אור ברסלב
שות שבט סופר חלק ב חלק חושן משפט › תשובה ג

שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר

חלק חושן משפט · תשובה ג

תשובה ב

נשאלתי סוחר אחד מכר סחורתו בשטר והלוקח נתן להמוכר משכון ג"כ על חובו כדי להיות בטוח על מעותיו ואח"כ נגנב המשכון אם המוכר מחויב לשלם להלוקח על המשכון שלו כדין ש"ש או לא, ואען ואומר כי יש לחקור בנדון זה אי צריך לשלם מה שכנגד חובו או שצריך לשלם אף מה שהמשכון יתר מהחוב שהלוהו שלקח הסחורה בהקפה. והנה בשו"ע חו"מ סי' ע"ב הובאו בהמחבר וברמ"א השיטות אי קיימ"לן כרב יוסף דהלוהו על המשכון ש"ש משום פרוטה דר"י ואז חייב אפילו מה שהמשכון שוה יותר מהחוב אבל לשיטת הגאונים כרבה אינו חייב רק מדשמואל כנגד שוויו אבל פטור במה שהמשכון יתר על החוב והנה הא דר' יוסף לא שייך הכא כלל דהא המוכר להנאתו מתכוין ונהנה במכירתו ולאו מצוה קעביד ואף דאמרינן במלוה צריך למשכון דמצוה קעביד והוי ש"ש כדפסקינן בש"ע שם ולא כט"ז שם שכתב דרק דיחוי בעלמא ולהלכתא אמרינן דבצריך למשכון לא ש"ש מ"מ זה דוקא אם הלוהו מעות ומשתמש בו ומשלם כל שכר השימוש ואין המלוה נהנה מהלואתו דהא משלם לו שימושו והוי כשוכר דעלמא משו"ה סבר ר"ע דמצוה קעביד אבל אם מתנה עמו בנכייתא פחות מדמי שכרו דלהנאת מלוה הוא בודאי לאו מצוה קעביד ואינו דומה למשיב. אבידה כלל ועוד דהא בלא"ה עכשיו כל דרך משא ומתן כך הוא למכור בהקפה על איזה חדשים הלואה זו לאו מצוה הוא וכן מצאתי בנתיבות שם סק"ח דפשיט ליה ג"כ היכי דלוקח המשכון בנכייתא לפחות משכרו לאו מצוה ואין לנו לדון אלא מטעם דשמואל דיפסיד נגד משכונו כמו בשאר הלוהו על המשכון דהוי ש"ש נגד המשכון אלא כיון דרב יוסף לא שייך במה ששוה המשכון יותר בודאי לא צריך המלוה לשלם ואף במה שכנגד המשכון אי תפס המלוה לא מפקינן מיניה דהא יכול לומר קים לי כהפוסקים כרב יוסף דלא כשמואל וכיון דלר' יוסף פטור אף במה שנגד המשכון דלא עשה מצוה כלל ועיין ש״ך סקכ"ג שכתב דבכל משכון אי תפיס המלוה יכול לומר קים לי וע"ז כבר תמהו בתומים ובקצה"ח דהא במתניתן מפורש דהוי ש"ש או מדרב יוסף או מדשמואל ולא שייך טענת קים לי אבל בנדון דידן כיון דלא שייך דר"י כלל בודאי יכול לטעון קים לי כהפוסקים כרב יוסף ולא כשמואל.

וראיתי בט"ז סק"מ שם שהביא שנשאל מהחסיד יונה דיין דק"ק קראקא זצ"ל במי שמכר יין בהקפה ונתן הלוקח משכון והי' שוה יותר מהחוב דפשיטא ליה דחייב דדמי להא דאומנין ש"ש דלא בעי מטרח אזוזי ויש בידו כנגד מעותיו והסכים עמו בט"ז וכן בנתיבות שם ואפילו במה ששוה המשכון יותר מהחוב צריך לשלם אם נגנב ולפענ"ד יש לדון אם גם במכר לו בהקפה בשטר והניח לו משכון ג"כ אי חייב מה"ט דתפיס אזוזי ואפרש שיחתי דהנה הבה"ג הובא בתוס' פ' האומנין דף פ"א בד"ה אבד המשכון מחלק בשטר בין בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו דבשעת הלואתו לא הוי ש"ש בשטר לכ"ע איפכא משיטת רש"י ועיין בש"ך סקי"ח שכתב דמשמעות הפוסקים וכן מהטור והמחבר והרמ"א שלא הביאו החילוק משמע דנקטו לעיקר דלא כבה"ג ואפילו בשטר חייב וממילא דלא יכול לומר קים לי לפי מה דכייל לנו הפוסקים דלא יכולין לטעון קים לי כיחיד במקום שכל הפוסקים חולקים עליו וכהפוסקים שלא הובאו בהמחבר וברמ"א לא יכול לטעון קים לי כהני פוסקים דכיון שלא הובאו בש"ע משמע דלא חש להו כלל עיין בתומים בכללי דיני תפיסה ובנתיבות שם ממילא אמרינן ברב יוסף או כשמואל אף בשטר ולא יכול לטעון קים לי כבה"ג אלא בנדון זה מטעם אחר אתינן עלה משום דדמי לאומנין דתפיס ליה אזוזי כיון שהרוויח בהלואתו ותפס אזוזי דמי לאומן ממש לזה יש לומר ולחלק בין אי תפס ג"כ או לא והנה תוס' כתב דבה"ג סבר בשעת הלואתו כשמואל ומה"ט בשטר לא כיון דאיכא שטר לא סמיך על המשכון ועיין בתומים סוף סקכ"ב שמפרש שיטת בה"ג לפי מה שכתב הש"ך סס"י ע"ב דהא שכתב הב"י דטעמא דשמואל משום דתפס אזוזי הוי ש"ש לא מהאי טעמא לחוד דהא כתב תוס' דבמשכון בשעת הלואתו לא שייך תפס אזוזי דהא לא איתהני מלוה מידי דאי לא הלוהו לא הי' צריך להמשכון משא"כ באומן דמרוויח באומנתו אלא דכונת הב"י כיון דמ"מ לא צריך למיעל ולמיפק אזוזי הוי כאלו פירש שמקבל עליו אחריות וא"כ זה דוקא בלא שטר אבל בשטר דיש לו שעבוד קרקעות ולא שייך תפיס ליה אזוזי לא שייך הא דשמואל יע"ש.

ובדברים אלו אמרתי ליישב קושי' תוס' על רש"י שסבר דבשטר בשעת הלואתו אפילו ר"א מודה א"כ אמאי קאמר מחוורתא מתניתן דלא כר"א לוקמיה בשטר דמודה ר"א ונ"ל ליישב קושיתם דהנה הפנ"י שם הקשה קושי' עצומה על פירוש תוס' ורש"י דהא דאמרינן כאן שלא בשעת הלואתו היינו המתניתן שלא בשעת הלואתו דא"כ קשה מ"ט דר' יהודא בהלוהו פירות דהוי ש"ש וכי משום שהי' לו הנאה בהלואת פירות נעשה אח״כ ש"ש כשלוקח המשכון אח"כ דאטו מי שקיבל הנאה מחבירו ולאחרי ימים רבים מסר לו חבירו דבר לשמרו נימא דהוי ש"ש משום הך הנאה שקיבל קודם זה ואין לו מנוס אחר לתרץ דברי תוס' ורש"י רק דהוי מצי להקשות ולטעמיך.

ולפי דעתי יש לומר בפשוט לפי מה שכתב תוס' הא דלא הוי ש"ש במלוה על המשכון משום דתפיס ליה אזוזי היינו משום דלא איתהני מלוה מידי ועיין בש"ך שכתב כמה פעמים דשלא בשעת הלואתו בודאי הוי ש"ש משום דתפיס ליה אזוזי וצ"ל מדאוקמינן מתניתן שלא בשעת הלואתו וכתב הש"ך דעכשיו דלא ידע מדר"י ע"כ הטעם משום דתפיס ליה אזוזי והא דר"י דסבר ש"ח בהלוהו מעות היינו דלית ליה סברא דתפס ליה אזוזי אף שלא בשעת הלואתו וכן כתב הרא"ש בפ"ק דקדושין הא דאצטריך לר' יצחק שלא בשעת הלואתו ולא אמרינן דהוי ש"ש משום דתפיס אזוזי משום דאי לא הלואה לא הי' צריך להמשכון כלל ולא אמרינן תפיס אזוזי רק באומן דמרוויח ג"כ ממון ע"י מלאכתו אבל בלא הרווחת ממון לא אמרינן תפס אזוזי א"כ זה דוקא בהלוהו מעות אבל בהלואה פירות דסבר ר"י דנהנה משום שמא ירקבו הפירות שפיר י"ל משום דתפיס אזוזי וגם בשעת הלואתו הוי ש״ש מהאי טעמא לר"י ואף דפליג ר"י ללישנא דמחליף ר"מ ור"י וסבר שוכר הוי ש"ח היינו משום דלא שייך גבי שוכר תפיס אזוזי כמ"ש תוס' שם אבל באומן מודה ר"י דהוי ש"ש מדלא פליג ר"י על רישא דמתניתן ג"כ דכל האומנין ש"ש ולפ"ז אי אמרינן כסברת התומים דבשטר לא שייך תפיס אזוזי משום דיש לו שיעבוד נכסים א"ש דלא יכול לאוקמי מתניתן בשטר דא"כ קשה מאי טעמא דר"י בפירות דהא כל טעמא משום דתפיס אזוזי ואף בשעת הלואתו אין לנו טעם אחר רק משום דתפיס אזוזי דאל"כ אמאי יהא ש"ש בשביל שהלוהו פירות מאי שייך הנאה של המלוה להמשכון דהא אינו נהנה מהמשכון גופא רק בהלואתו וע"כ צ"ל משום דתפיס אזוזי או דאי לא הי' נותן המשכון שיהי' בטוח במעותיו לא הי' מלוה ונמצא הנאת הלואה ע"י המשכון הוא ותרווייהו מישך שייך אהדדי ומכח המשכון בא לו הנאה אבל כיון דבשטר לא שייך תפיס אזוזי גם לא שייך לומר דהנאת המשכון הוא בשביל שלא הי' מלוה לו דהא השטר בידו ולא יכול לכפור וגם יש לו שיעבוד נכסיו ובטוח הוא בלא משכון בודאי אין הנאה משכון שיהי' ש"ש עליו ועיין בתומים במה שהשיג על הש"ך סקי"ג ודבריו קלורין לעינים

והנה תוס' כתבו דבה"ג סבר כשמואל לדינא ומשו"ה מחלק בין שטר ושלא בשטר אבל הרשב"א גיטין פ' השולח כתב דבה"ג סבר כר' יצחק גם בשעת הלואתו אבל יען דמקרא משמע שלא בשעת הלוואתו מחלק הבה"ג בין שלא בשעת הלואתו דהוי אפילו בשטר ובשעת הלואתו דוקא שלא בשטר והתוס' לא ניחא להו לומר דבה"ג אף בשעת הלואתו מדר' יצחק מדקאמר הש"ס בפשיטות דר"י לא שייך רק שלא בשעת הלואתו וגם קושי' הרשב"א שם דמאי מקשה הש"ס ותסברא אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו דהא ר"א ור"ע פליגו בלא שטר וא"כ שפיר שייך דר"י אף בשעת הלואתו משו"ה סברו תוס' דטעמא דבה"ג משום דפסק כשמואל וכר' יוסף לא רצה תוס' לומר דא"כ מה לי שטר או שלא בשטר אלא דבאמת מדברי בה"ג בפנים משמע דסבר כרב יוסף דתחילה הביא הא דשמואל ור"נ ונהרדאי וכתב וליתא דשמואל והלכתא כמתניתן היינו קושי' הש"ס על מתניתן ולשמואל צריך לאוקמי מתניתן באוקימתא ע"כ ליתא דשמואל אלא כסתימת לשון מתניתן דפטור מיותר דמי החוב וגם מדכתב בה"ג דאם המשכון שוי יתר על החוב אם יש לו עדים על זה צריך המלוה לשלם גם היתר וזה ודאי דלא כשמואל ודלא כר' יצחק דהא לשניהם לא צריך לשלם רק מה להמשכון שוה ולא מה שהוא יתר על החוב אלא הש"ך כתב דגם לר' יצחק הוי ש"ש במה שהוא יתר על החוב משום דיכול לקדש בו אשה אבל כבר השיגו על הש"ך דתוס' כתב בפירש בב"מ כ"ט בד"ה והוי שואל וז"ל מטעם דר"י אין לחייב את המלוה יותר מכדי חובו וכן בב"ק נ"ו הביאו בשם בה"ג דהלכה כרב יוסף ובתוס' שבועות מ"ג הביאו בשם בה"ג דלית הלכתא כשמואל ונ"ל דטעמו דבה"ג דפסק כרב יוסף והא דמחלק בין שטר ובין שלא בשטר חילוקו נכון גם לרב יוסף דהנה הפנ"י כבר הרגיש מאי מדמה הש"ס שומר אבידה למצוה דהלואה והם רחוקים זו לזו באבידה המצוה שיכנס האבידה לביתו ולשמרו אבל בהלוהו על המשכון ההלואה המצוה ולא נטילת המשכון ומאי שייכות יש מצות הלואה למשכון וע"כ צ"ל דאם לא הי' נותן לו המשכון לא היה מלוה אותו וע"י המשכון הוא עושה מצות הלואה הוי כאלו נהנה מן המשכון גופא דחדא שייך בחברתי' וכמו שצ"ל לר"י בהלוהו פירות כיון דלא הי' מלוה לו הפירות אם לא שהניח משכון עליו הנאה שיש לו בפירות ע"י המשכון בא לו ונהנה מהמשכון וא"כ עיקר הלואתו ע"י המשכון ובזה מיושב הלשון שאמר ר"ע כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבד מעותיו היינו כיון דלולי המשכון לא הי' מלוה אותו ועיקר הלואתו ע"י המשכון א"כ ע"י המשכון עושה המצוה ע"כ נעשה ש"ש עליו ואבד מעותיו ובלא המשכון לא הי' צריך להלוות לו כמ"ש תוס' כיון דירא להפסיד מעותיו ולא צותה התורה להלוות אם יש לו לירא שיפסיד מעותיו וממילא מצוה קעביד ע"י המשכון והמצוה על ידי משכון בא וא"כ יש לומר שפיר זה דוקא שלא בשטר אז אינו מחויב להלוות לו משום דיש לו לירא שיפסיד מעותיו שפיר הוי מצוה בלקיחת המשכון ג"כ אבל בשטר שלא יכול לכפור אותו ויש לו מהיכן לגבות משיעבוד קרקעות ובטוח הוא ומה"ט כתב רש"י דבשטר כ"ע מודו דלוקח לגוביינא כיון דאין לו צורך אחר המשכון בשטר אף דאנן פסקינן דלא כרש"י ואף בשטר בשעת הלואתו לא מפסיד לר"א ואדרבה לבה"ג גרע היינו משום דאנן אמרינן דאף שלקח לגוביינא מ"מ אינו מפסיד מעיתיו אף לא מטעם דשמואל או דר' יוסף וכמ"ש תוס' דע"כ לר"א אף בלא שטר לקח לגוביינא דאל"כ הי' משמנו אבל מ"מ אין לנו לומר בשטר שלוקח המשכון בשביל שירא להפסיד ושיהי' בטוח דהא יש בו שיעבוד קרקעות וא"כ כה"ג בשטר בודאי ליכא מצוה כלל בלקיחת המשכון ואין צורך להלואתו דלא שייך סברת התוס' דאין לו להלוות כיון דירא להפסיד חובו דהא בשטר ליכא האי חששא כלל ונטילת המשכון לא שייך למצות הלואה וממילא לא יכולין לומר דנטילת ה המשכון גופא מצוה הוא ולא דמי לשומר אבידה כלל ואדרבה שטר עדיף עוד יותר ממשכון דלא ידעינן ע"י משכון כמה הלואהו אותו משא"כ בשטר מפורש כמה הלואהו ולא יכול לכפור כלל ואף אי אמרינן דלא כתומים דאף בשטר יש לומר דתפס לי' אזוזי שמעותיו בידו ממש משא"כ בשטר שצריך לגבות תחילה מ"מ זה שיהי' תפוס אזוזי בודאי לא שייך להלואה ומחויב ללות אף בלא תפס אזוזי רק בירא להפסיד אינו מחויב ללות ואף אם מלוהו בעדים ונוטל משכון ג"כ יש לומר דהמשכון שייך להמצוה דירא דלמא ימותו עדים או ילכו למדינת הים ויכול לכפור אח"כ משא"כ בשיש שטר בידו וא"ש ומבוארים היטב דברי בה"ג דפסק כרב יוסף ומחלק בין שטר ושלא בשטר ומיושב קושי' מהרש"א על בה"ג דיאמר ג"כ דאם הלואה בשטר בשעת הלואתו דכ"ע מודו דלא אבדו מעותיו דהא טעמא דבה"ג משום דבשטר על השטר סמוך ולא על המשכון ומה"ט לשיטת תוס' בבה"ג לא שייך דשמואל וגם לרשב"א הא דר' יצחק משום דעיקר סמיכתו על השטר עיי"ש גם לר' יוסף לא הוי ש"ש משום המצוה על המשכון אלא משום דעיקר סמיכתו על המשכון ולא מחויב להלות לו בלא משכון וכיון שר"ע אמר בפירוש הטעם דיכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון היינו דעיקר הלואתו ע"י המשכון ממילא בשטר דאין עיקר הלואתו על המשכון אלא על השטר ליכא ש"ש ולא צריך לומר בסיפא אבל בשטר כ"ע מודו דלא הוי ש״ש דזה כבר מפורש בדברי ר"ע ולא צריך לאשמעינן והא דלא קאמר ר"ע אית להו דרב יוסף שלא בשטר ופליגו ר"א ור"ע בשטר ובדשמואל קמיפלגי דזה א"א דהא תני סיפא אבל בשטר כ"ע מודו היינו משום דהוי שלא בשעת הלואתו והא דנקט שטר היינו כיון שלקח שטר מסתמא לא לקח המשכון בשעת הלואתו א"כ א"א לאוקמי רישא בשטר כמובן וגם הא בלא"ה לית הלכתא כשמואל ולא רצה לאוקמי דבשמואל פליגי ועיין אלא שגוף דברי תומים שהעלה בפשיטות דבשטר לא שייך הנאת דתפס אזוזי לא ידענו סברא דאף שהוא בטוח במעותיו שלא יכול לכפור מ"מ בודאי יותר טוב אם המשכון כבר בידו ותפוס ועומד הוא ובהאי הנאה שלא צריך למיעל ולמיפק אזוזי ושלא בעי למטרח אזוזי כלל בהאי הנאה הוי ש"ש וכן דייק לשון הפוסקים וכן כתב בט"ז בהנאה שלא בעי למטרח אזוזי משא"כ בשטר שצריך לגבות קרקעות ולמיפק אזוזי וי"ל דבאמת מה"ט כל הפוסקים פליגו על בה"ג ולא חילקו בין שטר ושלא בשטר אבל בכל זאת ביאורנו בשיטת בה"ג דפסק כרב יוסף א"ש דהא תפיס אזוזי לא צורך הלואה הוא ומחויב ללות אף דלא תפיס אזוזי רק לא צריך ללות אם יכול לכפור חובו כאשר כתבתי אבל אי מצד תפוס אזוזי לחוד יהי' ש"ש בודאי אף בהלוהו בשטר שייך בהנאה דלא צריך למטרח אזוזי

ולפי דעתי יש לומר ולפרש שיטות הבה"ג שכתב תוס' דסבר כשמואל לפי מה שכתב הריטב"א בשבועות די"ל דהיינו טעמא דשמואל דהוי ש"ש אף בדלא שוה וכבר תמהו תוס' דאין סברא שיאבד כל מעותיו בדלא פירש וכתב הריטב"א די"ל כיון דחזינן שאינו מקפיד על מעותיו דהא אם לא יפרע לו לא יגבה כל חובו מהמשכון דהא אינו שוה וכיון דגלי דעתי' דלא קפיד אהפסד מעותיו כולי האי מקבל עליו ג"כ נטירותא דקתא דאי לא נטר ליה כדחזי שיאבדו מעותיו יע"ש וא"כ יש לומר דוקא בלא שטר אבל בשטר דיש בו שיעבוד קרקעות ובטוח הוא על מעותיו לא מוכח מדלקח משכון דלא שוי דלא איכפת ליה בהפסד דהא לא יפסיד דיש שטר בידו בשיעבוד קרקעות ובזה יש ליישב נמי הא דהקשו מפני מה לא קאמר נמי דכ"ע אית להו דרב יוסף באין צריך למשכון ובצריך למשכון כ"ע לאו מצוה קעביד ופליגו דשמואל ולפי דברי הריטב"א א"ש דהא כל טעמא דשמואל משום דחזינן דאינו מקפיד בהפסד מעותיו דהא המשכון אינו שוה כנגד חובו ממילא אמרינן דאינו מקפיד ג"כ אם יגנב שיפסיד מעותיו וזה ניחא באין צריך למשכון אבל בשצריך למשכון דפוחת והולך מחובו ע"י שכר תשמישו ויכול להיות שלא יפסיד כלום מחובו ממילא לא אמרינן הא דשמואל כיון דאין לנו הוכחה דלא איכפת ליה בהפסד וא"ש.

הדרן לדברינו שכתבתי די"ל דגם בשטר שייך הנאת דתפיס ליה אזוזי והתומים לא כתב רק לפרש דברי בה"ג ע"ד פלפול אבל לפי האמת גם בשטר שייך דתפס אזוזי כיון דלא צריך למטרח אזוזי ובמוכר בהקפה ולקח משכון אף דיש לו שטר ג"כ מ"מ הוי ש"ש כמו באומנין אלא דעדיין צריך ביאור אי מה"ט דתפס ליה אזוזי הוי ש"ש כנגד כל המשכון או דוקא כנגד חובו והריטב"א כתב הא דצריך דרב יוסף ולא אמרינן הואיל דתפס אזוזי ותירץ דאצטריך לדר"י למהוי ש"ש אפילו במה ששוה המשכון יותר מכדי חיבו ש"מ מדבריו דהאי סברא דתפס אזוזי אין מספיק ליתר מחובו שיתחייב באחריות ועיין בתומים סק"י שכתב דצ"ל לריטב"א דשאני אומן דלפי ענין החפץ כן ענין שכרו וא"כ ניחא ליה בכל החפץ משא"כ במלוה על המשכון אילו הי' למה מבטיחו במשכון כדי חיבו בשופי ג"כ הוי מתרצה ויתר ל"ל אבל מכל הפוסקים משמע כאשר כתב הש"ך בכמה מקומות משום הנאה דתפס אזוזי הוי ש"ש אפילו יתר מחובו כדמוכח מבב"ק ר"פ שור שנגח כגון שתפסו ניזק ופירש רש"י בההיא הנאה דתפיס לשור אנזקו והתם משמע דהיא ש"ש על כל השור אף ביתר מחלקו המגיע לו עיין בקצה"ח ס"ק ג' אלא שלכאורה צ"ע מהא דכתב הש"ך סקט"ז דטור כתב להני גאונים שפסקו כשמואל דלא כר"י דבין הלוהו מעות ובין הלוהו פירות לא הוי ש"ש רק נגד חובו דהא ר"י מודה בהלוהו פירות דהוי ש"ש מטעם דדרכן להתרקב ונהנה במה שהלוהו הוי ש"ש ממש וכתב משום דלהני שיטות ע"כ ש"ש דאמר ת"ק היינו נגד מעותיו דהוי כאלו פירש אם יאבד המשכון יפסיד מעותיו ובמה ששוי המשכון יותר פטור לת"ק וא"כ ה"ל לת"ק לפלוגי בין מעות לפירות לאשמעינן דבפירות הוי ש"ש על כולו אלא ודאי ת"ק לא ס"ל הך סברא דר' יודא ואין חילוק בין מעות לפירות יע"ש וא"כ משמע לכאורה דאף בנהנה לא הוי ש"ש ביתר מדמי חובו כמ"ש הריטב"א ואומן שאני דלפי ענין החפץ הוא שכרו אלא שי"ל דאין ראיי' מזה כלל דודאי גם ת"ק מודה היכי דנהנה דהוי ש"ש אף במה שהמשכון יתר מכדי חובי אלא דטעמא דת"ק דלא אמרינן בפירות סברת ר' יודא דנהנה משום שמא יתרקבו דלמא יאכל אותם או ימכור לאחרים קודם שיתרקבו אבל בהנאה ממש גם ת"ק מודה דהוי ש"ש יותר מחיבו ולא מוכח מת"ק מידי ותדע דהא הטור כתב גם להגאונים דפסקו כר"י וכן הרמב"ם שכתב דהוי ש"ש בין בהלוהו מעות בין בהלוהו פירות משום פרוטה דר"י ואלו משום נהנה מם צריכין בהלוהו פירות לפרוטה דר"י ויש כמה חילוקים אי הוי ש"ש משום פרוטה דר"י או משום דנהנה כמבואר.

ועוד דהא כתבתי היכי דנהנה ממש בהלואתו לא דמי לצריך למשכון דמנכה מחובו ולכ"ע בהנאת מלוה לא מצוה קעביד ולא שייך פרוטה דר"י כלל וע"כ סברו דחולק ת"ק על ר"י ולא מקרי נהנה כלל בהלוהו פירות ודמי להלוהו מעות דליכא חילוק בין מעות לפירות דגם בפירות לא נהנה משום שמא ירקבו ותדע עוד לפי מה שכתב הט"ז מדלא כתבו הרמב"ם והרי"ף במלוה צריך למשכון ג"כ הוי ש"ש ש"מ דסברו דדיחוי בעלמא הוא וכ"ע מודו היכי דלהנאתו מתכוין לא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ כ"ש בהלוהו פירות דהוי ודאי הנאה יותר ממלוה צריך למשכון אמאי כתבו דהוי שומר שכר משום פרוטה דר"י דמשמע דוקא משום פרוטה דר"י ולא מטעם אחר וע"כ דסברו דלא הוי הנאה בהלואה פירות ובאמת לפי מה שכתב הריטב"א דמטעמא דתפיס אזוזי לא הוי ש"ש רק נגד חובו לא קשה קושי' הש"ך דהא גם לר"י בהלוהו פירות לא הי' ש"ש ביתר מדמי המשכון לפי מה שכבר כתבתי דהא דהלוהו פירות הוי שומר שכר אע"ג דלא נהנה מהמשכון רק מהלואה הטעם משום דאם לא ה' נותן לי המשכין לא הי' מלוה אותו הפירות וגם דתפס אזוזי והיכי דנהנה לכ"ע אמרינן דתפס אזוזי וממילא לא ש"ש הוא ביתר המשכון כדי חובו דהא אי לא הניח לו המשכון רק כדי חובו נמי הי' ניתן לו הפירות כיון שבטוח על חובו אבל הש"ך לטעמו שפיר הקשה מר"י דהא פשיטא ליה דגם ביתר המשכון הוי ש"ש מסברא דתפס אזוזי וכן משום שנהנה כדמוכח מבב"ק אלא דהי' קשה עוד לפי תירוצו מהא דת"ק ועל זה שפיר כתבתי דלא מוכח מת"ק משום דסבר דאין זו הנאה כלל והוי כשאר הלואת מעות וא"ש הכל לדינא לרוב הפוסקים דלא סברו כהריטב"א ויחידאי הוא בזה ולא יכול לטעון ג"כ הלוה קים לי בריטב"א כיון דאין משמעות הפוסקים כן והש"ך פסק כהלכתא כן דחייב אף ביתר המשכון כדי חובו היכי דשייך סברת תפיס אזוזי בהא נחתינן דהסוחר שלקח המשכון צריך לשלם אם נגנב אף מה ששוה המשכון יתר מכדי חובו אף בהלוהו בשטר ג"כ ואני מצאתי בפנ"י בב"מ בד"ה במלוה צריך למשכון שכתב בשטר שייך טפי למימר אנן סהדי דתפיס המשכון אזוזי כיון שכבר יש שטר בידו ונהניתי, וה' יאיר עיני בתורתו הכ"ד פה פ"ב יום ה' לסדר וישלח תר"ן לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה