אור ברסלב
שות שבט סופר חלק ב חלק אבן העזר

שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר

חלק אבן העזר

תשובה א

שלום וכ"ט לאהובי תלמידי הרבני המופלג בתורה מורג חרוץ וותיק מלא עתיק בע"פ ענף עץ אבות מחותני כש"ת מו"ה יוסף בער כהן נ"י מורה כהלכה בע"מ וויען הבירה יע"א

מכתבך קבלתי ונפשו בשאלתו בנדון אחד שבא לפניו צורבא מרבנן עם אשתו ממקום רחוק לדרוש מרופאים מומחים כי זה שנים שהמה חשוכי בנים ר"ל ולפני שנה נעשה לאשה מפעראציאן והרופאים אומרים לפי דעתם והבנתם אין עיכוב מצד האשה רק אולי הבעל גורם שאינו מוליד ובקשו על האיש שיביא להם שכבת זרעו לבדוק אם ראוי להזריע ולהוליד ואחר הבחנתם יעשו לו רפואה ויען כי האיסור חמור מאוד להיות דש מבפנים וזורה מבחוץ כמבואר ר"פ כל היד ובש"ע א"ע סי' כ"ג ובב"ש שם מספר חסידים וזוהר, אבל להחמיר ג"כ קשה ומורא עלה על ראשך להתיר ורצוכך לגלות דעתי, הנה דבר זה יש ללמוד מדברי ב"ש סי' כ"ה ס"ק ב' שכתב אם נמצא דם בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו נראה דמותר לאיש להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו דהא אין איסור לשמש ולהוציא זרעו ויש ראי' מש"ס פרק הערל דאם ניקב הגיד בדקינן אם נתרפא ומניחים בי' פוקרא כדי שיוציא זרע ויש לדחות וצ"ע:

והנה ספיקת הב"ש הוא בין לשיטת תוס' דמותר שלא כדרכה באקראי אפילו בהוצאות זרע די"ל דוקא בשכיבה שלא כדרכה התירה תורה כיון שמתאוה לבוא על אשתו ככה בדרך זה וכמ"ש תוס' ראי' מנדרים דכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משא"כ לדוש מבפנים וזורה מבחוץ י"ל אפילו באקראי בעלמא אסור וכן י"ל לשיטת הרמב"ם ופוסקים דגם באקראי אסור שלא כדרכה ורק בלי הוצאת זרע מותר וכמו שסברו תוס' ג"כ בחד תירץ ביבמות דף ל"ד ע"ב בד"ה ולא כמעשה וכו' י"ל דשאני שלא כדרכה כיון דיכול לשמש כדרכה ולא התירו לילך אחר תאותו לעשות איסור ולהוציא זרע לבטלה כמו שאסרה תורה שאר תאות והוי מוציא זרע לבטלה, אבל אם מוציא זרע לאיזה צורך לברר אם הדם ממנו או ממנה או לצורך שמצינו בפ' הערל מותר, ומפשטות דברי הב"ש עשמע דלא מסופק רק לשיטת תוס' שהביא הרמ"א דמותר באקראי שלא כדרכה, ולפי דעתי לכל השיטות יש לצדד להקל ולהחמיר ובאמת מדברי הש"ס יבמות מוכח לכאורה דשרי אלא דכתב הב"ש ויש לדחות ולא כתב ולא פירש במה יש לדחות ולשון ב"ש מגומגם שכתב דהא אין איסור לשמש ולהוציא זרע וראיתי בכרם שלמה שמגיה דהא אין איסור לשמש שלא כדרכה ולהוציא זרע ומפרש ג"כ הא דיש לדחות כיון שיש תקנה לבדוק אותה כדאיתא ביו״ד סי' קפ"ז ע"ש, ולפ"ז בנידון דידן דאין תקנה אחרת דהא צריך להביא להרופא כדי להבחין י"ל דמותר כמו דמניחין פוקרא, אלא די"ל דכונת הב"ש דשאני ביבמות כיון דאסור לבוא בקהל אם הוא כרות שפכה ולא יכול לישא אשה כלל מה"ט מתירין אבל לא לבדוק אם הדם ממנו או ממנה אע"ג דהיא רואה מחמת תשמיש מ"מ יכול לישא אחרת ולפ"ז בנדון דידן ג"כ אסור כיון דיכול לשמש עם אשתו אבל נ"ל דמטעם אחר יש להתיר דלא אסרו להוציא זרע לבטלה אלא בשכבת זרע דראוי להוליד אבל היכי דאינו ראוי' להוליד ליכא איסור ואע"ג בקטנה ואיילונות דלא יכולין להוליד אסור לזרות מבחוץ אפילו לשמש במוך בשעת תשמ״ש אסור כמ"ש תוס' ביבמות י"ג דהו' כמשליך זרעו על עצים ואבנים היינו משום דעכ"פ הזרע ראוי להוליד אבל היכי דאין הזרע ראוי להוליד לא הוי בכלל שכבת זרע ועיין בנדה דף כ״ו דשכבת זרע אינו מטמא יבש משום דשכבת זרע הראויה להזריע ובתוס' שם דצריך מין שכבת זרע הראוי להזריע ועיין בנדה דף מ"ג ע"א ובתוס' שם וכיון דאיסור השחתה באלודי תלי' א"כ שכבת זרע דאינו ראוי' להזריע ליכא איסור השחתה וא"כ בנדון דידן כיון דהרופאים אומרים דמצדה אין עיכוב קרוב לודאי שהעיכוב מצדו שאין לו גבורות אנשים כלל לשמש בקישוי רק באבר מת דאינו ראוי להוליד כמבואר ביבמות דף כ"ה או דהזרע חלוש בעצמותו ואין לו כח להזריע לא שייך השחתת זרע כלל דאין זה מקרי שכבת זרע ולא מיבעי לשיטת תוס' בפ' כל היד דהשחתת זרע במצות פרי' ורבי' תלי' ונשים דליכא במצות פ"ו ליכא איסור השחתת זרע דודאי בזרע שאינו ראוי' להוליד ליכא ג"כ איסור השחתה דהא תלי' במצות פ"ו ולא יכול לקיים מצוה בזו ואפילו לרמב"ן דאף נשים שאינן במצות פ"ו אסורות הן בהשחתת זרע י"ל דוקא בזרע של בר אלודי אבל במי שאינו ראוי להוליד כלל ולא יכולה להתעבר מזרע זה גם איסור השחתה ליכא דהא אינו משחית דהא בלא"ה נשחת הזרע, וראיתי במכתבך שעמדת בתמיה על ר"ת דא"כ מי שכבר קיים פרי' ורבי' ויש לו בנים ובנות אינו בהשחתת זרע וכתבת אולי יש לחלק בין מי שהי' בר חיוב או שאינו בר חיוב כלל לא ראית מה שכתב המשנה למלך בפ"י מה' מלכים הלכה ז' שפירש הא דכתב הרמב"ן הובא ברשב"א נדה שם דאף מי שאינו נצטוה על פ"ו אסור בהשחתת זרע והכל לקי על זה במי מבול ופירש המל"מ דבריו דאפשר הרמב"ן סבר דמה שנצטוו ב"נ על פריה ורביה הוא מפרו ורבו הנאמר בנח אבל הנאמר באדם אינו אלא לברכה וא"כ נדחו דברי ר"ת דהא לקו במבול אע"ג דעדיין לא נצטוו בפרו ורבו או שכונת הרמב"ן דגם הנשים נענשו על זה אף שלא הזהרו על פריה ורביה ועוד אפשר לומר דכונת הרמב"ן דלר"ת כיון דכבר קיים פרי' ורבי' אינה מוזהר עוד בהשחתת זרע ובודאי גם בב"נ יש גבול למצות פ"ו כמ"ש בנשי למך דפרשו ממנו משקיימו פ"ו ולזה הקשה הרמב"ן דזה אינו דהכל לקו על זה במבול יעיי"ש אף מי שקיים מצות פריה ורביה א"ש וא"כ לפי פירוש שני של מל"מ משמע דדעת תוס' דאמת כן דלאחר שקיים פ"ו ליכא השחתת זרע ובאמת זהו רחוק ולדידן ליכא נפקותא דאף לר"ת מ"מ אמר משום בערב אל תנח ידך אבל נראה עיקר כפירוש הראשון של מל"מ וקושי' הרמב"ן משום דגם הנשים נענשו אבל מ"מ אסור כתבתי זה דוקא בזרע שיכול להוליד דאע"ג דאינה מצווה על פרי' ורביה מ"מ כיון דתורה צוה לאיש לקיים פ״ו עם האשה לא יכולה להשחית זרעה דהא צריך לקיים המצוה עמה אבל בלאו בר אלודי גם הרמב"ן מודה דליכא השחתת זרע.

ומה שהקשית עוד לר"ת מאחר דמסקנת הש"ס סנהדרין נ"א דב"נ אינן מצוין על פ״ו וממילא גם לא בהשחתת זרע למה נענשו ער ואונן קודם מ"ת ואין לומר דקודם מ"ת הי' אסור גם לב"נ ואחר שנשנית בסיני הותר א"כ הי' להם מתחילה יותר משבע מצות אלו דבריך ואינם נכונים אדרבה המל"מ הקשה שם לרמב"ן ומ"מ לא ידעתי היכן רמיזא איסור זה דהשחתת זרע לב"נ ועוד קשה לי אמאי לא קתני לה בהדי ז' מצות והניח בצ"ע וכונתו דאי אינו תלי' השחתת זרע בע"ו ונוהג גם עתה בב"נ א"כ למה לא קתני בשבע מצות אבל לר"ת ניחא דכיון דמצות ע"ו ליכא בהו גם השחתת זרע ליכא אבל קודם מ"ת בודאי הי' איסור השחתת זרע גם לר״ת כמו שנצטוו בפרו ורבו ומשו"ה נענשו ער ואונן אבל לאחר מ"ת ליכא בב"נ איסור השחתת זרע והא דלא קחשיב בשבע מצות היינו משום דלא קחשיב רק מה שנוהג לדורות גם כן בב"נ אבל לא אלו מצות שלא נהגו ג"כ לדורות עיין בתוס' דף נ"ו ע"ב ד"ה לא נצטווה ובכ"מ פ"ט מהלי מלכים הל' א' והנה אם אפשר לשמש במוך ולקלוט הזרע ולקנה אחר תשמיש בודאי יש להתיר לאחר תשמיש וגם בשעת תשמיש יש להקל לצורך דבר זה כיון דיש שיטות דג' נשים משמשות במוך ג"כ לפני תשמיש כדמשמע מדברי נמוק"י יבמות ועיין בשו"ת ר"ע איגר ז"ל סי' ע"א וע"ב שהאריך בזה וגם אני כתבתי בתשובה אחת זה כמה שנים אבל אם אי אפשר ע"י מוך כאשר כתבת שהרופאים אומרים שצריכים לראות הזרע נקי לפי דעתי יש להקל לקיים מצוה רבה דפ"ו אבל יען כי לא מצאתי ראי' ברורה ומפני חומר האיסור לא יצא ההיתר מידי לבד רק אם יסכים עוד גאון מפורסם וה' יצילנו משגיאות הכ"ד רבך חפץ בהצלחתך כותב בחפזון ע"ב י"ו למבנ״י תרנ"א לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ם זצ"ל.

תשובה ב

שלום וכ"ט לכבוד הרב המופלג בתורה חו"ש מו"ה משה צבי רויזניטץ נ"י מורה כהלכה בעדת פעטערוואזעלי.

לא שמעתיו אכנהו אבל מכותלי מכתבו ניכר כי שואל כהלכה באשה קשת רוח אשר כל ימי עיבורה שופעת דם וטרם שתגיע לחודש הז' לא תקלוט עוד הולד ומפלת הולד קודם הזמן ואינו בן קיימא וכבר הוחזקה בזה שלשה פעמים והרופאים לא מצאו ידיהם למצוא תרופה למכתה כל זמן שמתעברת רק אם לא תתעברה כלל אז בקל למצוא לה רפואה וצריך הבעל לפרוש ממנה או לשמש במוך ונפשו בשאלתו אם מותרת עכ"פ לאחד תשמיש או אפילו קודם תשמיש להשים מוך על אבר הבעל יען כי הרופאים אמרו שזה יהיה שטנה בעסקם אם תשים המוך בחדרה והנה כבר הלכו נמושות בספרן של גדולי אחרונים ויען כי הנדון דהכא אינו דומה לדהתם ע"כ אבאר הדבר:

בש"ס יבמות דף י"ב ג' נשים משמשת במוך קטנה מעיברת ומינקת דברי ר"מ וחכמים אומרים משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו, ופירש רש"י הפלוגת' דלר"מ מותר לשמש בג' אילו ומשמע מזה דבשאר נשים אסור אבל לר"ת ר"מ סבר חייב לשמש משום סכנה אבל לרבנן ליכא חיוב אבל מותר אם ירצה, ומתוך לשון רש"י כאן משמע דאיירי קודם תשמיש ומש"ה סבר רש"י דאסור אבל בלאחר תשמיש י"ל שגם רש"י מודה דמותר כסברת ר"ת דלא שייך בנשים השחתת זרע דלא מפקדה על עריה ורביה וכן תירץ ר"י בכתובות על קושית ר"ת דגם רש"י קודם תשמיש איירי ומש"ה אסור בשאר נשים אבל בלאחר תשמיש מותר דלא כמו שסבר תוס' כאן דרש"י לאחר תשמיש איירי אבל ר"ת פי' בלאחר תשמיש אבל קודם תשמיש אסור משום דהוי כשופך על עצים ואבנים, והנה הא דהתיר רש"י אף קודם התשמיש אף דלאחר תשמיש מותר לגמרי צ"ל דלא סמכינן בלאחר תשמיש דילמא לא תקנחה יפה (וצ"ל הא דסמכינן בג' נשים בקינוח אחר התשמיש לר"ת ולא חיישינן אף בסכנה דילמא לא תקנח יפה) עיין בהפלא״ה בכתובות ובח"ס יו״ד סי' קע"ב ומש"ה כתב בח"ס דלא סמכינן בהבחנה על קינוח אחר התשמיש שלא תקנח יפה, י״ל משום דבאמת מיעוט דלא שכיח הוא שג' נשים אלו מתעברות רק חיישינן למיעוט במקום סכנה אבל משום זה דהוי רק מיעוט סמכינן על קינוח לאחר תשמיש אבל רש"י סבר דלא סמכינן בלאחר תשמיש משום סכנה דחיישינן למיעוט ובפרט לר"מ דחייש למיעוט בכ"מ, ומש"ה אף קודם תשמיש מותר אלא שצ"ע לכאורה מש"ס יבמות דף מ"ב דמסיק הא דלא ישא אדם מעוברת חבירו, היינו משום דסתם מעוברת למניקה קיימא דילמא מיעברה ומיעכר חלבה בשלמא לר"ת א״ש דמיירי בלאחר תשמיש שפיר יש לחוש דילמא לא תקנח יפה ואיעברה אח"כ ובמניקת דידיה לא חיישינן משום דמסמסי ליה בבצים וחלב אבל במה דאפשר לחוש חיישינן אבל אי גם קודם תשמיש מותר כשיטת רש"י א"כ מאי קאמר דילמא איעברה דהא בוודאי לא תתעבר כיון דמשמש במוך קודם תשמיש וגם במינקת דידיה לא צריכין לטעמא דממסמסי ולחכמים א"ש דלא סמכינן על מן השמים ירחמו אלא היכא דא"א בענין אחר ומש"ה לא ישא אבל לר"מ קשה וצ"ל דחיישינן דילמא לא ישמש בעל שני במוך שלא להשחית זרעו ולא יחוס על וולד של אחר ושפיר חיישינן דילמא מיעברה אבל במעוברת שפיר פריך כיון דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת והוי סכנה לולד ראשון וגם לא לו יהיה הזרע בוודא אין לחוש שלא ישמש במוך כיון שהוא סכנה לעובר ראשון וגם לשני לא יהיה ולד קיימא ומעלתו הביא ראיה דמותר לאחר תשמיש לגמרי מהא דסי' קצ"ו בי"ד דאשה שרוצה לספור מיד לאחר תשמיש תכבד את ביתה או תקנח יפה והיא משנה מפורשת במס' מקוואות ומשמע דליכא איסור כלל וכבר קדמו בזה הפלתי סוף הל' נדה בהשמטה ומדחה די"ל דודאי רוב נקלט הזרע מיד לאחר תשמיש ולא בתוך ג' ימים ומש"ה לא חי חיישינן להשחתת הזרע יע"ש וצ"ל ג"כ לדבריו הא דמהני לר"ת לאחר תשמיש בג' נשים ולא אמרינן דרוב נקלט הזרע מיד צ"ל דוודאי אם תקנחה מיד בלי שיהוי מועטת לאחר תשמיש מהני ולא נקלט בזמן מועט והא דסי' קצ"ו בלא קנחה מיד רק בתוך יום ראשון לתשמישה ובתוך היום וודאי כבר נקלט הזרע רוב פעמים או כמו שכבר כתבתי משום דכל החשש הוא רק על המיעוט דילמא מיעברה ושלושה נשים לא מתעברת ברוב ומש"ה לא חיישינן ועיין.

והנה בסדרי טהרה שם האריך בדברי פלתי ומביא ראיה כנגדו דלא הוי רוב מדברי הרשב"א בתה"א במתניתין סוף פ"ב דנדה המפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה דהטעם דתשב לנדה הוא דילמא לא נקלט ביום ב' והוי זרע מיא בעלמא יע"ש וכן מצאתי ראיה זו בספר דרוש וחידוש של אאמ״וז רע"א זצ"ל והיא מדחה ראיה זו די"ל דשאני התם כיון דהפילה בפנינו אתרע הרוב דלאחר שנעשה בן מ' יום אין דרך להפיל וי"ל יותר דעדיין לא היה וולד רק מיא בעלמא אלא שמביא אח"כ ראיה גם מדברי תי' נדה דף ל"ח ע"א ד"ה שיפורא גרים ומתחילה רציתי להביא ראיה ננד הפלתי מסי' יבמות מ"ב ע"א בד"ה ותמתין משהו שכ' תוס' לאו דוקא משהי שצריכה להמתין ג' ימים של קליטת הזרע יע"ש ואי הוי רוב אמאי צריכה להמתין ג' ימים ושוב דחיתי ראיה זו מתוס' יבמות דף ל"ז ע"א ד"ה רוב היולדת וכו' דהוכיח תוס' דלא סמכינן לענין הבחנה על רוב נשים לתשעה ילדן דאל"כ הוי סגי שתמתין רק חודש אחד וע"כ צ"ל דהחמירו חכמים כל מקום שיכול לבא לידי ספק וא"כ גם לענין קליטה לא סמכינן על רוב אלא שעדיין יש להביא ראיה מקושית תוס' שמקשה מה מועיל ג' חדשים אכתי יכול לבוא לידי ספק דילמא לא נקלט הזרע רק ליום א' או לב' ימים ואין לומר דסמכינן על רוב נשים יולדת לני' וכו' ואי אמרינן דגם זה הוי רוב דנקלט מיד א"כ אמאי לא כ' תוס' ואין לומר משום דרוב פעמים נקלט הזרע מיד ולפי האמת נמי קשה דילמא החמירו חכמים רק ברוב אחד לענין הבחנה ולא אמרינן לט' יולדת אבל מ"מ לאחר ג' חדשים דיש רוב דנקלט תוך ג' ימים וגם רוב לט' יולדת סמכינן לענין הבחנה ולא החמירו רק ברוב אחד אבל לא בתרי רובי וכן מצינו חילוק זה בכתובות ט"ו לענין מעלה ביוחסין וע"כ מוכח דתי' סבר דלא הוי רוב כלל דנקלט מיד ועיין.

ונבוא לנידן שלפנינו הנה אף שחכמים סברו מן השמים ירחמו מ"מ היכא דהוחזק כבר דהוי סכנה אם לא תשמש במוך י"ל גם חכמים מודה דמותר ולא אסרו חכמים רק משום דסמכינן דמן השמים ירחמו ושומר פתאים ד' וכן מוכח מרא״ה כתובות דמקשה על רש"י דמפרש לר"מ מותר לשמש משמע דחכמים אסרו וכ' דע"כ צ"ל לחכמים דוודאי לא תתעבר דאם הוא ספק סכנה ואפילו רק מיעוט בוודאי לא היו לאסרו חכמים לשמש במוך יע"ש ובריטב"א בכאן כ' ביותר דליכא לפרש כרש"י דמותר לשמש דמזה משמע דחכמים פליגו ואוסרין ואמאי כיון דאיכא סכנה האיך מכנסת עצמה משום שומר פתאים ד', ומש"ה כ' דהנכון כפר"ת דחייבות אבל רבנן סברי דאינו מחוייב ואם רוצה לסמוך על הנס יכול לסמוך אבל בכל זאת אין לאסור אותו לשמש במוך אם לא תרצה לסמוך על זה, ומשמע מדבריהם דבמקום שיש סכנה גם רבנן לא פליגו דמותר וכן ר"ת מודה בלפני תשמיש אם א"א בענין אחר אלא משום דסגי בלאחר תשמיש דליכא איסור כלל ומש"ה מפרש ר"ת בלאחר תשמיש דליכא איסור ומפרש מכח זה משמשת במוך היינו לענין חיוב לשמש אבל בנידן שלפנינו דאין כאן סכנה לאשה רק שלא תוכל לילד בן קיימא אין כאן מקום להתיר לפני תשמיש רק לפי דברי נמוק"י יבמות וכן בריטב"א שמפרשים ג"כ כרש"י דאיירא לפני תשמיש ומכח קושיתם על רש"י דפירש מותר לתשמיש דא"כ משמע קודם זמן זה אסור לתשמיש ואמאי כיון דאין מתעברת אין כאן השחתת זרע וברא"ה מקשה מרבנן דאסרו ואמאי כיון דעכ"פ א"א לה להתעבר ולהוליד כדאיתא פ"ק דיבמות והיינו כעין קושיא של נימוק"י אלא דהריטב"א מקשה על פחות מיכן והנמוק"י נקט הקושיא על חכמים ולפי דבריהם משמע דהכל תלוי באינו ראוי להתעבר ואז אפילו קודם תשמיש מותר ולית להו חילוק דהוי כמו משמש על עצים ואבנים דאל"כ ליתא לקושיא כלל ובאינו ראוי להתעבר לדידהו אפילו קודם תשמיש מותר ועיין בתשו' רע"א סי' ע"א ובסי' ע"ב שהאריך בכל זה וא"כ באשה זו דהוי אינו ראוי להתעבר כיון שכבר הוחזקה שמפלת וולדיה לשיטות אלו היה מותר אבל כיון שתוס' ושאר ראשונים אסרו בלפני תשמיש ורק במקום סכנה יש לצדד אם הוחזקה דגם ר"ת מתיר וכבר גזר אומר בח"ס אפילו במקום סכנה שלא להתיר קודם תשמיש מכ"ש בנידן דידן דאין כאן סכנה לאשה וגם בלאחר תשמיש החמיר בתשובת רע"א שם ובפרט שהרופאים מתעסקים ברפואתה ואולי כבר נתרפאה מקודם שיאמנו הרופאים והוא עוד משמש במוך קשה להתיר לדעתי אפילו בלאחר תשמיש אבל מ"מ מי שנכון לבי ובטוח להתיר בלאחר תשמיש אני מסכים להתירא אבל קודם תשמיש ובפרט להשים מוך על אבר הבעל דאין זה דרך תשמיש ואפילו להסוברים דגם לפני תשמיש מקרי דרך תשמיש ועיין ביש"ש יבמות מ"מ בוודאי כה"ג אינו דרך תשמיש וכה"ג י"ל אפי' הנמוק"י והריטב"א אוסרין לכן אין להקל כלל ועיין בבינת אדם בשער בית הנשים סי' ל"ז הכ"ד הכותב בחפזון פה פרעסבורג יום ב' לפ' וישב תרל"ז לפ"ק:

הק' שמחה בינם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה ג

שלום וברכה לכבוד הרב המופלג מורג חרוץ ובקי בע"פ כש"ת מו"ה אשר גראסבערג נ"י רב דק"ק בעלעניעש יע"א

אחדש"ה בני תלמידי שי' הראה לי מכתבו אשר בו צוה עליו שיציע לפני הקושי' אשר צריך לו עיון להלכתא דקיימ"ל קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו מהאי דש"ס סנהדרין נ"ה ע"ב דבעי ישראל הבא על בהמה בשוגג מהו תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא ותקלה ליכא או דלמא קלון אע"פ שאין תקלה ובעי למפשט מהא דבת שלש שנים ויום א' ומהא דבן תשע שנים ויום א' ודחי בגמרא כיון דמזידים הם תקלה נמי איכא אלא דרחמנא חס עלייהו דלא ליענשו וא"כ קשה כיון דתקלה איכא אלא דרחמנא חס עלייהו האיך אפשר לומר דאין ב"ד מצווין להפרישו והרמב"ם פסק דאין ב"ד מצווין להפרישו ופסק ג"כ דאיבעי לא אפשיטא משו"ה פסק בפ"א מה' איסורי ביאה דבהמה אינו נסקלת בשוגג וע"כ צ"ל במזיד תקלה נמי איכא עכ"ל

והנה דברי ש"ס אלו הביא המג"א בסי' שמ"ג על הגהות הרמ"א שכתב שקטן שעבר עבירה בקטניתו טוב שיקבל תשובה לכשיגדיל דצריך כפרה קצת והוא מפסקי מהרא"י סי' ס"ב ומעכ"ת לא ראה באותו תשובה כי באמת שם מדייק כי ליכא עונש כלל לקטן על מה שעבר בקטנותו אפילו עונש כל דהו מדאמרינן קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואי הוי עונש אמאי לא מחייבין להפרישו מעונש והוא בעצמו מסיים לבסוף שיקבל עליו כפרה לכשיגדיל ועיין בת"ש ביו"ד סי' א' שכתב דמה"ט מקרי קטן בר זביחה משום דעכ"פ ספי להו בידים אסור ועוד דקטן וקטנה מזידים לעבירה איסורא הוא והביא מהא דסנהדרין דתקלה איכא והי' יכול להקשות על התה"ד שהוא כתב מפורש דאי הוי עונש לקטן בודאי הי' ב"ד מצווין להפרישו אלא שבאמת הוא נשמר מזה מדבריו שכתב אי הוי עלייהו עונש הי' ב"ד מצווין להפרישו מהעונש ודייק בדבריו אע"ג די"ל כיון דמזידים תקלה איכא מ"מ כיון דליכא עונש כלל לקטן והרחמנא חס עלייהו דלא ליענשו ואיסורא זוטא הוא דליכא עליה עונש אלא דמ"מ סימן רעה הוא לקטן שעושה איסור כמ"ש שם דמה"ט יקבל עליו תשובה כשיגדיל והב"ח שמ"ג קורא עליו הקרא גם בלא דעת נפש לא טוב דאע"פ שקטן עובר עבירה בלא דעת הוא לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע ע"כ טוב לו לכשיגדיל שיעשה תשובה אבל מ"מ מפני זה אין ב"ד מצווין להפרישו רק אם יש עונש אבל מ״מ תקלה מקרי כיון דלא טוב הוא דמ"מ מזיד הוא.

ועוד הקשה על הא דאמרינן ביבמות ל"ג ע"ב וס"א פיתוי קטנה אונס הוא והרי אונס קיל משוגג והיכי קאמר דבמזיד קטן וקטנה תקלה נמי איכא וכתב ואולי מסוגי' זו פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי ביאה הל' ב' וכן בהל' סוטה דלא אמרינן פיתוי קטנה ואסורה לבעלה כבר הביא קושי' זו בח"ס חלק ב' אע"ז סי' קע"ב יע"ש שכתב דאין הכונה פיתוי קטנה אונס שהוא כעין אונס בלא דעת אלא כמו שאונס פטור ומותרת לבעלה כן פיתוי קטנה ורצון של קטנה דין אונס יש לו שהרי רחמנא פטרה מעונש וכמו דליכא עונש כן לא תאסר על בעלה אבל מ"מ תקלה איכא שהרי צריכה כפרה עכ"פ לכשתגדל וכתב שם דטעמא דרמב"ם אע"ג דלענין עונש פטרה רחמנא מ"מ אם מיושבת בדעתה וחטאה ברצונה נאסרה על בעלה כמ"ש מהרי"ק לענין אומרת מותר דמעלה מעל באשה ולא בה' כתב ע״ש ובאמת במהרי"ק כתב מפורש כן בסי' קס"ז ומדייק דינו דאומרת מותרת אסורה לבעלה מהא דרמב"ם דלית ליה פתוי קטנה אונס ואסורה לבעלה אע"ג דאינה בת עונשין וכתב דאע"ג דשאר פוסקים חולקים על הרמב"ם לענין פיתוי קטנה מ"מ בגדולה שיש לה דעת ממש ורצון גם המה מודים לרמב"ם ושוב מצאתי בבית מאיר סי' קע"ח שכתב דהרמב"ם דייק דפיתוי קטנה ליכא אונס מהא דש"ס סנהדרין דתקלה איכא והאריך שם בדברי טוב טעם ודעת ואני הבאתי ראי' לדינו של מהרי"ק מהסוגי' דף ל"ג דקאמר רב יודא תני הוחלפו וקאמר ה"נ מסתברא מדקתני במתניתן ומפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברת הא לאו מעוברת שריין ואי במזיד מישרי אלא לאו ש"מ הוחלפו וקשה לכאורה מאי דחיק ליה לשנות בשביל זה לשון המהניתן דקתני והחליפו דמשמע מזיד ללשון הוחלפו דהא י"ל דהוחלפו כמשמעו במזיד ובדעת כדמשמע והחליפו אלא שסברו דאומר מותר ומותרת לבעלה וע"כ דגם בזה אסורה לבעלה אלא דצ"ע קצת מהא דדייק מדתני ר' חייא שש עשרה חטאות ואי במזיד קרבן מי איכא ועל זה אמר ר' יהודא תני הוחלפו דהא יש לומר באומר מותר מ"מ חייבין קרבן דהא אומר מותר חייב בחטאת כשאר שוגג כמבואר בסיני' דמונבז וברמב"ם הל' שגגות ויש לדחוק דגם זה דרך בירור בעלמא כמ"ש הכ"מ להרמב"ם דסבר פיתוי קטנה לאו אונס הוא דרק דרך בירור בעלמא ודחה דלמא פיתוי קטנה אונס הוא אבל העיקר דתני הוחלפו הוא משום דאטו ברשיעי עסקינן דבודאי גם באומר מותר רשיעי הוא כמ"ש במהרי"ק דמעלה מעל באישה הוא וגם מהא דמשמע דאם לא מעוברת שריין ועיין.

והנה המרי"ק הביא עוד ראי' דגם תוס' סברו דבאומרת מותר אסורה לבעלה מדכתב תוס' כתובות דף ט' דמה"ט לא הוי ס"ס אף בקדשה פחות מבת ג' שנים ויום א' דלמא אונס או ברצון ואת"ל ברצון שמא בעודה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא משום דשם אונס חד ואי אמרינן גם ברצון באומרת מותר הוי כשוגג א"כ יש ס"ס דלמא באונס ואת"ל ברצון דלמא לא ידעה שיש איסור בזנית וכה"ג לא הוי שם אונס דהא באונס פטורה מקרבן ובשוגג שלא ידעה שיש איסור חייבת בקרבן וע"כ דתוס' מודו ג"כ שאסורה לבעלה בשוגג אומר מותר אלו דבריו ואתי שפיר אי אמרינן דכונת תוס' דשם אונס חד הוא היינו מה לי אונס זה או מה לי אונס דקטנות וגם אין אחד מתיר יותר מחבירו אבל אי אמרינן דכונת תוס' משום דבעינן ס"ס שיכול להתהפך ואם נתחיל בספק אונס שוב א"א לומר את"ל ברצון שמא קטנה דאם הוא ברצון א"א לומר קטנה עיין בפלתי סי' ק"י שכתב דכונת תוס' משום דאינו יכול להתהפך א"כ אין למהרי"ק ראי' מתוס' דהא כיון דסבר תוס' פיתוי קטנה אונס א"א להתהפך ולומר את"ל ברצון אומר מותר דהא אי ברצון א"א לומר קטנה דהא אין לה רצון וע"כ דסבר המרי"ק דאין סברת תוס' דס"ס דאינו מתהפך לא הוי ספק רק משום דהכל מצד היתר אונס הוא ולכאורה הי' יכול מהרי"ק להביא ראיי' פשוט מדברי תוס' שהקשו דלוקמי בחזקת היתר לבעלה ותירצו דאונסא קלא אית ליה ומדלא היה קול ש"מ ברצון ורוב וחזקה רוב עדיף יע"ש ואי אמרינן ברצון באומר מותר מותרת לבעלה א"כ הדרי קושי' דלוקמי בחזקת היתר ואי משום דאונס קלא אית ליה זה לא שייך דהא באמת ברצון זינתה רק אומרת שמותר הוא וע"כ דגם באומר מותר אסורה אלא שזה ליתא דהא גם זה רוב הוא שהכל יודעים שכלה למה נכנסת לחופה ואסורה לכל עולם ורוב נשים יודעים כן ומיעוט שלא יודעים כן והוי רובא וחזקה רובא עדיף ויש לעיין קצת אי אמרינן דתרי מיעוטא איתרעו רובא כמ"ש הר"ן גבי לוקחין ביצים דלמא עוף טמא דסמוך תרי מיעוטא ועיין בפלתי ס' ט"ו וסי' א' ס"ק י"ד שמשתמש בזו וא"כ גם כאן יש תרי מיעוטא דלמא באונס ואת"ל ברצון דלמא לא ידעה שיש איסור ויש להאריך ואכ"מ אבל מהרי"ק שעור כתב דלהוי ס"ס דלמא ברצון ובעודה קטנה וקטנה מסתמא לא יודעת שיש איסור ומכח זה הוכיח שפיר דגם תוס' סברו באומר מותר שאסורה לבעלה אי אמרינן דטעמא דתוס' משום דשם אונס חד משום דהיתר אונס חד הוא ולא משום שיכול להתהפך דאז אינו מוכח ראיתו אלא שבאמת מתוס' בד"ה למיתב לה כתובה דף ט' ע"ב דהקשו שם אמאי מפסידה כתובתה דהוי ס"ס אי הוי בקי בפתח פתוח ואת"ל פ"פ דלמא באונס ותוס' ישנים תירצו דלא הוי מתהפך משמע דתוס' לא צריך שיהי' מתהפך וכן רלה לדייק הפנ"י שם ממה שהקשו תוס' דהוי ס"ס דלמא מוכת עץ ודלמא באונס משמע דלא צריך מתהפך אלא דאינו מוכח לפי מה שכתב הש"ך בסי' ק"י בשם מנחם עזרי' דכייל לנו כלל רבתא בענין מה דצריך להיות מתהפך דוקא אם שני הספקות שוות אבל אם יש לנו טעם שספק אחד בא לפנינו תחילה אז לא צריך להיות מתהפך וא"כ בספק דלמא אינו בקי בפ"פ ולא נבעלה כלל על זה צריכין אנו לדין תחילה דלמה לא נבעלה כלל כי עומדת בחזקת היתר שלא נבעלה כלל וכן במוכת עץ כן הוא דלמא לא נבעלה כלל אבל בשאר ספיקות יש לומר דמודה תוס' דצריך להיות מתהפך דוקא אלא מטעם אחר מוכח דלא סבר תוס' דצריך מההפך דהא הקשה בכ"מ בפ"ג מהל' איסורי ביאה וכן בש"מ כתובות דלמה צריך לאוקמי דקדשה בפחות מג' שנים ויום אחד אפילו אי קידשה בעודה קטנה נמי לא הוי ס"ס דהא אי אמרינן דלמא אינו תחתיו ממילא היה הזנות בעודה קטנה ושם אונס חד הוא ותירץ דאי אינו תחתיו לא צריכין לשם אונס כלל דאפילו אי פיתוי קטנה רצון הוא אפ"ה שרי' יע"ש וזה ניחא אי אמרינן דסברת תוס' משום כיון דכל ההיתר מצד אונס שם אונס חד הוא שפיר יש לתרץ כן דאי אמרינן שמא אינו תחתיו לא צריכין לשם אונס כלל דהא גם ברצון מותרת ויש נפקותא ג"כ לענין אלמנה לכהן דאי אינו תחתיו מותרת ואי משום אונס אסורה לכהן אבל אי אמרינן דטעמא דתוס' משום דאינו מתהפך א"כ הדרי הקושי' למה מתרץ בקדשה בפחות אפילו קדשה בעודה קטנה נמי לא הוי ס"ס דאין לומר דלמא אינו תחתיו דא"כ היתה קטנה ופיתוי קטנה אונס וא"א לומר כלל דלמא ברצון וע"כ הוכיח מהרי"ק שפיר דע"כ אין כונת תוס' משום דאינו מתהפך רק משום דבכל שני הספיקות מצד אונס הוא ולשיטות דאמרינן דצריך להיות מתהפך צ"ל הא דמשני דוקא בקדשה בפחות מג' שנים ויום א' היינו משום דסברו דפתוי קטנה לאו אונס כשיטת הרמב"ם וא"כ שפיר י"ל דלמא אינו תחתיו אף בעודה קטנה דהא בקטנה ג"כ רצון שייך וי"ל ס"ס כמו בגדולה או דסברו דגם בס"ס שמא תחתיו ושמא אינו תחתיו יש סברא להתחיל ולומר תחילה דלמא לא נבעלה תחתיו כלל דבחזקת היתר מותרת אף לכהונה ועוד דבאינו תחתיו שכיח יותר מזנות דאשת איש וכיון שיש טעם וסברא להתחיל בספק זה תחילה לא בעינן מתהפך ויש להאריך עוד ואין הזמן מספיק ולא רציתי רק לשעשע קצת בד"ת והנני הדש"ת כותב בחפזון פ"ב פ' וירא רכ"ת לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ד

שוכ"ט לכבוד אהובי אחי הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ ברק השנון בעל פיפיות ז"ר יפ"ת שלשלת חיחוסין כש"ת מו"ה שלמה סופר נ"י רב בק"ק דערעטשקע יע"א.

מכתבד קבלתי וראיתי ששואל אתה כהלכה אודות מה שאירע בקהילתך ע"ד האי סבתא שהיתה לה כבר חמש אנשים שני פעמים נתגרשה מבעלה ושלשה מתו א' מהם זקן ושבע ימים וא' מהם איבד עצמו לדעת בתפיסה אשר הי' אסור שם וא' ע"י מקרה לא טהור ע"י חולי שלאג ר"ל ולא נודע לך הדבר עד יום חתונה ולא רצית לסדר הקדושין מפני חשש קטלניר לאתר שמתו לה ג' אנשים ומשנים נתגרשה. וכבר כתבתי לך בקיצור את דעתי שיפה עשית שהיית מנעת את עצמך מזה ואז מפני טרדות לא יכולתי לגלות לך דעתי בדעת תורה ודעת נוטה ועכשיו שמצאתי איזה שעות פנוים מרוב מלאכתי אמרתי לכתוב לך על מה דברי בנוים.

והנה ראשון תחילה מה שנוגע לגרושין כבר הכריע הרמ"א בא"ע סי' ט' שאין לחוש בגירושין דלא כשיטת רש"י סופ"ב דיבמות דגם בגירושין לא תנשא לשלישי וכן הסכים שם הנמוק"י והרשב"א בתשובה הובא בב"י שם ר"ל דגם הרמב"ם סבר דבנתגרשה לא תנשא ומשו"ה דימה הרמב"ם מיתה לגירושין כמו בגירושין בודאי לא תצא אם נשאת ה"נ במיתה יעיי"ש ורוב פוסקים חולקים על רש"י וכ' בריב"ש וכן בש"מ ריש פ' נערה שנתפתתה הטעם כיון שתלי' בבחירתו אם רצוני לגרש לא שייך הוחזקה אצלה ומזה נצמח לנו עוד קולא אף שבנהרג ג"כ חיישי' משום דמזל גרם זה דוקא בנהרג משא"כ בהורג את עצמו שתלי' בבחירתו לאבד עצמו לדעת משא"כ לשיטת רש"י דגם בגירושין חיישי' וזה שנים אמרתי לישב בזה דברי רש"י נדה דף ס"ו כ"א בד"ה ותנשא לאחר שכ' דתלתא זמני הוי חזקה כרשב"ג וכן כתבו בד"ה רבי דהך מלתא קאמר רבי משא"כ בריית' כולה כרשב"ג ותוס' בד"ה ונאמנת חולק על רש"י דגם כל הבריית' אתי' כרבי דרבי מודה כה"ג דהוי חזקה רק בג' פעמים ואמרתי דטעמא דרש"י לא מפני הוסת כ' רש"י דלא אתי' כרבי רק מפני שכבר נתגרשה שני פעמים ולא תנשא לשלישי כשיטת רש"י ביבמות משא"כ לשיטת תוס' שם דלא שייך בגירושין כלל שפיר כתבו דכולה בריית' כרבי וי"ל עוד דאף לשיטת החולקים על רש"י י"ל זה דוקא אם תלי' בבחירת בעלה לגרשה או לא כמ"ש הריב"ש וש"מ משא"כ אם כופין אותו לגרשה אז כ"ע מודה לשיטת רש"י כיון דמן השמים גרמו לו זאת שמוכרח לגרשה ולפ"ז בנדה שם שצריך לגרשה מפני שראתה דם מחמת תשמיש ולא יכול לדור עמה עיין בא"ע קי"ז י"ל דכ"ע מודה לשיטת רש"י דגם בגירושין לא תנשא לשלישי אלא מתוס' לא משמע כן דהא אוקמי הברייתא אפי' כרבי ויש הוכחה למה שכתבתי דטעמא דרש"י לא משום וסת רק משום שכבר נתגרשה שני פעמים דרש"י כ' זאת על הא דתנשא לאחר דע"כ לא אתי כרבי מפני מה המתין רש"י עד כה ולא מפרש מיד בתחילת הבריית' על הא דאמר משמשת פעם ראשונה ושני' ושלישית דהא לרבי דתרי זימני הוי כבר אסורה לשמש שלישית וע"כ כרשב"ג דתלתא זימני הוי חזקה ולפמ"ש מיושב ומדויק שפיר דגם רש"י מודה לתוס' בזה דלענין וסת גם רבי מודה דהוי רק בג' זימני כמו שמוכיח תוס' מהא דאמר לימים ב' ולמה שלא מנו חכמים ג' הואיל ואינו וסת גמור אבל רק על הא דתנשא לג' כ' רש"י דלא אתי' כרבי וא"ש

ובזה קיימתי דברי עצי ארזים סי' נו' שכ' ישוב על דברי רש"י התמוהים ביבמות ס״ד ע"ב שכ' דאירסה הג' ומת דהא קיי"ל כרבי ולמה נקנו הג' שהוא אליבא דרשב"ג וכן ראיתי בתשובת אבינו מאוה"ג זצ"ל שטרח לישב דברי רש"י ו' דרש"י סבר דלא פליגו אי מעין גורם או מזל גורם רק אליבא דרשב"ג דסבר בג' הוי חזקה משא"כ לרבי כ"ע מודה דסבר דמזל גורם דאילו הוי הטעם משום דמעין גורם לא הוי סבר בתרי זימני ומביא ראי' מהא דכ' תוס' נדה שם דגם רבי מודה לענין וסת קפיצה או ברואה דם מחמת תשמיש דצריך גם לרבי ג"פ וכן מעין כיון דבא רק מחמת חולשת גופה גם לרבי לא הוי חזקה בתרי זימני וע"כ סבר מזל גרם וכ"ע מודים לרבי דמזל גרם יע"ש. ואף שיישובו עולה יפה אבל לרש"י לכאורה אא"ל כן דהא רש"י חולק על תוס' בזה וסבר דגם לענין רואה דם מ"ת רבי סבר בתרי זימני הוי חזקה ולפמ"ש ליישב דברי רש"י וטעמא דרש"י משום גירושין והוכחתי מלשונו של רש"י דסבר ג"כ כתוס' לענין וסת עולה תירוצו יפה ומיני' ומיני' עולים דברי רש"י כהוגן ועיין.

ונ"ל לומר אף שכ' הרמ"א עיקר להלכה דלא חיישי' לגירושין וממילא ה"ה בהרג את עצמו כיון דחד טעמא דתלי בבחירתו מ"מ הא דהכריע הרמ״א להקל אף דרש"י ונמוק"י וגם להרשב"א בתשובה הרמב״ם בחדא שיטה אזלו י"ל זה דוקא בגירושין משום דבלא״ה ליכא סכנתא ורק לכתחלה לא תנשא ואפי' לשיטות הסוברים דבמתו תצא אבל בגרושין רק לכתחילה כמעובר וכיון דליכא סכנתא הקיל הרמ"א שלא לחוש לשיטות אלו משא"כ בהרג ומת דיש לחוש משום סכנתא דימות גם השלישי י"ל דגם הרמ"א מודה דיש להחמיר משום סכנתא לשיטת רש"י וא"כ בנדון שלנו יש לחוש גם ע"ז שהרג את עצמו כנ"ל להכריע לדינא.

אלא שראיתי בס' עצי ארזים שמצדד להקל בנפל ומת או נהרג רק א' מהם וכ' דכה"ג צריך שימותו כולם כעין אותה מיתה משא"כ במיתה טבעית אף דאין המקרים שווים ורצה להוכיח זה מדברי רש"י שכ' דאירסה השלישי דמשמע דרצה לאשמעינן אפי' לא הי' רק א' באירוסין ובהא דנפל מדיקלא לא נקט רש"י רבותא זו אלא ודאי משום דבעינן כה"ג מיתת שניהם שווים ובזה רצה ליישב דברי הרמ"א שם ולפענ"ד קולא גדולה הוא להוכיח מזה דין חדש. וכן משמע לשון הש"ס כגון באירסה ומת ונפל מדיקלא ומת משמע אפי' לא נפל רק א' מדלא קאמר א"נ דנפלו מדיקלא ומתו ובאמת הש"ס רצה לאשמעינן רבותא זו דאפי' רק אחד מת במיתה זו נמי חיישי' ורש"י פ' באירסה רק לשלישי משום דלשון הש"ס משמע כן ועיין.

אלא שהי' לנו מקום להקל בנדון זה משום דא' מת קרוב לבן שמונים ובזקן הסכים הב"ש דיש לתלות בזקנה וכ' בח"ס סי' כ"ג דלא מקרי זקנה לענין זה רק בבן שבעים ומכ"ש בהגיע לגבורות ויפה כ' הגאון מחוסט בתשובתו דאפי' היכא דאיפלג נמי תלינן בזקנה דלא אמרינן זה בגיטין כ"ח רק לענין חזקת חי דאפי' רבי מודה כה"ג אבל לענין מיתה בודאי מצו' למות מיתה טבעית דהא גם בשבעים שנה דכ"ע מודה דאוקמי' אחזקת חי אפ"ה תלינן וכן מסתבר, ומצד זה הי' לנו מקום להקל אבל כיון דכתבתי די"ל דבהורג את עצמו אף לרמ"א דמיקל בגירושין בכה"ג מודה א"כ יש להחמיר בשביל שנים אלו רק אם עוד יש צדדים להתיר אז יש להקל כיון דלא הוחזקה ע"י ג' אנשים וכן מוכח מדברי אחרונים דלא סמכינן אצדדי להתיר רק בתרי זימני כיון דרק משום חומרי דסכנתא קיי"ל כרבי משא"כ בג' זימני כמבואר.

והנה היית מצדד להקל מטעם שכ' בניב"י כיון שהיא אשה מצלחת וגם אחר שמתו בעלי' היתה מתפרנסת בכבוד ולא שייך מזלה גרם לפמ"ש שהסביר הרא"ש טעם דמזל גרם אבל עיניך שפיר חזו מה שהשיב עליו בח"ס בדברים נכונים ומדחה דבריו כי עיקר הטעם משום שלא תהי' יושבת תחת בעלה ולא יקרא עלי' שם בעלה ואפי' סניף לא רצה לעשות מדברי הנוב"י. ובאמת בלא"ה לא הבנתי דברי נוב"י לפ"מ שכבר העיר בשו"ת חוות יאיר דהא אפי' א' היתה יושבת תחת בעלה השני והי' מפרנס אותה כמה שנים ומת אח"כ אפ"ה אמרינן מזל גרם אע"ג דאמרי' דמת בעלה הראשון משום מזל גרם א"כ איך היתה תחת בעלה שני כמה שנים ובאמת מצדד שם לומר דלא חיישי' רק אם מתו מיד אבל לא מלאו לבו להקל וא"כ בנדון הנוב"י דרצה להקל משום כיון דלאחר מיתת בעלה היתה מצלחת במשא ומתן אז ודאי שאין מזלה גרם מיתת בעלה ולא ע"י הוא אינו מובן לי דהא אפי' אם היתה תחת יד בעלה שני כמה שנים אמרי' מזל גרם אע"ג דאמרי' מחמת רוע מזלה מת בעלה ראשון מכש"כ בנדון שלנו דאין להקל דיש לחוש שיתהפך מזלה אח"כ ליגרום מיתת בעלה ורק אם גם תחת בעלה הראשון היתה היא מפרנסת א"ע אז מקום לקולא זו דהא לא תלי' היא בפרנסת בעלה אבל אם תחת בעלה היא מתפרנסת משל בעלה רק אחר שמת מוצלחת בעצמה יש לפקפק על דבריו דבנדון שלו מיקל גם בכה"ג.

ועוד דלא שייך זה רק למ"ד מזל גרם אבל לא למ"ד מעין גורם ומשמע מדבריו דמאן דסבר מזל גורם ל"ל מעין גורם וכן מוכח לכאורה מדלא קאמר רב אשי אף מזל גורם משמע דל"ל מעין גורם אלא דקשה ע"ז אמאי לא אמר בש"ס גם איכא בינייהו להקל למ"ד מזל גרם כגון באשה מוצלחת וכלי זיינה עלי' ומצאתי אח"כ שכן הקשה אאמ"ו מאוה"ג בתשובה והניח בצ"ע ולאחר חיפוש בספרים מצאתי בס' תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ב שג"כ הקשה קושי' זו ומתרץ לפמ"ש תוס' בב"ב ה' ד"ה ואפי' וכו' דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא אינו חושש ולומר אלא דבר א' או ב' ובזה א"ש ג"כ קושי' קרבן נתנאל פ' נערה שנתפס לרא"ש דכופין קטלנית וכתב הא דלא חשיב בין שאר כופין ע"כ משום דגם בסהדי אסור וזה דוקא למ"ד מזל גרם וא"כ הל"ל א"ב זו למ"ד מזל גרם אסור אפילו לדור עמו בסהדי משא"כ למ"ד מעין גורם וכו' וכן מצאתי בברכי יוסף אריכות גדול בזה וחקר שם אי גם בשני אחיות שמתו בעליהן חיישינן לקטלנית כמו במילה וכ' דתלי' אי מעין גורם אסורה משא"כ אי אמר' דמזל גורם דהא חזינן לרוב שאחים נפגשים זה בזה ואחד עשיר ואחד עני וכ' ג"כ דלא אמר איכא בנייהו משום שמצינו דלא קאמר כולם, וגם מדבריו משמע דפשיטא ל' דמ"ד מזל גורם ל"ל מעין גורם כנוב"י אבל מצאתי מפורש בריב"ש רל"ג שכ' דמ״ד מזל גורם בודאי אית לי' נמי מעין גורם רק מ"ד מעין גורם לא סבר מזל גורם א"כ אין להקל גם בדין הנוב"י מלבד טעמים אחרים שכ' בח"ס וכאשר הוכחתי בעניי.

ומכל הלין טעמא כתבתי לך שלא תכניס את עצמך בדין זה ולא תסדר קדושין בפרט שהיא סבתא וכבר הגיעה בקרוב לגבורות ואין לחוש למה שכ' בתה"ד שמעלימים עין מפני שלפעמים איכא למיחש לקלקול ויכשלו בה רבים וכבר כ' הר"ן בתשובה הובא בבית מאיר סי' ט' וכן בח"ס כ"ג שהי' מיראי הוראה בעניני קטלנית ע"כ ידך תהי' מסולקת מזה וד' ירים קרנך ויגדל כסאך כחפץ אחיך הנאמן כותב בחפזון אישון לילה פה פ"ב אור ליום ו' עש"ק לס' חקת תרל"ח לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ה

אעתיק פה מה שכתבתי זה קרוב לארבעים שנין לדרשת בר מצוה. הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הל' י"א כתב האב מקדש בתו קטנה וכו' וכן כשהיא נערה הרשות בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וקידושיה לאביה ותמה בלחם משנה דזה נגד הסוגי' דהא בש"ס מקשה ואימא הנ״מ קטנה ויליף אח"כ מאין כסף לאדון זה ויציאה דכיותה ממעט והרמב"ם נקט ילפותא דלא קאי לפי המסקנא עי"ש, ונ"ל דהנה התוס' כתבו הא דילפינן מאין כסף לאדון אע"ג דקרא לא איירי רק לענין כסף קידושין מ"מ ילפינן גם קידושין עצמן דלא יכול לקדשה רק אביה דמסתבר מי שכסף קידושין שלו מקבל גם כן קידושיה כמו שאמרינן אביה מקבל קידושיה ואיהי תשקל כספא א"כ י״ל לפי"מ דמסקינן לקמן דמעשה ידיה דנערה לאביה אע"ג דלא מצי מזבן לה אין לדמות להדדי אע"ג דאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קידושיה איהי תשקל כספא מ"מ י"ל אף אם הכסף קידושין שלו מ"מ לא יכול לקדשה א"כ אין למילף ג"כ מקרא דיציאה דכוותה ממעט דאף אם מוכח מקרא דכסף קידושין שלו מ"מ אין להוכיח מכאן שיכול ג"כ לקדשה כקושית התוס' וע"כ לפי המסקנא צ"ל דילפינן קידושין מחופה כקושית התוס' ד"ה זכי לי' רחמנא לאב וכו', והא דלא רצה הש"ס לומר כן מתחילה משום דלכאורה צריך להבין קושי' התוס' לפי"מ דאמרינן בש"ס דמשו"ה לא ילפינן מהפרת נדרים דממונא מאיסורא לא ילפינן וא"כ חופה ג"כ לא זכי בממונא ואדרבה ע"י חופה מוציאה ממנו כל זכות ממון דאית לו בה כדאמר בגמרא והא לא דמי' הא יציאה להא יציאה דהתם גבי אדון נפקה מרשותי' לגמרי ויציאה דאב אכתי מחסרה מסירה לחופה ופירש רש"י ועדיין היא ברשות האב לירושתה ולמעשי ידה וא"כ אדרבה במסירתה לחופה לית ביה ממונא כלל רק איסור לבד משא"כ בקידושין שזכה בקידושיה הוי לי' איסורא דאית בי' ממונא וצ"ל מאחר דילפינן מקרא דיציאה דכוותה ממעט דכסף קידושין שלו אלא דעדיין לא ידעינן שיכול לקבל קידושיה וזה יכולין ללמוד שפיר מחופה מאחר שכסף קידושין שלו ידעינן מקרא אחרינא ולא צריכין למילף מחופה רק איסורא מאיסורא ומה"ט כתב הרמב"ם לפי האמת דילפינן מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה. ודוק בדברי הרמב"ם שכתב תחילה וכן כשהיא נערה רשותה בידו מקרא דאת בתי נתתי וכו' ואח"כ כתב דקידושיה לאביה ואי תרתי מחד קרא יליף למה הביא הרמב"ם הקרא בין שני הדינים אלא ודאי משום דלא יליף מקרא דאת בת' רק דיכול לקדשה לכן הביא על זה לחוד קרא דאת בתי ואח"כ אמר שקידושיה לאביה וזה באמת לפיכן מקרא אחרינא דאין כסף והא דלא הביא פסוק זה ג״כ היינו משום דעיקר דינו בכאן שיכול לקדשה ומדויקים דברי הרמב"ם אלא דעדיין צריך ישוב לפימ"ש התוס' בד"ה זכי ל' רחמנא לאב וכו' דע"כ בנערה איירי מאחר דשמעינן כבר לעיל דיכול לקבל קידושיה בנערה י"ל ג"כ דיכול למסרה לחופה, ולפי דעת הרמב״ם דעיקר דינא שיכול לקדשה מחופה גמרינן א"כ עדיין קשה דלמא דוקא בקטנה וגם מה שכתבו לפי פירש הקונטרס דבזנתה לאחר החופה לא הוי בסקילה מוכח דחופה הי' בנערות ודנסקלת על זנות בית אביה היינו דוקא לשיטת רש"י ותוס' אבל לרמב"ם דכתב בפ"ג מהלכות איסורי ביאה כשיטת הרשב"א דאפילו לאחר שנשאת אם זנתה נמי בסקילה א"כ אין ראיה כלל דחופה בנערות:

לכן נ"ל לישב לפימ"ש בתוס' ישנים כתובות דף כ"ב ע"א ד"ה מניין לאב וכו' דדוקא בנערה נאמן האב לאוסרה אבל כשהיא בוגרת דלא הוי' בידו כלל אינו נאמן ולא האמינתו תורה רק משום דיכול לקדשה אף דלא הוי בידו לגמרי משו"ה צריך קרא אבל אם אין בידו כלל מנ"ל להאמינו והא דאמרינן כאן ואימא ה"מ קטנה צ"ל דהוי אמינא דגזרת הכתוב הוא שיהי' נאמן אף דאין בידו אבל לפי המסקנא אינו נאמן ולפ"ז הא דמקשה ואימא ה"מ קטנה ולא משני משום דלא מקרי בידו ולמה יהי' נאמן בנערה ומהא גופא נילף דבאמת יכול לקדשה וצ"ל משום דלא מסתבר לי' כלל שיהי' כסף הקידושין שלי וביותר הי' סברא לומר שהאמינתו תורה אע"ג דלא הוי בידו מלומר שיהי' הכסף שלו כמ"ש התוס' בד"ה ואימא לדידה ופ' דמיתור' דקרא לא הוי אמרינן דכסף קידושין שלו משום דלא מסתבר כלל אם לא שיש לנו דיוק בפירש וזה דוקא אם לא ידעינן כלל שיש לו זכות בקידושיה אבל לאחר דילפינן מקרא דכסף קידושין שלו אע"ג דעדיין י"ל דלמא דוקא כסף קידושין מ"מ כיון שכבר התורה נתן לו כסף קידושיה מסתבר לן יותר לומר שגם קידושיה יכול לקבל מלומר שיהי' האב נאמן אע"ג דלא הוי בידו כלל וסיון אם אמרינן ואימא ה"מ קטנה היינו שקידשה כבר בעודה קטנה ועכשיו נערה יהי' מוכח דנאמן אע"ג דאינו בידו ביותר יש לנו למילף משם שיכול לקדשה כשהיא נערה ומשו"ה נאמן כיון דהו' בידו דילפינן כבר דכסף קידושין שלו מויצאה חכם וקרא דבתי נתתי ע"כ בנערה ולא בקטנה ונאמן מצד משום דבידו כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ועיין. פה פ"ב בחודש ניסן תרס"ה לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ו

שלום לך תלמידי חביבי הרבני המופלג מורג חרוץ ברק השנון וותיק מלא עתיק מו"ה אפרים גרינפעלד נ"י יושב עה"ת בעיר הבירה פעסט יע"א

מכתב עם ד"ת בסוגי' דהמקדש באיסורי הנאה קבלתי ע"כ ושמחתי בדבריך אף שכמה מהם יש להם פירכא מ"מ פלפולך נאמר כשורה ובתוך דברינו תמצא ג"כ תשובה כהלכה ועיקרן של הדברים נאמרו על שיטות רש"י ותוס' ושאר ראשונים בהא דרב גידל דמקדש משש שעותו למעלה בחיטי קרדניית' דאיירי בסוף שש כשיטת ר"ת ודוקא בחד דרבנן אינו מקודשת או כשיטת רש"י דאיירי בתחילת שש ואפילו בתרתי דרבנן ורוב ראשונים כתבו לרש"י אפילו בתרתי דרבנן נמי אין חוששין לקדושין ובשיטת הרמב"ם בפ״ה מהל' אישות נחלקו הה"מ דמפרש דברי הרמב"ם כשיטת רש"י דכתב דחמץ בשש שעות והכ"מ כתב דהרמב"ם כשיטת ר"ת דוקא בחד דרבנן ומשש שעות היינו בחמץ דאורייתא ומדייק מדפרט הרמב"ם כגון חמץ משש שעות נשמע דוקא חמץ דאוריתא בשש שעות יע"ש אלא שתמהתי על דברי הרמב"ם דא"כ דסבר כר"ת דרב גידל דאמר אפילו בחיטי קורדניית' משש שעות ולמעלה איירי וילפינן מזה ה"ה בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן א"כ קשה אמאי שביק הא דרב גידל דאיירי משש שעות ולמעלה ונקט הרמב"ם מתחילת שש מה שנלמד מדברי רב גידל דה"ה חמץ דאורייתא ושעות דרבנן ולא ראיתי מנושאי כליו שעמד על זה ומצאתי וראיתי אח"כ בספר כפות תמרים בסוגי' אתרוג של ערלה שממד ג"כ על זה ורצה להוכיח מזה כשיטת הה"מ בדברי הרמב"ם דסבר כרש"י בדברי רב גידל ועיין בחו"י או"ח סי' תמ"ג שכתב בשיטת רש"י דסבר דחיטי' קורדנייתא חמץ גמור הוא וכתב דכן הוא שיטת הרמב"ם ודוקא בחד דרבנן אלא שכבר כתב הבית מאיר דא"א לומר כן דהא רש"י כתב דרבותא דח"ק מפני שהן קשות ואפ"ה אם באו עליהם מים חשש חמץ ולא הוי רק ספק חמץ וכל ספק דיש לו חזקת היתר אינו אסור אלא מדרבנן ומוכח ג"כ מרש"י כשיטת תוס' וראשונים ברש"י דאפילו תרתי דרבנן נמי אין חוששין לקדושין, וגם מה שכתב בחו"י דסבר דנוקשה מה"ת כבר כתב תוס' בר"פ דפסחים וגם ברא"ש בר"פ כל שעה דאפילו נוקשה מה"ת בלפני זמנו אינו אלא מדרבנן דליכא רק חד קרא דכל מחמצת ועיין נוב"י קמא או"ח סי' כ"א שהאריך בזה ונלענ"ד בשנקדים ג"כ ליישב דקדוקו של הצל"ח דבר"פ כל שעה הכריח רש"י פירושו דע"כ בתחלת שש דאי לאחר שש מאי קמ״ל פשיטא דאינו מקודשת ולעיל בדף ז' פירש רש"י נמי בתחלת שש ולא כתב לשון ע"כ ולא סיים ההוכחה דאל"כ פשיטא ונ"ל דתוס' הקשו דהא יכולה להנות מאפרן למ"ד חמץ בשריפה ותירצו משום דלא סמכה דעתה אלא שיש להקשות על זה דא"כ אמאי נקט מתניתן איסורי הנאה דאורייתא דהא אפילו באיסור אכילה נמי בדלא ידעה שהוא אסור באכילה כמו שצריכין לומר במתניתן דהמקדש בערלה ע"כ בדלא ידעה דלא סמכה דעתה א"כ באיסור אכילה נמי דשוה יותר היתר מאיסור ולא סמכה דעתה ועיין באבני מלואים ובמקנה קדושין בתוך ד"ה המקדש בערלה אלא שי"ל דנקט איסור הנאה משום סיפא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלא תפסי הדמים אבל לרב גידל קשה מאי ארי' בשעה שאסור בהנאה ולא קאמר אפילו בשעה ה' דאסור באכילה נמי אינו מקודשת בדלא ידעה לתוס' וע"כ צ"ל דר"ג איירי ביודעת א"כ ליכא ראי' ממתניתן דקידושין די"ל דר"ג אתי לאשמיעינן דאפילו ביודעת אע"ג דיכול להנות נמי מהאפר נמי אינו מקודשת וע"כ כתירוץ תוס' בר"פ שוכר הפועל משום דילפינן קיחה מקיחה משדה עפרון או כמו שמתרץ הריטב"א דאיסור הנאה אין לו בעלים והאפר הפקר או כמו שמתרץ הרשב"א קדושין דהאפר הוי כגופא אחרינא שלא הי' עוד בעולם וטובא אתי לאשמעינן אלא הא דאפרן מותר או אסור תלי' בפלוגתא דר"י ורבנן אי מצותו בשריפה כר"י אז אפרן מותר כדין הנשרפין אבל לחכמים דהשבתתו בכל דבר דהוי מן הנקברין אפרן אסור.

והנה הרמב"ם ושאר ראשונים פסקו דהלכה כחכמים דהוי מהנקברין ובתוס' דף כ"ח הקשו בשם הרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרי חטאת העוף ואשם תלוי' בשריפה א"כ קשה אמאי לא ילפ' מנותר דחמץ בשריפה וראיתי בש"א הל' חו"מ וכן בפנ"י שניהם כאחד יצאו לתרץ דחכמים סברו כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר בלא"ה א"א למילף מנותר דשאני חמץ דיש היתר לאיסורו משא"כ נותר דאין היתר משו"ה בשריפה אבל חמץ דיש היתר וקיל השבתתו בכל דבר אבל ר"י דסבר דגם לאחר זמנו איסורו בלאו וגם חמץ אין היתר לאיסורו שפיר יליף מנותר ושפיר השיבי מחטאת ואשם תלוי' אבל לדבריהם בלא"ה א' לילף מנותר ודבריהם נכונים מאוד לפי"ז לרב דסבר לקמן דף כ״ט ע"ב דחמץ שלא בזמנו במינו אסור וכן קדרות בפסח ישברו כר"י עיין ברש"י שם א"כ לדידי' שפיר ילפינן חמץ מנותר והוי בשריפה כר"י שפיר י"ל דאתי לאשמעינן אע"ג דידעה ויכולה ליהנות מאפרן אפ"ה אינו מקודשת אבל לר' יוחנן דסבר שלא בזמנו דחמץ מותר כר"ש אין למילף כלל מנותר וע"כ מנקברין ואפרן אסור א"כ בר"פ כל שעה דהביא הא דר"ג בשם ר"י שפיר כתב רש"י הכרח לזה דע"כ תחילת שש אתי לאשמעינן דאל"כ פשיטא ואי משום אפרן דהא לר"י אפרן אסור דהו' מנקברין אבל בדף ז' דאמר בשם רב דסבר כר"י בלאחר זמנו וחמץ בשריפה כנותר אין הכרח כלל לזה די"ל לאחר ששה וקמ"ל אע"ג דאפרן מותר מ"מ אינו מקודשת ומיושב שפיר דקדוקו של הצל"ח אלא שעדיין יש לומר דהא לשיטת רש"י דף י"ב דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר היינו לאחר שש א"כ גם לרב גם אי סבר כר"י דחמץ מהנשרפין עדיין יש הכרח דע"כ בתחילת שש דאי לאחר שש לכ"ע מהנקברין ואפרן אסור ומאי אתי לאשמעינן וע"כ בתחילת שש אלא שכבר כתב הפנ"י דאף לרש"י דבזמן הביעור השבתתו בכל דבר מ"מ לר"י גם לאחר זמנו עיקר מצותו בשריפה אלא שאם אין אש מוכן מיד אין צריך להמתין דעובר על בל יראה משא"כ קודם זמן ביעורו מצותו דוקא בשריפה וצריך להמתין וכיון דעיקר מצותו גם לאחר זמנו בשריפה משו"ה לר"י אפרן מותר וא"ש ובדברי פנ"י אתי נמי שפיר מה שראיתי באחרונים ועיין ג"כ בצל"ח ברש"י ד״ה עבר זמנו וכו' שהקשו לרש"י דקמ"ל בעבר זמנו אסור בהנאתו דאפילו בתחלת שש דהא זה מוכח נמי מהא דתני ולא יסיק בו תנור וכריים וקאמר לא נצרכא אלא לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וזה לרש"י דוקא בתחילת שש א"כ כבר ידעינן מזה דאף בתחילת שש אסור אלא לדברי פנ"י א"ש דהוי אמינא דוקא בלאחר שש אבל לר"י דעיקר מצותו בשריפה הוי בהדי דקשריף יתהני קמ"ל משו״ה צריך לומר עבר זמנו אסור בהנאתו דהיינו בתחילת שש ואין לומר דהא דמוקי הסיפא רבותא לר"י היינו משום דכבר קתני עבר זמנו אסור בהנאתו והיינו אפילו בתחלת שש ומאי קמ"ל דלא יסיק ומוכרח לתרץ ל"צ לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל אי לאו דתני תחילה עבר זמנו אסור בהנאתו אמרינן האי דלא יסיק אתי' כרבנן ואתי לאשמעינן ע"כ דאפילו בשעות דרבנן וכן מוכח לכאורה מלשון רש"י דפירש על הא דפריך פשיטא הא אמרת דאסור בהנאתו דזה איני דע"כ הא דקתני דלא יסיק תנור וכריים ולא קתני סתם דלאחר זמנו אסור בהנאתו ע"כ משום רבותא לר"י וא"כ הדרי הקושי' דלתני רק תנור וכריים וידעינן ממילא לשיטת רש"י דאפילו בתחילת שש אסור ולמה לו עבר זמנו אסור בהנאתו וע"כ מוכח כדברי פנ"י דגם לאחר זמנו עיקר מצותי בשריפה ולר"י אפרן מותר ורש"י פירש פשיטא משום דכבר קתני דאסור בהנאה היינו משום באמת קתני במתניתן בע"כ דעבר זמנו אסור בהנאתו א"כ ביותר קשה פשיטא וע"כ דאתי לאשמעינן לר"י דלא יסיק אבל גם בלא"ה היינו צריכין לומר משום דלא קתני סתם ונקט לא יסיק גם כן מוכח דרצה לאשמעינן רבותא לר״י דלא יסיק וא"ש הכל וראיתי אח"כ בצל"ח שהרגיש ע"פ דרכו שכתב ליישב דחד ממיני הנאה קנקט ובאמת זה דוחק כמו שכתבתי ועיין.

ונבוא ליישב דברי הרמב"ם דעמדנו עליו למה לא נקט דינו ג"כ כמו ר"ג בלאחר שש וחמץ דרבנן לפי שיטת הה"מ דסבר כר"ת דדוקא בחד דאורייתא לפמ"ש דרצה לאשמעינן דאפילו אפרן מותר מ"מ אין חוששין לקדושיו ולשיטת תוס' דשלא בשעת ביעורו היינו לאחר זמנו ושעת ביעורו תיינו תחילת שש ולתוס' דוקא לאחר זמנו אפר מותר וא"כ י"ל דהרמב"ם הי' לו הגרסא ג"כ בר"פ כל שעה ר"ג אמר רב כמ"ש ברא"ש ובעל העיטור והוי רבותא דוקא לאחר שש ואף שכתב בפנ"י בד"ה לא צריכא לר"י וכו' הא דלא יסיק יש לאוקמי לשיטת תוס' אפילו בשעות דרבנן אף דאז מהנקברין מ"מ לא נחמיר יותר קודם זמן איסורו מלאחר זמן איסורו מ"מ אינו מוכרח והצל"ח לא סובר כן יע"ש אבל אי הוי נקט רב קודם שש לא הוי ידעינן רבותא זו דהא אפרן אסור והר"ן הקשה למה לא נקט רב באמת קודם שש דקדים זמנו ונדחק דרצה לאשמעינן דאז אפילו בכל חמץ אפילו דרבנן אינו מקודשת ודוחק אבל לפי דברינו א"ש דנקט כה"ג לאשמעינן אפילו דאפרן מותר מ"מ אין חוששין לקדושין וזה לרב דסבר ג"כ כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל להלכתא דפסק הרמב"ם כחכמים דחמץ מן הנקברין ואין חילוק בין קודם או לאחר זמן איסורו נקט בתחילת שש כקושי' הר"ן וא"ש.

ועוד אמרתי באופן אחר ליישב דקדוקו של צל"ח הא דלא כתב רש"י הכרח דר"ג ע"כ בתחילת שש כמו שכתב ר"פ כל שעה לפי מה שתירץ תרשב"א על קושי' תוס' דהא יכולה להנות בתאפר משום דהשתא מיהא לית להו דמים ואפרן אינו בעולם והוי כגופא אחרינא ואע"ג דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כמו לאחר שאתגייר התם אין הגוף משתנה אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהי' כדתני פירות ערוגה זו וכו' כשאמר לכשיתלשו דבריו קיימין יע"ש ולתירץ ראשון גרע אפר משאר דשלב"לע משום דאין זה שקדשה בו והוי כגופא אחרינא לגמרי ויש לומר דלמ"ד אדם מקנה דשלב"לע גם באמר מקודשת אלא לענין בידו מחלק הרשב"א דלא מקרי בידו כיון דהגוף משתנה לגמרי ועיין בפנ"י במשנה קדושין דלרשב"א דמתרץ משום דהוי כגופא אחרינא האפר משום דסבר דגם היא ידעה מסתמא שהוא איסור הנאה מדעתה על האפר משי"ה צריך לתרץ דלא כתוס' משום דלא סמכה דעתה יע"ש וא"כ צ"ל דמתניתן אתי' כתנא דאין אדם מקנה דשלב"לע אבל לר"מ ולהני תנאי ואמוראי דסברו דמקנה דשלר"לע יכול לקדש ג"כ בהאפר וא"כ לרב דסבר כר"מ דאדם מקנה דשלב"לע איכא רבותא אפילו בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא דממתניתין אינו מוכח די"ל דאתי' כתנא דאין אדם מקנה דשלב"לע ומשו"ה אינו מקודשת אף בהני איסורי הנאה דאפרן מותר אבל לרב דסבר כר"מ הו"א דמקודשת משום האפר קמ"ל דאינו מקודשת וע"כ כתירוץ הריטב"א אי כמ"ש תוס' בר״פ השוכר וליכא הכרח לרב אבל לר"י דסבר בכמה מקומות דאין אדם מקנה דשלב״לע לע ליכא רבותא באפר דהוי. דשלב"לע ושפיר יש הכרח דע"כ בתחילת שש וא"ש.

וראיתי מה שיצאת לתרץ דברי המחבר בש"ע אהע״ז סי' כ"ח דפסק בין בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן ובין בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא הוי ספק מקודשות ואין להם שחר כלל דוק ותשכח בעצמך ועיין בב"ש שם ובחו"י סי' תמ"ג ורצה לומר ע"פ דרכו בשיטת רש"י דגם חיטי קירדנייתא דאורייתא ורק בחד צד דאורייתא לרש"י אינו מקודשת וגם דוקא בשעות דרבני משום דבסוף אתי ג"כ לצד דאורייתא אבל בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן דלא אתי' לבסוף לידי דאורייתא לעולם הוי קדושין יע"ש ובאמת כבר כתבתי דזה לא כדעת כל הפוסקים הראשונים דכתבו כולם דרש"י בתרתי דרבנן נמי סבר אינו מקודשת ונ"ל באופן זה אבל מטעם אחר דסברתו נכונה דשאני שעות דרבנן משום דגם יש בצד זה דאורייתא ג"כ דלבסוף אתי לידי דאורייתא משא"כ בחמץ דרבנן ואף דלכל הראשונים חיטי קורדנייתא הוי רק נוקשה מדרבנן וכן מפורש בירושלמי דקאמר מידי טבין אינון במועד מ"מ יש לומר דדוקא בתרתי דרבנן דיש חד צד דלבסוף יבוא לידי דאורייתא כמו שעות דרבנן אבל בעיקר דרבנן דליכא שום צד דאורייתא ולא יבוא לידי דאורייתא גם רש"י מודה ובזה מיושב קושי' תוס' בקדושין מהא דקאמר הש"ס שם דר"ש סבר מקודשת משום דחולין שנשחטה בעזרה לאו דאוריי' דהא לרש"י אפילו בדרבנן שאין צד דאורייתא נמי אינו מקודשת ולפ"ז לא קשה דשאני חולין בעזרה דליכא צד שיכול לבוא לידי דאורייתא משא"כ בשעות דרבנן. ולפ"ז י"ל נמי אף לר"ת ושאר ראשונים דרב גידל דוקא בחד צד דאורייתא כמו חיטי קורדנייתא דהוי דרבנן ושעות דאורייתא או שעות דרבנן וחמץ דאורייתא י"ל דוקא בחמץ נוקשה שיבוא ג"כ לידי דאורייתא לפי מה שהאריך בנוב"י קמא סי' כ"א דלתנא דנוקשה דרבנן ליכא איסור כלל קודם פסח ור"ג סבר דנוקשה דאורייתא כר"מ אבל זה דוקא בתוך הפסח אבל לפני פסח ולאחר פסח לא אפילו לר"י כמ"ש תוס' ר"פ דפסחים וברא"ש ר"פ כל שעה דמקשה לשיטת ר"ת דרבנן א"ש לר"ג משום דלפני פסח לכ"ע רק דרבנן ומדברי הרא"ש ראי' לדברי נוב"י מדלא כתב דנוקשה דרבנן לר"ת ור"ג דאמר אפילו בחיטי קורדנייתא משום דסבר דנוקשה דרבנן אלא דא"כ לא הוי איסור כלל קודם פסח וע"כ דר"ג סבר דנוקשה דאורייתא ומביא ראי' משום דקודם פסח לכ"ע דרבנן וראי' מוכרחת מדברי הרא"ש לדברי נוב"י ולפ"ז י"ל נמי הא דאינו מקודשת לשיטת הראשונים אף בחד צד דאורייתא מהא דר"ג אינו מוכח רק בשעות דאורייתא וחמץ נוקשה דבתור הפסח נמי אתי' לידי דאורייתא דהא ר"ג ע"כ סבר דנוקשה מה"ת אסור בתוך הפסח וה"ה בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא דאיני מקודשת דהוי בתרתי חד צד דאורייתא וגם צד האחר יבוא לידי דאורייתא וזה דוקא בחמץ נוקשה אבל בשאר חמץ דרבנן י"ל דמקודשת ועיין בנוב"י בתרא או"ח סי' נ"ד שיישב שם דבריו במה שהעלה דאי חמץ נוקשה דרבנן בער"פ מותר לגמרי דלא קשה מכל הראשונים שהביאו הא דחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דלא איירי בנוקשה רק בשאר איסורי חמץ דרבנן כגון לח בלח מין במיני פחות מס' והדומה ומדייק כן משום דלא כתבו ונקטו חמץ נוקשה כר"ג יע"ש וא"כ יש לומר בכה"ג חושש ומסתפק הש"ע די"ל כיון דלא אתי' לבסוף לידי דאורייתא כמו נוקשה לר"ג דמקודשת כיון דהוי חד צד רק איסור דרבנן לגמרי ומה"ט הוי ספק קדושין בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן ובשעות דרבנן וחמץ דאורייתא אע"ג דגם צד דרבנן יכול לבוא לידי דאורייתא י"ל כמ"ש הב"ש דחייש לשיטת הרמב"ם משום דשעת ביעורו מחלף בשעה ה' כן י"ל לפי חומר הקושי' ליישב דברי הש"ע ועיין.

ובדברינו אלו יש לנו מקום ליישב דברי הראב"ד בפ"ת מהל' נדרים הל' ט"ז דכתב המקדש בגדולין של איסור צריך לחזור ולקדש ומדייק בכ"מ מדלא קאמר אינה מקודשת מוכח דסבר דגדולין אינן אלא מדרבנן משו"ה לא כתב רק דצריך לחזור ולקדש ומתמה במשנת למלך שם דהא עכ"פ בגידולין כיון דעיקרן הפירות מה"ת הוי כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דלכל הפוסקים אינו מקודשת כר"ג ורק בתרתי דרבנן פליגו ונדחק די"ל דהראב"ד סבר דלא כר"ג דבאיסור דרבנן מקודשת שמוכח מסוגי' דקדושין בחולין שנשחטה בעזרה דמשמע קס"ד דלר"ש מקודשת משום דהוי דרבנן מדראה הך דחיטי קורדייתא ולא מחלק בין חד ותרתי דרבנן יע"ש וכל רואה יראה כמה גדול הדוחק ליישב דברי הראב"ד ולפמ"ש א״ש יותר דהראב"ד סבר דר"ג דוקא בחיטי קורדנייתא כיון לבסוף יבוא לידי דאורייתא בתוך הפסח כמו שהארכתי אבל בגדולין אף דעיקרן דאורייתא הפירות עצמן מ״מ לא יבואו לידי דאורייתא ממילא כמו חמץ נוקשה ומה"ט סברי דהוי קדושין וצריך לחזור ולקדש כיון דמ"מ מדרבנן אסור אבל חוששין לקדושין ולא פליגי על ר"ג דנקטו כל הפוסקים להלכה והשתא דאתי' להכא א"ש מורווח יותר ישובי בדברי המחבר די"ל דמצא לו חבר וחושש לשיטת הראב"ד באיסור דרבנן שלא יבוא לבסוף לידי דאורייתא דחוששין לקדושין והנאני בעזה"י

ואציג לפניך חביבי מה שתמהתי מאז על דברי הפנ"י בקדושין שיצא ליישב קושי' תוס' אמאי לא חשיב חמץ בפסח די"ל דמתניתן רצה לאשמעינן אע"ג דיכולה להנות שלכד"הכ אינו מקודשת וזה דוקא בשאר איסורי הנאה אבל לא באלו איסורין שמצותן בשריפה דוקא ואסור לשהותן כמו חמץ ופגול ונותר דגם שלכד״הכ אסורין יע"ש ותמוה דהא חשיב במתניתן כלאי כרם ואמר אביי פסחים כ"ד ע"ב הכל מודים בכלאי כרם שלוקין אפילו שלא כדרך הנאתן ועיין שם במהרש"א בתוס' ד"ה שאני היכל וכו' וצ"ע והארכתי קצת יען כי ידעתי כ' חביבים עליך דברינו בעת שיצקת מים על ידינו רכב וצלח ע"ד אמת הכ"ד חפץ בהצלחתך וטובך כ"ב בחדש סיון תרמ"ז לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ז

שלום וכ"ט וגמח"ט לכבוד ידידי הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ וותיק מלא עתיק בע"פ כש"ת מו"ה דוד ליב זאלצער נ"י רב דק"ק באטארקעם יע"א (כעת הוא הגאון ראב"ד דק"ק האמאנא יע"א).

את מכתבו עם שאלתו קבלתי היום בעת שכל העולם טרודים בהכנסת ובהכנת ליום הקדוש והנורא ומחר יהי' האות הזה לחיים טובים ולכל טוב ומע"כ נ"י דחק עלי להשיבו בלי איחור על הנידן שבא לפניו באחד הדר בגבולו שאחות אשתו היתה תמיד בביתו ואירע מקרה לא טהור שנתעברה וילדה ויצא עליו קלא דלא פסיק שנתעברה אחות אשתו ממנו ועכשיו מתה עליו אשתו ורוצה לכונסה ויען כי טפלי' תלוי' ביה רוצה לקרב הנשואין ומע"כ לא רצה להתיר מפני שנטען מאחות אשתו בחייה והוי כמו נטען מן השפחה ונכרית יבמות דף כ"ד דלא ישא לכתחילה וכמבואר בא"ע סי' י"א, והנה רש"י פירש על הא דרב אסי משום לזות שפתים דע"י נשואין אתי לאחזוקי קלא קמא ולפ"ז לכאורה אם יש עדים שבא עליה בודאי דבלא"ה כבר נפגמה בבירור היתה מותרת לינשא אלא דהראשונים דייקו מרש"י לפי גירסתם דמשום רננא לא מפקינן דאדרבה דאם יש עדים שבא עליה אפילו כנס יוצא ולא ידעתי טעם וסברא לפירוש רש"י וצריך לדחוק משום קנס דבא עליה באיסור או משום דאם ישאנה לא יופסק הקול לעולם שזינה עמה באיסור ומצינו כדומה ברובע ונרבע שהתורה צותה להרוג הבהמה משום דבא תקלה על ידה ולחוס על כבוד האדם, ובתוספתא מפורש דאפילו בא על השפחה ונכרות לא תנשא לכתחילה לו וי"ל דבאמת מהינו נדו הראשונים מפירוש רש"י משום אחזוקי קלא דא"כ בודאי בא עליה תהי' מותרת לו וע"כ כתבו דלזות שפתים הוא שיאמרו שנתגיירה רק בשביל כן אע"ג דמעיקר הדין מפני הגירות מ"מ לזות שפתים איכא ולפירוש זה דוקא בשפחה ונכרית שייך דין הנטען ולא בשאר איסור וכה"ג סי' י"א כתב דהעיקר כפירוש זה אלא מתוס' ורא"ש שחלקו בפנוי' שזנתה אי יכול לנשאה משמע דסברו דעיקר כפירוש רש"י משום אחזוקי קלא קמא והמחבר סי' קע"ז סעי' ה' הביא שיטת תוס' ורא"ש והרמ"א בהגה' כתב דהעיקר כהסברא ראשונה מוכח דנקטו לעיקר כשיטות רש"י ותוס' ורא"ש דלא כפירוש הרשב"א וראשונים וא"כ גם באחות אשתו אין להקל כלל לכנסה לכתחילה, אלא שיש לצדד להקל לפי מה שראיתי אח"כ במהרי"ק סי' קכ"ט בנידן שלו בנטען על הפנוי' שכתב שיש להקל לפי שכל הטעם הוא שלא להחזיק את הקול אבל זו שכריסה בין שיניה וא"א להפסיק הקול וכבר נפגמה או מדידי' או מאחר וגם יש כמה הוכחות ואמתלאות שממנו הוא וא"כ יש לסמוך על שיטות המתירין בפנוי' יעי"ש וא"כ גם כאן בנידון דידן דנתעברה וילדה וכבר נפגמה או מדידי' או מאחר ואע"ג דאם אחר בא עליה לא נפגמה באיסור כרת מ"מ כבר כתב היש"ש יבמות שם דאם הגיעה לעונת הוסת כיון דמסתמא לא טבלה לנידתה הוי נידון על נדה דאורייתא שהוא בכרת וא"כ בכל אופן כבר נפגמה מאיסור כרת וגם הוכחה ויש אמתלאות דממנו הוא דהא יושבת ושהתה בביתו כמה שנים ויש ג"כ לצדד להתיר ולסמוך ג"כ על הרשב"א וריטב"א והרמב"ן החולקים על רש"י ולית להו דין הנטען רק בשפחה ונכרית ובפרט אם יש לחוש גם לשם חששות ותקלות דשכיחי האידנא דיש לסמוך ולהקל כמבואר בהרמ"א בהג"ה סי' קע"ו, ועוד אני אומר לולי דמסתפינא כיון דכל החשש דאחזוקי קלא קמא הוא משום דכנסה ועי"ז אלומי אלמי' לקול הראשון וזה דוקא בשאר אשה אבל באחות אשתו דשכיח ורגיל דנושא ומקדים אחות אשתו אם יש לו בנים משום דמרחמי עליהם יותר א"כ לא יתלו העולם דבשביל כך נשאה משום דזינה עמה מקודם רק משום דמרחמת על בני אחותה כדאשכחן ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ועיי' ביו"ד סי' שצ"ב ברמ"א סעי' ג' דאם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו מותר לכונסה משום דמרחמת ביותר כן עלה לפום רהיטא דאתי לצדד להתיר אבל למעשה איני רוצה לסמוך להתיר והחכם עיניו בראשו וה' יסיר כל מכשול ויטהר לבב עמו והנני חותם בברכת נמח״ט שנת גאולה וישועה בב"י ידידו הדש"ת פ"ב יום ו' ז' עשי"ת תרמ"ג לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ח

שלום וכ"ט לתלמידי חביבי הרבני המופלג מורג חרוץ ובקי מו"ה יצחק קארפעל נ"י יושב על התורה בק"ק פאקש יע"א

ראיתי דבריך בסוגי' דתוך זמן כלפני זמן וגם מה שעמד על דברי קדוש אבא בכ"ס או"ח סי' ח' במה שיצא לחדש דלא אמרינן ספק מה"ת להחמיר רק במי שהוא גדול בודאי אז מחויב להחמיר בספיקא ג"כ אבל אי אנו דנין על הגברא אי בר חיובא הוא או לא אז לא אמרינן ספק מה"ת להחמיר דהא יש להסתפק אי בר חיובא הוא כלל להחמיר בספיקא הנה מאז תמהתי שלא הביא דברי תה"ד הובא ברמ"א הל' יו"כ סי' תרט"ז סעי' ב' דאפילו היא רך וכחוש צריך להתענות דחיישינן שמא נשנו ועיין בט"ז דהוי ספיקא דאורייתא שמא נשרו משמע דמצד ספק דאורייתא מחויבים להתענות וכן כתוב בפירוש בתה"ד דמצד ספק מה"ת צריך להתענות משמע דאף בספק אי גברא בר חיובא חייב להחמיר מצד ספק מה"ת לחומרא כך צריך להחמיר בספק גדול ספק קטן והא דכתב הרמב"ם וכן הש"ע בלא מצאו שערות דמשלים מדברי סופרים כתב בתה"ד דהיינו בזמן שהיו בקיאים בבדיקה כגון דאשלימו ליה לקטן דכה"ג ליכא למיחש שמא נשרו וכמ"ש ג"כ חדושי הר"ן נדה דף מ"ח דמשכחת בהתחילו לבדוק באותה שעה שהתחילו ליכנס בזמן גדלות ולא פרשו מהן כלל איזה זמן או דמשכחת דליכא חשש נשרו לפי מה שכתב הב"ש אהע"ז סי' קנ"ה בהביאה שערות קודם ימי גדלות דהוו שומא וליכא חשש נשרו דגם אלו שהביאו קודם גדלות היו נושרים ובאמת לרמב"ם דכתב מדברי סופרים בלא"ה א״ש דהא הוא סבר ספק מה"ת רק מדרבנן להחמיר ואף באיסור כרת י"ל כן ועיין בהל' שגגות וא"כ מה"ט כתב רק מדברי סופרים מחויב להתענות אבל לדידן דאורייתא כמו שכתב התה"ד והרמ"א אלא שצ"ע מהא דא"ח סי' ל"ז ברמ"א שם שכתב די"א הא דאב חייב לחנך להניח תפילין הוא דוקא בקטן שהוא בן י"ג שנים ויום אחד והא מדאורייתא נמי יהי' מחויב הקטן מצד עצמו ולא מצד חינוך דאב וצ"ל ולדחוק דאיירי כה"ג שהבאתי בשם חדושי הר"ן שבדקו אותו בשנכנס לזמן גדלות או כמ"ש הב"ש.

וראיתי בשו"ת ר"ע איגר זצ"ל סי' ז' שהרגיש בזה וכתב עוד די"ל בקום ועשה שעושה איסור בידים כמו בקדושין וחליצה שאם תנשא לאחר תעשה איסור בידים חיישינן שמא נשרו אבל לא בתפילין בביטול מצות עשה בשב ואל תעשה לא וזה הי' א"ש אי אמרינן כשיטת מהר"ם קאסטלאן דכל החשש שמא נשרו הוא רק חומרא בעלמא ורק אצל מה"ת חיישינן להחמיר י"ל דוקא בקום ועשה אבל לפי שיטת מהרי"ט דאמרינן רוב נושרים ורק במיאון הקילו חכמים וכן בהרמב"ם דמוכח בפי"א מהל' גירושין דחשש נשרו חשש גמור הוא בודאי אין לחלק בין קום ועשה או שב ואל תעשה לענין ספק דאורייתא והפנ"י בקדושין שהביא ג"כ בח"ס דלא אזלינן אף בתר רוב היכא דיש מיעוט שמא גברא לאו בר חיובא מוכח מדבריו שלא כתב כן רק בדיני נפשות דבלא"ה מתמה בש"ס סנהדרין ס"ט ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואע"ג דמסקינן דאזלינן בתר רוב אי דניזל בתר רוב היכי דגברא בר חיוב כיון דאזלינן בתר רוב הוי כאלו ידוע בבירור שעבר עבירה שחייב עליו מיתה משא"כ היכי דהספק אי גברא בר חיובא לא שייך למסמך ארובא כיון דיש לחוש שהוא קטן דלאו בר דעת והתורה אמרה נקי וצדיק אל תהרג יע"ש ועיין בשב שמעתתא שמעתא א' פרק ג' שמתמה על הרמב"ם דספק מה"ת לקולא מש"ס יבמות דף פ' אכל חלב מבן י"ב עד י"ח ונולדו בו סימני סריס דרב אמר דנעשה סריס למפרע והקשו בתוס' דהא הוי התראת ספק ותירצו דאיגלאי מלתא שהי' גדול באותו שעה ולשיטת הרמב"ם כיון דספק מותר היאך משכחת מלקות כיון דעכשיו דספק הוא מותר לאכול מה"ת וכתב דלשיטת שאר פוסקים דספק מה"ת להחמיר א"ש משום חשש שמא נשרו ולא הי' רשאי לאכול מה"ת יע"ש משמע נמי מדבריו דפשיטא ליה דגם בספק גדול ספק קטן אמרינן ספיקא מה"ת לחומרא אבל מה שרצה לומר דגם לשיטת הרמב"ם יש לומר דרב איירי לענין קרבן חטאת ולא הוי אונס כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לא מקרי אונס והביא ראי' מהא דאשה שאמרה נטמאתי דחייב חטאת ומשני בסמוך לוסתה אע"ג דוסתות דרבנן יע"ש וסברא וראי' זו כתוב ג"כ בצל"ח פסחים דף ו' בד"ה ועוד וכו' אבל כאן יש לפקפק דהא כיון דלהרמב"ם רק מדרבנן לחומרא זה דוקא בגברא דבר חיובא הוא דצריך להחמיר מדרבנן אבל אי הספק אי בר חיובא הוא כלל לא שייך להחמיר מדרבנן דהא ספק הוא ובדרבנן לקולא וקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא, והנה מה שכתב בש"ס שם תחילה דגם לשאר שיטות קשה דהא בתר רובא ודאי אזלינן ורוב קטנים לאו סריסין הן משמע גם לאחר י"ב וי"ג ולא הביא שתי שערות bמי אמרינן רוב לאו סריסין וכן כתב בט"ז אע"ז סי' קנ"ה ליישב קושי' הפרישה בקטנה שלא הביאה שתי שערות למה תמאן ליחוש דלמא תביא אח"כ סימני איילונית ונעשית גדולה למפרע ואם נשאת בנתיים לאחר המיאון נמצא בניה ממזרים וכתב דאשתמוטתי' דפליגו בזה ר"מ ורבנן אי חיישינן לשמא תמצא איילונית או לא יע"ש ופשיטא ליה להט"ז ג"כ דגם כה"ג אמרינן רוב אבל הב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ט כתב כה"ג דאיכא ריעותא לפנינו שלא הביאו שתי שערות וכ"ש ביש סימני סריס ג"כ בודאי יש לחוש שמא איילונית יע"ש וא"כ לדברי הב"ש לא קשה קושי' השב שמעתתא דדוקא בספק השקול אמרינן להרמב"ם ספק מה"ת לקולא אבל כה"ג דלא הביא שתי שערות בודאי שכיח יותר שהוא סריס ואף אי אמרינן דגם כה"ג מיעוט הוא ורוב לאו סריסין מ"מ כיון דהוי ספק שמא נשרו ואי לא נשרו שמא סריס הוא וסמוך מיעוט לפלגא והוי כמו רוב כה"ג לא אמרינן ספק מה"ת לקולא וא"ש.

והנה הב"ש כתב כמו דלא חיישינן לשמא נשרו בלא בעל כך לא חיישינן לשמא תמצא איילונית ואע"ג דיש ג"כ ספק שמא נשרו והוי' כס"ס לחומרא דלמא נשרו ודלמא תמצא איילונית וגם בדרבנן להחמיר בס"ס לחומרא מ"מ י"ל דהקילו במיאון כמ"ש מהרי"ט לשיטתו דאמרינן מכח חזקה דרבא דלמא נשרו מ"מ הקילו במיאון משום דהם אמרו והם אמרו ולא מצינו דהקילו בדרבנן רק להקל דלא נשרו אבל להקל בדרבנן לומר נשרו זה לא מצינו ואדרבה מצינו לשיטת הרי"ף וגם להרמב"ם דסברו חליצת קטנה פסולה רק מדרבנן דגם על חזקה דרבא לא סמכינן אע"ג דהוי ספיקא דרבנן וכ"ש דלא אמרינן נשרו להקל ואף לדידן דחליצת קטנה פסולה מדאורייתא וי"ל בדרבנן ודאי סמכינן על חזקה וגם י"ל כמו דאמרינן להקל דלא נשרו אמרינן ג"כ דנשרו כיון דאית לן חזקה דרבא. וראיתי בכ"ס סי' קכ"ט בד"ה ועדיין דפשיט ליה כן דאמרינן בדרבנן להקל נשרו כמו דאמרינן בדאורייתא להחמיר במיאון שמא נשרו ויש להביא קצת ראי' לזה מהא דפסק הרמ"א או"ח סי' נ"ה דלתפילה א"צ בדיקה וסמכינן על חזקה דרבא ואי אמרינן כמ"ש הרשב"א והרמב"ן בחולין דטעמא דצריך לברר בחליצה הוא משום דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן א"כ קשה למה בתפילה סמכינן דהא גם בדרבנן החיוב לברר כמו שמוכח מש"ס פסחים בחזקתו בדוק דמקשה אי איתא קמן לישייליה אלא ודאי דגם אי לא ימצא סימנים אמרינן נשרו מכח חזקה דרבא להקל בדרבנן אלא דלא משמע כן מדברי המג"א ס' קצ"ט סק"ז דלא כתב הרמ"א דמחזקינן ליה כגדול זה דוקא בלא ידעינן אבל בידעינן לא דדוקא על החזקה סמכינן בדרבנן אבל שמא נשרו לא אמרינן להקל בדרבנן מוכח דלא אמרינן נשרו להקל בדרבנן והטעם דדוקא לא נשרו אמרינן להקל בשל מיאון משום דיש לנו חזקת קטנות אבל לומר נשרו להקל אדרבה אוקמינן אחזקת קטנות לומר דלא נשרו ואע"ג דסמכינן בלא בדקו היינו משום דיש חזקה דרבא נגד חזקת קטנות אבל בבדקו ולא אשכח דליכא חזקה עוד רק מכח חזקה נעשה לנו ספק לומר נשרו לא אמרינן ספק דרבנן להקל משום חזקת קטנות וכה"ג גם ספק דרבנן להחמיר במקום חזקה ועיין בב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ב בספק אם הגיעה לי"ב שנים או לא אזלינן לחומרא אף בלא בעיל דדוקא לענין נשרו אזלינן לקילא משום דליכא שערות לפנינו יותר מסתבר דליכא שערות כלל ואע"ג בבעיל מחמירין משום דהוי ס״ד אבל בלא בעיל בספק דרבנן אזלינן לקולא משום דהסברא מסייע לקולא יע"ש וא"כ כ"ש דלא אמרינן להקל ולומר נשרו בספק דרבנן כיון דהסברא היפך הספק דרבנן וצריך סברא לקולא דוקא להקל בדרבנן ואף לפי מה שפקפק שם הבית מאיר בדברי ב"ש די"ל דוקא בהביאה סימנים וספק בשנים יש להחמיר משום דהסימנים מורים על השנים ולשיטת הר"י בקדושין דף ס"ד אף בסימנים לחוד אמרינן דודאי הגיעה לכלל שנים משא"כ בספק השקול אף בלא סברא והוכחה יש להקל בדרבנן משום ספק דרבנן מ"מ כבר כתבתי דמקילין במיאון משום דיש חזקת קטנות ואף דיש ג"כ חזקת איסור מ"מ יש חזקת קטנות נגדה אבל לומר נשרו להקל בדרבנן לא אמרינן משום דיש חזקת קטנות וגם יש לומר חזקת חיוב להוציא אחרים ולא אמרינן כה"ג ספק דרבנן להקל וע"כ צריכין אנו לחלק כן לשיטת הרי"ף דסבר חליצת קטנה רק מדרבנן ולא סמכינן אפילו בלא בדקו על חזקה דרבא ובלא בעיל לענין מיאון משום דהוי דרבנן מקילין בספיקא לומר שלא נשרו וע"כ משום דיש לנו חזקת קטנות לענין מיאון ולענין חליצה מתנגדות חזקת קטנות ועיין:

וכיון דהוכחנו דלא אמרינן נשרו להקל בדרבנן א"כ צ"ע אמאי כתב הרמ"א בס' נ"ה וקצ"ט דסמכינן על חזקה דרבא בדרבנן והא גם בדרבנן צריך לברורי היכי דאפשר וצ"ל או דרמ"א סבר דאין הטעם דצריך בדיקה לחליצה הוא משום דאיכא לברורי די"ל דקשה לבדוק הסימנים ורק משום דחזקה דרבא לאו חזקה אלימתא הוא לא סמכינן בדאורייתא או לפי מה שהעיר בכ"ס לפי הכלל שטייל הנוב"י דאם ישאר ספק אחר הבירור לא שייך איכא לברורי ומהכא מוכח לכאורה נגד כלל שלו דהא ישאר ספק דלמא נשרו אבל מ"מ יש לחלק דאף בדאורייתא צריך לברר גם כה"ג אבל בדרבנן כיון שישאר עכ"פ ספק נשרו אע"ג דאין להקל בספק זה מ"מ מקילין בדרבנן דלא צריך לברר וסמכינן על החזקה אף למתחילה.

והנה אי הטעם דצריך לבדוק בחליצה משום דחזקה דרבא לאו אלימתא הוא או משום דאיכא לברורי ובליתא קמן באמת סמכינן על חזקה דרבא כבר הארימו בזה הרבה ועיין בנוב"י אע"ז ס' ס"א שהעלה דחזקה גמורה הוא כמו שאר חזקות דסמכינן אף להקל וכתב בתנינא או"ח סי' א' שמכשיר בקטן שכתב תפילין ואינו לפנינו לבדקו ועיקר ראייתו מתוס' בבא בתרא קנ"ד בד"ה שהקשו למה לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו וע"כ דתוס' אזיל כשהנכסים ביד יורשים דאי ביד הלקוחות מה הקשו דהא היורשים היו רוצים לבדקו דלא הביא שתי שערות וע"כ דקושי' התוס' אזיל אי אמרינן דיורשים מוחזקים ומוכח דעדיפא חזקה זו אף להוציא ממון יע"ש ומיד עלה על דעתי לדחות ראית הנוב"י כאשר כבר מדחה ראי' זו בכ"ס שם דקושי' תוס' למה לנו לומר דסימנים עשוים להשתנות כיון שיש ג"כ חזקה דרבא אבל בלא"ה נמי י״ל דקוש' תוס' ללישנא דלקוחות היו מוחזקים ואף שהיו היורשים רוצים לבדקו ולברר שאין לו שערות מ"מ כיון דמכח חזקה דרבא אמרינן נשרו מצד ספק א"כ מה מהני בדיקתם להוציא מיד הלוקחים דלמא נשרו ומה צריך ר"ע לומר סימנים עשוין להשתנות לאחר מיתה היינו משום דקרוב שנשרו לאחר מיתה דהא בלא"ה חיישינן לנשרו מחמת החזקה וע"כ תירץ תוס' דאיירי שכבר בדקו ולא הביא סימנים דאין חשש שנשרו אז או כמו שהבאתי בשם הר"ן דבדקו ביום שנכנס לגדלות או כמ"ש הב"ש שהיו לו שערות קודם הגדלות ומדאלו לא נשרו גם על אחרים לא חיישינן ואין ראי' מתוס' ומשו"ה צריך ר"ע לומר דסימנים עשוים להשתנות דכיון דבדקו כבר א"כ ליכא חזקה דרבא ולא חיישינן עוד שמא נשרו אלא משום דסימנים רגילים לנתור לאחר מיתה הוי ספק שמא נשרו ואין להוציא מיד הלקוחות והנה גם להרא"ש בתשובה שהוכיח מכאן בהביא סימנים אמרינן שגם למפרע כשנעשה גדול הביא סימנים דאל"כ מאי מהני בדיקת הלקוחות וע"כ צ"ל לרא"ש דלא כתוס' דאיירי בבדקו כבר ולא הביא סימנים דאי כתוס' לא שייך לומר עוד מכח חזקה שהביא כבר מקודם מ"מ להאי לישנא דלקוחות מוחזקים ע"כ צ"ל דבדקו מקודם דאל"כ ניחש שמא נשרו ואין להוציא מספק אם לא שנאמר כשיטת מהר"ם קסטלאן דחשש נשרו רחוק הוא ולא חיישינן רק באיסור דאורייתא להחמיר אבל בשאר דברים לא חיישינן לנשרו ומ"ש הנוב״י די"ל דגם הרמב"ן שכתב דמת מיד יכול לסבור כהרא"ש אלא משום דסבר נמי כתוס' דבדקו תחילה ממילא צריכין לומר מת מיד אין רמז ורמיזא ברמב"ן מזה ולא הביא כלל לא קושי' ותירץ תוס' וכל כי האי הוי ליה להקשות ולפרק ומוכח יותר דלא כרא"ש וכמו שהביא הב"י בסי' מ"ג בא"ח יע"ש ומלתא דתמוה לי ראיתי בדברי כ"ס שם באות ו' שרצה להוכיח מתוס' דלא כר"י בקדושין דסימנים לחוד מהני דהי' להם לתרץ דיורשים טוענים שלא הגיע לכלל שנים אז ומשערות לא ידעו ואם הי' אפשר לבדוק הי' מהני לומר שכבר הי' אז גדול בשעה שמכר ע"ש ולא זכיתי להבין דהא ע"כ איירי דידעינן דהי' בן ח"י או כ' בשעה שמכרו הנכסים דאל"כ גם שערות לא מהני דאף דאמרינן דהי' גדול מחמת שערות זה דוקא שהוא בן י"ג אבל עדיין אף שיש שערות יכולין לטעון דאינו בן ח"י או כ' שנים וע"כ צ"ל דידעינן שהוא ח"י או כ' שנים אלא שטוענים היורשים שאין לו שערות ועדיין קטן הוא וא"כ לא שייך הכא הא דר"י כלל ועיין בתוס' קנ"ה בד"ה מתיב ר' זירא ובמהרש"א שם וצע"ג ליישב דבריו הקדושים.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה