אור ברסלב
שות שבט סופר חלק ב חלק אבן העזר › תשובה כא

שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר

חלק אבן העזר · תשובה כא

תשובה כ

שלום וברכה לכבוד הרב ה"ג המאוה"ג חו"ב בע"פ מעוז ומגדול כש"ת מו"ה מרדכי הלוי האראוויטץ נ"י אב"ד דק"ק שאמלויא יע"א.

אחדש"ה ראיתי קונטרסו אשר שדר לן ויצא לפתוח בכח דהתירא אודות בנו הילד אשר בהיותו שתי שנים ומחצה הוי יניק וחכים טובא דיבר בלשון טוב וצח ונחלה בחולי כבד מאוד משך שתי חדשים ובעת שנתרפא מחליו נעשה ריל חרש שאינו שומע ואינו מדבר ונלאו כל הרופאים להמציא לו הרופה למכתו ולא נשאר דרך אחר רק לתתו לבית חינוך הילדים של החרשים והאלמים שקורין טויבשטוממען אינשטיטוט בעיר פעסט או וויען ללמדו שם לדבר בקושי ויעשה כלי מוכשר לישא וליתן עם שאר בני אדם ויכול להשיב על כל מה ששואלים ולדעת כל מצות עשה ול"ת.

והנה דבר זה צריך עיון גדול ותלי' בכמה שיטות בשו"ע אבן עזר כאשר עיני מע"כ שפיר חזו וכן ראה מה שכתב אאמו"ז רבן של ישראל בח"ס או"ח סי' פ"ג ומסיים שם לדינא מותר אבל יען כי דברים אסורים מטמטמים לב התינוק עדיין אני אומר מוטב שיהי' שיטה כל ימיו ולא רשע שעה אחת לפני המקום ומ"מ מפלפל מע"כ בקונטרסו למצוא היתר ואען ואומר ראשית דבר יש לנו לחקור אם גם מי שהי' פקח מעיקרא ונעשה שאינו שומע ואינו מדבר דינו שווה עם מי שהי' חרש ואינו מדבר מתחלת לידה והנה מש"ס פ' מי שאחזו משמע דגם בפקח מעיקרא לא מהני לענין גט אפילו בכתב דלא כרב כהנא דסבר כרשב"ג דפליג על רבנן וסבר דבכתב מהני בפקח מעיקרא ואמרינן שם דף ע"ב עד שישמעו קולו לאפוקי מרב כהנא אמר רב אפילו בכתב דסבר רב כהנא דהוי כדיבור גמיר מ"מ לא מהני אבל בלא כתב אף שחזינן שהוא פקח טובא וחכים מ"מ אמרינן דאין לו דעת צלותא ועיין בצ"צ סי' ע"ג בחיינו שהי' נותן ונושא במלאכתו ואומן נפלא וגם הי' יודע כל סדר תפלות להראות מתוך הסידור איזה הם תפלות של חול ושל שבת ומה שמוסיפין לומר לפי סדר המועדים ומבין הוא מתוך הכתב ויודע לקרות והעלה שם הצ"צ דאין לשנות בו משאר קדושי חרש רק יכנוס ברמיזה כדי שלא לחלק בין החרשים ואיכא למיחש לתקלה שהרואים יסברו דקדושיו הם קדושין מה"ת כיון שאינה מקדשה כשאר חרשים ובפרט שמחזיקים אותו בלא"ה לפקח גדול ואם יקדשנה אחר שהוא פקח לא יצטרכו גט משני שיאמרו אין קדושין תופסין ובאמת אין קדושיו מה"ת כמבואר בא״עז סי' מ"ד ואם נתקדשה אח"כ מפקח צריכה גט ממנו ולכן אין לשנות ממה שנהגו בכל שאר חרשים יע"ש וכן משמע מש"ס גיטין ע"א ע"ב דמשני רב פפא לרב די"ל דמתניתן דלא יוציא עולמית אתי לרבות אע"ג דחזינן דחריף ורק בכתב סבר רב דהוי כדבור ממש עיין בתוס' שם בד"ה אמר ר' זירא ובד"ה והא יכול לדבר דסבר רב דדיבור מעלי' הוא בכתב ולא ממועט מעדות רק מפיהם ולא מפי כתבם ואפ"ה אנן להלכתא פסקינן דלא כרב וכרבנן דרשב"ג דאפילו בפקח מעיקרא לא מהני ע"י כתב וא"כ דינו שיוה עם חרש מעיקרא דכ"ע סברו דלא מהני ע"י כתב אלא שראיתי בפר"מג בפתיחה כוללית בחלק או"ח חלק ב' אות ד' שכתב בשם הב"ח יו"ד סימן א' וכן בש"ך שם דאפילו נתחרש אח"כ הרי הוא כשוטה ושחיטתו פסולה ובספרי כתבתי לפי מה שכתב הרמב"ם והרב ברטנורא בפ"א דתרומות דחרש הוא שנולד חרש ממעי אמו משמע דוקא בחרש מעיקרא דלא הי' לו ממי ללמוד אבל בפקח ונתחרש אף דאמרינן במי שאחזו דאינו יכול לגרש מ"מ י"ל דזה מחמת ספק דוקא וכמו שסבר ר' אלעזר ביבמות פ' חרש דאף חרש מעיקרא ספק הוא אם דעת צלותא אית ליה או עתים חלים עתים שוטה אף דאנן אמרינן בחרש מעיקרא דלא כר' אלעזר ובודאי אינו בן דעת הוא מ"מ בפקח מעיקרא י"ל כר' אלעזר דהוי רק ספק שוטה ונ"מ טובא בא"ע סי' מ"ד וכו' וסיים שם באות ה' כללא דמלתא סתם חרש שמוזכר אצל שוטה וקטן כשוטה ודאי יחשב ואם נתחרש אח"כ י"ל ספק הוי עכ"ל.

והנה מכל הפוסקים דלא חילקי בזה מוכח דגם בפקח מעיקרא לאו ספק הוא דהא בס' מ"ד וכן במ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' אישות הל' ט' שכתב בחרש שנשא פיקחת לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפיקחת הרי זה מקודשת לשני קדושין גמורים משמע דליכא חילוק בין חרש מעיקרא או לא מדלא חילקו וגם בהל' גירושין בפ"ב ה' י"ז כתב מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש וכו' אבל אם נשא כשהוא חרש וגרש ברמיזה שאר קדושין מה"ת משמע אדלעיל קא במי שהי' כבר פקח רק נשא אשה כשהוא חרש וכתבו סתם דחרש שכנס ברמיזה מוציא ברמיזה ולא חילקו בין חרש מעיקרא או לא ולר"א דסבר חרש ספק הוא מסופק בש"ס יבמות שם אם יכול להוציא ברמיזה משום דלמא עתים חלים או שוטה וכן בש"ע אע"ז סי' קכ"א וכן ביו"ד סי' ט"ז באותו ואת בנו דמותר לשחוט בנו אחר שחיטת חרש ולא חילקו בין פקח מעיקרא או חרש מעיקרא משמע דדיניהם שווים זה וזה ודאי שוטה חשיב וכן לענין כיסוי דם סי' כ"ח בשחיטת חשו"ק פטור מלכסות ולא חילקו ג"כ משמע דלא כספיקת הפרמ"ג דלא מחמת ספק רק ודאי הוא אלא שבתי וראיתי שאין להוכיח מכל הראיות שהבאתי לפי מה שכתב בפנ"י גיטין דף נ"ה בתוס' ד"ה ועל הקטנה וכו' שכתב די"ל דיש גם בחרשית רבותא לפי מה שסבר שמואל לחד לישנא בפרק חרש דאשת חרש חייבין עליו אשם תלוי דהו"ל ספק קדושין מה"ת ור' אלעזר סבר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהיא ספק ולפ"ז הי' באפשר לומר דאפילו רבנן דפליגו על ר' אלעזר היינו משום דבקדושין אוקמינן בחזקת פנוי' וכן בתרומה אחזקת טבל אבל לענין אוכל נבילות מצווין להפרישו סד"א דה"ל ספיקא דאורייתא ובאמת מסוגי' ס"פ חרש משמע דחרש וחרשת שווין לקטנה לענין אוכל נבילות יע"ש וא"כ י"ל אף בפקח מעיקרא שדין ספק לו כספיקת הפרמ"ג ומ"מ י״ל דאין קידושיו ואין גיטו מהני כלל ולא הוי קידושין וודאי משום חזקת פנויה וכן לענין היתר לשחוט בנו אחרי אם ופטור מכיסוי משום חזקת איסור דשאינו זבוח אבל לענין קטן אוכל נבילות וכדומה י"ל דספק דאורייתא הוא והנה משמע ממתניתן נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית משמע דשווים הם ובשוטה בודאי אף נשתטה אח"כ ליכא ספק כלל רק ודאי אדרבה כתב הת"ש ביו"ד סי' ל"א דפתי מקרי כשהוא מבלבל בדעתו מתחילת לידתו ושוטה מקרי בלשון חכמים מי שנשתטה אח״פ ע"י חול' ומדתני במתניתן נתחרש או נשתטה משמע כמו נשתטה אח"כ לא יוציא עולמית ודאי גם בנתחרש אח"כ לא מפני ספיקה הוא כמו שרצה לומר בפרמ"ג רק מחמת ודאי ועיין בבית מאיר אע"ז סי' קכ"א אלא לפי מה שכתבתי י"ל דוקא בגט הוי ודאי משום חזקת אשת איש אבל לא לענין שאר איסורים דליכא חזקה, אלא נ"ל ראיי' דגם לענין זה הוי כשוטה ודאי לכאורה מהראי' שהביא פנ"י מש"ס ס"פ חרש דפריך תיתיב גביה דקטן או"נ הוא משמע אף בפקח מעיקרא עיין ביבמות דף ק"ו אלא אף אם נדחק דהקושי' על חרש מעיקרא לבד מ"מ יש לנו ראיה יותר מהא דאמרו שם דף קי"ג ע"א וכן בגיטין נ"ה דחרשית לא אכלה משום גזרה חרש בחרשת וחרש בחרשת גזירה משום גזירה חרש בפקחת ועיין ברש"י יבמות והרשב"א הסביר יותר דצריכין לכתחילה לגזור פקח בחרשת אטו חרש בחרשת ואח"כ חרש בחרשת אטו פקחת בחרש והוי כמו גזירה לגזירה וגזירה רחוקה ואם איתא בפשוט הי' יכול הש"ס לומר דמשו"ה אף חרשת מעיקרא לא אוכלת בתרומה משום גזירה פקח בחרשת אח"כ דודאי גזירה קרובה אף דהוי ספק מלגזור אטו חרש בחרשת וחרש בפקחת ומה"ט לא לאכול אף פקח בחרשת מעיקרא משום פקח בחרשית אח"כ דמחליף בודאי יותר ובחרשת אח"כ אסורה לאכול נבילות משום ספיקא וע"כ מוכח דגם בחרשת אח"כ כשוטה ודאי ומותרת לאכול נבילות ואין ב"ד מצווין להפרישו וכן מוכח מש"ס שבת ר"פ מי שהחשיך דא"ד לחרש יהבינן וא"ד לקטן יהבינן וכן פסקו בש"ע לקולא דיכול ליתן למי שירצה לחרש או קטן ומדלא חילקו משמע דאף בחרש אח"כ הדין כן ואי הוי ספק בודאי קטן עדיף וע"כ דליכא חילוק כלל והעיקר שהביא לפרמ"ג לידי ספק זה לשון הרמב"ם והברטנורא כאשר נדייק בלשונם נראה דאין ראי' כלל דרצו לפרש מפני מה נקרא בלשון חכמים חרש המדבר ואינו שומע בשם חרש דוקא ולא בשם אילם דהא אינו מדבר ומפני מה תפסו חרש דוקא וע"ז מפרשו משום דבנולד ממעי אמו חרש זה הסיבה והגורם שהביא אותו לידי אילמות משו"ה עיקר האילמות משום החרשות הוא וכן כוונת הברטנורא מפני שאינו למד לדבר מפני שהוא חרש ואינו שומע ממי ללמוד זה גורם שלא יכול לדבר משו"ה בחרו בשם חרש ולא בשם אילמות יע"ש וכן מלאתי בספר קטן נקרא מלאכת חרש שכתב כן.

וסוף דברי הרמב"ם בפירושו שם שכתב ודע וכו' אין להם מובן כלל ונאמר לי אח"כ שכבר הניח בחדושי הלכות של זקני הג' ר״ע איגר בצ"ע וכן בשו"ת גינת וורדים שהאריך שם בכמה תשובות על סדר נוסח הגט של חרש כתב שאין לכתוב שהי' חרש מעיקרא כי אין חילוק בין מעיקרא או שנתחרש אח"כ ודיניהם שווה א"כ גם בפקח מעיקרא ונתחרש אח"כ דין חרש מעיקרא יש לו ואין ב"ד מצווין להפרישו.

וראיתי בקונטרסו שהאריך אי גם בחרש אסור לספות בידים או דוקא בקטן וכבר העיר ע"ז בח"ס בתשובה שם ויהיב טעמא לפי מה שכתב התה"ד דטעמא שלא לספית בידים כדי שלא להרגילו וכשיגדיל יבקש לימודו א"כ בחרש ושוטה יש להתיר דלא שייך שם להרגילו דלא אתי' לכלל דעת יע"ש שהעלה שגם בחרש אסור דמנ"ל לדרוש טעמא דקרא להקל יע"ש וראיתי בשו"ת שיבת ציון סי' ד' שמטעם אחר אתי' עלה לחלק בין חרש לקטן די"ל דלא ילפינן מקרא דלא תאכילום רק קטן דאתי לכלל חיוב משא"כ בחרש ושוטה דלא אמרינן דאתי לכלל חיוב לכשיתפקח דלא שכיח והביא הא דנוב"י תנינא סי' ס"ו באע"ז דמחלק בין קטן דאתי' ממילא לכלל דעת ובין שיטה וחרש דלא שכיח שיתפקח דמחוסר מעשה והוי כמו נכרי דלא אמרינן דעביד להתגייר משום דגירות לא שכיח וזה דלא כתוס' גיטין דף כ"ב בד"ה והא לאו בני דיעה דגם חרש ושוטה מקרי בר כריתות משום הואיל דנשתפה ולא נכרי ועיין בתוס' דף כ"ג ע"ב בד"ה אין העבד שכתבו דמתניתן נקט נכרי אע"פ שבאותו שעה הי' דעתו להתגייר מ"מ לא כשר לשליחות ולא מקרי בר כריתות ודבריו שם אינם מובנים דהא הש"ס רצה לדייק מהא דמת בעל פקחית דקטן אוכל ב"ד מצווין להפרישו ולפי דבריו קשה דהא אף אי בקטן ב"ד מצווין להפרישו ע"כ דילפינן מקרא דלא תאכילום א"כ קשה עדיין דהא בחרש אין מצווין להפרישו ודוחק לומר דהוי מצי למימר ולטעמיך וע"כ דסבר הש"ס דליכא חילוק אי מצווין להפרישו בין קטן לחרש דילפינן חרש מקטן א"כ גם לענין ספי ליה בידים ליכא חילוק בין קטן דאתי ממילא לכלל גדלות ובין חרש ושוטה דגם כן אתי לכלל דעת לכשיתפקח אלא לפי הסברת הח"ס א״ש לפי דברי התה"ד די"ל דכל הטעם שלא להרגילו א"כ י"ל דוקא בקטן דאתי' ממילא לכלל דעת לכשיגדיל משא"כ בחרש דלא אתי' לכלל דעת לא שייך שלא להרגילו משא"כ אי ב"ד מציוין להפרישו דאיסור משום הקטן עצמו ליכא חילוק בין שיטה לקטן דאין חילוק לענין לימוד מקרא בין קטן לשוטה רק משום טעם שלא להרגילו יש לחלק שפיר.

ועוד נ"ל דשוטה וחרש בלא"ה לא שייך החשש שלא להרגילו דדוקא בקטן שהוא בן דעת עכ"פ שידע מה שנותנים לו אם הוא איסור או היתר שייך שלא להרגילו שיבקש לימודו משא"כ בשוטה וחרש דלא ידעו לחלק בין איסור והיתר כ"כ לא שייך שלא להרגילו ואף לפי מה שרצה לחלק השיבת ציון בפשוט לפי דברי אביו בנוב"י דשאני קטן מחרש משום דלא שכיח שישתפה מ"מ י"ל העיקר כדברי תוס' דגם חרש דומה לקטן ואמרינן דמקרי בר כריתות לכשישתפה דהא בש"ס גיטין כ"ג אמרינן בשלמא חשו"ק דלאו בני דיעה נינהו פרי נמי דלאו בר התירא הוא ואמאי לא כייל בהדדי דחשו"ק ונכרי פסול משום דלאו בר היתירא ועיין בתוס' שם דנקט בנכרי בר היתירא משום דהאי טעמא שייך גם בעבד א"כ הי' לו ליהב טעמא גם בחשו"ק ולכלול נכרי עמהם אלא ודאי דאינם פסולים משום לאו בר התירא משום דחשיבי בר התירא לכישתפה אלא דזה יש לדחות משום דבקטן בודאי אמרינן דמקרי בר כריתות לכשיגדיל כמו שכתב בנוב"י שם וצ"ל ע"כ משום דלאו בני דיעה גם בחרש ושוטה דכולל בכל מקום יחד עם קטן נקט נמי לאו בני דומה ועוד יש לדחות אבל מ"מ מוכח מזה דבקטן אמרינן בודאי דבר התירא הוא וא"ש הר"י ברזילי ולא צריכין לומר כמ"ש בנוב"י שם דמוכח דמהני קטן אתי לכלל הויה אף דלא גרסינן תניתוה קטנה מתגרשת בקדושי אביה משום בעי דחוץ מן הנולדים דהו' בדרך את"ל דבקטן אינו גט משום דאתי לכלל הויה אלא מזה מוכח מדלא נקט בר התירא בחשו"ק וכייל נכרי עמהם.

וראיתי עוד בשיבת ציון שרצה להביא ראי' לדברי אביו מתוס' יבמות קי"ג ע"א בד"ה ואלו חרשת דכתבו וא"ת מנ"ל דאי משום דנקט קטנה דלמא כ"ש חרשת שלא תבא לכלל גדלות מוכח דחרשת גרע מקטן דלא תבוא לכלל גדלות יע"ש ולפי דעתי אין ראי' בודאי לענין גוף הדין במה שאסור לקטן משום דאתי' לכלל גדלות גם לחרש יש לאסור ודיניהם שווים לענין זה רק קושי' תוס' הוי דלמא כ"ש חרשת דבקטנה יש לומר דלא תיקנו חכמים שתאכל ג"כ בתרומה משום דעכ"פ אתי' ממילא לכלל גדלות ובחרשת דלא ידעינן בודאי תקנו חכמים ביותר שתאכל ע"י נשואי דרבנן כיון שלא תהי' לה היתר אח"כ ע"י קדושי מה"ת תדע דמסיים תוס' משא"כ קטנה כיון שבאה לכלל נשואין משמע כיון דיש לה תקנה שתאכל מה"ת אחר נשואין שתגדיל ותהי' מותרת לאכול בתרומה אח"כ אבל לענין אי מקרי בר כריתות או בר הויה אין לחלק בין קטן לחרש כיון דגם בחרש אפשר שישתפה ומה"ט מסופק ג"כ בר"פ מ' שהחשיך אי לקטן יהבינן דאתי לכלל דעת משמע דיותר י"ל בקטן דאתי לכלל דעת מחרש משום דעכ"פ יותר קרוב משום דאתי' ממילא אבל מ"מ לענין בר כריתות והויה שניהם שווים תדע דהא לפי הנוסחא שלפנינו בש"ס גיטין פ"ה תניתוה קטנה מתגרשת והא בעינן ויצאה והיתה אלא אתי' לכלל הויה ה"כ אתי' לכלל הויה וא"כ גם בחרשת שהשיאה אביה ע"כ צ"ל נמי הא דמתגרשת משום דאתי' לכלל הויה אע"ג דאמרינן בש"ס שבת דקטן אתי' לכלל דעת ועדיף מחרש מ"מ לענין גוף הדין אי מקרי כך קטן וחרש שווין ועיין בקצה"ח חו"מ ס' רמ"ג דרצה לומר דחרש לית ליה זכיה משום דלא דמי' לקטן דאית ליה זכיה משום דאתי לכלל שליחות כדאמרינן בב"מ דף ע"א וחרש דומה לנכרי דלית ליה זכיה משום דלא אתי לכלל שליחות דאין לומר לכישתפה דא"כ נכרי נמי לשיתגייר וע"כ משום דמחוסר מעשה ע"ש וזה דלא כתוס' גיטין שהבאתי דחרש ושוטה מקרי בר כריתות משום לכשישתפה משא"כ נכרי לא אמרינן לכשיתגייר וצ"ל כמ"ש בש"ס קידושין דאמרינן דמי יימר דמזדקק ליה תלתא או משום דכקטן שנולד דמי או דלא שכיח יותר משישתפה החרש ושוטה ועיין בנתיבות המשפט שם שהביא ראי' בשם מחנה אפרים דגם בחרש אמרינן כשישתפה מהא דחרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט ומהא דש"ס גיטין מוכח מהיקש ויצאה והיתה דצריך עכ"פ אתי' לכלל הויה א"כ ע"כ בחרש ג"כ אמרינן כן כאשר מדייק ג"כ בנוב"י בתשובה שם ועיין בבית מאיר קל"ז שהקשה דא"כ יותר הי' לר"נ לדייק מהא מתניתן דאמרינן דאתי' לכלל הויה ומחלק שם בטוב טעם ודעת דלא צריכין לומר בחרש לענין שיכולה להתגרש דאתי' לכלל הויה וליכא ראי' ממתניתן אבל מ"מ מדברי תוס' מוכח נגד הקצה"ח שכתב בפשיטות מדנפשי' דלא אמרינן בחרש אתי' לכלל שליחות לכשישתפה כמו בקטן משום דמחוסר ומדמה שוטה לנכרי ולא הביא דברי תוס' אלו הדרין לדברינו לפי טעם התה"ד שלא להרגילו יש לחלק בין קטן לחרש ושוטה כמו שכתבתי אלא בח"ס כתב מנ"ל למדרש להקל טעמא דקרא וכתב ג"כ דהני תרי לישנא אי לקטן יהבינן או לחרש פליגו אי גם בחרש אסור לספות בידים וספק מה"ת להחמיר ועוד הביא ראיי' מדברי הרשב"א גיטין שהקשה לרש"י דפירש בתרומה דרבנן משום בגינו משמע בידים א"כ מאי מקשה הש"ס חרש בחרשת נמי לאכול דקטן אוכל נבילות והא בידים אסור יע"ש ומזה י"ל דאדרבה דוק מיניה איפכא דרש"י סבר באמת בחרש אפילו בידים מותר ומשו"ה מקשה הש"ס דקטן אוכל נבילות.

וראיתי בחדושי אבא מאוה"ג זצ"ל שכתב דבזה א״ש הא דמקשה הש"ס סתם קטן או"נ הוא ולא מסיים ואין ב"ד מצווין להפרישו כמו בכל מקום אלא משום די"ל דבחרש גם בידים מותר לפי סברת תה"ד ומשו"ה מקשה וליכל דקטן אוכל נבילות דאפילו בידים נמי מותר בחרש וברשב"א שבת כתב דגם בחרש ושוטה נותנו עליו דוקא כשהוא מהלך משום דספי בידים אסור וכן מדכתבו הפוסקים דיכול ליתן למי שירצה לקטן או חרש משמע ג"כ דלחרש אסור למספי בידים דאל"ה בודאי הי' יותר טוב ליתן לחרש דלית ביה לתא דאורייתא כלל וכן מוכח בדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומה שכתב דחרשת שהשיאה אביה לא אוכלת תרומה משום שמא יאכל חרש בחרשת משמע בידים אסור לספות ובכ"מ שם המה דהא בש"ס מסקינן דמשום גזירה חרש בפקחת הוא ולא משום חרש בחרשת ולפי דברי הח"ס יש לומר דהא פליגי תרי לישנא אי גם לחרש אסור או לא לספות בידים וא"כ י"ל הא דמקשה וליכל קטן או"נ אע"ג דיש לומר דגזרינן משום לספות בידים עיין במהר"ם שי"ף בגיטין שם מ"מ לחרש אי אמרינן שלא להרגילו אף לספות בידים מותר והש"ס מקשה להאי לישנא דלחרש יהבינן אבל לפי האמת דיש תרי לישנא דלקטן יהבינן ומצד ספיקא אסור לספות בידים שפיר כתב הרמב"ם דיש לגזור שמא יאכיל חרש בחרשת היינו בידים ולהרמב"ם בודאי גם לענין לספות בידים איירי שם דהא הרמב"ם כתב החילוק בין קטנה שהשיאה אביה ובין חרשת שהשיאה אביה דהוי קדושין מה"ת ולא כרש"י ותוס' דבקטנה יתומה איירי ולפי דברי הרמב"ם א"ש הא דקאמר משום גזירה חרש בחרשת וכתב רש"י ביבמות דהאי לאו שינויא מעלי' הוא מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת ואם זו מותרת גם זו מותרת ועיין ברשב"א שם.

ולהרמב"ם א"ש בפקח בחרשת בודאי מותרת מצד הדין דהא בהשיאה אביה דהוי קדושין מה"ת אבל חרש בחרשת דליכא קדושין מה"ת אסורה לאכול ושפיר משני משום גזירה חרש בחרשת אלא דמקשה דקטן או"נ הוא וגם בידים מותר וע"ז משני משום גזירה חרש בפקחת דג"כ ליכא קדושי תורה וא"ש הסוגי' לפירוש הרמב"ם.

ועוד יש לתרץ דברי הרמב"ם לפי מה שכבר העיר במהר"ם שי"ף בגיטין על תוס' דכתבו למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום עשה אפילו בתרומה דאורייתא נמי אוכלת קטנה דא"כ חרש בפקחת אמאי אינו אוכלת אף בתרומה דאורייתא דהא יש כח ביד חכמים אפילו בקום ועשה ולא שייך גזירה משום חרש בפקחת ותירץ דאפשר כולי האי לא עקרו כיון שהיא פקחת ועברה איסור דאורייתא משא"כ כשמאכיל גדול לקטנה אף שאסור להאכיל בידים או למ"ד ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לא חמיר כ"כ יע"ש וא"כ חרש בחרשת אף דלא הוי קדושי תורה מ"מ כיון דנשואין מדרבנן יש כח ביד חכמים ואוכלת ג"כ תרומה דאורייתא דדמי לקטנה בזה דהא היא אינה עברה איסור דאורייתא וא"כ י"ל הא דלא משני משום חרש בחרשת דספי ליה בידים דהא ליכא קדושי תורה גביה היינו משום דעדיין קשה למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה ומשו"ה צריך לתרץ משום חרש בפקחת וכה"ג דהיא עבדה איסורא לא עקרו אבל אנן דפסקינן דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת שפיר יש לגזור אטו חרש בחרשת בידים דאף בשהשיאה אביה אינו אוכלת אבל פקח שנשא חרשת בשהשיאה אביה אטו לא השיאה אביה בודאי אין מחליף וא"ש דברי הרמב"ם ע"נ בעזה"י.

בהא נחתינן דאף בחרש אסור לספות בידים ואף קטן ושוטה יחד דאין חילוק אלא דיש למצוא היתר לפי מה שכתב בח"ס שם למוסרו לגוי ויאכילהו וישקהו אינו כמאכיל בידים והוי כמעמידו אצל נבילה דכתב הרשב"א דשרי דומי' דעובדא דר' יצחק בר ביזנא דאמר לטייל טלי וטלי' וכן כתב במג"א בסי' שמ"ג דמותר להאכיל ע"י נכרי דברים אסורים בשיש צורך קצת לקטן ועיין במחצית השקל שם דהוי כאמירה לנכרי בשבת דשרי לצורך קטן וכ"ש אמירה לנכרי בשאר איסורים דבעי בש"ס בבא מציעא אי שרי ועיין בח"ס שם דרצה ליישב דברי הנמוק"י שהקשה על ר"ח דאוסר חלב של נפרית מהא דש"ס ע"ז דנכרית מניקה בנה והקשה ביש"ש מאי קושי' מהא למסקנא דקיימ"ל דאין מצווין להפרישו וא"כ י"ל דלעולם חלב של נכרית אסורה והא דשרי להניק משום דאין ב"ד מצווין להפרישו וכתב דהנמוק"י סבר דזה מקרי ספי בידים במה שמוסרו למינקת נכרי והש"ס דמייתי מיונק נכרית במכ"ש פריך דאפילו למספי ליה בידים שרי וכ"ש דאינן מצווין להפרישו יע"ש ולכאורה דבריו הקדושים אין להם מובן דהא תני באותו ברייתא ולא יאכילנו נבילות וטריפות והאיך אפשר לומר דסבר המקשן דגם ספי בידים שרי ונ"ל ליישב דבריו מחומר התמיה דבאמת כמה פוסקים סברו דלא הוי כספי בידים רק כשאר אמירה לגוי ולא עדיף ממעמדו אצל נבילה אלא דהנמוק"י סבר דלפי האמת י"ל דהוי כספי בידים כיון דמצווה להדי' להניקו אבל מ"מ בודאי אינו דומה למאכילו בידים בעצמו דזה בודאי אסור אלא דקושי' המקשן אי גם במצווה לנכרית להניק מותר דהוי כספי ליה בידים אף דלא הוי ספי בידים ממש כמו דלא יאכילנו נבילות וטריפות מ"מ כ"ש הוא דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל למאי דמשני משום סכנה י"ל באמת דגם לצוות לנכרית להניק הוי כספי בידים ממש ורק משום סכנה מותר אבל היכא דליכא סכנה לא אבל כבר כתב בח"ס שם לרוב הפוסקים במה שמעמידו אצל נכרי אינו כמאכיל בידים ומסיק לענין דינא דמותר למוסרו לבית חינוך של גוים אלא שכתב דמוטב שיהא שוטה כל ימיו וסגר לנו הדרך כי מ' יבוא אחריו להקל ומע"כ נ"י כתב שבודאי לא נעל לנו הדרך בשביל מוטב לבד שישאר לעולם חרש ואינו מדבר אם יש דרך להצילו ולרפאותו שיה' בעל שכל ומדע ולהחיות את נפשו ולעשותו אותו מחויב במצות בודאי ע"כ כתב מע"כ שגם ח"ס לא החמיר רק בנדון דידי' שאבי הנער הניח סך רב והי' תחת השגחות קרוביו וגם הי' בידם להעמיד אצלו משגיח ואומן וגם הנער לא ידע להצטער על צרתו ולא כן בבנו שהוא חכים וצערו דמע"כ גדול למאוד כי א"א לידע מה יולד יום ויהא מונח על הבריות באין עונה ומרחם ומרבה לדבר במר רוחו ונפשו עליו דאבה ותאבל על בנו הילד שיד ה' נגעה בו ר"ל שישאר עיר פרא ולא אדם משא"כ אם יכניסו בבית החינוך יכול להתפקח עד שיהי' מחויב במצות ויכול לישא וליתן עם שאר בני אדם וללמדו איזה אומנות וגם לישא אשה ולא יהי' לדראון לכל בשר וכה"ג לא החמיר בח"ס אלו דבריו לצדד לצאת ידי חומרת הח"ס. והנה מה דפשיטא ליה למע"כ דאם יהי' שם בבית חינוך וילמוד לדבר שם בקושי ע"י קריצותיו ורמיזותיו ותנועותיו ויתפקח מה שיכול ויבין להתפלל ולישא וליתן עם בני אדם דודאי מחויב במצות כשאר ישראל כבר הבאתי מצ"ל שכתב בהאי חייט דהוי פקח גדול באומנתו וידע כל סדר התפלות בכל זאת כתב דאין חילוק כלל בינו לשאר חרשים וכן משמע כאשר כתבתי מלשין הש"ס דלא יוציא עולמית לרבות אע"ג דחזינן ליה דחריף טובא ורק בכתב סבר רב דמהני בנתרחש אח"כ משום דכתיבה הוי כדיבור ממש ואינו בכלל אינו מדבר כמ"ש בתוס' שם ולדידן אף ביכול לדבר ע"י כתב הוי דינו כחרש גמור אלא באלו שלומדים בבית חינוך ומדברים בקושי ומבין מה שדברו אחרים ע"י תנועותיו יש להסתפק אם לומר דלא הוי רק מעשה אומן בעלמא והא שמדבר בקושי' לא הוי חילוק לשאר קריציתיו ותנועותיו כי ע"י רגילות הוא או שדינו כנתפקח ושמעתי כמה פעמים מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שאמר שהוא מסופק אם אינם מחוייבים במצות וכאשר הי' בוויען בקשו ממנו המורים בבית חינוך החרשים שיכבד אותם בכבודו לראות בעיניו מעשה אומן נפלא שלהם והי' משתומם מהדברים אשר ראה שם מה שלמדו אלו החרשים ואינם מדברים עד שעלה ספק זה בלבי אם אינם בר דעת גמור ומחויבים במצות וכמדומה לי שאמר ובקש מהמירים שם ליקח להם תפילין שיניחו אותם שוב נאמר לי שכבר דיבר מזה בשו"ת מהר"ם שי"ק אע"ז סי' ע"ט וגם הוא מסיק להלכה שעדיין לא יצא מספק אינו בר דעת ואין לאכול משחיטתו ואין לצרפו למנין ויש להחמיר עליו כמעיקרא יע"ש.

וראיתי שכתב מע"כ דאם נותנים שם בבית חינוך שיתרפא א"כ גם בחרש יש להחמיר משום שלא ירגיל דהא אתי' לכלל דעת וכבר כתבתי דאף אם ודאי הוא שיתפקח מ"מ לא שייך שלא ירגיל רק בקטן דאית ליה דעת שיודע מה שיאכל אם הוא אסור או מותר משא"כ אם מאכילין לשאינו יודע להבחין כלל ולא ידע מה שיאכל בודאי לא שייך להרגילו שיבקש לימודו אח"כ ועיין במשנה למלך סוף מאכלות אסורות שמסופק אם מותר להטעות לקטן ובפשטות אין הבנה לספיקתו כיון דבידים אסור מה לי אם יודע שהוא אסור או מטעה אותו דהא מאכילין אותו איסור אלא לפי תה"ד א"ש ספיקתו אולי טעמא משום שלא להרגילו א"כ זה שייך דוקא ביודע הקטן שהוא אסור משא"כ אם מטעה אותו לא שייך שיבקש לימודו אח"כ לכשיגדיל גדיל כיון שסבר דהיתר הוא אבל לדינא אין נפקותא לאחר שכתבנו דגם בחרש אסור ספי בידים ולא דרשינן טעמיה דקרא לקולא אלא מטעם אחר נ"ל שיש להתיר בנדון שלו כי כאשר נראה מדברי קדוש זקני באותו תשובה דיבר תחלה משוטה שהוא פטור מכל המצות ובזה כתב בפשיטות דמותר לספות בידים ממש אם יכול להתרפא ולהשתפה אבל בד"ה ברם דא וכו' חקר בשוטה שהוא מחוייב במצות ולא הגיע לכלל שוטה שדברו חכמינו ז"ל רק שאינו יכול לישא וליתן כשאר בני אדם ואינו אלא משום צרכי עוה"ז בזה חקר אח"כ אם הוי כשנותנים אותו בבית החינוך השוטים כידים ממש או רק מעמידו והעלה גם בזה להקל מצד עיקר הדין דהוי רק מעמידו ורק מסיים דמוטב שיהי' שוטה כל ימיו יע"ש ונראה בעליל מדבריו שלא כתב מוטב שיהי' שוטה רק בשוטה שהוא מחויב במצות רק בשביל צרכי עוה"ז רוצים ליתן שם שישתפה כשאר בני אדם בזה שפיר יש להחמיר משום מוטב שיהי' שוטה דהא עכ"פ מחויב במצות הוא רק שאינו יכול לעסוק בצרכי עוה"ז כשאר בני אדם וכן נראה מסוף דבריו שכתב ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו אותו משם מוכח דאיירי רק במי שהוא מחויב במצות לכשיגדיל ובשוטה כזה החמיר אבל בשוטה או חרש גמור שיכול להשתפה לגמרי בודאי אין להחמיר משום מוטב אם יכולין להביאו לידי חיוב מצות להביאו לחיי עולם לקיים התורה והמצות דהא אפילו ספי בידים ממש דהוי ודאי איסור תורה מותר משום דמביאו אותו לחיי עולם לקיום המצות וכ"ש דאין להחמיר משום מוטב כל זה נ"ל ברור בדברי קדוש זקני דוק ותשכח דלא כמו שסבר מע"כ דגם אם יכול להביאו לידי חיוב מצות החמיר בח"ס ועוד אני אומר דלא כתב שיש להחמיר אלא דוקא במי שהוא באמת מחויב במצות כמו בשיטה זה שדן עליו שם שיבוא לכלל מצות בודאי לכשיגדיל אי גם בנערותו יש להחמיר שלא להעמידו אצל נבילות וכן כתב הרא"ה הובא בריטב"א יבמות דאף דמצד הדין מותר לספי בידים איסורי דרבנן מ"מ אין להרגילו בו אבל בשוטה וחרש שאם לא יתרפא יהי' לעולם פטור ממצות לא שייך טמטום הלב כלל וא"כ בנדון שלנו ממ"נ מותר להכניסו שם דאם יתפקח עד שיהי' מחויב במצות בודאי מותר להכניסו שם ולא שייך מוטב שיהי' שוטה דהא אפי' ספי בידים ממש מותר ואם אין דינו כפקח אע"פ שילמוד שם לדבר בקושי א"כ כיון שיהי' נשאר שוטה בודאי לא שייך מוטב כיון דלא אתי' לכלל מצות כלל ורק בשוטה קטן שיהי' ממילא מחויב במצות לכשיגדיל דאינו שוטה כ"כ החמיר בח"ס משום מוטב וכו' כן נראה לי ברור ומצאתי תקנה לחרשים ואלמים להכניסם בבית החינוך דכה"ג לא דיבר בח"ס שם והבו דלא להוסיף במה שהוא היתר גמור מעיקר הדין ועכשיו שיש בתי חינוך בוויען ופעסט העומדים תחת יהודים אף שעומדים תחת השגחת של החדשים שנאסרו במדינה זה שנים לאכול משחיטתן בודאי יותר טוב להכניסו שמה וה' יקננה דעה בינה והשכל וישמח את נפשו היפה ויסיר ממנו כל צער ומחלה הכ"ד חותם בברכה פ"ב חדש מראשון תרמ"ה לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה