אור ברסלב
שות שבט סופר חלק ב חלק אבן העזר › תשובה כ

שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר

חלק אבן העזר · תשובה כ

תשובה יט

סוגי' גר קטן כתובות דף י"א ע"א שלמדנו על חג שבועות תרכ"ג לפ"ק.

מתני' הגיורת והשבויה וכו' כתובתן מאתים ויש להם טענת בתולין, ועיין בש"מ שמדקדק על מתניתן כיון שקאמר דיש להן טענת בתולים א"כ ממילא ידעינן שכתובתן מאתים ועי"ש מה שתירץ, ויש ליישב לפי מה שכתב במהר"ם שיף וכן בהפלא"ה דלפי טעמא דרבא דלא קשה על מתניתן אי אמרינן הגדילו יכולין למחות משום דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ לכאורה הוי סגי גם כן במנה כמו שתקנה באלמנה רק מנה ולא מאתים וקאמר שצריך לומר משום לא פלוג כיון שכל בתולות יש להן מאתים, א"כ לא מוכח מהא דיש להן טענת בתולים דהוי אמינא דאין לה מאתים משום שמא תמחה ואכלה בגיותה אבל מ"מ יש לה מנה קמ"ל דיש לה מאתים משום לא פלוג או שבאמת מתניתן איירי רק לאחר שגדלה ולא מיחתה ואשמעינן שאינה יכולה למחות עוד וק"ל.

אמר ר״ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכל פוסקים פסקו להא דרב הונא דמטבילין ע"ד בית דין משום דזכות הוא לו, ובטור סימן רס"ח מביא בשם בה"ג שכתב גרי קט מלין אותו ע"פ אבותיו, והקשה עליו למה לא פסק כרב הונא כיון שאין חולק עליו ועיין בב"י ובב"ח מה שתירץ, ולפענ"ד יש ליישב הא בשנדקדק למה שינה בה"ג וכתב מלין אותו ע"פ אבותיו ולא קאמר שמטבילין כמו שאיירי רב הונא.

דהנה כבר הרגיש בש"מ וכן בפנ"י דלמה לא קאמר רב הונא רבותא יותר דמלין אותו גם כן אע"ג דצערא היא לתינוק מ"מ זכות הוא כיון שמכניסו תחת כנפי השכינה ונדחק שם משום דשייך טבילה גם בנקבה או משום דגמר גירות הוא ובש"מ תירץ עוד משום דבאמת י"ל דמילה כיון שמכניסו בסכנה לאו זכות הוא לו רק חוב אבל מ"מ אם מל כבר אותו מהני דלא גרע מאם נימול בגיותו ואף שצריך להטיף דם ברית מ"מ הטפת דם ברית אם כבר נימול לאו חובה הוא וכן כתב בהפלא"ה כא וכבר קדמוה בשיטה מקובצת יע"ש ועיין בתוס' סנהדרין שכתבו דבאמת יש לומר דהכא לאו משום זכיה אתי' עלה ולא משום שליחות רק שהקטן זוכה בעצמו שמכניסין אותו לדת ישראל והא דפריך משום דזכין שלא בפניו היינו משום דאי לאו זכיה וזכות הוי לא הי' ב"ד מטבילין אותו ולא הי' מזדקקין לעשות לקטן מה שחובה הוא לו באמת יע"ש, ולפ"ז משום הכי קאמר ר"ה רק מטבילין אותו היינו משום דטבילה זכות הוא ומשו"ה מזדקקין ב"ד לכך לטבילה אבל לא מלין אותו לכתחילה משום דחובה הוא רק אם נימול מהני אע"ג דאינו זכות לפניו וזה דווקא ע"י ב"ד צריך להיות רק זכות אבל עפ"י אבותיו כגון שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דמשמע מש"ס אפילו בחוב גמור נמי ע"פ אבותיו זכות הוא דניחא ליה במאי דעביד אבוה א"כ ג"כ מלין אותו נמי ושפיר קאמר בה"ג דמלין אותו ע"פ אבותיו דווקא כיון שמילה בעצמו חוב הוא אבל טבילה באמת אפילו ע"י ב"ד נמי עיי"ש אלא שיש עוד לפקפק דלמה לא מביא גם כן דינא דרב הונא לענין טבילה דמטבילין אותה ע"י ב"ד ועיין.

אמר ר"י הגדילו יכולין למחות, הרי"ף ביבמות הביא הא דרב הונא ולא נקט נמי דינא דרב יוסף דיכולין למחות ותמה עליו ברא"ש ובר"ן כאן, ועיין בר"ן מה שתירץ בשם רמב"ן דרי"ף סבר דלא יכול למחות אם נטבול ע"י ב"ד משום מה כח ב"ד יפה ור"י בנטבול ע"י אביו יע"ש ובאמת שקשה להבין דרב יוסף קאי רק בנטבול ע"י אביו דהא ר"י על רב הונא קאי דמיירי ע"י ב"ד ועל הא קאמר דיכול למחות רק שפלוגתת ראשונים הוא אי מיירי נמי ע"פ אבותיו או דווקא ע"י ב"ד אבל לומר איפכא בוודאי קשה דמסתמא על ר"ה דלעיל קאי, ויותר תמוה דמ"מ הי' לרי"ף להביא הא דרב יוסף אם נטבול ע"פ אביו דיכול למחות כיון שרב יוסף נמי הכי איירי ומה ראה שלא להביא דינו כלל, ויש לקיים תירץ הרמב"ן די"ל דרי"ף סבר דאם נטבול ע"י אביו לא יכול למחות כיון שזכות גמור הוא לקטן ולא יכול למחות בזכות גמור ועיין במחנה אפרים הל' זכיה ומתנה שהאריך בזה, אבל אי נטבול ע"י ב"ד כיון שלאו זכות גמור הוא כל כך ומשו"ה יכול למחות רק אם אמרינן מה כח ב"ד יפה אינו יכול למחות מהאי טעמא ובר"פ איש מקדש פליגו רב נחמן אמר שמואל ורב נחמן דידיה אי אמרינן מה כח ב"ד יפה או לא ולפ"ז י"ל רב יוסף סבר דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה. אבל להלכתא דאמרינן ופסקינן כרב נחמן דמה כח ב"ד יפה משו"ה פסק הרי"ף דלא כר"י כן יש ליישב ומצאתי אח"כ בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל ונהניתי וק"ל אלא דא"כ קשה מאי מקשה על ר"י דלמא במלין ע"פ אבותיו דזכות גמור הוא ולא יכול למחות וצ"ל כיון דבאמת גם על דעת ב"ד מהני טבילה לא רצה לאוקמי המתניתן בשנתגיירו על דעת אבותיו דוקא אבל כאשר רצה להביא ראיי' לר"ה שפיר קמדחי במלין ע"פ אבותיו כיון דאי לאו דר"ה אי אפשר לגירות באופן אחר.

ולענ"ד נראה ליישב עוד השמטת הרי"ף הא דר"י לפי מה שהקשה בתוס' האיך הוי גר יכול לישא ישראלית הא קטן אין לו זכיה רק מדרבנן משום דאתי לכלל שליחות ותירצו משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו בקום ועשה יע"ש ונ"ל שזה מה שפי' רש"י על הא דרב הונא מגעו ביין כשר משמע דווקא לענין מה שנוגע לענין איסור דרבנן הוי גר אבל לא מה"ת ובאמת מוכח ממתניתן דכאן להיפך דמשמע שנתקדשה מיד בעודה קטנה וכמו שס"ד דאביי וכמו שכתב בפנ"י כאן דהגמרא לא קאמר רק לענין כתובה דלא יהבינן רק לכי גדלה אבל מ"מ נתקדשה בעודו קטנה, וצ"ל דרש"י גם כן סבר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בטעם הגון ובקטנה הי' להם טעם הגון לתקן לה קדושין כמו שתקנו קדושין מדרבנן אפילו באין לה אב משום שלא יתנהגו בה מנהג הפקר אבל בקטן שלא שייך זה כתב רש"י דלא הו' גר רק לענין מגעו ביין בעודו קטן אבל קדושין לית ליה כיון דלא הוי גר רק מדרבנן וצריך טבילה אח"כ אם הגדיל, רק ממה שפירש רש"י לקמן על האו דרב יוסף שאם קידש אשה משמיחה אינה צריכה גט משמע דויקא לאחר שמיחה אינה צריכה אבל קודם שמיחה צריכה גט וע"כ בלא הטביל את עצמו אח"כ לשם גירות דא"כ לא יכול למחות ומשמע דרש"י סבר דגם לענין קדושין באיש נמי מהני ויש לומר דרש"י קאמר דאפילו גט מדרבנן אינו צריך דהא מדרבנן ע"כ הי' גר ואם קידש מהני הקדושין מדרבנן ומשו"ה קאמר רש"י לאחר שמיחה אינו צריך גט כלל אפילו מדרבנן.

והנה הפנ"י כתב כאן אף גם שעקרו חכמים בקום ועשה מ"מ אמרינן הגדילו יכולין למחות דלא רצו לעקור ולאמר שלא מהני המחאה כיון שהיא צווחה שחייב הוא יע"ש ונ"ל לומר לפי מה שהעיר כבר בש"מ כאן כיון שאמרינן הגדילו יכולין למחות א"כ האיך יכולין להתיר אותו לישא בת ישראל או שחיטתו מותרת ולא הוי שחיטת נכרי דהא כיון אם ימחה אח"כ הוי גוי למפרע וכמו שכתב תוס' בד"ה אביי לא אמר וכו' דמשו"ה לא יהבינן לה קנס לרבא משום שלא יהי' חוטא נשכר משום דמדינא אין לה אם תמחה אח"כ דהוי נכרית למפרע א"כ האיך יכולין להתיר איסור דאורייתא ולא חיישינן שמא תמחה וע"ש שבאמת רצה לומר מתחלה דלא מתירין רק איסור דרבנן לענין מגעו ביין וכמו שכתב רש"י ובמתניתן דנתקדשה ונשאת נמי לא הוי איסור חיתון מדאורייתא, ועוד תירץ שם בשם רשב"א דלא חיישינן לכך כיון שמתנהג את עצמו בעודו קטן במנהג ודת יהודית א"כ בוודאי לא ימחה ולא חששו לדבר זה ועיין בחתם סופר ביו"ד סימן רנ"ג שמאריך בזה ע"ש והנה בוודאי אי חיישינן באמת שמא ימחה אין לנו טעם הגון יותר מזה שיעקרו חכמים גם כן בקום ועשה כמו שתקנו שהגירות מהני משום טעם הגון בוודאי גם כן זה טעם הגון לתקן גם כן שלא יכול למחות כיון שאם ימחה אח"כ ויהי' למפרע גוי הי' מתירין איסור דאורייתא אבל אי לא חיישינן לזה שמא ימחה כיון דרוב פעמים לא ימחה רק מלתא דלא שכיח הוא דלמא ימחה א"כ בשביל מלתא דלא שכיח לא עקרו ולא תקנו שלא יכול למחות כיון שבאמת לא חיישינן.

והנה בקדושין דף מ"ה פליגו רב ורב אמי בקטנה שנתקדש' לדעת אביה ועמדה ונשאת אי אוכלת בתרומה, רב סבר דאוכלת עד שמיחה האב דלא חיישינן שמא ימחה כיון דרוב פעמים אינו מוחה ורב אמי סבר דאינו אוכלת בתרומה שמא ימחה האב ונמצאת דאכלה זרה תרומה למפרע, וקאמר שם דמודה רב דאם מתה אינו יורשה משום דאוקמינן ממון אחזקתו, ועיין בתוס' שם שרצו לומר דגם רב מודה באיסור דאורייתא דחיישינן שמא ימחה רק בתרומה דהוי רק איסור דרבנן לאכול קודם שנשאת, וברא"ש שם כתב מתחלה די"ל דגם כן מטמא לה רק לענין ממון מחמירין שמא ימחה משום דאין הולכין בממון אחר רוב ודחה שם דהא רב סבר דהולכין בממון אחר רוב יע"ש ובאמת מדנקט הש"ס ומודה רב דאם מתה אינה יורשה ולא קאמר דאינו מטמא לה משמע דווקא לענין ממון מחמירין אבל לא לענין שאר דברים ומה שדחה הרא"ש מרב דסבר דהולכין בממון אחר הרוב כבר תירץ במקנה שם דלענין ממון בוודאי ימחה יע"ש ועיין גם כן בש"מ כאן שמקשה על הש"ס דכאן מאי מקשה אביי ורבא ממתניתן דהא כיון דלא חיישינן לענין שאר איסורי דאורייתא שלא ימחה א"כ יהבינן לה כתובה וקנס ולא חיישינן שמא ימחה וכתב דממון חמור כמו שמצינו דעד אחד נאמן באיסורין אבל בממון צריך דווקא שנים א"כ גם שם בסוגי' דקדושין י"ל גם כן לרב אע"ג דהלך בממון אחר רוב מ"מ חמור ממון כמ"ש בש"מ דבממון אין להוציא מיד מוחזק כיון שהחמירו תורה גם כן לענין עדות, והא דרצה הש"מ לחלק דהתם חיישינן יותר שמא ימחה האב משום כעס כיון שנשאת שלא לדעתו יש לדחות דמשו"ה קאמר והלך אביה למדינת הים בוודאי אם היא לפנינו ונשאת שלא לדעת האב י"ל דחיישינן משום כעס אבל כיון שהלך למדינת הים ונשאת שלא לדעתו בוודאי אין לו לכעוס עליה אם נשאת ולא המתינה עד שחזר כיון שהלך למרחקים ודעתו בוודאי גם כן לנשאה לזה כיון שנתקדשה לזה מדעת האב ובוודאי גם כן דעתו לנשואין, ואף שכתב דהכא אין לחוש להמחאה כל כך משום שמתנהגת בעצמה בדת יהודית אבל התם על האב חיישינן יותר גם זה קשה לחלק דהא גם שם נתקדשה לדעת האב וכן פירש שם רש"י אע"ג דנתקדשה לדעת וחזינן שרצונו לנשאה לזה האיש מ"מ חיישינן שמא ימחה אע"ג דרחוק ולא שכיח מ"מ מחמירין וחיישינן שמא ימחה אפילו לאיסור דרבנן מכ"ש לאיסור דאורייתא, ועיין בתוס' שם שמביא בשם ר"ת אי פסקינן כרב או כרב אסי ור"ת פסק כרב דלא חיישינן שמא ימחה רק רב מחמיר על עצמו הי' אבל באמת לא חיישינן, והרי"ף שם בקידושין כתב דמסתבר לפסוק כרב אסי דחיישינן שמא ימחה א"כ כיון שחיישינן שמא ימחה אע"ג דרחוק הוא שימחה האב מ"מ חיישינן אפילו בדרבנן מכ"ש בדאורייתא אם גם כן בגר חיישינן שמא ימחה אע"ג דרוב פעמים לא ימחה מ"מ חיישינן לזה דמיעוט דשכיח היא א"כ הרי"ף שפסק כרב אסי לא יכול לפסוק כרב יוסף דבוודאי תקנו חכמים גם כן שלא יכול למחות דאל"כ נמצאת דהי' מתירין למפרע איסור דאורייתא אבל ר"י סבר כרב שם דלא חיישינן שמא ימחה ושפיר קאמר דיכול למחות כיון דלא חיישינן לזה וא"ש פסק הרי"ף לנכון ועיין בנקודת הכסף סימן ש"ה שתמה על דברי תוס' שמקשה האיך יכולין לעשות שליח לקטן כיון דאין שליחות לקטן וכתב שם דע"י ב"ד שאני דאבוה דיתמי נינהו כמו דילפינן בקדושין מנשיא אחד שיכולין לחוב ע"מ לזכות, ועיין גם כן בפנ"י כאן ובקונטרס אחרון על קדושין שתירץ כן קושי' תוס' יע"ש ודברי פנ"י נכונים על הא דרב הונא דמטבילין אותו ע"ד ב"ד א"כ הבית דין זוכים בשבילו אבל בנתגיירו אביו ואמו שהאב זוכה בשבילו קשה עוד דהא גם באב מטעם זכיה הוא, ואולי באמת י"ל דגם באב צריך ע"ד ב"ד משום דאין שליחות אלא הב"ד יכולים להיות שלוחים מטעם אבוה דיתמי נינהו והוי שליחות דאורייתא אבל מ"מ לא יכולין לזכות ולחוב בחוב גמור ועל זה משני כגון שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דמשו"ה הוי זכות לקטן וע"י כן יכולין הב"ד לזכות בשבילו מדאורייתא.

ובזה יש ליישב נמי דמקשה כאן ממתניתן דמאי לאו דאטבלונהי ע"ד ב"ד משמע שכבר ידע דע"י אביו בוודאי יכול להתגייר וזה פשיטותא ולא צריך רב הונא לאשמועינן וכן פירש רש"י באמו הביאתו להתגייר א"כ קשה מאי לאו דקאמר ומנ"ל להקשות ומאי לאו דקאמר ומכ"ש לפמ"ש בש"מ דלא מקשה מהטעם דמתן תורה משום די"ל שם דניחא להו במאי דעביד אבוהן א"כ ע"כ כבר ידע דאמרינן דזה הוי זכות גמור אך ביותר קשה מאי מקשה גם כן ממתניתן, אבל לפי דברינו יש ליישב דהא גם באביו שהביאו להתגייר נמי לא הוי גר מדאורייתא משום דלא שייך שליחות לקטן וע"כ צ"ל דאז אח"כ זוכין הב"ד דאבוה דקטנים נינהו ואע"ג דיש לו אב מ"מ כיון שנתגייר דהוי כקטן שנולד א"כ הוי כמו קטן יתום דאין לו אב והב"ד אביו הוא ובמקום האב ויש לפרש בזה דברי רש"י שכתב שהב"ד הם לו במקום אב והן נעשין לו אב היינו שאבוה דיתמי נינהו ויכולין לזכות בשבילו מדאורייתא וכיון שע"כ מתניתן בב"ד איירי דבלא"ה אין זכיה לקטן ורב הונא קאמר שגם בלא אב יש לקטן זכות א"כ מאי לאו דאטבלינהו ע"ד ב"ד כיון שע"כ בב"ד איירי וע"ז משני דאע"ג דע"כ בב"ד איירי מ"מ יש לומר דמתניתן מיירי גם כן שנתגיירו בניו עמו.

וראיתי בחדושי אבא מאוה"ג זצ"ל שהביא בשם בעל חתם סופר אאמו״ז זצ"ל שהוא תמה על דברי פנ"י ונקה"כ דמהיכא תיתי לנו לומר כאן דאבוה דיתמי נינהו כיון דהו' נכרי קטן ואטו גם בנכרי אמרינן דב"ד אבוהן הן והניח בצ"ע ולחומר הקוש' יש לקיים דברי הפנ"י דהא באמת כתב תוס' דגם לנכרי קטן יש לו זכיה מדרבנן עכ"פ כמו קטן דעלמא וכיון בהא זכיה נעשה ישראל הו' כמו קטן ישראל דבהדדי קאתי רק הקושי' היכא הוי גר מדאורייתא ולזה יש לומר כיון שעכ"פ הוי ישראל קטן מדרבנן דלזה אין אנו צריכין לומר אבוהן דיתמי וכיון דהוי ישראל מדרבנן א"כ שפיר אמרינן דגם אח"כ נעשה הב"ד של קטן זה אבוה דיתמי כמו בישראל כן יש לומר ועיין. ועיין בח"ס יו"ד סימן רצ"ה שהניח דברי הנה"כ בצ"ע. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ם זצ"ל

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה