שאני אומר מודה בשטר אין צריך לקיימו משום דלא מהימן במגו דמזויף מטים דכל הקיום בטוען מזויף רק מדרבנן וכמ"ש תוס' אבל בעדים דהוי הקיום מה"ת אמרינן דאלימי לאורועי שטרא משים דבעדים בטענו מזויף הוי הקיום מה"ת רש להם מנו דמזיף ואף דבשני עדים לא אמרינן מגו וצ"ל כמ"ש הנמוק"י וש"ך דאף באחד שטוען מזייף סני דלא נתקיים השטר מ"ו אף באחד מן העדים שטוען מזויף הקיום מה"ת כמ"ש בתומים ג"כ וא"כ מה"ט אמרינן דאלימי עדים ור"מ סבר דאף בעדים הוי הקיום דרבנן וכן ר"נ כשיטת מהרי"ק ולפ"ז י"ל דרבא סבר כר"ה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דסבר בטוען מזויף רק מדרבנן הקיום משום הכי סבר באנוסים היינו לא פלגינן דיבורי' אבל הרמב"ם סבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת כמי שהוכיח ב"ש בא"ע קמ"א והטעם נ"ל משום דפסק בפי"ג מהל' מלוה ולוה כרב נחמן דמודה בשטר צריך לקיימו והטעם משום דסבר דבטוען מזויף צריך קיום ה"ת וא"כ אמרינן כמו באנוסים פלגינן דיבורי' ומשו"ה נקט הרמב"ם דאמרו שוחד לקחנו או פסולי עדות היינו מחמת עבירח כה"ג לא פלגינן דיבורי' כמ"ש בתוס' דמיד שאמרו פסולי עדות נפסל השטר עד שיעשו פירש לדבריהם אבל באנוסים דמוכח מדברי הרמב"ם דבאנוסים סתם נמי נאמנים לא שייך תירץ תוס' ולשינותו דסבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת באמת אמרינן פלגינן דיבורי' וא"ש דלא נקט אנוסים מחמת ממון ומבוארים דברי הרמב"ם ע"כ כנלענ"ד.

וראיתי בתומים מ"ו סקמ"ב שיצא לישב דברי רש"י שנזכר במתניתן דפסולי עדות קרובים או משחקים בקובי' והקשו הראשונים במשחקי בקובי' הא שוי' נפשייהו רשעים ואדם קרוב אצל עצמו והרא"ה כתב ליישב הואיל וכל הפסול הוא רק משום דאינו עוסק בישובו של עולם קיל משאר פסולי דרבנן וכן כתב בפנ"י מדנפשי' אבל כל הראשונים לא כתבו כן וכתב התומים לפמ"ש תוס' דמה"ט לא פלגינן דיבורי' משום דמחמת נפשות לא שכיח וזה נקט רש"י לעיקר משו"ה ס"ל לרש"י באומרים משחקי בקובי' נאמנים דפלגינן דיבורי' שבאמת פסולים היו אבל מחמת קרובים ולא מחמת עבירה יע"ש.

ויש לישב בזה במה שעמד בשיטה מקובצת בתמי' במתניתן פירש רש"י או משחקי בקובי' ולקמן גבי הא דאמרינן בשלמא לרבנן הפה שאסור הוא הפה שהתיר פירש רש"י ופסולי עדות דקאמרי היינו דאמרו קרובים או עבדים היינו ועכשיו משוחררים והשמיט הא דמשחקו בקובי' ורצה לומר משום דבמתניתן אכתי לא אתברר אי כלישנא קמא דרמב"ח אי כלישנא בתרא להכי נקט קרובים או משחקי בקובי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בברייתא פירש רש"י כלישנא בתרא דכ"ע מחמת ממון אינו נאמנים משו"ה השמיט רש"י משחק בקובי' אלא דאכתי דקדוק עצום אמאי נטר רש"י לפרש הא דפסולי עדות לקמן גבי הא דאמרינן בשלמא לרבנן ולא פירש כן מיד בסיומי' דלישנא בתרא דרמב"ח דאין נאמנים מחמת ממון משום דאין אדם משים עצמו רשע ונדחק לישבו ולדידי נראה לישב לפי מה שכבר הבאתי בשם תומים דטעמא דרש"י משום פלגינן דיבורי' אלא דתוס' כתב עוד תירץ אחר משום דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורי' לפסול השטר וי"ל דגם תירץ זה נקט רש"י לעיקר היכי דהקיום מדרבנן לא פלגינן דיבורי' וא"כ י"ל דרש"י סבר בטענת מזויף צריך קיום מה"ת כשיטת הר"י בדף כ"ח והא דהביא תוס' בשם רש"י במקום אחר דטעמא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דהקיום מדרבנן עיין בהפלא"ה דאדרבה משום דלא פירש הכא כן וכתב דטעמא דאין צריך לקיימו היינו משום שטרא בידך מאי בעי מוכח דסבר רש"י בטוען מזויף צריך קיום מה"ת וא"כ במתניתן פירש שפיר משחק בקובי' משום פלגינן דיבורי' דאיירי מתניתן בטוען הלוה לא לויתי ומזויף השטר אבל בברייתא דמוקי פלוגתא דר"מ ורבנן במודה הלוה שכתבו וטוען פרוע אף דחכמים סברו שצריך לקיימו מ"מ כתב תוס' לקמן כ"ח דקיום זה הוי רק דרבנן לכ"ע וכיון דהקיום בטוען פרוע רק דרבנן לא אמרינן נמי פלגינן דיבורי' וסבר רש"י נמי בזה כסברת תוס' דלא אמרינן פלגינן דיבורי' לפסול השטר היכי דהקיום דרבנן משו"ה חזר רש״י מפירושו דוקא בברייתא דאיירי בקיום דרבנן ולא על מתניתן וא"ש הכל.

ועוד נ"ל דהנה הריב"ש בתשובה פסק הובא ברמ"א א"ע בסי' מ"ב דאנוסים שעברו בהני שאמרו יהרג ואל יעבור כשרים לעדות אע"ג דעברו על לאו דלא תחללו מ"מ אונס רחמנא פטרי' ולא עבר רק על עשה ונקדשתי ולא פסול לעדות והרשב"א בתשובה הובא בתומים סי' מ"ו סקמ"ב חולק על הריב"ש בזה דמשמע שם אף באנסוה עכו"ם לזנות עם אשה ה"ל רשע משום דיהרג ואל יעבור ועיין בקצה"ח סי' ל"ה דרוצה לומר אף דלא נפסל לעדות בשביל כך מ"מ אינו נאמן לעשות עצמו רשע ובאמת לא משמע כן מדברי רש"י כתובות דדוקא היכי דנפסל על ידו אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ולא נאמן לא לזכות ולא לחובה להעשות רשע ופסול על פיו וכן כתב רש"י בסנהדרין דף ט' ע"ב בד"ה רבא אמר אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו יע"ש ומוכח דעיקר הטעם דאין אדם משים עצמו רשע הוא מטעמא דקרוב אצל עצמו ופסול לעדות לעשות עצמו רשע להיות נפסל לעדות ולא כמ"ש בקצה"ח דלא מצי לשווי' נפשיה רשיעא אפילו במידי דלא נפסל ותמוה על הקצה"ח דלא הביא דברי רש"י דמוכח בפירש להיפך ובתומים שם כתב דאף לדעת רשב"א אין נפסלים אלא מדרבנן וכן כתב בסי' ל"ד ס"ק כ"ג דאף דאין בו מלקות מ"מ מדרבנן מפסל הואיל ועבר על קידוש השם להיות נהרג ואל יעבור וכבר הקשו בתומים ובקצה"ח על הריב"ש מהא דאמרינן דלכך לר"מ אין נאמנים אנוסים מחמת נפשות דסבר דעדים שאמרו להם חתמו שקר או תהרוגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופירש רש"י ומשוי נפשייהו רשעים וקשה לו יהי' בכלל יהרג ואל יעבור מ"מ הא ליכא ביה רק מצות עשה ונקדשתי כמו בע"ז וג"ע וש"ד ואם עבר באונס אין כאן פסול לדעת הריב"ש והרי נאמנים דלא משוי נפשייהו פסולי עדות וע"כ צ"ל כרשב"א דמ"מ נפסלים עכ"פ מדרבנן ובקצה"ח העלה מכח קושי' זו וממה שפירש רש"י שם דמשוי נפשייהי רשיעא דלא תלי' אי נפסל לעדות על ידו אלא במשוי נפשייה' לחוד אינו נאמן וכבר כתבתי דבכמה מקומות מוכח מרש"י דהיכי דנפסל על ידו דוקא אין נאמן לעשות עצמו רשע אבל מ"מ לא מפסל לעדות רק מדרבנן כמ"ש התומים מכח הכרח דהא אין בו מלקות רק עשה דנקדשתי א"כ מוכח מרב חסדא דאמר קסבר ר"מ דיהרוגו ואל יחתמו שקר דגם בפסולי עדות דרבנן אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ורבנן נמי לא פליגו אלא משום דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג' דברים בלבד כדמקשה רבא לרב חסדא אבל בגוף הסברא לא מצינו פלוגתא על רב חסדא דסבר ע"כ דגם בפסולי עדות דרבנן אמרינן לא משים עצמו רשע וא"כ יש לישב דקדוק העצום של ש"מ במתניתן מפרש רש"י או משחק בקובי' משום דלא נתברר אי כלישנא קמא או כלישנא בתרא דרמב"ח ובלישנא בתרא דנתברר דאמרינן דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ לא נתברר אלא במחמת ממון דהוי פסולי עדות מה"ת אבל בפסולי דרבנן אכתי לא נתברר משו"ה נטר רש"י עד הברייתא דיהיב טעמא רב חסדא לר"מ משום דיהרוגו ואל יחתמו שקר ומוכח דגם בפסולי דרבנן אמרינן דאין נאמנים לעשות עצמם רשעים ומשו"ה פירש רש"י מיד על הברייתא דפסולי עדות היינו היינו קרובים או עבדים ולא משחק בקובי' משום דגם בעבירה דרבנן אמרינן דאין נאמנים ומר"מ נשמע לרבנן ג"כ דלא מה"ט פליגו על ר"מ ואין לעקש ולומר דלא מוכח רק בעבירה מה"ת ופסול עדות דרבנן אבל לא משחק בקובי' דהוי רק עבירה דרבנן דהא כבר הוכחנו דכל הטעם משום דאין נאמן מחמת קרוב אצל עצמו לפסול עצמו לעדות ולא משום דשוי' נפשי' רשיעא וא"כ אין חילוק כיון דגם בעשה דנקדשתי לא פסול לעדות אלא מדרבנן ובין משחק בקובי' דפסול נמי מדרבנן וא"ש ע"ד פלפול ועיין בנוב"י קמא א"ע סי' ע"ד בסופו שהביא נמי הקושי' מכתובות על הריב"ש וכתב שהיא עצומה מאוד ועל מה שתירץ שם יש לפקפק ואין כאן מקום להאריך בזה.

והנה בהא דאמרינן דטעמא דר"מ משום דמלוה מידק היינו כמו שפירש רש"י שאמרו שהלואה או המקח אמת דמלוה לא שדי זוזי בכדי וכי מחתמים שטר מידק דייק שיהי' כשרים והוסיפו הראשונים דאי אמרי פסולין היינו ועדות שקר העדנו דלא הלוה כלום והשטר מעיקרו אינו גם לרבנן אין נאמנים שהרי משוי נפשייהו רשעים ועיין ומשו״ה אמר בשלמא פסולי עדות מעיקרא מידק דייק דע"כ במודים שנכתב כדין והלואה אמת ושייך מידק דייק דאי אמרו שגם הלואה אינו אמת גם לרבנן אין נאמנים וישבתי בזה הא דכתב תוס' בד"ה קטנים דהוי מצי למימר קטנים נמי משום מידק דייק אלא דניחא ליה למנקט בכל חד טעמא אחרינא וצריך פירוש כיון דגם בקטנים סגי בטעמא דמידק דייק למאי נקטו טעמא אחרינא אלא שי"ל דבאמת פסולי עדות היינו שאמרו קרובים ע"כ בשאמרו גם כן דהלואה אמת דשייך מידק דייק דלא שדי מלוה זוזי בכדי דאי בשאמרו דאין הלואה אמת גם לרבנן אין נאמנים וע"כ בשאמרו דהשטר כדין נכתב וע"כ לר"מ דאין נאמנים איירי בהלואה אמת אבל בקטנים דלא שייך בקטנים דאין נאמנים משום משוי נפשייהו רשעים דהא בשעה שחתמו קטנים הוי י"ל דגם בהעידו דהשטר מעיקרא שקר ג"כ שייך פלוגתא דר"מ ורבנן דרבנן סברו גם באין הלואה אמת נאמנים נגד החזקה אבל לר"מ אין נאמנים בשביל החזקה כדאמר ר"ל א"כ לתירץ תוס' זו דחזקה דאין עדים חותמין בשטר אא"כ נעשה בגדול לא תלי' בהך סברא דמידק דייק א"כ לרבנן אפילו העידו שקטנים היו ולא ראו הלואה נמי נאמנים כיון דלא שייך ג"כ דמשוי נפשייהו רשעים משא"כ בקרובים דוקא בראו ההלואה נאמנים משום דאית להו מגו נגד החזקה ומשו"ה שפיר כתב תוס' דניחא ליה למנקט בכל חד טעמא אחרינא משום דיש נפקותא בין הטעמים בלא ראו הלואה ורש"י דמפרש או קטנים כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב שהלואה אמת מידק דייק המלוה דלא שדי זוזי בכדי משמע גם בקטנים צריכים לומר שהלואה אמת מוכח דסבר כפירוש שני של תוס' דגם טעמא דר"ל משום דמלוה מידק דייק וע"כ פירש דגם בקטנים איירי דאמרו שהשטר כדין נכתב אבל לפירוש ראשון של תוס' דלית להו כן שפיר כתבו דניחא ליה למנקט טעמא אחרינא אע"ג דבאמת י"ל גם בקטנים מידק דייק מ"מ יש נפקותא בלא ראו הלואה דכה"ג נמי איירי בקטנים פלוגתא דר"מ ורבנן וא"ש.

וחפשתי וראיתי אח"כ בתומים סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק ס"ב שכתב ליישב קושי' תוס' על ש"ס ב"ב דהא מוכח מרבנן דסברו דאמרינן מגו במקום חזקה דדוקא בס"ד קאמר הגמרא לר"מ אין קושי' דמלוה גופה מידק דייק די"ל דמודים בהלואה וכן קטנים נמי לחד תירץ בתוס' נמי משום מידק דייק אבל למסקנא דאמרינן במודה בשטר שכתבו פליגו י"ל דמיירי פסולי עדות או קטנים ולא ראו כלל נתינת מעות ותו לא שייך מידק דייק ואזלה חזקה יע"ש ודבריו תמוהים דכבר הבאתי מהראשונים דע"כ בראו הלואה איירי בפסולי עדות היינו דבלא ראו הלואה גם לרבנן אין נאמנים משום דמשוי נפשייהו רשעים וע"כ גם במסקנא באומרים דראו נתינת המעות ושייך החזקה דמידק דייק ושפיר הקשו תוס'.

ולאחר העיון נראה דתלי' אי נאמנים קרובים היינו ולא ראו הלואה בטעמים דכתב הסמ"ע ס' מ"ו סק"ה והט"ז שם דלפי טעם הסמ"ע דמשו"ה לא משוי נפשייהו רשיעא דשאני קרובים דאמרו דהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף ממשועבדים שלא כדין אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח ועוד דיכולין להתנצל ולומר סברנו שהמלוה יחתום עליה עוד עדים כשרים יע"ש וא"כ לפי טעמים אלו דוקא באומרים דראו הלואה והענין אמת אבל באומרים דלא ראו הלואה משוי נפשייהו רשעים ואין נאמנים והט"ז חולק על הסמ"ע דאף אם הוא אמת אין להעיד על רשע וכתב די"ל שסמכו עצמם שהכל יודעים שהם קרובים ולא יבא לידי מכשול וא"כ לפי טעם זה אף בלא ראו הלואה אין משים עצמם רשעים דהא סמכו דהכל יודעים שהם קרובים ולא יגבה ע"י השטר ועיין ובאומרים שטר אמנה דלא נאמנים משום דעל עולה לא חתמו ונעשים רשעים בזה וכן באומרים קטן הי' הלוה דג"כ אינם נאמנים כמבואר בסי' מ"ו סעי' ל"ח משום דצריכין לדקדק אם הוא קטן ומשוי נפשייהו רשעים ובקצה"ח פשיטא ליה דבהא בודאי לא נפסלים לעדות דלא מצינו שיפסלו לעדות עי"ז ובתומים פשיטא ליה דנפסלין ג"כ לעדות ולטעם זה י"ל דלוה נאמן בשטר אמנה אע"ג דעושת אותם לרשעים ועיין בש"ך ס' פ"ב ובאמת קשה להסביר דלמה יהי' נאמן הלוה לעשות לעדים לרשעים ולפי שנקט התוס' לר"נ דטעמא דאמנה ומודעא דאין נאמנים הוא מטעמא דלא אתו על פה ומרעא שטרא אין חילוק בין לוה ועדים ואם עדים אינם נאמנים לאורועי שטרא כ"ש הלוה ומשו"ה כתבו תוס' בפשיטות דלר"נ אפילו הלוה אינו נאמן אבל לטעמא דיהיב רב אשי משום דלא ניתן לכתוב ועל עולה לא חתמו י"ל דוקא עדים אינם נאמנים על עצמם אבל הלוה נאמן ומשו"ה פסק הרמב"ם וכן בש"ע דעדים אינם נאמנים והלוה נאמן וזה החילוק בין תוס' לראשונים ולאמת י"ל דגם תוס' סברו כראשונים לחלק בין לוה לעדים ורק לר"נ כתבו תוס' כן ובטוען פרוע סבר ר"נ דנאמן הלוה וצריך לקיימו דלא מרעא שטרא בזה אבל באמנה לא נאמן הלוה משום דמרעא לשטרא דהא ר"נ נקט אמנה ומודעא דאינם נאמנים של שניהם יחד משמע דחד טעמא הוא לאמנה ומודעא משום דלא מרעא לשטרא אבל ר"ה משמי' דרב סתם קאמר מודה בשטר שכתבו דאין צריך לקיימו והכל בכלל משו"ה קאמר ר"כ גנובא גנובי למה לך וכמ"ש בתוס'.

וראיתי בנוב"י תנינא יו"ד ס' קנ"ב שהביא קושי' בשם הגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל דתמה דהא רב הונא לא משמי' דנפשי' אמר רק משמי' דרב ולמה לא הקשה על רב דנימא הלכה כר"מ ועוד הייתי מדקדק בלשון של ר"ל אי סברי לך כר"מ אימא הלכה כר"מ והלשון אי סברי לך כר"מ מיותר לכאורה והול"ל גנובא גנובי למה לך אימא הלכה כר"מ ונ"ל כל זה לישב דכבר כתב תוס' דתרתי מילי דרב למה וכתבו דחדא מכלל חבירתי' אתמר ואומר אני שרב אמר הך מימרא האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ולר"נ דשטר אמנה אינו נאמן משום דלא אתי ע"פ ומרעי לשטרא אף כרבנן דסברו באנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים מ"מ באמנה אין נאמנים וכמ"ש תוס' דף י"ט ע"ב בד"ה אמר רב נחמן בסופו דאתי שפיר ר"נ כרבנן דר"מ דשאני אנוסים דאינם מודים שהי' שטר אלא סותרין אותו ושאני אמנה דמודים שהשטר נכתב כדין יע"ש וכן בטוען פרוע כן לר"נ צריך לקיימו כמ"ש תוס' משום דלא מרעי' לשטר כלל אבל ר"ה סבר מצד סברא שלו דליכא חילוק כלל בין אמנה וטענת פרוע ומשו"ה קאמר משמי' דרב סתם דמודה בשטר שכתבו דאין צריך לקיימו ולא מפליג וכמ"ש תוס' דמשו"ה מקשה עליו ר"ל אימא הלכה כר"מ דפרוע דומה לטענת אנוסים וקרובים ולפ"ז משו"ה לא מקשה ר"נ על רב משום לר"נ לשיטתי' דמחלק בין אמנה לשאר טענות אין הכרח דסבר כר"מ דהא לרבנן נמי אתי שפיר דיש לחלק בין אמנה לאנוסים אבל ר"ה דאמר סתם וע"כ דאין לחלק בין אמנה לשאר טענות ואתי' רק כר"מ דסבר באנוסים נמי אינו נאמנים א"כ גנובא גנובי למה לך ומיושב נמי הא דקאמר אי סברי לך כר"מ היינו משום לרב דאמר רק שטר אמנה אין הכרח דסבר כר"מ רק מסברתך הוא דאין לחלק בין אמנה לטענת פרוע ואנוסים א"כ אי סברי לך כר"מ אימא הלכה כר"מ ועיין בנוב"י שם שמישב ג"כ על דרך זה אבל באופן אחר ונדחק במח"כ והבוחר יבחר ועיין.

ובהפלא"ה בד"ה אימא הלכה כר"מ מקשה דלמה האריך ר"נ בלשונו כי אתי לקמן לדיני' דלא ה"ל למימר אלא הלכה כרבנן וגנובא גנובי למה ליה וכמו שהקשה הוא לר"ה ונ"ל לישב ע"פ שיטת הב"ח דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ונשבע הלוה היסת דפרוע אפילו באו עדים אח"כ לקיים חתימתן כבר נפטר הלוה לשלם כיון דאין עדים מעידין בבירור דלא נפרע ובש"ך וט"ז שם ס' פ"ב חולקין על הב"ח בזה ונ"ל לכאורה ראי' לדברי הב"ח מהא דהאריך ר"ל בלשונו כי אתי לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דכתב רש״י דמלוים לבדם באו עם שטרותיהם בלא לוה עמהם ואמר להם קודם שידעו טענת הלוה שיקיימו שטרותיהם ודייק רש"י כן משום דאמר אח"כ וחותו לדינא משמע דקודם חותו לדינא המלוה והלוה אמר להמלוים שיקיימו שטרייכו והטעם נ"ל דאי הלוה כבר לפנינו ויטעון פרוע ושבע שבועת היסת ואפילו אם אח"כ יהי' באים לקיימו כבר נפטר הלוה לשלם ולא מהני עוד קיום ע"כ אמר מקודם שישמע טענת לוה שיקיימו שטרייכו תחילה ואם לא מהני טענת פרוע ובימי ר"ל נתקן שבועת היסת וזה דמחדש ר"נ באריכת לשונו ולא יכול לומר דהלכה כרבנן דלא הי' ידעינן חידוש דין זה ולא שייך גנובא גנובי למה ליה דהא אשמעינן חידוש דין מה דלא הי' ידעינן אי הוי אמר הלכה כרבנן ולפ"ז מיושב נמי קושי' אחרת של הפלא"ה שם איך נרמז בדברי ר"נ דצריך קיום משום טענת פרוע דלמא משום מזויף עצמו דהנה כתב הב"ח דזה דוקא בטענת פרוע אבל בטוען מזויף אף נשבע היסת לא מהני אם אח"כ באו עדים לקיימו דהא הוא מוכחש מעדים וחייב לשלם יע"ש וא"כ אי משום טענת מזויף לא הי' צריך לומר למלוים קודם שחותו לדינא קיימו שטרייכו דהא בטענת מזויף אפילו לאחר שיטעון הלוה נמי מהני הקיום וע"כ משום טענת פרוע אמר להם כן ומוכח שפיר דסבר ר"נ דמודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו ומיושב הכל ע"ל ומכאן ראי' לשיטת הב"ח ועיין.

ועוד קושי' עצומה מקשה בהפלא"ה בסוגי' בד"ה אלא אי אתמר דלכאורה יפלא דהא רבא לא סתר אלא סברת רמב"ח באנוסים מחמת נפשות דלא מהימנא בלא מגו משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אף בשטר אבל בהא דמחמת ממון נאמנים במגו לשוי נפשייהו רשיעי לא סתר ומי הכריחו לחזור בשניהם ועיין בח"ס ח"ש א"ע סי' נ״ב ונלענ"ד דיש להקשות על מתניתן דנקט אנוסים וקטנים ופסולי עדות וחשיב ואזיל כרוכלא הני תלתא דוקא דהא שמעינן נמי חדא מחברתי' ונ"ל דיש בכל אחד מהני תלתא רבותא דכבר הקשה בתוס' דלרמב"ח דסבר כיון שהגיד חוזר ומגיד למה אינו נאמנים בקטנים ופסולי עדות וכתבו קטנים משום דרשב"ל ופסולי עדות משום דהמלוה גופיה מידק דייק ולפ"ז לרמב"ח שפיר הו' רבותא בכל הני בסיפא דהוי אמינא דוקא מחמת ממון דלא נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע אבל בקטנים ופסולי עדות דלא שייך זה הו"א דאף בכתב ידם יוצא ממק"א נאמנים משום דחוזר ומגיד קמ"ל דאפ"ה אינם נאמנים בקטנים משום דרשב"ל דאין עדים חותמים וכו' ופסולי עדות משום דמלוה מידק דייק ונגד חזקות אלו נמי אינם נאמנים בלא מגו וכן ללישנא בתרא יש לומר אע"ג דליכא רבותא בסיפא דאפילו מחמת נפשות אין נאמנים משום דאינו חוזר ומגיד וכ"ש בקטנים היינו בפסולי עדות מ"מ יש רבותא ברישא באין כתב ידם יוצא ממק"א דלא מבעי באנוסים מחמת נפשות אפילו בקטנים ובפסולי דאומרים נגד החזקות אלו מ"מ נאמנים במגו והוי רבותא לכל שני הלשונות ללישנא קמא בכתב ידם יוצא ממק"א וללישנא בתרא באין כתב ידם יוצא ממק"א וזה ניחא אי אנוסים היינו איירי דוקא במחמת ממון או מחמת נפשות אבל אי אנוסים איירי בין מחמת ממון ובין מחמת נפשות א"כ ליכא רבותא בשום צד דברישא ליכא רבותא דהא אפילו מחמת ממון נאמנים במגו וכ"ש בקטנים או פסולי ובסיפא ליכא רבותא דהא אפילו מחמת נפשות אין נאמנים וכ"ש בקטנים או פסולי דאומרים נמי נגד חזקה ומשו"ה כיון דחזר רבא משום דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וסיפא מחמת נפשות נמי איירי א"א לאוקמי עוד במחמת ממון וההכרח לחזור משניהם והא בהא תלי' כן אמרתי ע"ד פלפול נכון בלימוד הישיבה יצ"ו ויש לי עוד דברים בסוגי' ואין הזמן מספיק להעלות הכל בכתב וה' יראינו נפלאות מתורתו הכ"ד הכותב ביומי דחנוכה תרס"ג לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה