שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר
חלק חושן משפט · תשובה ב
החיים והשלום יחדיו יהיו מותאמים לכבוד הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ קנקן חדש מלא ישן בע"פ יפ"ת כש"ת מו"ה שמעון פאללאק נ"י אבדק"ק יעמערינג יע"א
אחדש"ה את מכתבו עם כסף הקדשים המיועד לעניי ארץ הקדושה קבלתי ע"נ והציע לפני מעט צרי לפי דעת הרמב"ם בפי"ב מהל' סנהדרין דהא דאמרינן בספ"ק דערכין דאשה שיצאה להרוג אין ממתינין לה עד שתלד היינו דוקא לאחר שנגמר דינה משום עינוי הדין אבל קודם גמר דין ממתינין א"כ איך גמרו בבית דינו של שם שריפה לתמר כיון שידעו שהיא מעוברת והי' כהם להמתין עד שתלד אלו דבריו.
בראשית דברי אבאר שיטת הרמב"ם שהוא כשיטת התוס' שם דדוקא לאחר שנגמר דין אין ממתינין אבל קודם שנגמר הדין ממתינין עד שתלד שלא להמית גם הולד וכן מוכיח תוס' מלשון מתניתן דאשה שיצאה להרוג דלשון שיצאה להרוג משמע כבר נגמר הדין והביאו ראיי' מפ' כל הגט דיש חילוק בין יוצא לדין ליוצא להרוג וממילא מוכח הא דיושבת על המשבר דממתינין עד שתלד זה אפילו לאחר שנגמר הדין אבל רש"י פירש הא דמתניתן ביושבת על המשבר דוקא קודם שנגמר הדין וממילא הרישא בקודם נגמר הדין ואפי"ה אין ממתינין עד שתלד ונ"ל לפרש טעמא דרש"י לפמ"ש הר"ן בפ' אלו טריפות בסוגי' דשיחל' קמא דיש פוסקים דעובר ירך אמו והביא ראיי' מסוגי' כאן דמקשה פשיטא גופה היא והר"ן דחה די"ל דעובר לאו ירך אמו והא דאין ממתינין עד שתלד היינו משום עינוי הדין ואין לחוש על העובר וכתב ותדע דהא אם ילדה אח"כ אין ממיתין הולד ולא אמרינן דגם על הולד נגמר הדין וע"כ דעובר לאו ירך אמו וא"כ י"ל דרש"י מפרש המתניתן דעובר ירך אמו וע"כ הוכרח לפרש ביושבת על המשבר דוקא שקודם שנגמר הדין אבל לאחר שנגמר הדין אין ממתינין כיון שנגמר הדין גם על הולד ועיין בסנהדרין דף פ' ע"ב וכן מוכרחים אנו לומר בדברי תוס' סנהדרין שם ד״ה עובר ירך אמו יע"ש בסוף דבריהם אבל תוס' בכאן אזיל ע"כ דעובר לאו ירך אמו ומה"ני מתניתן נמי לאחר שנגמר הדין ועיין אלא דלפ"ז יש להבין בדברי הרמב"ם דמשמע מתוך דבריו דדוקא לאחר שנגמר דינו אין ממתינין וע"ז כתב אבל יושבת על המשבר ממתינין עד שתלד ומשמעות דבריו כשיטת תוס' ועיין במשנה למלך בפ"ב מה' סוטה שכן הוכיח מדברי הרמב"ם דבלא נגמר הדין ממתינן עד שתלד וע"כ פירש רישא דממתינן באשה שיצאה להרוג כתוס' וע"ז קאמר אשה שישבה על המשבר ממתינן משמע אפי' לאחר שנגמר דינה נמי ממתינן ודברי לחם משנה בפי"ב מה' סנהדרין דמסופק בדעת הרמב"ם אי כשיטת רש"י או תוס' צל"ע דהא מפורש מרמב"ם אפילו לאחר שנגמר דינה נמי ממתינן ולפמ"ש והבאתי דברי הר"ן דלמ"ד עובר ירך אמו ביושבת על המשבר אין ממתינין כרש"י א"כ יהי' מוכח דרמב"ם פוסק דעובר לאו ירך אמו ובאמת כל הפוסקים כתבו דרמב"ם פוסק עובר ירך אמו ואין כאן מקום להאריך בזה.
והנה יש לי להביא ראיי' לשיטת רש"י דאף קודם שנגמר הדין נמי אין ממתינין עד שתלד מסוגי' דעליה יבמות דף ו' ע"ב שמקשה בשריפת בת כהן או אינו אלא בשבת ת"ל לא תבערו והקשו בתוס' דף ה' ע"ב בד"ה כולה משעטנז וכו' דמאי פריך דלדח' שבת דאדרבה נילף משריפת קדשים דלא דחי כיון דאפשר להמתין עד למחר ותירצו דא"א להמתין משום ענוי דין ושלא ישתכחו הדברים יע"ש והא דכתב תוס' תרתי ענוי הדין ושלא ישתכחו היינו משום דהי' להם לגמור הדין ביום א' וכי צריכין לגמור הדין בשבת דוקא כדי שיהי' שייך ענוי הדין ומשו"ה הוסיפו בדבריהם ג"כ ושלא ישתכחו הדברים וזה יצא להם מש"ס סנהדרין דף ל"ה דמשני על הא דמקשה דאין דנין בע"ש נידיינו במעלא שבתא ונגמרי' בחד בשבת' מינשי טעמייהו וליבא דאינשא אינשא וא"כ משום דלא ישתכחו הדברים מוכח דהיינו דוחי' שבת ולא אפשר להמתין ע"ש וכ"ש דקודם גמר הדין לאחר שהתחילו לדון כאשר פירש רש"י הא דיוצא להרג שכבר התחילו לדון בודאי אין להמתין על העובר ואין לחוש עליו בדיני ישראל דאין חייבין על העוברין נהי דכתב תוס' בחולין דף ל"ג ע"א בד"ה אחד נכרי וכו' דנהי דפטור אבל לא שרי דאל"כ מי איכא מידי דישראל שרי ולנכרי אסור מ"מ לא חמור כשבת כמובן ואפ"ה הו"א דדחי שבת וכ"ש דאין ממתינין על הולד מה"ט אפילו קודם שנגמר הדין וזה לכאורה ראי' נכונה לשטת רש"י ועיין.
וראיתי במשנה למלך שם שהקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' סוטה הל' ז' מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה לה, דמלבד קושי' תוס' על רש"י קשה נמי דהא קודם שנגמר הדין ממתינין עד שתלד ולמה כתב הרמב"ם דמשקה לה ותירץ כיון דכל הטעם דהו"א דממתינין אפילו לאחר שנגמר הדין הוא משום הפסד של הבעל דולדות ממוני' דבעל הוא ולא לפסדי' מיני' אבל כיון שהבעל רצה להשקיתה ולא חש על הפסדו מנ"ל דאנו נחוש להפסד הבעל ותירוצו נכון ומוכח מדבריו דהא דממתינין קודם שנגמר הדין עד שתלד הוי הטעם משום הפסד הבעל ומכח זה חידש אח"כ דבמעוברת חבירו אפילו דקיי"ל כחכמי' דשותה מ"מ אפשר דהכא אף רש"י ורמב"ם מודו דממתינין דשאני מעוברת עצמו דהולדות שלו ורשאי הוא בשלו אבל לא בשל חבירו יע"ש והא דכתב דגם רש"י מודה שיגרת דלישנא הוא דהא רש"י סבר בערכין דאפי' בקודם נגמר הדין אין ממתינין.
והחילוק שכתב בין מעוברת עצמו למעוברת חבירו לא הראה לנו מוצא מקום והוא בש"ס בב"ק דף מ"ג דאמר רב פפא דתורה זכתה הולדות אפי' בא עליה בזנות דכאשר ישית עליו בעל האשה הוא בועל האשה ולא הבעל שיושבת תחתיו ומשו"ה בגרושה מעוברת ונשאת אח"כ הולדות לראשון וכן מפורש בתוספת בב"ק בפ"ט דנשאת אח"כ הולדות לראשון ושפיר כתב המשנה למלך דבמעוברת חבירו צריך להמתין דאין רשאי בשל חבירו וא"כ בפשוט י"ל הא דלא המתינו בתמר כיון שזנתה והרתה לזנונים והילד של הבועל י"ל דלא ידעו מי הוא בועלה ולמי דמי הולדות ואפי' אם היא אומרת למי הרתה נמי י"ל דאינה נאמנת דחיישינן כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ואפי' אי ידעינן בודאי מי שהוא בעל ההריון מ"מ הכא אין הממון של הילדות לבועל דהא כתב תוס' בב"ק מ"ג בד"ה אפילו וכו' בשם הירושלמי דאם בא על אחותו ועל אמו אין הולדות לבעל ההריון דבעל האשה מי שקדושין תופסין בהן וא"כ תמר שהיתה שומרת יבם ודנו אותה כאשת איש גמור דהא דנוה בשריפה כמ"ש המפרשים ועיין ברמב"ן וממילא אין הולדות לבעל ההריון ועיין ברמב"ם בפ"ד מה' חובל ומזיק שכתב דכה"ג הולדות לאשה ועיין בטור סימן תכ"ג שכתב דלשיטת הרא"ש דינו של רמב"ם אינו דממ"נ אי הבעל חי לבעל הוי ואי מת לא זכה האשה דפסק כרב חסדא דאין לאשה זכות בולדות כלל דאטו ולדות צררי נינהו ובש"ך שם הביא בשם מהרש"ל די"ל דהרא"ש מודה בשפחה ונכרית ונשתחררה או נתגיירה דאף בבעל חי אין לבעל וולדות משום דאין קדושין תופסין ומשמע דמודה להא דכתב הטור דגם האשה לא זכתה ולפענ"ד י"ל דאף שהרא"ש חולק על הרמב"ם זה דוקא אם הולדות לבעל כמו בגר אם הי' חי דהוי לבעל ואם הי' לו יורשים הי' יורשים זכות האב אבל כיון דאין יורש לגר משו"ה לא זכתה היא מכח הבעל אבל במקום דאין כאן בעל כמו בעריות דאין קדושין תופסין או בשפחה ונכרית והתורה לא זכתה לבעל כלל והאשה אינה מכח הבעל י"ל דגם הרא"ש והראב"ד יודו לרמב"ם דהתורה זכתה לאשה הולדות והחילוק נכון וממילא בתמר אפילו אי אמרינן הולדות שלה והיכי דמתה זוכים יורשים אבל בשביל יורשים בודאי אין ממתינין עד שתלד דהא עדיין לא זכו בולדות בחייה ואין זה מקרי הפסד ליורשים להמתין לגמור דינה עד שתלד והארכתי קצת ע"ד פלפול.
ועוי"ל לפמ"ש הרמב"ן על התורה הא דדנוה אותה בשריפה אע"ג דשומרת יבם אינה אלא בלאו ובת כהן ארוסה או נשואה דווקא בשריפה היינו משום דיהודה מלך הי' וקצין ושוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו אינה נדונית כשאר משפטי אנשים רק כמבזה את המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהנותו לא שיהי' דין הדיוטות כן יע"ש והרמב"ן נשמר בלשונו וכתב ג"כ והוסיף ושפט אותה כמחללת את אביה דאי משום מבזה את המלכות ומורד במלכות הי' לו לדנוה בסייף כאשר כתב הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים הל' ד' דאין למלך רשות להרוג המבזה והמחרפו אלא בסייף ומשו"ה הוסיף הרמב"ן וכתב כיון דמשום מורד במלכות דנוה אותה למיתה אע"ג דלא היתה א"א משו"ה משום כבוד כהונתה שמחללת את בית אביה דנוה בשריפה וכיון דהוי דינה כמורד במלכות לא צריך למידייני' ולא הי' צריכין לגמור הדין דלא צריך למידייני' אלא לפמ"ש תוס' בש"ס מגילה דף י"ד ע"ב בד"ה מורד במלכות וכו' אע"ג דלא צריך למידייני' זה דוקא לענין שאר דינ' נפשות בו ביום לזכות וביום לאחריו לחובה וכדומה אבל מ"מ לדונו בוודאי צריך לא א"ש דגם בתמר הי' צריכין לדונה בשריפה והי' להם להמתין עד שתלד.
ומע"כ כתב כיון דבני נח נצטוו על מיתת העובר בודאי הי' להם להמתין בזה נכון אשר דיבר וראיתי בחידושי אאמו"ז בעל ח"ס על התורה פ' וישב שאמר בזה דרוש נאה על הא דפירש"י הכר נא לשון בקשה הכר נא בוראך ואל תאבד ג' נפשות כפי מה שפירש ר"ח הובא בתוס' כתובות פ"א ע"ב היא מוצאת בלא אלף מלשון ויצת אש בציון היינו שריפת גוף ונשמה אע"ג דבדיני ישראל שריפה בפתילה של אבר שגוף קיים ונשמה יוצאה ע"כ צ"ל דדנוה אותה כב"נ וא"כ כיון דדנו אותה כב"נ ממילא הי' צריך להמתין עד שתלד דהא ב"כ מצווה על ע"כ לאחר שאמר היא מוצאת כפירש ר"ח שלחה לו הכר נא ואל תאבד ג' נפשות כי עכ"פ צריך להמתין עד שתלד זה תוכן דבריו הקדושים שם, ויען כי שייכים לענינו העתקתי אותם וז"ע ויען כי רצוני הי' רק לשעשע לכבודו כי כבר כתב לי פעמים ולא עלתה בידי להשיב לו ע"כ אסתגר כעת בזה וד' קרנו ירום בכבוד כחפץ ידידו הדוש"ת כותב בחפזון פרעשבורג אור לעש"ק ויחי תרמ"ב לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.