שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר
חלק חושן משפט
תשובה א
שלום וכ"ט לכבוד ידידי הרב המופלג המאוה"ג מורג חרוץ בע"פ עדני העצני כש"ת מו"ה ברוך עקקפעלד נ"י רב בק"ק משום יע"א
מכתבו עם צרור כסף הקדשים קבלתי והנני למלאות מבוקשו, להשיב לו על מעט צרי ששדר לן בש"ס עירובין ס"ד ע"ב על הא דאמר ושלשה דברים למדנו באותה שעה שאין מעבירין על האוכלי' וכו' ומקשה בתוס' דהא אסור ליתן מת"ח לנכרי לר"י דדרש לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, ותירצו דר"ג לא סבר כר"י וע"ז הקשה מעלתו נ"י דא"כ הו"ל לומר דארבעה דברים למדנו דמוכח דר"ג סבר שמותר ליתן מת"ח אלו דבריו.
ולאחר חיפוש מצאתי קושי' זו בספר דרוש וחידוש מאאמ"ו זקני ר"ע איגר זצ"ל והניח בצ"ע, ומעלתו נ"י רצה לומר ולדחוק דאולי לא חשיב רק מה שהוא להלכתא אבל בהא דמת"ח לנכרי לית הלכתא כר"ג רק כר"י ועל זה מדחה והביא סוגי' דפסחים דף ה' דקאמר ש"מ מר"ע תלת והתם נמי לית הלכתא כר"ע, והנה מלבד שיש דוחק לומר כן דלא קחשיב רק מה שהיא להלכתא דהא למדנו מדבריו קאמר וליתר שאת לא הי' צריך להביא ראי' מסוגי' דפסחים רק במקומו בש"ס עירובין מוכח דא"א לומר כן דהש"ס מביא אח"כ כשהגיע ר"ג לכזיב והרבה דברים למדנו באותה שעה שאין מפירין נדרים לא רכוב מהלך ועומד ורק יושב אע"ג דהתם נמי לית הלכתא כר"י רק כר"נ דפותחין אפי' מהלך וכהאי תנא דפותחין בחרטה לחוד, וגם שם יש לדקדק אמאי לא קחשיב נמי ולמדנו שפותחי' בחרטה לגירסת רש"י דהא זה מוכח נמי מדבריו כדמשני הש"ס על ר' כחמן, וצ"ל דלא קחשיב רק דברי' דלא תלי' זה בזה כמו ג' דברים דקחשיב שכ"א הוא דבר בפ"ע אבל הא דפותחי' בחרטה כיון שבזה תלי' אי מפירי' נדרים ם אפי' מהלך ועומד ותלי' בפלוגת' דתנאי וא"כ לא צריך לחשוב שלמדנו דפותחין בחרטה כיון שכבר קאמר דאין מפירין במהלך שמעינן ממילא דסבר נמי פותחי' בחרטה ועיי'.
ובזה יש ליישב קצת מה שיש לדקדק דלעיל קאמר וג' למדנו באותה שעה ואח"כ אומר והרבה דברים למדנו ולא קאמר כמה דברים למדנו כאשר אמר שלשה, וכן בש"ס ברכות ג' ע"א אמר ר' יוסי ג' דברים למדתי, אלא מדברי' דקחשיב כאן יש ללמוד נמי שאר דברים שפותחי' בחרטה ולא קחשיב בפרט משום דממילא שמעינן ונכלל בהאי דאין פותחי' במהלך משו"ה קאמר הרבה דברים ולא פרט כמה דברים משום דמתוך דברים אלו יש ללמוד עוד דברים אחרים כנ"ל.
והנה קושי' זו דלא קחשיב עוד דר"ג לית לי' דר"י כיוצא בו מקשי' האחרונים בש"ס פסחים דקאמר ש"מ תלת, ולפמ"ש תוס' שם דהא יכול להנות מגחלתן ותירצו דקרא מיירי בכל ענין אפי' אינו רוצה להניח מגחלי' של חמץ או משום דאין יכול להנות בתחלת ביעורן הוי כמו נדרים ונדבות שאין קרבין ביו״ט ולכל שני תי' תוס' קשה דלתי' א' מוכח דל"ס ר"ע נמי הואיל אם רוצה להנות, ולתי' ב' מוכח דר"ע סבר דיש שבח עצים בפת דאי סבר דאין שבח עצים בפת יכול להנות מיד בתחלת ביעורן וכן הקשה בשעה"מ הלכ' חו"מ וראיתי לתוס' דר"ע איגר זצ"ל פ"ב דביצה על משנה ה' שמקשה עוד דמוכח דסבר ר"ע זו״זג אסור, והנה שם במשניות תי' דתרוויי' תירוצי' צריכין אהדדי דלא קשה עלי' דלא קחשיב לתירוץ א' דל"ל הואיל די"ל תירוץ כתי' השני, וגם ל"ק דמוכח דיש שבח עצים בפת אז יכולי' לדחות כתירוץ הראשון וממילא לא יכול לומר ש"מ דלא מוכח מר"ע בבירור מה דלא סבר ולפי דברים אלו יש ליישב נמי קושי' זו בסוגי' זו על דברי התוס' דהא תוס' מתרץ עוד משום דהנכרי היה מתלוה עמהם הוי כמוכרו לו ומותר והוי כמו מפרנסי' עניי נכרים עם עניי ישראל ויש לומר נמי דפליג בעיקר הדין על ר"י ובלא"ה נמי היה מתיר ליתן לנכרי אבל מ"מ לא יכול לומר למדנו מדבריו דלא כר"י משום די"ל כתי' הב' בתוס' ושני תירוצי תוס' כחדא נינהו
ובאמת קושי' תוס' היא קושי' הירושלמי בע"ז פ"א הלכה ט' דשם מקשה הירושלמי על דרשה דלא תחנם דלא תתן להם מתנת חנם והתני ר"ג היה מהלך בדרך ולמדנו שלשה דברי', ותמוה על תוס' שלא הביא דברי הירושלמי, וכן בתוס' ע"ז כ' מקשה מש"ס עירובי' ממעשה דר"ג, והירושלמי לא מתרץ הקושי' וכתב במרא' הפנים דבהא דקאמר שלמדנו ג' דברי' מתורץ הקושי' משום די"ל דלאפרושי מאיסורא שאני דלא אסור אלא אי נותן משום חן אבל אי נותן משום הנאת ישראל מותר דהוי כמוכרו לו כמי בשכינו ומכירו ועיי"ש, וכיוצא בו כ' הרמב"ן בגיטין על הא דמשני מצוה שאני על ר"א ששחרר עבדו דלא אסור השחרור רק משום לא תחנם, אבל אי עושה בשביל מצוה מותר ועיי"ש, ודברי המפרש צריכי' הסבר דהא אי עביד לאפרושי מאיסורא היה יכול לצות לו שישליך הממון ולא יאכל הוא, ולא היה מן הצורך ליתן לנכרי וצ"ל דרוצה ר"ג ללמוד לר' אילעאי שהולכי' אחרי רוב הולכי דרכי' ואי היה אומר לו שישליך החמץ ה"א משום דסבר כר"י דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפי' אי הוי ספק דילמא מישראל או נכרי אסור משום ספק דאוריי' אע"ג דאי וודאי מישראל תלינן אחר הפסח נעשה כמ"ש בתוס' מ"מ כיון דאין הולכי' אחרי רוב עוברי דרכי' והוי ספק דילמא מגוי או מישראל אסור משום ספק דאוריי', ודברי מהרש"א שם שכ' שצ"ל אי תלינן בנכרי צ"ל דיותר יש לתלות שנעשה בפסח מאחר הפסח משום דא"לה הוי ספק דרבנן, דברי' אלו תמוהי' דהא אי סבר ר"ג כר"י דחמץ לאח"הפ אסור בהנאה הוי ספק דאורי', וכבר תמה בחק יעקב על הלכת פסח תמ"ט על דברי מהר״שא אלו, ורק מטעם אחר נ"ל יש להכריח דברי המהרש"א דיותר יש לתלות בנכרי תוך הפסח מלאחר הפסח לפי מה שהעלה הפנ"י בכתובות בסוגי' דפ"פ, דאפילו אי הוי בספק השני רוב כנגד המיעוט וספק הראשון ספק השקול מ"מ מקרי ס"ס דמטעם רוב לרוב השיטות א"כ אי מצרפינן המיעוט לספק האחר הוי רוב וכן לשיט' הרמב"ם דספק מה"ת מותר ורק מדרבנן להחמיר זה דווקא בספק השקול אבל לא בס"ס דלא הוי עכ"פ ספק הראשון ספק השקול ועיי"ש, וא"כ ה"נ דאפי' אי אמרינן רוב עוברי דרכי' נכרי' מ"מ לא מוכח דסבר ר"ג כר"י דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר דהא הוי ס"ס שמא נעשה אחה"פ ודלמא של ישראל הוא ואז אמרינן בוודאי דלאקה״פ נעשה החמץ כמ"ש במהרש"א שם שעשאו בהיתר ומותר ואע"ג דאמרינן רוב עוברי דרכי' נכרי' מ"מ יש לצרף המיעוט ישראל בהדי ספק אחרינא דילמא אחה"פ נעשה, ואע"ג דלא הוי מתהפך דהא אי מתחילי' בספק דלמא לאחר או קודם הפסח אין נפקותא עוד אי של ישראל או של נכרי ואסור מ"מ לר"י מ"מ כבר כייל לנו המנחם עזרי' הובא בש"ך סי' ק"י דלא צריך להיות מתהפך רק אי יכולי' להתחיל בשתי' ואין סברא להתחיל ולדון תחלה על ספק א' יותר מספק האחר, אבל אי צריכי' אנו להתחיל בספק א' תחלה ל"צ מתהפך כמו בדרוסה וכמה מקומו', וכן כאן צריכי' אנו לדון תחלה אי החמץ של ישראל או של נכרי ושפיר הוי ס"ס דלמא של ישראל ובוודאי מותר דלאחר הפסח נעשה ואפי' אי של נכרי מ"מ י"ל נמי דלאחה״פ נעשה ולא מקרי שם אונס חד דיש נפקותא אי הוי חמץ נכרי או ישראל לענין אכילה אבל אי אמרינן דיש סברא יותר לומר בנכרי דבתוך הפסח נעשה מלאחה"פ לא הוי ס"ס דהא בכל הספיקי' יש לנו רוב כנגד המיעוט רוב עיברי דרכי' וגם בנכרי רוב נעשה תוך הפסח ומוכיחי' דברי המהרש"א.
אלא שיש לומר דעד כאן אמרינן דמקרי ס"ס אע"ג דספק השני לא הוי ספק השקול אלא אם הספק הראשון הוא ספק השקיל ואז ע"י ספק הב' מצרפינ' המיעוט לספק הראשון והוי רוב ומותר מכח ס"ס דהוי הטעם דמהני מכח רוב, אבל אי צריכי' אנו להתחיל בהספק שיש רוב נגד המיעוט אז לא מקרי ס"ס דהא מיעוט נגד רוב כמאן דליתא דמי וכיון דמיד הספק הראשון אין לעשות ספק ולא מקרי ספק כלל אין לצרף עוד ספק האחר, ובסוגי' דפ"פ שפיר כ' הפנ"י כיון שיכולי' אנו להתחיל באיזה צד ספק שרוצה שפיר כ' דמצרפינ' המיעוט בהדי ספק הראשון, אבל כיון שכתבנו שצריכי' להתחיל תחלה אי מישראל או מנכרי ומיד נתבטל הספק מכח רוב עוברי דרכי' נכרי' אין לעשות עוד ס"ס ורוב ע"י ספק אחר וסברא נכונה היא ולא צריכי' אנו לדברי מהרש"א לומר דבנכרי תלינן יותר קודם מלאחה"פ עיין.
ולפי זה לא א"ש מה שתי' במראה פנים משום דלאפרושי מאיסורא אמר ליתן לנכרי דאי ציוה להשליך נמי הוי ידעינן דסבר ר"ג רוב עוברי דרכי' נכרי' דאי לא הכי רק מחצה ישראל ומחצה נכרי' היה מותר אפילו לר"י משום ס"ס וע"כ דסבר רוב עוברי דרכי' נכרי' ואז לר"י אסור, ואפי' אי היה סבר ר' אילעאי דמשום הוא טעמא אסר ר"ג מ"מ היה מפריש אותו מאיסורא במק"א אם ימצא פת בדרך שרוב עוברי' נכרי' ולהורות שר"ג סבר דלא כר"י דחמץ שלאחה"פ מותר זה לא אפרושי מאיסורא אבל לפי תי' שני של מהרש"א ניחא דאי צוה להשליך לא הוי ידעינן שרוב עוברי דרכי' נכרי' רק שצוה להשליך משום דסבר כר"י דאסור מדאוריי' ובין של ישראל ובין של נכרי אסור, ואם ימצא פת פעם אחרת בדרך היה אוכלו מצד שהוא רק ספק דרבנן, ומשו"ה צוה לו ליתן לו דאין חשש משום חמץ לאחה"פ דלא סבר כר"י ורק הטעם משום עוברי דרכים ואסור לאכול משום פת של נכרי, וא"ש תירוצו משום דלאפרושי מאיסורא שידע שרוב עוברי דרכים נכרי' ציוה דווקא ליתן לו ועיי'. ושעשעתי עם מעלתו נ"י לכבודו לפי מסת הפנאי אשר עמדי, ופר"מ נ"י ימחול לשום עיונו על דברי כי לא הבאתי אותם בכור הבחינה כי טרוד אני בשאר דברים והנני ידידו הנאמן. פ"ב עש"ק פ' בשלח תרל"ד לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ב
החיים והשלום יחדיו יהיו מותאמים לכבוד הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ קנקן חדש מלא ישן בע"פ יפ"ת כש"ת מו"ה שמעון פאללאק נ"י אבדק"ק יעמערינג יע"א
אחדש"ה את מכתבו עם כסף הקדשים המיועד לעניי ארץ הקדושה קבלתי ע"נ והציע לפני מעט צרי לפי דעת הרמב"ם בפי"ב מהל' סנהדרין דהא דאמרינן בספ"ק דערכין דאשה שיצאה להרוג אין ממתינין לה עד שתלד היינו דוקא לאחר שנגמר דינה משום עינוי הדין אבל קודם גמר דין ממתינין א"כ איך גמרו בבית דינו של שם שריפה לתמר כיון שידעו שהיא מעוברת והי' כהם להמתין עד שתלד אלו דבריו.
בראשית דברי אבאר שיטת הרמב"ם שהוא כשיטת התוס' שם דדוקא לאחר שנגמר דין אין ממתינין אבל קודם שנגמר הדין ממתינין עד שתלד שלא להמית גם הולד וכן מוכיח תוס' מלשון מתניתן דאשה שיצאה להרוג דלשון שיצאה להרוג משמע כבר נגמר הדין והביאו ראיי' מפ' כל הגט דיש חילוק בין יוצא לדין ליוצא להרוג וממילא מוכח הא דיושבת על המשבר דממתינין עד שתלד זה אפילו לאחר שנגמר הדין אבל רש"י פירש הא דמתניתן ביושבת על המשבר דוקא קודם שנגמר הדין וממילא הרישא בקודם נגמר הדין ואפי"ה אין ממתינין עד שתלד ונ"ל לפרש טעמא דרש"י לפמ"ש הר"ן בפ' אלו טריפות בסוגי' דשיחל' קמא דיש פוסקים דעובר ירך אמו והביא ראיי' מסוגי' כאן דמקשה פשיטא גופה היא והר"ן דחה די"ל דעובר לאו ירך אמו והא דאין ממתינין עד שתלד היינו משום עינוי הדין ואין לחוש על העובר וכתב ותדע דהא אם ילדה אח"כ אין ממיתין הולד ולא אמרינן דגם על הולד נגמר הדין וע"כ דעובר לאו ירך אמו וא"כ י"ל דרש"י מפרש המתניתן דעובר ירך אמו וע"כ הוכרח לפרש ביושבת על המשבר דוקא שקודם שנגמר הדין אבל לאחר שנגמר הדין אין ממתינין כיון שנגמר הדין גם על הולד ועיין בסנהדרין דף פ' ע"ב וכן מוכרחים אנו לומר בדברי תוס' סנהדרין שם ד״ה עובר ירך אמו יע"ש בסוף דבריהם אבל תוס' בכאן אזיל ע"כ דעובר לאו ירך אמו ומה"ני מתניתן נמי לאחר שנגמר הדין ועיין אלא דלפ"ז יש להבין בדברי הרמב"ם דמשמע מתוך דבריו דדוקא לאחר שנגמר דינו אין ממתינין וע"ז כתב אבל יושבת על המשבר ממתינין עד שתלד ומשמעות דבריו כשיטת תוס' ועיין במשנה למלך בפ"ב מה' סוטה שכן הוכיח מדברי הרמב"ם דבלא נגמר הדין ממתינן עד שתלד וע"כ פירש רישא דממתינן באשה שיצאה להרוג כתוס' וע"ז קאמר אשה שישבה על המשבר ממתינן משמע אפי' לאחר שנגמר דינה נמי ממתינן ודברי לחם משנה בפי"ב מה' סנהדרין דמסופק בדעת הרמב"ם אי כשיטת רש"י או תוס' צל"ע דהא מפורש מרמב"ם אפילו לאחר שנגמר דינה נמי ממתינן ולפמ"ש והבאתי דברי הר"ן דלמ"ד עובר ירך אמו ביושבת על המשבר אין ממתינין כרש"י א"כ יהי' מוכח דרמב"ם פוסק דעובר לאו ירך אמו ובאמת כל הפוסקים כתבו דרמב"ם פוסק עובר ירך אמו ואין כאן מקום להאריך בזה.
והנה יש לי להביא ראיי' לשיטת רש"י דאף קודם שנגמר הדין נמי אין ממתינין עד שתלד מסוגי' דעליה יבמות דף ו' ע"ב שמקשה בשריפת בת כהן או אינו אלא בשבת ת"ל לא תבערו והקשו בתוס' דף ה' ע"ב בד"ה כולה משעטנז וכו' דמאי פריך דלדח' שבת דאדרבה נילף משריפת קדשים דלא דחי כיון דאפשר להמתין עד למחר ותירצו דא"א להמתין משום ענוי דין ושלא ישתכחו הדברים יע"ש והא דכתב תוס' תרתי ענוי הדין ושלא ישתכחו היינו משום דהי' להם לגמור הדין ביום א' וכי צריכין לגמור הדין בשבת דוקא כדי שיהי' שייך ענוי הדין ומשו"ה הוסיפו בדבריהם ג"כ ושלא ישתכחו הדברים וזה יצא להם מש"ס סנהדרין דף ל"ה דמשני על הא דמקשה דאין דנין בע"ש נידיינו במעלא שבתא ונגמרי' בחד בשבת' מינשי טעמייהו וליבא דאינשא אינשא וא"כ משום דלא ישתכחו הדברים מוכח דהיינו דוחי' שבת ולא אפשר להמתין ע"ש וכ"ש דקודם גמר הדין לאחר שהתחילו לדון כאשר פירש רש"י הא דיוצא להרג שכבר התחילו לדון בודאי אין להמתין על העובר ואין לחוש עליו בדיני ישראל דאין חייבין על העוברין נהי דכתב תוס' בחולין דף ל"ג ע"א בד"ה אחד נכרי וכו' דנהי דפטור אבל לא שרי דאל"כ מי איכא מידי דישראל שרי ולנכרי אסור מ"מ לא חמור כשבת כמובן ואפ"ה הו"א דדחי שבת וכ"ש דאין ממתינין על הולד מה"ט אפילו קודם שנגמר הדין וזה לכאורה ראי' נכונה לשטת רש"י ועיין.
וראיתי במשנה למלך שם שהקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' סוטה הל' ז' מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה לה, דמלבד קושי' תוס' על רש"י קשה נמי דהא קודם שנגמר הדין ממתינין עד שתלד ולמה כתב הרמב"ם דמשקה לה ותירץ כיון דכל הטעם דהו"א דממתינין אפילו לאחר שנגמר הדין הוא משום הפסד של הבעל דולדות ממוני' דבעל הוא ולא לפסדי' מיני' אבל כיון שהבעל רצה להשקיתה ולא חש על הפסדו מנ"ל דאנו נחוש להפסד הבעל ותירוצו נכון ומוכח מדבריו דהא דממתינין קודם שנגמר הדין עד שתלד הוי הטעם משום הפסד הבעל ומכח זה חידש אח"כ דבמעוברת חבירו אפילו דקיי"ל כחכמי' דשותה מ"מ אפשר דהכא אף רש"י ורמב"ם מודו דממתינין דשאני מעוברת עצמו דהולדות שלו ורשאי הוא בשלו אבל לא בשל חבירו יע"ש והא דכתב דגם רש"י מודה שיגרת דלישנא הוא דהא רש"י סבר בערכין דאפי' בקודם נגמר הדין אין ממתינין.
והחילוק שכתב בין מעוברת עצמו למעוברת חבירו לא הראה לנו מוצא מקום והוא בש"ס בב"ק דף מ"ג דאמר רב פפא דתורה זכתה הולדות אפי' בא עליה בזנות דכאשר ישית עליו בעל האשה הוא בועל האשה ולא הבעל שיושבת תחתיו ומשו"ה בגרושה מעוברת ונשאת אח"כ הולדות לראשון וכן מפורש בתוספת בב"ק בפ"ט דנשאת אח"כ הולדות לראשון ושפיר כתב המשנה למלך דבמעוברת חבירו צריך להמתין דאין רשאי בשל חבירו וא"כ בפשוט י"ל הא דלא המתינו בתמר כיון שזנתה והרתה לזנונים והילד של הבועל י"ל דלא ידעו מי הוא בועלה ולמי דמי הולדות ואפי' אם היא אומרת למי הרתה נמי י"ל דאינה נאמנת דחיישינן כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ואפי' אי ידעינן בודאי מי שהוא בעל ההריון מ"מ הכא אין הממון של הילדות לבועל דהא כתב תוס' בב"ק מ"ג בד"ה אפילו וכו' בשם הירושלמי דאם בא על אחותו ועל אמו אין הולדות לבעל ההריון דבעל האשה מי שקדושין תופסין בהן וא"כ תמר שהיתה שומרת יבם ודנו אותה כאשת איש גמור דהא דנוה בשריפה כמ"ש המפרשים ועיין ברמב"ן וממילא אין הולדות לבעל ההריון ועיין ברמב"ם בפ"ד מה' חובל ומזיק שכתב דכה"ג הולדות לאשה ועיין בטור סימן תכ"ג שכתב דלשיטת הרא"ש דינו של רמב"ם אינו דממ"נ אי הבעל חי לבעל הוי ואי מת לא זכה האשה דפסק כרב חסדא דאין לאשה זכות בולדות כלל דאטו ולדות צררי נינהו ובש"ך שם הביא בשם מהרש"ל די"ל דהרא"ש מודה בשפחה ונכרית ונשתחררה או נתגיירה דאף בבעל חי אין לבעל וולדות משום דאין קדושין תופסין ומשמע דמודה להא דכתב הטור דגם האשה לא זכתה ולפענ"ד י"ל דאף שהרא"ש חולק על הרמב"ם זה דוקא אם הולדות לבעל כמו בגר אם הי' חי דהוי לבעל ואם הי' לו יורשים הי' יורשים זכות האב אבל כיון דאין יורש לגר משו"ה לא זכתה היא מכח הבעל אבל במקום דאין כאן בעל כמו בעריות דאין קדושין תופסין או בשפחה ונכרית והתורה לא זכתה לבעל כלל והאשה אינה מכח הבעל י"ל דגם הרא"ש והראב"ד יודו לרמב"ם דהתורה זכתה לאשה הולדות והחילוק נכון וממילא בתמר אפילו אי אמרינן הולדות שלה והיכי דמתה זוכים יורשים אבל בשביל יורשים בודאי אין ממתינין עד שתלד דהא עדיין לא זכו בולדות בחייה ואין זה מקרי הפסד ליורשים להמתין לגמור דינה עד שתלד והארכתי קצת ע"ד פלפול.
ועוי"ל לפמ"ש הרמב"ן על התורה הא דדנוה אותה בשריפה אע"ג דשומרת יבם אינה אלא בלאו ובת כהן ארוסה או נשואה דווקא בשריפה היינו משום דיהודה מלך הי' וקצין ושוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו אינה נדונית כשאר משפטי אנשים רק כמבזה את המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהנותו לא שיהי' דין הדיוטות כן יע"ש והרמב"ן נשמר בלשונו וכתב ג"כ והוסיף ושפט אותה כמחללת את אביה דאי משום מבזה את המלכות ומורד במלכות הי' לו לדנוה בסייף כאשר כתב הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים הל' ד' דאין למלך רשות להרוג המבזה והמחרפו אלא בסייף ומשו"ה הוסיף הרמב"ן וכתב כיון דמשום מורד במלכות דנוה אותה למיתה אע"ג דלא היתה א"א משו"ה משום כבוד כהונתה שמחללת את בית אביה דנוה בשריפה וכיון דהוי דינה כמורד במלכות לא צריך למידייני' ולא הי' צריכין לגמור הדין דלא צריך למידייני' אלא לפמ"ש תוס' בש"ס מגילה דף י"ד ע"ב בד"ה מורד במלכות וכו' אע"ג דלא צריך למידייני' זה דוקא לענין שאר דינ' נפשות בו ביום לזכות וביום לאחריו לחובה וכדומה אבל מ"מ לדונו בוודאי צריך לא א"ש דגם בתמר הי' צריכין לדונה בשריפה והי' להם להמתין עד שתלד.
ומע"כ כתב כיון דבני נח נצטוו על מיתת העובר בודאי הי' להם להמתין בזה נכון אשר דיבר וראיתי בחידושי אאמו"ז בעל ח"ס על התורה פ' וישב שאמר בזה דרוש נאה על הא דפירש"י הכר נא לשון בקשה הכר נא בוראך ואל תאבד ג' נפשות כפי מה שפירש ר"ח הובא בתוס' כתובות פ"א ע"ב היא מוצאת בלא אלף מלשון ויצת אש בציון היינו שריפת גוף ונשמה אע"ג דבדיני ישראל שריפה בפתילה של אבר שגוף קיים ונשמה יוצאה ע"כ צ"ל דדנוה אותה כב"נ וא"כ כיון דדנו אותה כב"נ ממילא הי' צריך להמתין עד שתלד דהא ב"כ מצווה על ע"כ לאחר שאמר היא מוצאת כפירש ר"ח שלחה לו הכר נא ואל תאבד ג' נפשות כי עכ"פ צריך להמתין עד שתלד זה תוכן דבריו הקדושים שם, ויען כי שייכים לענינו העתקתי אותם וז"ע ויען כי רצוני הי' רק לשעשע לכבודו כי כבר כתב לי פעמים ולא עלתה בידי להשיב לו ע"כ אסתגר כעת בזה וד' קרנו ירום בכבוד כחפץ ידידו הדוש"ת כותב בחפזון פרעשבורג אור לעש"ק ויחי תרמ"ב לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ג
נשאלתי סוחר אחד מכר סחורתו בשטר והלוקח נתן להמוכר משכון ג"כ על חובו כדי להיות בטוח על מעותיו ואח"כ נגנב המשכון אם המוכר מחויב לשלם להלוקח על המשכון שלו כדין ש"ש או לא, ואען ואומר כי יש לחקור בנדון זה אי צריך לשלם מה שכנגד חובו או שצריך לשלם אף מה שהמשכון יתר מהחוב שהלוהו שלקח הסחורה בהקפה. והנה בשו"ע חו"מ סי' ע"ב הובאו בהמחבר וברמ"א השיטות אי קיימ"לן כרב יוסף דהלוהו על המשכון ש"ש משום פרוטה דר"י ואז חייב אפילו מה שהמשכון שוה יותר מהחוב אבל לשיטת הגאונים כרבה אינו חייב רק מדשמואל כנגד שוויו אבל פטור במה שהמשכון יתר על החוב והנה הא דר' יוסף לא שייך הכא כלל דהא המוכר להנאתו מתכוין ונהנה במכירתו ולאו מצוה קעביד ואף דאמרינן במלוה צריך למשכון דמצוה קעביד והוי ש"ש כדפסקינן בש"ע שם ולא כט"ז שם שכתב דרק דיחוי בעלמא ולהלכתא אמרינן דבצריך למשכון לא ש"ש מ"מ זה דוקא אם הלוהו מעות ומשתמש בו ומשלם כל שכר השימוש ואין המלוה נהנה מהלואתו דהא משלם לו שימושו והוי כשוכר דעלמא משו"ה סבר ר"ע דמצוה קעביד אבל אם מתנה עמו בנכייתא פחות מדמי שכרו דלהנאת מלוה הוא בודאי לאו מצוה קעביד ואינו דומה למשיב. אבידה כלל ועוד דהא בלא"ה עכשיו כל דרך משא ומתן כך הוא למכור בהקפה על איזה חדשים הלואה זו לאו מצוה הוא וכן מצאתי בנתיבות שם סק"ח דפשיט ליה ג"כ היכי דלוקח המשכון בנכייתא לפחות משכרו לאו מצוה ואין לנו לדון אלא מטעם דשמואל דיפסיד נגד משכונו כמו בשאר הלוהו על המשכון דהוי ש"ש נגד המשכון אלא כיון דרב יוסף לא שייך במה ששוה המשכון יותר בודאי לא צריך המלוה לשלם ואף במה שכנגד המשכון אי תפס המלוה לא מפקינן מיניה דהא יכול לומר קים לי כהפוסקים כרב יוסף דלא כשמואל וכיון דלר' יוסף פטור אף במה שנגד המשכון דלא עשה מצוה כלל ועיין ש״ך סקכ"ג שכתב דבכל משכון אי תפיס המלוה יכול לומר קים לי וע"ז כבר תמהו בתומים ובקצה"ח דהא במתניתן מפורש דהוי ש"ש או מדרב יוסף או מדשמואל ולא שייך טענת קים לי אבל בנדון דידן כיון דלא שייך דר"י כלל בודאי יכול לטעון קים לי כהפוסקים כרב יוסף ולא כשמואל.
וראיתי בט"ז סק"מ שם שהביא שנשאל מהחסיד יונה דיין דק"ק קראקא זצ"ל במי שמכר יין בהקפה ונתן הלוקח משכון והי' שוה יותר מהחוב דפשיטא ליה דחייב דדמי להא דאומנין ש"ש דלא בעי מטרח אזוזי ויש בידו כנגד מעותיו והסכים עמו בט"ז וכן בנתיבות שם ואפילו במה ששוה המשכון יותר מהחוב צריך לשלם אם נגנב ולפענ"ד יש לדון אם גם במכר לו בהקפה בשטר והניח לו משכון ג"כ אי חייב מה"ט דתפיס אזוזי ואפרש שיחתי דהנה הבה"ג הובא בתוס' פ' האומנין דף פ"א בד"ה אבד המשכון מחלק בשטר בין בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו דבשעת הלואתו לא הוי ש"ש בשטר לכ"ע איפכא משיטת רש"י ועיין בש"ך סקי"ח שכתב דמשמעות הפוסקים וכן מהטור והמחבר והרמ"א שלא הביאו החילוק משמע דנקטו לעיקר דלא כבה"ג ואפילו בשטר חייב וממילא דלא יכול לומר קים לי לפי מה דכייל לנו הפוסקים דלא יכולין לטעון קים לי כיחיד במקום שכל הפוסקים חולקים עליו וכהפוסקים שלא הובאו בהמחבר וברמ"א לא יכול לטעון קים לי כהני פוסקים דכיון שלא הובאו בש"ע משמע דלא חש להו כלל עיין בתומים בכללי דיני תפיסה ובנתיבות שם ממילא אמרינן ברב יוסף או כשמואל אף בשטר ולא יכול לטעון קים לי כבה"ג אלא בנדון זה מטעם אחר אתינן עלה משום דדמי לאומנין דתפיס ליה אזוזי כיון שהרוויח בהלואתו ותפס אזוזי דמי לאומן ממש לזה יש לומר ולחלק בין אי תפס ג"כ או לא והנה תוס' כתב דבה"ג סבר בשעת הלואתו כשמואל ומה"ט בשטר לא כיון דאיכא שטר לא סמיך על המשכון ועיין בתומים סוף סקכ"ב שמפרש שיטת בה"ג לפי מה שכתב הש"ך סס"י ע"ב דהא שכתב הב"י דטעמא דשמואל משום דתפס אזוזי הוי ש"ש לא מהאי טעמא לחוד דהא כתב תוס' דבמשכון בשעת הלואתו לא שייך תפס אזוזי דהא לא איתהני מלוה מידי דאי לא הלוהו לא הי' צריך להמשכון משא"כ באומן דמרוויח באומנתו אלא דכונת הב"י כיון דמ"מ לא צריך למיעל ולמיפק אזוזי הוי כאלו פירש שמקבל עליו אחריות וא"כ זה דוקא בלא שטר אבל בשטר דיש לו שעבוד קרקעות ולא שייך תפיס ליה אזוזי לא שייך הא דשמואל יע"ש.
ובדברים אלו אמרתי ליישב קושי' תוס' על רש"י שסבר דבשטר בשעת הלואתו אפילו ר"א מודה א"כ אמאי קאמר מחוורתא מתניתן דלא כר"א לוקמיה בשטר דמודה ר"א ונ"ל ליישב קושיתם דהנה הפנ"י שם הקשה קושי' עצומה על פירוש תוס' ורש"י דהא דאמרינן כאן שלא בשעת הלואתו היינו המתניתן שלא בשעת הלואתו דא"כ קשה מ"ט דר' יהודא בהלוהו פירות דהוי ש"ש וכי משום שהי' לו הנאה בהלואת פירות נעשה אח״כ ש"ש כשלוקח המשכון אח"כ דאטו מי שקיבל הנאה מחבירו ולאחרי ימים רבים מסר לו חבירו דבר לשמרו נימא דהוי ש"ש משום הך הנאה שקיבל קודם זה ואין לו מנוס אחר לתרץ דברי תוס' ורש"י רק דהוי מצי להקשות ולטעמיך.
ולפי דעתי יש לומר בפשוט לפי מה שכתב תוס' הא דלא הוי ש"ש במלוה על המשכון משום דתפיס ליה אזוזי היינו משום דלא איתהני מלוה מידי ועיין בש"ך שכתב כמה פעמים דשלא בשעת הלואתו בודאי הוי ש"ש משום דתפיס ליה אזוזי וצ"ל מדאוקמינן מתניתן שלא בשעת הלואתו וכתב הש"ך דעכשיו דלא ידע מדר"י ע"כ הטעם משום דתפיס ליה אזוזי והא דר"י דסבר ש"ח בהלוהו מעות היינו דלית ליה סברא דתפס ליה אזוזי אף שלא בשעת הלואתו וכן כתב הרא"ש בפ"ק דקדושין הא דאצטריך לר' יצחק שלא בשעת הלואתו ולא אמרינן דהוי ש"ש משום דתפיס אזוזי משום דאי לא הלואה לא הי' צריך להמשכון כלל ולא אמרינן תפיס אזוזי רק באומן דמרוויח ג"כ ממון ע"י מלאכתו אבל בלא הרווחת ממון לא אמרינן תפס אזוזי א"כ זה דוקא בהלוהו מעות אבל בהלואה פירות דסבר ר"י דנהנה משום שמא ירקבו הפירות שפיר י"ל משום דתפיס אזוזי וגם בשעת הלואתו הוי ש״ש מהאי טעמא לר"י ואף דפליג ר"י ללישנא דמחליף ר"מ ור"י וסבר שוכר הוי ש"ח היינו משום דלא שייך גבי שוכר תפיס אזוזי כמ"ש תוס' שם אבל באומן מודה ר"י דהוי ש"ש מדלא פליג ר"י על רישא דמתניתן ג"כ דכל האומנין ש"ש ולפ"ז אי אמרינן כסברת התומים דבשטר לא שייך תפיס אזוזי משום דיש לו שיעבוד נכסים א"ש דלא יכול לאוקמי מתניתן בשטר דא"כ קשה מאי טעמא דר"י בפירות דהא כל טעמא משום דתפיס אזוזי ואף בשעת הלואתו אין לנו טעם אחר רק משום דתפיס אזוזי דאל"כ אמאי יהא ש"ש בשביל שהלוהו פירות מאי שייך הנאה של המלוה להמשכון דהא אינו נהנה מהמשכון גופא רק בהלואתו וע"כ צ"ל משום דתפיס אזוזי או דאי לא הי' נותן המשכון שיהי' בטוח במעותיו לא הי' מלוה ונמצא הנאת הלואה ע"י המשכון הוא ותרווייהו מישך שייך אהדדי ומכח המשכון בא לו הנאה אבל כיון דבשטר לא שייך תפיס אזוזי גם לא שייך לומר דהנאת המשכון הוא בשביל שלא הי' מלוה לו דהא השטר בידו ולא יכול לכפור וגם יש לו שיעבוד נכסיו ובטוח הוא בלא משכון בודאי אין הנאה משכון שיהי' ש"ש עליו ועיין בתומים במה שהשיג על הש"ך סקי"ג ודבריו קלורין לעינים
והנה תוס' כתבו דבה"ג סבר כשמואל לדינא ומשו"ה מחלק בין שטר ושלא בשטר אבל הרשב"א גיטין פ' השולח כתב דבה"ג סבר כר' יצחק גם בשעת הלואתו אבל יען דמקרא משמע שלא בשעת הלוואתו מחלק הבה"ג בין שלא בשעת הלואתו דהוי אפילו בשטר ובשעת הלואתו דוקא שלא בשטר והתוס' לא ניחא להו לומר דבה"ג אף בשעת הלואתו מדר' יצחק מדקאמר הש"ס בפשיטות דר"י לא שייך רק שלא בשעת הלואתו וגם קושי' הרשב"א שם דמאי מקשה הש"ס ותסברא אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו דהא ר"א ור"ע פליגו בלא שטר וא"כ שפיר שייך דר"י אף בשעת הלואתו משו"ה סברו תוס' דטעמא דבה"ג משום דפסק כשמואל וכר' יוסף לא רצה תוס' לומר דא"כ מה לי שטר או שלא בשטר אלא דבאמת מדברי בה"ג בפנים משמע דסבר כרב יוסף דתחילה הביא הא דשמואל ור"נ ונהרדאי וכתב וליתא דשמואל והלכתא כמתניתן היינו קושי' הש"ס על מתניתן ולשמואל צריך לאוקמי מתניתן באוקימתא ע"כ ליתא דשמואל אלא כסתימת לשון מתניתן דפטור מיותר דמי החוב וגם מדכתב בה"ג דאם המשכון שוי יתר על החוב אם יש לו עדים על זה צריך המלוה לשלם גם היתר וזה ודאי דלא כשמואל ודלא כר' יצחק דהא לשניהם לא צריך לשלם רק מה להמשכון שוה ולא מה שהוא יתר על החוב אלא הש"ך כתב דגם לר' יצחק הוי ש"ש במה שהוא יתר על החוב משום דיכול לקדש בו אשה אבל כבר השיגו על הש"ך דתוס' כתב בפירש בב"מ כ"ט בד"ה והוי שואל וז"ל מטעם דר"י אין לחייב את המלוה יותר מכדי חובו וכן בב"ק נ"ו הביאו בשם בה"ג דהלכה כרב יוסף ובתוס' שבועות מ"ג הביאו בשם בה"ג דלית הלכתא כשמואל ונ"ל דטעמו דבה"ג דפסק כרב יוסף והא דמחלק בין שטר ובין שלא בשטר חילוקו נכון גם לרב יוסף דהנה הפנ"י כבר הרגיש מאי מדמה הש"ס שומר אבידה למצוה דהלואה והם רחוקים זו לזו באבידה המצוה שיכנס האבידה לביתו ולשמרו אבל בהלוהו על המשכון ההלואה המצוה ולא נטילת המשכון ומאי שייכות יש מצות הלואה למשכון וע"כ צ"ל דאם לא הי' נותן לו המשכון לא היה מלוה אותו וע"י המשכון הוא עושה מצות הלואה הוי כאלו נהנה מן המשכון גופא דחדא שייך בחברתי' וכמו שצ"ל לר"י בהלוהו פירות כיון דלא הי' מלוה לו הפירות אם לא שהניח משכון עליו הנאה שיש לו בפירות ע"י המשכון בא לו ונהנה מהמשכון וא"כ עיקר הלואתו ע"י המשכון ובזה מיושב הלשון שאמר ר"ע כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבד מעותיו היינו כיון דלולי המשכון לא הי' מלוה אותו ועיקר הלואתו ע"י המשכון א"כ ע"י המשכון עושה המצוה ע"כ נעשה ש"ש עליו ואבד מעותיו ובלא המשכון לא הי' צריך להלוות לו כמ"ש תוס' כיון דירא להפסיד מעותיו ולא צותה התורה להלוות אם יש לו לירא שיפסיד מעותיו וממילא מצוה קעביד ע"י המשכון והמצוה על ידי משכון בא וא"כ יש לומר שפיר זה דוקא שלא בשטר אז אינו מחויב להלוות לו משום דיש לו לירא שיפסיד מעותיו שפיר הוי מצוה בלקיחת המשכון ג"כ אבל בשטר שלא יכול לכפור אותו ויש לו מהיכן לגבות משיעבוד קרקעות ובטוח הוא ומה"ט כתב רש"י דבשטר כ"ע מודו דלוקח לגוביינא כיון דאין לו צורך אחר המשכון בשטר אף דאנן פסקינן דלא כרש"י ואף בשטר בשעת הלואתו לא מפסיד לר"א ואדרבה לבה"ג גרע היינו משום דאנן אמרינן דאף שלקח לגוביינא מ"מ אינו מפסיד מעיתיו אף לא מטעם דשמואל או דר' יוסף וכמ"ש תוס' דע"כ לר"א אף בלא שטר לקח לגוביינא דאל"כ הי' משמנו אבל מ"מ אין לנו לומר בשטר שלוקח המשכון בשביל שירא להפסיד ושיהי' בטוח דהא יש בו שיעבוד קרקעות וא"כ כה"ג בשטר בודאי ליכא מצוה כלל בלקיחת המשכון ואין צורך להלואתו דלא שייך סברת התוס' דאין לו להלוות כיון דירא להפסיד חובו דהא בשטר ליכא האי חששא כלל ונטילת המשכון לא שייך למצות הלואה וממילא לא יכולין לומר דנטילת ה המשכון גופא מצוה הוא ולא דמי לשומר אבידה כלל ואדרבה שטר עדיף עוד יותר ממשכון דלא ידעינן ע"י משכון כמה הלואהו אותו משא"כ בשטר מפורש כמה הלואהו ולא יכול לכפור כלל ואף אי אמרינן דלא כתומים דאף בשטר יש לומר דתפס לי' אזוזי שמעותיו בידו ממש משא"כ בשטר שצריך לגבות תחילה מ"מ זה שיהי' תפוס אזוזי בודאי לא שייך להלואה ומחויב ללות אף בלא תפס אזוזי רק בירא להפסיד אינו מחויב ללות ואף אם מלוהו בעדים ונוטל משכון ג"כ יש לומר דהמשכון שייך להמצוה דירא דלמא ימותו עדים או ילכו למדינת הים ויכול לכפור אח"כ משא"כ בשיש שטר בידו וא"ש ומבוארים היטב דברי בה"ג דפסק כרב יוסף ומחלק בין שטר ושלא בשטר ומיושב קושי' מהרש"א על בה"ג דיאמר ג"כ דאם הלואה בשטר בשעת הלואתו דכ"ע מודו דלא אבדו מעותיו דהא טעמא דבה"ג משום דבשטר על השטר סמוך ולא על המשכון ומה"ט לשיטת תוס' בבה"ג לא שייך דשמואל וגם לרשב"א הא דר' יצחק משום דעיקר סמיכתו על השטר עיי"ש גם לר' יוסף לא הוי ש"ש משום המצוה על המשכון אלא משום דעיקר סמיכתו על המשכון ולא מחויב להלות לו בלא משכון וכיון שר"ע אמר בפירוש הטעם דיכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון היינו דעיקר הלואתו ע"י המשכון ממילא בשטר דאין עיקר הלואתו על המשכון אלא על השטר ליכא ש"ש ולא צריך לומר בסיפא אבל בשטר כ"ע מודו דלא הוי ש״ש דזה כבר מפורש בדברי ר"ע ולא צריך לאשמעינן והא דלא קאמר ר"ע אית להו דרב יוסף שלא בשטר ופליגו ר"א ור"ע בשטר ובדשמואל קמיפלגי דזה א"א דהא תני סיפא אבל בשטר כ"ע מודו היינו משום דהוי שלא בשעת הלואתו והא דנקט שטר היינו כיון שלקח שטר מסתמא לא לקח המשכון בשעת הלואתו א"כ א"א לאוקמי רישא בשטר כמובן וגם הא בלא"ה לית הלכתא כשמואל ולא רצה לאוקמי דבשמואל פליגי ועיין אלא שגוף דברי תומים שהעלה בפשיטות דבשטר לא שייך הנאת דתפס אזוזי לא ידענו סברא דאף שהוא בטוח במעותיו שלא יכול לכפור מ"מ בודאי יותר טוב אם המשכון כבר בידו ותפוס ועומד הוא ובהאי הנאה שלא צריך למיעל ולמיפק אזוזי ושלא בעי למטרח אזוזי כלל בהאי הנאה הוי ש"ש וכן דייק לשון הפוסקים וכן כתב בט"ז בהנאה שלא בעי למטרח אזוזי משא"כ בשטר שצריך לגבות קרקעות ולמיפק אזוזי וי"ל דבאמת מה"ט כל הפוסקים פליגו על בה"ג ולא חילקו בין שטר ושלא בשטר אבל בכל זאת ביאורנו בשיטת בה"ג דפסק כרב יוסף א"ש דהא תפיס אזוזי לא צורך הלואה הוא ומחויב ללות אף דלא תפיס אזוזי רק לא צריך ללות אם יכול לכפור חובו כאשר כתבתי אבל אי מצד תפוס אזוזי לחוד יהי' ש"ש בודאי אף בהלוהו בשטר שייך בהנאה דלא צריך למטרח אזוזי
ולפי דעתי יש לומר ולפרש שיטות הבה"ג שכתב תוס' דסבר כשמואל לפי מה שכתב הריטב"א בשבועות די"ל דהיינו טעמא דשמואל דהוי ש"ש אף בדלא שוה וכבר תמהו תוס' דאין סברא שיאבד כל מעותיו בדלא פירש וכתב הריטב"א די"ל כיון דחזינן שאינו מקפיד על מעותיו דהא אם לא יפרע לו לא יגבה כל חובו מהמשכון דהא אינו שוה וכיון דגלי דעתי' דלא קפיד אהפסד מעותיו כולי האי מקבל עליו ג"כ נטירותא דקתא דאי לא נטר ליה כדחזי שיאבדו מעותיו יע"ש וא"כ יש לומר דוקא בלא שטר אבל בשטר דיש בו שיעבוד קרקעות ובטוח הוא על מעותיו לא מוכח מדלקח משכון דלא שוי דלא איכפת ליה בהפסד דהא לא יפסיד דיש שטר בידו בשיעבוד קרקעות ובזה יש ליישב נמי הא דהקשו מפני מה לא קאמר נמי דכ"ע אית להו דרב יוסף באין צריך למשכון ובצריך למשכון כ"ע לאו מצוה קעביד ופליגו דשמואל ולפי דברי הריטב"א א"ש דהא כל טעמא דשמואל משום דחזינן דאינו מקפיד בהפסד מעותיו דהא המשכון אינו שוה כנגד חובו ממילא אמרינן דאינו מקפיד ג"כ אם יגנב שיפסיד מעותיו וזה ניחא באין צריך למשכון אבל בשצריך למשכון דפוחת והולך מחובו ע"י שכר תשמישו ויכול להיות שלא יפסיד כלום מחובו ממילא לא אמרינן הא דשמואל כיון דאין לנו הוכחה דלא איכפת ליה בהפסד וא"ש.
הדרן לדברינו שכתבתי די"ל דגם בשטר שייך הנאת דתפיס ליה אזוזי והתומים לא כתב רק לפרש דברי בה"ג ע"ד פלפול אבל לפי האמת גם בשטר שייך דתפס אזוזי כיון דלא צריך למטרח אזוזי ובמוכר בהקפה ולקח משכון אף דיש לו שטר ג"כ מ"מ הוי ש"ש כמו באומנין אלא דעדיין צריך ביאור אי מה"ט דתפס ליה אזוזי הוי ש"ש כנגד כל המשכון או דוקא כנגד חובו והריטב"א כתב הא דצריך דרב יוסף ולא אמרינן הואיל דתפס אזוזי ותירץ דאצטריך לדר"י למהוי ש"ש אפילו במה ששוה המשכון יותר מכדי חיבו ש"מ מדבריו דהאי סברא דתפס אזוזי אין מספיק ליתר מחובו שיתחייב באחריות ועיין בתומים סק"י שכתב דצ"ל לריטב"א דשאני אומן דלפי ענין החפץ כן ענין שכרו וא"כ ניחא ליה בכל החפץ משא"כ במלוה על המשכון אילו הי' למה מבטיחו במשכון כדי חיבו בשופי ג"כ הוי מתרצה ויתר ל"ל אבל מכל הפוסקים משמע כאשר כתב הש"ך בכמה מקומות משום הנאה דתפס אזוזי הוי ש"ש אפילו יתר מחובו כדמוכח מבב"ק ר"פ שור שנגח כגון שתפסו ניזק ופירש רש"י בההיא הנאה דתפיס לשור אנזקו והתם משמע דהיא ש"ש על כל השור אף ביתר מחלקו המגיע לו עיין בקצה"ח ס"ק ג' אלא שלכאורה צ"ע מהא דכתב הש"ך סקט"ז דטור כתב להני גאונים שפסקו כשמואל דלא כר"י דבין הלוהו מעות ובין הלוהו פירות לא הוי ש"ש רק נגד חובו דהא ר"י מודה בהלוהו פירות דהוי ש"ש מטעם דדרכן להתרקב ונהנה במה שהלוהו הוי ש"ש ממש וכתב משום דלהני שיטות ע"כ ש"ש דאמר ת"ק היינו נגד מעותיו דהוי כאלו פירש אם יאבד המשכון יפסיד מעותיו ובמה ששוי המשכון יותר פטור לת"ק וא"כ ה"ל לת"ק לפלוגי בין מעות לפירות לאשמעינן דבפירות הוי ש"ש על כולו אלא ודאי ת"ק לא ס"ל הך סברא דר' יודא ואין חילוק בין מעות לפירות יע"ש וא"כ משמע לכאורה דאף בנהנה לא הוי ש"ש ביתר מדמי חובו כמ"ש הריטב"א ואומן שאני דלפי ענין החפץ הוא שכרו אלא שי"ל דאין ראיי' מזה כלל דודאי גם ת"ק מודה היכי דנהנה דהוי ש"ש אף במה שהמשכון יתר מכדי חובי אלא דטעמא דת"ק דלא אמרינן בפירות סברת ר' יודא דנהנה משום שמא יתרקבו דלמא יאכל אותם או ימכור לאחרים קודם שיתרקבו אבל בהנאה ממש גם ת"ק מודה דהוי ש"ש יותר מחיבו ולא מוכח מת"ק מידי ותדע דהא הטור כתב גם להגאונים דפסקו כר"י וכן הרמב"ם שכתב דהוי ש"ש בין בהלוהו מעות בין בהלוהו פירות משום פרוטה דר"י ואלו משום נהנה מם צריכין בהלוהו פירות לפרוטה דר"י ויש כמה חילוקים אי הוי ש"ש משום פרוטה דר"י או משום דנהנה כמבואר.
ועוד דהא כתבתי היכי דנהנה ממש בהלואתו לא דמי לצריך למשכון דמנכה מחובו ולכ"ע בהנאת מלוה לא מצוה קעביד ולא שייך פרוטה דר"י כלל וע"כ סברו דחולק ת"ק על ר"י ולא מקרי נהנה כלל בהלוהו פירות ודמי להלוהו מעות דליכא חילוק בין מעות לפירות דגם בפירות לא נהנה משום שמא ירקבו ותדע עוד לפי מה שכתב הט"ז מדלא כתבו הרמב"ם והרי"ף במלוה צריך למשכון ג"כ הוי ש"ש ש"מ דסברו דדיחוי בעלמא הוא וכ"ע מודו היכי דלהנאתו מתכוין לא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ כ"ש בהלוהו פירות דהוי ודאי הנאה יותר ממלוה צריך למשכון אמאי כתבו דהוי שומר שכר משום פרוטה דר"י דמשמע דוקא משום פרוטה דר"י ולא מטעם אחר וע"כ דסברו דלא הוי הנאה בהלואה פירות ובאמת לפי מה שכתב הריטב"א דמטעמא דתפיס אזוזי לא הוי ש"ש רק נגד חובו לא קשה קושי' הש"ך דהא גם לר"י בהלוהו פירות לא הי' ש"ש ביתר מדמי המשכון לפי מה שכבר כתבתי דהא דהלוהו פירות הוי שומר שכר אע"ג דלא נהנה מהמשכון רק מהלואה הטעם משום דאם לא ה' נותן לי המשכין לא הי' מלוה אותו הפירות וגם דתפס אזוזי והיכי דנהנה לכ"ע אמרינן דתפס אזוזי וממילא לא ש"ש הוא ביתר המשכון כדי חובו דהא אי לא הניח לו המשכון רק כדי חובו נמי הי' ניתן לו הפירות כיון שבטוח על חובו אבל הש"ך לטעמו שפיר הקשה מר"י דהא פשיטא ליה דגם ביתר המשכון הוי ש"ש מסברא דתפס אזוזי וכן משום שנהנה כדמוכח מבב"ק אלא דהי' קשה עוד לפי תירוצו מהא דת"ק ועל זה שפיר כתבתי דלא מוכח מת"ק משום דסבר דאין זו הנאה כלל והוי כשאר הלואת מעות וא"ש הכל לדינא לרוב הפוסקים דלא סברו כהריטב"א ויחידאי הוא בזה ולא יכול לטעון ג"כ הלוה קים לי בריטב"א כיון דאין משמעות הפוסקים כן והש"ך פסק כהלכתא כן דחייב אף ביתר המשכון כדי חובו היכי דשייך סברת תפיס אזוזי בהא נחתינן דהסוחר שלקח המשכון צריך לשלם אם נגנב אף מה ששוה המשכון יתר מכדי חובו אף בהלוהו בשטר ג"כ ואני מצאתי בפנ"י בב"מ בד"ה במלוה צריך למשכון שכתב בשטר שייך טפי למימר אנן סהדי דתפיס המשכון אזוזי כיון שכבר יש שטר בידו ונהניתי, וה' יאיר עיני בתורתו הכ"ד פה פ"ב יום ה' לסדר וישלח תר"ן לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ד
אמרתי להעלות פה בספר ובדיו מה שאמרתי זה שלשים שנה בימי חורפי בסוגי' עמוקה של עדים שאמרו כתובות דף י"ח ע"ב ובחזרי כעת סוגי' זו עם בני הישיבה ה"י הייתי מעורר על איזה דברים שצריכין עיון וישוב ובתוך הקונטרס שכתבתי מאז תמצא ישוב המישב דעת השואלים וראשית דבר אפתח בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות הל' וי"ו וז' שכתב אבל אם אי אפשר לקיים את השטר אלא מפיהן ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו קרובים היינו מוטעים היינו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר אמרו פסולי עדות בעבירה היינו או שוחד לקחנו על עדות זו אין נאמנים שאין אדם עשים עצמו רשע וראיתי בחדושי אבא מאו"הג כ"ס זצ"ל שהביא בשם קדוש זקני ח"ס זצ"ל שתמה על הרמבים דסתם וכתב אנוסים נאמנים ולא מחלק בין מחמת נפשות או מחמת ממון וכתב שוחד לקחנו או פסולי עדות בעבירה ולא כתב אבל אנוסים מחמת ממון ותמה מאוד שלא הרגיש אחד מנושאי כלים בזה וכן לא מצאתי באיזה מגדולי אחרונים שעמדו על זה והלא דבר הוא, ואמרתי מאז בישובו ע"פ מה שכתב הש"מ בשם מורי הרב הלוי ז"ל דכל שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והלכו להם ולא פירשו מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסין מחמת נפשות בעי למימר דכל ישראל בחזקת כשרות הם ולא תלינן רשעות בעדים שחתמו מפני ממון יע"ש.
וי"ל דהרמב"ם נקט סתם אנוסים היינו אע"ג דאין מפרשין דבריהם שמחמת נפשות מ"מ אנו אומרים דאנוסים מחמת כפשות הי' אע"ג דלא שכיח כמ"ש בתוס' מ"מ יותר תלינן במחמת כפשות מלומר מחמת ממין דנעשו רשעים ומחמת נפשות הוא דניתן להציל את עצמם משא"כ אם אמרו פסולי עדות צריכין לפרש דוקא מפני מה המה פסולי עדות אי מחמת קטנים או קרובים דהא מחמת קנים או קריבים ג"כ אמרו נגד חזקה דמלוה מידק דייק או משום דאין אדם חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול ובלא"ה בקרובים כבר הקשו הסמ"ע וט"ז בסי' מ"ו דנמי עושים עצמם רשעים שמעידים להפסיד למלוה או ללוה שלא כדין מ"מ אין להם חזקת כשרות כ"כ אף אם חתמו קרובים ומשו"ה כתב הרמב"ם קטנים או קרובים דוקא אי אמרו בפירוש שהי' קטנים או קרובים משא"כ בפסולי עדות סתם צריכין לפרש מפני מה אמרו שהם פסולי עדות אבל כל שלא פירשו דבריהם בטל השטר והא דנקט הרמב"ם אבל פסולי עדות בעבירה דאין נאמנים דמשמע הא אמרו סתם פסולי עדות נאמנים אין זה דיוק דברישא דנאמנים היינו דלא צריכין לפרש דבריהם ונאמנים כשאמרו אנוסים סתם או קטנים או קרובים אבל דאין נאמנים כתב הרמב"ם דזה דוקא אם אמרו פסולי עדות היינו בעבירה אבל אם אמרו סתם פסולי עדות צריכין לשאול ולברר אי מחמת קורבה או מחמת עבירה ואין נאמנים בודאי רק אם אמרו בפירוש מחמת עבירה או שוחד לקחנו והדברים נכוים בשנדייק בדברי הרמב"ם ולשינו והשתא דאתית להכי א"ש דלא נקנו הרמב"ם דאנוסים מחמת ממון אינו נאמנים לפי מה שהקשו בתוס' בד"ה אין אדם וכו' כיון דרבא סבר דפלגינן דיבור' ה"נ נימא דאנוסים מחמת נפשות ולא מחמת ממון ותירצו כמה תירוצים ובתירץ האחרון כתבו דעיקר העדות הוא שאמרו אנוסים היינו מיד עושים עצמן רשעים אם לא יעשו פירש לדבריהם הלכך לא שייך פלגינן דיבור' יע"ש.
ולפי מה שהוכחנו מדברי הרמב"ם דגם באנוסים סתם נאמנים ולא צריכין לעשות פירוש לדבריהם לא שייך תירץ תוס' דמיד עושים עצמם רשעים דהא גם באנוסים סתם נאמנים וא"כ כם באנוסים היינו מחמת ממון קשה לרבא דלפלגי' דיבור' וצריכין לומר להרמב"ם תירץ ראשון של תוס' פיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבור' לפסול השטר וזה א"ש אי טענת מזויף הוי רק מדרבנן אבל מה"ת לא צריך קיום בטענת מזויף וכבר הרגיש בהפלא"ה דהא הר"י הובא בתוס' לקמן דף כ"ח סבר דמזויף צריך קיום מה"ת ונ"ל דתלי' בפלוגתי' דר"נ ור"ה אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לא צריך לקיימו דבתוס' כתבו בד"ה מודה בשטר הא דלא נאמן פרוע במגו דמזויף משום דד"ת אין צריך קיום ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום ע"ש ומוכח דר"ה סבר דבטוען מויף לא צריך קיום מה"ת ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"נ דסבר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דסבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת ונאמן בפרוע במגו דמזויף ועיין בגדולי תרומה ולפ"ז יש ליתן טעם לשבח לר' יוחנן דאמר בפ' מי שמת שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל הוא ומסיק אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיני' ור' נחמן לא סבר חילוק בין איהו ובין עדים כמ"ש תוס' בד"ה אימא ד"ת אין נראה לו לחלק וצריך ביאור ונ"ל לפי מה שהאריך בש"ך סי' מ"ו לחלוק על מהרי"ק דסבר דנם בעדים שטעמו אין זה כתב ידינו וטענו מזויף נ"כ אין צריך קיום מה"ת מפני שכבר נחקרו עדותם בב"ד ולא חציף אינש לזיופי והש"ך חולק דבעדים אם טענו וחויף בו דאי לכ"ע הקיום מה"ת ועיין בתומים ובקצה"ח ולפ"ז י"ל ה"ט דר"י שאני אומר מודה בשטר אין צריך לקיימו משום דלא מהימן במגו דמזויף מטים דכל הקיום בטוען מזויף רק מדרבנן וכמ"ש תוס' אבל בעדים דהוי הקיום מה"ת אמרינן דאלימי לאורועי שטרא משים דבעדים בטענו מזויף הוי הקיום מה"ת רש להם מנו דמזיף ואף דבשני עדים לא אמרינן מגו וצ"ל כמ"ש הנמוק"י וש"ך דאף באחד שטוען מזייף סני דלא נתקיים השטר מ"ו אף באחד מן העדים שטוען מזויף הקיום מה"ת כמ"ש בתומים ג"כ וא"כ מה"ט אמרינן דאלימי עדים ור"מ סבר דאף בעדים הוי הקיום דרבנן וכן ר"נ כשיטת מהרי"ק ולפ"ז י"ל דרבא סבר כר"ה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דסבר בטוען מזויף רק מדרבנן הקיום משום הכי סבר באנוסים היינו לא פלגינן דיבורי' אבל הרמב"ם סבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת כמי שהוכיח ב"ש בא"ע קמ"א והטעם נ"ל משום דפסק בפי"ג מהל' מלוה ולוה כרב נחמן דמודה בשטר צריך לקיימו והטעם משום דסבר דבטוען מזויף צריך קיום ה"ת וא"כ אמרינן כמו באנוסים פלגינן דיבורי' ומשו"ה נקט הרמב"ם דאמרו שוחד לקחנו או פסולי עדות היינו מחמת עבירח כה"ג לא פלגינן דיבורי' כמ"ש בתוס' דמיד שאמרו פסולי עדות נפסל השטר עד שיעשו פירש לדבריהם אבל באנוסים דמוכח מדברי הרמב"ם דבאנוסים סתם נמי נאמנים לא שייך תירץ תוס' ולשינותו דסבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת באמת אמרינן פלגינן דיבורי' וא"ש דלא נקט אנוסים מחמת ממון ומבוארים דברי הרמב"ם ע"כ כנלענ"ד.
וראיתי בתומים מ"ו סקמ"ב שיצא לישב דברי רש"י שנזכר במתניתן דפסולי עדות קרובים או משחקים בקובי' והקשו הראשונים במשחקי בקובי' הא שוי' נפשייהו רשעים ואדם קרוב אצל עצמו והרא"ה כתב ליישב הואיל וכל הפסול הוא רק משום דאינו עוסק בישובו של עולם קיל משאר פסולי דרבנן וכן כתב בפנ"י מדנפשי' אבל כל הראשונים לא כתבו כן וכתב התומים לפמ"ש תוס' דמה"ט לא פלגינן דיבורי' משום דמחמת נפשות לא שכיח וזה נקט רש"י לעיקר משו"ה ס"ל לרש"י באומרים משחקי בקובי' נאמנים דפלגינן דיבורי' שבאמת פסולים היו אבל מחמת קרובים ולא מחמת עבירה יע"ש.
ויש לישב בזה במה שעמד בשיטה מקובצת בתמי' במתניתן פירש רש"י או משחקי בקובי' ולקמן גבי הא דאמרינן בשלמא לרבנן הפה שאסור הוא הפה שהתיר פירש רש"י ופסולי עדות דקאמרי היינו דאמרו קרובים או עבדים היינו ועכשיו משוחררים והשמיט הא דמשחקו בקובי' ורצה לומר משום דבמתניתן אכתי לא אתברר אי כלישנא קמא דרמב"ח אי כלישנא בתרא להכי נקט קרובים או משחקי בקובי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בברייתא פירש רש"י כלישנא בתרא דכ"ע מחמת ממון אינו נאמנים משו"ה השמיט רש"י משחק בקובי' אלא דאכתי דקדוק עצום אמאי נטר רש"י לפרש הא דפסולי עדות לקמן גבי הא דאמרינן בשלמא לרבנן ולא פירש כן מיד בסיומי' דלישנא בתרא דרמב"ח דאין נאמנים מחמת ממון משום דאין אדם משים עצמו רשע ונדחק לישבו ולדידי נראה לישב לפי מה שכבר הבאתי בשם תומים דטעמא דרש"י משום פלגינן דיבורי' אלא דתוס' כתב עוד תירץ אחר משום דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורי' לפסול השטר וי"ל דגם תירץ זה נקט רש"י לעיקר היכי דהקיום מדרבנן לא פלגינן דיבורי' וא"כ י"ל דרש"י סבר בטענת מזויף צריך קיום מה"ת כשיטת הר"י בדף כ"ח והא דהביא תוס' בשם רש"י במקום אחר דטעמא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דהקיום מדרבנן עיין בהפלא"ה דאדרבה משום דלא פירש הכא כן וכתב דטעמא דאין צריך לקיימו היינו משום שטרא בידך מאי בעי מוכח דסבר רש"י בטוען מזויף צריך קיום מה"ת וא"כ במתניתן פירש שפיר משחק בקובי' משום פלגינן דיבורי' דאיירי מתניתן בטוען הלוה לא לויתי ומזויף השטר אבל בברייתא דמוקי פלוגתא דר"מ ורבנן במודה הלוה שכתבו וטוען פרוע אף דחכמים סברו שצריך לקיימו מ"מ כתב תוס' לקמן כ"ח דקיום זה הוי רק דרבנן לכ"ע וכיון דהקיום בטוען פרוע רק דרבנן לא אמרינן נמי פלגינן דיבורי' וסבר רש"י נמי בזה כסברת תוס' דלא אמרינן פלגינן דיבורי' לפסול השטר היכי דהקיום דרבנן משו"ה חזר רש״י מפירושו דוקא בברייתא דאיירי בקיום דרבנן ולא על מתניתן וא"ש הכל.
ועוד נ"ל דהנה הריב"ש בתשובה פסק הובא ברמ"א א"ע בסי' מ"ב דאנוסים שעברו בהני שאמרו יהרג ואל יעבור כשרים לעדות אע"ג דעברו על לאו דלא תחללו מ"מ אונס רחמנא פטרי' ולא עבר רק על עשה ונקדשתי ולא פסול לעדות והרשב"א בתשובה הובא בתומים סי' מ"ו סקמ"ב חולק על הריב"ש בזה דמשמע שם אף באנסוה עכו"ם לזנות עם אשה ה"ל רשע משום דיהרג ואל יעבור ועיין בקצה"ח סי' ל"ה דרוצה לומר אף דלא נפסל לעדות בשביל כך מ"מ אינו נאמן לעשות עצמו רשע ובאמת לא משמע כן מדברי רש"י כתובות דדוקא היכי דנפסל על ידו אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ולא נאמן לא לזכות ולא לחובה להעשות רשע ופסול על פיו וכן כתב רש"י בסנהדרין דף ט' ע"ב בד"ה רבא אמר אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו יע"ש ומוכח דעיקר הטעם דאין אדם משים עצמו רשע הוא מטעמא דקרוב אצל עצמו ופסול לעדות לעשות עצמו רשע להיות נפסל לעדות ולא כמ"ש בקצה"ח דלא מצי לשווי' נפשיה רשיעא אפילו במידי דלא נפסל ותמוה על הקצה"ח דלא הביא דברי רש"י דמוכח בפירש להיפך ובתומים שם כתב דאף לדעת רשב"א אין נפסלים אלא מדרבנן וכן כתב בסי' ל"ד ס"ק כ"ג דאף דאין בו מלקות מ"מ מדרבנן מפסל הואיל ועבר על קידוש השם להיות נהרג ואל יעבור וכבר הקשו בתומים ובקצה"ח על הריב"ש מהא דאמרינן דלכך לר"מ אין נאמנים אנוסים מחמת נפשות דסבר דעדים שאמרו להם חתמו שקר או תהרוגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופירש רש"י ומשוי נפשייהו רשעים וקשה לו יהי' בכלל יהרג ואל יעבור מ"מ הא ליכא ביה רק מצות עשה ונקדשתי כמו בע"ז וג"ע וש"ד ואם עבר באונס אין כאן פסול לדעת הריב"ש והרי נאמנים דלא משוי נפשייהו פסולי עדות וע"כ צ"ל כרשב"א דמ"מ נפסלים עכ"פ מדרבנן ובקצה"ח העלה מכח קושי' זו וממה שפירש רש"י שם דמשוי נפשייהי רשיעא דלא תלי' אי נפסל לעדות על ידו אלא במשוי נפשייה' לחוד אינו נאמן וכבר כתבתי דבכמה מקומות מוכח מרש"י דהיכי דנפסל על ידו דוקא אין נאמן לעשות עצמו רשע אבל מ"מ לא מפסל לעדות רק מדרבנן כמ"ש התומים מכח הכרח דהא אין בו מלקות רק עשה דנקדשתי א"כ מוכח מרב חסדא דאמר קסבר ר"מ דיהרוגו ואל יחתמו שקר דגם בפסולי עדות דרבנן אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ורבנן נמי לא פליגו אלא משום דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג' דברים בלבד כדמקשה רבא לרב חסדא אבל בגוף הסברא לא מצינו פלוגתא על רב חסדא דסבר ע"כ דגם בפסולי עדות דרבנן אמרינן לא משים עצמו רשע וא"כ יש לישב דקדוק העצום של ש"מ במתניתן מפרש רש"י או משחק בקובי' משום דלא נתברר אי כלישנא קמא או כלישנא בתרא דרמב"ח ובלישנא בתרא דנתברר דאמרינן דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ לא נתברר אלא במחמת ממון דהוי פסולי עדות מה"ת אבל בפסולי דרבנן אכתי לא נתברר משו"ה נטר רש"י עד הברייתא דיהיב טעמא רב חסדא לר"מ משום דיהרוגו ואל יחתמו שקר ומוכח דגם בפסולי דרבנן אמרינן דאין נאמנים לעשות עצמם רשעים ומשו"ה פירש רש"י מיד על הברייתא דפסולי עדות היינו היינו קרובים או עבדים ולא משחק בקובי' משום דגם בעבירה דרבנן אמרינן דאין נאמנים ומר"מ נשמע לרבנן ג"כ דלא מה"ט פליגו על ר"מ ואין לעקש ולומר דלא מוכח רק בעבירה מה"ת ופסול עדות דרבנן אבל לא משחק בקובי' דהוי רק עבירה דרבנן דהא כבר הוכחנו דכל הטעם משום דאין נאמן מחמת קרוב אצל עצמו לפסול עצמו לעדות ולא משום דשוי' נפשי' רשיעא וא"כ אין חילוק כיון דגם בעשה דנקדשתי לא פסול לעדות אלא מדרבנן ובין משחק בקובי' דפסול נמי מדרבנן וא"ש ע"ד פלפול ועיין בנוב"י קמא א"ע סי' ע"ד בסופו שהביא נמי הקושי' מכתובות על הריב"ש וכתב שהיא עצומה מאוד ועל מה שתירץ שם יש לפקפק ואין כאן מקום להאריך בזה.
והנה בהא דאמרינן דטעמא דר"מ משום דמלוה מידק היינו כמו שפירש רש"י שאמרו שהלואה או המקח אמת דמלוה לא שדי זוזי בכדי וכי מחתמים שטר מידק דייק שיהי' כשרים והוסיפו הראשונים דאי אמרי פסולין היינו ועדות שקר העדנו דלא הלוה כלום והשטר מעיקרו אינו גם לרבנן אין נאמנים שהרי משוי נפשייהו רשעים ועיין ומשו״ה אמר בשלמא פסולי עדות מעיקרא מידק דייק דע"כ במודים שנכתב כדין והלואה אמת ושייך מידק דייק דאי אמרו שגם הלואה אינו אמת גם לרבנן אין נאמנים וישבתי בזה הא דכתב תוס' בד"ה קטנים דהוי מצי למימר קטנים נמי משום מידק דייק אלא דניחא ליה למנקט בכל חד טעמא אחרינא וצריך פירוש כיון דגם בקטנים סגי בטעמא דמידק דייק למאי נקטו טעמא אחרינא אלא שי"ל דבאמת פסולי עדות היינו שאמרו קרובים ע"כ בשאמרו גם כן דהלואה אמת דשייך מידק דייק דלא שדי מלוה זוזי בכדי דאי בשאמרו דאין הלואה אמת גם לרבנן אין נאמנים וע"כ בשאמרו דהשטר כדין נכתב וע"כ לר"מ דאין נאמנים איירי בהלואה אמת אבל בקטנים דלא שייך בקטנים דאין נאמנים משום משוי נפשייהו רשעים דהא בשעה שחתמו קטנים הוי י"ל דגם בהעידו דהשטר מעיקרא שקר ג"כ שייך פלוגתא דר"מ ורבנן דרבנן סברו גם באין הלואה אמת נאמנים נגד החזקה אבל לר"מ אין נאמנים בשביל החזקה כדאמר ר"ל א"כ לתירץ תוס' זו דחזקה דאין עדים חותמין בשטר אא"כ נעשה בגדול לא תלי' בהך סברא דמידק דייק א"כ לרבנן אפילו העידו שקטנים היו ולא ראו הלואה נמי נאמנים כיון דלא שייך ג"כ דמשוי נפשייהו רשעים משא"כ בקרובים דוקא בראו ההלואה נאמנים משום דאית להו מגו נגד החזקה ומשו"ה שפיר כתב תוס' דניחא ליה למנקט בכל חד טעמא אחרינא משום דיש נפקותא בין הטעמים בלא ראו הלואה ורש"י דמפרש או קטנים כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב שהלואה אמת מידק דייק המלוה דלא שדי זוזי בכדי משמע גם בקטנים צריכים לומר שהלואה אמת מוכח דסבר כפירוש שני של תוס' דגם טעמא דר"ל משום דמלוה מידק דייק וע"כ פירש דגם בקטנים איירי דאמרו שהשטר כדין נכתב אבל לפירוש ראשון של תוס' דלית להו כן שפיר כתבו דניחא ליה למנקט טעמא אחרינא אע"ג דבאמת י"ל גם בקטנים מידק דייק מ"מ יש נפקותא בלא ראו הלואה דכה"ג נמי איירי בקטנים פלוגתא דר"מ ורבנן וא"ש.
וחפשתי וראיתי אח"כ בתומים סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק ס"ב שכתב ליישב קושי' תוס' על ש"ס ב"ב דהא מוכח מרבנן דסברו דאמרינן מגו במקום חזקה דדוקא בס"ד קאמר הגמרא לר"מ אין קושי' דמלוה גופה מידק דייק די"ל דמודים בהלואה וכן קטנים נמי לחד תירץ בתוס' נמי משום מידק דייק אבל למסקנא דאמרינן במודה בשטר שכתבו פליגו י"ל דמיירי פסולי עדות או קטנים ולא ראו כלל נתינת מעות ותו לא שייך מידק דייק ואזלה חזקה יע"ש ודבריו תמוהים דכבר הבאתי מהראשונים דע"כ בראו הלואה איירי בפסולי עדות היינו דבלא ראו הלואה גם לרבנן אין נאמנים משום דמשוי נפשייהו רשעים וע"כ גם במסקנא באומרים דראו נתינת המעות ושייך החזקה דמידק דייק ושפיר הקשו תוס'.
ולאחר העיון נראה דתלי' אי נאמנים קרובים היינו ולא ראו הלואה בטעמים דכתב הסמ"ע ס' מ"ו סק"ה והט"ז שם דלפי טעם הסמ"ע דמשו"ה לא משוי נפשייהו רשיעא דשאני קרובים דאמרו דהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף ממשועבדים שלא כדין אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח ועוד דיכולין להתנצל ולומר סברנו שהמלוה יחתום עליה עוד עדים כשרים יע"ש וא"כ לפי טעמים אלו דוקא באומרים דראו הלואה והענין אמת אבל באומרים דלא ראו הלואה משוי נפשייהו רשעים ואין נאמנים והט"ז חולק על הסמ"ע דאף אם הוא אמת אין להעיד על רשע וכתב די"ל שסמכו עצמם שהכל יודעים שהם קרובים ולא יבא לידי מכשול וא"כ לפי טעם זה אף בלא ראו הלואה אין משים עצמם רשעים דהא סמכו דהכל יודעים שהם קרובים ולא יגבה ע"י השטר ועיין ובאומרים שטר אמנה דלא נאמנים משום דעל עולה לא חתמו ונעשים רשעים בזה וכן באומרים קטן הי' הלוה דג"כ אינם נאמנים כמבואר בסי' מ"ו סעי' ל"ח משום דצריכין לדקדק אם הוא קטן ומשוי נפשייהו רשעים ובקצה"ח פשיטא ליה דבהא בודאי לא נפסלים לעדות דלא מצינו שיפסלו לעדות עי"ז ובתומים פשיטא ליה דנפסלין ג"כ לעדות ולטעם זה י"ל דלוה נאמן בשטר אמנה אע"ג דעושת אותם לרשעים ועיין בש"ך ס' פ"ב ובאמת קשה להסביר דלמה יהי' נאמן הלוה לעשות לעדים לרשעים ולפי שנקט התוס' לר"נ דטעמא דאמנה ומודעא דאין נאמנים הוא מטעמא דלא אתו על פה ומרעא שטרא אין חילוק בין לוה ועדים ואם עדים אינם נאמנים לאורועי שטרא כ"ש הלוה ומשו"ה כתבו תוס' בפשיטות דלר"נ אפילו הלוה אינו נאמן אבל לטעמא דיהיב רב אשי משום דלא ניתן לכתוב ועל עולה לא חתמו י"ל דוקא עדים אינם נאמנים על עצמם אבל הלוה נאמן ומשו"ה פסק הרמב"ם וכן בש"ע דעדים אינם נאמנים והלוה נאמן וזה החילוק בין תוס' לראשונים ולאמת י"ל דגם תוס' סברו כראשונים לחלק בין לוה לעדים ורק לר"נ כתבו תוס' כן ובטוען פרוע סבר ר"נ דנאמן הלוה וצריך לקיימו דלא מרעא שטרא בזה אבל באמנה לא נאמן הלוה משום דמרעא לשטרא דהא ר"נ נקט אמנה ומודעא דאינם נאמנים של שניהם יחד משמע דחד טעמא הוא לאמנה ומודעא משום דלא מרעא לשטרא אבל ר"ה משמי' דרב סתם קאמר מודה בשטר שכתבו דאין צריך לקיימו והכל בכלל משו"ה קאמר ר"כ גנובא גנובי למה לך וכמ"ש בתוס'.
וראיתי בנוב"י תנינא יו"ד ס' קנ"ב שהביא קושי' בשם הגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל דתמה דהא רב הונא לא משמי' דנפשי' אמר רק משמי' דרב ולמה לא הקשה על רב דנימא הלכה כר"מ ועוד הייתי מדקדק בלשון של ר"ל אי סברי לך כר"מ אימא הלכה כר"מ והלשון אי סברי לך כר"מ מיותר לכאורה והול"ל גנובא גנובי למה לך אימא הלכה כר"מ ונ"ל כל זה לישב דכבר כתב תוס' דתרתי מילי דרב למה וכתבו דחדא מכלל חבירתי' אתמר ואומר אני שרב אמר הך מימרא האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ולר"נ דשטר אמנה אינו נאמן משום דלא אתי ע"פ ומרעי לשטרא אף כרבנן דסברו באנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים מ"מ באמנה אין נאמנים וכמ"ש תוס' דף י"ט ע"ב בד"ה אמר רב נחמן בסופו דאתי שפיר ר"נ כרבנן דר"מ דשאני אנוסים דאינם מודים שהי' שטר אלא סותרין אותו ושאני אמנה דמודים שהשטר נכתב כדין יע"ש וכן בטוען פרוע כן לר"נ צריך לקיימו כמ"ש תוס' משום דלא מרעי' לשטר כלל אבל ר"ה סבר מצד סברא שלו דליכא חילוק כלל בין אמנה וטענת פרוע ומשו"ה קאמר משמי' דרב סתם דמודה בשטר שכתבו דאין צריך לקיימו ולא מפליג וכמ"ש תוס' דמשו"ה מקשה עליו ר"ל אימא הלכה כר"מ דפרוע דומה לטענת אנוסים וקרובים ולפ"ז משו"ה לא מקשה ר"נ על רב משום לר"נ לשיטתי' דמחלק בין אמנה לשאר טענות אין הכרח דסבר כר"מ דהא לרבנן נמי אתי שפיר דיש לחלק בין אמנה לאנוסים אבל ר"ה דאמר סתם וע"כ דאין לחלק בין אמנה לשאר טענות ואתי' רק כר"מ דסבר באנוסים נמי אינו נאמנים א"כ גנובא גנובי למה לך ומיושב נמי הא דקאמר אי סברי לך כר"מ היינו משום לרב דאמר רק שטר אמנה אין הכרח דסבר כר"מ רק מסברתך הוא דאין לחלק בין אמנה לטענת פרוע ואנוסים א"כ אי סברי לך כר"מ אימא הלכה כר"מ ועיין בנוב"י שם שמישב ג"כ על דרך זה אבל באופן אחר ונדחק במח"כ והבוחר יבחר ועיין.
ובהפלא"ה בד"ה אימא הלכה כר"מ מקשה דלמה האריך ר"נ בלשונו כי אתי לקמן לדיני' דלא ה"ל למימר אלא הלכה כרבנן וגנובא גנובי למה ליה וכמו שהקשה הוא לר"ה ונ"ל לישב ע"פ שיטת הב"ח דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ונשבע הלוה היסת דפרוע אפילו באו עדים אח"כ לקיים חתימתן כבר נפטר הלוה לשלם כיון דאין עדים מעידין בבירור דלא נפרע ובש"ך וט"ז שם ס' פ"ב חולקין על הב"ח בזה ונ"ל לכאורה ראי' לדברי הב"ח מהא דהאריך ר"ל בלשונו כי אתי לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דכתב רש״י דמלוים לבדם באו עם שטרותיהם בלא לוה עמהם ואמר להם קודם שידעו טענת הלוה שיקיימו שטרותיהם ודייק רש"י כן משום דאמר אח"כ וחותו לדינא משמע דקודם חותו לדינא המלוה והלוה אמר להמלוים שיקיימו שטרייכו והטעם נ"ל דאי הלוה כבר לפנינו ויטעון פרוע ושבע שבועת היסת ואפילו אם אח"כ יהי' באים לקיימו כבר נפטר הלוה לשלם ולא מהני עוד קיום ע"כ אמר מקודם שישמע טענת לוה שיקיימו שטרייכו תחילה ואם לא מהני טענת פרוע ובימי ר"ל נתקן שבועת היסת וזה דמחדש ר"נ באריכת לשונו ולא יכול לומר דהלכה כרבנן דלא הי' ידעינן חידוש דין זה ולא שייך גנובא גנובי למה ליה דהא אשמעינן חידוש דין מה דלא הי' ידעינן אי הוי אמר הלכה כרבנן ולפ"ז מיושב נמי קושי' אחרת של הפלא"ה שם איך נרמז בדברי ר"נ דצריך קיום משום טענת פרוע דלמא משום מזויף עצמו דהנה כתב הב"ח דזה דוקא בטענת פרוע אבל בטוען מזויף אף נשבע היסת לא מהני אם אח"כ באו עדים לקיימו דהא הוא מוכחש מעדים וחייב לשלם יע"ש וא"כ אי משום טענת מזויף לא הי' צריך לומר למלוים קודם שחותו לדינא קיימו שטרייכו דהא בטענת מזויף אפילו לאחר שיטעון הלוה נמי מהני הקיום וע"כ משום טענת פרוע אמר להם כן ומוכח שפיר דסבר ר"נ דמודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו ומיושב הכל ע"ל ומכאן ראי' לשיטת הב"ח ועיין.
ועוד קושי' עצומה מקשה בהפלא"ה בסוגי' בד"ה אלא אי אתמר דלכאורה יפלא דהא רבא לא סתר אלא סברת רמב"ח באנוסים מחמת נפשות דלא מהימנא בלא מגו משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אף בשטר אבל בהא דמחמת ממון נאמנים במגו לשוי נפשייהו רשיעי לא סתר ומי הכריחו לחזור בשניהם ועיין בח"ס ח"ש א"ע סי' נ״ב ונלענ"ד דיש להקשות על מתניתן דנקט אנוסים וקטנים ופסולי עדות וחשיב ואזיל כרוכלא הני תלתא דוקא דהא שמעינן נמי חדא מחברתי' ונ"ל דיש בכל אחד מהני תלתא רבותא דכבר הקשה בתוס' דלרמב"ח דסבר כיון שהגיד חוזר ומגיד למה אינו נאמנים בקטנים ופסולי עדות וכתבו קטנים משום דרשב"ל ופסולי עדות משום דהמלוה גופיה מידק דייק ולפ"ז לרמב"ח שפיר הו' רבותא בכל הני בסיפא דהוי אמינא דוקא מחמת ממון דלא נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע אבל בקטנים ופסולי עדות דלא שייך זה הו"א דאף בכתב ידם יוצא ממק"א נאמנים משום דחוזר ומגיד קמ"ל דאפ"ה אינם נאמנים בקטנים משום דרשב"ל דאין עדים חותמים וכו' ופסולי עדות משום דמלוה מידק דייק ונגד חזקות אלו נמי אינם נאמנים בלא מגו וכן ללישנא בתרא יש לומר אע"ג דליכא רבותא בסיפא דאפילו מחמת נפשות אין נאמנים משום דאינו חוזר ומגיד וכ"ש בקטנים היינו בפסולי עדות מ"מ יש רבותא ברישא באין כתב ידם יוצא ממק"א דלא מבעי באנוסים מחמת נפשות אפילו בקטנים ובפסולי דאומרים נגד החזקות אלו מ"מ נאמנים במגו והוי רבותא לכל שני הלשונות ללישנא קמא בכתב ידם יוצא ממק"א וללישנא בתרא באין כתב ידם יוצא ממק"א וזה ניחא אי אנוסים היינו איירי דוקא במחמת ממון או מחמת נפשות אבל אי אנוסים איירי בין מחמת ממון ובין מחמת נפשות א"כ ליכא רבותא בשום צד דברישא ליכא רבותא דהא אפילו מחמת ממון נאמנים במגו וכ"ש בקטנים או פסולי ובסיפא ליכא רבותא דהא אפילו מחמת נפשות אין נאמנים וכ"ש בקטנים או פסולי דאומרים נמי נגד חזקה ומשו"ה כיון דחזר רבא משום דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וסיפא מחמת נפשות נמי איירי א"א לאוקמי עוד במחמת ממון וההכרח לחזור משניהם והא בהא תלי' כן אמרתי ע"ד פלפול נכון בלימוד הישיבה יצ"ו ויש לי עוד דברים בסוגי' ואין הזמן מספיק להעלות הכל בכתב וה' יראינו נפלאות מתורתו הכ"ד הכותב ביומי דחנוכה תרס"ג לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ה
להרב שר האלוף המאו"הג חו"ב בע"פ מו"ה משה ליב כהן דיין ומורה בק"ק ניקאלסבורג יע"א
אודות תמיהתו בדברי המשנה למלך בפ"ד מהל' ערכין הל' כ"ו שכתב על דברי רש"י בנימוקי חומש פ' בחקותי דיש חילוק בין שדה מקנה לשדה אחוזה דשדה המקנה חוזרת ביובל לפי שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו ושדה אחוזה תתחלק לכהנים ביובל ובשדה מקנה אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים בשדה אחוזה וכתב המל"מ דלא ידע היכי רמיזא דיגאל שדה מקנה בדמים קצובים דלא נאמר רק בשדה אחוזה אבל שדה מקנה פודין אותו בשוויה והאריך שם ומתפלא עליו דעשה את עצמו כאלו לא ידע סוגי' ארוכה בערכין דף י"ד דפליגו ר"א ורבנן בזה ור"א דרש גז"ש דחישב דגם שדה מקנה נגאל בדמים הקצובים כשדה אחוזה ורבנן סברו מדכתיב מכסת ערכך היינו דמי שוויה והלכתא כרבנן והנה באמת עוד יש לתמוה דרש"י בעצמו בערכין דף כ"ו במתניתן דהלוקח שדה מאביו כתב ומפרש כחכמים דשדה מקנה פודין בשוויה ותרתי נפקותא וחילוקי דינים יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה יע"ש ומע"כ הביא הא דרשב"ם ס"פ המוכר את הבית דמחלק בין שדה מקנה לשדה אחוזה לענין פודין בשוויה וכתב המהרש"א שם דרש"י בחומש לא פירש כן ופלוגתא הוא בעירוכין ודברי רש"י תמוהים ונוסף דברי המל"מ שמפלפל בזה והקשה רק היכי רמיזא ולא מקשה ביותר מהא דהלכה כחכמים נגד ר"א.
וחפשתי בספרים מצאתי בפירוש התורה והמצוה מהגאון מלבים זצ"ל שעמד על דברי רש"י זו וכתב שצריך לדחוק דמ"ש רש"י דאם בא לגאלה ר"ל הבעלים הראשונים שנגדם יש לומר דדין שדה אחוזה יש לו כיון שישאר השדה בידיהם לעולם ואינו יוצא מתחת ידם משא"כ בגואל אחר שיצא ביובל לבעלים הראשונים וכן הרגיש בזה בספר פנים יפות על התורה וא"כ י"ל דגם המל"מ ידע דיש לחלק בין אם הלוקח גואל השדה ובין אם המוכר בא לגאלה די"ל מצד הסברא כיון שישאר בידו לעולם הוי אצלו כשדה אחוזה ולא הי' יכול להקשות בכח מהא דהלכה כחכמים וגם לא מדברי רש"י דף כ"ו אלא דהקשה מנ"ל לרש"י הא והיכי רמיזא לחלק בכך כיון דלא מצינו דמים קצובים רק בשדה אחוזה ובספר התורה והמצוה רמז על דברי מל"מ ובאמת מדבריו משמע איפכא דאין לחלק בין בעלים לאחר שכתב בשדה אחוזה כל כהן שפודה צריך ליתן נ' שקלים לא שנא אם הי' ההקדש מיד אחר היובל או כמה שנים אחר היובל וכתב כיון שאצל הכהן ישאר השדה לעולם נותן תמיד נ' שקלים דדוקא בפודה קודם היובל שחוזר לכהנים ביובל נתנה תורה קצבה לשנים משא"כ בכהנים שהוא אחוזה להם לעולם ואע"ג דגם הבעלים כשפודים אינם מתנים רק לפי חשבון השנים מ"מ התורה לא חלקה בפדיון בין בעלים ובין אחרים אבל כהנים שפודים שאין רשות לאחרים בה ונשארה להם לעולם צריכים ליתן קצבה שלימה דהיינו כ' שקלים יע"ש וא"כ גם לענין שדה מקנה אין לחלק בין בעלים לאחרים אע"פ שישאר הבעלים לעולם ומה"ט לא ניחא למל"מ להעמיס בדברי רש"י כחילוק של התורה והמצות וכתב האיך רמיזא חילוק זה אבל מ"מ נרויח שאין לתמוה ולהתפלא כ"ב על המל"מ שלא הקשה מפלוגתא דר"א וחכמים אבל בכל זאת תמוה שלא הי' לשתוק כ"כ ולהביא עכ"פ סוגי' זו ודברי רש"י דף כ"ו ואין מסוגי' זו רמז ורמיזא בדבריו זה שנים שנשאלתי ג"כ מחכם אחר על זה ועדיין צ"ע והנני הדש"ת כותב בחפזון פה סיון תזמ"ר לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל
תשובה ו
הרמב"ם בפכ"א מהל' מכירה הל' י' כתב דרך המלך ודרך הקבר אין לה שיעור ונ"ל שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע והראב"ד בהשגות כתב ואין דבריו ידוע ונ"ל שנוטל ממנו המלך כל מה שיצטרך לו וכתב הה"מ לפי דבריו אף מוכר דרך הקבר בשדהו שהולכין מלוי המת בכל השדה כפי מה שיצטרך להם יע"ש ובאמת אף שלכאורה כן הוא לפי השגת הראב"ד על הרמב"ם דהוי מכירה בדרך המלך ה״ה בדרך הקבר דחד דינא אית להו דאין להם שיעור מ"מ צ"ע דשביק הראב"ד בהשגתו רק דרך המלך ושבק דרך הקבר ומשמע דבכוונה השמיט דרך הקבר ומודה לרמב"ם לזה.
ונלענ"ד לומר דהנה הא דאין מינו ידוע דלא הוי מכירה כתב הרמב"ם טעמו בהל' ג' שם דהוי אסמכתא כמו משחק בקוביא דלא קנה ובאמת הראב"ד לא השיג שם על הרמב"ם בזה משמע דמודה לדבריו דלא קנה באין מינו ידוע משום דהוי אסמכתא והכא בדרך המלך דמדמה הרמב"ם לאין מינו ידוע השיג הראב"ד עליו וצריך טעמא למה ונ"ל דהנה הא דאסמכתא לא קנה היינו משום דלא סמכה דעתו של המוכר והקונה לקנות ה"נ באין מינו ידוע כן ולא גמר ומקני ונ"ל אי אמרינן דרך המלך אין לו שיעור ופירש הרמב"ם בבא בתרא דף צ"ט במתניתן דרשות למלך לפרוץ בתים וגדר בשדה חבירו לעשות לו גדר כמבואר במתניתן סנהדרין דף כ' ע"ב ועיין בתוס' שם שכתבו שהקשו שם א"כ למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו דהא המלך נוטל שדה של חבירו ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו וכתבו דבחנם הי' יכול ליקח אם היה רוצה אבל כשהי' רוצה המלך שימכרו לו הרשות בידם לומר לא נמכר וכן כתבו הראשונים שם וא"כ אי אמרינן הא דדרך המלך אין לו שיעור במכירה איירי כמו שכתב הרמב"ם וכמשמעות הראב"ד ולא רצו לפרש כפירש הרשב"ם משום דכל המתניתן דכאן לענין מכירה איירי כמו דרך הקבר ודרך יחיד ודרך רבים ולפירש רשב"ם דאיירי דנוטל בחנם זה לא שייך במתניתן דהכא רק בסנהדרין שם ובאמת כתב הרשב"ם דף ק' ע"ב דאגב גררא נקטה במתניתן כיון דלאו לענין מכירה איירי לפירושו וכיון דיש רשות למלך לפרוץ גדר ולעשות לו דרך בשדהו של חבירו כל מה שצריך ואין לו שיעור וא"כ אף אם הוא לא רוצה בחנם ובחזקת מלך רק רוצה לקנות בודאי אין לומר דהוי אסמכתא ולא גמר ומקני המוכר כיון דאין לו שיעור דהא אם הי' רוצה המלך הי' לוקח לו הדרך בלי רשות וא"כ אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולקנות מחבירו בודאי גמר ומקני לו בלב טוב ובנפש חפיצה ולא שייך אסמכתא והא דכתב הרמב"ם דמ"מ הוי אסמכתא כמו שאין מינו ידוע ולא גמר ומקני נ"ל דהרמב"ם לשיטתו כתב שפיר דבפ"ה מהל' מלכים הלכה ג' כתב הרמב"ם ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לו שיעור אלא כפי מה שהוא צריך אינו מעקם את הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו וכתב בלחם משנה דזה דלא כדברי רש"י שפירש דאף מפני צרכי ביתו יכול המלך ליקח שדה של חבירו ובכל עת ובכל זמן אפילו שלא לצורך מלחמה רק הרמב"ם מפרש דמתניתן לענין מלחמה אתמרה ולא לצרכי יכול לעשות כן וא"כ להרמב"ם שלא לצורך מלחמה לא הי' יכול המלך ליקח בחנם ואין לו רשות לזה שפיר הוי אסמכתא אם לוקח שדה מחבירו לצרכו דהא צריך ליקח דוקא ולא יכול ליטול בחזקה מיד המוכר ולא גמר ומקני כיון דאין לו שיעור דהא בודאי אף דהרמב"ם מפרש דאין לו שיעור דמתניתן דסנהדרין לענין מלחמה דוקא מ"מ במתניתן דבבא בתרא דלענין מכירה בודאי לא גרע המלך מדרך הקבר דאין לו שיעור מפני כבידו דשכבי ובודאי מה"ט גם דרך המלך אין לו שיעור מפני כבידו של מלך דהא כבוד המלך עדיף מכבוד המת כמבואר בש"ס כתובות י"ז ע"א דמעבירין המת מפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל וכיון דאין לו שיעור מפני כבודו כמו דרך הקבר שפיר כתב הרמב"ם דממילא הוי כאין מינו ידוע דהוי אסמכתא דהא מ"מ מדין מלך לא יכול ליטול בחזקה בחנם ממנו אבל הראב"ד י"ל דסבר כפירש רש"י ושאר ראשונים דגם לצרכו לבד יכול המלך לפרוץ גדרו של חבירו ואין לו שיעור ומה"ט שפיר השיג הראב"ד עליו דנוטל כל מה שיצטרך דלא הוי אסמכתא דאע"ג דלא השיג הראב"ד עליו באין מינו ידוע מ"מ שאני במלך כיון דאם רוצה יכול ליטול בחזקה בחנם ממוכר בודאי אם רוצה המלך לקנות ממנו ונותן לו דמים בודאי גמיר ומקני ולפ"ז א"ש הא דלא השיג הראב"ד על הרמב"ם רק על דרך המלך ולא כתב ג"כ בדרך הקבר נוטל כל מה שיצטרך כי בדרך הקבר מודה הראב"ד להרמב"ם דהוי אסמכתא ומשו"ה נקט בלשונו דוקא דרך המלך ולא דרך הקבר ג"כ ודלא כמו שכתב הה"מ דה"ה להראב"ד דרך הקבר כן הוא ונכון.
אלא מדלא משיג הראב"ד על הרמב"ם בהל' מלכים שם משמע דמודה לרמב"ם בזה דדוקא לצרכי מלחמה יכול לפרוץ גדר בשדה וכרמו של חבירו ולא לצרכו וא"כ אין חילוק בין דרך המלך ודרך הקבר וגם צ"ל לדברינו להראב"ד דדרך המלך אין לו שיעור היינו דמכירה מהני ודרך הקבר אין לו שיעור פירושו דלא מהני המכירה וזה קצת דוחק ע"כ יותר מסתבר כפירש הה"מ דה"ה דרך קבר מהני להראב"ד והא דמהני להראב"ד המכירה אע"ג דלא השיג לעיל על הרמב"ם בדבר שאין מינו ידוע ראיתי בקונטרס מאאמו״ז בעל ח"ס זצ"ל שכתב דהא באמת מינו ידוע רק דהוי דבר שאין קצבתו ידוע והרמב"ם לטעמי' כל שאין קצבתו ידוע הוי אסמכתא אבל הראב"ד ס"ל כרוב הפוסקים דאע"ג דאין קצבתו ידוע לא הוי אסמכתא ומשו"ה אע"ג דאין לו שיעור וקצבה מהני המכירה, וצ"ל לדבריו הקדושים דהרמב"ם סבר דאף למכור אינו יכול דבר שאינו קצוב אבל כמה פוסקים הכריחו מדברי הרמב"ם ועיין בריטב"א כתובות ר"פ הנושה דדוקא במתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב סבר הרמב"ם דלא נשתעבד אבל היכי שהזוכה מתחייב את עצמו בדבר אחר כנגדו או במכירה גם הרמב"ם מודה דמהני דגמר ומשעבד נפשי' כה"ג ועיין בתומים סי' ס' בח"מ וכן העלה שהוא עיקר ויותר נ״ל מה שכתב עוד ישוב לפי דברי הסמ"ע סי' ר"ט סק"ב הא דפוסקים מודו להרמב"ם בדבר שאין מינו ידוע אע"ג דרמב"ם כתב דהוי אסמכתא כמו במשחק בקוביא אע"ג דחולקים על הרמב"ם בזה דמשחק בקובי' לא הוי אסמכתא רק כרב ששת משום דאינו עוסק בישובו של עולם מ"מ דבר שאין מינו ידוע גרע דידוע למוכר ולא ידוע ללוקח משא"כ במשחק בקובי' דלא ידוע לאחד משניהם וגמרו ומקני אהדדי ודרך הקבר דאין לו שיעור אינו ידוע לא למוכר ולא ללוקח משו"ה פסק הראב"ד דקני דלא הוי אסמכתא אבל הרמב"ם דכתב דמשחק בקוביא ג"כ הוי אסמכתא כרמי בר חמי בש"ס סנהדרין אע"ג דלא ידוע לשניהם ומשו"ה גם בדרך הקבר פסק דלא הוי מכר וש"י זי"ע.
ותמהתי על ש"ע סי' רי"ז שלא הביא הא דדרך הקבר אין לו שיעור בשלמא דרך המלך א"ש שלא הביא דלא נהג האידנא אבל למה שבק דרך הקבר ולאחר החיפוש ראיתי שעמד כבר הדרישה בזה והניח בצ"ע. וראיתי בדברי קדוש זקני שיצא לתרץ בשנדקדק עוד אמאי לא נקט במתניתן ג"כ דרך הכלה אין לה שיעור דאין לומר דסמיך על דרך הקבר אין שיעור דהוי דרך הכלה דחמיר מכבוד המת ק"ו דא"כ למה נקט דרך המלך דעדיף משניהם נכתב ומזה מוכח כדברי הפלא"ה בכתובות שם דהא דכבוד המלך וכלה עדיף ממת היינו למאן דלא קרי ותני אבל כבוד ת"ח שמת עדיף משניהם וא"כ הא דדרך הקבר אין לו שיעור היינו למאן דתני ומתני כמבואר בכתובות שם דזה אין לו שיעור דוקא אבל כבוד הכלה דלא עדיף ממת ת״א יש לו שיעור וכן דרך המלך יש לו שיעור דלא עדיף ככבוד ת"ח שמת ומשו"ה לא נקט דרך הכלה ודרך המלך אין לו שיעור מפני דפורץ לו גדר כמ"ש הרשב"א ולא מפני כבודו וא"ש הא דלא הביא בש"ע דרך הקבר כיון דהאידנא ליכא דין ת"ח בזה"ז לענין דיני ממונות אע"ג דלענין ללותו גם עכשיו יש דין ת"ח היינו שלא לבזות כבודו אבל לענין מכירה י"ל שפיר דאין עכשיו דין ת"ח אלו דבריו הקדושים ואני נכדו דקדקתי מהברייתא דנקט במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו אבל אם יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכיון דהברייתא נקט נמי הכנסת כלה אמאי לא נקט נמי כל צרכה משמע לכאורה דדוקא לענין הוצאות המת מחלק אבל בהכנסת כלה דעדיף מכבוד המת אף שיש עמה כל צרכה מבטלין ועיינתי בש"מ וראיתי שכונתי לדעתו בזה ויהיב טעמא כיון דהטעם כדי לחבבה על בעלה וברוב עם הדרת חתן וכלה ומוסיף יותר בשמחה ובחבוב וכן משמע מדברי הגהות הרמ"א א"ע סי' ס״ה שכתב סתם מבטלין ת"ת להכנסת כלה ואינו מחלק בין כל צרכה או לא ועוד תמה לי על דברי קדוש זקני זצ"ל דאף למאן דלא קרי ותני יש לו שיעור היינו דוקא לענין שאין מבטלין ת"ת להוצאות המת אבל ממלאכה כל העם מבטלין להוצאות המת אף למאן דלא קרי ותני וכמ"ש בתוס' שם בשם הר"י דדוקא לענין ביטול ת"ת מחלק אבל מלאכה אין חילוק כלל וא"כ עדיין אף בזה"ז אין לו שיעור לענין ביטול מלאכה אף שאין דין ת"ח וצריך ליתן מקום ללות המת כל מה שיצטרך וכן פסק בש"ע יו"ד שס"א ביו"ד יעיי"ש ולא עלתה ארוכה לתרץ הש"ע וצ"ע לעת הפנאי וה' יראנו מתורתו נפלאות שאין לה שיעור וארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים הכ"ד פה פ"ב בחדש סיון תרמ"ד לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל